מחצות. שהוא זמן שחיטת הפסח ואע"ג דהשתא ליכא פסח מ"מ הוי דבר שבמנין משא"כ בגילוי י"ד סי' קט"ו רא"ש. והא דל"ג בכ"י משום הקרבת תמידין לפי שהוא קרבן ציבור ורש"י כת' טעם שלא ישהא ביעור חמץ ונ"מ ע"פ שחל בשבת ח"י:

משמתין כ"ש שמכין אותו מכות מרדות שהוא קיל משמת' ע' כתובות נ"ה וקידושין ע' וא"ע סי' ת' וכן אין רואה סי' ברכה מאותו מלאכה עסי' רנ"א ס"ב:

אין עושין. ובירושלים נהגו שלא לעשות. ופשיטא דאם חל בשבת דמותר בע"ש ת' נ"ב ס"ז:

למקום. בני ח"ל הבאים לא"י אי שרי לבני א"י לעשות להם מלאכה בצנעה ע' ת' ז"א סי' ט' וסי' יו"ד וכן אי כהן מא"י רשאי לעלות להם לדוכן בי"ט שני ע"ש סי' י"א:

שהלך לשם. בן ח"ל שבא לדור בא"י ולא איתדרי ליה וקודם הגיע רגל א' דעתו לחזור אי חייב לעשות י"ט שני ע"ש ת' ז"א סי' י"ב. ומהריב"ל ח"ג סי' צ"ג ועי"ד סי' רי"ד. והקשה הרא"ש במ"נ אי טועין וסבורים שאסור הא קי"ל שאומרים מותרים אתם ואי האיסור משום גדר מאי ארי' ע"פ אפי' כל השנה ע"ש דהוי כנדר ע' י"ד סי' רי"ד וניחא ליה ביודעין שמותר אלא נ"מ להבאים ממקומות אחרים דצריכים לנהוג חומרא מקום שהלכו לשם ופר"ח ס"ל לדוחק ע"ש. ומ"מ תי' דמנהג שנהגו משום גדר כגון הכא דבניהם אינם רשאים לשנות מנהגם ובשאר ימות השנה רשאים לשנות וע' תו' פסחים דף ך"א. ובענין סברא זו נ"ל המלקט לתרץ קושיות פר"ח דקשה לי' דברי ש"ע אהדדי דבי"ד סי' רכ"ח כתב דאם היה בהסכמת גדר לרבים או סייג כו' אין להתיר כו' וכתב עוד אבל דבר ידוע שהוא מותר והחמיר בו לסייג אין מתירין ממילא ומפרש דע"י חרטה ודאי דמתירין ע"ש אמנם האמת יורה דרכו אחרי דמצינו בש"ס הנ"ל בבישן נהגו דלא הוי אזלו מצור לצידון במעלי שבת' אתו בצייהו א"ל אבהתן אפשר להו אנן כו' א"ל כבר קבלו אבותיכם שמע בני מוסר אביך כו' וכ"כ הר"ן להדיה דבר שנהגו אבות לאיסור ובניהם סברו שמן הדין הוא אסור לגלות לו' שאינו אלא משום סייג ולפי"ד בדיוקא כתב לשון עבר דאם היה בהסכמה גדר לרבים או סייג והא דאבות קבלו עליהם עתה קמו בניהם תחתם לאיסור דאל תטוש גו' ואין להתיר כלל משא"כ דבר שידוע שמותר והחמיר בו עצמו לסייג כלו' הוא בעצמו לבד החמיר כו' הוי נדר ומתירין ע"י פתח וחרטה וק"ל:

שלא לעשות ולפ"ז במקום שנהגו לעשות מותר להתחיל בי"ד ולגמור עד חצות ח"י:

לצורך. מכ"ש כשאין לו לאכול ש"ס: