יחיו דגן בתלמוד. כי לא יתכן שיבטיח להם בענינים גשמיים. שזהו כאין וכאפס בעיני האיש השב לעבודת ה'. אלא ע"כ שמרמז על ענינים נפשיים. ודרש הדגן שהוא לחם המשביע את הגוף ומסעדו. וכן לנפש המזון המחיה לנפש מלחם שמים הוא התלמוד שהוא העיקרי להשלמה שממנה ידע האדם איך להורות. וקרא לאגדות גפן שכמו שביין מתענג האדם כן האגדות עינוגו של מקרא.

שמותם של גרים. אין הכוונה על שם ההסכמי הניתן להם. כי אם שם הגר שכנוייו שבא להתגייר באמונה אשר לא נתגדל עליה. והוא נחשב כקרבן וכיין המתנסך ע"ג המזבח. כי שפיכת נפשו לה' חביב מכל קרבן.

שמלבין עונותיהם של ישראל. כדאיתא בסדר תצוה פרשה לו משוש כל הארץ שלא היה אחד מישראל מיצר כשהיה בית המקדש קיים. למה שהיה אדם נכנס לשם מלא עונות והיה מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהיה יוצא צדיק.

שכל הלבבות שמחים בו. שהכל שותים מתמצית ארץ ישראל ונקרא לבנון ע"ש הלב. והנו"ן נוסף.

ע"ש והיה עיני ולבי. לבנון נוטריקון לב ועינים.

דבר אחר יחיו דגן יעשו עיקר כו'. כלומר שיהיו עקרים כישראל. וקרא לדגן בכנוי כעיקר שהמזון הוא העיקר לחיי הגוף. וכן דימו אותם לגפן כישראל המכונים בשם גפן.

שאינן נחלה כו'. שלא יכול לירד בתוכה דרך ירושה ונחלת אבות וכדמפרש.

שאינו בית אב. הצדקות אינו בית אב.

צבי אחד כו'. כלומר אחר שהוא מסוג המדבריים יושב במנוחה במקום רחב ידים אינו נכנע לבן אדם. ועכ"ז נכנס תחת רשות בעלים. וא"כ תכונה טובה יש בו. כן הגר הנלוה אל ה' ועזב עמו ומשפחתו ועצר בנפשו להיות נכנע תחת עול עבודת ה' איך לא אאהבנו יותר מישראל שהם בתכונתם טובים.

בגזל הגר אמורה. דייק מדכתיב ואם אין לאיש גואל. וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים אלא זה הגר.

לסורם. כדי שלא יסורו מאחרי ה' כמו שהורגלו לסור מאחר ה'.

ישראל עבדי יעקב. אשר בחרתיך אלו הגרים כדלקמן וזה יקרא בשם יעקב. אי נמי י"ל דסמיך אסיפיה דקרא זרע אברהם אוהבי (מתנות כהונה).

נקראו ישראל עבדים. וזה מעלה להיות מעבדי המלך ה' צבאות כמ"ש במשה שנקרא עבד ה'.

נקראו גרים עבדים שנאמר מהיות להם עבדים. ט"ס וצ"ל (כדאיתא בילקוט ישעיה רמז שכ ובמכילתא סדר משפטים פרשה יח) שנאמר (ישעיהו נ״ו:ו׳) להיות לו לעבדים ורישא דקרא ובני הנכר הנלוים כו'.

שירות. מלשון ושרת את אחיו. וזה מעלה גדולה שהם משרתי ה'.

שמירה. זו ההשגחה הנסיית החופפת עליהם מהשגחה הטבעית.

לא נתערב בו חטא. אלו החסידים שמדקדקים אפילו על חטא קל. וזהו כולו לה' שלא חטאו מאומה כי הוא מדובק תמיד בה'.

וזה יקרא בשם יעקב. אלו גרי הצדק. דמשמע שעד עתה לא נקראו בשם יעקב ויקראו עתה בשם יעקב.

אלו בעלי תשובה. לזה אמר שיכתוב ידו לה'. כאילו כותב וחותם שמעתה יהיה לה' ולא יחטא עוד.

אלו יראי שמים. שלא טעמו טעם חטא. אבל באבות דר' נתן פרק לו דרשו ובשם ישראל יכונה אלו גרי אמת. והנוסחא דהכא הוא גם במכילתא. ומצאתי בהגהות הגר"א שכן צ"ל זה אמר לה' אני אלו יראי שמים שלא נתערב בהם חטא. וזה יקרא בשם יעקב אלו קטני בני רשעי ישראל. וזה יכתוב ידו לה' אלו בעלי תשובה. ובשם ישראל יכנה אלו גרי הצדק.

כל המכבד את התורה. שאינה מניחה אלא במקום קדוש ולא על הספסל שיושבים בו בני אדם. גם לא תורה על גבי תורה. פי' אחר כל המכבד את התורה שאינו מלמדה לתלמיד שאינו הגון שנאמר יפוצו מעינותיך חוצה לתלמיד הגון. ואין לזרים אתך לתלמיד שאינו הגון (רש"י).

פמליא. פי' בלשון רומיי בני בית (מוסף).

ולא נפרע ממנו אלא הוא בעצמו. ולא נתבייש פרעה כל כך דאינו דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן (רש"י).

שנאמר לסוסתי כו'. וכמו שדרשו בשיר השירים רבה רכב פרעה על סוס זכר וכביכול נגלה הקדוש ברוך הוא על סוס זכר כו' ע"ש. ועיין בסנהדרין דף צד.

ביד מלאכיך חרפת ה'. ע"י שלוחים דהוא בזוי יותר. אף הקדוש ברוך הוא נפרע ממנו ע"י שליח ונתבייש יותר (רש"י).

זובח תודה יכבדנני. סיפיה דקרא ושם דרך וגו' ודרשו חז"ל כל השם אורחותיו זוכה ורואה פני השכינה. ועיין מ"ש בויקרא רבה פרשה ט.

ב' דברים שמעו כו'. וקא מפרש קרא יודוך ה' כל מלכי ארץ על כל המאמרות ששמעו מאמרי פיך. על כולם הודו וישירו ממה שראו כי גדול כבוד ה' לכבד התחתונים שהם אב ואם וישירו בדרכי ה' שהם דרכים להלוך בהם בני ישראל. ולא לכבוד עצמו כי גדול כבוד ה' מבלי כבוד הבריות.

זהו כמונו. כענין כי האומות לא ידעו מדרכי ה' מאומה אשר הוא בלי השתנות רק לקחו ציור מתכונת ב"א המתפעלים ומקבלים תענוג מכיבוד זולתו. ולכן כאשר ראו אזהרת ה' מעניני כבוד ה' חשבו כי הכל למען כבודו. אבל כאשר ראו שהוא מזהיר על כיבוד אבותיו אשר מדרך הטבע המתכבד וחפץ בכבוד. אינו רוצה שיכבד לאחרים מאומה זולתו. אז הודו שכל האזהרות הוא רק למען האדם (אה"נ).

מכחישו. במלכותו לאמר לו לא מלך אתה.

מכבדים את יום השבת. פי' איזה מלך רוצה שלא יהיו הבריות מכבדים יום מועד שלו.

סגרין. בלשון רומיי איש מלחמה הנשבע לעשות כפי יכלתו צווי השררה (מוסף).

כל דאכיל צינורא. פי' ניצוץ של רוק. והכוונה שכל מי שנהנה מן דבר של מלך אפילו דבר מועט נענש מיתה ותוחבין בו סכין של שני פיות. פדן פי' שנים כמו שפירש"י אצל פדן ארם. ור"ל שנענש כפול ממה שראוי אם היה גוזל להדיוט.

נפש כי תמעול מעל. וחטאה בשגגה.

שבזה הקדים מעילה לחטא כו'. פי' בגזל גבוה כתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'. לא מקרי חטא עד שנהנה. אבל בהדיוט כתיב נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש וגו' דמיד בהתחלת הגזל קרי ליה חטא משעת כפירה (רש"י) והטעם בזה דבהקדש כל זמן שהוא בעין כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ולכך לא הוי חוטא עד שנהנה ממנו (רש"א).

בעון ה' דברים. ובירושלמי פרק ג דכתובות אמר בעון ד' דברים ולא חשב שם בעון שאינם נותנים מעשרותיהם כתיקונן מטעם שאכתוב לקמן בסמוך. אבל באגדת שמואל פרק כח ובילקוט רמז תשעא איתא.

וחרה אף ה' בכם. ועצר את השמים ולא יהיה מטר. והוא מדה כנגד מדה. משום דמפתח של גשמים ביד ה'. לזה ראוי שיסגור ה' בעדו מה שבידו מאחר שעובד אחרים (יפ"מ).

וימנעו רביבים ומלקוש וגו'. ומצח אשה זונה היה לך. והוא מדה כנגד מדה משום דזנות בא על ידי רוב שבע ותענוג ולכן ילקו ברעב (יפה תואר).

יחניף. נוטריקון יחן אף.

יחן אף על הארץ. ומדה כנגד מדה מה שאף הם ימותו ברעב (יפ"מ). איש מתהלל במתת שקר. ומדה כנגד מדה הוא שאותו שמתהלל במתת שקר השומע חושב שיבא פרי צדקתו לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. והיה מתת שקר שאינו נותן כלום. לעומת זה באים העננים והרוח ואינו יורד הגשם (כלי יקר).

אל בית האוצר וגו'. אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. וס"ל לבעל המאמר דהאי ברכה היינו גשמי ברכה והוא מדה כנגד מדה כדי שהארץ תצמח תבואה להוציא ממנה תרומות ומעשרות. ומכלל הן אתה שומע לאו שאם לא יתנו תרומות ומעשרות לא תזרע ולא תצמיח.

שנה ראשונה התחיל כו'. משמע להו הכי דמסתמא קודם שכלו השלש שנים פשפש ובדק. ומסתמא על פי חומר העבירה בדק תחלה (רש"א).

אין הדבר תלוי אלא בי. ר"ל דבר מלכות שצריך להיות נחתך ע"פ המלך. ולכן שאל באורים ותומים דאין שואלין באורים ותומים אלא למלך דהיינו דבר התלוי במלוכה (רש"א).

מוצל. פי' נקי וניצול אתה מן החטא. רק מחטא שאול ובית הדמים.

**על שאול. שלא עשיתם עמו חסד ולא נספד כהלכה.**שלא עשיתם עמו חסד הוא לשון הירושלמי שם. ולא נספד כהלכה הוא לשון הבבלי ביבמות שם.

שלא נספד כהלכה. ופי' הכתוב בעבור שאול בלבד יש חטא על העם. וכן בעבור בית הדמים.

אינו שאול. בתמיה. השכחתם מעלתו שהיה מלך שנמשח בשמן המשחה. ופעל טוב בקרב ישראל. כי הוא עקר עבודת אלילים ובער התרפים מן הארץ.

שחלקו עם שמואל. שנאמר מחר אתה ובניך עמי. ודרשו חז"ל עמי במחיצתי. אשר מדרגתו לעולם הבא כמדרגת שמואל.

והוא קבור בחוץ לארץ. מכאן משמע שעבר הירדן אינו בקדושת הארץ. ועיין מ"ש לעיל פרשה ז סימן ז.

שהיו מספיקין להם מים ומזון. כן הוא בבבלי פרק הערל. ופרש"י כהנים היו מספיקים להם מזון לגבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים למזבח עכ"ל. ומים לאו דוקא שהרי הוא דבר הניתן בחנם.

מעלה עליו הכתוב כאילו הרגם. אבל בירושלמי פרק ד דקידושין איתא שהרג מהגבעונים שבעה אנשים ב' חוטבי עצים וב' שואבי מים וחזן וסופר ושמש.

מהו אשר משפטו פעלו. דמה ענין ענוה עם משפט דקאמר ענוי ארץ אשר משפטו פעלו. היה לו לומר צדיקים או ישרים אשר משפטו פעלו (יפ"מ).

שהוא עושה משפטו ופעלו כאחת. שבמקום שעושה משפטו לאנשים. שם מזכיר הצדקות שפעלו. כי הכא שתובע משפטן של גבעונים מן שאול וזוכר טוב פעולתו של שאול. באומר אל שאול ואל בית הדמים כדמפרש.

סופו לרחק כו'. כי מדה גוררת מדה אם ירגיל עצמו בהרחקת האדם.

ואמר אליהם מה שאמר. להתפייס מבית שאול.

שעמד דוד וריחקן. שלא יבואו בקהל. וזהו לא מבני ישראל שגזר עליהם שלא יהיו נחשבים מבני ישראל לענין החיתון. וזה ששנינו שנתינים אסורים לבא בקהל. ומזה המדרש משמע דלא כשיטת ר"ת ביבמות דף עט ע"א בתוס' ד"ה ונתינים דבחיתון אסורים מן התורה ודוד גזר עליהם שעבוד.

ג' מתנות נתן כו'. חשב אלו הג' מדות שהם העקרים הגדולים. הן בענינים שבין אדם לחבירו כרחמים וגמילות חסדים. והן בענינים שבין אדם למקום שמכח הבושה יבוש לחטוא מפניו יתברך.

רחמנים. לרחם על אויביהם שלא לנקום מהם כבקשת דוד מהגבעונים (יפ"ת).

ונתן לך רחמים ורחמך. ואמרו בשבת פרק כג כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך. ופי' הכתוב ונתן לך רחמים דהיינו שיהיה לך מדת הרחמים שתהיה אתה מרחם על הבריות. ולא כן העכו"ם.

ובעבור תהיה יראתו על פניכם כו'. ואמרינן בנדרים דף כ זו הבושה כו'. כי היראה הניכרת בפנים היא הבושה כמ"ש בושת פנים. וזה סימן לביישן שאינו חוטא. ומחמת שהבושה באה לנו מנתינת התורה. לכן אמר וכל מי שאין לו בושת פנים דבר ברי שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

ואת ביתו אחריו. ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. ואע"ג שלא הוזכר בכתוב אלא משפט וצדקה. הוציאו מן הכתוב הזה ג"כ גמילות חסדים והוא בכלל ושמרו דרך ה' כי הגמילות חסדים נקרא דרך ה' כו' (רש"א).

ואלו אין בהם אחד מאלה. שאין בהם מדת רחמנים מדלא מרחמי על בני שאול. ואין בהם מדת ביישנים שלא בושו מדוד ושריו שפייסום. והשיבו פניהם ריקם. ואין בהם מדת גמילות חסדים דכיון דלא ויתרו על עלבונם שכבר היה זה כמה שנים. מכל שכן שלא יוותרו לגמול חסד בגופם או ממונם (יפ"מ).

הדא הוא דכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה. שפירושו כמו שמפרש המדרש שאין ראויין אלו להתערב עמהם אע"פ שהם גרים דאל"כ מאי קא משמע לן הא פשיטא שלא היו מבני ישראל ממש.

מעשה חוי מעשה נחש. תרגום של נחש חויא.

הנחש אמר כו'. שאמרו חז"ל שהנחש היה כגמל וסמאל רוכב עליו. והוא הוא היצר הרע ממש אשר כל תענוגו ברע. וכל צרתו ויראתו מטוב שאינו יכול להתדבק בטוב.

יהרגו אותנו. צ"ל שמיד שיתנו לבם להרוג אותם הרי הוא כאילו עברו על השבועה. וה' יתברך יצרף להם מחשבה למעשה כי לא יתן לשפוך דם נקי. והאמוריים יעמדו עליהם ויהרגום (מתנות כהונה). אבל גירסת הילקוט ואין יורשין את הארץ ניחא טפי.

אררן כנחש. כמו שהנחש נגרע מכל חיות השדה במינו. כן נגרעים הם מכל ישראל במינם.

אני לא מקרבן ולא מרחקן. שאע"ג שיהושע גזר עליהם. לא החליטה אלא תלאה בדוד.

לבנות בית הבחירה. ודוד בנה היסודות כדאיתא במדרש חזית ועוד שחפץ לבנותו והכין כל הזהב והכסף והנחשת. ונתן תבנית כל הבנין לשלמה. ומחשבה טובה מצרפה ה' למעשה. ולכן נקרא הבית על שמו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד כדאיתא בשוחר טוב.

אף עזרא ריחקן. ר"ל ריחקן יותר מדוד. דכתיב והנתינים יושבים בעופל. אלמא שהיו נבדלים ממחנה ישראל ויושבין לעצמן. ויתכן דדריש עופל לשון אופל על שהיו מרוחקים (יפ"מ).

והעבד העיר יעבדוהו. ביחזקאל גבי ישיבת ירושלים לעתיד. ומשמע ליה דבגבעונים מיירי שהוא העובד שניתן לחוטבי עצים ושואבי מים. ופשטיה דקרא שהגבעוני יהיה שם לפקח על צרכי העיר ולכן יעבדוהו מכל שבטי ישראל ר"ל שיפרנסוהו. ומינה ילפינן שעבודתם תדירה עליהם ולא ימלטו ממנה. אלא מדנקט לשון יעבדוהו שהוא בלתי הגון ולא קאמר יפרנסוהו וכיוצא. רמזו נמי דקרינן ביה יאבדוהו כלומר מבוא בקהל כמו שהיו מלפנים (יפ"מ) ועיין במנחת שי.

שלא כעס כו' בשביל קנאה. הקנאה הוא בלב. והכעס הוא בפועל לעשות להם רעה בעבור זה.

על שפסק מזוננו. יבמות שם ועיין ויקרא רבה סוף פרשה כב.

ועל שהמית כו'. ירושלמי שם. והרכיב המדרש דעת הבבלי והירושלמי ביחד. ואפשר שס"ל להמדרש שזה וזה היה. ששבעה הרג ולהשאר איבד מזונותיהם.

ומאי אתון בעיין כדין. מה אתם רוצים כעת הזאת.

וברכו את נחלת ה' כו'. מפרש ברכו כו' התפללו עליהם ולא ישחיתו על חנם.

לי כתיב. פי' אין לי כסף וזהב כתיב וקרינן אין לנו. לכן מפרש שבתחלה דיבר עם כולם ביחד והשיבו כולם ביחד אין לנו כו'. וכן דיבר עם כל אחד בפני עצמו אולי יפתה לכל אחד ולא יחזקו יחד איש את רעהו. והשיב כל אחד אין לי וגו'.

מה הנאה לכון כו'. פי' מה הנאה ותועלת יש לכם שהם נהרגין קחו לכם כסף כו'.

דלמא דאינון בהתין פלגין כו'. פי' שמא הם מתביישין זה מזה ליקח ממון. פלגין מן פלגין פי' החצי מן החצי.

נסב כו'. לקח כל אחד ואחד מהם.

קבל גרמיה. נגדו ובפני עצמו.

על אחרים. מישראל שיהרגו בעדם.

לכך כתיב לה'. כאילו כוונתם היה לה' במה שהמרו את מצות ה' שצוה לקרבם.

יצאת בת קול ואמרה בחיר ה'. כלומר שנתכפרו לו עונותיו (רד"ק).

ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן וגו' על שהיה כו'. אינו מפיבושת זה שאמרו עליו שהיה מבייש פני דוד בהלכה דההוא מפיבושת בן שאול הוה ומפיבושת זה הוא שנמסר ביד הגבעונים כדכתיב את ארמוני ואת מפיבושת. ומה שמסרו דוד מפני שבקש עליו רחמים ולא נענה.

על שהיה אדם גדול בתורה. בקרא כתיב ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן על שבועת ה' אשר בינותם בין דוד ובין יהונתן בן שאול והכא אמר על שהיה גדול בתורה. ואפשר דקים להו לחז"ל דאם לא היה גדול בתורה לא היה דוחה נפש מפני נפש אלא מפני שהיה ג"כ גדול בתורה נתפלל עליו וכו'.

לפני המזבח. כן הוא בירושלמי. אבל בבבלי פרק הערל איתא לפני הארון. וקאמר כל שהארון קולטו למיתה הפך מ"ש כאן שהנקלט לחיים.

הרי הוא שלו. ובירושלמי גרס הרי הוא שלי.

ונתפלל עליו. דאל"כ מאי ויחמול המלך. הלא קליטתו הצילתו. ואם לא העבירו לפני המזבח יקשה וכי משוא פנים יש בדבר.

שהסכים כו'. וזהו לשון גומר שדוד התחיל וה' גמר על ידו לעשות כחפצו להצילו.

אשר ילדה לשאול וגו'. ואת חמשת בני למיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחולתי. ועל זה הקשה והכתיב ולמיכל בת שאול כו'.

והכתיב ולמיכל בת שאול כו'. ומירב היכן היא. פריך בתרתי. חדא איך אמר ואת חמשת בני מיכל הא מיכל לא היה ולד. שנית הא מירב היא שהיתה אשת עדריאל לא מיכל כמ"ש על מירב והיא ניתנה לעדריאל המחולתי. וז"ש ומירב היכן היא הלא היא שניתנה לעדריאל ולא מיכל. ואע"ג דלעיל פרשה ד איתא דביום מותה היה לה ולד למיכל. אך זה מן הנמנע דיהיה לה ביום מותה ה' בנים. וצ"ל ג"כ דהמדרש פליג אגמרא דסנהדרין פרק כהן גדול ע"ש.

שבעתם כתיב. חסר יו"ד זה מפיבושת בן יהונתן שניצל שהיה חסר מן הז'. פי' שהוא היה לו להיות מן הז' אלא שהתפלל דוד והצילו. ואע"פ שלעולם ז' היו המוקעים שניתן אחר תחתיו כמ"ש ב' בני רצפה בת איה וחמשת בני מיכל מכל מקום כתיב חסר י' רמז למה שנחסר מפיבושת מהמוקעים. ונראה שצ"ל יתיר יו"ד. ועי' רד"ק פ' ויפלו שבעתים.

יום שהיו מקריבין את העומר. כדאיתא ברות רבה פרשה ד סימן ב כל מקום שנאמר קציר שעורים בקציר העומר הכתוב מדבר.

מהו אל הצור. ולא קאמר על הגבעה כדקאמר ברישא בגבעת שאול.

שהיתה אומרת הצור תמים פעלו. פי' שהצדיקה עליה את הדין. וה"ק קרא ותט הדבר אל הצור. כי מיד צור זאת שהבינה שמיד ה' היתה זאת.

ובקידוש השם כתיב. שהכא היה קידוש השם בהנחתם על העץ ימים רבים שיתפרסם הדבר לכל ואיכא קדוש השם שיאמרו אין אלוה כאלהי ישראל שעושה משפט לעשוקים כדלקמן.

עד י"ז במרחשוון. שהיא רביעה ראשונה.

ואל יתחלל שם שמים. שהיו האומות אומרים אין אומה זו ראויה להדבק בה שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם וגם הרגו מהם ז' ולא עשו נקמה בהם.

הוי עד ניתך המים עליהם. כלומר שלכן כתיב זאת להורות על מעלת קדוש השם שנעשתה במה שתלו עד ימות הגשמים בלא קבורה.

אני שאני מלך. ויש בכחי לעשות טוב וחסד בכל אשר אני רוצה על אחת כמה וכמה. וסמיכות קדריש שמיד נכתב וילך דוד להורות שממעשיה התעורר לעשות זאת.

ועברו את הירדן. ובאו ליבש גלעד ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנושלא שלטה בהם רמה ותולעה ועליו נאמר שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה ולקחו את עצמותם ונתנום בארון כו'. כן הוא בפרקי דר' אליעזר פרק יז. ואפשר שגם כאן צ"ל כן רק שנחסר מדפוס.

ומה צוה המלך. דאין לומר שיקחו עצמות שאול כבר כתיב ויקח את עצמות שאול כו' אלא שבא להוסיף שצוה המלך להספידו כדמסיק.

ונתן מטר על הארץ. והא דכתיב מקודם עד נתך מים עליהם מן השמים. וי"ל שלא ירדו אז אלא מעט להודיע שיקברו אותם. ואחר שנקברו ויצאו ידי גמילות חסד עם שאול נעתר אלהים לארץ וירדו גשמים הרבה (רד"ק).

אפילו אותם שנתגיירו שלא לשם שמים. היינו הגבעונים. כדלעיל שכל כוונתם היה כדי שיעברו ישראל על הברית או על גזירת המקום.

ע"י ישראל מתודים. אם אמר לו ישראל תן לי פקדוני וכחש ונשבע ונזכר והתודה שהוא חייב. ולא על שבועה שמשביעו עכו"ם או תושב (מתנות כהונה).

תושבים. פי' גרים תושבים.

למה נאמר פרשה זו. שהרי כבר נאמר בפרשת ויקרא שהגוזל את חבירו ונשבע לו ואח"כ הודה שמחוייב לשלם קרן וחומש ואשם.

אבל בגוזל הגר לא שמענו בכל התורה. ר"ל דלא שמענו שאם מת הגר שישלם לכהנים. אבל הא ודאי דגוזל הגר נמי צריך לשלם קרן וחומש לגר ואשם למזבח דהא כתיב וכחש בעמיתו וגר נמי בכלל עמיתו כדמוכח בבבא מציעא דף נט ע"ב ע"ש.

ולימד על גוזל הגר ונשבע לו ומת הגר. שישלם קרן וחומש לכהנים כו' (ז"ר).

שחשבו. שמלת יעשו הוא לשון עתיד שחושב לעשות. ועי"ז יעשה בעתיד.

כמועל במקום. וצריך להתודות כששב. וכן מתפרש סיפא דעל הגניבות כו' ועל לשון הרע כו' שכולם לענין וידוי לכפרה קאמר.

ממה שבינו כו'. זהו חטאת האדם שחוטא אדם לאדם. ולמעול מעל בה' הוא מדבר במה שבין אדם למקום. וזהו הנשבע לשקר כלומר שחוטא בדבר שבינו לבין חבירו ונשבע לשקר ע"ז שזהו בין אדם למקום.

להביא הנשבע לשקר והמקלל. דסלקא דעתך אמינא שאלו משום חומרן אין מועיל להם הוידוי.

למה נאמר. מלת מכל קדייק דלכתוב איש או אשה כי יעשו מחטאת כו'.

אלא במשקר באלו. כגון בפקדון או בתשומת יד או בגזל הכתובים בקרא דהוי כאילו משקר במקום. דהא כתיב בהו ומעלה מעל בה'.

בשאר כל דבר. פי' בשאר עבירות מנין ג"כ דהוי כאילו משקר במקום.

תלמוד לומר כי יעשו מכל חטאת האדם. כל רבויא הוא כל חטאת שעושה כאילו משקר במקום. ולכך מייתי בתר הכי כל הני קראי לראיה גם על שאר עבירות.

וימת שאול במעלו אשר מעל. עיין באגדת שמואל על פסוק זה.

ואומר ומעלה בו מעל. גבי סוטה כתיב. הרי דאפילו בשאר עבירות כאילו משקר במקום.

ולא הספיק להביא עד שמת. פי' הגזלן.

תלמוד לומר ואשמה הנפש ההיא. מלת ההיא דייק דמשמע דוקא הגזלן הוא דמייתי אשם ולא היורשים (ז"א).

תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו. ואשם היינו קרן מדכתיב בתריה מלבד איל הכפורים שמע מינה דאשם דרישא קרן הוא (רש"י). ונראה דכיון שהם חייבים בקרן חייבים ג"כ בחומש. והכי דייק לישנא דקתני שפטורים מן האשם משמע אבל לא מן החומש (ז"א). והטעם בזה הוא דקרבן לא יביא שהוא קנס. אבל חומש שהוא מה שהיה יכול להשביח במעותיו אילו היה בידו. הוי ליה כמו הקרן וישלמו לו אותו עם הקרן. ומירי דהודה האב הגזלן קודם שמת וכדקאמר שהלך להביא את הכסף כו'. אבל אם לא הודה האב קודם מיתתו אלא שהודה היורש משלם הקרן לבד.

הכל במשמע. היינו טומטום ואנדרוגינוס כן איתא בספרי בהדיא.

האנשים ונשים כדי נסבא. דהא בהדיא כתיב איש או אשה. אלא ר"ל הנפש מרבה ג"כ הגרים כמו אנשים ונשים. שאם הגר גזל את הגר חברו ונשבע לו ואח"כ הודה חייב קרן וחומש ואשם (ז"א).

משמע מביא את אלו. פי' כמו שמביא את אלו כך אביא לרבות גם את הקטן.

אמרת מה אם עכו"ם החמורה פטר בה את הקטן ק"ו. כצ"ל וכן הוא בספרי. ור"ל דכתיב בפרשת שופטים איש או אשה פרט לקטן.

והתודה אשר חטא עליה. גבי קרבן עולה ויורד כתיב שהיא חטאת.

תלמוד לומר ואשמה הנפש ההיא והתודו. דריש סמוכים ואשמה והתודו שאף האשם טעון וידוי.

לכל המתים שטעונין וידוי. דריש סמוכים הנפש והתודו שאפילו בשעת נטילת הנפש טעון וידוי. ועיין ז"ר.

ומנין אף בגלות כו'. כלומר דאולי הגלות והצרות בעצמן מכפרים עד שאין צריך לזה וידוי. לזה אמר שלא כן והטעם בזה כי הצרות יכניעו הגוף. והוידוי הוא לתיקון הנפש שאם לא יתודה ישאר רושם הרע בנפשו.

משביענו. פי' משביע אותו. אבל בספרי גרס משביעך אני.

**ולאחר מכאן נזכר.**כלומר על מה שעשה בעצמו מביא על השוגג כמזיד מפני שהיה לו לזכור. אבל עניני אביו לא רמיא על נפשיה והוי כאנוס.

ולא על מה שעשה אביו. ומיירי שאין הגזילה קיימת להכי פטור היורש אפילו על שבועה דידיה דאל"כ הא איתא בבבא קמא קד שהיורש אינו חייב על שבועת אביו אבל על שבועה דידיה חייב בנשבע לשקר אפילו על פקדון אביו. ובאין הגזילה קיימת יש חילוק דאי איכא אחריות נכסים חייבים לשלם הקרן משום כבוד אביהם ופטורים מחומש. ואי ליכא אחריות נכסים פטורים אף מקרן (ז"א).

והשיב את אשמו בראשו למה נאמר. ר"ל דהרי כתיב כבר בפרשת ויקרא ושלם אותו בראשו.

אין לי אלא עיקר דמים. פי' אין לי שמוסיף חומש אלא על כפירת עיקר הגזל. על כפירת חומש מנין שמוסיף חומש. היינו אם נתן לו את הקרן אחר שנשבע והודה ונתחייב קרן וחומש. ונשבע לו שבועה שניה על החומש שנתנו לו והודה מנין שמשלם לו החומש וחומשו של חומש.

תלמוד לומר והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו. פי' דהכא לא כתיב אותו רק כתיב אשמו. משמע דקאי אחומש. דושלם אותו משמע אקרן אבל אשמו משמע במה שאשם אפילו בחומש (וכן משמע מפרש"י בחומש).

בראשו וחמישיתו יוסף כשהוא כו'. זהו דרש אחר על פסוק בראשו וחמישיתו יוסף. ועיין בבבא קמא דף מה ובתורת כהנים פרשה כב.

שהוא בראשו. פי' כשאינו חייב אלא קרן אחד מביא חומש ואשם. ולא כשהוא משלם ד' וה' קרנות. כגון אם טבח או מכר שנתחייב לו ד' וה' וכפר ונשבע והודה אינו חייב חומש ואשם. וזהו דעת רשב"י בבבא קמא דף סה. אבל חכמים פליגי וס"ל שאשם ממש משלם אף במקום שיש כפל כו'. ובתורת כהנים משמע שסתם כחכמים ע"ש.

שיהא הוא וחומשו חמשה. שהוא רובע הקרן. שאם גנב ארבעה זוזים יתן לו ה'. דהכי משמע מאמרו וחמישיתו יוסף עליו שלאחר שניתוסף עליו יהיה בין הכל חמשה חלקים. והוא חומש מלבר שהוא רביעית מלגיו.

ר' נתן אומר כו' ובא בב"ד. פי' שבא הנגזל עם הגזלן לבית דין ונתחייב הגזלן ולא הספיק הגזלן ליתנו לנגזל עד שבא בעל חוב של נגזל כו'.

תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו. ולא כתיב לאשר הלוהו אלא לאשר האשם שלו. ואשם הוא קרן כדאמרינן בהגוזל (דף קי) למי שהקרן שלו (רש"י). וזה שאמר המדרש לאשר אשם לו למי שנגזל משלו. פי' שאם עיקר הממון הוא של אחר אף שגזל אצלו צריך ליתן למי שבאת הגזילה משלו. וכמו שמסיק ר' נתן ואמר הרי שהיה כו'.

אשה מנין. פי' מנין שאם גזל את אשה גיורת ונשבע והודה לאחר מיתתה שצריך ליתן המעות לכהנים. תלמוד לומר להשיב האשם אליו האשם המושב. ופרש"י תרי השבות כתיב להשיב האשם וכתיב האשם המושב. לישנא אחרינא תרי אשמות כתיב להשיב האשם האשם המושב עכ"ל ור"ל חד לאיש וחד לאשה. והמתנות כהונה פירש להשיב האשם משמע מכל מקום בין איש ובין אשה. והוכרח לפרש דלא כפרש"י מחמת שלא הביא המדרש רק אלו התיבות להשיב האשם אליו. והני תיבות האשם המושב לה' וגו' מביא על דרש אחר. אבל באמת סומך המדרש על הני תיבות האשם המושב וכמו שפרש"י. והא ראיה שגם בגמרא שם נשמט תיבת האשם לפי' הב' שברש"י.

האשם המושב לה' לכהן בכסף הכתוב מדבר. פי' האשם היינו הכסף.

לה' יכול מקודש לאסור לזרים תלמוד לומר לכהן קנאו השם כו'. כצ"ל וגירסת הספר תמוה דאין אסור לזרים וחולין גמורים הם (רד"ל).

קנאו השם. הקדוש ברוך הוא כדכתיב המושב לה'.

לכהן שבאנשי משמר. צ"ל שבאותו משמר. פי' לכהן שבאותו משמר שהוא בא להתכפר בו ולהביא קרבנו. אבל אין נראה לפרש של אותו משמר של שעת הודאה שאז נתחייב. שהרי בכל הקרבנות חטאות ואשמות נדרים ונדבות אין אנו הולכים אחר שעת החיוב ליתנו לאותו משמר שהיה באותו שעה שנדר או נדב או חטא שהוא מתחייב בה. אלא אחר הבאה אנו הולכים. וכמו כן בכאן (תוס').

שנאמר מלבד איל הכפורים. מכאן אמרו משמרה שזכתה באיל זכתה בכסף. כצ"ל. וז"ל הגמרא בבא קמא דף קט ע"ב לכהן שבאותו משמר. אתה אומר לכהן שבאותו משמר או אינו אלא לכל כהן שירצה. כשהוא אומר מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו הרי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר ע"כ. ופרש"י כשהוא אומר מלבד איל הכפורים משמע למי שזה ניתן זה ניתן. ואיל הכפורים אינו יכול להקריב אלא כהן שבאותו משמר כדכתיב (דברים יא) לבד ממכריו על האבות אני בשבתי ואתה בשבתך ע"כ. והא דאמר לקמן סימן ט אמר ר' עקיבא מה לי בין יהויריב נוטל כו'. אפשר דכאן קאמר לכתחילה.

אשר יכפר צריך להקדים כו'. ר"ל מדכתיב בלשון עתיד ולא כתיב אשר כיפר. משמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו הקרן שהוא הכסף עדיין לא כיפר (רש"י סוף הגוזל קמא) ועיין מה שפי' המתנות כהונה.

בו פרט לאיל שמת עליו. כתב הז"ר נראה דגרסינן בו פרט לאיל שמת בעליו. עליו לרבות האיל שמת. פי' ממלת בו ממעטינן אם מתו הבעלים. וממלת עליו מרבינן אם מת האיל ובעליו קיימים שצריך להביא אחר עכ"ל.

היה ר' עקיבא אומר הרי שגזל את הגר. כצ"ל וכן הוא בספרי. וז"ש ונתן הכסף לאנשי משמר שדין זה אינו אלא בגר שאין לו יורשים.

ונשבע לו. ומת הגר.

שכפרה לו נפשו. כלומר שמת ומיתתו זהו כפרתו. ולעיל סימן ה יליף מן ואשמה הנפש ההיא להיכא דלא נתן הכסף עדיין והכא אם כבר נתן הכסף בחייו.

שהיא נוהגת בכל. וכן הוא בספרי ס"ז. וז"ל הספרי בח"ב פיסקא קה מעשר דגנך תירושך ויצהרך יכול אין לחייב אלא על דגן תירוש ויצהר. תלמוד לומר תבואת זרעך עכ"ל הרי דס"ל דכל הפירות חייבים מדאורייתא. וכן פסק הרמב"ם ריש פרק ב מהלכות תרומות ע"ש.

כשם שאמור המושב לה' לכהן על גזל הגר. כצ"ל (רד"ל).

והחרמים. ס"ל כריב"ב פרק ח דערכין שסתם חרמים לכהנים (ז"ר).

והעורות. היינו עורות שאר קדשים דלא כתיבי בהדיא שהם לכהנים. דאילו עורות של עולות כתיב בהדיא בקרא בפרשת צו ולמה לי למרבינהו (ז"ר).

והבכורות. בכורי בעלי מומין מבהמה טהורה דאילו תמימים הא כתיב (במדבר י״ח:י״ז) אך בכור שור וגו' את דמם וגו' את חלבם תקטיר ועיין בכורות ריש דף מח.

פדיון הבן ופדיון פטר חמור. קשה הא כל הני שחשב המדרש כתיב בהו בהדיא בקרא שהם לכהנים ול"ל למרבינהו וי"ל דלימד כאן שיהיו נתונים לאנשי משמר ולא יתנם לכל כהן שירצה. אבל בעורות ליכא למימר דאיירי בעורות עולות ואתא למימר שיהיו נתונים לאנשי משמר ולא לכל כהן שירצה דהא בעורות כתיב בהדיא (ויקרא ז ח) והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. והיינו לבית אב של יום כדפרש"י שם. לכן ע"כ צ"ל כמו שפירשתי לעיל בשם הז"ר.

אשר יקריבו לכהן רבי ישמעאל אומר וכי תרומה מקריבין לכהן ומה תלמוד לומר אשר יקריבו לכהן. כן הוא גירסת הילקוט והספרי. ופרש"י בחומש וכי תרומה מקריבין לכהן והלא כהן הוא המחזר אחריה לבית הגרנות.

בא הכתוב ולימד שיהיו נתונים לכהנים. וכן הוא בלשון זה הובא ברש"י שבחומש. אבל הז"ר והז"א כתבו שגירסת המדרש שיהיו כלם ניתנים לכהנים. ופירושו שאע"ג דכתיב בהדיא בפרשת קרח וידבר ה' אל אהרן וגו' בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה ומוקי לה בספרי פרשת קרח פיסקא קיז על בכורים ממש ולא על מנחות כדמוקי לה במסכת מנחות דף פד הוה אמינא דמקריבים קצת מהם למזבח והשאר לכהנים כמו שאר קרבנות להכי כתיב כאן ללמד שיהיו כולן לכהנים. ואע"ג דכתיב כל שאור וכל דבש לא תקטירו פירשו כל מיני פירות לא תקטירו. ה"א דגבי בכורים גלי הכתוב תביא בית ה' אלהיך להקריב מהן למזבח קא משמע לן. ולגירסת הספר שלפנינו יש לתרץ דאע"ג דכתיב בסדר קרח לך יהיו הוי אמינא לכל כהן שירצה בא הכא ולימד שיתנו לכהן שבמשמר ולפי הגמרא דמנחות הנ"ל ג"כ לא קשה.

לפי שהוא אומר (במדבר יט) כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל. כצ"ל.

מגיד שטובת קדשים לבעליהם. פי' שטובת הנאת קדשים לבעלים. ר"ל שהרשות ביד בעלים לתת קדשיהם לאיזה כהן שירצו. ונוטל מישראל סלע או יותר כדי לתת תרומתו או שאר קדשיו לבן בתו כהן. אבל כהן עצמו אסור אפילו לסייע בבית הגרנות. וכל שכן ליתן לבעלים מעות בעד זה. ואם עשו כן חללו.

מעשר כספו. ס"ל שצריך ליתן מעשר מריוח כספו (ז"ר).

מעשר בהמתו. כדאיתא במשנה פרק איזהו מקומן והמעשר לכל אדם. ופרש"י מעשר בהמה.

ושלמים כו'. שלמים ותודה דכתיב בפרשת צו שהחזה ושוק לכהנים מכלל השאר לבעלים. וגבי פסח כתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו'. ונטע רבעי הוא אם נטע אדם אילן. שלש שנים הוא ערלה ואסור בהנאה. ובשנה הרביעית נאכל לבעלים בירושלים.

מעשרו. היינו תרומת מעשר.

ובכורו. כדאיתא במשנה פרק איזהו מקומן הבכור נאכל לכהנים. ופרש"י כדכתיב (במדבר יח) ובשרם יהיה לך.

איש אשר יתן לכהן לו יהיה. לפי שאמרו משמרה שזכתה באיל זכתה בכסף. כצ"ל.

מזיפרין. שם מקום.

משבא מזיפרין. אמר מה לי בין יהויריב נוטל את הכסף כו'. פי' זו היתה משנת ר"ע עד שלא בא מזיפרין שאז היה סבור שהגם שאין מקריבין כלל האיל מכל מקום הכסף שנתן לכהן לו לכהן יהיה. אבל אחר שבא מזיפרין אמר היכא אמרינן שהכסף שנתן לכהן לו יהיה אלא היכא שמקריבין האיל אלא שמקריב אותו משמר אחר. אבל אם אין מקריבין כלל האיל כגון שמת הגזלן אחר נתינת הכסף לכהן קודם שהביא את האיל. יטול הכסף מכהן ויחזיר ליורשי הגזלן. לפי שאמרו משמרה שזכתה כו'. כנ"ל לישב הגירסא שלפנינו. ועיין בספרי ובילקוט.

אמרת מתנת איש מתנה. כי כן כתיב איש אשר יתן. אבל מתנת קטן אינו כלום. אך מנין לרבות אשה תלמיד לומר ואיש לרבות. ר"ל וי"ו של ואיש רבוי הוא ומרבה מתנות אשה ויורשי קטן. וצריך לומר דמיירי שהניח הקטן תבואה ומת. וסלקא דעתך אמינא כיון שהקטן לא היה מחוייב לעשר גם הם פטורים קא משמע לן (ז"ר). ואפשר שצ"ל ואפוטרופסי קטן. ועיין גטין נב ע"א (רד"ל).

הרי שמדד לכהן בארץ כו'. לפי הגירסא שלפנינו כך פירושו אם הניח הפירות בארץ אע"פ שבאו כהנים אחרים אין רשאי ליטול ממנו וליתן לאחרים. אבל אם מדד בקופה של בעל הבית ונתוספו עליהם כהנים מותר ליטול מהם וליתן לאחרים. וקשה דהא אפילו הוא בארץ לא זכה בה הכהן דהא עדיין מונח בקרקע של בעל הבית. ועוד דדוחק לומר שבעל הבית מדד לתוך קופה שלו. לכן נראה שכך צ"ל הרי שמדד לכהן בארץ כו' יכול קורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה תלמיד לומר ואיש את קדשיו לו יהיו. או אפילו מדד לו בקופה (ר"ל בקופה של כהן) ונתוספו אחרים יכול קורא אני עליו ואיש את קדשיו לו יהיו תלמיד לומר איש אשר יתן לכהן לו יהיה. וא"ת הא קיימא לן בח"מ דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה. וי"ל דגבי מתנות כהונה הקילו (ז"ר).

הרי שפדה את בנו בתוך שלשים. דנפל הוי ולא מחייב בפדיון (רש"י). אבל בתוס' פירשו דאפילו בידוע לן שכלו חדשיו. בבן חדש תלה רחמנא.

לאחר ל' אין מוציאין. אפשר דהא קא משמע לן משום דקיימא לן דאם נתן לו בתוך שלשים ומת בתוך שלשים דצריך הכהן להחזיר לו חמשה סלעים כדאיתא שם במשנה. אבל אם נתן לו בתוך שלשים ומת לאחר שלשים דאכתי לא קיים מצות פדיון שהרי נתן לו בעוד שהיה פטור מפדיון. והוי אמינא דמוציאין מיד הכהן ויחזור ויפדהו. ונפקא מינה שאם ירצה אח"כ ליתן לכהן אחר יהא רשאי. תלמיד לומר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה שאין מוציאין מידו (ז"א).

יזכה שישא כו'. דרש ואיש הנותן את קדשיו סופו שלו יהיו כי בנותיו יהיו לכהן ויאכלו קדשיו.

אלו הגרים שהם יראי ה'. וכמו שדרשו לעיל סימן ב יראי ה' ברכו את ה' אלו הגרים.

כשם שנאמר בישראל אשריך ישראל כך נאמר בהם. כצ"ל.

שאין לו זכות אבות. רק מיגיע כפו וזכותו.

ושם ינוחו יגיעי כח. שפי' ששם ינוחו הצדיקים שהיו מתייגעים בכחם לעמוד נגד היצר הרע.

אשריך בעולם הזה. שלא יהיה נצרך לבריות רק נהנה מיגיעו. מדה כנגד מדה.

בוקק. פי' ריק שאינו טוען פירות לאכילה. והוא מלשון (הושע י׳:א׳) גפן בוקק ישראל.

מה הזית הזה זיתים לאכילה כו'. כלומר כמו הפרי הזה ועציו אין בו דבר שלא יהיה לתועלת ולטובת העולם אף שהטובות אינם שוות. יש טובה מרובה ולאלתר. ויש לאחר זמן לייבש. ויש רק להאיר. כן בניך יש תלמידי חכמים שהם עיקר השלימות ויש בעלי משנה שיגדלו אחר כך בתלמוד. כי מן המשנה יבוא ללמוד התלמוד. וכן בעלי מו"מ וחכמים בענינים המדיניים שהם כשמן הדולק ומאיר לזולתו. כך הם מאירים ומועילים לעולם.

דולק מכל כו'. פירוש אורו מבהיק מכל השמנים.

ואין עליו נושרים כו'. מנחות דף נג ע"ב.

**יודע דבר בעתו.**כמה דאת אמר ובני יששכר יודעי בינה לעתים לכוון בכל עת ועת שעתו לפי הענין והזמן.

שלבניך יעמיד כו' משולחנך. כלומר ממעשיך הטובים כי זהו השולחן אשר ערך לו. או יש לומר ממעשה הצדקה וגמילות חסדים שמאכיל ומשקה לאין נכון לו. כמו שמצינו באברהם ויטע אשל.

ממקום שהוא מברך כו'. כי ידוע כי רק מציון מקור הברכה וההשפעה הטובה כי שמה השכינה שורה ושם מקור הטובה ומשם יינקו ישראל ולא ממקום אחר.

לעתיד לבא. לימות המשיח כדאמרינן כל ימי חייך להביא לימות המשיח. וכן הוא סוף פרק שני דייני גזרות ובמאמר התחייה להרמב"ם ז"ל (מתנות כהונה).

ישא ה' וגו' וישם לך שלום. ומדת השלום הוא מדה כוללת כי אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. וזהו וראה בנים לבניך והם יהיו שיתנו שלום על ישראל כי יזכו בכהונה. וזה אי אפשר כי אם בנכדיו.

אלא ותצפנו. לשון יחיד כביכול כאילו הסתירה לו יתברך כי הצילה עבדי ה'. שזהו רצונו וחפצו בעולם.

ואלו הן ברוך בן נריה כו'. בר"ר ריש פרשה ב איתא שם עשרה כהנים נביאים וחשב שם ג"כ יחזקאל ובוזי.

ברוך בן נריה ושריה בן מחסיה. ומצינו שהיו כהנים דכתיב במלכים ב כה שריה כהן הראש. ושריה היה בן נריה בן מחסיה ככתוב בירמיה נא וברוך היה ג"כ בן נריה בן מחסיה (שם לב) ומזה נראה שהיו אחים. ואף דלכאורה משמע דברוך לא זכה לנבואה דכתיב ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש צ"ל שהקדוש ברוך הוא אמר לו שהוא לא יבקש נבואה. אבל מצד החסד זכה לנבואה. ועיין לקמן פרשה י סימן יד ומ"ש שם.

הרי כל שבחו כו'. דקא סלקא דעתך שזה הוא כל עיקר שכרו להיות לו רק מזונות מצומצמים ולא עושר גדול ועל זה אמר שזה הוא דבר קטן. וחשב שאין זה אלא לפי שהגר אינו חביב כל כך בעיני הקדוש ברוך הוא.

א"ל וכי קלה כו'. ר"ל שר"א השיבו וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט פי' שנצטער בו אותו זקן יעקב המובחר שבאבות. וממנו למדנו ע"כ שאין זה עיקר השכר אלא הוא ברב טוב הצפון לעולם הבא. ואין זה אלא מתנת חנם ולפיכך די אף בלחם חוקו ולא במותרות למען יהיה שכרו שלם לעולם הבא. וכן הוא בגר (נזה"ק).

ובא זה. הגר והושיטה לו הקדוש ברוך הוא בקנה כלומר בנקלה.

לחם זו תורה. דתרתי קאמר קרא. לחם כפשוטו ותורה נמי דאיקרי לחם דהא בהא תליא. שאם אין קמח אין תורה כו' כי התורה היא לחם ומזון הנפש. כמו שהלחם הגשמיי הוא מזון הגוף ואי אפשר להתקיים בלעדו.

זו טלית. פי' סודר דרבנן וסודר זה היה לסימן לסמוכים להיות מורי הוראה לרבים וז"ש זכה לתורה זכה לטלית כי יזכה להיות נוהג שררה על הציבור (יפת תואר) או רמז למ"ש בזוהר שכל צדיק עושים לו לבוש יקר מן האור התורה והמצות שנתעסק בהם ועז"א זכה לתורה זכה לטלית הוא אור טלית העליון (נזה"ק).

שהן משיאין כו'. ולחם היינו עולות כמה דאת אמרת את קרבני לחמי ונקט עולות שהוא הקרבן היותר קדוש שכולה כליל.

לחם זה לחם הפנים. בבראשית רבה פרשה ע גרס ד"א לחם זו לחם הפנים כו' ונראה שכן צ"ל גם כאן. משום דמעיקרא דריש לחם זו עולה והשתא דריש זו לחם הפנים. הרי שהוא דרש אחר.

בגבולין. דליכא קרבן וכיוצא מנין שיהיה לו מתנות מברכת שולחן גבוה. וקאמר שמכל מקום איכא חלה וראשית הגז.

לכך נאמר ואיש את קדשיו לו יהיו כו'. פי' ואת קדשיו במה שמקדש עצמו להכניס את עצמו תחת עבודת ה' אז לו יהיה כל עבודות ה' בקרבנות ובכל הדברים שחשב כאן.