(שמות לה ב) בילקוט כל העושה בו מלאכה יומת בו ולא בו ובחבירו כיצד הרי שחל יוה"כ בערב שבת ועשה בין השמשות מלאכה יכול יהא חייב ת"ל בו ולא בו ובחברו. הדבר תמוה אמאי לא נקיט כמשמעות הקרא בו ובחברו כגון שחל יוה"כ בא' בשבת ועשה מלאכה במוצאי שבת בין השמשות והוה שפיר בו ובחברו. ונראה דיש להקשות לאיזה צורך כתב בו למעט אי לענין מיתה אין ממיתין מספק ולענין כרת קמא שמיא גליא. וי"ל דלענין אשם תלוי דבודאי חטא ליכא לחייב כמ"ש בכריתות (י"ח ע"ב) שבת ויוה"כ ועשה מלאכה בין השמשות שהוא פטור מטעם שאני אומר מקצת עשה היום ומקצתה עשה למחר. ומפרש הגמ' לענין חטאת בודאי פטור משום דכתיב כי החטא ולא ידע פרט לזה שידע דחטא אבל לענין אשם תלוי סבר ר"ש שמביא מטעם דכתיב ועשה ולא ידע וזה באמת לא ידע אך ר' יהודה פליג על ר"ש וסובר דפטור אף מאשם תלוי ע"ש בגמ' וכבר נתבאר בעירובין (דף מ"ו) ד"ה כר"י נגד ר"ש א"כ לכך איצטריך בו לפטור מאשם תלוי כסברת ר' יהודה משום דה"א דהא הכא ממ"נ חייב וק"ל. אבל קשה לפי מה דאיתא (בדף כ"ה) חייבי חטאת ודאין שעבר עליהן. יוה"כ חייבין להביא אחר יוה"כ וחייבי אשמות תלוין ויוה"כ מכפר ממילא בל"ז יוהכ"פ מכפר ובל"ז פטור. ז"א (דבדף י"ח ע"ב) אומר כי אמרינן יוה"כ מכפר על כולא שיעורא על פלגא שיעורא לא מכפר וא"כ שפיר צריך קרא לפטור כיון דיו"ה אינו פוטר חצי מלאכה א"כ כשגמר המלאכה בשבת חייב א"ת דגם על חצי שיעור שעשה ביום הכפורים אין יוהכ"פ מכפר וצריך קרא לזה הוכרח לצייר שחל יוהכ"פ בע"ש. משא"כ אם חל במו"ש היה שיעור שלם קודם יוה"כ ממילא מכפר יוה"כ ולא צריך קרא לפטור והוא נכון מאוד ודוק: