**בגדה יהודה כו'.**דכתי' הכא וירד יהודה ודרש ירידה היא לו שנשא לנכרית מייתי הא קרא בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כי חלל יהודה קודש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר לרמוז ג"כ על יהודה עצמו ראש השבט שגם הוא פגם קצת בזה וחילל קדושתו במה שנשא בת אל נכר (יפ"ת):

כפרת יהודה שקרתהכפירה הוא במה שכנגדו יודע בדבר. והשקר הוא במה שאין כנגדו יודע. ולפי שלשון בגדה משמע הכי ומשמע הכי. קאמר לתרווייהו:

**יהודה נעשה חולין כי חלל יהודה קדש כו'.**צ"ל כי חלל יהודה נעשתה חולין יהודה קדש ה' כו'. וה"פ שחלל יהודה את עצמו אשר הוא קדש ה' במה שבעל בת אל נכר (יפ"ת):

**עוד היורש אביא לך.**יושבת מרשה עד עדולם יבא כבוד ישראל. ומפרש ברישא כבוד ישראל על הב"ה עד עדולם יבא מלכן וקדושן של ישראל להפרע מהם כמו שיעשה לשומרון ולירושלים. והדר מפרש ע"פ הדרש על יהודה עצמו שבא עד עדולם דכתיב ויט עד איש העדולמי. וקרי ליהודה כבודן של ישראל על שהיה מלך בין השבטים וכן יצא ממנו שבט מלכות לדורות ושם בעדולם ירד מכבודו שנשא בת אל נכר (יפ"ת):

**כי אנכי ידעתי.**את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאם ה' מחשבות שלום וגו' ופשיטא שה' יודע מחשבותיו. אלא דהכי פירושו אני לבדי יודע המחשבות. כי אחרים חושבים מחשבות אחרות ואני לבדי חושב בהן מחשבות לטובתכם (יפ"ת):

בורא אורולפי שלא נולד המשיח ממש אז. אלא ראשית שרשו לכן אמר בורא אורו שזה בדמיון האור הנוצץ בטרם עלות השמש ממש:

**בטרם תחיל כו'.**דריש דה"ק בטרם תחיל בשעבוד הראשון שעבוד מצרים שנתגלגל ע"י מכירת יוסף מאז כבר ילדה גואל האחרון ע"י מעשה יהודה ותמר. בהיות ה' מקדים רפואה למכה בישראל (יפ"ת):

**כדי לסמוך ירידה.**דכי היכי דירידת יוסף ירידת מדרגה. כן ירידת יהודה ירידת מדרגה כדאמ' ירידה היא לו שנשא לנכרית וקבר אשתו ובניו ורש"י בחומש פי' כדי לסמוך ירידה לירידה לומר שבשבילו הורידוהו מגדולתו כשראו בצרת אביהם אמרו אתה אמרת למכרו אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך. והכי אי' בש"ר פ' מ"א (יפ"ת):

לסמוך הכר להכרשע"י שאמר יהודה הכר נא הכתונת בנך היא. נאמר לו הכר נא למי החותמת כדלעיל בפרשה הקודמת:

לש"ששבקשה להבנות מבית יעקב כדלקמן:

אף זו לש"שפליגי אכל הנך אגדות דלקמן פ' פ"ו דמשמע דכוונתה לשם זנות (יפ"ת):

**רואה היתה כו'.**והיתה משתדלת לקיים הכוונה האלהית. שאע"פ שגזרת המערכה השמיימית אמת. ההשתדלות האנושי מועיל מאד (יפ"ת):

להעמיד ממנו כןדאסנת בת פוטיפרע היא בת פוטיפר גופיה:

ולא כל אשרדהוברי שמים לא ידעו לכוין כל מה שיהיה ממש אלא קצת הדברים:

לא היהצ"ל אלא ויעש ה'. פירשתי לעיל פ' י"ח ע"ש:

אויל מרודךשמלך בין נ"נ לבלשצר. והו"ל לומר בקצרה וימת נ"נ וימלוך תחתיו אויל מרודך וימת אויל מרודך וימלוך בלשאצר. ולא לכתוב כן דמשמע דבתר נבוכדנצר אתא בלשאצר:

**כדי לסמוך כו'.**אבל אויל מרודך צדיק היה שהרי נשא ראש יהויכין ויוציא אותו מבית הכלא וינשאהו:

קוצץ לקוצץקוצץ הוא מלשון קוץ ודרדר. והוא כנוי אל גודל רשעתו שהיו רעים לשמים ולבריות וכענין שנא' ובליעל כקוץ מונד (האב"א):

גאותן לגאותןשנ"נ אמר אעלה על במתי עב וזה הוציא כלי בהמ"ק ונשתמש בהן מרוב גאותו:

הפסק מלכותדנ"נ נפסקה מלכותו ז' שנים שנטרד מן בני אנשא ובלשאצר נפסקה מלכותו בלא עתו ויהבת למדי ופרס:

**והן הוא בשנת שלש כו'.**כלומר והיכן הוא פרשה זו בשנת שלש למלכות בלשאצר שלא נכתבה פה. שמאחר שזה היה בימי בלשאצר ה"ל לכותבו קודם מלכות דריוש. ומיהו מקמי עובדא דהוצאת כלי בהמ"ק לא הוה אפשר לכותבו אע"ג דמקדמת דנא הוי. דהא צריך למיסמיך עובדא דבלשצר לנבוכדנצר מן הטעמים הנ"ל. הילכך ה"ל למכתביה בין בה בליליא ובין ודריוש מדאה (יפ"ת):

דברי פיוטים הםר"ל מדכתבו הדברים שלא כסדר ידעו הכל שכמ"ש לו ברוה"ק כן כתבו הנביא. דדברים הנכתבים בשכל האנושי יש להם סדר. אבל הנאמרים ברוה"ק שיש בהם כוונות נסתרות יתכן שלסיבה זו הפך הסדר. וזהו כמ"ש אין מוקדם ומאוחר בתורה:

**כדי לסרג כו'.**פרש"י לפיכך הרחיק שנת שלש וכתבו סירוגין שלא תאמר אותן הדברים לבדו נאמרו לו בחזון אלא מלמד על הספר כולו כשם שאותו דבר נאמר לו בחזון כמ"ש שם חזון נראה לי. כך כל הספר כולו אינו אלא דברי נבואות ודברי חזון. לסרג פי' לחבר ולארוג (רש"י). וגירסת הילקוט כדי לסיים על הספר שלו שאמר ברוה"ק. והכי דייק טפי כמו שכתבנו (יפ"ת):

**מתבעי מימר ויוסף וגו'.**כלו' הספור שנכתב בפסוק ויוסף הורד מצרימה:

אמרו ונפזר עצמנומילתא אחריתי דריש השתא דהיינו למה נאמר מאת אחיו. שהכוונה להבדיל מאחיו שלא ימצאו מכונסים (יפ"ת):

השטר מצוי לגבותדלפי שהיו כולם משותפים באותו חטא. לכך אמרו שאף העונש אינו ראוי להיות אלא בדבר הנוגע לכולם יחד. ולא לתפוס כל אחד בפני עצמו:

**אמר להם הקב"ה כו'.**כלו' טועים הם בדעתם וראוי לומר להם כן (יפ"ת):

**אין אחד נתפס כו'.**בתמיה וזהו שנענש יהודה לבדו במות אשתו ובניו. ובמה שנא' לו הכר נא כדלעיל פ' פ"ד אלא שלא יהיב יהודה אלביה:

**מצא ב"ח כו'.**שפי' עון עונש כמו גדול עוני מנשוא. ועתה מצא מקום לענשם בגלות כי הם מכונסים. מה שאין כן עד עכשיו. ור' לוי דחי דאין ל' מצא ראיה שהוא לשון מיצוי:

ממצה החביתכלו' שפקד עונינו בשלימות ולא נתן לנו חנינה כלל שנתן כולנו לעבדים כממצה החבית ואינו מניח יין כלל זולת השמרים:

בואו ונפרנס עצמנוהזווג נקרא פרנסה בל' גמרא (יפ"ת) והנזה"ק פי' דפרנסה היינו סיפוק צרכי נדוניא השייך לנשואין:

**ירידה היא לו כו'.**י"ל דדייק דה"ל למימר סתם וירד יהודה ולמה דקדק לומר מאת אחיו. אלא ללמד שהיה לו ירידה כלפי אחיו במה שנשא כנענית. דס"ל דבת איש כנעני כפשוטו (ועי' בנזה"ק):

**כל מי שהוא מתחיל כו'.**יהודה התחיל במצוה להציל את יוסף באומרו מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו'. אלא שלא גמר המצוה כראוי שהרי היה יכול להעתיקם אחת לאחת להצילו לגמרי כי דבריו היו נשמעים. ולכך לא נענש ראובן במה שהתחיל במצוה ולא גמרה. כי הוא לא היה סיפק בידו לעשות:

ואת בניודכיון דלא הוי לער ואונן רק ז' שנים כמפורש בס"ע אי לא הוה נמי חטא יהודה לא היו נענשים דלא הוו בני עונשין (רש"א ספ"ג דסוטה):

**מושלים אותו כו'.**דאל"כ קשה למה לא קברום בעיר הראשונה שנפלה בחלק יוסף והמתינו עד שיקבר בשכם (יפ"ת):

**יערב לכם כו'.**כלו' אני מוחל לכם שתיית היין בתנאי שתחזירו הקנקן למקומו להיות במקום המשתמר כבראשונה וכן יוסף מחל להם עון המכירה בתנאי שישיבו עצמותיו לא"י כי א"י הוא מקום המשתמר לנפשות הצדיקים במנוחה נכונה כמבואר לקמן פ' צ"ו. ומה שקברוהו בשכם. היינו לפי שיעקב נתנה לו במתנה לקבורה כדכתיב ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וגו' וכדלקמן פ' צ"ו:

חירההוא חירם. כי חי שנים רבות לפי שהיה אוהב שבט יהודה וסייע את שלמה בבנינו. ור"י בר סימון ס"ל דחירה וחירם לאו אחד ממש הוא אלא דחירם מלך צור היה מזרע חירה. שהיה למוד אותה משפחה להיות אוהב לשבט הזה ולכך חי שנים רבות והצליח במלכותו. ושמעינן מיניה מעלת השבטים שנתדבקו בהם גדולי מלכות (נזה"ק):

**להיות אוהב כו'.**שהיה אוהב את יהודה ואת דוד ואת שלמה:

על דעתיהון דרבנןשחירה הוא חירם חיה קרוב לאלף ור' שנה לפי שמענין יהודה עד יציאת מצרים יותר מר"י שנה שהרי ר"י שנה היו במצרים. ומיציאת מצרים עד בנין הבית ת"פ שנה ות"י שנה שעמד הבית. וחירם חי עד אחר החורבן שהרי יחזקאל ניבא עליו כמ"ש אמור לנגיד צור והיינו חירם שנתגאה על שסייע במלאכת ביהמ"ק כדאי' בילקוט. וגם חי איזה שנים קודם שנדבק ביהודה. הרי שחי קרוב לאלף ור' שנה:

ועל דעתיה דר"ילפחות חי קרוב לת"ק שנה שלדעת הכל חירם דשלמה היינו מלך צור דיחזקאל:

גברא תגראפי' סוחר. ע"ד כנעניה נכבדי ארץ. ולכאורה הוא כמ"ד לעיל פ' פ"ד שלאחיותיהם נשאו השבטים. וזהו שאמרו לעיל סוף סימן ג' ירידה היא לו שנשא לנכרית שאע"פ שאינה כנענית ממש. מ"מ נכרית היא:

בוצינא דאתראנר ת"א בוצינא. כלו' החשוב שבעיר ומאור עיניהם. ושוע קדריש כד"א ולא נכר שוע לפני דל. ובא להודיענו בזה שבח השבטים שנתדבקו בהם נכבדי ארץ:

שהוער מן העולםפי' שהורק מן העולם. כי השמות יורו על העתיד. והוא ע"ד שאחז"ל אשר שם שמות אל תיקרי שמות אלא שמות:

שהביא אנינהכי בעבור שלא רצה בתיקון אחיו להקים לו זרע לעשות קורת רוח לנפש אחיו המת. הביא אנינה לעצמו שימות גם הוא כאחיו:

שנשתלשל מן העולםהוא ט"ס וצ"ל שנשתלשל בעולם. ובעל א"א הגיה שנתשל בעולם. כלו' העמיד שלשלת יוחסין בעולם ככתוב בד"ה:

**כזיב פסקת.**ד"א שם מקום. כצ"ל. ולפרש גירסתנו ה"פ שהמקום נקרא כזיב (מלשון אשר לא יכזבו מימיו) על שפסקה מלדת. וע' ברש"י בחומש:

**חורש בגנות כו'.**ר"ל שבגמר ביאה שפך זרעו על הארץ. ורש"י פי' בא עליה שלא כדרכה. וכוונתו היה שלא תתעבר:

**יהודה התחיל כו'.**שעשה זה יהודה מפאת מצות ה' ע"ד דנצטוה אברהם במילה קודם מ"ת מאת ה'. ואפשר שנא' לו ע"י יצחק או ע"י עבר וכדמשמע בחזית פסוק ישקני ע"ש:

שהיתה בכלל היתרעד שלא קדשה אחיו:

ונאסרהכשקדשה אחיו:

וחזרה והותרהכשמת בלא בנים:

**יכול תחזור כו'.**מפרש לה כאבא שאול דס"ל הכונס את יבמתו לשם נוי כו' כפוגע בערוה וז"ש יכול תחזור להיתרה הראשון שרשאי היבם לכונסה אפי' לשם נוי. ת"ל יבמה יבא עליה מצוה ר"ל דוקא לשם מצוה. וזהו דמייתי ליה הכא דכתיב בא אל אשת אחיך ויבם אותה משמע למצות יבום כדדייקי' מדכתיב התם ויבמה. וזהו שמייתי עובדא דר"י בן חלפתא שלא היה מכוין אלא לשם מצוה. ולכן עזרו ה' שנטע חמש נטיעות בישראל כי לא ימנע טוב להולכים בתמים (יפ"ת):

וחמש בעילות בעלהוא סבור שאסור לבעול יבמה כי אם בעילה ראשונה וחמש יבמות נפלו לפניו (מת"כ):

זמורןפי' ר' אבדימוס היו עיניו אדומות כזמורות הגפן ודומה לאמו בזה. ולפ"ז היתה כעורה כי האדמימות בעינים כעור גדול. שגם מזה נראה שלא חש ר' יוסי ליופי רק לקיים מצות יבום (יפ"ת):

**היה דש כו'.**ור"ל שבגמר ביאה היה שופך זרעו על הארץ:

**אעפ"י שאין נחש.**כלו' אע"פ שאין מנחשין אם הקרה לו סימן רע. מאמין בו לאחר ב"פ לרבי דאמר בתרי זימני הוי חזקה כדכתיב כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו. ואפילו לרבנן דאמרי בשלשה זימני הוי חזקה מ"מ ס"ל דבתרי זימני אם רצה למנוע עצמו הרשות בידו:

בית תינוק ואשהפרש"י בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה. והרמב"ן מפרש תינוק דשיילינן ליה פסוק לי פסוקיך:

אע"פ שאין ניחושפרש"י בפ' ג"ה אע"פ שאין נחש שאסור לנחש יש סימן סימנא בעלמא הוי מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא האשה סימן הוא שהולך ומצליח:

י"ב חדשכד"א ימים תהיה גאלותו (מת"כ) ור"ל דממיתת אונן עד מעשה תמר לא היה אלא שנה (יפ"ת):

שתי תמניות היודהכא כתיב עולה תמנתה ובשמשון כתיב וירד שמשון תמנתה. ושמשון ויהודה תרוייהו בארץ ישראל הוו לה"ק דב' תמנות הוו בא"י חדא בירידה וחדא בעלייה:

ואחד של שמשוןר"ס אמר תמנה אחת היא ולמה הוא מזכיר בה עלייה וירידה אלא עלייה ליהודה וירידה לשמשון שהוא נושא נכרית. כצ"ל וכן היא לקמן בבמדב"ר פ"ט. וכה"ג אי' בפ"ק דסוטה:

מעמיד מלכיםשמשם נולד לו פרץ שהעמיד מלכי ב"ד:

כהדא בין מעוןשיושבת באמצע שפוע ההר. והבא לה מטבריה שהיא ברגלי ההר עולה. והבא לה מן כפר שובתי שהוא בראש ההר יורד. וצ"ל ראב"נ אמר כהדא בית מעון:

**שתים הם כו'.**עיין מ"ש לעיל פ"ס:

**ולא מצינו מקום כו'.**וכיון שלא מצינו מקום הזה עוד בכתוב א"כ למה ליה לפרש כלל שם אותו מקום. וה"ל למימר סתמא על דרך תמנתה:

**בפתח שכל כו'.**כמ"ש עיני כל אליך ישברו. ור"ל שהיו עיניה תלויות להשגחת ה' לסייע לה לדבר מצוה. ועיין בפ"ק דסוטה ששם הנוסחא נשתנה:

**שפתחה לו את העין.**במס' סוטה שנתנה עינים לדבריה. ופרש"י דוגמא ופתחי היתר היתה נותנת לעצמה שאין עבירה בדבר:

טהורה אנימנדה:

**צריך אדם להזהר כו'.**ורש"י גרס להרגיל עצמו. כלומר אע"פ שאינו ראוי להסתכל בנשים מ"מ צריך האדם להזהר (ולגיר' רש"י להרגיל) באחות אשתו ובקרובותיו לראות בהם קצת כדי להכירם שלא יהיה נכשל בהם וכענין מה שאירע ליהודה כי כסתה פניה בבית חמיה ולא הכירה לפיכך נכשל בה (רש"י והמת"כ):

**למה כי כסתה כו'.**והיינו כדגר' בפ"ק דסוטה כתיב ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה משום דכסתה פניה חשבה לזונה אר"א שכסתה פניה בבית חמיה:

**ולא השגיח כו'.**וה"פ ויראה יהודה ויחשבה לזונה ולא השגיח בה. אבל בראותו כי כסתה פניה אמר אלמלא היתה זונה מופקרת לכל לא היתה מכסה פניה לפיכך שוב ויט אליה אל הדרך וכל זה לא היה במקרה אלא מאת ה' היתה זאת. ועז"א דאר"י בקש לעבור כו'. ומיהו לספרים דגרסי אר"י מילתא באפי נפשה הוא דפליג על הת"ק וס"ל דויט אליה היינו בעל כרחו שלא בטובתו (נזה"ק):

**שהוא ממונה על התאוה.**שגבר תאותו. וכבר ידעת שכל כח יקרא מלאך (יפ"ת):

מהיכן מלכים עומדיןמלכי ב"ד שעמדו מפרץ:

גדוליםהינו נביאים שעמדו ג"כ מבניו כדאמ' בפ"ק דסוטה אמון ואמציה אחים היו. ואמציה מזרע דוד היה ואמוץ אחיו נביא היה אלמא נביאים נפיק מינה:

בעל כרחודייק מדכתיב ויט ולא כתיב ויסר אליה:

**נצנצה בה רוה"ק.**להוציא מפיה מה שעתיד להיות ממשך זרע דהיינו מלכים וגדולים שיעמדו ממנו ע"ד ניבא ולא ידע מה ניבא:

**שימני כחותם כו'.**יבואר ע"פ מ"ש בזוהר ויחי שמקרא זה נאמר על מדת מלכות של מעלה והיא מדרגת מלכות ב"ד של מטה כי היא מרכבה אליו. ואהא מייתי ראיה ממ"ש לשון חותם במלך יהודה (נזה"ק):

מצויינין בפתילשבכל שעה שיושבים בדין הם עטופים בציצית. ומ"מ יותר נראה דגרסי' כפתיל. ופי' שכמו שפתיל הוא דבר מצויין. כן הסנהדרין מצוינים לאות ולמופת בתוך העדה (יפ"ת):

מצוייניםניכרים:

**ויצא חוטר מגזע ישי.**היינו מלך המשיח. וחוטר היינו מטה. ומיהו משום דלא כתיב בקרא זה מטה ממש הביא ג"כ מטה עוזך וגו' שכל המזמור דשם מיירי במלך המשיח (יפ"ת):

ותהר לו גבוריםכי לו פי' דומים לו (מזרחי):

גבורים כיוצא בושהיה גבור דכתיב גור אריה יהודה. וצדיק דכתיב יהודה אתה יודוך אחיך כו' והוא גרם לראובן שיודה כדאי' בסוטה:

**התורה שהיא משחקת כו'.**ר"ל האי דכתיב משחקת מדבר בתורה שהיא משחקת כו' שמודעת השחוק ששוחק הקב"ה בבריותיו לשלם להם מדה במדה (מת"כ):

**רמית באביך בגדי עזים.**שהכל היה ע"פ עצמו שהיה מלך עליהם. ועוד כי יהודה הביא הכתונת לאביו כדלעיל פ' פ"ד וכן נידון מכ"מ. שכן ציערה אותו תמר בענין שרימתה בו שנתן הערבון כשיביא הגדי והלכה לה ונצטער על ערבונו פן יהיה לבוז:

**לא סוף דבר ג' שלמים.**כלו' לאו דוקא אמר ג' שלמים אלא אפי' רובו כו':

**ולא סוף דבר וגם הנה הרה לזנונים.**כן הוא בהמדרש שעם יפ"ת ונזה"ק ופירשו שר"ל לא מיבעי' שזינתה אלא שגם היא הרה לזנונים שהיתה מטפחת כו' וה"ק ולא די שזינתה אלא שמתפארת בהריונה עם היותו לזנונים ואינה בושה:

מלכים אני מעוברתאין זה בדרך נבואה. אלא שידעה שיהודה מלך באחיו ותתפאר כי מזרע זה יצליח למלוכה ולגואלים ונתקיים זה בזרעה שיצאו ממנה מלכי ב"ד. וגואלים כגון עתניאל ואבצן שהיו מושיעים את ישראל (יפ"ת):

**בתו של שם היתה.**בפ"ק דסוטה משמע שלאו בתו ממש היתה ע"ש:

ובת איש כהןושם כהן היה דשם הוא מלכי צדק. ואע"פ שניטלה ממנו הכהונה כדאי' בפ"ד דנדרים. לא ניטלה אלא מזרעו כדאי' התם. וע"כ דנוה בשריפה משום כבודו של אביה שהוא כהן כדכתיב את אביה היא מחללת (הרא"מ):

הוציאוה ותשרףאע"ג דבת כהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל כמו שמפורש בסנהדרין. עיין תירוץ ברא"ם:

מכאן שנאבדובפ"ק דסוטה מפרש מדה"ל למימר היא מתוצאת. ופרש"י היא מתוצאת משמע לשון הוצאה על כרחו היא מוצאת משמע לשון מציאה:

שנאבדובמס' סוטה קאמר בת סמאל וריחקן בא גבריאל וקירבן. ופרש"י סמאל רחקן כדי שתשרף ולא יצא דוד ממנה המכה את אדום בגיא מלח:

**היא והוא צריכין לצאת.**משום דכתיב הוא וקרינן היא. ונראה שפירושו שכשגזרו עליה שריפה גזרו ג"כ על הבועל ולכן שאלו את פיה מי היה. והיתה תשובתה לאיש אשר אלה לו אנכי הרה (יפ"ת):

**בקש לכפור מפני הבושה.**אבל לא היה ירא מן המיתה דהא לא ידעו כי כלתו היא (יפ"ת):

הכר נא בוראךולא תאבד אותי ואת עוברי. שאל"כ בתר דקאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה מה צ"ל הכר נא ובמס' סוטה אין נא אלא לשון בקשה:

שלך ושל בוראךשהרי הקב"ה המציאן לה כדלעיל:

**אמרת לאביך הכר כו'.**נתב' לעיל פ' פ"ד:

**בג' מקומות הופיע.**ורש"י במדרש גרס הכריע. אבל בפ' הלוקין גרס ג"כ הופיע ופי' נגלה והוכיח בישראל בשעה שהוצרך. ל"א הופיע נשמעת בקול גדול (רש"י):

**בבית דינו של שם.**בפרק הלוקין פרש"י לא היה שם חי אותה שעה. אלא ב"ד שלאחריו חביריו ותלמידיו. וקרי לה ב"ד של שם כמו בית שמאי ובית הלל:

מהן ממנידליכא לפרש דמלת צדקה דבקה עם מלת ממני. כמו צדיק אתה ממני שלפי הנראה הוא יותר צדיק ממנה שהרי הוא לא ידע שכלתו היא. והיא ידעה שחמיה הוא:

על מה שבגלוידודאי נזקקה ליהודה אשר לו החותמת. ואני מעיד על מה שבסתר דמיהודה נתעברה. וגם שלא נתכוונה לזנות רק להקים זרע מבית יעקב. ובפרק הלוקין גרסי' יצתה ב"ק ואמרה ממני יצאו כבושים ופרש"י דברים עלומים הללו יצאו מאתי ראה הקב"ה שעתידין לצאת ממנו מלכים ונביאים שנא' גור אריה יהודה. וכן מתמר כדאמרי' בכתובות כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה וכו' וזימן הקב"ה מבין שניהם. מאתי היתה שיצאו שני בנים הללו לכבוש העולם שהרי עתיד דוד ומשיח לצאת ממנה עכ"ל. והנכון כגירסת מדרש קהלת דל"ג הכא אלא ממני היו כל הדברים. והא דאתם מעידים וכו' גרס לה בסמוך בתר ויאמר עד (יפ"ת):

מי אמרדדילמא אערומי קא מערמא (גמרא):

ואומרת היא אמווכשראו כל ישראל שהסכימה דעתו לדעת המקום כמו שהעיד הב"ק ראו כי חכמת אלהים בקרבו (רש"א):

**ויאמר עד יצאת כו'.**דייק מדה"ל למימר ויאמרו וקאמר ויאמר ע"כ שקאי על הבת קול דרוה"ק פעמים משיחה בלשון זכר ופעמים בלשון נקבה. ולפי מה שכתבתי לעיל שצ"ל כאן אתם מעידים על מה שבגלוי כו'. פירושו שהם אינן מעידים אלא שבפרהסיא לא לקח אבל אפשר שבגנבה שלא מדעת בעלים לקח. לכך העיד הב"ק על מה שבסתר (יפ"ת):

**מהו אומר בבני עלי כו'.**המאמר לקוח ממדרש שמואל פ"ז רק שכאן חסר ריש המאמר וה"ג ועלי זקן מאד וגו' אמר ר"י בר"ס זה אחד מן המקראות שהי' רבינו דורש לשבח ואת אשר ישכבון וגו' ודכוותה ולא הלכו בניו וגו' ודכוותה ותשב בפתח עינים וגו' ואגב פ' זה הובא כל הדרשה לכאן:

ותהי חטאת הנעריםמביא קרא זה שלא נאמר על שכיבת הנשים רק על בזיון קדשים. הוא משום דמבזיון קדשים מוכח נמי שלא היה בהם חטא אשת איש כדאמר בירושלמי דלעיל אין תימר עבירה חמורה יש כאן מבריחן מן החמורה ומקנתרן בקלה:

**אפשר בניו כו'.**איך אפשר שבני צדיק יעשו עבירה גדולה כזאת ואין אביהם ימחה להם. דעל חטא א"א לא יתכן שישתוק עליו:

משהין את קניהםבפרק במה בהמה פרש"י שהיו מסרבין להקריב שום קרבן אלא בקושי. והיו שוהות שם ולא היו חוזרות אצל בעליהן עד שיראו עיניהם שקניהם קריבין לפיכך מעלה עליהן כאילו שכבום שהיו מונעים אותו מפריה ורביה:

**ויטו אחרי הבצע אפשר.**פי' שיעשו בניו כן והוא שותק:

מברכתא היתה עוברתפרש"י שיירה היתה עוברת והיו עוסקין בצרכי עצמן בסחורה ובצע מלשון כוסף ותאוה להריח ממון:

בבאר שבעשם היו שופטים בני שמואל כדכתיב בספר שמואל (יפ"ת):

כאן חסריםפי' מאי דלא כתיב וימלאו ימיה ללדת משום דילדה למקוטעין. ועיין לעיל פ' ס"ג:

נאמנים לאלתרולא לאחר זמן שלא כשאר נאמנים שנאמנים לעולם:

זה יצא ראשוןכדתנן בפרק י' יוחסין חיה נאמנת לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני כו':

**שיירה דאמר ר"ס כו'.**המת"כ פי' שיירה שעוברת וראה אחד ואמר בנו הוא זה נאמן. ודוקא לאלתר כדאי' בפרק י"י שאם נאסף מן השוק אין נאמנים עליו כיון שיצא עליו שם אסופי. ובקצת דפוסים אי' אסופי במקום שיירה:

אביו ואמובירוש' מפרש אביו או אמו. נאסף מן השוק צריך ב' עדים ואביו ואמו כשני עדים הם. אבל לשון גמרא דידן לא משמע הכי שאמר שכל זמן שהוא בשוק אביו ואמו נאמנים עליו נאסף מן השוק אין נאמנים עליו:

ג' נשים ישנותבמס' נדה מוקי לה במשולבות ודביקות זו בזו:

מעת לעתפרש"י משעת שראתה עד עת שישנה עמהם ולא יותר:

**זה רבה על כל הפורצים ממך יעמוד.**כצ"ל ופי' הא דכפל פרצת עליך פרץ אתא לרבויי שמלך המשיח שהוא גדול על כל המלכים יהיה מפרץ:

**כל הפורצים כו'.**ר"ל דמרבה הכפל שכל הפורצים יעמדו מפרץ. ולא קרי פורץ אלא למלכי בית דוד שהם כבשו ארצות והושיע ה' את ישראל על ידם (יפ"ת):

כמה ידות כתובדהוה סגי ויתן יד וגו' ותקשור עליה שני ויהי כמשיב אותה וגו' ואחר יצא אחיו שעליו השני (יפ"ת):

ד' חרמין בפרקבפרק נגמר הדין גרסי' ג' חרמין שנים בימי משה ואחד בימי יהושע כו'. ר' יוחנן אמר חמשה ד' בימי משה ואחד בימי יהושע ע"ש:

של עמלקומה שלא נענשו ישראל עליו תירצו בפ' נ"ה לפי שלא ענש על הנסתרות עד שעברו הירדן וע"ש ברש"י הטעם:

וחרמו של כנענייםהכנעני מלך ערד:

**וארא בשלל כו'.**ורש"י בחומש כתב ד' דברים שלקח אדרת שנער ושתי חתיכות כסף של ק' ק' שקלים ולשון זהב אחד:

**ומה בבל עבדא הכא.**כלו' מה צורך הכתוב להזכיר כאן שהיתה האדרת מבבל. אלא לרמוז למעלת ארץ ישראל (יפ"ת):

בארץא"י:

הוא אומרחשב בדעתו שאינו שוה כלום:

אנטיקיסרענינו פקיד שלו. וכן פרש"י שני למלך:

**וזה כו'.**המשנה היה משלח למלך בבל כותבות פי' תמרים (שתמרים היו גדלים ביריחו כי על כן נקרא עיר התמרים). וזה כו' פי' ומלך בבל היה משלח למשנה דוריות פרש"י מעילים. ולכן מצא שם אדרת שנער. והערוך פי' דוריות דורונות. ואדרת שנער שלח לו לדורון: