**מגן ישעך זה אברהם.**כד"א אנכי מגן לך. וכן אי' באגדת בראשית פ' י"ט דרמיז לאברהם ששיבח דוד גם על מה שהיה לאבותיו. או שגם בדוד היו הענינים האלו והיה האב סימן לו (יפ"ת):

**בכבשן האש ברעבון ובמלכים.**אמר ימינך תסעדני בכבשן האש כדאי' בפדר"א פ' כ"ו פשט הקב"ה יד ימינו והצילו מכבשן האש. ומשום דסעד משמע כנגד אחרים לכן מפרש בכבשן שסעדו נגד נמרוד ושלא יוזק מהאש שהשליכו נמרוד כדאי' לעיל פ' ל"ח. וקאמר נמי רעבון דלחם לבב אנוש יסעד. והיינו מה שירד אברהם מצרימה ונתנו ה' לחן בעיני פרעה ולהחיותו ברעב. וקאמר במלכים מדכתיב וימינך תסעדני. והיינו שעמד כנגד ד' מלכים במתי מעט:

מה ענוה הרבהפי' היכן נהג ה' עם אברהם במדת ענוה רבה שפי' וענותך תרבני הרבית מדת ענותך עמי:

שהיה יושבוהודה לה' שמלבד הטיבו עם אברהם בתועלות הנזכר. הטיב עמו במדת הכבוד והמעלה שכיבדו:

הה"ד וירא אליווסיפיה דקרא והוא יושב ודרשינן לקמן ישב כתיב בקש לעמוד כו':

ואחר עוריאחר שחתך עור המילה. נקפו ונקוו עליו ונתכנסו רבים להדבק בזאת אות הברית. ומפרש נקפו לשון חיבור כמו מן המוקף. או פירוש נקפו כמו נקוו בחילוף בומ"ף כי רבים נימולו אתו בראותם אותו נימול וע"י כן זכיתי לגלוי השכינה. וזהו ומבשרי אחזה אלוה. כלו' מפני שגזרתי בשרי (יפ"ת):

**מהיכן היה הקב"ה נגלה עליו.**שבזכות הברית שבבשרו נגלית שכינה עליו. ועיין לעיל פ' מ"ז סי' י"ג בשם המפרשים:

הות מכתשאהיתה מריבה עם שפחתה:

אכחשההיה מוכיח אותה ומכחישה לאמר שהדין עם האמה:

**מפני מה כו'.**מפני כבודה לא היה לו להוכיחה ולהכחישה בפניה:

**לא כך אמר איוב.**שמ"ש בריבם עמדי. היינו אשתו ע"ש הכתוב האשה אשר נתת עמדי. ור"ל לא כך אמר איוב כו' בריבם עם אשתי. שעם היותה אמה משועבדת לרצון גבירה. מ"מ אין למאוס משפטה יותר מהראוי:

זה אברהםשענין זה נתקיים גם באברהם שלא מאס במשפט עבדיו דהיינו מילה דאיקרי משפט כדלקמן ויק"ר פ' כ"ו והענין שאברהם היה זריז ומהיר יותר בתיקון מצות מילת עבדיו שהוא מל כולם בעצם היום הזה. אע"פ שעדיין היה חולה מכאב מלתו והיה לו הדבר לעמל ולטורח:

אילולא שעשיתי כןאלא הייתי מעכב מילת עבדי איזה ימים עד שבאתי לבריאותי לא היתה קדושת השכינה מתגלה עלי אלא במקום שאתבודד בו אני לבדי בשדה. אבל עכשיו שנימולו כולם נגלה עלי הקב"ה באלני ממרא שהוא אהלי וחצרי (נזה"ק):

**מזבח אדמה וגו'**אבא אליך וברכתיך:

**הריני נגלה עליו ומברכו.**ולזה היתה הראותו של הקב"ה לאברהם כדי לברכו. וכלומר התם אבא אליך וברכתיך:

אברהם שגזר עצמושהמילה גם היא כקרבן. וזהו ג"כ כוונת רבי לוי אלא דר' יצחק פתח בקרא קמא ור"ל פתח בשור ואיל דהתם כתיב בהדיא ה' נראה אליכם כדהכא וירא אליו ה' (יפ"ת):

**פחדו בציון חטאים וכו'.**משום דבעי למידרש בסמוך סיפא דקרא באברהם מפרש אגב גם רישא דקרא (נזה"ק):

משל לב' תינוקותנתן טעם למה הפחד בחטאים לה' ולא בצדיקים. שכמו שהתינוק המפחד מרדיית חברו הוא להשוותו לו בחטא הבריחה. ומי שלא ברח לא יפחד. כן הצדיק משמועה רעה לא יירא (יפ"ת):

**זה לוקה וזה מירתת.**וכן כתיב ברישא שמעו רחוקים אשר עשיתי וידעו קרובים גבורתי וגו' ואח"כ כתי' פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים:

במינות הכתוב מדברונקראו חנפים כי כמו שהחנף הוא גונב לב ודעת חבירו בחלקלקות לשונו אף כך הם שעליהם נאמר נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה וגו' מנכריה אמריה החליקה וכמבואר שם במפרשים ובמדרשות:

**ובנין אב שבכולן פחדו בציון כו'.**באפיקורסות הכתוב מדבר הבאים לעקור יסוד כל התורה כולה. ולכן גדול עונם יותר משאר חוטאין (נזה"ק):

**לארכיליסטים כו'.**משום דקשה ליה דהכא משמע דליכא פחד לעתיד אלא בחוטאים המפורסמים ואילו בנבואת הושע נא' אחר ישובו ב"י וגו' ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים דמשמע דלעתיד כל ישראל יהיו בפחד ואימה מהדין. לזה בא ריב"ס לתרץ שאין פחד לישראל הכשרים (ובשוח"ט הגירסא כן לע"ל הצדיקים מתפחדים והרשעים מתפחדים צדיקים מתפחדים כו') כפחד החוטאים. כי פחד החוטאים הוא מאימת הדין ואילו פחד הצדיקים השלמים אינו אלא שמא לא יזכו כל כך למדרגה גדולה בבחינת הטוב כחפצם ורצונם. וכדי לבאר זה אמר שהוא משל לארכיליסטים הוא שר הליסטים שמרד במלך אמר המלך שמרו כו'. כי לילה עדיין לא היה עת הכושר לעיין במשפטם ודינם. ולכן כל הלילה שניהם מתפחדים. אלא שמ"מ יש הבדל ביניהם כי זה מתפחד מצד השכר לומר איני יודע איזה שכר טוב יתן לי. וזה היה מתפחד מצד דין העונש. אף כך לע"ל כו' (נזה"ק):

מוקדי עולםס"ד כתיב מי יגור לנו מוקדי עולם:

**היו מוקדים כל העולם.**פי' היו שורפים כל העולם במעשיהם הרעים. מוקדים כמו על מוקדה:

לשעה קלהשלכן כפל אש אוכלה מוקדי עולם שהכפל מורה על המהירות (יפ"ת):

מישרים אהבוךדבאבות מיירי כדדריש בחזית מישרות גדולות פעלו אבותינו לפניך. וקאי אנזכירה דודיך מיין דמיירי בהו כדאמרינן התם מיין של אבות:

אם מחוטופי' בצע מעשקות מה שעשקו ד' המלכים ממלך סדום וחביריו. דלגבי אברהם ליכא מעשקות דבהיתר אתא לידו (יפ"ת):

הרמותי ידיכי זו היא נוער כפיו שנשא ידיו ונזדרז בשבועה:

**העלה אותו כו'.**ואע"פ שזה היה לפי שעה אמר הוא מרומים ישכון שע"י השליטו על המערכה לעולם:

ענני כבודוקראו סלעים לגבהן והיינו מה שראה ענן קשור על ההר כדלקמן בפרשה נ"ו ומה שענן קשור באהל שרה כדלקמן פרשה ס' (יפ"ת):

**יוקח נא מעט מים.**ועוד כתיב בתריה ואקחה פת לחם דהיינו לחמו נתן אלא כתוב כסדר המעשים והתם מקדים לחם שהוא העיקר והתכלית. ואפשר שריך להיות לחמו ניתן ואקחה פת לחם. מימיו נאמנים יוקח נא מעט מים:

**מלך ביפיו כו' וירא אליו ה' כו'.**שעתה ראה במדרגה גדולה ויופי יותר:

**ישב כתיב בקש לעמוד כו'.**דלשון ישב חסר משמע ישיבה חסירה שאינה ישיבה גמורה. לכך דריש שאז בקש לעמוד. וממילא בזמן שהתחיל לזקוף עצמו לא היה לו ישיבה גמורה. וכן כיוצא בו כל היכא דלא הוי ישיבה גמורה לא כתיב אלא ישב חסר (נזה"ק):

אתה סימןדכל מה שאירע לאבות סימן לבנים כדלעיל פ"מ:

והן יושבים לכבודיכלו' לפי שהם יושבים אז לכבודי לקבל עליהם עול מלכות שמים לכן אין להקפיד ואפשר דצ"ל והן יושבין ואני בכבודי עומד עליהן (הרד"ל):

**אלהים נצב בעדת אל.**בבתי כנסיות כדאמרי' בפ"ק דברכות מנין שהקב"ה מצוי בביהכנ"ס שנא' אלהים נצב בעדת אל ופרש"י בבית מועדו:

איטימוספי' הערוך מוכן ומזומן. להיות עתידים מתורגם דיהוין אוטימוס. כלומר שהוא כעומד כביכול מוכן להשלים בקשתם וחפצם כדרך העומד אצל היושב. וכמד"א ונצבת על הצור שפי' שהיה משה רבינו ע"ה מוכן להקביל פני השכינה. אף אלהים נצב בעדת אל היינו שעומד מוכן להשלים בקשתם לפני תפלתן וכדכתיב והיה טרם יקראו ואני אענה (נזה"ק):

**על כל שבח ושבח.**דלא מיבעי כשקורין ק"ש. אלא אפילו בכל שבח ושבח בעלמא משרה שכינתו עליהם לשמוע בקולם ולהגן בעדם (יפ"ת):

ואתה קדוש יושבומה שאמר יושב. אפשר לשון עכבה כמו וישבו בקדש (יפ"ת):

**פתח טוב פתחת.**כל הני דרשות הללו מיתורא דפתח האהל דריש להו דרמיז בהא הא דקאמר ליה פתח טוב פתחת לעוברים ושבים כו' ונאמר לו זה כאן שלאחר שקיבל אות ברית קודש זכה לגילוי שכינה במדרגה גבוה בזכות שפתח פתח טוב לעוברים ושבים. וכן בזכות שפתח פתח טוב לנכנסין תחת כנפי השכינה זכה ג"כ להקביל פני השכינה (נזה"ק):

שאילולאאת מילתא אחריתי היא. ודרש שרמז בלשון האהל לומר שאילולא את לא בראתי שמים וארץ הנרמזים בלשון אהל. או לבריאת שמש וירח דכתיב בהו נמי לשון אהל. כי מעתה ע"י אות ברית היה כדאי למפרע לברא כל אלה בזכותו. ואם לא קבל מצוה זו היה העולם חוזר לתהו ובהו וכדלעיל פ' מ"ו סי' ב' (יפ"ת):

וימתחם כאהל לשבתשבזכות אברהם נבראו שמים וארץ ושמש וירח ובזכותו עומדים ומתקיימים:

**אברהם יושב על פתח גיהנם.**והיינו והוא יושב פתח האהל כחום היום והיינו לע"ל אחר התחייה שאז נידונין עוד הרשעים בגיהנם כדתניא בפ"ק דר"ה ג' כתות ליום הדין (יפ"ת):

שלח ידיו בשלומיובאותן הראוין לתשלום להפרע מהם רוב עונותיהם. ומחלל בריתו היינו ברית קודש במה שמכסה עליהם בערלת הקטנים:

**כי הנה היום בא.**וס"ד והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וליהט אותם היום הבא. וזהו כחום היום:

**הרי ו' שעות אמורות.**כלו' הכא בששה שעות מיירי:

**מה אני מקיים וחם השמש ונמס.**דשני קרא בלישני'. ע"כ הוא בארבע שעות:

או חילוףדשינוי הלשון מורה בהיפך כחום היום בד' שעות וחם השמש ונמס בששה שעות:

**אמרת היך כו'.**כלו' דמסתבר טפי לאוקמי כחום היום בששה שעות שהיום חם אפילו במקום דליכא חמה. דבארבע שעות אין חם אלא במקום שהחמה זורחת. אבל במקום הצל קר:

**כחום היום בו' שעות.**הטעם מפורש בצדו במ"ש ניקב נקב מגיהנם והרתיח כו' דלאחר ששה שעות מתחיל להתגבר יותר אור של גיהנם כי אז נוטים צללי ערב שהם משורש תוקף הדין הקשה (נזה"ק):

**וחם השמש ונמס בד' שעות.**וטעם קביעות המן בד' שעות היינו לפי שד' הוא זמן סעודה לכל וכדאי' בפ"ק דשבת (נזה"ק):

ניקב נקב מגיהנםמה שהרתיח דוקא באור של גיהנם ולא באור החמה היינו להורות גם כן שבזכות המילה יגן אברהם על זרעו להצילם מאור של גיהנם וכדדריש בסמוך:

**צדיקים בצער והעולם בריוח כו'.**כלומר אתמהא. ור"ל שאברהם הצדיק בצער המילה. והעולם בריוח. לכן לא אחוש לצער העולם בהרתחתו כדי להרויח לצדיק שעל ידי החימום יקל לאברהם ובני ביתו שנימולו אתו. שביום שלישי למילתם היה כדאיתא בפרק הפועלים וע"ש (יפ"ת):

**א"ל הקב"ה עד כו'.**הכוונה במה שנגלה עליו הוא ובני פמליא בא להורות לו תשובה על תלונתו כאילו א"ל הרי עכשיו אני ובני פמליא שלי נגלים עליך בדמות אורחים. ולאחר המעשה אז הבין אברהם הדבר מעצמו (נזה"ק) וע"ש וביפ"ת. ועיין לעיל פ' מ"ז וכאן בשינוי לשון וחסר:

וירא בשכינהדוירא קמא קאי אשכינה ואינו דבק עם והנה שלשה אנשים דהא כבר כתיב וירא ב' דקאי אמלאכים ותרי למה לי (יפ"ת):

**שמות חדשים עלו מבבל.**בתנ"ך נמצאו שמות ז' חדשים ניסן סיון אלול כסליו טבת שבט אדר. שהמה בספרים שאחר גלות בבל כמו אסתר זכריה נחמיה. וגם שמות שאר החמשה חדשים שלא באו בתנ"ך מבבל הביאו. כי שם נתחדשו להם שמות לחדשים. דמתחלה לא נקראו אלא חדש ראשון ושני וכיוצא. וירח האיתנים וירח זיו אינן שמות כי פירושו שנולדו בו איתני עולם וכו' כדאי' בפ"ק דר"ה (יפ"ת):

אף שמות המלאכיםלא מצאנום רק בדניאל דכתיב מיכאל וגבריאל והביא בעל המאמר זה כאן משום דק"ל למה לא זכרה התורה שמות ג' מלאכים הגדולים האלה אלא אמר ג' אנשים סתם. ולזה אמר שאין שמות אלו לקוחים אלא מבבל. דלפי האמת אין להם שמות וכדכתיב למה זה תשאל לשמי ואגב זה מייתי נמי הא דא"ר חנינא שמות חדשים עלו מבבל (יפ"ת):

סרקיארחת ישמעאלים תרגם יונתן סיען דסרקאין. וכתב המוסף סרקי בלשון יוני ורומי איש ישמעאל. ורש"י גרס סדקי פירוש מוכר פת:

נווטיפרש"י ספן:

**אם אני רואה כו'.**ודרש וירא לשון עיון כמו ולבי ראה. והיינו שעיין בשני דברים. האחד אם הם בני אדם גדולים בחכמה ומע"ט. והשני אם הם מהוגנים במוסר ואע"פ שנדמו לו כסדקי וערבי אפשר יהיו בהם גדולים ומהוגנים:

**חולקים כבוד אלו לאלו.**בילקוט הגי' חולקים כבוד זה לזה:

**וכיון שראה שהשכינה ממתנת עליהם וחולקים כבוד זה לזה ידע שהם בני אדם גדולים.**כצ"ל (מת"כ ויפ"ת) וכן הוא בילקוט. משום דמסתמא בתרתי ידע דאתרווייהו קאמר וירא וירא וירץ:

**חולקים כבוד אלו לאלו.**פי' שהרב בא באמצע וכדתני' בפרק הממונה ג' שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול בימינו וקטן בשמאלו וכן מצינו בשלשה מה"ש שבאו אצל אברהם מיכאל באמצע וגבריאל בימינו ורפאל בשמאלו. ועל זה אמר בסמוך לגדול שבהם אמר זה מיכאל:

פילוןפי' אהל. ואפשר שבפנים היה כתיב פילון ועל הגליון כתב אחד אהל והוא פירוש על תיבת פילון. ואח"ז הכניסו המדפיסים תיבת אהל בפנים המדרש:

מפולש היהמשום דקשה ליה כתיב נצבים עליו וכתיב וירץ לקראתם ולכן אמר שהיה פילון מפולש וממילא מתחלה עברו בדרך שמצד פתח האהל האחד והיינו נצבים עליו כלו' בסמוך לא מן הצד. אך באשר נתרחקו קצת משם בדרך הנוטה אל צד פתח האהל השני אז פנה אברהם מפתח אהל הראשון ורץ לקראתם מפתח האהל השני (נזה"ק):

**ר' יודן אמר כהדין כו'.**שהיה פילון שלו כהדין דרומילוס הוא פונדק גדול שיש לו ד' פתחים (שערים) לכל צד להיות ביתו פתוח לרווחה לכל אורח עובר לכל צד ופינה (נזה"ק):

**אם אני רואה אותן כו'.**כלומר שינטו מדרך הכבושה לרבים אל פני השדה להתקרב אל האהל אני יודע שכוונתם לבא אצלי. וראוי לי לרוץ לקראתם לחלוק להם כבוד. אבל אילולא זה אין נכון לעשות כן כי אפשר שהם נחוצים לדרכם. ועל זה אמר וירא וירץ דכיון שראה אותם שהפליגו דרכם כו' מיד וירץ לקראתם כי אע"פ שכבר הרגיש בהם שרצונם להתארח אצלו מ"מ אפשר שעדיין מתביישין ליכנס שלא ברשות (נזה"ק):

זה מיכאלשהכיר בו שהוא הגדול בהיותו באמצע וכדלעיל. ומיכאל הוא הגדול וכדכתיב בעת ההיא יעמוד מיכאל שר הגדול:

**אמר הקב"ה לאברהם כו'.**מ"ט האריך בפרט כל המאורע לאשמועינן צדקת ה' שנתן שכר לאברהם כפי כל פרטי מעשיו בגמילות חסדיו לאורחים זה שלש פעמים במדבר ובארץ ולעתיד היינו לימות המשיח. ומה שאמר אמר הקב"ה לאברהם כלו' שנתן שכרו (יפ"ת) ובכה"ג פיר' בריש סימן הקודם:

עלי באר ענו להבאר חפרוה שרים. ואי' בבמד"ר פרשה י"ט וכי חפירה היתה שם אלא שניתנה בזכות אבות שנקראו שרים שנא' פתח צור ויזובו מים כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו הרי שהיה בזכות אברהם:

ורחצו רגליכםשמלבד שכרו בתתו מימיו לגמילות חסדים יש לו שכר על הקפידו לטהר מעכו"ם וכנגד זה יטהר ה' את ישראל מעון (יפ"ת):

פרש ענן למסךלהיות צל על ראשיהם דוגמת וישענו תחת העץ להיות להם לצל. ואע"ג דההוא ענן משמע בענן המפסיק בין ישראל למצרים. גם עליהם היה ענן דשבעה עננים היו כמ"ש חז"ל:

בסוכות תשבובזכות אברהם זכו למצוה זו:

**בארץ מנין ומקנה רב.**קשה היכי מייתי מזה לארץ הא מקנה זה במדבר היה. ובילקוט ישעיה מייתי מקנה רב למדבר. ובנכסים רבים תשובו אל אחיכם מייתי לארץ:

**כך כתיב והוא עומד עליהם.**בד' חלוקות הראשונות אמר המדרש אתה אמרת. שד' אלו סובבים למ"ש ויאמר. אבל בב' האחרונות לא הי' שם אמירת אברהם. על כן החליף המדרש הלשון לכתוב כך כתיב:

והוא עומד עליהםלשמש אותם. כן שימש הקב"ה אותם בעמוד הענן. וכן נצב בעדת אל לשמוע תפלתם כדאי' לעיל. וכן עלה הפורץ וגו' וה' בראשם לשמרם ולהגן עליהם:

**דהדא פיתא מזוניתא דליבא.**שאין הלב מתחזק כי אם בפת לחם. ולכן עיקר הסעודה נקרא ע"ש הלחם כי הוא יסוד הכל. ולכן אמר אברהם ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אף כי הביא גם שאר מאכלים בן בקר רך וטוב וחמאה וחלב. והכוונה בזה להורות מוסר כי די לאדם לחיותו בפת באין צורך לענינים מותרים אשר אינם עקרים לכח החיות:

**אין יצה"ר שולט במלאכים.**שאינן בעלי בחירה. ואע"פ שהוא חשבם לאנשים רוח ה' נוססה בו לכוין האמת בדברו (יפ"ת):

**מיום שברא כו'.**שרוח ה' נוססה בו ואמר בלשון שיסבול ג"כ פירוש זה שמיום שברא כו':

מזומנים לבא אצליכי צדיק יסוד עולם והכל נברא בשבילו. וביחוד מלאכים אלו שבאו לבשרו ולרפאותו ולהציל בן אחיו. מתחלה נבראו בשבילו. והרמז במאמר על כן דרמיז להקב"ה בג"ש דויהי כן ה' עמכם (יפ"ת):

**אנו אין לפנינו כו'.**דה"ל למימר כן נעשה. לזה דרש דה"ק בלשון רמז אנו אין לפנינו אכילה ושתיה כו':

לעשות עוד סעודהלשמחת בן הנולד לך כאשר דברת לעשות סעודה לפנינו. ואברהם הבין כוונתם שמודים לבקשתו ויעשה סעודתו כאשר דבר שהם נשמעים לו:

**תשע סאין אפתה כו'.**מפרש שהיה כאן שלשה מינים. עוגות וחביץ ומיני מלטומיה. ועוגות סתם הוא סתם פת הנאכל בסעודה עם בשר ושאר מיני מאכל וזה היה מן קמח כסתם פת שהוא קיבר. ושוב אמר סולת לושי על מיני חביץ קדרה דהיינו קמחא ומשחא. ונעשה מסולת. ושוב אמר ועשי עוגות על מיני מלטומיה כלו' עוגות של מיני מתיקה כדפרש"י הנאכל לאחר הסעודה לקנוח ולתענוג. והם ג"כ נעשים מסולת. ומ"ד שהיה כל אחד ג' סאין ס"ל דמדסמך ג' סאין לקמח משמע קמח לבד ג' סאין. ונלמוד שגם מן הסולת כן ג' סאין וכן ג' לעוגות. ורבנן ס"ל דהכל יחד היו ג' סאין. דג' סאין דרישא אכל המינים קאי (נזה"ק):

פרוס הפסח היההרא"ם גרס ערב פסח היה. והתוספות פ"ק דר"ה גרסי פסח היה ע"ש. מיהו מדאמר לקמן פ"נ שנהפכה סדום בט"ז בניסן א"כ היתה ביאת המלאכים אל אברהם בט"ו בניסן. ופרוס לשון פרוסה ומקצת:

הוא מדבר אלוששבפרשה בשלח כתיב שבמדבר סין נתן להם המן. וכתיב שם ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה ויסעו מדפקה ויחנו באלוש ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים. הרי שמאלוש נסעו לרפידי'. וקודם רפידים ניתן להם המן הרי שבאלוש ניתן להם המן. צ"ל שמדבר סין כולל דפקה ואלוש וסין. ובאלוש ניתן להם המן לרמוז שירד המן בזכות מי שאמר לושי וגו'. שבזכות שאמר ואקחה פת לחם אמר הקב"ה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כדאי' לעיל סדר זו סי' י'. ובשכר שאמר לושי ועשי עוגות וצוה לעשות לפניהם פת מחדש לכן נתן הקב"ה לבניו מן חדש בכל יום:

**רץ לקדם כו'.**דריש שרמז בריצתו לקדם לבניו הנקראים בקר. כלו' שזכות זה תעמוד לזרעו (יפ"ת):

**אפרים עגלה מלומדה.**ועגל הוא בן בקר כמ"ש עגל בן בקר:

יכול גדולשכבר הוזקן ונתקשה הבשר ת"ל רך אם רך יכול חסר זמן שאין בו טעם בשר גמור ת"ל וטוב שהגיע לטעמו במלואו וטובו. ובהיותו רך בשנים ושמן הוא מן המובחר. ומ"מ משמע הכא שהכל היה עגל אחד (יפ"ת):

זה ישמעאלשנקרא הנער כמ"ש אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך:

**בשביל לזרזו במצות.**כי לאחר לא יתן מצוה מידו רק לישמעאל שהיה בנו כדי לחנכו ולזרזו במצות וכדכתיב וימהר לעשות אותו הרי שזרזו:

המעולהפי' חמאה המעולה שהיא עיקר שמנונית היא מעט שאינו רק אחד מששים מהחלב:

והקיברדבר פסולת נקרא קיבר. וכלו' החמאה הגרוע:

ופת היכן הואשאברהם אמר ואקחה פת לחם ולמה לא הוזכר שהביאו:

פרסה נדהשחזר להיות לה אורח כנשים כדפרש"י. ומ"ש אחר בשורת המלאך אחרי בלותי היתה לי עדנה. פירושו בניחותא שכבר בא לה הווסת ולא ירחק העיבור מצדה רק מאברהם וכדאמ' בפרקין:

ונטמאת העיסהששרה לשה אותה כמ"ש לושי. ואברהם אוכל חולין בטהרה הוה:

אפילו פת הביאאע"פ שלא הוזכר בפסוק:

דברים שלא אמרהיינו חמאה וחלב ובן הבקר. דברים שאמר היינו מים ופת:

עאכ"וולהכי לא איצטריך למכתבה:

**הכא את אמר כו'.**לשון עליו ועליהם דריש. שלא אמר אצלו ואצלם (יפ"ת):

**עד שלא יצא ידיהם.**היו חשובים ממנוואימתן מוטל עליו שאע"פ שחשבן לאנשים הכיר במעלתם מהמתנת השכינה כדלעיל:

כיון שיצא ידיהםועסק במצות הכנסת אורחים בכל עוז הכירו המלאכים מעלתו והיתה אימתו מוטלת עליהם והוא כשולט עליהם:

**מיכאל מירתת כו'.**דמיכאל וגבריאל היו ב' מהמלאכים האלו כדלעיל (יפ"ת):

**ר' תנחומא כו'.**איהו נמי תירץ קרא דהוא עומד עליהם שגבר כחו עליהם ששינו את דרכם להיות כאוכלים לפי שהיו אצלו:

**עלה משה למרום ולא אכל.**אעפ"י שבטבע אין האדם מתקיים בלא אכילה ושתיה זמן רב. מ"מ נתקיים משה דרך נס שנהנה מזיו השכינה אלא שלא נעשה לו נס כזה אלא למעלה כדי שלא לשנות המנהג:

וכי אוכלים היוקושטא דמילתא קאמר. ואין הכי נמי שאילו אכלו ממש יוכיח שפיר טפי שאין לשנות מהמנהג:

ואשב בהרואע"פ שלא עלה לשמים אלא להר כדאי' בפ"ק דסוכה הא אמרינן התם דהא דכתיב מאחז פני כסא היינו דאשתרבוביא אשתרבב ליה כסא עד עשרה. והרי הוא כאילו עלה למרום שאין שם אכילה ושתיה. ולפיכך גם הוא לא אכל כדי שלא לשנות מן המנהג. וכן להיפך מה"ש שירדו למטה אכלו כדי שלא לשנות המנהג:

ראשון ראשון מסתלקמהשולחן שהמלאכים שרפוהו. ולאברהם נדמה שאכלוהו וכן אי' בזוהר סדר זו בהדיא. אבל בתד"א ח"א פרשה י"א אי' בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שטרח בשבילם פתח להם הקב"ה את פיהם ואכלו עכ"ל:

**בכל מקום שאתה מוצא כו'.**כולהו מייתי להו בבמד"ר סוף פ"ג:

כתב רבהשהאותיות הבלתי מנוקדות רבים על המנוקדות. אתה דורש את הכתב. אך כשרבו הנקודות אז מורה שעיקר התיבה כפי הניקוד:

איו אברהםואשמועינן דרך ארץ כדאי' בהפועלים למה נקד על איו שבאליו למדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו. וכתבו התוס' דהיינו מה ששאלו לשרה איו אברהם כדאמר הכא שאח"כ עמדה בפתח האהל כמ"ש ושרה שומעת פתח האהל. ואז נראית להם (יפ"ת):

**שהן יושבות באהלים.**כלו' מחמת צניעות וכדכתיב בהו איש לפתח אהלו. שהנשים היו צנועות וכששמעו שנאסרו לבעליהן נעלו דלתותיהם כדלקמן בויק"ר פ"ב. וביעל אשת חבר אע"פ שמצינו בה כאילו נהגה פריצות שמסרה עצמה לדבר עבירה כדאמר בגמ' אפ"ה מנשים באהל תבורך מנשי דור המדבר. משום שכוונתה היתה לשם שמים:

כבר היו אבודיםעל ידי סיסרא שאילו לא הומת מיד בו ביום שוב היה מתחזק כנגדם לאסוף אליו עמים רבים לנצחם במלחמה כי היה לו עם רב. וכן היה כחו רב מאד כמבואר בילקוט:

מן האמהותדכתיב בהו אהל. בשרה הנה באהל. ברבקה ויביאה יצחק האהלה. בלאה ורחל ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל:

**זה ישמעאל.**שהוא הנער הנזכר לעיל בפרשה:

מפני היחודשהיה רגיל תמיד לעמוד לפני פתח האהל לשמרה מפני היחוד של האנשים הבאים תוך האהל של שרה לצורך דבר מה ועשה כן במצות אברהם (נזה"ק):

שהביט לאחריו שהרגישכצ"ל ור"ל מפני שהרגיש שבאת אורה מאחוריו לכן נהפך להסתכל מאחריו מאין באה האורה (רש"ש):

שבאת אורה מאחריומפתח האהל של שרה. וכמ"ש לקמן פ"ס שכל זמן שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אהלה:

כבר כתיבהיינו כאן. ולמה כתוב עוד הפעם ואברהם זקן בסדר חיי שרה:

**שהחזירו הקב"ה לימי נערותו.**לכן צריך לומר עוד הפעם ואברהם זקן:

**שיש בה לחלוחית.**פי' שמ"ש כאן ואברהם ושרה זקנים הוא זקנה שיש לה עדיין לחלוחית בטבע. ומ"ש ואברהם זקן הוא זקנה שאין בה לחלוחית בטבע. אבל נתקיים באברהם עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. שהרי אח"כ לקח אשה וילדה לו ששה בנים:

**וכי תחדל לנדור וגו'.**שפירושו שלא ידור נדר כלל. וכן פירושו כאן שלא היה לה אורח כנשים מעולם (מת"כ):

**פסק המד"א כו'.**הא כמו ד"א חדל פסק. אבל מקודם זה היה לה אורח כנשים. כמו וחדל לעשות הפסח אין פירושו שלא עשה פסח מעולם שאפילו עשה פסח כל ימיו ופסק ולא עשה פעם אחת הרי הוא בכרת (מת"כ) ועיין בנזה"ק שגורס בהדיא בפנים המדרש ד"א פסק:

ששינו לתלמימגילה דף ט' ע"ש:

ותצחק שרה בקרוביהכדי שלא יטעון למה לא הקפיד על אברהם כשצחק כדכתיב ויפול אברהם על פניו ויצחק כמו שהקפיד על שרה. ולכן כתבו לו בקרוביה שעל שאמרה בקרוביה דרך לעג הקפיד הקב"ה:

**כ"ז שהיא ילדה כו'.**כך נתן השי"ת הטבע לנשים ילדות להתקשט בפני בעליהן. ואני אחרי בלותי היתה לי עדנה תכשיטין ר"ל שאני מתאוה בטבעי אל תכשיטין. דכיון דתלת מילי משתמען מעדנה ושקולים הם יבואו כולם:

**אחרי בלותי היתה לי עדנה עדנין.**כלו' שעות הוסתות שהרי פירסה נדה כדאפרים מקשאה דלעיל. והיא חשבה שבטבע היתה לה ועל כן הרחיקה הלידה מצד טבע בעלה:

**כ"ז שהיא ילדה יש לה עדונין.**כצ"ל (ולא גרסי' עדויין. דעדויין היינו וסתות וכבר נזכרו בפירוש הב') ופי' עדונין צחצוח הבשר בלשון המשנה שמשיר את השער ומעדן את הבשר כדפירש רש"י בחומש. ובפרק הפועלים שנתעדן הבשר ונתפשטו הקמטים:

זמני הואוה"ק אחרי בלותי היתה לי עדנה וממני אין מניעה מלהוליד. שזמני הוא גם עכשיו. אלא ואדוני זמן שהמניעה הוא ממנו ווי"ו ואדוני כוי"ו ועבדיך באו לשבור אוכל שפי' אבל עבדיך באו לשבור אוכל כדכתב הרא"ם ז"ל:

טוחן ולא פולטמגזרת תטחן לאחר אשתי. כלומר שנזקק לה ואינו מוציא זרע:

**אמר הקב"ה כו'.**ה"ג בס"י אמר הקב"ה אתה מילדת את עצמך ומזקנת את חברך. ואני זקנתי מלעשות נסים. והיינו כמ"ש בסמוך ששרה אמרה זמני הוא אלא ואדוני זקן. וע"ז אמר הקב"ה וכי אני זקנתי מלעשות נסים בתמיה כמו שעשיתי עד עכשיו שנגע את פרעה בעבורם ונהלם בכבוד והדר בכל מקומות ישיבתם (נזה"ק):

שאף הכתוביםדלא מיבעי לאנשים דמותר לשנות מפני השלום כדאי' בפרק הבא על יבמתו. אלא שאף התורה שינתה:

בדויםכמו החדש אשר בדה מלבו:

**לא דיבר הכתוב כמ"ש שרה.**דואני זקנתי בא בדברי ה' תמורת ואדוני זקן שבדברי שרה:

**משל לאחד כו'.**קפליות שבורות (כן גרס רש"י. ופי' קפליות פותחות או מנעולים. יפ"ת ומעריך) וכו' עד כך הכא לבראתן מתחלה אני יכול. להחזירם לימי נערותן איני יכול. והוא הגי' הנכונה כלו' הבריאה מאין ליש אני יכול. ואף כי יש מיש להחזיר מכח הזקנה לכח הילדות שעכ"פ מעט כח נמצא בו. ולכך דקדק לומר היפלא מה' דבר כו' שם הוי"ה הוא מורה על שהוא מהוה ההויות (נזה"ק):

להשיח עם אשהעיין לעיל פ"כ:

ע"י עילהבשביל להוכיחה ולהכחישה על דבריה כי היה ענין הכרחי. אבל לא זולת:

כרכוריםפרש"י כמה גלגולים גלגל. כרכר הוא קנה חלול שכורכין עליו הערב ואורגין אותו עם השתי (מת"כ):

ע"י מלאךשזהו מדרגה יותר קטנה:

ע"י שםבן נח שבשר לה בנבואה:

אכלית אשקית לויתפי' אחר שהאכלת והשקית האורח. לווהו ג"כ שהעיקר היא הלויה לפי שע"י זה הם ניצולים מנזקי הדרך כמ"ש בפרק עגלה ערופה:

הולך עמם לשלחםפי' ללוותם לא שילוח ממש שיראה שהוא מבקש שילכו מאתו: