(בראשית כב א) ויהי אחר הדברים האלה. במדרש יצחק אמר לישמעאל אני גדול ממך שנמלתי בשמונה ימים וישמעאל אמר אני גדול ממך שהייתי בן י"ג שנים ולא מחיתי אמר יצחק אם יאמר הקב"ה הקרב אותך לפני לא אעכב מיד וכו' ע"כ. נל"פ דהנה באור החיים חוקר אם ישמעאל יש לו דין עבד אם לא עיין בדבריו פ' לך. והנה לכאורה י"ל עפמ"ש הב"י באה"ע ס"ד עמ"ש עבד שהשיאו רבים בת חורין יצא לחירות. והקשה בגיטין (דף מ') עמ"ש הכותב שטר אירוסין לשפחתו רמ"א מקודשת וחכ"א אינה מקודשת מי איכא דלעבדי' לא מעבד לי' איסורא והוא בעצמו עבד איסורא ומשני באומר צאי בו והתקדשי בו וכו' עיי"ש וא"כ היכי דמוסר שפחתו לבן חורין נראה בהדיא דיצא לחירות. ולדעת הרא"ש א"צ אפילו גט שחרור רק אמרינן מסתמא כך שחררה וביש"ש פרק השולח מסקנתו דבהשיאו רבו אשה אפילו אם רבו מערער אח"כ יצא לחירות. ועיין בספר פני משה על שו"ע אה"ע שה"ה בשפחה שהשיאה רבה בן חורין. וא"כ כיון ששרה מסרה את הגר שפחתה לאברהם וא"כ ממילא תיכף יצאה לחירות וא"צ גט שיחרור וכטעם שכתב הב"ש שמא זכה לה גט ע"י אחר וא"כ לפ"ז ישמעאל אינו עבד. אך נ"ל לחדש בזה דאחר שדין נדה אינו נוהג בשפחה ובבת חורין נוהג א"כ אם מסרה שפחתו לבן חורין לאישות ולא טבלה לנדתה י"ל דבודאי לא יצאה לחירות דממ"נ מה תאמר דכיון דמסרה לבן חורין ובן חורין אסור בשפחה בודאי שחררה דלא לעבד איסורא. א"כ אם שחררה נוהג בה דין ישראלית ואיך לא טבלה לנדתה. וא"כ אדרבה י"ל יותר דעבר על לאו דלא תהיה קדשה משיעבור על איסור כרת דנדה. וא"כ י"ל לפ"ז אחר ששרה בודאי לא הטבילה אותה דאל"כ מה צעקה שרה חמסי עליך אחר שממילא יצאה לחירות כיון שהטבילה לשם חירות. וא"כ לא יצאה לחירות מטעם הנ"ל. אך זה דוקא אם היה איסור נדה נוהג אז משא"כ אם לא היה נוהג נסתר בנין זה ויצאה לחירות. ועז"א יצחק להוכיח שהיה איסור נדה נוהג. עפמ"ש למה מלה בשמונה שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים שאסורים בתשמיש. וא"כ אם לא היה איסור נדה נוהג למה נימול יצחק לשמונה ועז"א אני נמלתי לשמונה ואיסור נדה נוהג ואתה עבד וישמעאל בא להוכיח שע"כ אין לו דין עבד להיות מנכסי מלוג של שרה. דהנה בכתובות (דף י"א ע"א) אמר ר"ה גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד מאי קמ"ל חנינא וכו' וכתבו שם התוס' תימא כיון דזכיה מטעם שליחות ואין שליחות לעו"ג ותי' דלא הוי גר אלא מדרבנן ושם לימא מסייע לי' הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותים מבת שלש ויום אהד מאי לאו דאטבלינהו ע"ד ב"ד לא הכא במאי עסקינן בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו שניחא להו במילי דעביד אבוהון. וא"כ לפ"ז איך גייר אברהם את ישמעאל בן שלש עשרה שפירש"י שלש עשרה ממש וגדול אינו אלא בן י"ג ויום אחד דלא הוי גר מדאורייתא אלא תקנתא דרבנן ויותר היה לו להמתין יום אחד משא"כ אם נאמר דהיה בנו של אברהם ניחא כמ"ש דניחא לי' במאי דעביד אבוהון. ועדיין י"ל כמ"ש בפי' על התורה עפמ"ש דיליד בית נמול בע"כ וישמעאל היה לו דין יליד בית. אך כיון דאשה אינה מצווה למול את בנה ה"ה את עבדה ונסתר זה. והטעם דאשה אינה מצווה משום דהוה מצות עשה שהזמן גרמא כיון דאין מלין בלילה וביותר גם אם נאמר דאעפ"כ הוה גר מדרבנן מ"מ יותר היה לי' להמתין עד הלילה ויהיה בן י"ג שנים ויום אחד. אך י"ל עפמ"ש בפי' על התורה דלא רצה להמתין עפמ"ש דאסור למול מילה שלא בזמנה ביום ה' או ג' לפני יו"ט דלא יזדמן ג' למילתו ביו"ט או בשבת ויחלל שבת ומסתמא הקדים המילה ג"י ובלילה לא יוכל. אך זה דוקא אם קיימו האבות התורה מדינא אבל אם לא קיימו רק לחומרא יותר טוב להמתין למען יקיים מצות מילה שנצטוה עליו מדינא וידחה מצות שבת אשר לא קיימו אותה רק לחומרא. וישמעאל סבר דלא קיימו האבות את התורה כדין ישראל רק לחומרא כדעה הסוברת כן וא"כ יותר היה לו להמתין עד הלילה אבל יצחק סבר שגם לקולא יצאו מכלל ב"נ ושפיר נדחה מצוה זו משום מצות שבת. וז"ש הלואי יאמר הקב"ה להקריב את עצמי לפניו וידוע דב"נ אין מצווה על קידוש השם ואם הוא בכלל ב"נ אינו מצוה לקיים. וכל שאינו מצוה ומחויב לקדש השם אסור. ודעת רוב פוסקים כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ז ע"ש בש"ך. ומזה יתגלה דגם לקולא יצאו מכלל ב"נ ושפיר הוה בכלל. ואין ראיה ממאי שלא דחה מצות מילה. ומזה נצא לבאור הכתובים בסוף פ' לך (י"ז כ"ד) ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו בשר ערלתו וכו' והדקדוקים רבים. אך הנה אמרו למה נמול אברהם לצ"ט שלא ליתן פ"פ לגרים לומר כבר זקנים אנחנו באים בימים וכו' עיין רש"י ובילקוט אמר שאברהם אמר עד שלא מלתי היו הבריות מזדוגים לי עכשיו לא יזדוגו לי. נראה הטעם דהנה בספר אור פני משה מביא בשם ילקוט דוד טעם המילה להבדיל בין ישראל לא"ה. ועיין בכוזרי שטען על דברי החבר שאמר שיש הבדל עצמי בין ישראל לכנענים בענין הנפשי א"כ איך יתגיירו גרים הלא יש חילוק בעצמותם ע"ש. וא"כ שזה טענת אברהם שיסברו טעם המילה כספר ילקוט דוד ויש הבדל עצמי שלא יתגיירו. אך יש עוד טעם כי המילה היא להסיר זוהמת הנחש. ומזה הטענה יבטלו ג"כ טענת הגרות כי ידוע דאין נדות לכותית והטעם כי לא נתפשט זוהמת הנחש כ"א בקדושה והם הכל טומאה עיין במפרשים א"כ גם טענת המילה אינה. והנה אם נאמר דלא יצאו האבות מכלל ב"נ וא"כ לא נזהרו מן הדין בנדה רק לחומרא ואעפ"כ ניתן להם מצות מילה בטלה טענתם ועז"א בביטול טענה הראשונה ואברהם בן צ"ט שנה והטעם מחמת גרים כנ"ל. אך הלא אדרבה מצד זה ימנע להתגייר ויאמרו שהוא להבדיל אך כבר אמרו למה גבי אברהם כתיב בשר ערלתו ובישמעאל כתיב את בשר שא"א היה זקן ונתמעך עור הפריעה וא"כ ע"כ אין הטעם הזה כיון שלא היה עור הפריעה כלל ודוק היטב ועל הטעם השני רצה להוכיח דמדינא לא היו גם האבות צריכים להזהר בנדה כי וישמעאל בן שלש עשרה שנה וכו' וא"כ קשה איך נימול בע"כ וגם אם נאמר דמטבילין ע"ד ב"ד הלא ההפלאה שם כתב דדוקא מטבילין. אבל כל ענין מילה י"ל דלא ה"ל זכות כלל ואני מוסיף עוד גם אם נאמר דגם גבי מילה זכות היא לו מ"מ הלא פריעת מילה לא נהנה לא"א וכתב באוה"ח מה שכתב את בשר לא היה רק לחומרא ודקדוקי מצוה ובזה בודאי לא ניחא לי' וא"כ צריך לומר דהיה אביו וניחא לי' במאי דעביד אביו ועז"א בהמלו את בשר דייקא ובודאי לא ניחא לי' וא"ת דהיה יליד בית של שרה ויליד בית נימול בע"כ אך כבר היו דברינו כיון דאשה פטורה ממילת בנה ה"ה ממילת עבדה אך הלא יש לדחות עפמ"ש ביבמות (דף ק"א) דחד אמר מילה שלא בזמנה מותר בלילה ונסתר כל הבנין הנ"ל כי שוב לא הוי מ"ע שהז"ג כמ"ש שם התוספות ואשה חייבת במילת בנה וה"ה במילת עבדה לזה אמר בעצם היום הזה נמול אברהם אלמא דמילה שלא בזמנה אסור בלילה והוה מ"ע שהז"ג וע''כ דישמעאל הוה בנו של אברהם והטעם כיון שמסרה להגר גילתה דעתה ששחררה ואע"ג דהוה בנדה ע"כ דמדינא לא היה איסור נדה נוהג ולזה בטל טענה השניה ולזה כל בן נכר נמלו אתו: