(בראשית כב ז) ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי וכו'. הנה למ"ד דעקדת יצחק היתה ביוהכ"פ ויש עירוב והוצאה ביוה"כ וא"כ קשה איך נשא יצחק האש והעצים, וי"ל כיון דבזמן שאיו ישראל שרויין במדבר הוה רק כרמלית (שבת דף ו' פ"ב). אך קשה למה לא לקח עמו החמור ולמ"ד הטעם דאין רוכבין על החמור משום שמא יחתוך זמורה כבר הביא המג"א דשנים מותר כמו דשנים קורין לאור הנר כ"כ מהרי"ל וכאן היו אברהם ויצחק. וגם למ"ש המג"א דרק לצורך מצוה מותר הא גם כאן היה צורך מצוה וא"ל שמא יצא חוץ לתחום וחשש אברהם למ"ד תחומין דאורייתא עיין ביצה (דף ל"ו) הלא כתיב וירא את המקום מרחוק והוא מיל כמ"ש במדרש על רק רחוק יהיה ביניכם וביניו. ולדעת הירושלמי שהביא הרא"ש והמג"א שיש איסור משום שביתת בהמה. ויל"פ מ"ש וילכו שניהם יחדו שלא עמדו לפוש בינתים דאז לא הוי הנחה ולא עקירה ואח"כ זרקה מידו כלאחר יד כמ"ש בשבת בפרק מי שהמשיך. ומ"ש ואיה השה. ר"ל שאם היה השה בל"ז היה מותר לתת ע"ג השה דהוה מחמר כלאחר יד כמ"ש בפסחים (דף ס"ו ע"ב) דאין דרך השה לטעון משא. ועוי"ל ששאל איה השה לעולה דאם איתא דאני העולה איך עביד עבודה בקדשים כמ"ש בפסחים שם. ועז"א שהתי' הוא כמ"ש בגמרא שם כהלל שהיה מביא לעזרה ואח"כ מקדיש ועז"א אלהים יראה לו השה וא"כ עדיין אין מקדש. אך קשה במ"ש שם בגמרא ואיך אין מקדישין ביו"ט וא"ל כמ"ש שם דשאני חובה שקבוע להם זמן דזה אין קבוע זמן. לזה אמר אלהים יראה ואין אני המקדיש:

אמר המו"ל ענין העקדה נתבאר כבר בספרו התורה והמצוה ואך מצאתי בכ"י הגאון ז"ל דברים אשר לא נדפסו שמה לכן אעתיקם:

הנה היה בזה ענין מחכמה העליונה. ויוצף ממה שנמצא שעד שהעלה את יצחק זכר שם אלהים ומן אז והלאה נזכר שם הויה. וחכמי האמת אמרו שיצחק היה מדת הדין וע"י עקדתו נתהפך ונכלל במדת הרחמים. ולהבין הענין ע"ד הפשט הוא כי העולם מתנהג במדת הרחמים היינו שה' נתן בחק הטבע שימצא חית כל היצור טרפו ושפעו וכל הצריך לקיומו מצד תהלוכות הטבע בין שיהיה ראוי לזה בין שלא יהיה ראוי לזה. אך שלחוטאים הגביל עונש ההשגחיי. אכן בטרם יקריבם אל המשפט ימצאו חית ידם מצד הטבע הכולל וזה הוא מדה"ר. אבל אם היה מתנהג רק בדרך השגחה פרטית למשל שלא ימצא מצד הטבע שום דבר מוכן רק שיצטרך להשפיע חית היצור ושפעם ע"י המעשה לא היה באפשר להיצור שיתקיים כי ברגע שהיה חוטא היה מסתלק שפעו וחיותו. וע"כ בראשית הבריאה טרם הוסדה הטבע הכוללת והוכנה נזכר שם אלהים והיה הכל במה"ד הפרטיי ההשגחיי שחקק בו כל דבר ונתן לכ"א שפעו וחיותו וקיומו ואחר שנשלמה הבריאה נתן ה' בחק הטבע הכולל שימצא בה חית כל הפרטים הנבראים ע"י הטבע שלא ע"י מדה"ד הפרטיי לדון כל איש בכל רגע אם ראוי ומוכן לקבל רק בין המוכן והראוי בין הבלתי מוכן מקבל במה"ר ועז"א הקדים מה"ר ושתפו למה"ד. אבל יצחק שנולד בדרך נס וע"פ הטבע אברם אינו מוליד. ולא היה לו קיום מצד הטבע הכולל ממילא גם קיומו וחיותו והעמדתו היה רק ע"י ההשגחה ולא היה לו שום קיום מצד הטבע ומדתו היתה מדה"ד. וממילא הלא לא היה יכול להתקיים רק לפי המעשה וברגע שהיה חוטא הוא או זרעו היה ח"ו נפסק חיותם והיה כלא היה וע"ז יחסו לו מדה"ד ורצה ה' ליתן לו אחיזה בטבע הכוללת למען יהיה קיום תמיד גם עת יחטא ולא יהיו ראוים וע"כ צוה להעלות לאשים שנחשב מעשה זאת כאלו בטל מציאותו ונעקר ונשחט. ובזה נתקיים הוראת המערכה שאברהם אינו מוליד:

להפטרת וירא ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה' וגו' והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים. יבואר עפמ"ש בסוף יבמות מעשה בר' נחוניא חופר שיחין שנפל בנו לים הגדול באו והודיעו לו שעה א' וכו' א"ל שלום וכו' אמר אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו. תנא אעפ"כ מת בנו בצמא ללמדך שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. וא"כ באיש אחר א"א שיענש במה שעשה בו מצוה. וכאן בא לקחת לעבדים ע"י החוב. והוא מפני שעבדך היה ירא את ה' ומדקדק עמו כחוט השערה לזה הנושה בא לקחת וכו':

לקוטים מספר חות יאיר (תהלים ט"ז) שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט. אמרתי לפרש עפ"מ שראיתי לפרש דברי קהלת (יו"ד) מ"ש לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו ע"ש דהנה האותיות שלפני תיבת ל"ב הן א"ך דהיינו קודם הלמ"ד כ"ף וקודם הבי"ת אל"ף והאותיות שלאחר תיבת ל"ב הן ג"ם דהיינו אחר הלמ"ד מ"ם ואחר הבי"ת גימ"ל וידוע דכל אכין מעוטין הם וכל גמים רבוים הם וז"כ לב חכם לימינו של ל"ב הולך ואוחז באותיות של ימין של לב שהן אך וממעט את עצמו וזהו הנקרא חכם האמתי אבל הכסיל לשמאלו של לב הולך שהם אותיות גם שלאחר תיבת ל"ב שהוא מרבה א"ע ומתגאה. ואמרינן במס' סוטה (דף ה') ואת דכא ושפל רוח שהקב"ה שוכן את דכא ונכה רוח שהוא איש עניו משא"כ המתגאה אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במחיצה אתה יע"ש. וז"ש שויתי ה' לנגדי תמיד שהוא יתברך שוכן אתי ואימתי בזמן כי מימיני בל אמוט כשאני אוחז דרך ימין למעט עצמי כאמור אז השכינה שורה עלי וה' עמי כנ"ל ומקוים שויתי ה, לנגדי תמיד, או יאמר ע"ד מ"ש הפרשת דרכים בפסוק ס"פ יתרו בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך ולא תעלו במעלות וגו'. דמבואר בגמ' דמגילה (דף ל"א) א"ר יוחנן בכ"מ שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא עגותנותו וכו' ומפרשים דקאי בהא דעינינו הראות בשמותיו של הקב"ה הגדול שם הוי"ה ב"ה ואותיותיו מספרם מועט מאותיות של שאר שמות וזה במקום גדולתו אשר שמו הגדול ב"ה נקרא אתה מוצא ענותנותו דמספרו מועט וביותר דהמילוי הוא מועט בשם הוי"ה ב"ה פחות משאר אותיות כמו אל"ף המילוי יותר מן גוף האות בי"ת גימ"ל דל"ת כולם המילוי כפל כפלים יותר מגוף אותיוהן משא"כ יו"ד ה"א וי"ו ה"א וז"ש בכ"מ אשר אזכיר את שמי וממני תראה ותלמד לנהג במדת ענוה אבוא אליך כמשפטי אני את דכא והיינו אם לא תעלה במעלות ע"ש ואמרתי דמש"ה אומר אבוא אליך וברכתיך ע"פ הא דאמרינן סוף מסכת עוקצין אריב"ל לא ממא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום הרי דע"י שלום נתקבל הברכה ואין לך סיבה קרובה יותר להביא לידי שלום מן מדת הענוה דכל מי שהוא עניו ודאי מעביר על מדותיו ואינו משתרר על חברו ומונע מחלוקת ואף אם ידבר לו חברו קשות מעביר את עצמו מצד מדת ענוה דאית ביה ומש"ה אמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי ותלמד מדת ענוה משמי כאמור דניכר במקום גדולת שמו ענותנותו אז אבוא אליו וברכתיך תזכה לכלי המחזקת ברכה מאחר שלא תעלה במדת הגאוה וז"ש שויתי ה' זה שם הוי"ה ב"ה ית' תמיד אז מימינו בל אמוט כי למדתי ממדותיו ית' במקום גדולת שמו הקדוש הזה שם ענותנותו וגם אני אוחז לצד ימינו כאמור:

ולקרב הדבר דרך מוסר אמרתי דהנה ז"ש ליתן טעם בזה שאמרן על המתגאה שאומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במחיצה אחת כ"כ למה ונ"ל דהנה ישעיה הנביא אמר הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים כי כן דרך המתגאה בחכמתו כשאין במעמדו גדול יותר ממנו אבל אם הוא בא בחבורת חכמים גדולים שקטנם עבה ממתניו ודאי אין להתגאות. והנה נבון הוא יותר מחכם דמבין דבר מתוך דבר. וז"ש הוי חכמים בעיניהם שהם מתגאים בחכמתם אף שנגד פניהם נבונים גדולים יותר מהם ואיך שייך להתגאה בפניהם אמנם כן דרך היצה"ר להסית לאדם לומר שהוא חכם יותר מכל אדם אבל אם יודע בבירור גמור שחבריו הם גדולים יותר ממנו בחכמה ותבונה אלף פעמים ודאי דלא שייר הגאוה עם חכמתו כ"כ העשיר בעשרו מתגאה נגד קטנים ממנו אולם הבוא יבוא עשיר עם איזה מאות או איזה אלפים להתגאה בעשרו לפני עשירים וגבירי ארץ מרבוא רבבות ופשיטא לפני שרים גדולים ומלכים ודאי לא שייך להתגאה לפניהם בעשירות שלו והשתא אם האדם ידמה לעיניו כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו עומד לנגדו תמיד איך מתחיל להתגאות בפניו האם בחכמה האם בעושר לפניו יתהלל המתהלל הלא מפי שדי חכמה ולו הכסף והזהב. וז"ה (ירמיה ח') כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אני עושה חסד משפט וצדקה כלומר הלא ממני בא לך דרך צדקה עשרך ודרך חסד חכמתך ואיך תתגאה לפני ואותו האדם שתתגאה ודאי דכופר בהשגחה פרטית כמו אין אלהים לנגדו. וז"ש אין אני והוא יכולים לדור במדור א' דאיך יוכל להתגאה אם אני אתו במדור א'. וז"ש שייתי ה' שהוא לנגדי תמיד אז מימיני בל אמוט דמיך אוכל להתגאה בעשרי ובחכמתי ובגבורה לפני מקור החכמה והנותן גבורה ועושר. וכשאני לעצמי התבוננתי מנעורי דברי הרב בהג"ה בהתחלת ש"ע א"ח נקט האי קרא בידי' דשויתי ה' לנגדי תמיד זה כלל גדול בחירה ובמעשים טוביה דהנה אמרו בכל דרכיך דעהו דאף מה שהאדם עושה בשלו אוכל ושותה ומשמש יהיה כל כוונתו לקיום המין ולבעבור ישמור בריאותו למען יוכל ללמוד תורה ולעסוק בעבודת ת'. וזה מה שאנו מתפללים בר"ה ויה"כ זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלהים חיים דמבקשים אנו חיים מאתו ית' ולא למעננו לאכול ולפתוח להתענג בתענוגי עה"ז כ"א למענך אלהים אנו מבקשים חיים בכדי שנוכל לעבדך. ושוב מצאתי פירוש זה ותאריך בזה המחבר בש"ע א"ח חרל"ח ועדיין לכאורה הדבר קשה להתקרב לשכל האנושי איך לבוא למדרגה זו בשעה שאני נהנה מתענוגי עה"ז באכילות ובשתיות טובות ובתשמיש ולזכך המחשבה לש"ש כמעט שקשה ונמנע הדבר לעשותו ודמיתי בנפשי שגם זה הוא בנקל. ואומר דרך משל אם האדם יושב ואוכל טוב מעדני עולם ובתוך הסעודה בא אליו המלך ודאי כי חרד יחרד אנוש מאד מאד ומהר ימהרנה למשוך את ידו מאוכל ההוא מחמת גודל הבהלה שהמלך עומד עליו ואם כה יאמר המלך שב ואכול ושתה ואני מתון עד כי אכלת ושתית די צרכך הדבר יצא מפי המלך ומחיוב האדם ההוא לקיים גזירת המלך ולאכול ולשתות בפניו כי כן דבר המלך והמורד הוא מורד במלכות מ"מ ישער איך יערב אכול ושתות כזה אל האדם ודאי כל מה שיוכל לאכול ולשתות במהירות עושה וממש שאינו מוצא טעם ושלא בטובתו הוא אוכל ושותה ומחשבתו מה אעשה כי גזרת המלך היא. מעתה אם כך הוא אצל בו"ד הגע בעצמך אם האדם יראה לעצמו שויתי ה' לנגדו כי הוא יתברך מלא כל הארץ כבודו עומד עליו אף בשעה שאוכל ושותה ושאר דברים איך לא יכלם מלעשות ככה לפני המלך האדיר האמתי הזה רק ברוב רחמיו וחסדיו חסד ה' מעולם לקיימה ההוא צוה שמחויב האדם להחיות את נפשו מעתה אם ככה יצייר תמיד בשכלו שכל מה שהוא עושה הוא בפני מלך חי וקיים ודאי שבנקל יבוא למחשבה טהורה כזאת שעושה כן למען צוות הבורא ית' למען החיות את נפשו בתורה ובמע"ט הרי כלל גדול פסוק זה דשויתי ה' לנגדי תמיד וכמ"ש רמ"א:

ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה להבין דחז"ל במס' ברכות (דף ט') כל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה בתשיעי ועשירי כ"כ למה ולדברינו א"ש דהעיקר בכל קיום המצות אשר תעשינה שיהיו ברעותא דלבא ורחמנא לבא בעי שיהיה בכונה לש"ש ובודאי שקול יותר לעשות

מצוה שקשה להגוף לש"ש כמו תענית ושאר סיגופים דודאי הכוונה לש"ש דזולת זה מי פתי ייסר עצמו מן דברים שהגוף נהנה מהם כמו אכילה ושתיה בשבת ויו"ט ובט' לחדש קשה להביא פרי מחשבתו רק לש"ש מאמר שגם הגוף נהנה ממנו מעתה מי הוא בגדר זה דאוכל ושותה בתשיעי למען צוות הבורא ולא להנאת עצמו מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי ושכרו כפול ממנה שמענה את נפשו דגבי העינוי אין המחשבה מעלי כ"א לאזהרת הצווי. ובילדותי אמרתי שז"פ הפסוק פרשת וירא ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. דיל"ד א) דהלשון כי עתה ידעתי אין לו שייכות להך שאמר הקב"ה לאברהם שאל תשלח ידך ומה זה נתינת טעם שאל תעש לו מאומה מאחר כי ירא אלהים אתה ואדרבה מקודם היה לומר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה אל תשלח ידך, ואם אמנם דבור אל תשלח ידך היה מאד נחוץ למען לא יגע בו יד עכ"ז עכ"פ הלשון כי עתה ידעתי אינו מובן. ב) דהלשון עתה ידעתי משמע דהוא לבד ית"ש יודע שאברהם הוא ירא אלהים, ובאמת הלא כל העולם כולו כולם יכירו וידעו כי הוא זרע ברך ה' שנתן לו ה' למאה שנים ורצה אברהם להעלתו עולה כולה כליל לה' ודאי מפאת שהוא ירא אלהים. ג) כל דבור זה הי' שייך יותר לומר מקודם שבא הצווי אל תשלח ידך. ד) אריכת הלשון את בנך את יחידך אינו מובן ודי באמרו בנך יחידך ותיבת את דאתי ופסיק למה לי. אולם לפי האמור א"ש שהקב"ה היה מנסה לאברהם בעשרה נסיונות וכולם היו דברים שקשים כחרבות לגוף ובודאי היה כל כוונתו בקבלת אלה עשרת הדברים לש"ש ודבר זה הי' נקל ורצה הקב"ה לבחון בנסיון גדול מחשבת אברהם בדבר שהוא נוח מאד מאד להגוף אם יסיר מחשבתו להנאת עצמו וישימנה רק למען כבוד שמו הגדול ב"ה כי הוא צוה ויהי ונתן לו ה' בן למאה שנה בן יחיד ואחר כך צוה לו לשחטו. וכ"ז עשה יעשה ודאי לש"ש בשעה שרצה א"ל אל תעש לו מאומה וכי יש שמחה גדולה יותר מזה לחזור וליתן בן יחיד לאביו אחר שכבר היה כמעט כבר נשחט ומ''מ היה הדבר קשה בעיני אברהם למנוע מלשחטו ולגמור שאלת הבורא ית' כ"א למען קיום דבור האחרון מנע מלשחטו אבל לא להנאת עצמו היה שום נדנוד יכוונה וכדאיתא במדרש וזה היה הנסיון גדול מכל עשר נסיונות ששמחה גדולה כזו יסוב אל לבו רק למען צוות הבורא ית' וז"ש אל תעש לו מאומה וכ"ת כ"כ למה אתמול אמרתי כי ביצחק יקרא לך זרע שוב אמרתי העלהו לעולה ושוב אני אומר לך אל תעש כמו שפירש"י ובמדרש לזה תירץ לו הקב"ה כי עתה ברגע זו אני לבד יודע המחשבות יודע שירא אלהים אתה וכוונה זו למנוע מלשחוט בנך יחידך היתה רק למעני וכל זאת עשיתי רק לבעבור נסיון זה לבעבור נסותך בדבר שמחה גדולה כזו איך יהיה דעתך ומחשבתך שעתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ובמה שראיתי אני היודע מחשבתך כי לא חשכת מלשחוט את בנך הואיל והוא יחידך משום שהוא יחיד וחסת עליו. או שמחת בי כשאמרתי אל תעש לו מאומה כ"א עיקר חשיכת ידך מליגע בו היתה ממני הואיל וממני יצאו הדברים (וכן פירש"י בקרא דיהודה שאמר צדקה ממני יע"ש) הי' עיקר הכוונה לקיים צוות הבורא ית' וא"ש כל דברי הפסוק הזה וזה לי יותר משלשים שנה שאמרתי פירוש זה בע"ה. והוא פירוש נחמד:

ומתוך הדברים האלה יתבאר משנה ד' פ"ב דאבות הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. דהנה כבר מלתי אמורה דהקשה שבגדר השלמות הכוונה על אותן המצות שהגוף נהנה מהם לכוון עשייתם רק לש"ש אף שכבר הראת לדעת כי לא נפלאת ולא רחוקה מ"מ קשה הדבר לעשותו עכ"פ ראוי לעלות במדרגות אחת לאחת עד כי יגיע למעלה עליונה וז"ש מקודם חזק ואמץ ועשה עכ"פ רצונו של המקום ב"ה בתורתו ובמצותו אשר חל עליך ביותר תוקף התאמצות כרצונך כמו שהאדם עושה בשלו צא ולמד איך קובע זמן לאכילה ושתיה ושינה וחשבונות של מה בכך הצורך להגוף עכ"פ קבע עתים לתורה כ"כ ואף במה שנוגע לכבוד עצמך איך אתה עוקר הרים ולמה לא תחוס על כבוד אבינו שבשמים אם אתה רואה בשל אחרים עושים נגד רצינו ית' מהר והוכיח אותם בטוב וברע עד מקום שידך מגעת כמו שאתה עושה בשלך. נחזור לענינינו אומר השלם הזה הרגל עצמך במותר לך לעשות בשלך כ"כ תעשה רצונו של המקום ב"ה ובזה תזכה שמצוה גוררת מצוה ה' יהי בעזרך ויעשה אח"כ שיהיה רצונך בהנאת גופך כרצונו למענו ית' ושוב מצאתי כזה במ"ש ויובן עוד בזה קרא דישעיה נ"ח דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב דמבואר לעיל ללמוד מדת ענוה משמו הגדול ב"ה וכבר אמרו אני אשכון את דכא דהקב"ה שוכן את זה שהוא שפל בדעתו, וז"א דרשו ה' שם הוי"ה ב"ה בהמצאו במציאות שלו ואפ"ה מספר אותיותיו מועטים והגיע מזה למדת ענוה. ובזה קראוהו בהיותו קרוב דע"י הענוה הוא ית' עמך:

ועפ"ז יש לי לבאר דברי המשורר (תהלים קי"ט) אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך דכבר כתבתי לעיל שאמרו דורשי רשומות על מסורה אז תשכיל אז תצליח אז תישן לחלק את היום והלילה שהם כ"ד שעות ע"י שלשה חלקים ח' שעות על תורה ללמוד ח' שעות למו"מ וכו'. וז"א א"ז בגימטרי' ח' תשכיל בתורה א"ז ח' שעות תצליח במו"מ וכבר דברנו שראוי לקיים בכל דרכיך דעהו שכל מעשה האדם יהיה לשם שמים וכמ"ש בש"ע א"ח תרל"א וזה שביקש החסיד נעים זמירות אחלה אני מתפלל יכונו דרכי שכל דרכי יהיו רק לשמור חקיך לשם שמים אז לא אבוש גם בשעה שאני במו"מ או באכילה ושתיה ושינה אפי' באותה שעה א"ז לא אבוש בהביטי אל כל חלקי השעה אף בשעה שאני עוסק לצורך גופי למען מצותיך שאוכל לקיים מצותיך ונכון הוא. ומדי דברי בקרא זה ראוי להעלות מה שהעלה בשכלו הזך בזה תלמידי הותיק והשנון ה"ה הרב החריף המופלג בתורה וביראה כבוד מו"ה בצלאל בהרבני המופלג מוהר"ר יואל רנשבורג מפראג אשר יאמר כי הוא זה לשונו. אמרתי לבאר דברי המשורר (קי"ט) בשפתי ספרתי כל משפטי פיך בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון ומקודם יתבאר ג"כ ראשית מאמרו שם אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך ואמרתי עפמ"ש מ"ו הגאון בחבורו הטהור אור חדש על מסכת פסחים ליישב קושית התוס' שם (דף נ' ע"ב) ד"ה וכאן בעושים שלא לשמה וכדר"י תימא ורב גופי' אמר פ"ב דברכות כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא וכו' דאיתא במס' עירובין (דף י"ג) שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה עד נמנו ורבו נוח לאדם שלא נברא וכתב מהרש"א בחד"א סוף מכות לפרש דהכי קאמר נמנו שעמדו למנין באלה המצות שהם תרי"ג ורבו הלאוין שהן שס"ה על העשין שהן רמ"ח והוה יותר קרוב להפסד משכר מש"ה נוח שלא נברא ודפח"ח וכתבו המפרשים דאכתי מקום לומר דנוח שנברא ע"פ מאמרם ספ"ק דקידושין דתלמוד גדול ממעשה וגדול הלימוד שמביא לידי מעשה הרי יכול להשיג יותר מת"ת מקיום המצות רק זה שייך במי שלומד תורה לשמה לשמור ולעשות ולימוד כזה מביא לידי מעשה אבל לימוד תורה שלא לשמה ודאי מעשה עדיפא ממנה שהרי לימוד כזה אינו מביא לידי מעשה. וזה שדייק רב בלישני' דכל העוסק בתורה שלא לשמה. הדרך לכללן דהלאוין מרובין על העשין ונוח לו שלא נברא כס' מהרש"א עכ"ל הזהב של מ"ו הגאון שם ודפח"ח וש"י. והנה ודאי אין לך בושה גדולה מזה היות האדם מבחר הברואים יגרום רעה לעצמו להיוחו נוח שלא נברא בלמדו תורה שלא לשמה. וזה ששאל המשורר דבמס' קידושין (דף ב' ע"ב) אמרינן שהתורה איקרי דרך לכן אמר אחלי אני מבקש יכונו דרכי שהוא התורה שאני לומד שבכתב ושבע"פ יכונו יהיה תכלית כוונתי בלימוד זה למען לשמור חקיך ולימוד זה שמביא לידי מעשה אז לא אבוש אף בהביטי אל כל מצותיך והלאוין מרובין על העשין מ"מ ע"י לימוד התורה לשמה יכריח שנוח שנברא כאמור. והן הן דברי המשורר באות בי"ת בשפתי ספרתי כל משפטי צדקך. ובעמדי על מספר זה ראיתי שמספר הלאוין מרובים המה על מספר העשין ויהיה נוח שלא נברא מ"מ בדרך דהתורה שנקראת דרך עדותיך גם כן קאי על התורה ששתי כעל כל הון שבשביל לימוד התורה נוח שנברא כאמור ובדרוש הארכתי עכ"ל ודברי טעם הם. ע"כ מספר חות יאיר:

אמר המו"ל מצאתי בין כתבי יד הגאון ז"ל קונטרס המדבר מענין אהבת ה' ויראת הרוממות ראיתי להדפיסו בסוף סדר וירא לפי שאברהם אע"ה נמצא בו כל הענין הזה על צד השלמות וכל ענין נסיון העקדה היה על דרך זה:

מאמר אהבת ה' ויראת הרוממות. נשפוט מישרים (כמבואר באריכות בספר ארצות השלום) כי יגדל יותר שכר העושה מצוה. אשר כחות גופו מסכימים בעשיתה. מצד שמוצא בה עריבות או תועלת. והוא עושה אותה בעבור שם ה' לבד. מן העושה מצוה שאין לגוף חפץ בה. כי אין בה תועלת או ערבות לפי שעתו. עם שיעשה אותה. גם כן בכוונה מיוחדת. לשם ה'. כי מעשה אשר מוצא בו עריבות לגוף. הן קשה מאד שיחלץ חושים. להשליך הנאה זו אחר גוו כאלו אינה. ויתבודד מעשהו אך לשם ה' המצוה לבד. כי גם בכל ההשתדלות אשר יאמר וידמה כי עושה המצוה בכוונה שלמה. מן הנמנע שלא יהנה ולא יתפעל המורגשת. לחושיו גם כן. כי מוחש החושים החיצונים יתפעלו תחלה לפני השכלת החושים השכליים הפנימים. ומי האיש אשר הפשיט מעליו בגדי כחות גופו. עד שלא יצטייר לפניו עריבות או תועלת גופני. בעת השתמשו בכחות נפשו בעשותו אחת ממצות ה'. ותהיה ההנאה המושגת לגופו מן המצוה כאלו אינה במציאות כלל. הן זה מן העומדים בקודש פנימה והוא בהיכלי מלך, כן אמר במדרש באברהם נאמר וכרות עמו הברית. ובדוד נאמר ולבי חלל בקרבי. שאברהם כרת ברית עם היצר הרע. ודוד עשאו חלל. רצונם כי אברהם הגיע לזאת המדרגה הנשגבה. שגם בעת השתמשו בענינים הגופנים. אשר יש להיצר הרע והתאוה חלק בהם. כמו מאכל ומשתה ודומיה. היה ביכלתו להפשיט מחשבתו מכל עניני החומרים להיות מעשיו אך לשם ה' בלבד. עד שכרת ברית עם היצר הרע לבא עמו במלאכת הקודש. להוסיף מחול על הקודש כענין וכוף את יצרנו להשתעבד לך. לא כן דוד. לא יכול בכמו אלה. והיה מוכרח להפרד מן כל הנאות העולם. לבל יתפש ברשת התאוה וההנאה הגופנית כמ"ש עניתי בצום נפשי. ברכי כשלו מצום. ועל זה אמר ולבי חלל בקרבי שעשאו חלל. על ההנחה הזאת נאמר. כי יגדל יותר המתענג בשבת ויו"ט לשם ה'. מהמתענה ביום הצום אם שעושהו גם כן לשם ה'. כי המתענג בשבת ויו"ט. הלא לדבר זה יתאוה גם הגוף. וירצהו מאד והוא הקדם לעזרו ולתמכו על המצוה הזאת. כי בה יש חלקו ומאכלו בריאה. ומי אשר ישים בריח ודלתים לסגור בעד כח תאותו.

עד שלא יתפעל בזה משום הרגש והנאה גופנית. רק הרגש רוחני נפשיי בעבור קיום מצות ה' לבד. מעשה גדול עשה. כמעשה השלמים הגרים בארץ ומדרהון עם בשרא לא איתוהי. ראה נא אמרם (בברכות ח ע"ב) כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה תשיעי ועשירי מי לא יתפלא על המאמר הזה. והוא נגד השכל שינתן שכר להאוכל יותר מהמתענה. עד שיהיה שכרו עבור אכילתו יום אחד. כשכר תענית של שני ימים. אבל הוא הדבר אשר דברתי. כי בהשקיף על תכלית הצום. שעיקרו בהיותו בכוונה. זכה מיוחדת לשם ה' לבד. ולא כן באכילתו שדבר זה קשה להתיחד במחשבה בלי פני' הנאה גופנית. אשר מוצא אותה בעל כרחו. כל לא חוזר נזיר לעלות על במתי עב טבע גופו ולהיות כבני עליון. אחשוב בזה מ"ש בפרשת ראה. חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת לפני ה' אלהיך. כי מצות השמחה אשר נצטוינו בשלשה מועדים הללו. שהם חג האביב. וחג הקציר. וחג האסיף. כאשר תביט במנהגי בני קדם. אשר זכרם לא יסוף עוד בארצות אזיא ואפריקא. כן היה לעשות ימי משתה ושמחה. בשלשה זמנים הללו. אשר כל אכר. בל עובד אדמתו רואה ברכה במעשה ידיו ובזעת אפו על האדמה ביחוד בעת האסיף. אשר זה העת תנחמנו ממעשיו ומעצבון ידיו מעמל ידיהו. ומחכמת נותן התורה. לצוות על השמחה האלהית בזמנים הללו. המועדים לשמחה מצד עצמם, יובן היטב במשל. מלך אחד היה לו אוהב נאמן. אשר בחן את לבבו כי נאמן באהבתו בתמים ובאמת. ויחפוץ להראות אמתת אהבת אוהבו השלמה לכל שריו ועבדיו. התיעץ לבוא אל בית אוהבו לבקר פניו. ביום שעשה אוהבו משתה לבנו יחידו ביום חתונתו. האוהב הזה. על כל השמחה העצומה אשר שמח אז ביום ההוא בחתונת בנו אשר אהבו כנפשו. ובשמחת לבו. מרוב אהבתו את המלך. אשר עלתה כפל כפלים מאהבתו את בנו. ומרוב שמחתו בראית פניו יותר משמחתו בבנו ובכל אשר יש לו. נשכח אז מלבו החתונה מכל וכל, וכל עיקר שמחתו נתעצמה אז ביתר עוז. מהסבה אשר המלך בביתו. ובזה נבחנה תמימת אהבתו בכור המבחן. כי גדול

בעיניו אהבת המלך מאהבת בנו יחידו. כן באהבת ה' את בני ישראל. ויבחר להבחין גם גורל אהבתם את ה' ושמחתם בו. יותר מעל כל שמחה גופנית. ואם תגדל שמחתם הרוחנית בה' עד שישכח מלבם השמחה הגופנית בקציר ובאסיף על כל גרנות דגן. אז יבחן שלמות אהבתם. וז"ש ידעתי כי חג הסוכות תעשה לך. מעצמך. גם אם לא הייתי מצוך על ככה. יען באספך מגרנך ומיקבך. ודרך בני אדם לשמוח ולעשות חג בזמן הזה בתופים ובמחולות. אבל אני מזהיר אותך בל תשמח בשמחה המדומה הזאת על אודות האסיף. רק ושמחת לפני ה' אלהיך. ומדרש שוחר טוב זה היום עשה ה' וכו' איני יודע במה לשמוח. אם בהיום אם בהקב"ה. תלמוד לומר נגילה ונשמחה בו. בהקב"ה. ר"ל כי במה שראינו כי היום אשר בחר ה' וצוה לשמוח לפניו הוא בכוונה בעת מיוחדת לשמחה מצד היום בעצמו גם לולא הצווי עד שיפול הספק אם לשמוח שמחה הזמנית. שהיום בעצמו מיוחד לשמחה. או שמחה מצד שצוה ה' לשמוח. אבל בעבור הספק הזה. בחר ה' דוקא ביום ההוא. כי בזה יבחנו השלמים. כי לא ישמחו מצד שמחה הזמנית. רק שמחה בה' שצוה לשמוח. זה שאמר זה היום עשה ה'. מה שעשה ה' לחג ולשמחה זה היום דוקא. אשר גם היום מצד עצמו מיוחד לשמחה. הוא כי בזה יפול המבחן שנגילה ונשמחה בו לבד. עד שמגודל התעצמותנו בשמחה בה'. תשכח מאתנו השמחה הזמנית (כי זה המזמור מיוסד על ימי החג כמ"ש אחר כך אסרו חג בעבותים). וזה המעשה הנרצה יבחנו בה השלמים. כאשר שמעתי בנסיון העקדה. אשר רבים התפלאו מדוע הוצב הנסיון הזה לנס עמים. כי מלבד שנמצאו מבני בניו אלפי אלפים. אשר עמדו על המבחן הזה. בעת הגזרה. ומסרו עצמם ובניהם ובנותיהם לטבח ואבדון. על דבר ה' וקדושתו. צא וראה מה שעשאה האשה בשבעה בניה. עוד ישאלו מי בבל המון בני אדם. אם ישמעו אזניו קול דברי אלהים חיים בעצמו. ולא ירוץ לעשות דברו ? אמנם יען שעיקר הנסיון בהמצוה היה לבבו השלם וכוונתו המיוחדת לשם ה' מבלי התערב בו שום כוונה חיצונית ומחשבת פיגול להנאת עצמו. הן באמת במה שרצה להקריב את בנו ולשחטו והיה מחשבתו בזה שלמה בלי פניה אחרת. אין זה מן הפלא כל כך. כי בודאי לולא לבעבור מצות ה'. למה ישחט ולא יחמול על בנו יחידו. ואיך ימצא פניה להנאת עצמו בשחטו את בנו יחידו מחמד עיניו. אבל עיקר הנסיון היה בצווי השני שאמר לו אל תשלח ידך אל הנער. שבזה מן הנמנע שלא יפול בלבו שמחה גדולה. שהציל את בנו מן אבחת חרב. וכמה קשה מאד שלא יתפעל בזה מהנאת עצמו ושמחת לב הנעצב אל בנו. אבל ה' הבוחן תעלומת לב. ראה כי אברהם אבינו עליו השלום לא נתפעל גם בזה מהרגש שמחה זמנית ממה שנצל בנו מן המות. כי היה שוה לפניו כמו שתחלה בהעלותו אותו על מוקדה היה בכוונה מיוחדת בעבור מצות ה' לבד. כן מה שהוריד אותו היה גם כן רק בעבור מצות ה' לבד. והיו שני המעשים האלה לפניו. בפלס אחד. על קיום מצות ה' לבד. בלי התערב כוונת עצמו כלל. וזה הנסיון היותר גדול. ולפ"ד יש לפרש זה במ"ש יען אשר עשית את הדבר הזה. ולא חשכת את בנך את יחידך. שלא כפירוש המפרש שמוסב על מעשה הראשון. שלא חשכו מלהעלהו על העקדה. אבל לפ"ד יכוין בו על המעשה השני שחשך ומנע מלשחטו. ולא היה המניעה בעבור שיתערב עמו כוונה ושמחה חיצונית מצד שהוא בנו יחידו. אך עיקר המניעה היה רק בעבור שמקיים גם בזה צווי ה' ומצותו במ"ש אל תשלח ידך אל הנער. ז"ש ולא חשכת ומנעת אותו במה שמנעתו מלשחטו על הכוונה הנטפלת מצד. את בנך את יחידך. כי ידעתי שהיה מחשבתך גם בזה רק בעבור מצותי לבד. וכן יבואר מ"ש תחלה. כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. אומר כי עתה על ידי פעולה השנית שהנחת מלשחטו ידעתי כי ירא אלהים אתה. כי אני ידעתי מצפוני לבבך כי לא חשכת אותו בעבור ההרגש שהוא בנך ויחידך. רק ממני, מפני צווי לבד שצויתיך על ככה. בזה שמת קוטב כוונתך. עד שמשמחתך בקיום המצוה. לא מצאה שמחת הצלת בנך קן לה בלבך כלל. לעשות במחשבתך שום התפעלות כלל: על הכוונה הנוכחית אמר ישעיה. אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי. וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכך וכו'. אז תתענג על ה'. יאמר. כי בטח מצות התלוים בשבת. א' השביתה ממלאכה בו. אשר על זה אמר. אם תשיב משבת רגלך. ר"ל בל תהיה מניעתך ממלאכה, בעבור מנוחה ועונג בלבד. כי אז הלא למענך לא למען מצות ה' אתה שובת. אבל העיקר שמסבת השבת תשיב רגלך ממלאכה. מצוה ב'. הוא מצות עונג להתענג בו בתענוגות בני אדם. ועל זה אמר עשות חפצך ביום קדשי. שתעשה דברים אשר גם גופך חפץ במו. כי האכילה והתענוג ישתמש בהם בכח החומרי. אכל לא שתעשה אותם עבור חפץ גופך למלא בטן. רק וקראת לשבת עונג שיהיה העונג בעבור השבת לא בעבור עצמך. ובזה וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך. מזה בעצמו מה שתעשה דרכיך ותמצא חפצך תכבד את השבת במה שלא תרגיש עונג גופני. רק עונג נפשי. אז תתענג על ה'. כי אז לא יקרא שתענג עצמך רק עונג קדוש רוחני לשם ה' המצוה בלבד. והרכבתיך על במתי ארץ:

מעלה זו, נשגבה מאד. לא יתהלל בה כל המתהלל. מעלה מלאכותית היא לקדושי עליונים. אשר נקשרו בקשר אמיץ בשרשם העליון. ואת מלונם הארצי שכחו. עד שלא ירגישו בתענוג הגוף. ולא יתפעלו בצערו. כן אמר רבי עקיבא כשהיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והוא קורא בעת ההיא את שמע. ושאלוהו תלמידיו על ככה. השיב כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבא לידי ואקיימנו. באורו כי בהרגילו כל ימיו לפשוט את נפשו מחומרו. ולנטוש כל עניני הרגשים הגופנים אחרי גוו. ההרגל שב אצלו טבע עד כי לא הרגיש צער הגוף ולא ידע ממכאובו כלל. וכן אמר בבבא מציעא בפרק השוכר ברבי אלעזר ברבי שמעון שבשעת למודו היה מצוה ליסוריו שיסורו ממנו. ולא היה זה על דרך נס, אבל כי בעת למד בתורת ה', ותדבק נפשו ברוחנית לא הרגיש להתפעל מצער החומרי כלל. (כמו שאמרו על ר' זירא. ובשבת על רבא) מה גדול כח יעקב אבינו. עת שבא לראות בנו החביב לו הנאבד לו ויתעצב עליו ימים רבים. על כל השמחה האנושית שהיה מתפעל זולתו בעת ההיא. אמרו בברכות כי בבוא יוסף אליו היה קורא את שמע. ובהתקשר נפשו אז באהבת ה' כי רבה היא על כל אהבה גופנית. שכח אהבת בנו ולא התפעל ממנה כלל. זה כור נאמן תוצדק בו האהבה השלמה. אשר בהמצאו שלם במבחן הזה אז לא זולת יקרא אהבת ה' באמת. ואין ברוחו דמיה. כי האהבה. ואם תשתתף שם לכל אוהב את הדבר הנאהב אצלו. ותתחלק במקרה בין רב למעט. אוהב את שכנו. את ידידו. את אחיו את אשתו ובניו. ועל כל אלה יגדל בטבע אהבת האדם את עצמו. אשר בעת צר לו. אז ישליך גם אהבת אשת חיקו ובני בטנו מנגד עיניו. ויחתור להציל את עצמו. וגם באהבת האדם את עצמו. הן יאהב את כלל גופו יותר מחלק מחלקיו. כי לבעבור הציל את כלל גופו יקטן בעיניו לקצץ אחד מאבריו המעופש ונרקב לבל תתפשט המחלה בכולו. וכן אמר איוב עור בעד עור. ויותר מהמה אל המשכיל אשר עיניו פקוחים הלא מן הראוי כי על כל אהבת גופו יוסיף לאהוב את נשמתו כי זאת כל האדם. אשר עבורו נברא אך לעבדה ולשמרה ואשר אך היא הנשארת בביתו אחריו. וראוי שימסור גם את גופו להרג ולממיתים למען הציל את נפשו לשום לה שארית בארצות החיים. כן עוד מתנאי האוהב ה' האמתי. אשר באהבתו את ה'. גם את נשמתו יתן כפר בעבור כבוד ה' ורצונו ולא יקשה עליו גם לו יצייר בלבו כי גם אחרית לא יהיה לו בעולם הגמול גם כן ויכרת מזה ומבא. גם באלה יבחר בלבד שיגדל כח ה' על ידו. כן מצאנו בדוד עליו השלום. אמרם ודוד בא עד הראש אשר ישתחוו שם לאלהים. מלמד שבקש דוד לעבוד ע"ז אמר לו מלך שכמותך יעבוד עו"ג אמר לו מלך שכמותי יהרגנו בנו. אמר לו מאי טעמא לא דרשת סמוכים. וראית בשביה אשת יפת תואר וסמיך ליה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. וחלילה להעלות על הדעת שדוד בקש לעבוד ע"ז. אבל נדמה בזה. למה שסופר ממלך אחד אכזרי אשר בפשע קטן אשר מצא בעבדיו. היה דתו להמיתם בלי חמלה. ויהי היום ושר המשקים הביא הכוס על השלחן ונשפך מעט ממנו בשגגה. וכאשר ראה כי נשתנו פני המלך על הדבר הזה. ובערה בו כאש חמתו. לקחו בשאט נפש וישפכנו כולו על השלחן לעיני כל המסובים. וישאלהו המלך מה המעשה הזה אשר עשית. הלא אם בעבור מעט אשר שפכת בשגגה קצפתי עליך קצף. ואיך הוספת סרה. ודמך בראשך. ויענהו לאמר, אדוני המלך. כבר ידעתי ובחנתי את דרכך. כי לא תרצה לסלוח. ועל הדבר הקל אשר קרה לי בלא דעת בודאי תצוה להרגני. ומה יאמרו אז השומעים. כי בעבור חטא קל הרגת ולא חמלת ותהיה לשמצה ולקלון. ומגודל אהבתי אותך חסתי על כבוד שמך בל תהיה לבוז ולקלון. ובכוונה הגדלתי החטא למען יצדיקו את דינך. אם תהרגני עתה. כי נתחייבתי מיתה מצד הדין. והמלך וכסאו יהיה נקי. כשמוע המלך את הדבר הזה. הוטב בעיניו מאד. ויוסף לאהבהו ויגדלהו וינשאהו. כן דוד כאשר ראה כי נגזר עליו שיהרג ע"י בנו. וידע בי בזה יתחלל שם שמים. שיאמרו איך יתכן שמלך צדיק כדוד עליו השלום. כי לא נמצא בו, שמץ דבר. אך בדבר אוריה החתי אשר עשה תשובה כראוי. יענש בעונש הכבד כזה. שיהרג מפרי בטנו. ואיך לא קבלו בתשובה המרבה לסלוח. ע"כ כדי שלא יתחלל ש"ש התיעץ לעבוד ע"ג. ואז יצדיקו הבריות את דין העליון אשר הענישו בעונש הכבד הזה מפני שעבד ע"ג. וזה שהם השיבו לו מלך שכמותך יעבוד ע"ג. והשיב מלך שכמותי יהרגנו בנו ובזה יתלוננו הכל על משפט ה'. וע"כ אעבוד ע"ג כדי להצדיק את דינו. והשיבו לו כי אינך צריך לזה. כי בל"ז לא יתרעמו על דבר זה. כי ידרשו סמוכים שכן חויב להנושא יפ"ת שיהיה לו בן סורר ומורה. (וכמדומה לי שראיתי כן באיזה ספר). ראה נא עד כמה גדלה בלבו רשפי אש שלהבת יה. ואהבתו לה' עד שהיה הנקל בעיניו. שגם אחרית ותקוה לא יהיה בעולם הגמול מצד שיעבור עבירה גדולה כזו. וכ"ז כאין בעיניו. עם מה שכבודו לעפר ישכן סלה בעשותו כדבר הרע הזה בישראל. בלבד שיגדל כבוד ה' ויצדק במשפטו זו גדר האהבה השלמה. ואשר תגביל כל כחות נפשו אל הנאהב אצלו מבלי שישאר שום מקום שתחול בו אהבת זולתה. מאהבת ממון או מאהבתו את אשתו ובניו או את עצמו. בהיותם כולם בטלים תחת האהבה העזה השלמה לה'. ע"ז נצטוינו בתורה ואהבת את ה' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. שתעלה אהבת ה' על אהבת נפשו ומאודו עד שכל אלה תשכחנה לפניו. באהבת יוצרו עושו וקונו:

לא יתעלם עתה מכל עין רואה. כי האהבה הזאת מן הנמנע שתהיה בעבור שום תוחלת תשלום גמול. או הנאת עצמו נמשך ממנה. כי א"כ תהיה אהבת עצמו. ואהבתו את הגמול אשר יהיה לו מחירה. הסבה המניעתו אל האהבה הזאת. וממילא היא יקרה יותר בעיניו מן האהבה והנאהב המסובב ממנה. בערך הסבה הכי נעלה הוא מן המסובב. ותגדל אהבת עצמו מאהבת ה' בעיניו ואין זה גדר האהבה השלמה אשר הנחנו יסודה בהיפך זה. שישליך גם את נפשו וכל מאודו מנגד עיניו בעבור אהבת ה' ואיך יצויר נבטיח לו שכר חלף האהבה הזאת. אשר ראשון מתנאיה. שלא לבד השכר. אבל גם כל נפשו ומאודו כאין יהיו בעיניו נגד אהבת ה' והדבק בו. ה"ו דומה כאב האוהב את בנו יחידו כנפשו ופעם אחד בזוהו לסטים ויתנוהו אל בור השבי ויקח האב את כל אוצרותיו בידו. לתנם אל השוללים כופר נפש בנו. ואיש אחד ראהו הולך לפדות את בנו. ואמר לו כשתפדה את בנך מן השבי. אתן לך שכר חלף הטוב אשר תעשה אגורת כסף אחת. הלא אך שחוק לרעיו יהיה המדבר כן. היעלה על הדעת. שבעבור השכר הזה יתעורר האב לפדות את בנו. כשפדיון זה גדל בעיניו מצד עצמו. עד שכל הון ביתו נתן בעדו. כן גדר את מהות האהבה השלמה. המלך החכם בשה"ש. באמרו מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. ונהרות לא ישטפוה. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. יאמר אחר שגדר שלמות האהבה. הוא שתתפשט בעוצם כחה בנפש האוהב. עד שגם מים רבים ונהרות וכל סכנת משברי ים ופחד מוקשי מות לא יעמדו כנגד אהבתו. כי בכל אלה ישליך את נפשו מנגד מבלתי סור מחק האהבה. מעתה. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בשיחשוב לקנות שלמות אהבה זו בעד שכר ובצע הון יקר. בוז יבוזו לו. כי א"כ תהיה האהבה מגבלת תחת השכר ומסובבת ממנו ואין זה האהבה השלמה:

האהבה הזאת. לה אחות תאומה מתאימה מלידה ומבטן ומהריון. יתלכדו ולא יתפרדו. והיא יראת הרוממות. אשר על ידה שני כי יוצאת ראשונה בטבע. כי בהכיר את בוראו תכלית ההכרה. וידע כי הבורא הנשגב מלא כל הארץ כבודו. ועומד עליו תמיד כמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד. הן אז תחרד נפשו חרדה טבעית מיראת ה' והדר גאונו. יראת הרוממות והמעלה. וגם ירהיב בנפשו עוז ותעצומות להדבק בו לאהבה ולעשות רצון המלך הגדול הזה בכל חשק לבבו. גם היראה הזאת הראשון מתנאיה. שלא תהיה בעבור שום סבה חיצונית מיראת עונש או יסורים וכדומה. כי אז יבחן כי אין אתו יראה האמתית השלמה כי מתנאי היראה הזאת שיירא מפחד ה' ומהדר גאונו. ואחר שה' שהוא מתירא ממנו על אופן הזה. הוא נורא ונשגב על כל המציאות. ממילא מן הנמנע אשר בעת יש אתו יראה זו הגדולה. תמצא בלבו יראה אחרת קטנה ממנה. האיש העומד לפני ארי טורף ושואג וכפשע בינו לבין המות. היצויר שיירא אז מן הדבורה העומדת עליו ועוקצתו. אף שירא ממנה בעת אחר אם לא היה לפני ארי היראה הגדולה תשכיח ממנו יראה הקטנה ממנו. כן אמר החכם בושתי מיראתי את אלהי שאירא את זולתו. והמתירא מיראת. העונש. או זולתו מן המקרים הזמנים. אין ספק כי אז אין פחד אלהים לנגד עיניו. כן אמר ישעיה ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ ועי"כ ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק. כי לולא כן היה זה מן הנמנע:

כן אמר יעקב על זאת הכוונה. אכן יש ה' במקום הזה. ואנכי לא ידעתי. כי אחר שספר הכתוב כי יעקב התירא בברחו מפני עשו מה שלא היה ראוי לפי שלמותו להעלות מורא חיצונית על ראשו מבלעדי ה' ויראתו לבדו. כמו שבאר זה בהצעת הספור ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. שלולא פחדו ומוראו לא היה עושה זאת לעזוב ארצו ומולדתו וללכת אל ארץ נכריה. שנית ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש. כי כל כך היה המורך בלבו עד שבבוא השמש לא ערב לבו לילך עוד. עד ימצא עיר מושב ומקום ללון. אבל במקום הראשון שנמצא בעת בוא השמש נשאר על לינת לילה. עם שהיה מוכרח לשום מראשותיו מאבני המקום מאין כר ומצע ומטת ערש. שכל אלה יורו על גודל מורך לבו ויראתו. אשר לא היה מן הראוי לשלם כמוהו. ע"כ הראו לו בחלום. סולם המוצב ארצה וכו' המשתלשל בחבל המציאות מעלה ומטה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו. כי אין נעשה דבר קטן על הארץ ועל השמים מבלעדי הסולם ההשגחיי הזה אשר מלא את כל המציאות. והנה ה' נצב עליו שעומד בהדר גאונו על יראיו. ואז הרגיש בעצמו כי לא טוב עשה בהעלותו על ראשו מורא חיצונית. לעומת היראה והפחד מלפני ה' ומלך גדול העומד לפניו. ואמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי שאם הייתי מכיר הדר גאון ה' השוכן פה לא היה אופן שאירא זולתו. וע"ז ויירא יראת הרוממות. ויאמר מה נורא המקום הזה. ולאשר הרגיש בעצמו לחסרון מה שנתיירא מפני עשו. בקש הצילני נא מיד אחי מיד עשו. ולמה הוצרכתי לזה. ואם כבר הובטחתי על השמירה והצלה. באר הדבר כי ירא אנכי אותו. וזה מורה לי כי איני שלם ביראת ה'. והתירא שמא יגרום חטא זה לבטל ההבטחה (כמ"ש ברכות ד) ועז"א ויירא יעקב מאד ויצר לו. מצד זה בעצמו הצר לו על יראתו החיצונית מב"ו. כן התפאר דוד בעצמו שרים רדפוני חנם ר"ל שאיני מתירא מהם כלל. ולריק יעמולו כי יחשבו להפחידני. כי זה מן הנמנע אצלי. יען מדברך פחד לבי. וא"א להמצא אצלי יראה אחרת. סוף דבר. האהבה והיראה שתיהם רשפי אש להבת שלהבת בלב בעליהם לירא מן הנשגב על כל. עת יזדמן לפניו אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה. חרדה ילבש מפחד האל הנשגב. אשר צוהו עליו ואיך ימרה מצותו. ובעת יזדמן אחת ממצות עשה אז תדבק נפשו באהבת ה' לעשותו בזריזות וחשק נפלא. אבל בכוונה זכה ורוח נדיבה. לא שיסיר מן העבירה מיראת עונש. או יעשה המצוה מתקות שכר. כי אז לפי מה שהנחנו יסוד מוסד. יגלה בביאור כי לא למד לאהבה את ה, ואינו מתירא מלפניו. אחר שכבר נמצא בלבו מקום יחול בו אהבת שכר ויראת עונש. מלבד כל אלה. האוהב בעבור הטובה והגמול. והירא בעבור הפחד והעונש. לא יקרא אוהב או ירא את ה' אלא אוהב את עצמו. וע"כ משתדל להטיב לעצמו או מתירא מפני עצמו לבל יענש. וישתדל לדחות העונש מפניו כענין שאמר ישעיה ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. ר"ל מה שמתיראים אותי אינו יראה את ה' אבל היא יראתם א"ע ובעת סור מנגד עיניו פחד העונש איננו ירא את ה'. וכן בעת שאינו מקבל את הטוב ואינו מצפה לגמול. לא יאהבנו כמו שטען השטן. על אשר שבח ה' את איוב בפניו בהיותו ירא אלהים. השיב החנם ירא איוב אלהים. ר"ל וכי יראה זו חנם היא אצלו מבלי שום תקות גמול ופחד עונש. הלא אתה שכת בעדו. וגם סבת יראתו בל תסיר ממנו סוכת שלומו. ואולם שלח ידך וגע בכל אשר לו אם לא אז מדי תסיר סבת היראה שלו שירא את ה'. לבל ימוטו רגליו. וכאשר כבר נמוטו פעמיו בחוסר כל ער שאין לו להתיראות מחוסר וכפן גלמוד. אחר שבל"ז אין מאומה בידו. אז על פניך יברכך:

וע"י היראה על הבחינה הזאת יצא חטא אדה"ר באכילתו מעץ הדעת. כשנשקיף על טענת הנחש שאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. ותאמר האשה וגו' מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון ויאמר הנחש וגו' לא מות תמותון. ויש לדקדק עמ"ש אף כי אמר אלהים. שחסר השלמת המאמר:

בענין אזהרת עץ הדעת. רבים אומרים שהיה עץ הדעת ממית בטבעו ומ"ש פן תמותון. מצד יסבב לכם מיתה כאשר תאכלוהו. ורבים אומרים כי מבלי חקור דבר אם יהיה העץ רע או טוב מצד עצמו. כן הזהירו. ורצה לנסותו. והן לטעם הראשון היה ההפחדה ביראת מות ומשכלת הנמצא בו וכשהיה מקיים לשמוע אל קול ה' על האופן הזה. היה זה דוקא על העץ הממית לבד. אבל אם היה מצוה אותם שלא לאכול משאר עצי הגן שאין ממיתים בטבעם לא היו שומעים בקולו. וכן אם היו יודעים שעץ הדעת אינו ממית בטבעו. היו אוכלים ממנו. אבל אם היו שומעים בקול ה' מצד יראת הרוממות לבד מבלי פחד עונש ויראת מות. אז אפי' היו יודעים שהעץ טוב לאכול בטבעו. וכן אפי' היה מזהירם על יתר עצי הגן שאין בהם שרש פורה מות ומשחת. ג"כ היו שומעים ונזהרים. וזה הערמת הנחש לתהות על קנקנה. סבת יראתה ומניעתה מאכילת עץ הדעת. מאחד משני האופנים הנז' אם מיראת ה' או מיראת מות: ושאלה אף כי אמר אלהים לא תאכלו. ר"ל הגם אם לא יהיה מות בטבע העץ מצד עצמו. ולא שום סבה לשתמנעו לאכול ממנו רק מצד שאמר אלהים לבד לא זולת. הרק מצד זה לא תאכלו מכל עץ הגן. וע"ז אמר מכל עץ הגן. דאחר שאין דברי רע בהעץ לבד רק מצד שה' צוה עליו. א"כ גם אם היה מצוה על כל עץ הגן. היו שומעים לקולו. והשיבה האשה כי לא כדברי הנחש שמניעתם מצד צווי ה'. כי אם היה מצום על כל פרי עץ הגן שאין בהם משחת בטבעם באמת אכל נאכל. רק מעץ הדעת טו"ר אמר לא תאכלו פן תמותון. כי הוא ממית בטבעו ורק מסבה זאת נמנענו מאכלו. ובזה מצאה מקום להסיר מלבם סבת יראתם. להראות שהעץ אינו ממית בטבעו. ובזה הצליחה. כי האשה לא חששה לצווי ה' ואכלה ממנו:

וכן יקרה לכל הנמנע מעבירה מפני פחד עונש. בסור הפחד מנגד עיניו. יסור לעשות הרע בעיני ה'. וכן העובד ע"מ לקבל פרס. בעת כי ידמה כי שכר לא יהיה לו חלף עבודתו. או שישקול בפלס כי כבד עליו עשיית המצוה יותר מהנאתו. מתקות גמול פעולתה יניח מעשותה. כענין כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה. אמנם האוהב האמתי בו נמצא היפך מכל אלה. כי לא לבד שאינו עושה מעשהו בשביל תקות גמול ויראת עונש. אלא אדרבא בבא יסורין עליו ישמח עליהם כעל כל הון. כאשר ישמח החולה בסמים המרים בשיבטח ימצא בם רפואתו וברבות עליו הטובה יפחד ממנה מאד כאשר יפחד אדם מן היסורין היותר קשים. וזה יצויר באחד משני פנים. במשל שר משרי המלך. אשר מרד במלך והרבה לפשוע. ולא זה שאין המלך מענישו. עוד נתן לו מתנות רבות כיד המלך. האיש הזה מדעתו בעצמו כי בן מות הוא יחשוב בלבו אחת משתי אלה. או שהמלך חייב לתת לו המתנות הגדולות בשביל פעם אחד שעשיתי מעשה טוב לפניו ואינו רוצה להרגני טרם ישלם שכרי. או כי יען שהחטא שלי גדול כ"כ עד שלא שוה אליו. אם יהרגני במצב העוני אשר הייתי בו. ע"ז הוא מגדיל אותי ומעשירני במתנות רבות ויקר וגדולה כדי שתהיה מפלתי מאגרא רמא לבירא עמיקתא. ואחד משני הפנים האלה יחשוב העובד מאהבה בראותו א"ע תחת שפעת הטובה וההצלחה. בשומו על לבבו חובת הבורא המוטלת עליו אשר אין ביכלתו לשלם גם אחד מני אלף. מחשיב א"ע תמיד לחוטא. וחושב א"ע כי לבו לא נכון עמו. במה שמתרשל מלשלם החוב הגדול המוטל עליו ליוצרו וקונו. (אשר על הכונה הזאת אמרו בנדה שמשביעין את האדם. אפי' כל העולם אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע). כי אם ההשקף את מי ולמי ובעבור מה הוא עובד יראה שלא עשה מאומה. וא"כ בבוא עליו הטובה. ולבו מתפלא בדעתו נאמנה. כי לא לבד שאינו ראוי לטוב. אבל היפך ראוי הוא לעונש גדול על שלא עשה מסת עבודתו ועל קיצורו במלאכת שמים. וע"כ ידמה אחד משני פנים הללו. או שמשלמים לו רוב הטובות האלה. חלף מעט מעשיו הטובים שלא ישא מהם בעמלו לעה"ב. כענין ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. אשר המליצו חז"ל מ"ש טוב כעס משחוק. טוב כעס שהקב"ה כועס על הצדיקים בעה"ז. משחוק שמשחק עם הרשעים בעה"ז. וזה מבואר היטב במשל. מלך אחד היו לו שני עבדים. יום אחד עבר המלך דרך העיר ששם דרים שני עבדיו למלחמה לקראת אויביו. והאחד נזדרז ויצא לקראתו בלחם ויין להשיב את נפשו. והאחד נתעצל. ולא הכין מאומה לקבל פני המלך. ומשם הלכו שני אלה העבדים עם המלך אל המערכה. ויהי בתוך המלחמה. והמורים קרבו לפני המלך. אז העבד אשר כבדו תחלה במנחה. לא די שלא קדם לפניו מגן וצנה להצילו. אבל גם הוא נסתפח עליהם להרוג את המלך. אבל העבד השני שם נפשו בכפו והציל את המלך. כבוא המלך בשלום לביתו צוה לתת דורון להעבד אשר נקשר בקושרים להרגו. ולאשר היצילו צוה לתתו שלשה ימים בבית הסוהר. ויתמהו כל העומדים על כי זר מעשהו. להחיות בן המות וליסר את החי. אחר שלשה ימים. צוה להוציא את העבד הנאסר ויעשהו משנה למלך. ואת העבד אשר מרד בו צוה להמית. ויאמר אל העם אשר לפניו ראו כי זה משפט בצדק ובמשפט. כי זה העבד הגם שמרד בי לא יכולתי להמיתו. מבלי לשלם לו שכרו על הטוב אשר עשה לפני מרידתו להשיב את נפשו כצדה לדרך. וזה השני הלא נתחייב ג"כ עונש במה שנתעצל ולא הכין מנחה לקראת בואי. וע"כ קדמתי לשלם לזה שכרו הקטן. כדי שאוכל להמיתו על מרדו בי. ולזה קדמתי להענישו על חטאו הקל. למען יהיה נקי עתה בעלותו על במתי ההצלחה. ממילא הרואה בתחלה בעת שכעס המלך על העבד הנאמן וצוה ליתנו בבית הסוהר. והראה פנים שוחקות אל המורד בתת לו מהר ומתן. אם לבבו יודע מה אחרית אלה. יענה ויאמר טוב כעס משחוק כי כרוע פנים אל העבר הנאמן ייטב לב. כי עלה יעלה על גפי מרומי הגדולה. זה קוטב הישר אשר יסובו עליו הצלחת הרשעים ויסורי הצדיקים בעה"ז. כמ"ש אסף ואני כמעט נטיו רגלי וכו' כי קנאתי בהוללים וכו' עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם. או באופן אחר יחשוב בלבו כי הרבה לפשוע כ"כ. אשר נקל בעיני ה' אם יענישו להורידו כאשר הוא עתה בשפל מצבו. לזה גדלו ורוממו כדי שתהיה אח"כ ירידתו כפולה ומכופלת מגבוה שמים לעומק שאולה. כי ידוע אשר יקשה מאד נפילת שר ונכבד ממעלתו לשפל המדרגה משאם יפול אל המצב הזה איש רש ונקלה. עד שירידת האדם ממדרגתו תחשב בערך ירידתו עתה ובערך מה שהיה בו קודם ירידתו. למשל עשיר גדול אשר היה לו אלף ספינות בים ואלף כרכים ביבשה. ונפל עתה ממדרגתו עד שאין לו כי אם אלף דינרי זהב לזה יקרא נופל איש בלתי מצליח. בערך שהיה בו קודם. הגם כי נאמר על איש אחר שהיה עני כל ימיו והרויח פתאום אלף דינרי זהב. שעלה על במתי ההצלחה. נאמר ע"ז כי ירד במורד יען היה לו תחלה אלפים כערך הזה. אבל איש עני שאין לו אפי' פת חרבה. נאמר שהוא איש בלתי מצליח בערך שהוא בו עתה. והגם שמיום הולדו לא היה יותר נאמר עליו. הוא גבר לא הצליח בימיו. וכ"ש בנפול איש עשיר מופלג אל תכלית הנפילה שאין לו אפי' פת חרבה. שזה יקרא נופל מצד שני הענינים מצד הטוב שהיה לו תחלה. ומצד הרע שהוא בו עתה. כן מצאנו על הרוב כי יעוררו שני 1המצבים האלה. בכל דבר אשר נשתנה מהיפוך אל היפוך להגדיל התימה ולהרבות התמהון כמ"ש איכה ישבה בדד העיר רבתי עם איכה היתה לזונה קריה נאמנה. השליך משמים ארץ תפארת ישראל. הפליא להגדיל קצה הראשון. אשר היה הדבר הנשתנה בו תחלה. במ"ש העיר רבתי עם. קריה נאמנה. השליך משמים להשפיל קצה השני אשר הוא בו עתה ישבה היתה לזונה השליך ארץ. בי זה המבהיל הרעיון ומעורר המבוכה. כן אחשוב על דברת נעמי. בבואה בית לחם (רות) ותהום כל העיר ותאמרנה הזאת נעמי. ותאמר אליהם. אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה. כי ד' ענה בי ושדי המר לי מאד. והשאלה מבוארת. הלא בני העיר אשר אמרו בתמיהתם. הזאת נעמי לא כוונו על שהיא עתה נעמי. רק אמרו הזאת האשה שהיתה מקדם בהיותה פה העירה נקראת בשם נעמי. ומה התשובה. אל תקראנה לי נעמי. וגם הם לא בקשו לתארה בשם זה עתה. אולם לפי דברינו בהשכל השיבה מלים. כי המון העם הגם שראו כי נעמי ירדה מכבודה הראשון. אל מות בעלה ושני בניה. עדן לא ידעו שירדה כ"כ פלאים עד קצה האחרון. וע"כ לא תמהו על נפילתה עתה שהיא בשפל העוני רק על ערכה הקודם שלעומת רב הגדולה שהיה לה תחלה. ראו כי ירדה ממדרגתה וע"ז שמו למטרת דבריהם הזאת נעמי. הלא היא נעמי שהיתה בת מלך כבודה תחלה ומה הוא עתה לפי ערכה הקודם. ממילא לפי דברי העם לא היה אפשר לקרות לה עתה שם מרה רק בערך עת שהיתה שמה נעמי. וע"ז השיבה שלא כן הוא רק אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה. ר"ל אפי' אם לא תקראו לי ותזכירי שמי הקודם שהי' שמי נעמי. מ"מ תוכלו לקרות לי מרה. וערך הכתוב גם אם. אל תקראנה לי נעמי. מ"ט קראן לי מרה. כי נפלתי כ"כ פלאים. עד שא"צ לחשוב ירירתי בערך הטוב שהיה לי תחלה. אלא אפי' אם כל ימי הייתי עניה ומרודה. כמו שאני עתה. ג"כ הנני נקרא מרה ובארה הטעם כי המר שדי לי מאד. בתכלית המרירות. וכן אמר זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היה מימי קדם. שמקונן כי מלבד המצב הרע והעוני אשר ירושלים בו עתה. עוד תגדל ביתר שאת יען תזכור בו כל מחמדיה אשר היו מימי קדם ובזה תוסיף לדאבה. ובזה פי' המפרשי' מ"ש כל המצר לישראל נעשה ראש כי מאשר בהצרתו לישראל חטאו גדול מנשוא וענשו קשה מאד. ע"כ מגביהו ה' למעלה ראש. כדי שתהיה מעלתו מרום מעלה זו כפולה ומכופלת. זה נראה חזון עובדיה לאדום. אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שמת קנך משם אורידך נאם ה'. ר"ל אם תראה כי עלית למעלה ראש. עם רום שמים וכוכביהם. אל תחשוב כי היה זה בעבור תגבה ותגדל. לא כן אך למען אשר משם אורידך. כמי שרוצה להשליך את המחויב מות להמיתו במורד מעלהו להר גדול להפילו משם ותשבר מפרקתו וימות. וז''ש אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים. ר"ל באחרית הימים עת יראו בשוב ה' שיבת ציון. כי אז יפלו ממרום קנם. ולא יוסיפו לקום. יכירו וידעו כי מה שהגדיל ד' לעשות עמהם והראה להם פנים שוחקות להרים קרנם בעת שהצרו לישראל. לא היה בעבור כי חפץ בם. אבל עם זה בעצמו הגדיל לעשות עם ישראל בהראותו גודל אהבתו אותם עד שלא די לו במה שיוריד את צריהם ממצב השפל עד שיגביהם למען תהיה ירידתם עד שערי מות. ז"ש אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה מה שהגדיל ה' לעשות עמנו להרים אותנו עד שהיינו שמחים זה היה בעבור נקמת עמו כדי שיוכל לנקום נקמתם בירידה כפולה. וכן יחשוב העובד מאהבה. כי מה שהשם מגביהו בעה"ז והוא אינו כדאי. אין זה כי אם כדי להשפילו ע"ד לפני שבר גאון. וממילא הגדולה הזאת היא השפלה בעיניו. והוא אצלו תנופת יסורים קשים כמשל שר גדול שנתחייב מיתה ועשו לכבודו חרב של זהב למען לא יומת ע"י חרב של ברזל. כאחד מדלת העם. באמת הכבוד המדומה הזה. סער בנפשו מתחולל. כי סר אליו מר המות. וטובה היה לו למות ע"י ברזל מלוטש. שנוחה מיתתו מע"י חרב של זהב. ממילא אם השר הזה יתהלל עצמו בהכבוד הזה חרפה תחשב. כי יתהלל בהותו וכן הוא אומר ויבטח ברוב עשרו יעוז בהותו. ובזה יש לפרש דברת נעמי הנ"ל בדרך אחר. כי נעמי כראותה איך ירדה פלאים. הבינה כי גם רב הטוב שהיה לה תחלה. לא היה אלא כדי להענישה שתגדל ירידתה כפלים ע"ד לפני שבר גאון. וממילא על ההנחה הזאת. גם בעת שהצליחה לא יצדק לקרותה בשם נעמי כי הנעימות הזאת ימר לה מר אחר שהיה על תכלית להגדיל כאבה בעת רדתה. וז"ש אל תקראנה לי נעמי. ר"ל אל תאמרו שתחלה הייתי נקראת נעמי. בעת שהיה הזמן מצליח עמדי. רק קראן לי מרה. גם על זמן העבר היה לכם לומר הזאת מרה. כי צוף ההצלחה היתה מסוכה בחמת ההשפלה הכרוך בעקבה. וז"ש המר שדי לי מאד. שע"י שהיה לי עושר תחלה. המר לי מאד וצערי כפול משאם הייתי במצב הזה מעת נולדתי עד עתה. ועז"א כי ה' ענה בי ר"ל הוא מדת הרחמים שהראה לי פנים שוחקות: ענה בי. לשון התראה התרה בי שסוף הגאון שבר. וקץ הגדולה ירידה:

זאת לא זאת כי גם אם יניא השלם את לבבו. מלחשוד הצלחתו בכמו אלה. שידמה טובת הבורא עליו. למען הרע לו באחריתו. מ"מ על הרעיון הזה. אשר יהיה לטוטפת בין עיני השלם. לידע כי עד כאן לא הגיע לשליש ולרביע מחובת עצמו נגד הבורא והוא בפ"ע כאילו הרבה לפשוע. הנה באופן זה. גם לו יונח בלבו שהטוב אשר ייטיב ה' לו הוא יהיה לעולם ולתכלית טוב. מ"מ יהיה בעיניו כסילון ממאיר. כי כסתה כלמה פניו. כי כן בארו החוקרים כי הדבר היותר קשה על האדם. הוא אם יקבל טוב וחסד מאדם אשר הוא גמלהו הרעה. כי אז יבוש ויקום בפניו. איך ישא פניו ובהיות לאסתכולי באפיה. כי חטאתו לנגד עיניו כי הוא לא כן עשה. כמ"ש שאול לדוד. צדיק אתה ממני. אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה. וכן קרה לפני מלכי חסד בבקשם להנקם מאויביהם. המלכים אשר צררו להם בנכליהם ונתפשו בידם. העונש היותר קשה הוא מה ששמו אותם להיות מאוכלי שלחנם. כי בזה בעצמו ירו חץ בלבם. להזכיר את אשר הרעו המה מקודם. עז"א לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים יש מזה בעצמו שאתה עושה עמנו צדקה. מה שאין אנחנו ראוים מצד מעשינו. לזה מזה בעצמו ולנו בושת הפנים כי מרדנו בך. וידענו שאין ראוים לכל הטוב עד"ש החכם. אם רעב שונאך האכילהו לחם כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך. יאמר כי יש מתנקם מאויבי. במה שהוא מתנקם ממנו ועושה עמו רעה ויש מתנקם כמה שמאכילו ומשקהו בעת רעבונו וזה יחרץ מעשיו בשתים א' כי זו הנקמה היותר גדולה כי בזה דומה בעיני המקבל טובה תחת רעה אשר עשה הוא כאלו חותה על ראשו גחלי אש וזאת שאם יתנקם ממנו כמה שיעשה עמו רעה. יהיה בידו עון. ולהיפוך בעד נקמה זאת עוד יקבל שבר טוב בעד הטוב אשר עשה. וז"ש אם רעב שונאך לא תתנקם ממנו במה שתניחהו למות ברעב. כי אז יהיה בך הטא. רק אדרבה האכילהו לחם והשקהו מים. כי בזה בעצמו תעשה פרי כפלים. א' כי גחלים אתה חותה על ראשו בזה זאת שנית וה' ישלם לך:

ועז"א (דברים) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה. יאמר אם תדע להבחין גודל חובתך אל בוראך. ותבקר בסך מעשיך הטובים כי כאין נחשבו לפני הגמול הגדול המוטל עליך אשר לא שלמת אפס קצהו. אז תדע כי מה שה' מביאך אל ארץ טובה. הם היסורים היותר גדולים. (ובזה יל"פ מ"ש לו ישטמנו יוסף וגו') ובזה נראה לבאר מ"ש (שמות) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה מכל העמים. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. ופירש"י כה תאמר לנשים וע"ה אמירה רכה. ולבני ישראל הגדולים שבהם תאמר דברים קשים כגידין. וזה יפלא כי כל הדבור הנוכחי מלא דברים רכים כדבש צופים ונופת. ואיה הדברים הקשים כגידים אשר לא מצאנום על ספר. אולם נדמה בזה. לעשיר שעבר ממקום למקום וראה שני עבדי לסטים בדרך. ויחמול על נפשם. ויפדם מיד בעליהם. ויקנם לו לעבדים. ויאמר אליהם הלא תזכרו כי שניכם רוצחי נפש הייתם ושודדי ליל. ואני חמלתי עליכם. והבאתי אתכם תחת קורתי לחסות. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. ושמרתם את בריתי, תהיו לי סוכנים מושלים על כל משק ביתי, האחד מהם היה כסיל וישמח על דברים האלה. והשני שהיה חכם. ירדו הדברים אל חדרי בטנו כמדקרות חרב. ויאמר איך אשא פנים. והוא לקחני מבית הליסטות. שאעבוד עבודה נכבדת כזאת להיות סוכן נאמן באוצרות אדוני. ומושל על ביתו. ממילא דבור הזה בעצמו. בעיני הכסיל היו דברים רכים. ובעיני החכם היו דברים קשים כגידים. כן מה שהזכיר כאן שנשא אותם על כנפי נשרים ממצרים ועד הנה ידוע כי יען שהיו משוקעים בגלולי מצרים ובכל תועבת בני חם. עד שאם היו מתמהמהים עוד תחת סבלות מצרים. היה קשה לפדותם. כי היו יוצאים מדחי אל דחי ועל כן מהר השם לדלג הקץ ויוציאם בחפזון חיש קל על כנפי נשרים להביאם תחת צל כנפיו. מעתה במה שהזכיר למו ימים עברו. אשר נתגאלו בתועבות מצרים. והוא מהר לפדותם משם. ומבטיח להעלותם על כל גוי ולשון. הן לנשים ולע"ה היה זה אמירה רכה. אבל לאשר להם לב מרגיש. היו אלה דברים קשים מאד. כי בושו בעצמן לקבל הטוב הגדול הוה. והם יודעים כי אינם ראוים לכך. ואיך יקבלו טובה חלף הרעה אשר עשו. על ההנחה הזאת. אחשוב כי גם בענין העונשים יהיה חילוק לפי זה בין העובדים מאהבה. ובין העובדים מיראה. וזה כי העונשים הבאים מאת הבורא. הם על שני פנים. א' יסורים הבאים בעבור החטא העבר. למרק את החטא שכבר עשהו ויסורים אלה טובים מאד. כי הם סמים מרפאים חלאת החטא אשר הרבה חלי ומכה טריה בקדושת הנפש ועל ידי היסורים יעלה ארוכה לה לרפאותה. ולהשיבה אל איתנה כבראשונה וחטאתו תמחה. ישמח בהם השלם כאשר ישמח החולה בסמים המרים. הבאים למזג כחות גופו על קו הבריאות. אמנם יש יסורים אחרים. הבאים על האדם לא לבעבור פרעון העון רק להתרות בו על להבא שלא יחטא. או להזהירו שישוב בתשובה. יסורים אלה רעים מאד. כי לו היה ממהר לשוב היה בידו לדחות היסורים מעליו ולחנם הוסר במכת אכזריות. והרי זה כמי שחייב למלך המס הקצוב עליו. והמלך שולח אליו נגישה של אנשי חיל. שיאכילם וישקם עד ישלם החוב. הנה מה שמוציא הוצאות לאכילם ולהשקותם הוא לחנם. כי בזה לא יפטר מן החוב. ואם ימהר לשלם המס תסור הנגישה. אבל מה שמוצא לשלם המס ישמח בו מאד. כי בזה נפטר מן החוב. והנה בבוא יסורין על האדם. ורוצה להכיר מאיזה מין הם. אם לפרעון העבר. או להחזירו בתשובה. הבחינה בזה הוא מדרך העולם. מלך שמרדה עליו מדינה. והוא רוצה לכבשה ולהחזירם בתשובה מרעתם. אזי כל עוד שהמלך רחמן יותר. כן שולח עליהם שר צבא יותר אכזרי. כי אם ישלח אליהם שר רחמן ולא באכזריות חמה ילחם בם. הלא יארכו ימי מרידתם. וכן יוסיפו חטא על פשע עד שיגדל אחר כך עונשם מנשוא. אבל אחר שנכבשה המדינה. ושבו להביא צוארם תחת עול המלך ושולח שר צבא ליסר את המורדים לעבור העבר. אז אם המלך רחמן שולח אליהם שר רחמן דאחר שהמרד כבר חלף עבר. אף על פי שמוכרח להענישם על העבר כי כן הדת והמשפט. מכל מקום אם השר יתנהג עמם ברחמים וימחל לקצתם. גם המלך נוח לו בכך. כי אינו חפץ ברעתם. וכן הענין הזה היסורים הבאים להחזירו בתשובה באים ע"י ציר אכזרי. ובחמה עזה. צו לצו. קו לקו. וזה ממדת הרחמים. כדי שימהר לשוב מרעתו. ולא יוסיף פשע על פשע. אבל יסורים הבאים למרק החטא העבר. באים על ידי ציר מלא רחמים. ובלאט. כי אל רחום וחנון הוא ומרבה לסלוח. וזה נראה ההבדל בין קללות שבתורת כהנים ובין קללות שבמ"ת שהקללות שבמשנה תור' הם קלים מהקללות שבתורת כהנים, כמ"ש במדרש, משל לאדם שכעס על בנו ונשבע לזרוק בו אבן שוקל מאה לטרין, מה עשה חלקו לחלקים קטנים וזרק בו אחת אחת כדי שלא יוזק, וכן משה עליו השלום חלק את הקללות לצ"ט כדי שלא יגועו תחת ידי העונשים התכופים זה לזה. והוא כי הקללות שבתורת כהנים כלם באים להחזירו בתשובה, כמ"ש ואם באלה לא תשמעו וכו' ואם לא תשמעו ויספתי ליסרה אתכם, מבואר ישבא לכופם על התשובה, ולזה באו באכזריות ותכופים אחת אל חברתה כדי שלא יארכו ימי מרידתם, אבל קללות שבמשנה תורה באים למרק חטא הקדום, כמ"ש תחת אשר לא עבדת וכו', וכן כל הפרשה הוא על דרך זה. לזה נאמרו על ידי משה רועה רחמן שחלק אותם לגזרים כדי שיוכלו שאתם. ובזה נראה לפרש מ"ש (ברכות) מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, קינה לדוד מבע"ל, אר"ש בן אבישלום משל לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב לאחר שפרעו שמח, אף כן דוד כיון שאמר לוהקב"ה הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך הי' עצב. אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי, כיון דחזא דאבשלום הוא אמר סתם ברא חייס על אבא משום הכי אמר מזמור, וכבר עמדו המפרשים איך אמר סתם ברא חייס על אבא, הא הנסיון מכחיש זה שהרי ראה שלא חס עליו ורצה להורגו. אמנם דוד כאשר ראה היסורים הבאים האלה אם היה יודע שבאו לפרעון החוב של החטא העבר בודאי היה שמח בהם כי בזה סר עונו וחטאתו תכופר. אבל הוא דאג לנפשו פן לא באו רק להחזירו בתשובה, וזה הורע בעיניו מאד. כי אם היה חוזר עד הנה כראוי לא הוצרך לכך. ושם לפניו הבחינה הנ"ל. שאם מ"ש לו הקב"ה הנני מקים עליך רעה מביתך היה עבד או ממזר שהוא אכזרי בטבעו. היה יודע שהוא כדי להחזירו בתשובה אבל כיון דחזא דאבשלום הוא. אמר הא סתם ברא חייס על אבא בטבע ואיך שלחו ה' ע"ז פן ירחם עלי. דהא הבחירה חפשית. ומזה ידע שהוא לפרעון החוב העבר וע"ז אמר מזמור. וע"ז תפס המשל משל לאדם שיצא עליו שט"ח שהנגישה שבאה עליו קודם שפרע הוא מתעצב עליו. אבל אחר שפרע היה שמח. ומעתה אומר. כי במין היסורים הבאים כדי להחזירו בתשובה. יבדלו בהם העובדים מאהבה מן העובדים מיראה. כי כאשר ייסר איש את בנו לנחותו בדרך טובה. כן תוכחת ה' אל ברואיו. והן האב כשיש לו בן חכם ורוצה להשריש בלבו תשוקת הלמודים ולהטות לבו אל מוסר אב ואל דרך הישר היה מראה לו פנים שוחקות ומגדילו על כל בניו כדי שבזה יתן אל לבו טובת אביו ואהבתו. ויבוש בעצמו מבלתי עשות רצונו. אבל אם יש לו בן כסיל אז בהיפך מראה פנים זועפות ומעבירו בכל יום תחת שבט מוסר. למען יירא מפני זעמו ויקח מוסר אב. וכן העובד מאהבה כשירצה ה' להטותו אל התורה ודרך הטוב מוריק לו ברכה וטובה. כי בזה ישיב אל לבו דרכי ה' ויבוש בפני עצמו. אשר הוא יודע כי הטיב מעשיו כל עומת טובת ה' עמו. ויוסיף אמץ. כענין שאמר יספת לגוי ה' נכבדת. אבל להעובד מיראה מעביר תחת שבט היסורים כדי שעי"ז יירא מפני העונש וישוב אל דרך הטוב:

בזה נל"פ מ"ש ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו והקללה אם לא תשמעו. והמפ' דקדקו למה בברכה כתב אשר תשמעו על העתיד. ובקללה כתיב אם לא תשמעו על העבר. אולם יען כי הקללות של תו"כ הם יסורים להחזירם בתשובה על העתיד ומשה לא חזר הקללות האלה במ"ת כי הקללות שאמר הוא. הוא כדי למרק חטא העבר כנ"ל. כי משה דבר לעומת העובדים מאהבה. שלהם לא יפקוד בשבט מוסר למען ישמעו בעתיד בקול ה'. כי אדרבה למטרה זאת מרבה להם שפע ברכה ושלום. שעי"ז יתנו אל לבם לשמוע בקול ה'. נמצא להעובדים מיראה. יש שני מיני קללות על העבר ועל העתיד:

אבל משה לעומת הקללה להזהיר על העתיד להחזיר בתשובה נתן להם ברכה. וז"ש ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. רק קללה אחת. ותמורת הקללה השנית אני נותן לכם ברכה. וז"ש ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה ומפרש את הברכה אשר תשמעו על זה שתשמעו בעתיד תקבלו ברכה שע"י תוסיפו אומץ בעבודת ה'. והקללה רק אם לא תשמעו אז בהכרח להביא קללה לתקן חטא הקדום:

יראת הרוממות תקל יותר על החכם מעל הכסיל וכן תקל יותר על הנביא שרואה עין בעין כבוד ה'. ועז"א אטו יראה מלתא זוטרתא היא. אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא. כי משה השיג עצם הכבוד העליון וזה נקל הוא שיירא מן המלך מי שמכיר את כבודו ואת גדלו. אבל ביראת העונש יהיה להיפך שיותר נקל להכסיל שיירא מהעונש. מהחכם שיכול ליתן בלבו אמתלאות לעבור ולא יירא:

הנביא מוכיח לישראל ללמוד ק"ו שהים אין לו לירא מעונש ואעפ"כ אינו עובר את החול. מפני יראת הרוממות. ואתם יש לכם לירא מעונש. ואתם עוברים דרכי ה'. כדרך שאמר בישעיה כי אמר ים מעוז הים, לאמר לא חלתי. עיין רש"י שם. והנה העונש שני מינים או עונש או עכ"פ מניעת הטובה. ז"ש האותי לא תיראו אם מפני לא תחילו. על שני היראות האלו למדו ק"ו אשר שמתי חול גבול לים. והמו גליו ולא יעברנהו. שאף שרוצה לעבור אינו יכול מיראת. הרוממות. ולעם הזה לב סורר ומורה. והם סרו וילכו. היפך הים שיש לו לב סורר ורוצה לעבור ואינו עובר והם סרו וילכו. ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו. הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו ועונותיכם. הטו אלה. והיה לכם לירא ממניעת הטוב על כל פנים: