(בראשית לה כ) ויצב יעקב מצבה. בב"מ תנן התם מותר המת בונין דימוס על קברו ועיין בפ"מ בשקלים פרק ב' ותמי' מאד ונראה משום דיש ב' טעמים חדא משום שלא לטמא התרומה או מטעם זכרון ונ"מ אם גבו למתו אם נשתייר איזה מותרות אי הטעם משום תרומה אין לעשות מצבה כיון דהיה הגבי' בזיון ולא מחיל כמו דאין מוחל ליורשים כמבואר בגמרא אבל אם הטעם משום זכרון אם כן ניחא למת בזה. אבל יש להוכיח דהטעם משום זכרון דהא קבורת רחל היתה קודם הדיבור ועיקר משום תרומה שלא לטמא באהל ומת קודם הדבור אין מטמא באהל ואם כן מדכתב ויצב יעקב מצבה מוכח שהוא משום זכרון וניחא למת ולזה מותר המת בונין דימוס על קברו. וי"ל דזה כוונת הפסוק היא קבורת רחל עד היום. וי"ל דאחר הדיבור שוב מטמא מת שקדם הדיבור דאם לא כן למה ציין קבורת אדם הראשון אבל דלמא משום זכרון לז"א צדיקים דבריהם זכרונם ודוק:

לקוטים מחוות יאיר, דרוש לבר מצוה.

במדרש פליאה שאלו תלמידיו את רבי רמז לבר מצוה מנין א"ל דכתיב ארבעים יכנו לא יוסיף, וראיתי שעמד בזה הגאון מוהרא"ב ז"ל ואמרתי גם אנכי אענה את חלקי ליישב בדרך דרוש. ומקודם נבוא ליישב דברי בה"ג שפסק דאותו ואת בנו אסור באכילה להדיוט והקשה הטור שהוא נגד הגמרא דחולין (דף קי"ד ע"ב) דאיתא שם אמר רב אשי מנין לבב"ח שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך ה"ה בב"ת וכו'. ופריך אלא מעתה או"ב ליתסרו ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגביה מכלל דלהדיוט שרי הרי תלמוד ערוך דאוהו וא"ב מותר להדיוט ואיך פסק בה"ג דאסור להדיוט. והנה גם בסוגיא ההיא יל"ד אהא דמשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה וכו' ופי' התוספות מדכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן. וקשה טובא הא האי קרא איצטריך לגופא דאסור להקריב קרבן קודם מלאת שמונה ימים ועדיין איך מוכח מכאן דאם שחט או"ב ביום א' דמותר להדיוט. ונראה ליישב הכל על נכון. ומקודם נבאר עוד מדרש תנחומא בפרשת לך וז"ל ואתן את בריתי את יצחק הה"ד סוד ה' ליראיו זה אברהם שנקרא ירא אלהים סוד ס' ששים ו' ששה ד' ארבעה הרי שבעים שאני עתיד להעמיד ממך יעקב שירד בשבעים נפש למצרים כדכ' בשבעי' נפש ירדו אבותיך מצרימ' ואני עתיד להעמיד ממך שבעים סנהדרין דכתיב אספה לי שבעים איש ואני עתיד להעמיד ממך משה ששקול נגד שבעים סנהדרין ויהגה התורה הניתן על ידו בשבעים לשון עכ"ל והמדרש הזה הוא תמוה וביותר האחרון הכביד קשה מה שכר הוא זה אם יהגה התורה בשבעים לשון או בלשון הקודש לבד. ונראה אחר שנתרץ קושיא גדולה מה שהקשה הגאון בעל זרע יצחק בריש מסכת סנהדרין דאיתא שם במשנה סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד קטנה של עשרים וג' מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן רבי יהודה אומר שבעים ומנין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה שנאמ' ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת הרי כאן עשרים ומנין לעדה שהיא עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב. ומנין להביא עוד ג' ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני שאהיה עמהם לטובה אם כן למה נאמר אחרי רבים להטות לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעת הטייתך לטובה על פי אחד הטייתך לרעה על פי פנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כ"ג וכו' עכ"ל. והקשה הגאון הנ"ל לפי הכלל הגדול המבואר במשנה זו ובכמה מקומות בש"ס דאין עדה פחות מעשרה דילפינן לה ממרגלים דכתיב בהו עד מתי לעדה הרעה הזאה הם היו עשרה אם כן קשה לר"ע דסובר במדרש שהיו כ"ד מרגלים אם כן נימא דאין עדה פחות מכ"ג אחר דיצאו יהושע וכלב ותמה אני על הגאון בעל זרע יצחק שהביא משם המדרש דלר"ע היו כ"ד מרגלים והוא בירושלמי פלוגתא דר"י ור"ע בזה ועיין תוס' במסכת סוטה (דף לד ע"א) ד"ה טורטני. ונ"ל דהנה איתא שם בגמרא (דף טז ע"ב) סנהדרי גדולה היתה של שבעים וא' מ"ט דרבנן באמרם ומשה ע"ג אמר קרא והתיצבו שם עמך עמך ואת בהדייהו ור"י עמך משום שכינה (פי' רש"י שיעמדו מחוץ לאהל ולא יבואו אל האהל משום שכינה וכו') ורבנן אמר קרא ונשאו אתך במשא העם אתך ואת בהדייהו ור"י אתך בדומין לך (ופי' רש"י בדומין לך מיוחסים ומנוקים ממום) ורבנן מוהקל מעליך ונשאו אתך נפקא וילפינן סנהדרי גדולי מסנהדרי קטנה. והקשה התו' יו"ט מאי פריך מנ"ל לחכמים דשבעים לבד ממשה ודלמא היינו טעמא דחכמים ס"ל דאין ב"ד שקול ומש"ה לא מצי אמרת שבעים עם משה דהוי ב"ד שקול וע"כ קרא חוץ ממשה קאמר דה"ל ע"א ע"ש. ונ"ל על פי מ"ש הרא"ש סוף פרק ערבי פסחים דיש מקשים למה מנו סופרים מ"ט יום הא כתיב בתורה תספרו חמשים יום ותירץ דאורחא דקרא כשמגיע למנין עשירית אומר על חסר א' מנין ממילא כמה שנאמר כל הנפש הבאה מצרימה שבעים ובפרטן אתה מוצא שבעים חסר א' וכן כתיב ארבעים יכנו ולוקין ל"ט עיי"ש. מעתה פריך שפיר מנ"ל לחכמים דשבעים לבד ממשה דלמא בהדי משה קאמר קרא שבעים. וא"ל דה"ל ב"ד שקול י"ל באמת לא בעינן רק ס"ט סנהדרין והא דכתיב בקרא שבעים ה"ט משום דלא קפיד בחסר א' וכ' מנין שלם כסברת הרא"ש הנ"ל ומשני דא"ק ונשאו אתך לבד ממשה מעתה ע"כ שבעים איש דכ' קרא שבעים ממש קאמר דא"ל דבעינן רק ס"ט ומשום דלא קפיד במנין עשירית אף אם חסר א' ז"א דא"כ ה"ל עם משה שבעים ושוב ה"ל ב"ד שקול א"ו דשבעים ממש קאמר קרא וה"ל ע"א עם משה. ואיתא בספר תנא דבי אליהו דסנהדרי קטנה של כ"ג דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ואין עדה פחות מיו"ד הרי כ' ושני דיינים בלאו קרא מוכח מדבעי קרא שני עדים לא יהיו הדיינים פחותים מעדה הרי כ"ב ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כ"ג. ראשונים אמרו שלשים דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה והשיבו אותו העדה הרי כאן תלתא עדה עי"ש. מעתה י"ל דר"ע סובר כראשונים דבעינן ג' עדה גבי סנהדרי קטנה ושנים כעדים ואין ב"ד שקול הרי ל"ג צריך לסנהדרי קטנה וסובר נמי דסנהדרי גדולה היו ע"א כחכמים דר"י ודריש לה מדכתיב אתך א"כ ע"כ מוכרח דהא דכתיב בקרא עד מתי לעדה הרעה הזאת לא קאי אלא על אותן המרגלים המפורשים בקרא דה"ל עשרה אחר שיצאו יהושע וכלב דאי כוונת הקרא על כל כ"ד מרגלים אם כן בעינן כ"ב לעדה אחר דיצאו יהושע וכלב הרי דצריך לסנהדרי קטנה ס"ו נגד ג' עדה הנאמר בקרא ושנים נגד העדים הרי ס"ח ואין ב"ד שקול הרי ס"ט אם כן קשה אתך ל"ל להורות דשבעים לבר ממשה הא בלאו הכי מהכא מוכח דאין ב"ד שקול וכ"ת דה"א שבעים דכ"ר לאו דוקא הוא אלא דסגי בס"ט ז"א דאם כן הוי סנהדרי קטנה וסנהדרי גדולה שוין וא"ש. ובזה מבואר מדרש תנחומא הנ"ל דאיתא שם בגמרא (דף ג ע"ב) דיני ממונות בשלשה מנ"ל דת"ר ונקרב בעל הבית אל האלהים הרי כאן א' עד האלהים יבוא דבר שניהם הרי כאן ב' אשר ירשיעון אלהים הרי כאן ג' דברי ר' יאשיה ר"י אומר ראשון תחלה נאמר ואין דורשין תחלות אלא עד האלהים יבא דבר שניהם הרי כאן א' אשר ירשיעון אלהים הרי כאן ב' ואין ב"ד שקול מוסיפין עוד א' הרי כאן ג' עי"ש וכ' שם בתוס' ד"ה אין דורשין תחלות וכו' וצריך לדקדק בכל הני דלקמן קרנת קרנת קרנות לטטפת לטטפת לטוטפת וכו' דדרשינן כולהו למנינא ולא אמרינן דאין דורשין תחלות וכו' עי"ש. ובזה יובן המדרש הנ"ל שאני עתיד להעמיד ממך שבעים סנהדרין ומשה ששקול נגד ע' סנהדרין וע"כ דס"ל שהיו ע' סנהדרין לבד ממשה וקשה מנ"ל הא ודילמא עם משה היו שבעים אי משום דכתיב אתך י"ל דשבעים הנאמר בקרא הוא לאו דוקא ומשום דאינו מדקדק במנין עשירית קרי ליה שבעים וכ' אתך שגם משה יהיה עמהם שיהיו שבעים עם משה וצ"ל דהא לא מצית אמרת דאין ב"ד שקול וקשה לפ"ז תלתא אלהים דכתיב בפרשה ל"ל הלא סגי בשנים ומ"מ ידעינן דבעינן ג' משום דאין ב"ד שקול וצ"ל דאין דורשין תחלות ובאמת לא מדרש אלהים ראשון דכתיב בפרשה רק שנים אחרונים ומכח אין ב"ד שקול ידעינן דבעינן ג' וקשה אי אין דורשין תחלות מנ"ל דבעינן ד' פרשיות בתפילין דאי מלטטפת לטטפת לטוטפת ז"א דהרי אין דורשין תחלות ובצרי להו חדא וצ"ל דנפקא ליה כדר"ע דטט בכתפי שתים ופת באפריקא שתים וקשה איך נעמיד לשונות של כתפי ואפריקא בלשון התורה לזה סיים המדרש ומשה יהגה התורה בשבעים לשון אם כן שפיר יש להעמיד בלשון הפסוק אף מה שלא נאמר בלשון הקודש ועי' בספר ז"י שמתרץ קושיתו הנ"ל דאין לחשוב רק י"ב מרגלים המפורשים בקרא עי"ש. ומ"מ קשה מנ"ל הא אבל לדברינו א"ש:

ועתה נבוא לתרץ דברי הפליאה שזכרנו ומקודם ניישב דברי בה"ג הנ"ל כאשר כבר נדפס ישוב זה בחיבורי אור חדש למס' פסחים בריש תמיד נשחט וז"ל (אולם יש לנו דרך אחרת ליישב לשיטת ריב"א דברי בה"ג שזכרנו דהנה בחולין (דף קמ"א) הביאו התוספות אע"פ דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ היכא דעבר וקיים עשה מהני עשה שקיים דאינו לוקה על הלאו דעכ"פ העשה עושה פעולה שלא לדחות הלאו מן העשה ול"ת רק דאינו דוחה שניהם וע"ש. והשתא נאמר דמש"ה נסמכה או"ב לקדשים לאשמעינן היכא דצריך להקריב לפסחו מאו"ב כמ"ש התוס'. ואין להקשות ת"ל דמחוסר זמן הוה עשה ואין דוחה שניהם ז"א דהא קמ"ל דה"א אם עבר והקריב מאו"ב לפסחו אינו לוקה על לאו דאו"ב דאהני לי' קיום העשה דפסח עכ"פ לדחות הלאו כסברת ריב"א שזכרנו קמ"ל קרא בסמיכת הלאו דאו"ב לא תשחטו בענינא דקדשים להורות דאפי' הלאו אינו מדחה ולפ"ז י"ל דמוכח היטב דאו"ב מותר לאכול להדיוט ולא נאסר משום לא תאכל כל תועבה דהנה כתבו התוספות שם בחולין דלפי' ריב"א דהעשה דוחה ל"ת עכ"פ אף שיש עמה עשה לאו דמדחה הלאו לגמרי כ"א המלקות לחוד הוא דמדחי עיי"ש א"כ לפי מה דקיי"ל דאכילת פסחים מעכבה דבעינן שיהא ראוי לאכילה עכ"פ בשעת זריקה וקשה לפ"ז עדיין לאיזה ענין נסמך או"ב לקדשים ואי להורות דלא ידחה עשה דפסח מלקות דאו"ב ז"א דהא לגמרי לא מצית למדחי כמש"ל אם כן הרי נשאר גם איסור לאו במה שעבר ושחט לפסח ובהיות כן הרי עשה תועבה ונאסר הבשר באכילה וכיון דאסור לאכול את פסח זה הרי נפסל לגמרי ולא קיים מצות עשה דפסח כל עיקר ומאי עשה דפסח יש כאן שידחה המלקות וכיון דבלא"ה ידענו דהי' לוקה אם כן הדק"ל למה ליה דהסמיך לעניני דקדשים מה"ת לא יהיה נוהג בקדשים כנ"ל אלא ע"כ לומר דאו"ב מותר לאכול להדיוט ושפיר אצטריך הסמיכות להורות דגם הלאו נוהג בקדשים ואין העשה מדחה להמלקות כנ"ל וזה פי' הגמרא מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה כלומר דהסמיך הכתוב או"ב לקדשים להורות דאסור בקדשים וקשה מה"ת לא יהיה נוהג בקדשים וצ"ל כנ"ל מכלל דלהדיוט שרי דאל"כ לא אצטריך דרשה הנ"ל. אך קשה מנ"ל דמותר להדיוט דלמא לעולם אסור והא דהוצרך לסמוך או"ב לקדשים י"ל דצריך משום מח"כ כמש"ל ומעלה ומלינה בראשו של מזבח כמש"ל רק דז"א דהא הסוגיא אזדי שם בחולין אליבא דרב אשי דאיהו הוא דקאמר מנין לבב"ח שאסור שנאמר לא תאכל כל תועבה ולר"א גופי' משני שפיר מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגביה מכלל דלהדיוט שרי באופן שכתבנו דשמעינן לר"א גופי' בשמעתין דלית ליה סברת מעלה ומלינה כדאיתותב והא כל כמה דלא מקטרי אימורים וכו' ונסתר לדידיה אופן ראשון שכתבנו וע"כ השני שזכרנו דאיצטריך הסמיכות משום מלקות ממילא מוכח שפיר דאו"ב מותר להדיוט אבל בה"ג פוסק כמסקנא דהכא דעשאם כמו שנאבדו ושפיר י"ל באופן הראשון דמיירי במח"כ שמעלה ומלינה וי"ל דאו"ב אסור להדיוט ע"כ לשונו. עיי"ש כל חידושיו שחידש על התוס' ד"ה אתי עשה דפסח (פסחים דף נ"ט ע"א) יע"ש היטב:

אמנם יש להקשות לפי מה דאיתא במס' קידושין (דף לז) דפריך שם בשלמא למ"ד מושבות כל מקום שאתם יושבים משמע היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכיל מ"ט דאקריב עומר והדר אכלי אלא למ"ד מושבות לאחר ירושה וישיבה משמע מעיקרא מ"ט לא אכלו ומשני דלא היו צריכי דנסתפקו ממן שבכליהם וכתבו שם התוס' ד"ה דאקרוב עומר וכו' בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבוא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה דלאחר הדיבור עיי"ש:

ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתה למה נסמכה פ' א"ב לענינא דקדשים וכ"ת דאיצטריך בשביל פסח דל"ת עשה דפסח דוחה ל"ת של או"ב ז"א דהרי עשה דפסח נאמרה לפני הדבור והל"ת של או"ב לאחר הדבור ואין עשה דלפני הדבור דוחה ל"ה דלאחר הדיבור כנ"ל:

והנה הגאון מופת הדור אב"ד דק"ק פראג נר"ו הביא בספרו נ"ב קושיא חמורה משמי בסוגיא דר"ה דף י"ב ע"ב דאיתא שם דבעו מיניה חברייא מר"כ עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיך אקריבוהו. א"ת דעייל ביד נכרי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי. ממאי דאקריבו עומר דלמא לא אקריבו. לא ס"ד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעקרא לא אכול מ"ט מעיקרא לא אכול אקריבו עומר והדר אכול. א"ל כל שלא הביא שליש ביד נכרי. ודלמא עייל ולא קים להו אלא קים להו ה"נ קים להו וכו'. וקשה לי איך דייק מהכא דהקריבו באותו פעם דלמא לעולם שלא הקריבו כלל עומר בעת ההיא מחמת שלא היה להם קציר ישראל וכ"ת אם כן מעיקרא מ"ט לא אכלי י"ל דנסתפקו ממן שבכליהם ואף על גב דסוגיא דהכא ע"כ קאי אליבא דר"ע דסובר מושבות בכל מקום שאתם יושבים משמע דאלו לר' ישמעאל ודאי דלא הוקרב עומר בזמן ההוא מאחר שלא היה נוהג עד אחר ירושה וישיבה. מכל מקום וכי לא יכול ר"ע ג"כ לתרץ כדמשנינן בקידושין אליבא דרבי ישמעאל דנסתפקו ממן שבכליהם לכן לא אכלי מעיקרא:

ומה שדחה המחבר הנ"ל קושיתי ליתא כלל ועיין ביו"ד סי' רצ"ג בדברי הב"ח והט"ז וש"ך. וכן מבואר להדיא הקושיא שלי בספרי אור חדש ח"ב ובחקירה הארכתי בזה מאד: