**אקרא לאלהים עליון.**הקדים המדרש מקרא זה לומר שיעקב תחלה קרא לי"י שיסכים עמו. וסמך הענין אהאי קרא דכתיב אקרא לאלהים עליון כדמפרש. ורמז קריאת ה' בויקרא יעקב אל בניו כדר"י ורבי פנחס דבסמוך (יפ"ת):

**לאל שגמר עלי ביום הכפורים.**דריש גומר ל' גמרא ולימוד. ומפרש שהודיענו ביה"כ תשובת שאלתי בר"ה שאני קורא לאלוה לברך את השנה והוא נודע לי ביה"כ ע"י גורלות השעירים. כי כשגורל ה' היה עולה בימין היה סימן טוב:

זה אבינו יעקבכשבא לברך את בניו קרא לאלהים כדבסמוך:

שהסכים הקב"ה עמוכלו' שהסכים עמו בברכה והשפיע עליו רוה"ק לתת לכל אחד כראוי לו. אבל הוא מדעתו ודאי שלא יכוין לתת לכל אחד לפי הראוי. ולפי שהסכים הקב"ה עמו בברכתו לכן זכה אח"כ כל שבט בחלקו כברכת יעקב זבולן לחוף ימים וגו' וכן כל השאר. והיה על פי הגורל שהיתה מאת ה'. והיינו דמייתי הכא בחיק יוטל את הגורל וגו' דמפרש ליה בגורל השבטים וכצ"ל ד"א אקרא לאלהים עליון זה אבינו יעקב שנא' ויקרא יעקב אל בניו לאל גומר עלי שהסכים עמו ליתן לכאו"א לפי מה שהוא. בחיק יוטל את הגורל כו':

**זה גורלו של יוה"כ.**מפרש לה מתחילה בגורל יוה"כ שהיה בכוונה רצויה מאת ה' להיות הגורל לי"י עולה בימין בהיותם עושים רצונו ש"מ וההיפך בהיפך ח"ו. ותו מפרשי ליה בגורל השבטים בחלוקת הארץ שהיה ע"פ ה' שהרי הגורל היה מדבר לומר אני חלקו של פלוני וכדלקמן בבמדבר רבה פ' כ"א:

**ויקרא יעקב לאל.**דה"ל למימר ויקרא יעקב לבניו או ויקרא יעקב את בניו. אלא דרמיז ביה למימר ויקרא יעקב לאל להיות עם בניו. ופירש ויקרא תפלה כמו אקרא לאלהים עליון. ואל בסגול כמו בצר"י. ור"ל שקרא והתפלל לה' שיהיה עם בניו בברכתו להשגיח בהם ולשמוע בתפלתם:

זימנו לבניופי' שיהיה ה' מזומן מיד לשמוע בקולם ע"ד והיה טרם יקראו וגו':

**עשאו אפטרופוס על בניו.**ר"ל שאפי' בזמן שאינן הגונין ואינם קוראים אותו יהיה ה' מרחמם כאפטרופוס היתומים שמספיק להם צרכיהם בקטנותם שאינם יודעים לשאול (יפ"ת):

האספו מארץ מצריםשהוא יעוד על הגאולה גאולת מצרים שבהיותם מפוזרים בארץ מצרים אמר האספו והקבצו יחד לרעמסס לצאת משם יחד ביד רמה כדכתיב ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכתה. וכה"ג נמי דריש לה בגאולה העתידה שאמר האספו מעשרת השבטים והקבצו יחד למקום יהודה ובנימן ומשם יעלו יחד למלחמת ב"ד (נזה"ק):

**צוה אותן להיות כו'.**משום דכתיב בתריה ושמעו בני יעקב כי שמיעה זו מה טיבה. לכך אמר שגם זה הוא אזהרה לדורות לעשרת השבטים שצוה אותן להיות נוהגים בשבט יהודה ובנימן בכבוד כקטן החולק כבוד לגדול כי יהודה ובנימן עיקר ועשרת השבטים טפל:

הטהרומעבירות או מטנופת עכו"ם וע"ד הסירו את אלהי הנכר והטהרו:

**הטהרו המד"א ויאספו אל ירושלים ויטהרו את הלשכות.**כ"ה גי' רוב המדרשים אבל לא נמצא מקרא זה בתנ"ך. והיפ"ת גרס ויאספו בני המשוררים ומן הככר סביבות ירושלם וגו' ויטהרו הכהנים והלוים ויטהרו את העם. ונמצא כאן ל' אסיפה ול' טהרה. אולם בתנחומא הגיר' פשוט ומבורר האספו ואגידה לכם א"ר פנחס הכהן מהו האספו הטהרו כענין שנא' תסגר מרים שבעת ימים ואחר תאסף (במדבר י״ב:י״ד) והיא הטהרה מצרעתה. וכ"ה גי' הילקוט כאן:

חברו כתיבלומר שיהיה כולם כאיש אחד. ואע"ג דכתיב שיקח ב' העצים והיו אחד בידו שמעינן שיהיו לאחד. היינו שלא יחצו לב' ממלכות כמו שהיו תחלה יהודה ואפרים. אבל היה אפשר שיהיה בין היחידים שנאה ותחרות כדרך העולם. אבל מדכתיב חברו משמע שיהיו כולם באהבה כאיש אחד (יפ"ת):

נעשו בני ישראלפי' אם נעשו:

התקינו עצמן לגאולהוהכי נמי ה"ק האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית שע"י האסיפה יזכו לגאולה שבאחרית הימים (יפ"ת):

**ר"ס אמר מפלת גוג הראה להם.**דס"ל דפירוש אשר יקרא אתכם ל' מקרה וצרה. כמו וקראת אתכם הרעה. והיינו גוג שבא על ישראל לשלול שלל ולבוז בז. והודיעם זה יעקב לבשרם שלא ייראו רע. שבידם יפלו (יפ"ת):

**ר"י אמר בנין בהמ"ק הראה להם.**ס"ל דפירוש אשר יקרא ל' קריאה והכרזה והיינו ביהמ"ק שעל ידו יקראו הכל בשם ישראל ויחפצו לבוא אצלם כאומר לכו ונעלה וגו' אל בית אלהי יעקב. והודיעם זה לפי שהוא הכבוד הנפלא וההצלחה המקוה כדי לבשרם בטוב ה' (יפ"ת):

**לגלות להם את הקץ.**שצדיקים היו השבטים וכל הדור ההוא והיה יעקב בטוח בהם שאע"פ שהקץ הוא לאורך ימים לא ישובו מאחרי ה'. ומ"מ נתכסה ממנו כדי שלא יודע לבאים אחריהם ורבים יתיאשו אילו ידעו שהוא לעתים רחוקות:

**ואתה דניאל סתום וחתום.**אלמא שנגלה לו מדמזהיר לו שלא יגלה. ומדכתיב בתר הכי ואני שמעתי ולא אבין ויאמר לך דניאל כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ. שמעינן שנתכסה ממנו:

**מלמד שבא לגלות להם את הקץ ונתכסה ממנו.**דאל"כ פתח בהגדת אשר יקרא אתכם באחרית הימים ומסיים ראובן בכורי אתה והלא אין זה הגדת מה שיהיה באחרית הימים. אלא שנתכסה ממנו והתחיל לומר דברים אחרים:

משל לאוהבו של מלךאין משל זה מדברי ר"י הנזכר. דלפי משל זה לא נתכסה ממנו הקץ. אלא מפחד המלך ובושתו שתק מהדבר. ונראה דה"ג ד"א משל כו' (יפ"ת):

נפנהנפטר ופונה והולך והניח חיים להנשארים:

מסטוריןדבר סתר. ולפי המשל הזה נראה שגלוי הקץ כהולך רכיל מגלה סוד בלתי ישר הגלותו בעיני המלך. ולכ בהביטו פני המלך נזור אחור מפני היראה או הבושה. וביאור המאמר כדלעיל:

הוו זהיריןוזה אומרו ושמעו אל ישראל אביכם וכדר' יהודה דמפרש ושמעו לאל ישראל אביכם:

**כך היתה עדתו של קרח כו'.**עד סוף הסימן אין לזה קשר פה וכבר כתב באב"א שטעות נפל בהעתק. ומקום מימרא זו היא לקמן בפרשה זו גבי כיון שבא משה התחילו מקרבו. וכן כתב המת"כ וכנ"ל עיקר (נזה"ק):

**מכאן שהיו מפוזרים.**דמדאכפל ואמר הקבצו משמע שלא נאספו מעצמן אלא ע"י מלאך או רוה"ק שנוססה בהם להיותם נאספים בשעה קלה עם היותם מפוזרים בארץ מצרים (יפ"ת):

שמעו לאלויהיה אל נדרש פעמים. מושך עצמו ואחר עמו והאל"ף נדרש בסגו"ל. ונדרש בציר"י:

**אל הוא ישראל אביכם.**וכדאמ' בפ"ק דמגילה דיעקב נקרא אל. וכ"ה לעיל סוף פ' ע"ט:

**אף אביכם בורא עולמות.**שבזכותו נברא העולם ונעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שעל זה נאמר ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב יוצרך ישראל וכמבואר לקמן ויק"ר פ' ל"ו:

**מה הקב"ה מחלק עולמות.**כדכתיב יצב גבולות עמים ליתן לכל אומה חלקה. אף אביכם מחלק עולמות בחילוק הברכות בין בניו לכל או"א כפי בחינתו ושרשו:

**א"ל אל ישראל שבשמים אביכם.**וה"פ ושמעו שאל ישראל שבשמים הוא אביכם ואין זולתו:

**אף הוא פי' בשפתיו.**כלומר אע"פ שהוא ודאי צדיק באמונתו הוצרך לפ' בשפתיו מה שבלבו כחו שפירשו הם כדי שלא יראה יוצא מכללם (יפ"ת):

ואומרים שמע ישראלאין לספק דשמע ישראל דברי מרע"ה לישראל כדכתיב בתריה ואהבת את ה' וגו' והיו הדברים האלה וגו'. אלא מיהו בני יעקב אמרו פסוק זה ונקט משה לשנייהו (יפ"ת):

דבר לשבחואע"ג דפחז כמים ע"כ קנתור הוא. ה"ק אתה ראוי לבכורה ומ"מ הפסדת אותה מפני פחזותך:

**את בכור ועשו בכור.**פי' אתה בכור מיוחד ולא כעשו. וזהו לשבח. ולפי מ"ש לגנאי י"ל דה"ק ראובן בכורי אתה בתמיה וכי אתה ראוי לבכורה כמותי (יפ"ת):

אם מצא מוטבכדלעיל פרשה ס"ה:

**ואת וילך ראובן בימי קציר חטים.**דאתא לאשמועי' שהיה נשמר מן הגזל כדלעיל פ' ע"ב:

ואת וילך ראובןוענין בכורה אצל זה לפי שהבכור על הרוב לו זרוע עם גבורה שהוא ראשית און והיינו דקאמר כחי וראשית אוני. וכשהוא רע בכח ידו גוזל וחומס:

אלו זקפי המלחמהכצ"ל. ופי' זקפי גבורים כמו זקיפין לפניהם דפרק משוח מלחמה. וילפי' במדרש אבכיר שגבורי המלחמה היו מראובן מדכתיב ביהושע ויעברו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה כארבעים אלף חלוצי הצבא עברו לפני ה' למלחמה:

אלו זקפי המלחמהלפי שהזכיר הבכורה על הגבורה הזכיר מה שצאצאי מעיו יהיו כמוהו:

ופני אריה פניהםוהיינו יתר עז. כי מה עז מארי ואע"ג דהאי קרא ופני אריה פניהם בבני גד כתיב. יליף בני ראובן מק"ו מבני גד שהיו פניהם פני ארי':

**לא ראיתי טיפת קרי.**וענין הבכורה אצל זה. לפי שלהיותו גבור וחזק המזג הוא יותר מוכן לשלוט בו יצה"ר:

**ואת וילך וישכב את בלהה.**מפרש קרא כפשטיה. ודלא כמ"ד בלבל יצועי אביו לבד. ופלוגתא היא:

שירוי חיליראשית חוליי. ושירוי צערי פי' וראשית צערי כדאי' באגדת בראשית שא"ל יעקב שמיום שנולדת הייתי אומר שמא עולה ראובן לגג וימותך שמא ירד למטה ויפול את היית ראשית אוני עכ"ל וזהו שירוי צערי:

הבכורה היתה שלךוהיינו דקאמר ראובן בכורי אתה. ויתר שאת היינו כהונה כמד"א וישא אהרן את ידיו. ויתר עז היינו מלכות כד"א ויתן עז למלכו וכדלקמן פ' צ"ט:

**לא שלך היתה הבכורה כו'.**מפרש דה"ק ראובן בכורי אתה בתמיה הלא אתה כחי וראשית אוני טיפה ראשונה שלי שנתעברה אמו בלילה ראשונה ולכן לא שלך היתה הבכורה שאז היה כל מחשבתי ברחל וחוששין לזרע האם (נזה"ק):

כל החרישותרמז לשמוש מטתו ולשון ערומים תבחר לשון נקי:

**עכשיו חזרה כו'.**ר"ל דמצד החטא לחוד לא היה נענש בכך שתנטל הבכורה ממנו. משום דקשה לשלשת היוחסין שתעקר כדלעיל פ' פ"ב. וכן אילו לא חטא אע"ג דהיה מחשבתו ברחל מ"מ לא היה נטלה ממנו בכורתו. אבל עכשיו שחטאת ובלאו הכי יש צד קטרוג על בכורתך בהיות מחשבתי ברחל. נדחית אתה מן הבכורה בקל כדי להחזירה לבעלים הראשונים (נזה"ק):

**פחז כמים אל תותר ר"א אומר.**משום דפחז שם דבר וכיון שדיבר עמו לנוכח הל"ל פחזת. לכך כל או"א רמיז ביה נוטריקון:

פחזת חטאת זניתכלו' ע"י הפחיזה והמהירות שלא בישוב הדעת נכשל בחטא זנות אלא ששב אח"כ בתשובה שלימה:

**ר"י אומר פרקת עול כו'.**דריש נוטריקון כה"ג דרבי אליעזר. פרקת עול ומפרש במה פרק עול ועז"א שהיה בשני דברים. האחד חללת יצועי ופגעת בכבודי ועברת על מצות כבוד אב. והשנית זע יצרך עליך בזנות (נזה"ק):

**ראב"י אמר פסעת כו'.**ס"ל שלא שכב ממש אלא שבלבל יצועי אביו לבד ודריש פסעת על דעת לפגוע בכבוד אביך. ועי"ז חבת בבכורתך שאבדת בכורתך. וכן זר נעשית למתנותיך בכהונה ומלכות כדלעיל. ולא כללם יחד עם הבכורה. משום דהבכורה מיד היה. והכהונה והמלכות לאחר זמן (נזה"ק):

אמרו עד עכשיופי' אמרו חכמים עדיין צריכין אנו למודעי. שס"ל לר"א המודעי שבקש לחטוא בזנות ואח"כ התגבר על יצרו ולא חטא. ומ"מ מחשבתו זאת נעשית קצת בפועל לבלבל יצועי אביו משום עלבון אמו. וע"כ כינה אותו עלבון שכיבה לפי מחשבתו. ומשום שעשה על זה אח"כ תיכף תשובה שלימה נמחל לו אותו עון לגמרי. וכל זה נכלל בדברי ר"א המודעי שפי' זעת חרדת פרח חטא מעל ראשך. שפי' פחז בסירוס. ור"ל זעת חרדת מיראת שמים ופירשת מעבירה. וגם זעת חרדת בחרדת התשובה על החטא. ומזה פרח החטא מעל ראשך כי נתקבלה תשובתך:

**עשית כפחזים כו'.**פי' נעשית כרצים הנמהרים בהילוכם שע"י מהירות מרוצתם נשתברו שוקיהן פי' רגליהם. כן אתה ע"י מהירתך חטאת ונכשלת. וכן אי' במדרש אבכיר ז"ל נדמית לפוחזים המקפיצים ורגליהם נשתברו. ואח"ז מתחיל כמים רבנן אמרי אתה חטאת במים כו' (יפ"ת):

**כמים רבנן אמרי אתה חטאת במים.**היינו ש"ז הדומה למים יבא משה רבינו שנא' בו כי מן המים משיתיהו ויקרבך שאמר יחי ראובן ואל ימות שבזה התפלל עליו כדאי' בסוטה. ובודאי עשה תשובה. אלא שהיה קבלת תשובתו תלוי ועימד ברפיון עד שהתפלל משה עליו כדלקמן סי' ח':

**כמים מה מים ניתרין כו'.**פ"א על תיבת כמים. אליבא דר"א ב"י דלעיל שלא חטא בזנות כלל ואפי' במחשבה לא חטא אלא שבלבל יצועי אביו משום עלבון אמו. ולכן אף בלא תשובה ובלא תפלה כיון שנענש שניטלה ממנו הבכורה והכהונה והמלכות נתכפר עונו. וזהו מה מים ניתרין וניגרין ממקום למקום כך הותרה לך עוונך שצפו ועברו כמים הניגרים ולפ"ז לא הוצרך משה לקרבו:

**ר"א המודעי כו'**אזיל לשיטתו דלעיל שלא חטא במעשה בזנות אלא במחשבה ובלבל יצועי אביו. ולכן בלא תשובה לא הותרה לו. אך כיון שעשה תשובה שלימה הותרה לו תיכף בלא תפלת משה. וז"ש כך עשית לך מקוה של מים כלומר עשית תשובה שלימה וטיהרת עצמך מעונותיך:

**לא ויתרת לך כלום.**כלו' לא הנחת לך שום ויתרון שהפסיד כל מעלותיו בכורה כהונה ומלכות:

**אל יהי לך ויתרון עון.**פי' אין לך שום שארית עון. ואזיל לטעמיה דס"ל שלא חטא במעשה. אפשר שצ"ל אל יהי לך יתרון מעון שלך:

**כי עלית ר"א ור"י תרויהון אמרין כי עלית בודאי.**ר"א אמר כי עלית היכן בדודאים. הוא מאמר ר' אליעזר המודעי ופירושו שר"א ור"י תרויהון אמרין כי עלית בודאי שנכשל בבלהה כפשטיה דקרא. והלכו בשיטתם דלעיל דאמרי פחזת חטאת זנית. או פרקת עול כו'. ור"א המודעי אמר כי עלית היכן בדודאים שהוא ס"ל לעיל זעת חרדת פרא חטא נמעל ראשך. וכן דריש כאן לשבח מלשון עילוי שנתעלה ע"י דודאים שיצא עי"ז יששכר וזבולן. וזה הועיל לו עכשיו לרצותו בתשובה:

**משכב בלהה ומשכב זלפה.**שס"ל שלאו משכב ממש הוא אלא בלבל יצועיו. והנה בלבולו של יצועי בלהה הוא סיבה ג"כ שיהיה כן משפט זלפה שקנאתו לומר לא די לאחות אמי שתהא צרה לאמי אלא אף שפחתה כדאי' בס' שבת. ומטענה זו ודאי תדחה ג"כ זלפה (יפ"ת):

**והוא עושה הדבר הזה.**כלומר לא היה ה' מצוה שיהיה מן המקללים אם עושה הדבר הזה:

עלבוןפי' חרפה:

**היתה מטתה נתונה.**כדכתיב המעט קחתך את אישי:

מטתה של בלההמתוך אהבת רחל היה רוצה להתנחם בבלהה (יפ"ת):

להתקנאלהיות שנואה ורחוקה כד"א בקנאו את קנאתי שפירושו בקצפו אל הקצף שהיה לי לקצוץ:

וקלקל היצועיןומעלה עליו הכתוב כאילו שכב את בלהה:

פליג עליהעל ההיא דאמר לעיל שריב"ל אמר בשם רשב"י כך אלא כך אמר משמו לאחד כו' (מת"כ):

בקשובדקו וחפשו:

**ומינו אותו כו'.**שיהא הוא ממונה על השער שבשוק שלא יעשה בו עול. ובזה הכל יודעין שלא מצאו בו עול:

אז הללת ודאישגם ר"א המודעי לא פליג על זה שוודאי חילל אלא שעשה תשובה ופרח החטא:

**ר"א ור"י תרויהון אמרין עלה מחטאתך.**ה"ג ר"א ור"י אומרים עלה ממתנותך. ור"א המודעי אמר עלה מחטאתך. וכן עולה יפה כל אחד לפי שיטתו:

**איני מרחקך כו'**רבנן אלו ס"ל כר"א ור"י שחטא ממש במעשה אלא שעשה תשובה. ולא ידע יעקב אם נתקבל תשובתו אם לאו. ולכן אמר איני לא מרחקך ולא מקרבך עד שיבא משה כו'. והכי פירושו אל תותר איני נותן לך יתר שאת עד בא מי שכתוב בו עלה. והרמז בזה כי הוא שעלה אל האלהים ויודע אמיתת הדברים או שתפלתו מתקבלת יותר (יפ"ת):

יחי ראובןשפי' יחי בעה"ז ואל ימות בעוה"ב כדאי' בפרק הגולין:

**כך היתה עדתו של קרח.**כלו' אל תתמה שיהיה המת נענש או תלוי ברפיון עד בוא הנולד אחריו להצילו בתפלתו כי כן עדת קרח היתה שוקעת ויורדת עד שעלו בתפלת חנה. מה שהתפללה עליהן אצל תפלת שמואל היינו לפי ששמואל מבני קרח [ראוי] שבעבורו יזכה קרח אביהם (יפ"ת):

**אחים לדינה כו'**שמסרו נפשם עליה ולא ליוסף:

גזולים הםשתפסו אומנות שאינה שלהם:

למכרותיהםמכורתיהם כלי זיין בל' יון וכדלקמן פ' צ"ט. אבל מ"מ מדמפיק לה בהאי לישנא ול"ק בהדיא כלי זיין דריש דרמיז ביה נמי הא שאין ראוין אלא למכורתיהן לעשו שמכר את הבכורה. שהחרב אומנתו של עשו:

**בשעה שהן באין.**בשעה שיבואו שבט שמעון ליטול עצה לעמוד נגד משה כשבא לעשות הדין והלהיבו את נשיאם לעמוד נגדו כדאי' בפרק הנשרפין וכתיב התם נשיא בית אב לשמעוני ולא כתיב בן יעקב:

בעדת קרחדכתיב בן יצהר בן קהת בן לוי. ולא כתיב בן יעקב:

**בקהלם אל תחד כבודי אבל לדוכן כו'.**פי' בשעה שנקהלו מעצמם שם אל תחד כבודי. אבל כשמקהילים אותם לעבודת השי"ת יזכר שמי:

**רב הונא ור' חנינא ור"פ תלתיהון אמרן.**ל"ג הכא (יפ"ת):

זה חמורוקרי לחמור איש לשון חשיבות שהוא נשיא הארץ. והאשימם על הריגת חמור שהיה צדיק בדין דינה ושוב נכנס בברית (יפ"ת):

**עקרתון שורן של גרים.**שנעלו דלת בפניהם שלא יבואו להתגייר כשישמעו איך הפרו בריתם לאנשי שכם:

דכתיב וברצונםל"ג דכתיב. והוא מיותר (יפ"ת):

**לעשות רצון יצרכם.**שלהפיק רצון יצרם להנקם לא חששו לנעילת דלת בפני גרים. כי לא היו מעשיהם לשם שמים לקנאות קנאת ה' צבאות שא"כ היה להם ג"כ לחוש לנעילת דלת:

זה אחד מן הדבריםדעשרה דברים שינו לתלמי כדלעיל פ"ח:

**ריבה בהן בהקנין.**פי' שמה שקלל אפם היינו שיראה סימן כעס בפניהם ע"י בהק שהוא סימן לבעלי חמה:

**למלך שהיה לו בן כו'.**להודיענו שהאף הוא זולת עצמות בני אדם. אבל הוא היצה"ר המחטיא. לכן אמר שזה כנחש הנושך הבן שהוא דבר זולת מציאות הבן ומזיקו (יפ"ת):

**וצפה המלך כו'.**שכל חששתו להבא שלא יקום עוד יצרם להחטיאם. ואולי צפה על ענין שטים וקרח:

**ליט חויא כו'**מקולל וארור יהא הנחש שעתיד לישוך את בני. וכן עשה יעקב שקילל חרון אפם הכעס הבא מזוהמתו של נחש:

ועברתם כי קשתהדריש עברתם לשון עבירה. וקללת העבירה הוא כח המשחית הנברא מעון כנודע (נזה"ק):

זה שבטו של לוישמחזירין על ישראל ליטול המעשרות. ויליף דבלוי מיירי אחלקם בג"ש דאני חלקך:

**זה שבטו של שמעון.**שהיו נפוצים בישראל מפני עניותם לחזר על הפתחים:

**אע"ג דאינון מפרשין.**כצ"ל כלו' שהכתובים מפרשין. וי"ג דאנו מפרשין (יפ"ת):

**ואמרין והערים כו'**פי' אע"ג דקאמר קרא והערים אשר תתנו מאחוזת בני ישראל מאת הרב תרבו דמשמע דמ"ח עיר שיתנו ללוים יפרישו אותם מהשבטים כל אחד כפי הראוי לו בין רב למעט. מ"מ שש עיר אתהן ואת מגרשיהן היו משל שמעון שמהארבעים ושמונה עיר שצוה ה' לתת ללוים אתהן ואת מגרשיהן נתנו שבט יהודה ושמעון ערים תשעה כדכתיב בספר יהושע וקאמר הכא דששה מינייהו הוה משמעון ושלשתן לבד היו מיהודה. וזה היה מרוע מזלם שיתמעט חלקם (יפ"ת) וע"ש:

**התחילו מסתלקין כו'**שאר השבטים הלכו להם מן הצד:

**אחיך מודים לך.**שיש לך שררה וכבוד:

**אמך כו'.**דכיון דכתיב וישתחוו לך מה צ"ל יודוך. ולכן אמר שבא לרבות אב ואם (יפ"ת):

**אני עצמי כו'.**פי' אע"פ שהבן חייב בכבוד האב ולא בהיפך. אני בעצמי מודה לך שיש לכבדך מפני מעלתך:

**נקראים על שמך.**והיינו יהודה אתה יודוך אחיך כי מודו בפיהם תמיד בשמך. משא"כ בשם ראובן ושמעון:

**וחלק עם אחיו.**וכן הוא בנמשל שיהודה הי"ל חלק בפני עצמו שיקרא בני שבטו על שמו. וכן הי"ל חלק עם אחיו שכולם נקראו על שמו (נזה"ק):

פטיריקין שלופי' מתנה שלו כלו' מאותו הברכה שברכו אביו ידך בעורף אויביך (מת"כ). או פטיריקין פי' כמו פטרון. ור"ל שזה משררתו שישלוט בם יד בעורף (יפ"ת). והמוסף הערוך פי' פטיריקין ירושת אבותיו. ובשוח"ט גרס פיזמרקין:

**הכא הוא אומר כו'.**לעיל פרשה ס"ו ושם פירשתיו:

**וחוצפה של גוריו.**כלו' חומץ הלב להתקומם כנגד אויביו:

**מטרפו של יוסף.**שאמר מה בצע:

עלית ונתעליתשפי' עלית נסתלקת. ומדאפקיה בלשון מעלה דריש נמי נתעלית והיינו שזכה למלכות. ולפי דרש זה שקאי על יוסף יש לפרש מטרף בני יוסף עלית. או מטרף. בני עלית:

מטרפה של תמרשאמר צדקה ממני והצילה:

מפרץ עד דודדהכא אמר כרע רבץ. ובפרששת בלעם כרע שכב. והתם נמי ביהודה מיירי כתיב ותנשא מלכותו ורביצה פחות משכיבה. דשכיבה משמע מנוח והשקט בהחלט. משא"כ רביצה. ולכן כרע רבץ ירמווז לזמן שהיה מפרץ ועד דוד שאף שמשפחת יהודה להיתר שאת על שאר השבטים כאומר יהודה יעלה בתחלה. מ"מ לא היה גדולתו ברורה כמו שהיה מדוד ואילך שהיתה מלכות מפורסמת:

**וי"א כרע כו'**ס"ל איפכא דשכיבה משמע שוכב ונרדם. ורביצה משמע מנוחה כמו ורבצת ואין מחריד (איוב י״א:י״ט) הילכך רביצה היא בזמן שהיתה לו ממשלה ממש דהיינו מפרץ ועד צדקיהו ושכיבה היינו מצדקיהו עד המשיח שאין מלך ואין שר רק קצת שררה ונשיאות אשר ליהודה על ישראל כדאמר בסנהדרין לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל ולזה תקרא שררה זו שכיבה:

כרע רבץ בעוה"זס"ל כלישנא קמא דשכיבה עדיפי ולהכי מוקי רביצה בעוה"ז ושכיבה לעתיד לימות המשיח שתהיה עיקר ממשלתו:

**כרע רבץ בשעה שאין שונאים כו'.**זה ג"כ כלישנא קמא דשכיבה עדיפא ומפני שלא תבחן הממשלה כל כך כשאין נצוח באויבים כמו שתחן בנצוח האויבים. וכן המנוחה תבחן יותר אחר הצער. לכן בשעה שאין שונאים אמר כרע רבץ. ובשעה שיש שונאים ועמד כנגדם ונצחם אמר כרע שכב שתכון מלכותו מאד ויכיר בשלותו:

**לא יסור שבט מיהודה זה מכיר.**דכתיב (דברי הימים א ב׳:כ״א) ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד וגו' וכתיב (שופטים ה׳:י״ד) מני מכיר ירדו מחוקקים. ועיין במס' יבמות דף ס"ב ע"ב:

**שבא ונתחבט כו'**שכשהוליד חצרון את יאיר נתנו לו בני מכיר כ"ג ערים ליאיר כדי שישא אשה מבנותיהם. ועיין בדה"א ב' ברש"י (משנת דר"א). והמת"כ גרס לא יסור שבט מיהודה זה מפיבושת דכתיב (שמואל ב ט׳:ה׳) ויקחהו מבית מכיר וגו'. ומחוקק מבין רגליו שבא ונתחבט לפני רגליו דכתיב (שם) ויפול על פניו וישתחו וגו'. והכוונה שעי"ז שקירב דוד את מפיבושת בן יהונתן שנשאר חי מכל בית שאול להביאו אליו מבית מכיר ונתנו מאוכלי שולחנו נתחזק שבט מלכותו בלי יורש עצר שיהרהר עליו:

זה מלך המשיחכלו' שבט ממשלתו יהיה נמשך בקרב ישראל עד כי יבא משיח שנקרא שילה שהמלוכה שלו. או על שם שי לו שנאמר לו יובילו שי למורא. ומאז יתפשט מלכותו כמ"ש ולו יקהת עמים וכ"ש בישראל. אבל בעוה"ז אין שבט ממשלתו אלא בישראל (נזה"ק):

זו סנהדריןוכה"ג נמי אמרינן בפ"ק דסנהדרין אלו ר"ג שבבבל כו'. ואף כי גם אלה פסקו בזמנינו. כבר פירשו המפרשים שמ"מ נמצאו שרים מושלים בדוגמתם הקרובים למלכות אשר ממשלתם מתפשט בקרב ישראל. והכא נקט סנהדרין לדוגמא בעלמא (נזה"ק):

**שהוא מכה ורודה.**ופי' שבט כמו שבט הנוגש:

שהם עומדים לפניהםכדמפרש בפ' אד"מ:

הלל מדודומזרע הלל עמדו הנשיאים בישראל ועלייהו כתיב לא יסור שבט מיהודה:

מן דשפטיהשהוא מדוד:

**דבית ציצית כו'**כל אלה שמות משפחות גדולות הם:

**גפן שכחה רע.**כל גפן שיהיה ואפי' היותר פחות אוסרין לו ברקום אחד. כלומר קושרין לו עיר אחד לטעון פירותיה. ולשון ברקום הוא עיר בן אתון והוא לובדקים שהוא מין חמור כמפורש בפרק במה בהמה. וכמ"ש בא"א וע' במוסף הערך גירסתו:

ולשרקהשהוא גפן טוב שיש לה משא יותר קושרין לה שני בני אתונו כלו' ב' עיירים להטעינן מפירותיה (נזה"ק):

זה החלבכלו' היין הלבן. ולכן אמר כבס ביין לבושו שהוא לבן שיוכלו לכבס בו כמו במים ונקרא יין חלבון (יחזקאל כ"ז י"ח):

זה האדוםשדומה לדם. שיוכל לצבע בו כסות שתהיה אדומה כיין:

**מאוסרי לגפן כו'**מפרש עירו על ירושלים שהיא העיר שבחר ה'. וכנוי עירו חוזר לה' שהוא ידוע. או חוזר ליהודה שהיא עיר מממלכתו. וגפן היינו ישראל כדמפרש לקמן פ' צ"ט. ושורקה ענין משך הזרע על דרך ואנכי נטעתיך שורק. ובני אתונו בנים איתנים. וכוונת הכתוב שמשבא דוד לירושלים הוליד את שלמה שממנו בנים האיתנים ראוים לעמוד שבם יתקיים לא יסור שבט מיהודה (יפ"ת):

אני נאסר לגפןמפרש גפן ישראל כדלעיל כר"נ. ועירה לשון עיר בן אתונות. ושורקה ישראל כדלקמן פ' צ"ט. והכוונה שכשיבא מלך המשיח שהוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות אז יהיה דבוק בישראל לגמרי שלא יזניחם עוד. משא"כ מתחלה שפעמים היה רחוק מהם:

**כבס ביין לבושו שהוא מחוור כו'.**שמכבס ומחוור הדברים ביין דהיינו תורה ע"ד כי טובים דודיך מיין כלבוש המחוור ע"ד ופרשו השמלה שפי' שאמר דברים המחוורים כשמלה (יפ"ת):

**שהוא מחוור להם טעותיהם.**וסותה לשון טעות כדלקמן פ' צ"ט:

**אין ישראל צריכין כו'.**כדאי' בביאור יותר בילקוט ישעיה. בעוה"ז ישראל למדין תורה מבשר ודם כו' אבל לע"ל אין ישראל למדין אלא מפיו של אלהים שנא' וכל בניך למודי ה' וכ"ה אומר לא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו וגו' ע"כ. א"כ כיון שאין ישראל צריכין לתלמודו של משיח ע"כ הא דכתיב כבס ביין לבושו דדרשי' לת"ת היינו לאו"ה:

**שנא' אליו גוים ידרושו.**ובמלך המשיח משתעי כולה פרשה דשם:

**גוים ידרושו לא ישראל.**שפי' ידרושו ללמוד ולקבל ע"ד ותלך לדרוש את ה':

**א"כ למה מלך המשיח בא ומה הוא בא לעשות.**ר"ל דמעיקרא ס"ד דעיקר תכלית המשיח ללמד דעת את בני ישראל ולהנהיגם כדרך המלכים. דאי לקבץ גליות אין צורך לו כי ה' מזרה ישראל יקבצנו כאומר ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל וכתיב והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'. אבל השתא דקאמר שאין ישראל צריכין לתלמודו א"כ למה הוא בא ומה הוא בא לעשות כלו' בתחלה למה בא לגאולת ישראל שאין צורך לו ומהו בא לעשות אח"כ מאחר שאינו צריך ללמוד לישראל ומשני שיש בו צורך בעת בואו צריך לכנס את ישראל שצריך היות להם ראש אליו גוים ידרושו להביא אליו את בני ישראל כדי למצא חן בעיניו וה' יעשה הדברים בדרך ארץ. גם אח"כ צריך לו לתת שלשים מצות לאו"ה כי זו נבואה מחודשת אז ליתן להם מצות מחודשות (יפ"ת):

שלשים גבוריםפי' צדיקים ע"ד גבורי כח עושי דברו והן שלשים צדיקים שאין העולם מתקיים בפחות מהן. וטעם קריאת הצדיקים והמצות כסף אפשר לשון כוסף וחמדה או על שם טהרה ונקיות ע"ד כסף נבחר לשון צדיק:

אמרי ליה לר"יפי' סייעתא לדידך דמיירי בל' מצות דלפי זה מיירי באו"ה דפשטיה דקרא באו"ה מיירי כדכתיב התם ואקח את מקלי את נועם ואגדע אותו להפר את בריתי אשר כרתי את כל העמים אבל לרב קשה וכי לא שמיע ליה דלא מיירי אלא באו"ה והיכי מפרש ליה בל' צדיקים:

**על דעתיה דרב בשעה שישראל זוכין רובן בא"י ומיעוטן בבבל ובשעה שאין זוכין רובן בבבל ומיעוטן בא"י.**כצ"ל (יפ"ת ומת"כ) וכן הוא בשוח"ט. והוא מילתא באפי נפשיה. לומר דאליביה דדריש שפי' הכתוב על שלשים צדיקים שבישראל. שבשעה שישראל זוכין רובן בא"י משום דא"י ה' דורשה תמיד וזכות צדיקים מהני טפי. ועוד שצדיקי א"י גדולים טפי מדח"ל כדאמר בפרק סדר תעניות מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי בבל:

**רובן של סנהדרין משל יהודה.**ואע"ג דאמר לעיל פ' ע"ב מאתים ראשי סנהדריות היה שבט יששכר מעמיד וכל אחיהם מסכימים הלכה על פיהם היינו שהם חכמים להורות בתורה וראויים לסנהדרין אבל סנהדרין ממש שהם הע"א שבלשכת הגזית העומדים למשפט כל ישראל רובם אינן אלא מיהודה (יפ"ת):

**ומה טעמיה חכלילי עינים מיין.**ופי' עינים סנהדרין ע"ד והיה אם מעיני העדה. ואמר בדרך משל על רב תורתן חכלילי מיין לפי שד"ת משולים ליין. ויתכן שהחכלילות רמז לחדוד והפלפול שהם בוערים כאש בפלפולם:

וסודרים ד"ת בשיניםשמחזירים על שמועתן עד שהיא סדורה בפיהם. ותפס השינים תמורת הפה. ועל ידי כן מוציאין אותם נקיים כחלב. כי על ידי רוב החזרה עליהם מבינים אותם כהוגן כי אין מדרש בלא חידוש. ופי' ולבן שינים מחלב מלבינים דברי תורה בסדורה בפיהם יותר מלבון החלב:

שעיניהם כחולותכלומר בני דרום שהם מיהודה עיניהם כחולות ואדומות על ידי היין. ומשום דקשה מנ"מ בהא. ולכן אמר וכחם יפה לת"ת והיינו כדאמרי' חמרא וריחני פקחני (נזה"ק):

**יפה יין לבן שנים.**פי' לזקנים. יותר מחלב לתינוק. דרש שינים כמו שנים כמו שאמר בגמרא אל תיקרי לבן שינים אלא לבן שנים:

**אם יין חרדלי שתית.**הוא אדום. יין הוא. ואם יין גורדלי שתית הוא לבן אינו יין אלא מים. ולכן אמר חכלילי עינים מיין שהיו עיניהם אדומות מיין האדום (נזה"ק):

**היו נסבין כו'**היו לוקחים כ"א מהם שני סלעים בכל שבת לקבץ העם לדרשות רבי יוחנן. ובשבת זה היה רבי יהודה המקבצם. ובשבת אחר היה רבי לוי המקבצם. ובעוד היה האחד מקבץ העם. היה חברו נכנס לבית המדרש והיה דורש דבר מה קודם שבא רבי יוחנן כדי שלא ישבו הצבור בבטלה (מת"כ):

**עאל ר' לוי לבה"מ.**ואותו שבת היה רבי יהודה המקבץ הציבור:

הדין יונהזה יונה בן אמתי הנביא משבט זבולן היה:

**מזרחה וגו'**וסיפיה דקרא גתה חפר:

**בן אמיתי וגו'**וסיפיה דקרא אשר מגת החפר וכיון דגת החפר מגבול זבולן יונה מזבולן היה:

גובבתא דצפוריןהערוך לא פירשו ונראה שהוא לשון גבשושיות וגבעות. ואולי ציפורי יושבת במקום הרים עכ"ל של המת"כ. והמוסף הערוך בערך האחרון הר גבנונים תרגומו אתעביד להון גבבא. פי' חטוטרות כמו גבעה. וז"ל היפ"ת נראה שהוא מקום בצפורי שיש בו גבים גבים מים ועל כן נקראת גת החפר דגת וגבע מובנם קרובים כדתנן בפרק הפרה המפנה המעין לתוך הגת או לתוך הגבי:

**עאל רבי יוחנן כו'.**נכנס ר"י ודרש שיונה בא משבט אשר:

**ואת יושבי צידון.**אלמא צידון מגבול אשר. וכתיב קום לך צרפתה אשר לצידון. ויונה בן הצרפית שהחיה אליהו הוה כדאי' בפדר"א ובירושלמי. א"כ יונה מצידון היה והיינו מאשר:

**אע"ג כו'**אע"ג ששבת זה הוא שלך שתדרוש אתה בבית המדרש קודם שיבא ר' יוחנן. קח נא שני סלעים ולך קבץ את הצבור אל הדרשה ואנח אותי שאכנוס גם היום לדרוש בבית המדרש (מת"כ):

אע"פ שלמדנוכלו' אעפ"כ לא פליגי אדידיה אלא אביו משל זבולן:

**ירך שיצא ממנו.**כצ"ל פי' בן דברא כרעא דאבוה וה"ק בן אחד מזבולן דהיינו יונה יהיה מצידון שיקרא צידוני ע"ש אמו שתהיה משם (יפ"ת):

א"ל אמרתנחמן קיים תיתי למימרנא מן יתיב ושמש דורש כ"ב שנה. היפ"ת הגיה שצ"ל אמרת נעמן קיימתתיה למימרנא. מן ההוא יתיב ושמש דרוש כ"ב שנה. וה"פ אמרת דבר נעים ויפה שקיימת בה מאמר שנינו. ומאז אז והלאה מינהו רבי יוחנן להיות דורש ומשמש לבדו כ"ב שנה עכ"ל ונכון. והנה בירוש' הוריות פ"ג אי' קם ר' אבא בר כהנא ונשקיה בראשיה לר' לוי אמר זכיתה מימרינה יקים תיזכי מימרינא מיתיב. ופי' היפ"מ זכית לאומרה בעומד תזכה לאומרה מיושב שיהיה זקן מוסמך שהוא דורש מיושב ע"כ. וכן כאן הדורש היה רבי לוי. וכן צ"ל א"ל אמרת ניהלן קיים תזכה למימרינה מן יתיב. פי' שהציבור אמרו לרבי לוי כן. וסיים המדרש ושמש דרוש כ"ב שנה פי' ששמש הצבור בדרשותיו כ"ב שנה:

**ד"א וירכתו על צידון.**כלו' לא תיקשי מ"ש צידון בזבולן עם היותו מגבול אשר דצידון זה הוא זבוד דגלילא או מגדל דיו שהם מגבול זבולן ואיקרי הכי ואין זה צידון דאשר:

גרמיו ברוריםחזקים וברורים מתוך גסותם:

ברור עליושהיו בני יששכר חכמים גדולים כדכתיב מבני יששכר יודעי בינה לעתים. ותלמודו ברור לו שלא היה מסופק בדברים. א"נ שכל רואיהם יכירום שהם חכמים ואמרו עם חכם זה כמו שהחמור עצמותיו ניכרים לעין:

שהם יושבים לפניהם בארץכדתנן בסנהדרין דג' שורות של תלמידים יושבים בקרקע לפני הסנהדרין. והיינו בין המשפתים כד"א אם תשכבון בין שפתים כדלקמן פ' צ"ט:

זו התורהונקראת מנוחה כמ"ש ומנוחה לא מצאתי כדאיתא בתנחומא:

**זו התורה ארוכה מארץ מדה.**ואע"פ שארוכה מארץ קראה ארץ לפי שאין נראה במוחש דבר גדול ממנה ואין מראין לעין אלא מה שיכולה לראות. ועיין ביפ"ת ובנזה"ק:

**אלו מאתים ראשי סנהדראות.**ועל ידי שטורח משא הצבור עלייהו נקראו עבדים כמ"ש בפרק כהן משיח גם אם תהיה עבד לעם הזה:

**שהיה משבטו של יששכר כו'.**עם תיבת וכו' מרמז על תשלום ענין זה דיששכר המבואר יותר לעיל פרשה ע"ב ע"ש:

**שהיה משבטו של יששכר.**כדכתיב ראשיהן מאתים והיינו ראשי סנהדראות כדלעיל פ' ע"ב:

נמוך מכאןששדרתו בולטת הרבה. משא"כ שאר הבהמות ששטח הצלעות קרוב לשטח השדרה:

**כך בקעה מכאן.**וטעם בשורה זו לומר שיזכה בהר ובשפלה לפי שההר יפה מהשפלה לקצת דברים והשפלה יפה למקצתם:

עולה של א"יבהפרשת תרומות ומעשרות בהיותם בני תורה רובם ככולם וכדאמרי' בעלמא חזקה לחבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן. אבל שאר השבטים שהיו רובן ע"ה נחשדו בכך שבעבור זה תיקנו חכמים מעשר דמאי וכנודע. ולכן אמר על בני יששכר ג"כ ויהי למס עובד דהיינו כלפי הכהנים והלוים והעניים לתת להם חוקם הראוי להם כנותן מס למלך (נזה"ק):

לא הניחו יתירותכאן כתב יתירות. ולעיל סוף פרשה ס"ב גרסי' יתידות והוא ע"ש הכתוב והיו לשיכים. והיינו יתידות. וכל השבטים הניחו שארית מהגוים שארצותם נפלו בחלקם כדמפורש בכתוב. אבל ביששכר לא כתיב הכי נראה שלא השאיר שריד. והיינו למס עובד שטרח מאד כעובד למס להוריש כל אויביו. ואע"ג דבדן נמי לא כתיב שהניחו יתירות. מ"מ הא אשכחן שלקחו את ליש אחר מות יהושע:

אף שבטו של יששכר הניחו יתירותמדכתיב לא אגרשנו מפניך בשעה אחת פן תהיה הארץ שממה. ופשיטא שלא היה שבט יששכר גדול משאר כל השבטים ליישב כל הארץ מתחלה:

**אלא שהיו בעלי מסים.**כלו' שאר השבטים אע"פ שמתחלה הניחום שם ע"מ להיות להם למס עובד מ"מ לאח"ז הרבה מהם מרדו בם והיו להם לשיכים וליתדות. אבל העמים אשר ישבו בגבול בני יששכר נשארו להם תמיד למס עובד ולא ערב לבם לפרוק עול מפחדם ואימתם ונתנו תמיד מסים כפי מה שנשתעבדו בתחלה בזמן כיבוש הארץ. והיינו דקאמר הם בעלי מסים היו כמו שנשתעבדו משא"כ בשאר השבטים (נזה"ק). ובירושלמי הגי' מעלה מסין הוו כמו שנכבשו ור"ל לענין קדושת הארץ דינם כמו שנכבשו (הרד"ל):

**והיה שבטו של יששכר נוטל מהם ומפרש בים.**עיין מת"כ והאב"א שכתבו שהגירסא הנכונה היא שהיה שבטו של יששכר נוטל מהם על החמור ומביאן לזבולון וזבולון נוטל מהם ומפרש בים. וכן נכון כי שבט יששכר היו עוסקים בתורה ולא במסחר כמבואר בסמוך ובכ"מ. וכן נאמר שמח זבולן בצאתך (לפרגמטיא) ויששכר באהליך (אהלי תורה) ופירוש הכתוב לפ"ז יששכר שפירותיו גסין כעצמות החמור שנטל מהם זבולן ומוליכם ומרביצם מעבר לים. המשפתים ל' שפת ים. ודרש ג"כ חמור גרם כדלקמן:

**יששכר חמור לגרמיה.**כלו' שהחמור גרם לידתו כדלקמן פ' צ"ט וקמ"ל שהקב"ה סייעה באותה מעשה להטות חמורו של יעקב לאהל לאה:

**המיוחד של שבטים.**הוא יהודה שהיה ראש השבטים ולפי שמיהודה הוד מלכות לשפוט את ישראל אמר שמדן יהיה שופט כמוהו שיהיו ישראל בימיו בשלוה כמו בימי דוד ע"י שהיה עושה נקמה בפלשתים א"נ שהיה שופט בצדק גמור בלי שום הנאה לעצמו כדוד דכתיב ביה ויהי דוד עושה משפט וצדקה (יפ"ת):

אילולא שנדבקכלו' לפי שלא העמיד השופט אלא לפי שנדבק למיוחד שבשבטים לכן הקישו הכתוב אליו והכי אי' לקמן בבמדב"ר פ"י מלמד שהיה אביו מדן ואמו של מנוח מיהודה כו' וכן מנוח שהיה מדן ואשתו היתה מיהודה נמצא שמשון בא משבט דן ומשבט יהודה כו' ע"ש:

לא היה מעמידדשבט דן ירוד שבשבטים ע"י פסל מיכה. וכן ואת האחד נת בדן:

א"צ סיועמפורש לקמן פ' צ"ט כאחד כיחידו של עולם שאין צריך סיוע במלחמה שנא' פורה דרכתי לבדי. וכן שמשון העומד מדן לא הוצרך אחרים לסייעו. וכן לא הוצרך לחרב אלא לקח בידו לחי החמור בר תלתא יומין כדמסיק דכלא חשיבא:

בר תלתא יומיןפי' שהחמור בעל הלחי היה קטן בן ג' ימים. ודריש טריה שלישי מלשון יוני (יפ"ת):

בטנה תריןשהיו ב' חמורים בבטן האם של חמור זה שהיה הלחי ממנו. וכן הוא בערוך בהדיא וז"ל כלומ' שני בנים בבטנה ולהכי קריה טריה דהיינו שלישי שהאם עם התאומים ג' וזה יורה שהיה חלש מאד. וז"ש היא דעתיה דרבי אבין דקמפרש חמור חמורתים שלחי החמור היה אחד מחמור חמורתים דהיינו ג' האם והתאומים (יפ"ת):

ומפטפט צחיהעיקר כפי' המת"כ מי שמפטפט דהיינו המדבר הרבה פטפוטי דברים צמא למים מכח הדיבור. ונראה דדייק ל' הכתוב שם ויהי ככלותו לדבר וגו' ויצמא מאד דלענין מאי אמר יתור לשון זה אלא להורות שע"י הרבות בפטפוטי דברים זה היה כל עיקר הסיבה לצמאונו (נזה"ק):

אפי' היה צרצורכלי זכוכית רחב למטה וקצרה למעלה:

**של מים מונח לפניו לא היה יכול לפשוט את ידו וליטלו.**כצ"ל ולא מצא תקומה אלא תפלה וז"ש אלא ויקרא שמשון אלא ה' שהיא התפלה. ודייק זה דאל"כ לא הו"ל לעמוד שם אלא למהר למקום שימצא מים (יפ"ת):

**ויאמר ה' אלהים אתה נתת ביד עבדך וגו' אמר לפניו רבון העולמים כו'.**ממלת ויאמר ה' אלהים כו' עד וגו' עיקר הציון הנ"ל הוא נכלל במלת וגו' דמדסיים שם ונפלתי ביד הערלים:

אלא המילה הזאתדייק מדכתיב ביד הערלים ולא ביד הפלשתים:

לחי שמוכדכתיב (שופטים ט"ו ט') וינטשו בלחי. (שם) הוא בא עד לחי. ופי' הכתוב אשר בלחי האבן שהיתה שם העשויה כמכתשת. ורבנן אמרי המקום ההוא מכתש שמו. כי על האבן היה לו לומר סלע המכתש היינו שעשויה כמין מכתש. אלא המקום מכתש שמו. ולפ"ז המקום הכללי נקרא לחי ע"ש לחי דשמשון והמקום שממנו יצא מים הוא נקרא מכתש. ואפשר שדרשו רבנן כן כי מצינו מקום שנקרא מכתש (צפניה א' י"א) הילילו יושבי המכתש. ואולי הוא בארץ פלשתים שצפניה נבא שם על פלשתים כמ"ש (פ' ט') ופקדתי על כל הדולג על המפתן. והם פלשתים כמ"ש (ש"א ה') על כן לא ידרכו כהני דגון על מפתל דגון:

מעיין מבין שיניופי' מכתש אשר בלחי גומא שהשן יושבת בה שעשויה כמין מכתש. שסובר כמ"ד לעיל שנחלש כ"כ עד שאף אם היה צרצור של מים לפניו לא היה לו כח לפשוט ידו וליטלו. ולפיכך הוצרך הקב"ה להמציא לו מעיין מבין שיניו:

באיזה זכותדלא משמע שהיה בזכותו לפי שהלך אחר עיניו ואינו כדאי שיעשה לו נס כזה:

מבין שיניוופירוש יזנק יקלח. מבשן נוטריקון מבין שיניו:

**מה נחש זה מצוי.**אע"ג דקרא מפרש דמיונו לנחש שנושך עקבי סוס מ"מ רמז ג"כ הכתוב לענינים אחרים:

מצוי בין הנשיםכי טבעו תאוה רעה. ולכן כינה לשמשון כן שהיתה תאותו רבה בזה. ורמז ענין זה לומר שקרה לו שהיה כשפיפון הנושך עקבי הסוס שצריך להמית את עצמו כדי להמית רוכב הסוס:

נאסר בשבועהע"י שמשביעים אותו בלחשי החברים נאסר ואינו מזיק:

**כך שמשון נאסר בשבועה.**ורמז זה לספר בשבחו שהוא ירא שבועה שעי"ז האמין בשבועת עמו ונאסר בידם וכדמשמע בויק"ר פ"ך:

אלא בראשומפורש בילקוט בקונטרס אחרון סי' ל"ה כשם שהנחש אם לקה בזנבו אינו מת כיון שהוא לוקה בראשו הוא מת שנא' הוא ישפוך ראש כך שמשון אסרו אותו בידיו וברגליו ולא מת. כיון שגלחו ראשו כתיב והוא לא ידע כי ה' סר מעליו. ואעפ"כ הנושך עקבי הסוס שאחז בב' העמודים והפיל הבית:

ריסו מחלחלארס שלו אפי' לאחר מיתה נוקב ומחלחל פי' אפי' לאחר מות הנחש הארס היוצא ממנו מחלחל. משא"כ שאר הדורסים דקי"ל שאם נהרגו קודם הוצאת הצפורן הנדרס כשר לפי שאין מטילין הארס אלא בהוצאת הצפורן ואז כבר מת ואין היזק בארס שלו. וכן ויהיו המתים שהמית במותו דודאי כשנפל הבית על כולם יחד רבים מתו אחריו אחרי מותו:

קראו לשמשוןוכתיב וילפות שמשון את שני עמודי התוך. והיינו הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור. בהפלת העמודים הפיל כל העומדים על הבית:

**אלו מה שהיו על שפת הגג.**דכתיב הרואים בשחוק שמשון וא"א שיראו בו אלא העומדים על שפת הגג שהרכינו עצמן להביט אל תוך הבית:

**ואת אמרת וירדו אחיו.**ר"ל מדכתיב וישאו אותו ולא קאמר וימצאוהו. דמשמע שלא הוצרכו לחפש אחריו על זה קמתמה איך אפשר זה. וקאמר יעקב בקש רחמים שימצא מיד שלא יתעכב מהקבורה כלל. והרמז לזה מדכתיב ויפול רוכבו אחור שמשמע שהתפלל שלא יפלו עליו אלא אחור כלו' ברחוק ממנו כדי שישאר שמשון לעצמו:

יחזרו דברים לאחוריהםדרשה אחריתא היא שהתשועה שהיתה לישראל על ידו יהיה שוב לאחור במותו שיחזרו הפלשתים לצערם (יפ"ת ונזה"ק). אבל הרד"ל הגיה בקש רחמים על הדבר ויפול רוכבו אחור יחזרו רוכביו לאחוריהם:

**לפי שהיה אבינו יעקב.**שלפי שהיה סבור בתחלת נבואתו כשראהו נוצח אויביו שלא כדרך העולם. סבר שהוא משיח ושוב ראה שמת אמר מאחר שזה מת לישועתך קויתי ה' על ידי מלך המשיח. אך קשה שהרי כבר אמר לא יסור שבט מיהודה עד כי יבא שילה והיינו מלך המשיח כדלעיל והיכי ס"ד שהמשיח מדן (יפ"ת). לכן נראה דל"ג מלך המשיח אלא שהגאולה מגעת בימיו. שאע"פ שאינו משיח מ"מ תלה הגאולה בו להיותו נטפל למלך המשיח. והוא מבואר ע"פ מ"ש בזוהר דלע"ל יבא עם מלך המשיח אחד משבט דן הנקרא שרי' והוא יהיה גבור חיל מאד ובכח גבורתו יפיל חללים הרבה מן גוג ומגוג. ולכן יעקב חשב תחלה שהוא שמשון. ולבסוף בראותו שמת ידע נאמנה כי עדיין לא הגיע העת אלא יתקיים באחר כיוצא בו (נזה"ק). וצ"ל לאחוריהם לישועתך קויתי ה' לפי שהיה אבינו יעקב כו':

הכל בקוויכלו' שאפי' אין האדם כדאי זוכה לכל המתנות בזכות הקווי כדמפרש והיינו בזכות האמנה והבטחון. ועז"א לישועתך קויתי ה' שאפי' לא יהיה כדאים כל כך לגאולה וישועה מ"מ תהיה הישועה בזכות הקווי והבטחון (נזה"ק):

יסורים בקוויפי' שעם היות האדם בתוקף הצרה ומדוכה ביסורין יקוה לה' שירחם עליו ויסירם מעליו ועז"א אף אורח משפטיך ה' קוינוך שאף במשפטיך (אלו יסורים) שתביא עלינו קוינוך שתסירם ממנו כדפי' הרד"ק:

קדושת השם בקווישיהיה מקוה שתבא לידו שיקדש שם שמים וכהא דא"ר עקיבא מתי יבא לידי ואקיימנו:

זכות אבות בקווישעם שרואה האדם שלא עמדה לו זכות אבות כאילו לא נזכר לפני ה'. עכ"ז יקוה לו ויזכור לו. כי אולי איזה סיבה מנעה הטוב ממנו עד עתה ותבטל עכשיו:

תאוותו של עוה"בהיינו ימות המשיח שהיא הצלחה שאין לה תכלית וקצבה (יפ"ת):

ולזכרך זכות אבותדמפרש לזכרך הזכרון שאתה מזכיר והיינו זכות אבות כדכתיב וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. וכן בנוסח התפלה וזוכר חסדי אבות:

חנינה בקוויכלומר שהאדם זוכה לחנינה שהוא מתנת חנם בזכות הקווי שנאמר ה' חננו לך קוינו:

סליחה בקוויר"ל הסליחה בזכות הקווי והבטחון בה' מתרצה בתשובה למחול ולסלוח עון:

**לפי שהיה יעקב כו'.**מביא ראיה מיעקב שהכל בקווי שאע"פ שראה אותו שמת אמר לישועתך קויתי ה' וצפה לישועה שהיא קרובה כמ"ש כי קרובה ישועתי לבא:

גד גדוד יגודנובשעה שהיו ישראל מכבשים כו'. לשון האגדה מגומגם. ועיקר הכוונה כנוסח שהביא בעל א"א וז"ל גד גדוד יגודנו הה"ד ויעזרו עליהם וינתנו בידם ההגריאים אמרו חז"ל כשחזרו ראובן וגד מכבוש הארץ והיו הולכים להם לאלהיהם מצאו ד' אומות נלחמים בבניהם שנאמר ויעשו מלחמה עם ההגריאים וגו' והיו בניהם מגדלים שערותם והיו נלחמים אלו כנגד אלו ולא היו מכירים לבניהם שהניחום קטנים באותה שעה נתן הקב"ה בלבם ואמרו עננו ה' אלהי אבותינו עזרנו. שמעו אבותיהם והכירום נפלו על הישמעאלים והרגום הה"ד ויעזרו עליהם וגו' ולמה כן כי לאלהים זעקו באיזה זכות כו' ע"כ. וכן אמר כאן שבני ראובן וגד הניחו בניהם קטנים ומי שהניחו בן עשר מצא אותו בן כ"ד כו'. די"ד שנה עברו בכיבוש וחילוק. וקאמר שנזדווגו להם שלש משפחות רעות יטור נפיש וקדמה (בד"ה ונודב) אלא דלא אשכחן בתורה שם נודב צ"ל דהם קדמה הנזכר בתורה. והן הם משפחות הישמעאל וכדמפרש בס"פ חיי שנה (נזה"ק):

**הה"ד ובימי שאול עשו מלחמה את ההגריאים כו'.**דמלחמה זו היא המלחמה הנזכרת ראשונה באומרו ובימי שאול עשו מלחמה עם ההגריאים דשאול זה יהושע שהיתה המלכות שאולה בידו (שבמותו פסקה ממנו המלוכה) אלא שהכתוב קיצר תחילה להזכיר סתם מלחמה אצל ספור ישיבתם בארצם. ושוב פירש איך היתה המלחמה:

**והיו אלו מגדלים שער.**פי' בני ראובן וגד מגדלים שער ואלו בניהם שנשארו בערי המבצר בעבר הירדן מגדלים שער דרך אבל ודאגה. וישמעאלים הם ההגריאים שהם בני הגר. ואע"ג דכתיב אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים. אפשר דקצת משפחות נקראו בשם ישמעאל וקצתם בשם הגר. אבל כל ההגריאים ישמעאלים וכל הישמעאלים הגרים. ולפי שהיו מגדלים שער כישמעאלים ולא היה הפרש ביניהם לכך לא הכירום אותם אבותיהם לולי שהכירו אותם ע"י שצעקו עננו כו':

**הה"ד ויעזרו עליהם כו'.**סיפא דקרא כי לאלהים זעקו שע"י שזעקו עננו נעזרו:

באיזה זכותמשום דכתיב תו וישבו מקניהם וגמליהם כי מהאלהים המלחמה נראה שמה' היה שיבואו להלחם להפילם בידם לחלק שלל להכי בעי במה זכו לסבוב הזה (יפ"ת):

**גייסא כו'**חיל הבא לשלול ולקפח אותם היו הם משוללים אותם וזהו גד גדוד חיל הבא עליו הוא יגודנו לבוז ממונו. ואע"ג דהתם הוי נמי ראובן וחצי שבט מנשה. מ"מ עיקר הנצחון היה לגד שהיו גבורי חיל ביותר כדכתי' בהו וטרף זרוע אף קדקוד. ולכן נאמר שם ספור מלחמה זו דוקא אחר יחוס שבט גד להורות כי לגד היה עיקר הנצחון במלחמה (יפ"ת):

ובנכסים רביםדיתורא רמיז נמי אהא דכיון דקמפרש מקנה וכסף וזהב וברזל ונחשת ושלמות נכסים רבים מה הן. אלא אלו נכסי ההגריאים (יפ"ת):

שארצו שמנהדלחם ל"ז והכא כתיב שמנה ל"נ. לכן קאמר דרמיז נמי שארצו שמנה (שתוציא התבואות בריבוי):

**שהוא מעמיד בגדי שמונה.**דקרי ביה שמונה מדכתיב מאשר שמנה לחמו ולא קאמר אשר שמנה לחמו אלא לרמוז על הבנות הבאות מאשר שינשאו לכהנים ויעמדו מהם כ"ג שמלובשים בגדי שמונה:

כפליותצ"ל קפליות ופי' מטעמים מל' קפילא. וקא מפרש מעדני מלך שיהיו בקיאים במטעמים הראוים למלכים (יפ"ת):

ואנפקיטןשמן זית שלא הביא שליש המשיר את השער ומעדן את הבשר:

בית השלחיןשהיא שמנה שעומדת בהר וצריך להשקותה תמיד. שחלק נפתלי גבוה כדכתיב ונפתלי על מרומי שדה. ודריש שלוחה מל' שלחין. ולפ"ז טעם אילה ע"ד כאיל תערוג על אפיקי מים. ופי' הנותן אמרי שפר על שצריך תפלה על הגשמים ע"ד ויצו עליה במפגיע (יפ"ת):

הה"ד מכנרת עד ים הערבה כהשתא מפרש לה בענין אחר דשלוחה על שם גנים שלה מל' שלחיך פרדס רמונים ומייתי מכתוב מכנרת ועד ים הערבה דמתרגמינן גנוסר. והיא נקראת בימיהם ירח למר. או בית ירח למר. ומקומות אלו היו מפורסמים בימיהם בגנות ופרדסים שהיו בהם. ועל כן נקרא גנוסר מלשון גני שרים. או לפרש אילה שלוחה זו גנוסר שקלה לבשל פירותיה כאילה הרצה מאד במהירות. וכן בתנחומא אילה שלוחה זו בקעת גנוסר המבכרת פירותיה וממהרת כאילה. ופי' הנותן אמרי שפר על טוב הפירות או כדאי' בתנחומא שמכבדין מפירותיה למלכים ומשפירין דבריהם. ומסיק שר"ב אמר כל חוף ים טבריה נקרא כנרת ע"ש אילן הנקרא קלא דכנרא שפירותיו מתוקים. או שנקרא כנרת ע"ש שפירותיו מתוקים כקול כנור. אלמא דארץ נפתלי היה מבורך בפירות טובים ומובחרים. וקאמר שלכך נקרא גינוסר שהוא נוטריקון גני שרים שהיה למלכים גנים שם. כן הוא לדברי חכמים. ורבי יהודה ב"ס מפרש שעל שם בני נפתלי עצמם נקרא גינוסר גני שרים שהיו בהם שרים רבים כדכתיב ומנפתלי שרים אלף וכן הוא בילמדנו פ' שלח אמרו רבותינו למה נקרא גנוסר וכו':

**הה"ד ותשלח ותקרא כו'.**כמו ד"א על מקרא דאילה שלוחה. והיינו על ברק שנא' ותשלח ותקרא כו' שרץ כאילה במצות דבורה לבשרו על נצחונו לסיסרא. ולזה מייתי קרא דמשכתי אליך אל נחל קישון (יפ"ת):

**שהן משפרין אמרים שנתנו בשופר ובתרועה.**דריש שפר לשון יופי כמשמעו. ודריש ליה נמי כמו שופר מדאפקיה בהאי לישנא ופירש שהיו מיפים כח התורה שניתנה בשופר ובתרועה שהיו שופטי ישראל ומורין להם התורה והמשפט (יפ"ת). ובס' צרור המור הביא מדרש זה וז"ל הנותן אמרי שפר ר' יוסי ב"ח בשם רבי אידי בשם ר' אחא אלו ד"ת שנתנו למ' יום ע"י שופר ותרועה. וכן הוא במד' שוח"ט (א"א):

**את מוצא בשעה שעלו לקברו את כו'.**שהיה רץ במהירות כאילה כו'. ובמס' סוטה אמרו שעשו היה המערער על חלקו במערה ולפי מדרש זה היו בני חת עצמם המערערים לפי שהיתה מעפרון החתי תחלה. ויתכן מה ששתקו עד עתה ולא ערערו בעת שקברו את יצחק ורבקה ולאה לפי שאותן השנים שהיה יעקב במצרים החזיקו בני חת מחדש במערת המכפלה בחשבם שהיא הפקר שמתו כל האנשים היודעים שהיא קנויה עדיין ליעקב:

ושיפר על ידןשהביא את הספר ממצרים ונתנו אותו לאחיו הגדולים להשתיק בו כח המערער. ושיפר על ידו כח מקח המערה:

**בן שהפיר לאחיו כו'.**דרש פורת לשון הפרה. ודריש ליה באחיו או באדונתו. ומשום דכתיב ביה ב' זימני דריש ב' הפרות שהפר לאחיו ושהפרו לו אחיו. אי נמי שהפר לאדונתו ושהיא הפרה לו. ומ"ש שהפר לאחיו פי' שהפר ברית אחים בהביאו את דבתם רעה ושהפירו לו אחיו ברית אחים ומכרוהו. ולפ"ז פי' עלי עין ע"י שאביו שם עינו עליו קנאו בו. ומ"ש שהפר לאדונתו ר"ל שבטל דבריה ולא שמע אליה. וכן הפרה לו אדונתו אהבתה לו ושמתהו בבור בסוהר. ופי' עלי עין לפ"ז ע"י שנשאה עיניה עליו כאומרו ותשא אשת אדוניו (יפ"ת):

**א"ר אבון בן פרות רבית בן פירות רבית יוסף.**כצ"ל משום דכתיב בן פורת ב' זימני דריש חד לשון פרות וחד לשון פירות ור"ל שנתגדל ע"י חלום הפרות וע"י חלום הפירות היינו השבלים:

**בן פורת רבית יוסף בכולם כתיב כו'.**דריש לה בענין אחר. והוא דפורת לשון רביה וגדולה. ורמז זה שהגביה קומתו לפני אמו. וע"י זה זכה לגדולה. ולכן אמר בן פורת ב' פעמים ולא הוצרך בעל האגדה להזכיר בפרשה זו בן פורת ב' זימני לפי ששניהם נדרשים לשון רביה (יפ"ת):

**עלי לפרוע לך אותו העין.**שברכו מדה כנגד מדה שלא ישלוט בו עיה"ר והוא עולה ושולט על העין ולא העין עליו וע"ל פ' ע"ח סי' י"ג:

מציצותמביטות:

**שירין וקטלין כו'.**הם מיני תכשיטין:

**שיתלה עיניו להביט בהם.**ואעפ"כ לא עשה:

שאתה נותן לבנותיךפי' לבנות יוסף ניתן צעידה בתורה עלי שור כלו' בשביל ההבטה שלא הביט במצריות. ומדאפיק לה בלשון בנות ולא קאמר נשים דריש דרמיז נמי אבנותיו של יוסף. והא בהא תליא שזכו בנותיו לכך ע"י שלא הסתכל בבנות מצרים (נזה"ק):

מהו צעידה פרשהמפרש צעדה מלשון תכשיט וקישוט כלשון אצעדה וצמיד דמפרש לה בתרגום יונתן בכלילא דדהבא דברישא. וכבר נודע לי"ח כי הנפש המשכלת מתקשטת בקדושת ד"ת הנקראים קישוטי הכלה. וזהו שאמר כי בעבור שיוסף לא רצה להסתכל בקישוטי הבנות בנות מצרים. לכן בנותיו דהיינו בנות צלפחד שהיו מזרעו זכו לצעידה היא פרשה בתורה שנכתב על שמן שנעשה לנפשם כמין קישוט תכשיט וכתר לראשן מאור קדושת התורה (נזה"ק):

פרשההיא פרשה נחלות שניתנה ע"י בנות צלפחד וראויה היתה שתנתן ע"י משה אלא שזכו הן שניתנה על ידו כדאי' בספרי:

בן שהמיר לאחיולשון מרירות. ופירושו שהשביעם ממרורים בהבאת דבתם רעה. והם המרו לו שמכרוהו. ומשום דכתיב וימררהו חסר וי"ו דריש שהמיר הוא לאחיו כאילו כתיב וימרר הוא. ופירש ג"כ שהמיר לאדונתו. ולכן לא נאמר ג"כ שהמרירה לו אדונתו כדאמר לעיל שהפרה לו אדונתו. דהכא כתיב וימררהו בלשון רבים ולא יצדק אלא באחיו (יפ"ת). ובעל אות אמת ומת"כ גרסו בן שהמיר לאדונתו בן שהמירה לו אדונתו ואפשר שכוונתם כמו שפירש רש"י בחומש שפי' וימררהו פוטיפר ואשתו לאסרו:

**אבל איני יודע מי ירבה.**אם אחיו שמכרוהו או אדונתו. והשיב ת"ל ורבו וישטמוהו בעלי חצים אלו בעלי מחיצתו שהשליכו כו'. ומי הוא זה. הלא ודאי אדונתו ואנשי ביתה כדכתיב ותקרא לאנשי ביתה וכדמפו' לעיל נתנה אותו בפיהם של כולם ע"כ. והמה עזרו לרעה לדבר עליו תועה בשניהם חנית וחצים ועליהם יצדק ב' ההוראות אלו:

**מה ראה למושלן כחץ.**להמשיל את לשון הרע לחצי גבור שנונים:

**דאמור כו'**לשון הרע נא' ד"מ ברומי וממית בסוריא:

ולא ככל גחליםאינו ממשיל לש"ה לגחלים בעלמא:

**אלא כו'**לפי גיר' הספר שגורס חורף וקיץ וחורף צ"ל י"ח חדש. אכן גופא דעובדא הביא בשוח"ט מזמור ק"ך ושם גורס י"ב חדש:

זו עכסילופי' האב"א כוכב כסיל והוא קבוע במזל קשת והוא חם מאד וכן יוסף נתחמם מאד וקרוב היה להיות קשתו ננערת. וכה"ג נמי פי' היפ"ת:

**מי גרם לך שלא להדחות.**כצ"ל ופי' שאם הי' בא להשמע לה היה נדחה מלהמנות עם השבטים באבני האפוד כדאי' בסוכה. ועל ידי קשייתו שנתקשה והיינו שנמתחה הקשת וחזרה כדבסמוך לא נדחה מאתם. וה"פ דקרא ותשב באיתן קשתו. קשתו סבבה שישב עם האיתנים דהיינו שבטים (יפ"ת):

**נתפזר זרעו כו'**דרש ויפוזו לשון ויפוצו שזי"ן וצדי"ק מתחלפין זה בזה. וזרועו לשון זרע:

**איקונים של אביו כו'.**לעיל פ"ז:

**איקונין של אמו ראה כו'**דריש משם רועה אבן ישראל זו רחל שהיתה רועה. ונקראת אבן ישראל שהיא עיקרה של בית כדלעיל גבי ורחל עקרה. וכל מחשבת יעקב בהולדה בעבורה כדלעיל בפירקין. וע"ז אמר מי עשה כן מאל אביך כו' פי' שה' שם לפניו צורת אביו ואמו כדי שיפרוש דאל"ה אל אביך ה"ל למימר מאי מאל אביך:

**מעל זו אזכרות שבבל.**שם מקום בגבול יוסף והוא גבוה. ובית שאן מקום נמוך ושם היו פירות טובים (יפ"ת ומת"כ):

בולד בהמה ברכושיהיו שגר אלפיו ועשתרות צאנו פרים ורבים שפי' שדים ורחם מי ששדיה במקום רחמה כדמפרש (יפ"ת):

**יתברכון כו'**יהיו מבורכים הדדים שכן הוציאו בן חכם דהיינו האב וגם האם נכלל בזה:

מלמדני ומעבדניהורי דרש מלמדי וגם דריש ל' הריון כלו' האבות שלמדו אותו והרו אותו ע"ד הלא הוא אביך קנך הוא עשך וכתיב וחבל את מעשה ידך ודרשו חז"ל איזה מעשה ידיו של אדם זה בניו ובנותיו של אדם:

**מה שנתאוו גבעות עולם.**האבות הראשונים ע"ד שפירשו מראש צורים אלו האבות. ומגבעות אלו האמהות:

**הכא את אמר תהיין כו'.**פי' אמאי נקט הכא לשון הויה והתם לשון ביאה (יפ"ת):

תבואתה תאכל בעוה"זפי' דתבואתה רמז ל' תבואה. ור"ל שהפירות בלבד אוכל בעוה"ז אבל הקרן מזכותו באשת פוטיפר שמור לעוה"ב:

**שרחקו אותו כשמכרוהו.**וכן מתחילה הפרישוהו ולא יכלו דברו לשלום:

ועשו אותו נזירואין נזירות בכ"מ אלא פרישות כדלק' בבמדב"ר פ"י:

כלילהון דאחוךונזיר מלשון נזר אלהיו על ראשו:

נזיר ממשופי' נזיר אחיו שהיה נזיר מפני אחיו כשלא ראה אותם. והא דכתיב ויגלח ויחלף שמלותיו מפני כבוד מלכות גילח עצמו תוך ימי נזירותו: