ונתרפא מי שחלה בקדחת שאינו תדירי ואם יום או יומים יקום בהפסק בלתי חול' אי מחויב לברך בכל פעם שפסק ממנו החולי. וכן יורדי הים אם דעת' לשום דרך אניה בלב ים למרחוק ופעמים בהגיע' לנמל להתעכב שם את האניה ימים אי מחויבים לברך כל פעם שיבואו אל היהודים עיין ת' רשב"א ח"א סימן פ"ב ובתשובה א"י העלה דאפילו איתרחיש ליה ניסא דרך הלוכו אינו מחויב לברך עד כי עלה מן הים ומכ"ש בדין הנזכר והביא ראיה מקרא דיורדי הים כו' וישמחו כי ישתוקו משמע דאפילו יקם סערה לדממה אפ"ה עדיין לא הודו לה' חסדו עד כי הגיעו למחוז חפצם וה"ה לדינא דחולי הנ"ל עד כי יפסק ממנו לגמרי. ועיין ש"ס סנהדרין ע"ח ועיין עוד בתשובה הנ"ל דאם חלה בנו הקטן דהאב והבן פטורים וכ"כ בתשו' מהר"ם מינ"ץ סימן י"ד דהאב פטור דלמא לא עלה בשביל חטא שלו אלא נידון בשביל סופו או לכפרת שלו מגילגול אחר וא"ל דיברך סתם הגומל חסדים טובים ולא יזכור לחייבים הלא כבר כתב שכך היא גירסת הר"י ורא"ש והוי כמשנה ממטבע שטבעו חכמים ובן קטן פשיטא דלאו בר חיובא הוא:

בבית האסורים. ומי שהיה חבוש פעמים ושלש אי בעי ברוכי כל פעם ופעם דכבר נתחייב בכל הצלה והצלה א"ד אע"ג דבר חיובא הוו מ"מ הואיל ואידחי מגרמי' א' שוגג וא' מזיד עד שנתפש שני' ושלשים עתה בברכה א' סגי עיין תשובת קול ב"ל שאלה א' דהעלה דדי בברכה א' והביא סעד לדבריו מדברי תה"ד סי' למ"ד ע"ש שניה לה דברי הרי"ף בפסחים מהסכמת הר"ן דאין מברכין אלא ברכה אחרונה אחד אכולה כסא וכן משמע מבעל גינת ורדים כלל ח' סי' מ"ח ע"ש דהביא ראיות הרבה לדבריו כולם אהובים וברורים:

יו"ד ובדיעבד אפי' בלא קמאי דעשרה סגי עיין בי"ד סי' צ"ב: