**דעו כי ה' הוא האלהים ר"י ב"ס כו'.**קאי על ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי (בראשית מ״ט:כ״ט) ועל זה אמר שהכוונה בזה ליעקב שהוא מסר נפשו ברצונו למות כי טוב לו המות ליאסף עם אבותיו. כלו' אני מדעתי ומרצוני כמ"ש מי אני נכנס למקום פלוני. משא"כ אני מת משמע בע"כ שהמיתה בלא רצון אדם הוא. ולזה מייתי קרא דעו כי ה' הוא האלהים וגו' דמפרשו ר' אחא ולו אנו משלימים ומוסרים את נפשותינו ברצון טוב (יפ"ת):

ריב"ס ורבי אחאלא פליגי רק דמר דריש הכתיב ומר דריש הקרי (יפ"ת ומנחת שי):

משלימין נפשינופירוש מוסרים נפשנו. מלשון אני השלמתי נאמן לנאמן דלעיל פרשה צ"ד. והכוונה שלא יקשה בעינינו המות שה' נותן וה' לוקח וטובה המותה לחסידיו שהנפש תשוב אל האלהים אשר נתנה. וזכרון זה במזמור לתודה לפי שמברכין על הרעה כשם שמברכין על הטובה. שאפילו במיתה יש להודות כי ה' נתן וה' לקח (יפ"ת):

**ויכל יעקב לצות את בניו שלשה צויים נאמר בענין.**כל זה ל"ג הכא (יפ"ת):

**אם זכיתם לכם כו'.**כלו' אם תטיבו מעשיכם ותקיימו מה שאני מצוה אתכם לעשות אתי לקבור במערת המכפלה תזכו בי בעצמי ואהיה אצלכם כאילו איני מת. ודריש הכי אליהם אני נאסף כלו' אליהם ואצלם. ואם לאו קרי ביה אני נאסף אל עמי (מת"כ):

**ויצו אותם ויאמר אליהם.**דמה ת"ל ויצו אותם ויאמר אליהם דצווי זה היינו אמירה. אלא ע"כ צווי זה הוא מלבד האמירה (נזה"ק):

**ויכל יעקב לצות את בניו.**דה"ל למימר ויכל יעקב דבריו ויאסוף רגליו אע"כ ריבה צווי אחר:

**הראשון על ע"ז כו' על ברכת השם.**ואע"ג דודאי מסתמא לא היו בניו חשידי בעיניו בהא. כי היו צדיקים גמורים. יש לומר שלא אמר כן אלא להזהיר לבניהם אחריהם. כי ראה שישתעבדו במצרים ופחד שלא יטעו באלילים עמהם. ולא יטיחו דברים במר נפשם בשעבודם (יפ"ת):

**השני על ברכת השם.**שהמגדף ג"כ כופר בעיקר כעובד כו"ם והוקשו יחד כדכתיב גבי עובד כו"ם והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף וגו' ממילא גם הוא בכלל לשון צו המורה על עכו"ם (נזה"ק):

על נשיאת המטהשלא יהיה מי שאינו בן ברית נוגע בו וכדכתיב בתריה וישאו אותו בניו:

**כך אתם עתידים כו'.**וכי היכי דהתם לא היה לוי מכלל נושאי הדגלים שהוא נושאי הארון והיו אפרים ומנשה משלימים מנין הי"ב שבטים הכי נמי הוה הכא שלוי לא היה טוען ולא יוסף כדלקמן בבמדב"ר פ"ב:

**רבינו צוה ג' דברים.**איידי דקאמר דג' צווין נאמר ביעקב והאחד מהם שלא יגע זר במטותו. קאמר שרבינו ג"כ צוה ג' דברים וחד מהם מי שנטפל בי בחיי יטפל בי במותי ולא אחר (יפ"ת):

מפני המחלוקתפי' מפני שעיירות גדולות מכפרים וכרכים גדולים מהם כדפרש"י בריש כתובות. ואם יספדוהו בעיירות יבאו רבים מכפרים הסמוכים ולא תשא אותם הארץ ואתו לאינצויי. הלכך לא יספדוהו אלא בכרכים גדולים דשייכי כולי עלמא (יפ"ת):

ולאו מתניתא היאבתמיה:

**אמר רבי דוסתאי דלא יאמרון כו'.**רבי דוסתאי אתי לפרושי מילתא דת"ק דע"י שלא נהנה רבי משל צבור לכן אמר אל תזוז אלמנותי מתוך ביתי כדי שלא יאמרו לה ביתא דנשיאותא הוא משתעבד לנשיאותא. כלו' שמא ההמון עם יטעו לומר שהיה ביתו משל צבור וכפי הנהוג ליתן בית משל צבור אל הנשיא לכבודו וממילא יהיה הבית משועבד ג"כ לנשיא הבא אחריו. לכן אמר אל תזוז אלמנותי מתוך ביתי להודיע שלא נהנה משל צבור בדירת ביתו אלא משלו בנה לעצמו הבית. ולפיכך הבית משועבד לאלמנותו (נזה"ק):

נקופהכמו נקובה:

מפני רימהשהמרבה תכריכין על המת מרבה עליו רמה:

מפני המבולבירו' דכתובות אי' דרבינו הקדוש צוה להיות ארונו נקובה בארץ. ופי' הרמב"ן בס' תולדות אדם והטור יו"ד דהדף התחתון בארון יסירו בעת קבורתו כדי שיהא מוטל על הארץ ולא יהיה נסר מפסיק. ור"ל דכל זמן שהגוף אינו נבלה ונרקב יש לנשמה צער ומתוח הדין. אבל כאשר נבלה ונרקב אז יש לנשמה נייחא (ועיין בתשובת הרשב"א שאחד פקד לשפוך סיד על גופו להיות מהר מתעכל ע"כ) ומלת מבול פי' בלה ונרקב כדאמרינן מבלאי מכנסי כהנים. ופירושו בלוים ונרקבים. וזהו כי רבי לרוב ענותנותו חשב עצמו לאיש מלא חטאים ובקש שיכופר ברקבון גפו מהר להפטר מן הדין. ולכך צוה שלא יהיה נסר מפסיק בינו לבין הארץ או שיעשו נקבים הרבה בנסר התחתון שיעלה לחלוחית מארץ לגופו כדי שירקב מהר (יערות דבש):

**מילתא דרבי אמר כו'.**פי' ממה שצוה שלא ירב עליו תכריכין משמע דס"ל שאין המת עומד בתחיית המתים במלבוש שהוא נקבר דא"כ ה"ל לצוות שילבשוהו כהוגן ולא יחוש לרימה:

חיוריןלבנים:

אוכמיןשחורים:

מאנין דבריקאהוא מראה תכלת שהוא ממוצע בין הלובן והשחרות:

מאנין חיורין חפיתיןחפיתין פי' מגוהצין. או מצומצמים והכוונה שילבישוהו כהוגן בסדר לבושו בחייו:

**א"ל רבך כו'**רבך אומר שלא ילבישוהו לבנים ואתה מצוה שילבישוך לבנים הטוב טוב אתה מרבך:

**א"ל מה אנא כו'.**וכי צריך אני להיות בוש במעשי. מובטח אני בעצמי שלא אבוש ולא אכלם:

דרדסאיפי' בתי שוקיים:

**והבון כו'**ותנו מקלי בידי ומנעלי ברגלי ותנו אותי על הדרך כלו' שיקברוהו סמוך על הדרך שאם יבקשו אותי לעמוד לימות המשיח. שאעמוד מוכן ומזומן:

איטימוסמוכן ומזומן לתחיה. וזה לעורר על שורש התחיה:

**הדא הוא דאמר ר' יונה כו'.**בירו' לא גרס ההד"א. ומילתא באפיה נפשיה היא להורות שאין חכמה ועצה מועיל להמלט מגזירת ה' יתברך והביא שם מעשים לראיה (מת"כ):

**רגלוהי כו'**רגליו של אדם הם ערבים בעדו להעמידו בכל מקום שיתבקש בגזירת האל ית'. והיינו כדאמ' בפרק החליל רגלוהי דבר נש אינון ערבים ביה לאתר דמתבעי לתמן מובילין יתיה. ועיין שם ברש"י. וכן יעקב לא חזר בחייו לארצו אחרי עבור הרעב משום שהוכרח למות במצרים משום רגלוהי דאיניש:

**למה מת יוסף בפני אחיו.**עם היותו צעיר מכולם וירא את ה' ויראת ה' תוסיף ימים:

**לא הייתי יכול לשמור.**ומדה כנגד מדה מת יוסף קודם זמנו שלא נשמר חייתו אפי' בזמנו הראוי:

**לא כך אמרתי לו אל תיראי תולעת יעקב.**מייתי האי קרא לאמת לנו הדבר שלא היה יעקב ראוי לשלוט בו התולעת. אבל מ"מ ודאי יוסף לא נתגלה לו נבואה זו. ואפ"ה נענש יוסף דה"ל לאסוקי אדעתיה כי איש קדוש כיעקב לא תשלוט בו רימה. והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה:

**אל תיראי תולעת את יעקב.**מדכפל תולעת יעקב מתי ישראל רמיז איעקב גופיה. ור"ל שהיה סימן לבנים כי כמו שלא אכלתו התולעת כן לא יכלו העכו"ם את ישראל (יפ"ת):

**הה"ד ויעשו בניו לו וגו' כן כאשר צום.**והיינו חניטה:

**קרוב לה' פעמים כו'.**ד' פעמים בפרשה ויגש. ויהי כי עלינו אל עבדך אבי. ויאמר עבדך אבי. ועתה כבואי אל עבדך אבי. את שיבת עבדך אבינו. ופעם אחד סוף מקץ שאמרו שלום לעבדך אבינו. ועל שהשיבו זה על שאלת שלומו שאמר השלום לאביכם. לא נחשב לו כל כך לעון אשר חטא (יפ"ת) כלומר אע"ג דמ"מ הוי ביה קצת עון דה"ל לאסקי אדעתיה מ"מ אינו עון ממש. ולכן אמר קרוב לה' פעמים ולא ה' פעמים ממש (נזה"ק):

והוא שומע ושותקומשום דשכר כבוד אב ואם אריכות ימים יהיה העונש בהפכו קצור שנים (יפ"ת). ובפדר"א פרק ל"ט איתא א"ר ישמעאל י' פעמים אמרו בני יעקב ליוסף עבדך אבינו ושמע יוסף את הדבר ושתק ושתיקה כהודאה דמי. לפיכך נתקצרו מחייו עשר שנים ע"כ והוא תמוה שהלא אינם כי אם ה' וכדלעיל. אך שמפני שהיו מדברים עם יוסף ע"י מליץ נמצא ששמע יוסף עבדך אבי עשרה פעמים ה' מפי אחיו וה' מפי המליץ (יפ"ת). אבל בבמדב"ר פ' י"ג דריש ד"א גאות אדם תשפילנו זה יוסף שהנהיג שררה שהיו אומרים לו אחיו לפניו עבדך אבינו והיה שומע ושותק לפיכך נקרא עצמות בחייו שנא' והעליתם את עצמותי מזה:

**הכא את אמר ויעברו ימי בכיתו.**דמשמע רק העברה בעלמא לפי הפירסום אבל עדיין לא כלו לגמרי. ולהלן את אמר ויתמו ימי בכי אבל משה דמשמע שנשלמו לגמרי. ומ"ש יעקב ממשה:

**ע"י שלא היו לו בוכים.**כלו' שלא היו לו עוד בוכים לפי שנקבר מיד אחר מותו. אבל ביעקב לא נשלם אלא בכיית מצרים. אבל לא ימי בכיית אבל בניו אלא אחר קבורתו בארץ כנען וכדקי"ל בפרק אלו מגלחים (וביו"ד סי' שע"ה) שאם הוליכו המת למקום אחר ההולכים עמו אינם מונים אלא משיקבור. ולכן כתיב ויעברו ימי בכיתו דמשמע רק העברה מצד בכי מצרים אבל עדיין לא תמו לגמרי בהיות עוד לו בוכים מבניו עד לאחר קבורה (נזה"ק):

למי אמר לגדלתדאמר סתם בית פרעה לרמוז לנשים וכדדרשי' כה תאמר אל בית יעקב אלו הנשים. ומדכתיב דברו נא וגו' בלשון רבים לכך אמר שדבר לגדלת לפייס המלכה והמלכה תפייס למלך (נזה"ק):

לגדלתפי' המת"כ אומנת המגדלת בני המלך (מלשון גידול בנים) וכן פירש מלה זו בסוף סדר מצורע ולא דק כי פירושה בש"ס אותה שגודלת שיער של נשים. וכן בשבת דף צ"ד הגודלת הפוקסת הכוחלת. והוא מתרגום מעשה עבות עובד גדילין וכן תרגום את שבע מחלפות ראשו דשמשון שבע גדילת רישיה (מעריך):

**ולמה לא נכנס הוא.**כי מסתמא לא ישא פניו ריקם. ועכ"פ הוה ליה לדבר תחלה בעצמו ואם לא יועיל הוא עוד חזון למועד לפייס את המלך ע"י המלכה. ועוד כי למה דבר עם המלכה ע"י הגדלת ולא דבר עמה בעצמו:

**שאין אבל נכנס כו'.**דמלכותא דארעא כמלכותא דרקיע אשר עוז וחדוה במקומו ולא אבילות. ולפיכך גם עם המלכה לא היה יכול לדבר בעצמו אלא ע"י הגדלת:

**בשעה שעמד יעקב עם עשו.**לחלק בנכסי אביו:

מה את בעימה אתה רוצה מקום במערת המכפלה או ממון. מפני שלא היה בו במערה דין חלוקה שלא היה מקום לקבור אלא ד' זוגות. וכבר נקברו אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה. ונשאר עוד מקום לזוג אחד לכן אמר ליה מה את רוצה כו' (יפ"ת):

**א"ל מה לההוא גברא קבורתא כו'.**פי' א"ל עשו לאותו איש אבקש קבורה בדמים וכי לא אמצא בחנם חלק אדמה ליקבר בו:

הבתן:

וסבולקח:

הרבה ממון תכרהכך אמר לו עשו לקח לך קבורתא ובתנאי שממון הרבה תכרה עליה. תכרה לשון כרי. כלו' צבור כדי תמורת הקבורה:

**אשר לקחתי לי אכ"כ.**פי' דכריתי לשון לקיחה על דרך וגם מים תכרו מאתם. ומדאפקיה בלשון כירה ולא קאמר לקחתי שהוא לשון יותר ברור לרמוז הכרתי עליה ר"ל לשון כרי שהרבה ממון עד שעשאו כרי ונתן לו. והא דלא מפרש לשון חפירה. משום דבלקיחה ניחא למימר לי. שהבדילה לו מעשו. אבל בחפירה מה צ"ל לי פשיטא דלדידיה הויא (יפ"ת):

עד כאן להספדפי' מה שכתוב עבדי פרעה וזקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים וגו' כולם עלו להספד ולכבודו באו. אבל כתוב הנזכר מכאן ואילך מאנשי מצרים והיינו גם רכב גם פרשים מחנה כבד מאד לא הוצרכו להספד. אלא לצורך מלחמה עלו פן יפגעם עשו וסייעתו ויערערו על הקבורה. וכמו שהיה כן באמת שעלו וערכו אתם מלחמה ונצחם יוסף והביאם מצרימה אסור בזקים. וכמש"כ הרמב"ן בפי' הפרשה וכדאי' בספר הישר (יפ"ת):

**גדול העולמים היה שם.**ולכן אמר ויהי המחנה כבד מאד כי מחנה אלהים זה. ועל ידי ששכינת ה' היתה שם נקרא המחנה כבד מאד (יפ"ת):

כבוד חי העולמיםהיה שם ענן ה' מוחש לעין כל. ע"ד וה' הולך לפניהם יומם. וזה נקרא כבוד ע"ד וכבוד ה' מלא את המשכן. אבל למ"ד גדול העולמים היתה שם שכינה אבל לא מוחשת לעין (יפ"ת):

**וכי יש גורן לאטד.**שהרי האטד הוא קוצים. ואין להם פירות שיעשו ממנו גורן:

**שהיו ראויים לדוש כאטד.**שדרכו להיות נרמס כדכתיב ותעבור חית השדה ותרמוס את החוח. ולפי דרש זה פירוש גורן האטד שניתן גורן וקיום לראוים לדוש כאטד. וגורן רמז לקיום ע"ד גורן ויקב לא ירעם. ופי' ויבאו עד גורן האטד עד מקום ההספד ששם ניתן גורן לאטד ע"י ההספד שבו גמלו חסד עם יעקב:

אזורי מתניהם התירוחגורי מתניהם התירו. והוא דרך אבילות. לפי שהאזור לחזק האדם ע"ד אזר נא כגבר חלציך. והתרתו ענין חולשא ורפיון על הצער ע"ד מוסר מלכים פתח (יפ"ת):

קשרי כתפותיהם התירוירצה שהלכו חלוצי כתף כמו שחולצין על הנשיא (יפ"ת). והמעריך כתב וז"ל דע כי דרך הערביים להגביה בגדיהם באזור בשעת מלאכה. ולכן אלו שלשלו בגדיהם לכבודו. וזהו שאמר אזורי מתניהם התירו. גם מנהגם לעשות בתי ידים לחלוקיהם רחבים וארוכים מאד. ובשעת מלאכה מגביהין אותן וקושרים זו בזו באחורי כתפותיהן. ועתה התירום ושלשלום לכבודו. וזהו קשרות כתפותיהן התירו עכ"ל:

הראו באצבעדכ"מ שנא' זה מורה באצבע. וכוונתם היה בזה לספר בשבח יעקב שראוי לעשות לו אבל כבד ומספד מר. ולפי שכל דבר מפליא מורים עליו באצבע. לכן הראו באצבע עליו (יפ"ת):

זקפו קומתןשקמו מפניו להדרו ע"ד מפני שיבה תקום (יפ"ת):

והרי דברים ק"ומדברי ר' יהודה בר שלום הן. ודברי רבנן גרסי' קודם דברי ר"י בר שלום וכ"ה בירוש':

והלא דברים ק"ופי' דלהכי כתבה תורה בגורן האטד דנילף ק"ו לגומלי חסדים:

שבין איגרת לאיגרתפי' שבין אגרות של המן לאגרות מרדכי. דשל המן בי"ג בניסן ושל מרדכי בעשרים ושלשה בסיון:

**כנגד ע' יום שעשו מצרים חסד כו'.**ר"ל כי זכות יעקב עמד לישראל בימי המן. ובני יעקב לא כליתם. ויעקב מת בפסח כמבואר בגמרא ואז היה גזרת המן. ובני יעקב לא כליתם. ויעקב מת בפסח כמבואר בגמרא ואז היה גזרת המן. וע' יום שהיה אבלו לא היה זכותו מגין כל כך. ולכך לא היה יכולת בידם לבטל גזירות המן מכל וכל עד שיעברו ימי אבלו ואז נשלחו ספרים. והן ע' יום שבין איגרת לאיגרת (יערות הדבש):

**מנין לאבל שהוא ז'**מנין אסמכתא דאבל בעי ז'. דודאי אבילות שבעה דרבנן לכ"ע. ואפ"ה פריך וכי למדין דבר קודם מ"ת דאפי' לאסמכתא לא ניחא ליה. אבל ר' אבא לא חש כיון דאסמכתא בעלמא היא (יפ"ת):

**ויעש לאביו אבל ז' ימים.**ואע"ג דהוה קודם קבורה לא חש כיון דאסמכתא בעלמא קאמר. ויתכן שיאמר דבתר קבורה הוה והכתובים מסורסים (יפ"ת):

**למדין דבר קודם מ"ת.**בתמיה. דהא קימ"ל ניתנה תורה ונתחדשה הלכה:

**ר"ל כו'**מייתי לה מהכא. (ויקרא ח׳:ל״ג) **ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים.**כ"כ בכל הספרים. והוא ט"ס כי הוא כתוב סוף פ' צו. ולא עליו הכוונה כי שם לא נזכר ההמשחה. גם אין צורך ללמוד הז' ימים מההמשחה כיון שמפורש בכתוב זה ז' ימים. אבל כוונת המדרש הוא על מקרא דפרשת שמיני (ויקרא י' ד') כי שם כתוב ומפתח אהל מועד לא תצאו כי שמן משחת ה' עליכם. ולא נזכר מספר הז' ימים. והיא אזהרה לבני אהרן הנותרים שישמרו ז' ימי אבילות על אחיהם (כי שם מיירי בענין האבילות) ולפי שלא נזכר מספר הז' ימים דאבילות אמר דיליף אותם מן מה דכתיב כי שמן משחת ה' וגו'. וה"ק מה אתם נמשחתם בשמן המשחה ז' ימים. והיינו ימי המלואים. כך אתם שמרו לאחיכם כו'. וזה תיקן גם המת"כ בקיצור במה שכתב ומפתח וכו' כן צוה משה לאלעזר ואיתמר אחר מיתת נדב ואביהוא (יפ"ת):

**מה אתם נמשחתם כו' אף אתם שמרו לאחיכם ז' ימים.**ואע"ג דבפריעה ופרימה הוזהרו מעשות כדרך האבילים כאומר ראשיכם אל תפרעו. יש לומר דבהנהו דהוי גנאי הזהירם. אבל אבילות דליכא גנאי הזהירם שישמרו כדרך האבילים (יפ"ת):

ר' הושעיאמייתי לה מהכא (ויקרא ח׳:ל״ה) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו' מה הקב"ה שימר לעולמו ז' ימים כו'. כן הוא לשון הכ'. ופתח א"מ כו' ז' ימים ושמרתם את משמרת ה' וכוון הכתוב במלות את משמרת ה' על ז' ימי אבילות ששימר הקב"ה על עולמו קודם שהביא המבול עליהם. כן אף הם ישמרו לאחיהם העתידים למות בשמיני למלואים. והדבור הזה היה ודאי סתום ולא הבינו טעמו עד אחרי מות נדב ואביהוא והיו שומרים ז' הימים במצות ה' בלי ידיעת טעמו. ואע"ג דאין מתאבלין על המת קודם שימות. הא מתרץ הירושלמי שהקב"ה שיודע העתיד מתאבל על העתיד והוא שצוה לבני אהרן ושמרו האבילות לפי תומם:

אלא תסגרבירוש' לא גרס אלא. וה"פ איתקשא למת ומכיון דאשכחן בה תסגר שבעת ימים ילפינן מת מינה. כי כן המוקשים שילמוד זה מזה וזה מזה (יפ"ת):

ברביאדם חשוב בתורה:

**אמר כו'**לימוד זה שלמד ימי אבל מימי הסגר אמר לפני ר"ל. ולא קיבלה ר"ל להך ילפותא:

אמר תמןעבד לה החלט והכא עביד לה הסגר דא"ר יוחנן בשם ר' ינאי אל נא תהי כמת מה ימי המת אין עולין אף ימי החלט אין עולין. כצ"ל ול"ג אחא ר' אבהו כו' עד ימי החלט ז'. ור"ל דלהכי לא קבלה להך ילפותא משום דאמר דתמן הוא עביד לה כו' פי' דאיהו דרש בדוכתא אחריתי היקשא דכמת לימי החלט דהיקש זה במצורע מוחלט כדהוה מרים תחלה. והיקשא דימי החלט היינו לומר מה ימי המת אין עולין אף ימי החלט אין עולין. ופי' שכמו שימים של טומאת מת אינן עולין לנזיר ה"נ ימי חלוטו אינן עולין לנזיר מצורע למנין ימי נזירותו כדתנן בנזיר פרק כ"ג. הרי דדריש היקשא זה לימי החלט והיכי דריש הכא היקשא דכמת לימי הסגר (יפ"ת):

**מה ימי החג כו'.**טעם הדרשא מדלא כתיב והפכתי שמחתכם לאבל ודייק למימר והפכתי חגיכם. בא להקיש אבל לחג בענין הז' ימים. ואמנם ודאי אין זה אלא רמז בעלמא:

**שמיני רגל בפני עצמו.**מפני שקשה אימא מה ימי החג ח' אף ימי האבל ח'. לכן תירץ שמיני רגל בפני עצמו:

**אי מה עצרת יום אחד.**פי' שמיני חג עצרת דאיקרי נמי חג סתם. או פי' עצרת חג שבועות. דתפסת מועט תפסת:

**מכאן לשמועה רחוקה כו'**פי' מדכתיב חגיכם לשון רבים לתרי חגים מקשיא חד לשמועה קרובה וחד לרחוקה דהכי תנן שמועה קרובה כו' ור"ל דשמועה רחוקה שאינו אלא יום אחד אנו למדים מעצרת (יפ"ת):

**אית תני שמועה רחוקה כו'.**איידי דקאמר שמועה קרובה ורחוקה מייתי תנאי דאיפליגי בהו. וכצ"ל אית תני שמועה קרובה בתוך שלשים ורחוקה לאחר שלשים. אית תנא תני שמועה קרובה בתוך שנים עשר חדש ורחוקה לאחר שנים עשר חדש. ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר הלכה כו'. וכן הוא בירוש' פ"ג דמועד קטן:

**כתיב ויתמו ימי בכי אבל משה.**קרא יתירא הוא דהמ"ל ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום ויתמו. אלא לדרשא דאיכא שלשה מיני זמן באבילות א' שני הימים הראשונים והיינו ימי דמיעוט רבים שנים. ובכי הם ז' ימי אבילות ומפני שדרך לספוד ולבכות בהם קרי להו בכי. ואע"ג דקאמר בפרק ואלו מגלחין שלשה לבכי. היינו שבהם עיקר הבכי. ובכל ז' יש בכי עם ההספד. ואבל היינו שלשים יום לגיהוץ ותספורת. ואע"ג דבמשה כתיב ויבכו שלשים יום. לא קרי הכא בכי אלא לשבעה שהוא דרך הבכי עם ההספד בכל המתים:

ואית דמחלפין ימי שבעה בכי שניםדניחא להו לאוקמי בכי בראשונים לא בז' דימי הספד איקרי ולא ימי בכי:

**מהא שבעה ושלשים שמא ימי.**קושיא הוא כלו' שבעה ושלשים מיהא אשכחן באבילות המת ז' להספד ולכמה מילי. שלשים לגיהוץ ולתספורת. אבל הא דאמר ימי שנים לאיזה דבר מצינו שיהיו שני ימים הראשונים חלוקים מאחרים. ולא מצי למימר לבכי כדאמר בגמרא ג' לבכי. דהתם שלשה והכא שנים. ומשני שאם היה עני מדוקדק כו' שאסור בב' ימים הראשונים לבד במלאכה:

שהצריכו לכךולא פרנסוהו משלהם:

**שהוא תוקפן של אבל.**תני בר קפרא כל תוקפו של אבל אינו אלא בשלישי. לפי גי' זו היה נראה לפרש שעיקר האבל בלישי לפי שבו מצטער הנפש יותר. שבשני ימים הראשונים יש לה תקוה שסבורה שחוזרת לגוף. אבל בשלישי שרואה שנשתנה פרצוף הפנים נתיאשת ממנו ומצטערת מאד. והיינו דמייתי אך בשרו עליו יכאב וגו' פי' שנפשו מתאבלת ומצטערת בשלישי כשבשרו יכאב שמשתנה ומתחיל לרקוב דהיינו בשלישי. אבל לפי גירסת הירוש' ולקמן בויק"ר פ' י"ח וקהלת רבה פסוק ותשבר כד צריכין להגיה כאן מפני שהוא תוקפו של אבל תני בר קפרא כל תוקפו של אבל אינו אלא עד שלישי. ולפ"ז אין אבלו של ג' תקיף מהשנים הראשונים אלא כולם כאחד. ומאי דמייתי עד ג' יומין נפשה תייבא על קברה כו' היינו שבג' הראשונות תקפו של אבל מפני שהנפש מצטערת שהיא מרחפת על הגוף כסבורה לחזור אליו אבל מג' ואילך שמשתנה פרצוף הפנים היא מתיאשת ופורשת ממנו ואין לה הצער ההוא כמו שמתיאש מהאבדה. ומש"ה אמר הה"ד אך בשרו עליו יכאב היינו בג' הימים הראשונים שהנפש מרחפת עליו. וזהו ונפשו עליו תאבל:

לע"לאיידי דקאמר דמג' ואילך משתנה הפרצוף קאמר נמי מה שנבקעת כרסו לאחר ג' ימים:

הפח והכרס מדייניםהוא דרך משל:

**שנא' ותשבר כד על המבוע.**זה הכרס כדאמר בפרק השואל. וסיפא דקרא ונרוץ הגלגל אל הבור היינו פרש כדמפרש התם. ופרש"י דגלגל לשון גלל. אל הבור שנופל לתוך פיו:

פנים חדשותשבאו לו מנחמים שלא היו אצלו משעת אבלות ועד עכשיו:

**ואם ביום שני אינו מניח כו'.**קושיא הוא דבשלמא למ"ד יום אחד אסור להניח תפילין לא קשיא לדידיה מה איצטריך למתני מי שמתו מוטל לפניו דפטור מתפילין דהא ידעינן מכ"ש מאינו מוטל. משום די"ל דאבל חמור מאונן כיון דגם אבילות יום א' דאורייתא כמו אונן לכן אי לא הוה תני רק אבל יום ראשון לא הוה ידעינן אונן מיניה. אבל למ"ד אפי' יום ב' דהוה דרבנן שפיר קשה ליה מאונן דאורייתא דאם אבל ביום ב' דרבנן דחי תפילין מטעם פאר כ"ש אונן דאורייתא (נזה"ק):

**אלא כיון כו'**ומשני אלא בשביל דאיצטריך למיתני מי שמתו מוטל לפניו דפטור מק"ש וזה דוקא במוטל לפניו. דאח"כ חייב בק"ש ובכל המצות האמורות בתורה חוץ מתפילין תנא נמי גבי תפילין מוטל לפניו:

**דר' זעירא ר' ירמיה כו'.**גי' הירוש' ר' זעירא מר עוקבן בשם שמואל. ר' זעירא ר' ירמיה בשם רב. ופי' דר' זעירא אמר שמר עוקבן אמר זה בשם שמואל ור' זעירא גופי' אמר דר' ירמיה קאמר לה בשם רב (יפ"ת):

בנתינהשנותן ביום ב':

בחליצהשאינו חולץ לפנים חדשות ביום ג':

מהו ליתן בשניבירוש' מיושב הלשון יותר דה"ג שם אם נתן ביום השני כר"א מהו שיעשה ר' אליעזר כר' יהושע שלא יחלוץ. פי' מהו שיעשה מי שעשה כר' אליעזר בנתינה. מעשה כר' יהושע בחליצה. אף ביום ב' דילמא תרי קולי לא עבדינן:

שאין אבל בשבתמכל מקום דברים שבצנעה נוהג וגם עולה למנין ז':

היא תעשירזו ברכת שבת כדכתיב ויברך אלהים את יום השביעי:

זה האבלשלא ינהוג בשבת:

**נעצב המלך על בנו.**ש"מ דלשון נעצב שייך גבי אבל:

חזרת קרעלאחוריו שלא יהיה נראה:

זקיפת מטהמכפייתה חובה בשבת:

פריעת הראששהאבל מגלה ראשו ואינו מתעטף בשבת:

ונעילת הסנדל רשותדלאו כולא עלמא מסיימו מסנייהו ולא מוכחי מילתא כל כך דמשום אבל הוא עושה. והיינו נמי טעמיה דפריעת הראש דלאו כ"ע מגלו רישייהו בשבת. ואע"פ שמתעטף לא מחזי כאבל, ושמואל לטעמיה דאמר כל עטיפה שאינה כעטיפתו של ישמעאלים אינה עטיפה. ופרש"י הילכך כיון דכל ימי השבוע שהוא אבל מתעטף כישמעאל אם אינה נוטלה בשבת נראה כנהוג אבילות. דכ"ע לא נהיגי בעטיפה זו אלא ישמעאלים (יפ"ת):

ורחיצה רשותהיינו רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית כדאי' בגמרא:

שמש מטתובשבת שבתוך ז' ימי אבילות:

איקפדפי' התקצף עליו שמואל. ומת אותו תלמיד:

מתני שבחאמספר שבחו של ר' מאיר לפני אנשי צפורי:

מצאןר' מאיר לאנשי צפורי שעמדו כו':

**אמרין ליה דין הוא דאת משבח ביה.**פי' אמרו אנשי צפורי לר' יוסי בן חלפתא וכי זה הוא שאתה משתבח בו. והלא אין שואלין בשלום האבל אלא אומר לו תתנחם:

שאין אבל בשבתשאין אבל נוהג בששבת:

אתרמקום:

**לית אנא כו'**אין אני יודע מנהג מקומכם איך הוא אם אתם שואלים בשלום האבלים בשבת אם לא:

**תרין בנוי דר' כו'.**שני בניו של רבי יצאו בשבת בימי אבלם. חד היה ראשו מכוסה ומעוטף כאבל והיה לבוש סנדליו ברגליו. וחד היה יוצא יחף בלי סנדליו וראשו מגולה בלי עיטוף:

**ר' יונה כו'**הלך להתראות פנים לאחיו של ר' גוריון ובשבת בימי אבלו היה והיה יוצא לקראת ר' יונה והיה לבוש בסנדליו. ועל פי אחיו רבי גוריון עשה כן. וא"ל ר' יונה שילך ויאמר לרבי גוריון אחיו אין אנו משגיחין במעשיו שאין אנו למדין הלכה למעשה מאיש קטן ושפל:

מאנין דלא גזיעןבגדים שאינם קרועים. ותמה עליו וא"ל הכזה עושין בתמיה וכי לובשין לבוש שלם בתוך שבעה ולא היה לו אלא להחזיר קרעו לאחוריו. וקאמר כן היה ר' יוחנן עושה שבשבת מחליף והכי קימ"ל בגמרא (יפ"ת):

צלי עליהתפלל עלי. מפני שאבל הוא קשה יום ובעי רחמי:

פסיג תרעךיכרות ויפסוק שברך. וא"ל שלא יאמר כן שלשון פסיג יסבול פירושו יתחלק לכמה חלקים:

אלא יסוג תורעךפי' יגדור פרצתך:

חבורה ומשפחהכדאמרי' בעלמא אחד מן החבורה שמת ידאגו כל החבורה ואחד מבני המשפחה שמת ידאגו כל אותה המשפחה:

וכולה עומדתשכשהיו האבנים מרופפים היו מוכנים ליפול וכשנותנין אבן ביניהם מתרפקת והכיפה עומדת. ובנמשל הוא שאם נולד בן זכר מיד היא נתרפאת וכדר"א לקמן שע"י שנתוספת נפש אחד במשפחה נתרפאת כלה כנתינת אבן אחת. ודוקא זכר דחשוב ועוד דאית ביה מצות מילה אי נמי משום דבא זכר לעולם בא שלום לעולם כדאי' בפרק המפלת (יפ"ת):

רפהמדת הדין המתוחה כנגדם היא נעשית רפה. ובאות אמת הגיה נתרפאת:

**א"כ למה כו'**לעיל קאי ומקשה למאן דאמר אין אבילות נוהג בשבת א"כ למה הולכין אליו ומראין לו פנים והוא כעין תנחומים:

מפני האיבהשאם לא יראו לו פנים יראה כאילו אינם חוששין לו. ויאמר שהם שונאים אותו:

**שלא זימנם לסעודה.**כמו שהיה רגיל לעשות בחיי אביהם. ומזה ראו כי מיתת אביהם עשה רושם אצל יוסף. וחשבו כי בחיי אביהם לא קרבם אלא מפני כבוד אביהם. ועכשיו נקם ינקם מהם:

א"ר תנחומאשחשדוהו שלא כדין כי הוא לא נתכוון אלא לשם שמים כי אמר לשעבר אבא היה מושיב לי למעלה כו' ואז עשיתי כן בע"כ מפני מצות אבי ולא הייתי רשאי לסרב כנגדו. אבל עכשיו אינו בדין שאשב למעלה כו' כי לא רצה כלל לנהוג שררה עליהם והוא ידע כי גם הם לא יקבלו עליהם הדבר לישב למעלה ממנו לשנות סדר הנהוג בחיי אביהם:

הלך והציץכשהלך לקבור את אביו ועבר דרך שם הלך והציץ בו וחשבו שהיה מזכיר עונם:

**אלא לשם שמים.**לברך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס במקום הזה והכי איתא בתנחומא:

גדול השלוםשאף הכתובים דברו בלשון בדאי בשביל להטיל לום בין יוסף לשבטים. כצ"ל וכ"ה בויק"ר פ' ט' ובמדב"ר פ"ה ובתנחומא. והיינו משום דס"ל דמן השבטים עצמן ליכא ראיה שהרי מפני הסכנה דברו שקר ובהא פשיטא דמותר לשקר וכדאמרי' וחי בהם ולא שימות בהם. אלא מהכתובים איכא ראיה דמאי קמ"ל בהא. דהיכא דאיכא סכנה פשיטא. אלא לענין שלום בעלמא אע"ג דליכא פקוח נפש (יפ"ת):

בדויםכמו החדש אשר בדא מלבו:

**אמר כך אחי חושדין אותי.**שהבין שאחיו צוום לא אביו דאילו צוה לדידיה הוה אמר:

**חד בעית כו'**אחד היית חפץ לך לעבד שנאמר את אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד הא כלנא לך לעבדין ואין לך להרע לנו יותר מזה:

**וכי יש לך אדם כו'.**והא דכתיב וידבר על לב הנערה נמי מתרצינן לה לעיל דברים המתישבים על הלב:

כעפר הארץדכתיב והיה זרעך כעפר הארץ:

לסייףפי' לחתך בסייף ולכלותו:

כחיות השדהדכתיב גור אריה יהודה. יהי דן נחש עלי דרך. נפתלי אילה שלוחה. בנימין זאב יטרף ושוב כלל את כולם כדלעיל פ' צ"ט:

ככוכביםדכתיב וספר הכוכבים:

**י' כוכבים כו'**וזהו ואתם חשבתם כלו' התבוננו גם מזה שאתם הרבים חשבתם לעשות רעה ועכ"ז לא יכולתם וא"כ איך אוכל אני היחיד לעשות עמכם רעה אף אם ארצה:

ולא יכלוהיאך ככב אחד יכול לאבד י' כוכבים ועוד בני אבא י"ב שבטי' כו' כצ"ל:

**סדרו של עולם.**וזהו התחת אלהים שהוא בעל הכחות כולם כי כדמות הבריאה המה הי"ב שבטים שהם סדרי כל הכחות הפועלים בבריאה כי המה מכוונות ממש מול סדרו של עולם המכוון להנהגה אלהית:

ואני הראשוזהו וידבר על לבם שעורר להם אמת שהוא הראש אבל המה הגוף שהוא הלב והוא מקור החיות:

**תבואתה לראש יוסף.**אע"ג דפשוטו לראשו של יוסף. מדהו"ל למימר ליוסף וקאמר לראש יוסף משמע נמי לראש דהינו ליוסף (יפ"ת):

**אין נסיב כו'**אם לוקח הגוף מה טובו ומה יפיו של הראש:

היו קורין אותי עבדומרננים אחרי כדאי' בשוח"ט פסוק לאסור שריו בנפשו:

הוגנוסיםפי' יחוס משפחתי. ובוז משפחות (איוב ל"א ל"ד) תרגומו שם ובסיר גניסתא (מת"כ בשם הערוך):

הן אומריםפי' מקצתן יאמרו אמת שהם אחיו והרגם באכזריות ואין לשור אמנה עמו שאם לאחיו לא שמר אמנה כ"ש לנו ויבקשו להסירו מהיות מושל בם. ומהם יאמרו לא היו אחיו כו' אלא עבד הוא ורצה לרמות הבריות לומר הם אחיו:

עילהפי' עלילה:

אנטירוקיםהערוך גרס אנטידיקוס. ופי' בעל דין. וכ"ה בפירוש גליון היפ"ת:

כך ניחמודברים נכרים שלב אדם מתיישב בהן:

עאכ"ושידבר דברים ראויים להתנחם בהם ועי' בפסיקתא רבתי פ"ל:

**ששה זוגות שנותיהם שוות.**על שהיו קרובים במדרגתן ושרשן למעלה:

רבקה וקהתבקהת כתיב ושני חיי קהת קל"ג שנה אבל ברבקה לא מצינו. ונראה דגמרא גמירי לה (יפ"ת):

לוי ועמרםכל אחד חי קל"ז שנה כדכתיב בפרשת וארא:

יוסף ויהושעבהדיא כתיב בהו שהיו בני ק"י שנה:

שמואל ושלמהלא נכתב בכתובים מספר ימי חייהם. אבל רבנן ז"ל אמרו במס' תענית פ"ק ובפ' אלו מגלחין דימיו של שמואל נ"ב שנה ובאג"ש פ"ב יליף לה מוישב שם עד עולם אין עולמן של לוים אלא חמשים שנה הה"ד ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ושתים שגמלתו הרי נ"ב. ושלמה מבואר ע"פ מה שפי' רש"י והרד"ק במלכים בשם רז"ל גבי מ"ש שלמה בתפלתו בחלום הלילה ועתה ה' אלהי עתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי ואנכי נער קטן ופרש"י נער קטן י"ב שנה ע"ש וכתיב והימים אשר מלך שלמה בירושלים על כל ישראל ארבעים שנה וגו' הרי צרף ארבעים שנה עם י"ב והם נ"ב:

משהכתיב ביה ומשה בן ק"ך שנה במותו:

**שומע אני מיד כו'**גירסא שלפנינו קשה להולמה. אבל בספרים המדויקים ה"ג שומע אני מיד ת"ל פקוד יפקוד אלהים אתכם ומנין שאף עצמות של השבטים העלו עמם שנא' והעליתם את עצמותי מזה אתכם והוא מקרא דפרשה בשלח. והוא מבואר דק"ל הרי כבר אמר יוסף מקודם אנכי מת ואלהים פקד יפקוד אתכם ומדוע אמר שוב בשעת השבועה שנית פקוד יפקוד אלהים אתכם ומשני דאצטריך דאם לאו הכי שומא אני מיד כאשר השביע יעקב ליוסף ת"ל פקוד יפקוד אלהים אתכם ואח"כ והעליתם את עצמותי. והיינו משום יעקב שהיה סיפק ביד יוסף להעלותו מיד. אבל השבטים לא היה סיפק בידם לפי שלא יניחום המצרים. וקאמר תו ומנין שאף שאר עצמות השבטים העלו עמו (ת"ל בסדר בשלח) והעליתם את עצמותי מזה אתכם (נזה"ק):

מי חנטוונפקא מינה למדרש קראי (יפ"ת):

**רופאים חנטו אותו.**כמו לאביו וילמוד סתום מן המפורש:

**ומי הן ואלה שמות בני ישראל.**דדרשינן סמוכים:

**לישנא אחרינא וזאת אשר דבר כו'**העיקר כגירסת הילקוט (שהביא ג"כ המת"כ) דגריס הכי זאת אין כתיב כאן אלא וזאת. וה"פ דבשלמא במשה ניחא וזאת מפני שהוסיף על ברכת יעקב וכמו שאמרו בספרי וזאת הברכה הרי זה מוסיף על ברכה ראשונה שברכם יעקב. אבל ביעקב מה טעם לומר וזאת שהרי אינו מוסיף על ענין ראשון. אלא לאמר עתיד גם אחר לפתוח בזאת. ואע"ג דדריש נמי וזאת על ענין התורה. היינו עיקר מלת זאת דכולא יתירה אתא לרמוז לתורה דאיקרי זאת. ומתוספת וי"ו דרשינן נמי עתיד אדם אחר כו'. וזהו שמסיק הוי וזאת אשר דבר וגו' כלו' דלהכי איצטריך האי קרא דאל"ה כולא מיותר הוא (יפ"ת):

**וממקום שפסקתי הוא מתחיל.**הטעם בהתחלת זה בחתימת זה הוא מדרך ענוה להורות שברכות הראשונים יותר גדולות וכחם יותר גדול לברך. ולזה פתח זה במה שסיים זה לומר שמה שמניח הראשון לטפל באחרונה תפס השני עטרה לראשו (יפ"ת):

**אמר משה מזקנים אתבונן יצחר כשבירך כו'.**גי' זו משובשת וכצ"ל אמר דוד מזקנים אתבונן יצחק כשבירך את יעקב פתח בויתן וגו' במה חתם ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו (וזהו שדייק שחתם ברכתו בויקרא). וכן לשון סדר ברכה וה"ג התם כיצד אברהם ברך את יצחק מניין (כי לא מצינו ברכה מפורשת לבנו) דכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ומה נתן לו כו' ר' נחמיה אומר ברכה נתן לו כענין שנא' ויתן לך האלהים (ולמד ג"ש ויתן מויתן). עמד יצחק לברך את יעקב אמר ממקום שפסק אבא אני מתחיל. אבא הפסיק בויתן (ר"ל שהתורה רמזה ברכת אברהם ליצחק בלשון ויתן לא שאברהם ברכו בלשון ויתן וכדלעיל בגז"ש) ואני מתחיל בויתן שנא' ויתן לך האלהים. ובמה חתם יצחק בקרייה שנא' ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו עמד יעקב לברך את השבטים אמר איני פותח אלא בקרייה שנאמר ויקרא יעקב אל בניו ובמה חתם בזאת שנאמר וזאת אשר דבר להם אביהם עמד משה לברך את ישראל אמר איני פותח אלא בזאת וזאת הברכה כו' ומתוך זה תבין ותשכיל כי יש פה חסרון הניכר. וכן שם נשמט ענין דוד שמסיים כאן ואף דוד כשבא כו' והכל הוא מטעות המעתיקים כי כן נמצא ע"פ הרוב במדרשו' וצריך לתקן הלשון על מכונו בשניהם. ויגיד עליו ריעו בשוח"ט פרשת אשרי האיש. וכן בריש ילקוט תהלים שנמצא שם הלשון בשלימות אות באות כדלעיל ואין צורך להאריך בזה (נזה"ק):

**ובמה חתם משה אשריך ישראל.**ומ"ש עוד שם נושע בה' פירוש דאשריך ישראל היא:

תהלהפי' תהלה ושבח לאל עולם שבספר תהלים: