(שמות יט ה) שכר מצות וטעמיהם ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים. הלא יחקרו אם שכר המצות טבעי או לא. למשל רופא האומר לחולה אם תאכל צונן תמות או כי תאכל סם המרפא תתרפא. הנה השכר והעונש טבעי. רופא האומר אם תאכל צונן אככה בשבט. אם תקח הרפואה אתן לך כסף. העונש בלתי טבעי ועצמותו רק עונשיי הנה אם הרופא יפחיד החולה בעונש מלקות או מבטיח לו שכר ממין שטות הוא. כי הלא יפחידהו או יבטיחהו יותר בשכר ועונש טבעי. כן אם יהיה כי נמצא במצות שכר ועונש טבעי הלא אם כן צ"ל כי כל השכרים והעונשים שדברה בהם התורה טבעים המה. כי למה תפחיד ותבטיח בשכר בלתי טבעי אם יש שכר ועונש טבעי נמשך ממילא.

הנה אם ישראל מונהגים בדרך הטבע יהי' שכר עה"ז ועונש עוה"ז בעד המצוה בלתי טבעי. כי מה להנהגת הטבע עם המצות שיתוף ודמיון ? ולפ"ז יהיה העונש והשכר השגחיים. אמנם אם הנהגת ישראל למעלה מן הטבע. אז יהיה השכר והעונש טבעי. כי בסורם מן התורה ממילא סרה מהם ההנהגה ההשגחיית בטבע. ובעשותם התורה חלה עליהם בטבע. לפ"ז בעת שיהיו ישראל במעלה עליונה. יהיה עונשם ושכרם בעה"ז בטבעי. ובעת שיהיו ישראל בדרך הטבע ולא במעלה עליונה יהיה עונשם ושכרם השגחיי:

הנה כשיהיה עונשם ושכרם טבעי בהכרח שיקבלוהו מיד אחר המצוה או אחר העברה. אבל כשיהיה השגחיי ממתין עד שתתמלא סאתם. (בזה י"ל מ"ש רק אתכם ידעתי. ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם. ובזה י"ל חטא העגל אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וכו'):

העונג אינו הפעולה בעצמה. אבל יבוא אחרי הפעולה. בהשיג התכלית. בהשלים הפועל את פעולתו. למשל בונה בית בעת הבנין אין השמחה רק בגמרו הבנין. כאשר כבר נגמר ויושב בבית. נמצא שבא אחר ההויה. והעונג הבא בעת הבנין בהשלים כל החלקים והולך וגדול עד סיומו את הבנין אינו כלל ממין העונג שאח"כ ולא יקרא עמהם כי אם בשיתוף השם לבד. כי העונג בעת הבנין הוא בחק החסרון. זאת שנית שחלקי העונג נפרדים עם כל חלקי המעשה. אבל העונג של התכלית בא בזמן אחד כולל הכל. והוא בתכלית השלמות. דבר זה באר הע"י בסוף ספרו בשם המאמר העשירי לספר המדות. כן האדם כל ימי חייו עדיין לא השיג העונג והשמחה אלא בעת מותו שבא השמחה מכל המלאכה בפעם אחת. והוא בתכלית השלמות. ופי' בזה טוב שם עת הנצוח של המלך מעת שמשחוהו. כי אז התכלית. וכן טוב יום המות. וע"ז טוב ללכת אל בית אבל וכו' באשר הוא סוף כל האדם:

אולם בזה יש חקירה עצומה. אם נאמר שכל המצות נתנו בעבור תועלת.או שנאמר שא"צ לנו לבקש שום תועלת בדבר המצות. אלא שכך רצה ה' כמלך שגוזר על עבדיו לעבוד עבודתו. אע"פ שלא ישיגו שום תועלת לגופם בעבודה זו. רק מה שמקיימים דבר המלך ודתו. ואף שבזה יבדלו. המצות מעבודות שהן לצורך המלך אבל בעבודות האדם אין נ"מ להבויא בזה. וכמו שאמר איוב אם צדקת מה תתן לו מ"מ הלא בזה עושה רצון המלך. מה שמושך להיטיב ולתת שכר כמ"ש רצה הקב"ה לזכות את ישראל. למשל מלך שרוצה להיטיב לבני מדינתו וכו'. וכן הקב"ה אחר שכל כונתו בבריאת העולם היה להיטיב עם בריותיו ולגלות טובו. וז"פ ושכר מצוה מצוה. וצדקה תהיה לנו וגו'. והיה כי יבואו עליך וגו'. והנה ממה שאמר רצה הקב"ה לזכות את ישראל. מורה שעיקר כונתו לזכותן. אבל אין להכריע מזה. שלא יהיה טוב מועיל בעצמו. וממ"ש שלא יאמר אדם אי אפשי בחזיר משמע שאין בו טעם מצד עצמו. כי באמת במצות השכליות כמו גנבה וגזלה בודאי שלא יאמר אפשי בגזילה רק אבי שבשמים גזר. דזה מורה על פחיתותו ומדותיו הרעים. וכמש"א אלמלי לא נתנה התורה למדנו צניעות מחתול וגזל וכו' ועז"נ נפש רשע אותה רע אך בבשר חזיר שהיא מצוה שמעית שאלמלי לא נתנה תורה לא היו אוסרים יכול לומר אפשי. ואם כן לפי מ"ש בהדרת זקנים שאכילת החזיר מנחיל המדות הרעות איך יאמר אפשי בחזיר (ובזה נוכל לפרש מ"ש אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אל תבקשו לטמאה בהם). אמנם שנאמר שאין טעם למצות כלל. זה דבר שא"א. א) כי יבואו עליהם שלשה הראיות שזכר הפילוסוף בס' השמע בבריאת העולם. בריבוי, הסדר, והתכלית. ב) היעלה על הדעת, שמלך המבקש להיטיב לעבדיו יצום ליגעם בחפוש צרורות עפר למען יתן להם שכר. וטוב שיצוה ללמוד ספרי החכמות והלשונות. ומי שילמוד כל אלה יבוא ויטול שכרו. ובזה יהיה להם שתי תועליות תועלת בגופם ובמאדם. והכתוב מכריז ואומר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו':

לפ"ז כשנעבור על המצות הגם כי כשנשקיף מצד המצוה עליהם. שהוא אינו צריך אל דבר. וגם כשנאמר שנתנם לנו להקנות לנו שלמות חומרי או רוחני. בכ"ז עדיין ישאל השואל מה צריך לו לזה. ובפרט שישאל השאלה מדוע יקבע לנו שכר ע"ז. ובהכרח לומר כי השכר הוא ג"כ מטובו להשפיע לזה. מלבד השלמות הנקנה מן המצוה עצמה. גבל עוד שכר ביחוד. ומטעם זה שכר מצוה מצוה. הגם שכבר יהיה שכר בהמצוה בעצמה. מ"מ כשנבין המצות מצד עצמנו בודאי אי אפשר שיהיה כל הכונה רק בשביל השכר. ומוכרח שיהיה מהם איזה תכלית. דאם כן יקשה השלשה קושיות הנ"ל. וכשנחפש אחר תכליתן לא מצאנו טעם מספיק. דאם טעם הרמב"ם שהיו לשלמות החומר. יקשה מדוע לא נתנם רק לישראל וטובו הלא מתפשט על כל אשר ברא:

כשנעבור בהשקפה הנוכחית על כל המצות והתורה לגבולותיה סביב הנה מצד אחד יכריחנו העיון שאין טעם במו לשלמות רוחני או גשמי. א' מצד השכר דאם כן אך למותר הוא. ב' מצד שלא נתנם רק לאומה הישראלית:

אולם עיקר טעמי המצות אינם תלוים בדבר הגוף כלל. כי לא הגוף הוא העיקר אחוך שמע לי. היות קריאת האדם העיקרי הוא הנפש. זאת הנפש הנעשית ברמ"ח אברים רוחנים והגוף רק לבוש ללבוש את הנפש. בהיות האדם זוכה מתהפך הגוף לעצם רוחני. ובהפך גם הנפש תכרת עם הגוף. ועז"א לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר. ור"ל הרוח שהוא אמצעי בין הגוף להנשמה. שקודם החטא היה יכול לפשוט את רוחו ונשמתו מן החומר שלו. ועז"א ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו. ואחר החטא נתערבו וזה היה מפעולת עץ הדעת טוב ורע. ועז"א כי ביום אכלך ממנו מות תמות. שאז התחיל המיתה לטובת האדם לקבל שכרו הטוב. וכן היה קודם חטא העגל. כמ"ש עין תחת עין. אם האדם זוכה ומזכך את גופו. אז נעשה משכן לדבקות השוכן בקרבו. וכמ"ש בפ' תצוה וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח ושכנתי בתוך בני ישראל וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלהיהם. ועז"א ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ועז"א ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכו'. מעתה כמו שמי שמזמין את המלך לבוא אל היכלו צריך לטהר את ההיכל מכל שמץ פסול אף שלפניו נדמה כי נקי הוא. הלא צריך לידע כי יזמין את המלך דגדול. כן צריך המזמין את ה' אל ביתו זו הנפש השוכנת בתוך גופו לקדשו ולטהרו מכל סיג. אמנם האדם אינו יודע מה הוא הדבר השקוץ לפני המלך הגדול הזה דבא אל בית מלונו. לזה. הודיע הקב"ה את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו שקץ הם כי כל אלה וכו'. ואם לנו שוכני בתי חומר אין בהם שום דופי. המלך הגדול השוכן בקרבם ישקץ אותם פן יראה בנו ערות דבר ושב מאחרינו. וז"ש אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה'. וז"ש השמים כסאי וכו' ואל זה אביט וכו' שוחט השור. ועז"א והתקדשתם והייתם קדושים. ועז"א המתקדשים והמטהרים אל הגנות:

הנה השכר מצוה שנותנים לרשעים בעולם הזה. הוא למשל מלך גדול צוה לעבדיו לבנות לו פלטין גדול וכל העוסקים בבנין הפלטין זה יהיה שכרם. שכל ימי חייהם ישבו בפלטין המלך ויהיו מאוכלי שלחנו ויהיו מתהלכים כאחד עם המלך לחזות בנועם נחלתו ולהתענג מזיו כבודו. ויהי אחד מבוני הפלטין עבד אחד אשר מרד בהמלך והרבה לעשות רע על פניו להכעיסו. ויאמר המלך בלבו. אם אמתין לשלם שכרו עד יוגמר הפלטין ויהיה שכרו להיות כאחד מבוני הפלטין. איך יתכן שהמורד בי יהיה מאוכלי שלחני. והמתועב הזה יתהלך עמי בגן לרוח היום. ולקפח שכרו אינו יכול. מה עשה לקח בידו עושר גדול אשר לא יספר ונתן להעבד הזה תיכף ומיד להתענג בהעושר. וכאשר ראו העבדים את זאת חרה אפם וצעקו היתכן כי אנחנו כלנו מנוחה לא מצאנו עדיין עניים ומרורים ולהמורד הזה העשיר עושר גדול. אבל אחר שנגמר הפלטין וראו כי העבד הזה נדחה מהפלטין לדראון עולם התנחמו מקטרוגם. והנמשל מובן וז"ש (תהלים ע"ג) ואני כמעט נטיו רגלי וכו' ואחר כבוד תקחני וגו': [חסר סוף המאמר וחבל על דאבדין]:

אמר המו"ל מצאתי בין כתבי יד הגאון המחבר ז"ל מאמר המדבר במעלות התורה ופירש בו מזמור השמים מספרים (תהלים קאפיטל י"ט) והוא בסגנון אחר מפירושו הנדפס על תהלים לכן ראיתי להדפיסו כאן. האלהות מתגלה לנו בשלשה מחזות המחזה האחד ע"י הטבע. כל יציר וכל נוצר בו יופיע אור ה'. קול ה' בכח. קול ה' בהדר. בכל כח מכחות הטבע תצלינה באזנינו קול הכח הראשון כח הכחות. בכל הדר והדור נקשיב מקור ההוד וההדר. אמר איוב (ל"ה י') ולא אטר איה אלוה עושי הנותן זמירות בלילה ? כי גם הצפור המזמר יאמר כי יש עושה נתן בו הטבע הזאת. וכי נמצא המנגן הגדול המניע כל המיתרים האלה עד כי כולם יתנו זמירות. וכל בני הטבע יצאו במחול ובשירים ערוכים הוא שירת הנביאים למיניהם. והנה התגלות הטבע היא תעיד על מציאת הבורא, ואין נברא בלא בורא. אבל לא לבד שתעיד מציאת הבריאה הכללית אבל גם הבריאה המתמדת [כן גם קיום המין הוא בריאה מתמדת]. כן גמרו הפילוסופים כי גם העמדת העולם היא בריאה מתמדת ושני אלה נודעו מן השמים והרקיע. השמים כולל כל אשר ממעל לעיגול הנשימה, שכולם נראים קיימים באיש (לפי מה שנראים לנו) ומאלה ידענו כי ה' בראם, והרקיע כולל מה שתחת עיגול הנשימה. הוא המחיצה שתחתיו עולם ההויה וההפסד. הוא מגיד מעשי ידיו שעושה תמיד בקיום המינים החולפים ונבראים. כמ"ש תוסף רוחם יגועון תשלח רוחך יבראון ותחדש פני האדמה וזה לא נודע מן השמים רק מן הרקיע. ויש הבדל בין ספור להגדה. ספור הוא בדבר שאינו נוגע לנו, והגדה נוגע לנו, וכן כבוד אל על העבר ומעשה ידיו על המתמיד והבן. זזה שאמר השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע:

המחזה הב' מתגלה בסדר הזמן ותהלוכות העת. כי הסידור הזמני דכולל תחתיו כל קורות העולם מעת צוה ה' ויאמר היו. עד עת יהיה רצונו להשיב דברו ולהשיב הבריאה אל האפס. הנה נראה בעין המחקר. כי קורות העתים משולבים בלולאות דרך סבה ומסובב כל עת והמתהוה בו כל רגע ואשר בו הקדמה להרגע הבא אחריו וכולם הכנות ואמצעיים לצורך שלימות הבריאה הכללית אשר זה סוף הבריאה ותכליתה וז"ש יום ליום יביע אמר. וגם אם נראה ההשלמה חוזרת לאחוריה כאלו תשוב מן השלמות אל החסרון גם זה לצורך ההשלמה הכללית כי אין כח בלא מתנגד. ואין שלמות יוצא לפעל מבלי חסרון המתנגד אשר לו כנפים לצאת אל הפעל ביתר שאת כמו שהלילה מוכרח אל היום. בו תרגיע המציאות ותאסוף כחותיה היעפים לצאת ביום ביתר שאת וכחות חדשים. וזה שאמר ולילה ללילה יחוה דעת. זאת שנית הזמן כולו כשלשלת מלא חוליות דבוקים ואחוזים זה בזה עד שכל החוליות מאגדות את השלשלת כולו כן כל רגע והנהיה בו פועל עד סוף כל הזמנים. למשל יצ"מ הגליות והגאולות הגם שנדמה לנו שחלפו עם הזמן. כולם קיימים וצריכים לשלמות האומה בכללה. ולצורך ההשלמה האחרונה. כמו שמבואר במק"א. וז"ש אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם אשר לא נשמע קולם עד סוף כל הדורות. והנה שני המחזות האלה נפרדים. מחזה הטבע מורה שהוא בורא העולם לא שהוא מנהיג העולם. אבל מחזה הזמנים בו נראה שהוא מנהיג העולם. וכל תהלוכותיו שנויו ומקריו וגלגליו וסבותיו עד סוף כל הדורות. לצורך תכלית כולל שהוא ההשלמה הכללית. וכן ע"י הזמן לא נראה רק ההנהגה. לא שהוא בורא. וע"י מחזות הטבע, נראה שהוא בורא יש מאין לא ע"י חוקר קדמון. והנה המציאות והזמן פועלים ומתפעלים זה בזה ומזה. ומבארת פעולות הזמן על העולם. בכל הארץ יצא קום. פעולת המציאות על הזמן. כי הזמן שרשו מתנועת הגלגל. וכאלו עת בא היום עד ובקצה תבל מליהם. ששם יכלה היום ויתחיל הלילה. אז יתן מליו אל השמש. אשר השמש שם אהל ואורו בהם היינו בהימים. כי שם יודע שהוא קבל פעולתו ומציאותו מן השמש. וזה שאמר לשמש שם אהל בהם. עתה בא. איך היום והשמש פועלים לתכלית כלם. שזה מעיד על שברא ומנהיג ברצון לצורך תכלית. כי השמש הולך שתי תנועות מתנגדות. תנועה השנתית והיומית לדעת הקדמונים. תנועה היומית דומה והוא כחתן יוצא מחופתו בהכרח. ותנועה השנתית ישיש כגבור לרוץ ארח. ותכלית זה כדי מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם במדינות הנוטות מן קו המשוה. ועי"כ ואין נסתר מחמתו:

עתה באר המחזה השלישי היא התגלות הנבואה וההבדל בין שני מחזות הראשונות ובין השלישית [א] מחזות הטבע והזמן יעידו שהוא בורא העולם ומנהיגו. אבל העדות שהוא בורא אינו מעיד שהוא מנהיג. כי בו נראה ששם אל כל הטבע חק מוגבל. לפיהם תתנהג הנהגה קבועה טבעית. לא ישנו את תפקידם. לא הנהגה חפשית השגחיית. והעדות שהוא מנהיג הנהגה חפשיית. לא עפ"י הטבע לא תוכל להעיד שהוא בורא. אבל ע"י מחזה השלישית יתקשרו שתי העדיות. כי ע"י התורה והנבואה והנסים יודע לנו שהוא בורא. מצד שהוא מנהיג. והוא מנהיג ומשגיח מצד שהוא בורא. כי בו הראה הנהגה השגחיית. בלתי קשורה בחוקות הטבע הכוללים. רק משנה חוקיהם ע"י בריאה חדשה שהוא הנס כי הנבואה בעצמה וכן הנסים בלתי נתלים מחוקי הטבע. וכמ"ש נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו. ואמר שאל נא לימים ראשונים הוא התגלות הזמן. ולמקצה השמים הוא התגלות הטבע אשר שתי קצותיו וגבוליו הם שתי קצות השטים. שהוא המקיים המחזיק בו. והזמן המחזיק שתי קצות הטבע מראש ועד סוף. הנהיה כדבר הגדול הזה. כי הנבואה כמ"ש השמע עם קול אלהים. ונסי יצ"מ כמ"ש או הנסה אלהים למעלה מן היקום והזמן. מן הטבע וכחותיו אך בריאה חדשה. ומצד זה נראה הבריאה וההנהגה קשורים זה בזה אחד את חברו:

זאת שנית התגלות הטבע הוא מצד שהוא היה בעבר בעת המציא כל המציאות. התגלות הזמן מצד שיהי' בעתיד עת תגיע ההשלמה הכוללת באחרית הזמן. התגלות הנבואה התורה קושרת העבר והעתיד כרגע ההוה הממצעת בין שניהם. כאילו ההשלמה בכללה נבראת בעתה. וע"י הנבואה משפיע האושר והשלמות התכלית עד קצהו. בו ישיג האיש. או הכולל השלמות בכללו לא כחוקי הזמן ההולך ממדרגה למדרגה. רק פתאום. ולא ע"י סבות טבעיות. רק בדבר אלהים כאשר השפיע דברו על הבריאה ולכן עשר דברות נגד עשר מאמרות ועשרה הלולים. מאמרות בעבר והלולים בעתיד והדברות בין שניהם קושרים ומאחדים ומשליבים הכל. הנה מספר העיקרים הם ג'. א) מציאות ה' ב) תורה מן השמים ג) שכר ועונש [הנה מציאות ה' ניכר בשכל העיוני. תורה מן השמים בשכל המעשי. שכר ועונש בכח הממצע בין שניהם כח השופט באדם אשר הוא מקור להנאה והיפה כמו שנבאר] הנה מציאות ה' ניכר בשכל העיוני ע"י המחזה הראשון שהוא הטבע כנ"ל. אבל העיוני אשר ישאב התחליותיו מן הטבע לו שני חסרונות. א' כי לא יכיר ע"י הטבע רק הסבה הראשונה. אשר מבואר במופת. כי כל מסובב יש לו סבה וכל פעולה נפעלת בחכמה ובדעת ובכונה אל תכלית י"ל פועל חכם רוצה המביא אל תכליתו. אבל לא יש בכח העיוני להמציא מזה הפנה שהנפש נצחיית. שהנפש מקורה למעלה מהזמן והמקום חלק אלהי ואליו תשוב. הגם שבאמת שתי האמונות תלויות זה בזה. נצחיות הנפש ומציאת ה' כנודע בפילוסופיא. אבל ע"י התורה שהוא המחזה דג' נודע ממילא חלק אלהי נצחיית כמוהו. כי לולא זאת הנבואה נמנעת. כי הבעל תכלית לא ישיג את הבלתי תכלית. לולא היה בתוכו שרש ידמה בו אל הב"ת וישוה אליו. [עוד יש הבדל שע"י הטבע נכיר אלוהי חוץ לעולם סבת העולם. ע"י הזמן נכיר אלהי בתוך העולם. מנהיג העולם והטבע. וע"י הנבואה נכיר העולם תוך האלהי שהעולם אינו טבעיי רק אלהי נסיי. וז"ש תורת ה' תמימה משיבת נפש. ב' העיוני לא יכיר רק את שה' סבת העולם אבל לא יכיר איך ברא ובכמה ימים ואם קדתון או מחודש וכל מעשה בראשית אבל עדות ה' נאמנה. גם החקירה לא ישיג רק הפילוסוף. אבל עדות התורה מחכימת פתי. [ב] תורה מן. השמים הנה הפלוסופים שמו לעצמם ג"כ דתות ונימוסים אשר הכריחם לזה התגלות הזמן. שהכירו כי הנהגת האדם מושגחת וצריך שיתנהג במוסר ונמוס. אבל הנמוסים שקבעו והחוקים שבדו יש להם ב' חסרונות [א] הנה בכל מצוה יש פנימיות וחיצוניות. החיצוניות נקראת פקודים והפנימיי מצות. למשל משבן וכליהם חיצוניות. הקרבנות פנימיות המצוה. הנה נמוסי העמים חיצוניות המצוה אין להם שום רושם וציון בו רק ליפלות בית תפלתם שיהיה נאה למראה עינים לא ענין פנימי אבל במצות ה, גם פקודי ה' ישרים הם משמחי לב. כי גם המעשה משכן וצורתו יש בו סגולות נפלאות וסודות נוראים לא לעניים לבד רק ללבות המשכילים. [ב] המצות הפנימיות של העו"ג אין בהם מעשה רק מחשכה וכונה. אבל מצות ה' גם המעשה קדושה ומקדש גם הגוף וכליו העיונים ויתר החושים וז"ש ברה מאירת עינים. [ג] שכר ועונש זאת לא נודע מן שתי ההתגלות. והנה יראת ה' של העו"ג אינה טהורה שהם מציירים אותו שהוא עושה רע ג"כ ופוחדים מפני רע עולם זמני שהפחד הזה אינו טהור וגם אינו קיים כי העולמי והזמני שבסבתו ופחדו אינו קיים. אבל יראת ה' טהורה מצד עצמה ועומדת לעד. כי היראה קשורה במה שהנפש דבוקה בשרשה בעודה בחיים וכו'. וכן משפטי ה' שנים גשמי ורוחני. עולמי ונצחיי. וצדקו יחדיו כי בזה אין סתירה. בין ההצלחה ובין העושר. שלפי חוקי הטבע לא יסכימו חוקי הטבע עם חוק המוסר היוצא מכח החפשיית אשר בתבונה המעשית, רק ע"י שה' הוא חוק העליון של החוקים הוא מפשר בינם ע"י שני העולמים מה שחסר פה ישלמו שם וע"ז צדקו יחדו. ומלבד הטוב והעושר אשר ישיג האדם ע"י התורה והמצות. עוד נמצא בהם המועיל והערב. ולעומת המועיל אמר הנחמדים מזהב ומפז רב ולעומת הערב אמר ומתוקים מדבש ונופת צופים. ואמר אף גם שאחשוב ואזכור את כל החמודות האלה הנמצא בם לא אעשה אותם בעבור כוונת האלה הפוסלים את העבודה ורק גם עבדך נזהר בם בעצמם ומצד עצמם לא מצד הנמשך מהם כי בשמרם בעצמם ומצד עצמם כבר יש עקב רב שאין שכר במציאות אשר יערך אל יקר החכמה והמצות מצד עצמם כי כולם ככסף צרוף בעליל לארץ. ועתה התפלל ואמר הגם שאני מובטח שלא אעבור על מצות ה' בזדון. אבל לפעמים יתעה האדם ע"י זדים החולקים על התורה ומתעים את האדם בטענותיהם או שמכריחים אותו לנטות מדרך הטוב. ועל הראשון אמר גם מזדים חשוך עבדך שבל אתחבר עמהם ועל השני אמר אל ימשלו בי. אז איתם אהיה תמים. וגקיתי מפשע רב שבודאי לא אפשע במעשה ואבקש גם יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי שלא אומר . ולא אחשוב דבר נגד רצונך.

אמר המו"ל מצאתי בין כתבי יד הגאון המחבר ז"ל מאמר המדבר במעלות התורה ופירש בו מזמור השמים מספרים (תהלים קאפיטל י"ט) והוא בסגנון אחר מפירושו הנדפס על תהלים לכן ראיתי להדפיסו כאן. אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. י"ל כי הקב"ה רצה באמרו כה תאמר לבית יעקב וגו' שמשה יהיה כאלהים כמו שיהיה לעתיד ובית דוד כאלהים כמלאך ה' ורצה שמשה יהיה המצוה בשבילו בעצמו אשר עשיתי דייקא אני בעצמי כי היתה שכינה מדברת מתוך גרונו ולז"א אם תשמעו בקולי דייקא ומשה לא לצה לומר דברים שישמעו בקולו שהיה ענו מאד. לזה (ז) וישם לפניהם את כל הדברים אשר צוהו ה' שהגיד להם כה צוני ה' ויענו כל העם כל אשר דבר ה' דייקא נעשה ולא לקולך: