ר' שמואל אמר איך שינא דהבאכד"א כל סתום לא עממוך. ורבנן אמרין איך עמה דהבא דתני רבי חייא כו'. כצ"ל (יפ"ע) ופי' שינה שנשתנה ונתחלף בדבר פחות ומייתי מכל סתום לא עממוך שענינו הסתר והעלם וכן כאן נסתם הדבר ובא דבר פחות תחתיו. פי' עמא שכהה והחשיך מראהו ומייתי מגחלים עוממות שהן כהות וכבויות הפך לוחשות:

דתני ר"ח גחלים כו'. ר"ל שכתיב בויקרא י"ז ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו' ואם נאמר גחלי ולא נאמר אש יכול גחלים עוממות. פי' כבויות אבל לא לוחשות פי' בוערות דהנך לאו גחלים הוא סתמא אלא אש. ת"ל אש בתר גחלי להביא את הלוחשות ואי נאמר אש ולא נאמר גחלי יכול שלהבת ולא גחלים לוחשות דלאו אש סתמא נינהו ת"ל גחלי אש כי כתבינהו לתרווייהו משמע גחלים שיש להם אש היינו גחלים לוחשות (רש"י בפ' כיצד צולין וע"ש עוד בגמרא):

כד חיו כו'. כשהיו החכמים יוצאים לבקש מזונותיהם מפני דוחק השעה היו חכמים אחרים קורין על אלו הנידחין תשתפכנה וגו' דת"ח איקרו אבנים כדאמר בתעניות גבי אשר אבניה ברזל וראש כל חוצות היינו שווקים שעושין בהם סחורה:

ד"א מדבר ביאשיה. כשנהרג ויקונן עליו ירמיהו כדאי' בד"ה וכתב קינתו בכאן דקשה סילוקן מחורבן בהמ"ק כדלעיל בפסוק ותרד פלאים:

לארנטס. היינו ארגנטין דסוף פאה שבירושלמי. שפי' בערוך כלי חשוב שמשתמשת בו בת המלך (יפ"ע). והמוסף הערוך כתב ארנטס בלשון רומי תכשיט:

לאבן טובה ומרגליות. דכתם היינו קבוצת אבנים טובות ומרגליות שנעשים כלי עדי כדרך שפרש"י:

אלו שתי רביעיות של דם. פי' שבכל חץ וחץ היה יוצא ממנו רביעית דם. ולאו דווקא ב' רביעיות דם קאמר אלא ה"ה טובא דהא הרבה חצים זרקו בו כדלעיל:

שהיה ירמיח נוטלן וכו'. פי' שהיה נוטלן ממקום נפילתן ומוליכן וקוברן אצל אבותיו. ואע"ג דירמיה כהן היה מסתמא דם זה היה יוצא ממנו בעודו בין החיים והמות דהיינו דם תבוסה מדרבנן כדאי' בהגוזל קמא ואפילו היה דם שיצא אחר מיתה. אחר שנבלע בקרקע אינו מטמא כדתנן בפ' ג' דאהלות שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור:

אלא אלו שתי רביעיות של דם שהיה ירמיה נוטלן וקוברן. שכל רביעית שהיה מביא קברן במקום אחר נמצא שהיה מקצתן קבור אצל אחד מאבותיו וקצתו אצל זולתו:

ואם יאמר לך אדם אין הכתוב מדבר באנשי ירושלים. משום דלא מסתבר שהמון אנשים יהיו כולם יפים כל הך ולא יצדק זה אלא בחד בדרא כגון יאשיהו. או דיועם זהב מיירי בזהב בהמ"ק כתרגומו:

אמור לו כבר כתיב בני ציון היקרים. ויקרותם היה כמ"ש המדרש בסמוך דעירוני שנשא ירושלמית כו' ואין זה אלא מפני שהיו יפים מאד משאר יושבי עירות ולכן הנושא לאחד מהן היו צריכים לתת לו משקלו זהב:

עירוני. בן אחד משאר עיירות או בן כפר שכנגד ירושלים היו כלם נחשבים לכפרים:

היה נותן לה משקלה זהב. וזה לפי שבני ירושלים היו יפים מאד כדלעיל ודריש היקרים מענין יוקר השער. ע"ד יקרה היא מפנינים והיינו שהיו נמכרין ביוקר למי שנושא אותן:

בשעה שהיה אחד נושא כו'. ולפ"ז היקרים לשון חשיבות וכבוד שהיו ניכרים כל א' בחשיבותו שאפי' בין איש לאשתו היו עושים רושם. וניכר מי מהם היותר חשוב:

שלחנות יותר מן ההוצאות. שהיה מרבה בסעודת הקרואים יותר מההוצאות שעושה בצרכי עצמו ואשתו כגון תכשיטין וחפצים. כי לכבודה היה עושה משתה גדול וגם לשמחתו בה מאד שהיא חשובה ממנו וכשהוא בהפך היה ממעט במשתה לפי שאינו חושש רק לכבודו ואינו שמח בה כולי האי (יפ"ע):

ירודה. שפלה:

ונשנה. ששונין לקרותו עוד פעם שנית שמא טעה השליח בפעם ראשון כהאי עובדא דבר קמצא ומפרש היקרים ענין כבוד וכבדות שמתנהגים בכבידות וכבוד שלא למהר ללכת עד שיקרא וישנה:

מעשה שהיה כו'. הביא המעשה הזה לומר שזה אירע לו לפי שמיהר ללכת שאילו לא הלך עד שיתקרא שנית. אולי בעל הסעודה היה מפרש למי היה קורא ולא טעה בן ביתו לקרא זה במקום זה. ואם כן יפה היו נוהגים שלא ללכת בקריאה הראשונה. כדי להיות מתייקרים ולא יהיו מתביישים. כמו שאירע לזה שהלך מיד:

רחמי. אוהבי:

ואייתי ליה בר קמצא וכו'. וכתב רש"י קמצא ובר קמצא כך שם שני יהודים. והמהרש"א כתב אפשר שזה היה אב ובנו. וטעה השליח ביניהם. וגם בר קמצא דאתא אף שידע שהוא שונאו מכל מקום היה סבר אחרי שאביו אוהבו ודאי מבקש אהבתו. ולעשות שלום עמו בזה שהוא מזמינו עכ"ל. וכן משמע לקמן גם כן שהיה בנו:

עאל. נכנס:

ביני אריסטייא. בין האורחים המזומנים לאריסטו. וסעודה של יום בלשון יוני אריסטון. וסעודה של ערב דיפנון (ערוך):

א"ל את כו'. א"ל בעל הבית לבר קמצא הלא אתה שונאי איך טעית לומר שאני מזמין אותך ואתה יושב בביתי. קום וצא לך מן ביתי. וא"נ אל תביישני ואני אתן לך דמי סעודתי מה שאני סועד. א"ל אל תהא מיסב כלל. א"ל אל תביישני אני אשב ולא אוכל כלום. וכדי בזיון בזה כמו שדרשו בפסוק עבדי יאכלו ואתם תרעבו:

דמי כל הדין כו'. דמי כל הסעודה הזאת:

והיתה ספק כו' ולא מיחה. והא דבאמת לא מיחה משום שלא רצה לנהוג שררה ולמחוייה בבעל הבית וזהו שסיים המדרש ענותנותו של ר"ז שרפה כו':

נפיק ליה כו'. בר קמצא יצא לחוץ. ואמר בלבו אלו המסובין יושבים בשלוה ומתיאשים מן הפורעניות שאינם מתיראים משום אדם. אני אלך ואלשין עליהם:

איכול קורציהון. כינוי הוא לרכילות ומלשינות לא תלך רכיל מתורגם לא תיכול קורצין. ובעל עין יעקב כתב שלקיים דבריהם אוכלים החנפים לעגי מעוג:

אילין קרבניא דאת משלח כו'. דקי"ל איש איש לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל [רש"י]:

אינון אכלין להון. לפי שהם בריאים או שלא יהיה השלטון זוכה שקרבנו יקרב לגבי המזבח:

בחילופייהו. במקומם:

נזף ביה כו'. גער בו בנזיפה ולא האמין לו. הלך אצלו שוב פעם אחרת:

איפרכו. שלטון עבדך וגם קרבנות ואתה תדע שאיני משקר. משבאו בדרך ישן איפרכו בלילה ועמד הוא בר קמצא כו':

בסתר. במקום שאינו ניכר לאפרכוס רק לכהנים שהיו בקיאים בבדיקתן שלא יטעון האפרכוס שמפני מומן לא הקריבום. ובפ' הניזקין קאמר שעשה המום בשפה העליונה או בדוקין שבעין דלדידהו לא הוי מומא להקריב לגבוה בבמה דידהו אלא מחוסר אבר:

אוחרנין. הקריב אחרים תחתיהם כדי לקיים מצות המלך אבל לא גלה זה אל האפרכוס שמחמת מום לא קרב אותם. משום שלא היה מאמין לו שזה מום:

שלח ואמר כו'. שלח אותו אפרכוס ואמר למלכא כו' אותו דבר שאמר לך היהודי אמת הוא:

הדא כו'. זהו שהבריות אומרים למשל בפיהם בין כו' כלומר בין טעות שנפל בין קמצא כו' שלא דקדק השליח היטיב:

חסר אבר. ולפ"ז היקרים פי' שלמים. ע"ד יקר רוח איש תבונה דהיינו שלם ברוחו. ולא קאמר שלא היה בהם חסר ובעל מום כי זה רחוק שלא יקרה כזה ע"י חולי או מכה אבל שמטבעם לא נמצא בם מום אפשר וקרוב:

מעשה בריב"ח כו'. מייתי לה הכא משום הא דקרי עליו בני ציון היקרים דהיינו לפי שהיה שלם באיבריו כמו שאפרש. וזה מסכים למ"ש דיקרותם היה שלא היה אחד מהם מוליד חסר ובעל מום:

בקלון. פי' דבר ערוה. וחשופי שת ערות מצרים תרגום וגלן עריה קלן מצראי:

יפה עינים. הזכיר יפיו שעל ידי זה הושיבוהו בקלון והוזקק ר' יהושע לפדותו [יפ"מ]:

וקוצותיו. פי' ושערות ראשו היו מסודרות ומתולתלות:

לבדקו. לדעת אם רוצה לצאת משם שמא נטמע בין הגוים ולא יאבה להפרד מהם. וכשהשיב הלא ה' זו חטאנו לו. ידע שמצטער משביו [יפ"ע] ועיין בענף:

קרא עליו בני ציון היקרים. לפי שהיה שלם באבריו קרא עליו היקרים כדרך שאמרו לעיל מה היתה יקרותן שלא היה אחד מוליד חסר ובעל מום. ועל יופי עיניו ותוארו קרא המסולאים בפז כמ"ש פ' הניזקין שהיו מגנין הפז ביופין. ועל בזיונו שהושב בקלון קרא עליו איכה נחשבו לנבלי חרש:

עד שהיה יודע עם מי סועד. ופי' היקרים לפ"ז שמיקרים עצמם שלא לסעוד ולחתום אלא עם אנשים ידועים בכשרות:

לקיים מה שנאמר. לא שהדין הוא כך. דא"כ מאי משום היקרים חיובא הוא. אלא קרא מיירי ביודע בחבירו שהוא פסול וחותם עמו. אבל מי שחותם ולא ידע מי יחתום אח"כ אינו צריך לחוש שמא יחתום עמו אדם שאינו הגון. ובני ציון היו נוהגים סלסול בעצמן שלא לחתום עד שידעו עם מי חותם לעשות סייג למ"ש אל תשת ידך עם רשע:

יד אונקלי. הוא לבוש הזרוע [מוסף הערוך] וכוונת המדרש שהיה מנהגם של אנשי ירושלים שכשזימנו לאחד על הסעודה והמזומן לסעודה רצה לילך לאותו האיש. הפך המזומן את יד אונקלי שלו כדי שידעו הכל שהוא מזומן לסעודה אחת שלא יזמינוהו לסעודה אחרת. ויצטרך להחזיק טובה להמזמין השני בחנם כיון שלא ילך אצלו. וזהו טענת חנם שחבירו מחזיק לו טובה על חנם [מת"כ]. והיפ"ע כתב כדי שלא יטעננו טענת חנם שגנב איזה דבר ושם בתוך בית אונקלי שלו אילו היה כפול בתוך כפליו. והכוונה שמייקרים עצמן שלא לבוא לידי חשד. ונקט הא מילתא לדוגמא בעלמא וה"ה מכל חשד:

שלא היה אחד מהן טוען טענת חנם. כל טענה שאינה מבוררת שיצלח בה קרי טענת חנם כלומר שאפשר שיהיה לו טענת חנם. אע"ג דלדידי' טענת אמת הוא לא הה טוען אותה שמא לא יזכה בה ויחשד שטען שקר. והיינו היקרים שהיו מתיקרים שלא ילעיזו עליהם:

אין רשות לאורחים להכנס. שמא אין לבעל הבית סעודה מוכנת ונמצא מתבזה. והיינו בני ציון היקרים שאינן שאים לידי בזיון:

אלא ג' פסיעות. שירגיש בהם בעה"ב. ואם סעודתו מתוקנת הוא אומר להם שיכנסו:

שהיו מוסרין הסעודה לטבח כו'. שע"י כן מתייקרים ואינם מתבזים בקלקול הסעודה לפני האורחים שהטבח נזהר מאד בתקונה שלא יבא לידי תשלומין. ואם יארע שיקלקל ויתבייש בפני הרבים. הרי היה נפרע מחלול כבודו לפי מה שהוא ולפי כבוד האורחים שמתבייש מהן וע"כ הם ביקרם:

לטבח. מתקן התבשילים נקרא טבח:

צר כל מיני סעודה במפה. שפורס לפני האורחים. כלומר שמביא כלם יחד כדי שכל אחד יאכל מהטוב בעיניו. שהם יביא זה אחר זה כשיהיה לפניהם מאכל שאינו טוב ואחד מהאסטניסים יאכל ממנו כשרואה אחרים אוכלים ממנו דזילא ביה מילתא שהם אוכלים והוא יושב בטל. שנראה נותן פגם במאכלים. או פעמים שהוא רעב ולא יוכל להמתין למאכל אחר. וטעם יקרות בזה שלא יתבייש בעה"ב מהאורחים שהזקיקם לאכול מה שרע להם:

קרא. בעל מקרא:

מיום שחרב בהמ"ק כו'. הביא זה לכאן משום דס"ל דמסולאים בפז היינו זכוכית לבנה דחשוב כפז. דאי אפשר לומר פז ממש דהא לא נחית מיני' לעלמא אלא מתקל ב' זוזי כדאיתא בהניזקין. ולהכי מייתי דדבר חשוב הוא מאד כי לא נמצא משחרב בהמ"ק:

יין קרוש. [מפרש בשלהי סוטה שדומה לעגולי דבלה] פי' קרוש שנקפה. וקרח בלילה מתרגמינן וקרישא בלילה. והוא יין טוב הבא משניר:

ולמה קורין אותה לבנה. דזכוכית אלו אין להם מראה אלא ספירי הוא. והכי קרו לה לבנה:

שהיתה מתקפלת. כטלית לבנה. ואע"ג דאיכא טלית מכל גווני. סתם טלית לבנה הא [יפ"ע]. והמת"כ פי' שהיתה נקפלת וע"י שנקפל היה נשאר תמיד בלבנוניתו. ר"ל במראהו הראוי לו. ועל שם כך נקרא זכוכית לבנה:

דאמר לטליא כו'. אמר לנערו לך והביא לי מים והיה יושב ומצפה על הנער בראש הגג. ובא הנער ואמר לו לא מצאתי מים. א"ל טרף ה' השלך הכד לפני על הארץ. והשליך הנער את הכד לפניו. והפיל גם את עצמו מין ראש הגג ונפל על החרסין:

ירודאתא. מין נחשים:

כמין מסוין כו'. פי' כעין מסוה יש להם על פניהם בשעה שמניקין את בניהם כדי שלא יציצו בבניהם שהן אדומים ויחמדום לאכלם. כי אכזרי הוא ולא ירחם עליהם אילו יציץ בהם. וקרא ה"ק גם תנים עם היותו אכזרי שהוא אוכל בניו בשעת יניקתו. עכ"ז היה עניינם באופן שחלץ שד וינק גוריהן. אבל בת עמי לאכזר תמיד שאינה פורסת לחם לבניה אף כי צועקים נגדם. כיענים במדבר שצועקים ללחם ופורש אין להם. ועי' מ"ש במהדורא קמא. ובתנחומא סדר בחקתי תמצא בענין אחר כמו שפי' רש"י במגילה זו:

אמת המים שהיתה באה כו'. משום שדבק לשון יונק משמע יונק ממש שע"י שלא מצא חלב לינק דבק לשונו אל חכו. קמ"ל רבי אבא דאין זה פי' דקרא דא"כ ברעב מבע"ל שהחלב לצורך המזון לגמרי הוא בין במקום מאכל בין למשתה לא בצמא דמשמע חסרון השתיה בלבד. אלא האי יונק לאו יונק ממש אלא בן קטן בעלמא שהיה אביו מוליכו לאמת המים לשתות וכשאינו מוצא מתוך רכותו וחולשתו אחר שהה עיף בהליכתו שם נוסף על צמאו. היה דבק לשונו אל חכו. ולהכי נקט מילתא בבן הקטן ולא בסתם בני אדם שאע"פ שצמאים מאד לא יגיעו למדריגה זו שידבק לשונו לחכו. ונקט אמת המים שהיתה באה מן החנויות. דהכי גמיר לה דבאמה זו אירע זה (יפ"ע):

ההניות. מקום היה בהר הבית ששמו חנויות כדאי' בפ' יו"ט של ר"ה ושם היה מעיין ונמשך ממנה אמת המים:

המציקים. אנסים:

ושפכוה. והיפ"ע גרס ושכחוה. ומפרש שהא מענין הנשכחים מני רגל:

לאמה. לאמת המים שנמשך מן המעיין אם אין מי שיתן להם מי ינחמם. משום דק"ל נותן אין להם מבע"ל מאי פורש דקאמר להכי קאמר דהוא לשון תנחומין. ע"ד לא יפרסו להם על אבל לנחמו על מת. וה"ק עוללים שאלו לחם לפי שאין נותן להכי. וכ"ש שאין מי שינחמם בהבראה. וזה מענין טירופן כי לא יחושו לתנחומי אבלים כדאמר בסמוך שאין עומד בשורה:

בשורה. כמו שהיה מנהג ישראל לעשות שורות שורות לנחם האבל אחר שפורשין מהקבר. כדאי' באבל רבתי. ועל טירופן קאמר שלא היו חוששין לעשות שורה לתנחומי אבלים:

כמ"ד כל מפרסת פרסה. והכי נמי פורש אין להם לשון פרסה ורגל והיינו עמידת השורה שהיו עומדים על רגליהם:

ר"ח בר פפא כו'. נראה שחסר כאן וצ"ל כדלעיל איכה ב' סי' כ' (מת"כ):

גלוסקין וחמר עתיק. לא סתם מעדנים שבעולם כגון פטומות ופסיוני וכיוצא. אלא הני דומיא דאיה דגן ויין דכתיב לעיל איכה ב' סי' הנ"ל:

וחמר עתיק. הוא יין ישן:

עלי תולע וגו' חבקו אשפתות. ועליה קאמר טריפין בקיקלא. פי' נזרקין באשפה. פי' שהם מתים ומושלכים באשפות. וחבקו דבור מליציי:

עון בית ישראל ויהודה וקרא זה ביושבי ירושלים מדבר. כדכתיב מקמיה עבור בתוך העיר בתוך ירושלים וגו' ויושבי ירושלים הם שבט יהודה ובנימין. וקראם בית ישראל שגם הם בני ישראל (יפ"ת בב"ר פ' כ"ח):

במאד מאד. תרי זמני:

חורי. פסוק אחר:

מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע. ואותן לא נשתייר מהם פליטה. אלא אותה ההפוכה כמו רגע לא פשטו ידיהם במצות שנא' לא חלו בה ידים. ואמר ר' תנחום לא חלת יד ליד שלא פשטו ידיהם במצות. ברם אלו פשטו ידיהם במצות שנאמר ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן כצ"ל. ופי' אלא אותה ההפוכה כמו רגע כו' ר"ל שהכתוב עצמו מספר והולך דרך שאלה ותשובה ואמר סדום ההפוכה כמו רגע ולא נשאר בה פליטה הוא משום שלא חלו בה ידים למצות. אבל אלו יושבי יהודה וירושלים ידי נשים רחמניות וכו' כדמפרש ר' תנחום שלא חלת יד ליד. פי' שמפרש ולא חלו ולא שכנו. כד"א על ראש רשעים יחול. כלו' לא שכנה יד העשיר ליד העני לעוזרו ולתומכו במתנותיו. כמ"ש יד עני ואביון לא החזיקה וגו' אבל אלו יהודה ובנימין פשטו ידיהם במצות שנאמר ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן. וכל כך למה בשביל שהיו לברות למו. פי' שמה שבשלו ילדיהם היינו משום שהיו לברות למו. ר"ל שעשו הבראה לאבל ולא היה להם מה ליתן לבניהם נחשב להם כאילו בשלו ילדיהן:

אלו שהיו שותים את השלג. ועי"ז היו זכים כשלג. וכן שותי החלב צחו כחלב. שכפי המאכל ומשתה שיתפרנסו בו הנשים יתייפו. כדאמר בפרק אע"פ. ומ"ם משלג ומחלב הוא מ"ם הסבה:

ספיר זה דבר קל הוא. כלו' שמא תחשוב דספיר זה דבר קל הוא. בא וראה מה שאמר ר' פנחס מעשה באדם אחד כו' והספיר עמד במקומו. והכוונה שאין כוונת הכתוב על סתם ספיר שאינו קשה דא"כ מה רבותייהו שמדמה אותן לדבר קל. אלא על הנקרא סנפרינון שהוא קשה מאד:

חרתא. צבע שצובעין בה העורות. כדאמרו בפ' הבונה חרתא דאושכפי. פי' אחר דיו כדאמרו בגמרא חרת שאמרו דיו:

כהדא נאגא. פי' כזה החשך של לילה. ע"ד דאיתא בפסחים באתרא דמר קרי ליה ללילה נגהי ע"ד סגי נהור. והמעריך כתב שגרסינן זאגא. והוא קנקנתום:

אדאה בנחמה. פי' בנחמת ציון:

לא חזר גופו עליו. שהיה חלוש מאד מפני הצומות שצם שלא יחרב בהמ"ק בימיו כדלעיל פ' א' סימן ל"ב:

בחורבן ראשון. פי' הא דכתיב מקללי רעב היינו בחורבן ראשון שהיו מתים מריח עוכבנים. והיינו מין פירות שריחם נודף מאד ומביאין אותן חוץ לחומה וע"י שריחן נודף היה הריח נכנס לתוך נפוחי הרעב וכריסן נבקעת. והיינו דכתיב שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי. שכריסן זב מבקיעת כריסן ע"י ריח תנובות שדי. ואפשר דעוכבנין היינו עכביות דס"פ המביא כדי יין וכוא מין ירקות מרין שממתקין אותן ברותחין ע"י האור והיו מרתיחין אותן בענין שריחן נודף:

אבל בחורבן האחרון לא היו עושין כן אלא מביאין גדיים כו'. הילכך לא מיירי האי קרא בזה כיון דמתנובות שדי כתיב:

לקיים מ"ש שהם יזובו. ר"ל בחורבן ראשון נתקיים זה מ"ש שהם יזובו כו'. ואע"פ שכריסן היתה נבקעת. ובקרא כתיב מדוקרים כל כרס בקוע נקרא מדוקר:

לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי. שאע"פ שחטאת ישראל כבדה משל סדום. ועל כן היו ראוים לבלתי השאיר מהם פליטה. וע"י כן נמצא פושט יד בעולמו שבאבודן היה כל העולם נאבד שהם המקיימין אותו מ"מ ע"י שפשטו ידיהם במצות לא הניחו מקום למדה"ד לעשות כך וכדלעיל סי' ט' ומפרש הכא עד היכן שיעור מצותיהם. שאף שלא היה לאשה אחת רק ככר אחד לחיות בה היא ובעלה ובנה יום אחד. כשהיה מת בן לשכנתה היתה נוטלתו לעשות הבראה לנחמה בו כדרך שמברין לאבלים. ולזה נחשב להן זכות כאילו בשלו ילדיהן למצות שמרעבת עצמה ובעלה ובנה כדי לקיים מצות הבראה. ודריש לברות לשון הבראת האבל:

שתאכלנה היא ובעלה ובנה יום אחד. כן צריך להיות לפי הענין:

ארבעה שפיכות כו'. עיין לעיל פ' ב' סי' י"א מה שכתבתי שם:

לא הוה קרא צריך לומר. פי' לא היה ראוי. ולשון הירושלמי והמדרש בכמה דוכתי צריך במקום ראוי:

משל למלך כו'. כי היכי דלא תקשי מאי טעמא שישפוך ה' חמתו על ההיכל ומקדשו כדי לרחם על ישראל. דטובי' חטא וכו'. להכי קאמר שהוא משל למלך שעשה בית חופה לבנו שלהיותה נעשית לשמחת בנו וכבודו. כאשר חטא לענשו יקלקל חופתו. ובזה ישוב אפו ממנו. כי די לו במה שיצערו והדאיב את נפשו בהשחתת חופתו וערבוב שמחתו. כן להיות בהמ"ק נעשה לטובת ישראל לשכון כבוד ה' עמהם. לא לצורך גבוה כי השמים כסאו. כאשר נחרב בהמ"ק והפסידו הטובה ההיא יהיה להם הצער ההוא למחילת חטא ולסליחת עון ותנצל נפשם בעונש זה:

וסיידה. בסיד:

וכיירה. אנכי יושב בבית ארזים תרגומו כיורי ארזים. ספון בארז תרגומו ומטלל בכיורי ארזיא. בבתיכם ספונים תרגום בבתיא דמטללן בכיורי ארזא:

חוילאות. וילונות הפרושים לחופה והקנים שהוילונות פרושים עליהם:

פדגוג. אומן שמגדל בנו של מלך:

איבוב של קנים. כלי זמר המחובר מקנים ונקרא משק"ל בלשון ישמעאל:

על העצים ועל האבנים. הכוונה בזה כי לפי האמת לא נתקלקלו רק החצים והאבנים שהוא חומר הבנין. לא קדושת המקום כמשז"ל והשימותי את מקדשיכם. אע"פ שהן שוממין בקדושתן הן עומדים. גם השכינה לא זזה מכותל מערבי:

הה"ד ויצת אש בציון ולא כתיב מה שהשחית בישראל בחמתו. כדכתיב ויהרוג כל מחמדי עין באהל בת ציון שפך כאש חמתו. אלא דהכא משום כלה ה' חמתו נקט ויצת אש בציון בלבד. שכלוי חמתו לתת שארית לישראל היה לפי שהצית אש בבהמ"ק:

ארבעה מלכים כו'. כל הסימן פירשתי בפתיחתא סי' למ"ד כל הצורך. וכאן לא באתי אלא בקצרה:

כמה דתנינן כו'. מביא משנה זו לפרש דבריו מהו בזיקים וברקים:

עמד אסא. פי' עמד בתפלה:

ואתה עושה. בהם הרג:

ובעת החלו ברנה ותהלה וגו'. נתן ה' מארבים על בני עמון ומואב והר שעיר הבאים ליהודה וינגפו:

שכן דרכו של תינוק להיות כותב י'. שהנער יכול להטיל טיפה של דיו והיינו יו"ד:

שורט שריטה. דהיינו ו':

שנים שלשה. שנים ושלשה הרי ה':

לא בעי אלא מצמצמא. אינו רוצה הקב"ה אלא להכרית אותי כמו שעשה לזקני סנחריב:

בדפני של אנטוכיא. דפני הוא שם מגרש של עיר אנטוכיא. על שם שהיו נטועות שם אילנות ששמם דפני. כדאי' בפסחים מרכיבין דקלים אסא דרא ושיכרא דדפנא. ופי' שכר שעושין מפרי אילן ששמו דפנא. ועי' מ"ש בפתיחתא סי' למ"ד:

היכן הורגו את זכריה כו'. כל סי' זה נתבאר בפתיחתא סי' ה' וסי' כ"ג עי"ש וכאן באתי בקצרה:

על צחיח סלע. על חלקת אבן חלקה שלא יבלע בארץ:

ושבת ויום הכפורים. שהיה אז יום הכפורים בשבת. וזה נחשב לחדא כי יום הכפורים שבת שבתון הוא:

רתיח. תוסס ומנענע כדבר הרותח:

ולא אידום. ולא נדמה לו:

ולא אמרו ליה כו'. פי' אפי' בהגזמה והפחדה זאת לא אמרו לו. כי חשבו כי יאמין להם כיון שעמדו בדבריהם על כל ההגזמה והפחדה הזאת. ועכשיו שעל כל זאת אמר להם אינו כן כמו שאמרתם ולא האמין להם אמרו לו מה נכסה ונעלים ממך נביא כהן היה. והיה מוכיח אותנו לשם שמים ואמר לנו קבלו דברי ולא קבלנו ממנו אלא עמדנו עליו והמתנוהו:

גחין. הרכין והטה עצמו כזה שלוחש דבר באזני חבירו:

על אותה שעה הוא אומר מחטאת. שהרגו לזכריה שהיה כהן ונביא נשפך בקרבה דם צדיקים (יפ"ע). והא שעשה לשתי חלוקות מחטאת נביאיה. כי חטא הוא שוגג. ועונות כהניה הוא מזיד. אפשר שלגבי נביא קרא חטאת לפי שעדיין לא הוחזק לנביא כי באותה שעה שנהרג בא לו הנבואה. אבל לכהן כבר הוחזק לכן אמר עונות כהניה. ואמר נביאיה וכהניה בלשון רבים. כי בודאי מזכריה היו יוצאין זרע כהנים ונביאים הרבה (אלון בכות):

אמרו מי יראה לנו. ולזה היו נעים אנה ואנה בחוצות לבקש מי שיוליכם שם לחבקו ולנשקו. וכן היו עושים בלכתם שם. והיינו נגואלו בדם. ונקט עורים ומגרים לרבותא שאף אלו שהיה קשה להם ללכת שם היו טורחים לעשות כן מרוב חבתם את זכריה ודאבון נפשם על הריגתו. וכ"ש שהיו עושים כן הפקחין והתמימים. לקיים מ"ש נעו עורים נגואלו בדם. דהיינו בדם זכריה הנרמז בחטאת נביאיה:

לקיים מ"ש בלא יוכלו. שפי' והחגרים שלא יוכלו לנוע בחוצות היו מבקשים לפרכס עצמם בדם שיגוללו לבושיהם בו אילו יוכלו:

שייפן ברומיהון. מגביהות קומתן בזקיפה. ושייפן לשון שפוי כובע שהוא לשון גובה. ומה שמהלכות בגסות הרוח נמי מגבהו דריש ליה דתרווייהו ענין גאות. ובויקרא רבה גרס שייפין כרומחין ופי' זקופות כרומח ישר שאין בו כפיפות:

בקולרית אדומה. פי' כחול אדום ודומה לא' ממיני דם ומפסיק הדמע (ערוך) אבל המוסף כתב קילורית בלשון יוני מין אדמה לבנה הבאה מאי סמיא ונקראת בלשון משנה סם. ומתערבת ברפואות לעינים. וכך צ"ל כאן קילורית אדמה. וזה פי' מסקרות עינים כי בלשון יוני סקירא מין אדמה לבנה עכ"ל:

כדי שתראה טפה על גביהן. והוא מ"ש רש"י פ' במה אשה שתראה צפה על ראש חרבתה והוא נוי לה. ונשואות היו. לפיכך מספר בגנותן. וטפוף כמו על דאטפת אטפוך:

קרקוסין. סנדלים גבוהים שבלשון יון קורין לזנב קריקוס היינו קצה הדבר. וכן מנעול הוא על הרגלים שהם קצה האדם (מאור עינים):

צורת דרקון. צורת נחש. ואסור משום עכו"ם כדאיתא במסכת עכו"ם ודרש תעכסנה לשון עכנא. ודרקון היינו עכנא:

זפק. תרגום מוראתו בנוצתה זפקיה באוכליה:

אפרסמון. מלה זו ארמית נעתקה מלשון יוני אופו בלסמון. והוא צרי. ואילן שלו קטף שמו. והוא שמן טוב שיש לו ריח (ערוך):

והיה ירמיה. בויק"ר גרסי' ישעיה:

דוכסא. דוכוס בלשון רומי שר צבא (מוסף הערוך):

בקרונין. במרכבה שלו:

נדע דמאן יהא קיימא כו'. פי' נדעה ונראה דברי מי יקום או שלנו או שלו. ר"ל של הקב"ה:

אפרכוס. בלשון יוני שר הפרשים [מוסף הערוך]. איסטרטוליס. בלשון יוני נגיד המלחמה [מוסף הערוך]:

ולא קיימא דידי. בתמיה וכי שלי לא יתקיים ושלהם יתקיים:

הלקה אותן בצרעת. והא דתלי לה בקדקד אפשר מפני שהוא מקום יותר מוכן להעלות חטטין או ר"ל מקדקד עד רגל:

המד"א ולשאת ולספחת. הא דנקט ספחת טפי משאת משום דספחת אינו שם נגע אלא תולדה דשאת ובהרת. כדאיתא בריש שבועות וכייל ב' המינים:

עשאן שפחות. ופי' ושפח לשון שפחה. וענין הקדקד לפ"ז דרך משל אל החשובות שבהן שהן כראש וקדקד לאחרות. והיינו שלא נחמדו כמחשבתן אדרבה כבשום לשפחות משועבדות כשפחות הפחותות:

ושפע. שהשפיע דמן. ומ"מ דריש נמי לשון משפחה. והיינו כדי לשמור זרע קודש דקאמר. וקדקד לשון ראשית וחשיבות. וה"ק כדי להפריש חשיבות ויחס משפחות בנות ציון פתהן יערה:

שאין העכו"ם בדלין מהצרעת. וכ"ש מן הכנים. ולכן לא הלקן בצרעת ולא בכנים לר' איסי. אבל ר"א סבר דע"י צרעת נמאסו. ור"י סבר ע"י כנים נמאסו. ולדידהו משום צרעת וכנים נאמר סורו טמא קראו למו:

סירון סירון. הוא לשון סרחון ומיאוס. כמו תבנא סריא. ותבאש היאור מתרגמינן וסרי נהרא:

לא גלו ישראל עד שנאצו. דרש נצו כמו נאצו. ונעו ענין גלות כמו נע ונד:

בעלי מצות. דריש נצו ענין מצות ומריבות כמו וינצו במחנה. והיינו שחולקים על הקב"ה לעשות הפך רצונו להכעיסו טפי כענין פשענו ומרינו דלעיל:

החליקן. פי' שהפרידם בזרים לחלקי' רבים זעיר שם זעיר שם מן מאה מאה. לפחות של מאה מאה. כי במקום אחד מאה ובמקום אחד מאה. וכן מן מאתים מאתים. שהיו מאתים במקום זה ומאתים במקום זה. ומייתי דתמן צווחין למאתן מאתן. פי' כי בא"י קורין למאתים איש מאתן. כלומר ב' עיירות מלשון מתא אלמא דרכן היה במאה מאה בכל עיר. ולכן למאתים היו קורין ב' עיירות. ולפי פי' המדרש פני ה' פני זעם ה' חלקם כדפרש"י במקרא:

היו משלחין שמן למצרים. שבא"י הי' נמצא בשופע וביחוד בשבט אשר שארצו מושכת שמן כמעיין כדאיתא במנחות פ' הקרבנות. ובמצרים נמצאת תבואה בשופע משא"כ בבבל. ולכן היו מביאים תבואה ממצרים ומוליכין לבבל כדי שתהיה להם ברית שלום עם מצרים ובבל. כדי שיסייעום במלחמותיהם וכמו שנאמר מצרים נתנו יד אשור לשבוע לחם וכן הוא לקמן פ' ה':

ושלחו אצל פרעה. ושלחו ישראל אל פרעה שיבא לעזרתם:

לשלדותיהם. בפ' אלו מגלחים פרש"י שלדו גופו ובערוך פי' השדרה וצלעותיה הן שלדו. ופי' המקרא כתב רש"י בשם המדרש שהים הציף לפניהם נאדות נפוחים כמין מעי אדם ננערין במים:

וטבעו אותן במים. ואלו הן שלדותיהן. ושלדות אלו לא היו של מצרים ממש. אלא בדרך נס נדמה להם כשלדות צפין על פני המים. והמצרים חשבו שבדרך נס נתקיימו עד עתה להיות לזכרון כמו שטביעתן בנס היתה מאת ה'. וכתב היפ"ע שאינו רחוק לפרש דשטין ע"פ המים היו לאו דווקא. אלא פי' שהקב"ה הביא זכרון המצרים שנטבעו בלב אלה להתפעל עליהם כאילו היו רואים אותן שטים ע"פ המים לעיניהם:

לכך נאמר בצפיתנו צפינו. ופי' עודינו תכלינה עינינו וגו' כדפרש"י במקרא כשבאה עלינו הרעה עדיין היו עינינו צופות אל חיל פרעה. שנאמר בהם ומצרים הבל וריק יעזורו שהיו מבטיחים אותנו לעזרה ולא באו. כמ"ש בהם הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו:

נ"ב שנה עשתה ביתר כו'. שלא היה בה חטא שנאת חנם שעל ידה חרב בהמ"ק כדאיתא בפ"ק דיומא. ולהכי בעי למה חרבה. עשתה עכבה שלא נחרבה:

שהדליקו נרות. ששמחו על חורבן בהמ"ק ועשתה משתאות ושמחות:

הבוליוטין. העשירים וחכמי עצה היו יושבים באמצע ירושלים. וכשהיה אחד מאנשי ביתר עולה לירושלים להתפלל. אמרו לו אנשי ירושלים שמעתי עליך שרצונך ליעשות מחכמי עצה בירושלים אמת הדבר הזה. כלומר אם תרצה נעשה רצונך. והיו אומרים כן כדי שיתפתה להם ויתן להם שדהו כדי להשיג הכבוד ההוא. והוא היה אומר אין רצוני בכך. ושוב חזרו ואמרו לו ולא תרצה להיעשות שר וחשוב והוא היה אומר אין רצוני בכך. ושוב אמרו לו הלא שמענו עליך שיש לך נחלת שדה התרצה אתה למוכרה לי. ואמר להם אין בדעתי. כלומר איני רוצה למוכרה. והיה הירושלמי כותב שטל מכירה בשמו של אותו האיש מביתר. והיה משלח שטר מכירה זו לעיר ביתר לבן ביתו הפקיד על נכסיו. והיה אומר לו אם יבא אדוניך פלוני לכנס בשדהו לא תניחהו שהיא מכורה לי:

אוניתיה. שטר מכירה כמו איניתיה:

והוה אמר ההוא גברא. מי יתן ונשבר רגלי ולא עליתי לאותו זוית. ולירושלים קרא כן דרך בזיון מרוב צערו. ושוב קלל גם את הבית כדמפרש ואזיל:

צדיא אורחא כו'. כלומר יהי רצון שיהיה שממה וחרבה דרך של בהמ"ק שלא יעלו בה עוד באלו הדרכים:

פלטייאות. לשון סרטיא ופלטיא במסכת עירובין ופי' רחוב ושוק:

קיצא דההוא ביתא. יקרב קיצו של בית המקדש וימלאו ימיו שיחרב שלא נצטרך עוד לעלות שם:

אף אינון כו'. אף הם בני ביתר. לא נפקות להון טבאות. פי' לא יצא להם טובה. שאע"פ שהיו מצערים אותם בני ירושלים. לא היה להם לשמוח לאידם שנאמר שמח לאיד לא ינקה. וטעם דלא ינקה כתב המהרש"א משום דלפי דעתו ושמחתו עושה הקב"ה לשליח שינקום נקמתו ומבזה להקב"ה:

טרכינוס. עיין כל זה לעיל פ' א' סימן מ"ח מ"ש. וכאן באתי בקצרה:

שחיק עצמות. ימס וישחק עצמותיו:

ונשתתק הולד. מת הילד. שהמת הוא דומם. או אפשר שצ"ל נשתחק:

נדליק. נר חנוכה:

בוצינייא. נרות:

ברבריין. מעם לועז ת"י מעם ברבראי:

השמיעו ללגיונותי. תשמעו להם לתשמיש:

עביד בארעאי כו'. קרי לאנשים עילאי. ולנשים שכבושות לבעליהון ארעאי:

שהיו דולקין אחר המעביות. היינו הקורות. כמו והעובים דכתיב במעשה בהמ"ק ור"ל שהיו ישראל נטמנים בהרים ביערות בתוך עצי היער והיו האויבים מדליקין אש בעצים כדי שיצאו הטמונים משם. ודלקונו הוא לשון דליקה וכן לר' יעקב. ולרבנן הוא לשון רדיפה כמו כי דלקת אחרי (יפ"ע):

שהציתו בירושלים. וקרי לה ההרים כי ירושלים הרים סביב לה:

לכך נאמר על ההרים דלקונו. כלומר לדידי אתי שפיר דנקט על ההרים דהיינו רבותא שאע"פ שאין דרך לרדוף בהרים שהרודף שם יעף ויגע עכ"ז גם שם רדפונו. אבל לר' איבו לימא ביערים או בעצים ולר' יעקב על ירושלים מ"ש לומר הרים:

ופושטין. דורשין:

עד חשיכה. פי' שהיו פושטין במגלות קינות עם חשיכה היינו מן המנחה ולמעלה בערב תשעה באב שחל להיות בשבת:

קרא על עצמו רבים מכאובים לרשע. כי תמיד היה בעל יסורין. כדאי' בירושלמי דכלאים פ"ט. ובב"ר פ' ל"ג. ובפ' הפועלים. ונוסף עכשיו מכשול זה:

א"ל רבי ישמעאל כו'. בירושלמי דפ' כל כתבי גרסינן א"ל ר"ח בחובנא מטתך כן. דכתיב רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם. א"ל ר' ישמעאל אילו לא היינו עוסקים בענין כך הי"ל למימר אעכ"ו שהיינו עוסקים בענין. ופי' אפילו לא היינו עסוקין בפסוק רוח אפינו. אפילו הכי הייתי אומר שהגיעו כן בעון הדור שעליו נאמר נלכד בשחיתותם. ועכשיו שעסקנו באותו ענין על אכו"כ שהוא לעד שהאמת כן הוא. ולא כמו שאמר רבי שבשביל רשעתו הוא:

לא שספוג מרפא כו'. דאם היה מרפא היה אסור דכל רפואה אסירא בשבת במידי דליכא סכנה משום שחיקת סממנים. אלא שהוא משמר את המכה שלא תפגע בשום מקום. או שמא תסרט בבגדיו לכן נתן הספוג:

מבית. מתוך הבית היה נוטלו ולא מחוץ ש"מ שבבית מוכן הוא ואינו אסור משום מוקצה:

אלא מן המנחה ולמעלה. דס"ל דטעמא דאין קורין בשבת בכתבי הקודש. היינו בכתובים. והוא משום ביטול בה"מ כדתנן בפ' כל כתבי והיינו דמשכא לבא. ובשבת היו דורשין דרשא לבעלי בתים שעוסקים במלאכה כל ימות החול. ובתוך הדרשה היו מורין להם הלכות איסור והיתר. וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים. הלכך מן המנחה ולמעלה דאינו זמן בית המדרש שרי:

שונין בהם. פרש"י כגון מדרש שה"ש וקהלת:

לבדוק. פי' אם צריכים לראות פסוק אחד לקרותו מתוך הכתב לצורך דרשתו נוטל ורואה דכולי האי לא גזור:

חרס כל שהוא גמי כל שהוא. כצ"ל (יפ"ע) וכן הוא בויקרא רבה פ' ט"ו. והיינו דגרסינן בפ' כל הכלים אמר שמואל חרס קטנה מותר לטלטל בחצר אבל בכרמלית לא. ופרש"י בחצר דשכיחי בה כלים שהחרס הזה ראוי להם לכסוי ותורת כלי עליו. ומשום דקאמר הכא קושר עליה גמי מהבית מפני שהוא מוכן מייתי הא דאמר שמואל נמי חרס כל שהוא. פי' שאם הוא בחצר כל חרס מותר לטלטל ואפי' הא קטנה משום דחזי לכסוי כלי. וכן גמי בכל מין שהוא בין לח ובין יבש דלא חזי למאכל בהמה מותר לטלטל כיון שהוא מוכן בחצר להשתמש בו. ואיידי דמייתי להא מייתי נמי הא דמגופת חבית ושבריה דטעמא נמי משום הכי וכדתניא התם מגופה שנכתתה היא ושבריה מותר לטלטל בשבת. ופרש"י מגופה של חבית שנכתתה החבי' היא המגופה ושבריה של חביות נטלין בשבת דחזו לכסוי מנא:

מגופת חבית וחרסיה. בויק"ר שם גרס מגופת חבית ושבריה מותר כו':

ואם זרקן לאשפה כו'. פרש"י ואם זרק למגופה זו לאשפה בטלה מתורת כלי. ומסיק הגמרא שם אם זרקה מבעוד יום לאשפה אסורה ועיין בתוספות שם:

אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו. כצ"ל (יפ"ע) ופי' דהבוטח בה' קאי ארשע הנזכר. דאפילו שהוא רשע מכיון שהוא בוטח בה' דלא חציף לגמרי אלא עודנו מחזיק קצת בה' ע"ד בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה יטה אליו חסד:

זו קיסרין. מפרש ליה בת אדום יושבת בארץ עוץ בתרתי כאילו כתיב בת אדום ויושבת בארץ עוץ. ופליג אמתרגם:

גם עליך כו'. כתב המת"כ נראה שהספר חסר ורצונו לומר זו מלכות רביעית או פרס ומדי:

הסרת טבעתו של פרעה. אע"ג דלא מצינו הסרת טבעת בפרעה רק ביוסף. נראה דגזר דינו קרי הסרת טבעת שנותנה נחתום בה הגזירה. והיינו כשהקשה גזרתו על ישראל שמחמתם נתנו ישראל לב לתשובה כדכתיב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים. ואז שם ה' השגחתו לגאלם כאומר ומשה היה רועה וגו'. משא"כ בכל התוכחות שהוכיחן אהרן שלא נגאלו על ידו לפי שלא שבו בתשובה:

מארבעים שנה וכו'. צ"ל משמונים שנה שנתנבא עליהן אהרן. והיינו דבמצרים נתנבא להם אהרן פ' שנה קודם הגלות משה כדאי' בש"ר פ"ג (יפ"ע):

אליהו למה שבזה היתה גאולה כו'. נראה דאגב שיטפא דלישנא דלעיל בטבעת פרעה נקט נמי הכא. והראוי לומר כדאמר בפ"ק דמגילה דנביאים שנתנבאו לא החזירו להם לישראל למוטב. ואילו הסרת טבעת זו החזרתן למוטב [יפ"ע]:

טובה היתה מגילת קינות. פי' כל הצרות והחורבן שהוזכר בם:

מארבעים שנה. שנתנבא עליהם ירמיה. להשיבם בתשובה כדי שיומחלו עונותיהם ולא הועיל. ולמה הכא נטלו ישראל אפוכי שלימה פי' הנחה שלימה על עונותיהם:

הה"ד תם עונך כו'. שאילולא חורבן הבית לא היה נשאר ח"ו מישראל שריד ופליט. ועיין מ"ש בב"ר פ' מ"ב:

למה נבראו היסורים. משום דקשה לי' דהו"ל למסמך פקד עונך בת אדום לשישי ושמחי בת אדום. ולא להפסיק בתם עונך בת ציון בין הדבקים. להכי קאמר למה נבראו היסורים. ופי' שהיסורים לא נבראו לבטלה. וכשהקב"ה יגזרם על החוטא וישוב בתשובה ולא יבאו עליו לא יהיו לבטלה. אבל מתחלה נבראו על מנת שיתלוו בבית שראוי להם. והיינו רשע שראוי להם והיינו נתתי כפרך מצרים וכיוצא. שאחר שיצא הקצף אי אפשר שיהיה לבטלה אלא יחול על מי שראוי לו. ולהכי משום דקאמר תם עונך בת ציון כדי שלא יקשה א"כ היסורין תהי' בריאתן לבטלה. לכן אמר כי יפקוד בהם על האויב:

הה"ד ונתנם בכל שונאיך. דקשה דלענין ברכת ישראל לא היה צריך לומר רק מה שיסירם מהם. ולמה זה לומר שיתנם בשונאיך. ועוד מאי ונתנם. לא ישימם בך רק בשונאיך מבע"ל. אלא שהוא תנאי דבק להסרתם מישראל נתינתם בשונאיהם תמורתם כדי שלא תהיה בריאתן לבטלה בעולם:

ודכוותי' חזון עובדיה כו'. דקשה מכיון דעמוס ומיכה נתנבאו בפרק אחד. כדאיתא בפ"ק דב"ב א"כ מ"ס לכתוב נבואת עובדי' ביניהם. ועוד כיון דעובדיה קדים להו. דעובדיה זהו שבימי אחאב כדאיתא בפ' אחד ד"מ הוה ליה לכתוב נבואתו אפילו מקמי הושע. אע"כ דהיינו טעמא דמשום דעמוס מסיים בטובת ישראל ועובדיה ניבא על פורענות אדום אסמכינהו. לומר שהיסורין לא נבראו לבטלה שאע"פ שאין להם מקום על ישראל. יש להם מקום להתלוות בבת אדום:

והדין פסוקא. אע"פ שכבר נזכר חזר והזכירו לסיים בנחמה:

ר' יצחק פתח כו'. מפרש מה היה לנו שנאבדנו. ע"ד לא ידענו מה היה לו שפירושו מה נהיה ממנו. ולהכי אסמכיה אזרזיר מתנים דדריש ואזיל איך ה' לא חס על אומתו שנאבדת ע"י עכו"ם. ודרשת זרזיר מתנים אסמכתא בעלמא. דודאי ענין זה לא יצדק בכתוב לפי הקשרו עם הסמוכים לו: