**חנוך לנער כו'**שכמו שבנערותו נשמר מן הגזל כן לבסוף בקש הארץ שבעבר הירדן כדי להרחיק עצמו מן הגזל. שאילו יכנסו לא"י שהוריש יהושע שאין המקום נאות למקנה יצטרכו לרעות במקום גזל (יפ"ת):

**שבעים בלחם כו'**שהוא משל על לאה שכבר היתה שבעה בבנים. ואעפ"כ נשכרה עוד בבנים להוליד גם את יששכר וזבולן. ורעבים חדלו זו רחל שהיתה רעבה לבנים חדלה ולא הולידה. מי עשה כן ה' ממית ומחיה כו':

עקורה מביתר"ל שהיתה ראויה להיות עקורה מביתו של יעקב שרצה לגרשה כדלעיל פ' ע"א:

יברוחיןכתרגומו. ויש להם ריח טוב. וכן כתיב הדודאים נתנו ריח. והן על צורת בן אדם כי יש להם דמות ראש וידים. וי"א כי יועילו להריון. ועיין ביפ"ת:

מיישיןפי' בערוך פרי של אילן ששמו מייש:

**למ"ד שעורים כו'**ולמ"ד יברוחין מיישין פשיטא דהפקר הוו. אלא אפי' למ"ד שעורים נמי הפקר הוי אז שהיה בימי קציר חטים שאין דרך להניח השעורים בשדה עד הזמן ההוא. ולהכי כתיב וימצא דודאים להורות שהיה הפקר ולא שמור כמציאה:

תדע לךכלו' אצ"ל שהדודאים לא היו מן הגזל אלא עוד נדע מזה שהיו רחוקים מן הגזל. שהרי לא הביא אלא דודאים עם היות ימי קציר חטים והימים ימי בכורי כל מיני פירות והיה יכול להביא מפירות אחרים מהאילנות הנמצאים בארץ:

**בשעת ביכור כל מיני איפורייא.**והערוך גרס בשעת בירור כל מיני איפורייא. ומפרש איפורייא פירות:

**ואם כך היו שמורים מגזל הארץ.**שדרך האנשים בעלי האילנות שלא להקפיד כ"כ במי שיפשוט ידו ויקח קצת מהפירות. וכ"ש שנזהרו מכל שאר גזל כענין משא ומתן:

**להודיעך עד היכן כו'**שלא תאמר ספור זה שלא לצורך:

שלא טעמןס"ל כמ"ד מיישין:

**עד שהביאם לאמו.**ולאביו לא חש כי הולך בשדה כמוהו וימצא רבים כאלה (יפ"ת):

**הניאת לסבי כו'**פרש"י משל הוא שאומרים מהנה אתה לזקן שלי משערות זקני. כלו' לא די שלקחת בעלי אלא שאתה רוצה להנאותו משלי ולא משלך. שהדודאים היה מטבעם לעזר ההולדה ולהרבות התשוקה. ועיין בנזה"ק:

**לפיכך אינה נכנסת כו'.**כי לולא זה מאחר שהיא אשתו העיקרית היה ראוי שתכנס עמו לקבורה כמו שכל האבות נקברו שם עם בת זוגם ואם מפני שאין ראוי שיכנסו עמו ב' אחיות לקבורה. היה ראוי שתדחה לאה:

**הוא דהיא אמרה לה לכן ישכב כו'.**רמז לשכיבת המיתה. וזה ענין נבואה שנזרקה בה בלי ידיעתה (יפ"ת):

**זו הפסידה כו'**עיקר מימרא דר"א ורשב"ן נראה דקיימי אקרא דכי שכור שכרתיך דמפרשי לה לשון שכר וריוח. ומריבוי דרשי שכר לזו ולזו. ועז"א זו נשתכרה וזו נשתכרה. ולפי שמה שהיה שכר לזו הוא הפסד לזו אמר ג"כ וזו הפסידה וזו הפסידה (יפ"ת):

**לאה הפסידה דודאים ובכורה ונשתכרה ב' שבטים. ורחל נשתכרה דודאים ובכורה והפסידה ב' שבטים.**כצ"ל וכן הוא בחזית. ויבואר ע"פ דאי' לקמן פ' צ"ט כי עלית משכבי אביך בשעה שהבאת דודאים והיתה אמך אומרת לאחותה המעט קחתך את אישי אז עלית משכבי וחללת יצועי. ואז ניטלה ממנו הבכורה וניתנה ליוסף שהוא מבני רחל. והיינו דקאמר לאה הפסידה דודאים ובכורה. ורחל נשתכרה דודאים ובכורה (נזה"ק):

שני שבטיםשראויה היתה שתלד רחל ד' כלאה אלא בשכר בקשתה ליזקק לבעלה זכתה לאה ליששכר וזבולן כמ"ש בסמוך:

**שבטים וקבורה עמו.**כדלעיל. אבל בכורה ס"ל דחילל יצועי אביו לא הוה אלא במעשה בלהה. ור"א לא קאמר קבורה דס"ל שמאחר שאינו ראוי שיהיו ב' אחיות קבורות עמו זכתה לאה כי היא הנשואה בראשונה:

**תמן תנינן כו'**דאיכפל קרא לומר שביאת יעקב מן השדה היה בערב לאשמועינן אגב אורחיה דפועל זמן כניסתו בערב ממש דהיינו חשיכה:

ופסק עמהםצ"ל ואמר להם (רש"ש) וכו'. כתב היפ"ת אינו יכול לכופן בששכרן סתמא. אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו:

אינו יכול לכופןובגמרא פריך פשיטא. ומהדר לא צריכא דטפי להו אאגרייהו כו' ע"ש:

**מקום שאין מנהג.**כגון עיר חדשה ואנשיה נתלקטו ממקומות הרבה:

תנאי ב"ד הגדולהן סנהדרי גדולה שבירושלים שהיו בימי דוד או קודם לו. דהא מקרא יליף לה ולא משמע שהוא אסמכתא (יפ"ת):

**היציאה משל בעה"ב.**פי' יציאתם למלאכתם על בעה"ב לוותר עם הפועלים ולא יצאו אלא אחר זריחת השמש. והכנסה לבית הפועל מוותר עם בעה"ב ולא יכנוס אלא אחר שחשכה:

**תזרח השמש יאספון וגו'**החיות. יצא אדם לפעלו. הרי שאחר זריחת השמש יצא לשדה:

**עד ערב לא נאמר כו'.**דעד ערב אפשר מיד בשקיעת החמה. כמו וטמא עד הערב דהיינו שקיעת החמה. אבל עדי ערב יליף בג"ש מעדי נשף דנשף היינו ערב ממש כדכתיב בנשף בערב יום באישון לילה:

**מבע"י ומדליק נר משום כבוד שבת.**כצ"ל (מת"כ):

**שנאמר ויבא יעקב מן השדה בערב.**אהכנסה משל פועל קאי שעל כן אמר מן השדה בערב שכניסתו משלו (יפ"ת) ודייק מדכתיב בערב בקמ"ץ משמע המבורר שהוא ערב (מת"כ):

**שלא הניחה כו'**כלו' לרחוץ רגליו באהל רחל שהיה רגיל שם שאילו כבר נכנס שמה לא היה מחק המוסר להוציאו משם (נזה"ק):

להעמיד שבטיםשהם צדיקי יסודי עולם:

**לפיכך הוצרך הכתוב לומר וישמע כו'.**כי על טוב כוונתה לשם שמים נאמר וישמע אלהים אל לאה (נזה"ק):

**בא וראה כו' סרסרותן של דודאים כו'**לפי שהיתה כוונתה לשם שמים ואלמלא לא היה הכוונה לשם שמים לא זכתה לכך:

**שעל ידי הדודאים עמדו שני שבטים.**אע"פ שלאה אמרה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי. אפשר ע"י מעשה הדודאים הצליחו ב' שבטים אלו מאד בתורה וכדאמרי' בפ"ו דנדרים כל אדם שאשתו תובעתו לדבר מצוה הוה ליה בנים נבונים. ויליף לה מלאה (נזה"ק):

והדודאים נתנו ריחלרמוז על דודאים הללו שנתנו ריח טוב בעולם ע"י שני שבטים הללו שעסקו בתורה:

**יששכר תשיעי כו'**דרשא דלעיל קא מסיק דבני יששכר היו גדולים בתורה:

לקורניסיןגיר' הערוך לקרסין. וכ"ה לקמן בבמדב"ר פ' י"ג. ופירש בא"א דהיינו לפרקים. כלו' שהם יודעים בחכמתם ובינתן עתי וזמני השנה קודם בואם מה יפול בהם השעות ושינוים. וזה ע"פ חכמתם בידיעת הילוך הכוכבים ומזלות ותקופות חמה ולבנה לפי מצבם ומעמדם:

לעיבוריןפי' לעבר שנים:

מאתים ראשי סנהדראותמשבטו היה יכול להמצא חכמים ראוים להיות ראשי סנהדראות עד שכולם יתנהגו להלכה רק על פיהם וכפי דבריהם. כי היה כחם לכוין שמעתתא אליבא דהלכתא:

והוא משיבפירוש כל אחד מראשיהם משיב כהלכה למשה מסיני (יפ"ת):

מנין היה לואף שהיה כחם לזה מ"מ אם היו צריכים לעסוק במזונותם היתה הטרדה מונעתם. אך זבולן היה עוזרם בטרף בכדי שינוחו ולא יטרדו:

**הה"ד זבולן לחוף ימים.**דאקדים זבולן ליששכר מפני שעסק בפרקמטיא ומאכיל ליששכר וכמו שעשה משה בברכתו:

**הקדים ברכת זבולן.**כי הוא הסבה. והסבה קודם למסובב:

**שמח זבולן בצאתך.**להצליח בדרכיך בפרקמטיא. בזכות מה שיששכר באהליך אהל של תורה. בהיותו מחזיק ידו לתורה. או ביאורו כי אסיפת ההון אם לא ישרת לתכלית טוב אז איננה שמחה אמתית רק תשמח במה שעי"ז יעסוק יששכר בשלימותו:

וי"א יש שכר באהלי זבולןפי' יש שכר תורה באהלי זבולן ע"י שמחזיק ידי יששכר לתורה:

**השדה הזו כו'**אסיפא דקרא קאי הפעם יזבלני אישי. ודריש יזבלני לשון זבל. ובא להורות בזה שלא השתדלה בחיבור בעלה אלא לשם שמים עבור עשיית פירות דהיינו להעמיד תולדות הגונים מאותו הצדיק (נזה"ק):

**תנינן כיצד כו'**במתניתין הצועק לשעבר הרי זו תפלת שוא. כיצד היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא. ואתא ר' ינאי למימר דדוקא ביושבת על המשבר. אבל מקמי הכי יתפלל. דמדכתיב הנה כחומר ביד היוצר וגו' משמע שאפי' אחר שנגמר צורתו יתהפך לצורה אחרת כדרך היוצר שאחר שגמר צורת הכלי כשירצה משחיתו ועושה כלי אחר ומ"מ ביושבת על המשבר הוי תפלת שוא. שהרי הוא כנוצר:

**א"ר יהודה בן פזי כו'**ס"ל שיפה תפלה לעולם דקרא דקאמר ושב ויעשהו כלי אחר אפילו ביושבת על המשבר מיירי. ופליג אמתניתין דתני הרי זו תפלת שוא. ואע"ג דריב"פ היה אמורא אין קושיא שיחלוק על התנאים במילתא דדרשא (יפ"ת):

איתביה ואחר ילדה בתמשמע אחר שנגמר יצירת ובריאת הזכר לגמרי ולא היה חסר אלא יציאתו לעולם וק' לר' ינאי דאמר שבשעה שיושבת על המשבר א"א להשתנות. ומשני עיקר ברייתו זכר היה כמו שאמרת ומתפלתה של רחל נהפך מיד לנקבה כלו' מקודם לכן וכן פירש"י. ובסוף פ' הרואה משמע דה"ג והכתיב ואחר ילדה בת וא"ר אבא עיקר ברייתו כו'. וקשה לכל הני תנאי דלעיל דסברי דלא מהני צלותא אחר מ' יום. ומשני א"ר חנינא האמהות נביאות היו והיה עמהם דרך נס ושנוי טבע. והכי משני נמי בפ' הרואה והכי סליק שפיר טפי:

**ומתפלתה של רחל.**ובגמ' דידן אמרו תפלת לאה גרמה. וכן הוא בתנחומא. אבל בירושלמי אי' כמו כאן:

נעשית נקבהדי"ב שבטים הו"ל להוליד ותו לא:

נעשית נקבהוהתרגום יונתן כ' ושמיע קדם ה' צלותא דלאה ואתחלפי עוברייה במעיהון כו' וכך מצינו ביוצר א' דר"ה עובר להמיר בבטן אחות וכו':

אמהות נביאות היוכדילפי' לעיל בפר' ס"ז. ולכאורה נעלם זה מהמהרש"א בחד"א ברכות פ' הרואה ד' נ"ט:

**נתכנסו כו'**טעם הכנוס מפני שהתפלה יותר נשמעת בכנוס דזכות הרבים עדיף. ואע"פ שאין רמז בכתוב לזה. מסברא קאמר שהתפללו באופן יותר נאות שאפשר (יפ"ת):