מי היו. משום שלשון חכמים מצינו באומות העולם כמו ויקרא פרעה לחכמים. אבל יודעי עתים לא מצינו רק בחכמי ישראל. על זה אמרו זה שבטו של יששכר כמ"ש ומבני יששכר יודעי בינה לעתים [מהרש"א]. והא דמסר דינה להם פי' בעל דרך אמונה שהיה החק לשאול תחלה פי הוברי שמים לראות אם המזל גורם לחוטא לחטוא שאז היו פוטרים אותו מהעונש. על כן מסר דינה לשבט יששכר שבקיאים בחכמה זו:

לקורסין. הערוך פי' למועדים. והמוסף כתב שהוא בלשון יון עת וזמן. ויש נוסחאות כתוב לקילסין וספרים אחרים לקירטין וע' בערוך:

הקירוס. פי' קליפות כו'. הכוונה לפי דאיתא בירושלמי פרק קמא דכתובות וז"ל אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי בת ג' שנים ויום אחד ונמלכו הב"ד לעבר השנה בתוליה חוזרין ואם אינן מעברין השנה אינן חוזרין ע"כ. וידוע שחז"ל כינו הבעילה וקראו אותה בלשון מכה כדאיתא בכתובות דף ו' ובמס' נדה דף ס"ד וז"ל תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת ב"ש אומרים נותנין לה ד' לילות. וב"ה אומרים עד שתחיה המכה. וזה שאמר כאן שהיו יודעים בידיעות התורה שהיו יודעים חכמת העבור. מכח זה ידעו ג"כ לרפאות קליפות העולה מחמת מכה פי' שע"י שמעברין השנה הבתולים חוזרים ונתרפא המכה פי' הבעילה. שע"י העיבור נעשית פחותה מבת שלש שנים ויום אחד. ושאל אחשורוש להם משפט ושתי משום שחשב הואיל והקב"ה מסכים להוראתם כשמעברין השנה כמו כן יסכים הקב"ה עמהם בדין של ושתי [זרע אברהם]:

אלו ר' ראשי סנהדראות. שהיו דנין דיני נפשות בזמן שהיה בית המקדש קיים. ולכן גם מזה הטעם אמר להם דיינוהו משפט של ושתי. ומדלא מצינו שדנו בה. אלא ממוכן פסק דינה כדכתיב לא על המלך לבדו וגו' ש"מ דלא רצו לדונה מחמת יראה כדאכתוב לקמן בסמוך:

בשביל שגזרתי כו'. טעם הזכרת לשון תביעתו הוא לומר דמשום הכי הוא שנשמטו שבט יששכר מן הדין שלה משום ששמעו שהמלך מסדר טענותיו באופן שימצאו לה זכות שכהוגן עשתה משום שהקשה לשאול כעיר פרא שתתבזה לעיני העמים והשרים לבא לפניהם ערומה. לכן חשבו היכי נעביד נימא דלקטלה שמא יקצוף עלינו או שמא לא יקבל גזרתינו ונמצאת היא נוטרת איבה עלינו. נימא ליה לשבקה. שמא יאמר לא איכפת להו זילותא דיליה ומלכותיה:

שאנן מואב כו'. רצה לומר שקראו לפניו מקרא זה כדי שידע שאמת אמרו לו שהיום אינם יודעים דין. מדכתיב בהו במואב בגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וגו' ונשמע מאליו שהגולה אין לו עצה [רי"ף]. ומכיון דאמרו לו כך אמר להם אית הכא מנהון פי' ממואב:

אמרין ליה קריביהון. פי' יש קריביהון אבל מעמון ומואב ממש לא הוו דכבר בא סנחריב ובלבל את העולם. וקרא דשאנן מואב אזמן קמא מקמי סנחריב מיירי [יפה ענף]. אבל בגמרא איתא שאמרו שבט יששכר לו זיל לגבי עמון ומואב. ולפ"ז כששאל אית הכא מנהון השיבו לו קריביהון פי' שיש בהשבעה שרים הקרובים למלכות ממואב. שאע"ג דהיו שרי פרס ומדי אינו מן הנמנע שיהיה בהם ממואב כמו שהיה ממוכן זה המן מהשבעה שרים אף שהיה מזרע עמלק. אבל צ"ע הא סנחריב בלבל את כל העולם. וע' בפרק תפלת השחר גבי בו ביום בא גר העמוני. ובמס' עדיות בפי' המשנה:

הה"ד והקרוב אליו. אסמכתא בעלמא היא. וכן מ"ש בסמוך הן הקריבו פורענותם אסמכתא הוא:

ויבא רשע תחתיו. שאח"כ הרג אותם המלך על שנתנו לו עצה להרוג את ושתי כדאיתא בילקוט:

בפה חנף ישחית רעהו כו'. רצה לומר בפה של ז' שרים. חנף היינו אחשורוש שנקרא מלך חנף כדלעיל. ישחית רעהו זו אשתו:

הן שהקריבו הפורענות לעצמן. במה שנזקקו לדין זה וחייבוה. ובודאי עיקר קרא כפשוטו והקרוב אליו פי' והקרובים למלכות. אך מדהוה ליה לכתוב והקרובים אליו בלשון רבים. לכן אמר דרך אסמכתא שבת לרמוז שכל אחד מהם הקריב הפורענות לעצמו וקרי ביה והקרוב אליו:

כרשנא שיהיה ממונה כו'. משום דק"ל מ"ט להודיענו שמותם. קאמר שכל אחד הוראת מנוייו. דהשתא ניחא דע"י דקאמר ז' שרי פרס ומדי אשמועינן מנויים שהיו ממונים על צרכי שולחנו של מלך ושאר דברים ועל כן היו ז' במספר [יפה ענף]:

כרשינין. מן קטנית הנאכל לבהמה [יפה ענף]:

על היין. דריש שתר ענין שתיה ורוייה:

אטנם. ענין קטטה ומריבה כדמתרגמינן כי קנאה חמת גבר דטננא חמתי' דגברא. והכוונה שהיה ממונה לעשות דין ומשפט בכל קטטות ומריבות שבארץ [יפה ענף]. או אטנם מלשון טנא. כלומר היה ממונה על פירות הארץ כד"א ברוך טנאך שפירושו פירות הניתנים בטנא. ודרש אדמתא פרי האדמה [מתנות כהונה]:

ממונה על הבית. על עסקי מלכות כמו שבנא אשר על הבית. ודריש תרשיש שר החוזק. דשיש לשון נתאוששו בידו דב"ר פ' ע"ח. והמתנות כהונה כתב דדריש תרשיש שהיה ממונה על הבית על שם שהבית היה מרוצף בתרשיש ואבני יקר:

ממרס. פי' מערב ומתקן [מתנות כהונה]. ובספר מנות הלוי פירש שהיה מסרס את העופות:

ממרם את הסלתות. פי' מערב ומתקן:

האיספקסיטין. לשון ספוק שהיה מספיק כל צרכן. ודריש ממוכן לשון הכנה ותיקון [יפה ענף]. והמוסיף הערוך גרס אספקיסין ומפרשו בלשון רומי מכובד וחשוב:

ד"א אמרו מה"ש. כצ"ל [אות אמת]:

מי מקריב לפניך כו'. משום דקשה מ"ט להשמיענו שמות השרים דריש להו ע"ש הקרבנות והקרוב חסר כתיב לומר שאמרו המלאכים אם אין ישראל מי יקריב דבר הקרב אליו יתברך. וכמו שמפרש הכתוב והולך כרשנא כו' פר בן שנה כו' [אור חדש]. אך קשה מה ענין זה אצל דין ושתי אשר לא עשתה את מאמר המלך. וי"ל שהודיענו חז"ל מדיוק הנ"ל שהכתוב בא לאשמועינן שבהגיש המלך אחשורוש משפט ושתי בפני החכמים היה למעלה התעוררות מדה"ד על ישראל על שנהנו מסעודתו של אחשורוש [וכדאיתא לקמן] לבל ישפטוה חכמי המלך משפט מות לבלתי תבוא אסתר להושיעם. לולי הליצו על ישראל מלאכי השרת [אלשיך]. וזהו שאמר המדרש אם מתקיימת עצתו של אותו רשע המן שהתכוין להחטיא את ישראל שיהיה בהם כליה ח"ו. והיינו כשלא תהרג ושתי ותבא אסתר להושיעם. מי יקריב לפניך יתברך קרבנות:

כר בן שנה. כצ"ל [יפה ענף] והיינו כבש בן שנתו גם המתרגם תרגם כרשנא אמרין בני שנה:

מי ממרס לפניך את הדם והסלתות. כצ"ל [יפה ענף] ופירוש מערב הדם כדי שיהיה ראוי לזריקה. ומרוס הסלתות לבללן עם השמן למנחות:

מי מכין לפניך את המזבח. קשה כיון דהזכיר מזבח מה צ"ל עוד מי מכין לפניך את המזבח. וי"ל שהזכיר הכנת המזבח שבתחלת בית שני להיותו זכות טפי שאע"פ שעדיין לא הוסד היכל ה' נזהרו להעמיד המזבח במכונו והעלו עליו עולות כמשפט. ועוד שהיו עושין בפחד כדכתיב התם כי באימה עליהם מעמי הארצות [יפה ענף]:

אותה שעה אמר להם הקב"ה ישראל בני הם כו'. כצ"ל ורצה לומר שהקב"ה השיב למלאכים ישראל בני הם דכתיב בנים אתם לה'. רעי הם דכתיב למען אחי ורעי. קרובי הם דכתיב אשר לו אלהים קרובים אליו. אוהבי הם דכתיב אהבתי אתכם אמר ה'. ואע"ג דקרובי בכלל בני דאין קרוב מבן. משום דאין כאן רמז אלא לקרוב כאומר והקרוב אליו נקט ליה ומיניה ילפינן רמזי כולהו. דבנים קרובים. וג"כ רעים קרובים כמד"א שכן קרוב. והקרובים אוהבים זה את זה. וכן בניהם אוהבים זה לזה. גם מ"ש מרומם אני קרנם וכו' נרמז בהקרוב אליו דכתיב וירם קרן לעמו לבני ישראל עם קרובו [יפה ענף]:

דבר אחר כרשנא. נראה שהני תיבות דבר אחר מיותר משום שהשתא דורש כל הכתוב והקרוב אליו כרשנא וגו' הכל בתשובת הקב"ה למלאכים. מתיבת והקרוב דרש שאמר הקב"ה ישראל קרוביי הם וכנ"ל. כרשנא בוזק כו'. ואפשר שלפי שמקודם דרש כל הפסוק בשאלת המלאכים ועכשיו דורש אותו בתשובת הקב"ה קאמר ד"א וקאי גם על רישא דקרא והקרוב אליו:

בוזק אני גפת בכירה שלהם ומשירם מן העולם. כצ"ל [יפה ענף] פי' שיבעיר אש בהם ואמר בדרך משל בוזק אני גפת שפירושו פזור פסולת הזתים בכירה. שכן דרך כירה להעבירה בגפת כדאיתא בב"ר פ' ו' כזה שהוא בוזק גפת בכירה. ודריש כרשנא כר שנא. וכר לשון כירה. ושנא לשון אבוד כמו זרעים שצמחו ושנו:

ומשירן. פי' טורדן ומפילן כד"א משיר את השער:

שתר משקה כו'. דריש שתר שתיית תרעלה:

כמים. תרשיש פי' מים וים כד"א תרשישה:

וממעך. ממוכן דרש כמו ממועכן:

וכי היכן כו'. ממוכן דריש שזה כבר מוכן ומתוקן. להכי בעי וכי היכן היתה איסקוזות פי' קצה גמר דינם של כלן מתוקנת ומוכן. ומשני מישעיה דכתיב הכינו לבניו מטבח והיינו לשון ממוכן דכתיב הכא:

הכינו לבניו מטבח כו'. והאי קרא בנבוכדנצר מדבר. ומשום דהכא כנגד ושתי שהיתה בת בלשצר בן בנו קאמר בוזק אני כו' שיכלה זרעו בהריגתה. וכנגד השבעה שרי פרס ומדי שהם נהרגו ג"כ כדאיתא בילקוט וס"ל דמבבל היו כשמואל דלקמן בסמוך. לכן אמר שפורענתם נזכר בישעי' דהתם כתיב הכינו לבניו מטבח דהיינו נגד ושתי וגם כתיב התם והכרתי לבבל שם ושאר שכולל כל שרי בבל [יפה ענף]:

במלכות בלשצר. הכתוב מדבר. דמדכתיב היושבים ראשונה משמע מתחלה במלכות הקודמת למלכות אחשורוש שהיא מלכות פרס. דהיינו מלכות בלשצר שהיתה מלכות כשדים כי מאז היו ז' שרים אלו רואי פני המלך. וכשנטלה פרס המלכות היו ג"כ שרי פרס ומדי רואי פני המלך:

כיצד היו. כצ"ל [א"א ויפה ענף] ורצה לומר שזה ידוע שמתחלת מלכות נבוכדנצר עד אבוד מלכות בלשצר היה ע' שנה כדאיתא בפרק קמא דמגילה. ונ"נ מלך מ"ה שנה כדאיתא התם. ואויל מרודך לא נודע מתוך הכתובים כמה מלך וקס"ד שמלך מעט מכיון דלא הוזכר בדניאל. כי כשהשלים ספור נ"נ נקט דבלשצר וא"כ מלך בלשצר קרוב לכ"ה בנים. ולהכי קשה איך אפשר שחיו כל ז' שרים אלו כל כ"ה שנה דבלשצר וחמשה דדריוש וכורש ושלשה דאחשורוש דבשנת ג' למלכו היה מעשה זה. דה"ל כמו ל"ד שנה ורחוק שכל ז' השרים שהיו מסתמא זקנים חיו כל שנים אלו ולא מת אחד מהם. ומשני רב הונא דבלשצר נתקצרו ימיו ע"י שנשתמש בכלי בית המקדש ולא חי רק ג' שנה שמצינו מפורשים בו וא"כ אויל הוא שחיה כ"ג שנה כדגמרינן מגמרא בפרק קמא דמגילה. והשתא לא ירחק שחיו ז' שרים אלו מתחלת בלשצר עד השתא דליכא אלא י"א שנה [יפה ענף]:

וכי יש משפט לעצים. פי' שהרי עדיין לא הוקם המשכן ולא דוגמתו דלימא שיהיה זה כחק הקודם. אלא קרש שזכה כו' ואעפ"י שעדיין לא הוקם המשכן אפשר שכבר קראו שם לקרשים שינתנו בצד צפון [יפה ענף]. א"נ שהמשפט לכל הפעמים שיקימוהו אחרי הפעם הראשונה [יפה מראה]:

אלא קרש שזכה כו'. וההפרש שבין צפון לדרום משום דהמנורה בדרום יש קדושה טפי בצד זה כי שם נר מערבי שהוא עדות לישראל ששכינה שורה שם. והכא נמי אין לשנות משפט האנשים ומי שזכה ליכנס ראשון יכנס לעולם ראשון:

בעון דימנון מאיכון. בירושלמי סוף הוריות הכי איתא בקשו למנות זקנים מאיכון הן ממנין מטבריה או מדרומא. א"ר סימון יהודה יעלה. א"ל ר' מנא הדא דתימר למלחמה אבל למנויה רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות ע"כ. ופירוש היפה מראה מטבריה או מדרומא שבשני מקומות אלו היו חכמים ראוים למנות. ואם צורך השעה למנות זקנים לסנהדרין שמת אחד מהם או לאיזה שררה על הציבור מי משני המקומות האלו קודם. יהודה יעלה בכל מקום יהודה קודם הלכך דרומא דהוה מיהודה קודם דהוה מנפתלי דרקת זו טבריה כדאיתא בריש מגילה ורקת מערי נפתלי היא. הדא דתימר למלחמה דהתם כתיב יהודה יעלה וה"ה לדגלים וכיוצא מעניני שררה ומלכות משום שליהודה ניתן הנצחון. אבל מנוי דחכמה רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות כלומר היותר מלאים ימים קודמין בעסק החכמה. ודוגמא בעלמא נקט מדכתיב באחשורוש היושבים ראשונה דמשמע אותם שהיה להם קדימה זמנית במלכות היו יותר קרובים לעצת המלך עכ"ל. הרי מזה תבין כל דברי המדרש וזה שאמר כאן ברם במנוי כתיב באחשורוש רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות אף הכא במנוי זקנים ג"כ כן כו':

כדת מה לעשות אר"י כו'. רצה לומר הוקשה להם איך על ושתי חס על נפשה לבלתי המיתה אם לא עפ"י הדת. ולאומה שלימה לא שת לבו לזאת כי אם שלא כדת חפץ המיתם יותר מהמן כמו שאחז"ל משל לבעל התל וכו' וגזר עליהם באכזריות להשמיד להרוג [אלשיך]. וקרא לושתי חזירתא על שם שסימן טהרה יש לחזיר ברגל שמפריס פרסה. וושתי היה ג"כ לה ברגליה סימן טהרה שלא רצתה לילך להראות העמים והשרים את יופיה [יערות דבש]:

במלכה ושתי עאכ"ו כו'. הכוונה לומר ראה חסדי ה' עמנו דמדבקש דין על המלכה ושתי [רצה לומר מדלא כתיב בושתי המלכה אלא כתיב במלכה ושתי ע"כ לדייק] שאף שהיא מזרע המלוכה מצד עצמה [ע' בפתיחתא סי' ט' בענף] מכ"ש שהיה לו לבקש דין במלכה שאינה חשובה כושתי שלא היתה בת מלך כמותה דהיינו אסתר שעברה על גזירתו לבוא אל חצר הפנימית בלא קריאה. ואדרבה אמר לה ומה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך. אם לא חסד אל:

מה ראה ממוכן כו'. מאחר שהוא קטן שבכולם:

מכאן שהדיוט קופץ בראש. פרש"י במגילה שהרי מנה אותו לבסוף אלמא גרוע היה מכולם וקפץ בראש:

דינינו. בדיני נפשות שמתחילין מן הצד דהיינו מן הקטן שבסנהדרין לחוות דעתו:

כדיניהם. פי' כדיני בני נח. ולפ"ז אין צריך לומר ויאמר ממוכן משום דהדיוט קופץ בראש:

וחרינא אמר. פי' והאחר אמר אין דיננו כדיניהם שבד"נ מתחילין מן הגדול. ואע"ג דלא נ"מ אם דיננו כדיניהם. פליגי למסבר קראי:

מאן דאמר אין דינינו. כדיניהם מה מקיים ויאמר יהודה ויאמר ממוכן. ראו דברי יהודה ראו דברי ממוכן. כצ"ל [יפה ענף וספר מנות הלוי]. וכן הוא בירושלמי פ"ד דסנהדרין ורצה לומר דמויאמר יהודה בדינו של תמר משמע דבני נח מתחילין מן הצד דכיון דהוה יעקב שם אלו מתחילין מן הגדול לא היה לו ליהודה לדבר לפני יעקב. וכן מויאמר ממוכן שהיה הקטן שבכלם והשיב תחלה. להכי בעי מה יתרץ בזה האומר אין דיננו כדיניהם. ומשני דאין הכי נמי דלא השיבו יהודה וממוכן תחלה אלא מפני שנראו דברי יהודה וכן דברי ממוכן כלומר שהסכימו לדבריהם לכן הזכיר הכתוב דבריהם ולא חש להזכיר דברי המדברים תחלה מאחר שנדחו. ואין הכי נמי דאויאמר ממוכן הוה מצי לתרץ הדיוט קופץ בראש. אלא מכיון דאיהודה לא מצי למימר הכי. ניחא ליה לתרוצי אממוכן נמי כמו איהודה. ומאן דאמר דהדיוט קופץ בראש ס"ל דאין דינינו כדיניהם ולא בעי לתרוצי נראין דברי ממוכן. דמדכתיב לפני המלך והשרים משמע שדבר לפני כולם שלא כראוי:

תלתא אמוראים כו'. שלשה אמוראים חולקים למה קפץ ממוכן על אותה עצה שתהרג ושתי. והני ג' אמוראין סבירא להו שדינינו אינן כדיניהם. וגם לא משמע להו דלפני המלך והשרים משמע שדבר לפני כולם שלא כראוי כהדיוט שקופץ בראש. להכי נתנו טעם למה קדם ממוכן להשיב שלא במקומו. אבל קשה מי הזקיקם לזה ולא קאמרו דינינו כדיניהם. י"ל דס"ל כמאן דאמר דמלא תענה על ריב ילפינן דרב כתיב שלא תענה אחר הרב אלא קודם לרב כדאמר בגמ'. ומדאצטריך לחדש זה לישראל שמע מינה אין דין ב"נ כן [יפה מראה]:

מסטרתו כו'. הכתה אותו במנעלה על פניו. כלומר שכל כך הגיע רוע לבבה לבזות סריסי המלך שהיתה מכה אותו בסנדלה על פניו. להורות כי עקב סנדליתה גדול מכל פני המן וזה הוא בזיון לשרים. ולכן כאשר ראה כי בא יומה השתדל בכל עוז להפילה בל תקום עוד ומאן דאמר זה דקדק זה ממאמר לא על המלך וגו' כלומר לאו חדתא הוא לה ולא חדה הוא לה להקל בכבוד השרים. כי כבר נסתה והורגלה בהבזות שרי המלכות וגם עתה היתה כוונתה להבזותם. וז"ש כי על כל השרים אשר בכל מדינות וגו' כי בקטן הקרוב אליה התחילה. וכראותה כי לא נענשה עליו יגבה רוחה ולבה עד להשחית במלך ושרים:

הדא היא דלא. הות תמן ר"ל מדאמר כי יצא דבר המלכה וגו' ש"מ שהיו שרות שלא היו על הסעודה. כי אם היו שמה הגבירות כלנה ושרות פרס ומדי מה ענין כי יצא. אלא שכוונתו כי יש ויש נשים אחרות שלא הזמינה אותן אל המשתה והן נשי השרים כענין באשתו שלא נקראה. וביערות דבש הביא הנוסחא חדא היא כו' וע' שם בחלק שני דף מ"ו ביאורו:

שנא' ומלכותה יתן המלך כו'. שקשה מי שם אותו ליועץ למלך אם יקח אשה טובה או רעה. והלא לשופט שמו א"כ היה די לו לגמור דין ושתי. אלא שנתן עינו בגדולה לכן היה כיועצו אגב אורחיה כדי שיתעורר ליקח בתו. וזהו שאמר לו ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה ר"ל למי שאין יחוסה וטובתה מאבותיה רק שכשרותה מצד עצמה. וזהו הטובה ממנה כי טובתה הוא ממנה מפאת עצמה ולא מפאת אבותיה כושתי כי על כן לא באה אל מאמר המלך. הרי שרמז לו שלא ישא מיוחסת ובתו ראויה לכך כי הוא הקטן שבשבעת רואי פני המלך:

בלא דדין הות צריכה. ר"ל משום דקשה האם על דבר שלא יבוזו הנשים את בעליהן תחת זאת תומת ושתי מלכה בת מלכים גדולים החשובה והחביבה על אשר עשתה דבר שראוי אדרבה כדאי להחזיק לה טובה שהחזיקה במדת צניעות להיות כבודה בת מלך פנימה. על זה מתרץ ר' שמואל ואמר שבלא דדין ר"ל בלא זה הטעם היתה צריכה ליהרג על שם שבמדה שאדם מודד מודדים לו שהיתה מפשטת בנות ישראל ערומות והיה עושה בהם מלאכה בשבת לפיכך נגזר עליה שתשחט ערומה בשבת [וע' לעיל פ"ג סימן י"א] ולכן נתן הקב"ה בלב אחשורוש שיקובלו לפניו דברי ממוכן כדי שתשחט ערומה הגם שבאמת אין זה טעם מספיק. וע' בענף:

רב אמר כדי הבזיון הזה לקציפה הזאת. ר"ל לבל יאמר המלך האם על דבר שלא יבזו הנשים את בעליהן תחת זאת תומת ושתי שהיתה מלכה בת מלכים [שאע"ג שהיתה גזירה מאת הקב"ה כמו שכתבתי בסי' הקודם. מכל מקום המן היה מוכרח לתת קצת טעם לדבריו הגם שבאמת לא היה טעם מספיק] ולזה אמר אל יקל הבזיון הזה כי הנה כדאי הוא הבזיון הזה לקציף עליה ותהרגנה. כלומר וכדאי הוא זה להיות שוה לזה:

ושמואל אמר כדי הקצפון לבזיון הזה. לומר לא כדבריך שהוצרך לומר שלא יקל הבזיון בעיניו. כי נהפוך הוא. כי היה מקום שיאמר המלך הלא כי גם ראויה המיתה עליה מכל מקום לא תעלה ארוכה למחלה זו כאשר אקצוף עליה ואמיתנה. כי הלא לא יבצר מהנשים להבזות בעליהן באמור להם גם כי מתה הלא יצאת בהעותה נגד בעלה ויצאת מן העולם בהעותה. וגם שהרגה המלך הלא היה כי יש לאל ידו כי מלך גדול הוא. אך בעל אשה זולתה אשר אין לאל ידו כיד המלך יטה שכמו לסבול כי לא טוב הוא מהמלך אחשורוש. באופן שפתחה ושתי פתח לכל הנשים להבזות בעליהם כי לא יוסרו הנשים גם כי תקבל ושתי עונשה. וא"כ למה נמית אותה שמה בצע במותה. על כן הוצרך לומר למלך כי לא כן הוא. כי אם כדי הוא הקציפה שתקצוף עליה להמיתה לסלק הבזיון כי לא יבצר מהם מלומר לולי הוא מהראוי לתת הנשים יקר לבעליהן לא שפטוה משפט מות. וזהו וכדי בזיון וקצף כלומר כדאי הם זה כזה יחדיו יהיו תמים זה לעומת זה. ולא תאמר שאין הקצף כדי הבזיון לסלקו. כי אם שקולים הם ויבואו זה לעומת זה [אלשיך]:

כדי הוא הבזיון שביזה אביה כו'. הכוונה שנודע שבלשאצר שתה בכלי בית המקדש ונהרג בט"ו בניסן כנודע באגדות של פסח. ויום השביעי שגזר אחשורוש שתבוא ושתי ערומה היה ג"כ בט"ו בניסן. כי הכל בא בזמנו מכוון מיוצר עולם סיבת כל הסיבות ביום שביזה בלשאצר כלי בית המקדש שגם בתו היחידה על שהיתה אוחזת מעשה אביה תהיה ביום זה נבזית ונהרגת כאחת הנבלות ויצא קצף שכדאי הוא הבזיון כו' [יערות דבש]:

דבר אתה מוציא מפיך. פי' דבר הגזרה אתה מוציא מפיך ואני כו' ולא תחוש שיתקוממו נגדך קרובי המלכה ויעכבו בידך [יפה ענף]:

בדיסקוס. הוא בנין עשוי כשמכניסין בו ראשו של אדם הוא נחתך מעצמו. וכך ממיתים השרים שבוררין להם מיתה יפה וזהו דבר מלכות [מתנות כהונה]:

כתיב כי הוא יכאיב ויחבש. משום דק"ל מה צריך לומר ומלכותה יתן המלך לענין דין ושתי וכי ליועץ שמהו. לכן מתרץ ר' חנינא שזה מעין כי הוא יכאיב ויחבש. כי ה' שהסיר המלכות משאול החזירו עכשיו לאסתר נכדו ע"י הסרת ושתי. ולזה רוח ה' נוססה בממוכן לומר ומלכותה יתן המלך לרמוז לנתינת המלכות באותו לשון שנטלה משאול. וע' בענף:

פתגם גדול אנו כו'. שגם זה מרוח ה' שנוססה בממוכן במה שאמר ומלכותה יתן המלך לרעותה כדלעיל וקאמר שמזו הבאה במקום ושתי ישמע פתגם גדול. וכ' היפה ענף שדייק כן דאי כפשוטו שתהיה גזרתו נשמעת הוה ליה למימר וישמיעו פתגם המלך או ויכריזו וכיוצא שהוא מה שראוי למלך לעשות. לא ונשמע שהוא הנמשך מההכרזה וההודעה:

מהו אבל גדול ליהודים. וזה כי כאשר השם יתברך הקדים רפואה למכה שתכנס אסתר לבית אחשורוש. אז הביא השי"ת עליהם צרת המן בשביל שחטאו אותו הדור שנהנו מסעודת אחשורוש כדאיתא לקמן [אור חדש]:

פתגם ממ"ה הקב"ה כו'. ר"ל לכך נגזר על ושתי הריגה ותכנס אסתר במקומה למלכות כדי לקיים מחה אמחה את זכר עמלק שזה לא היה יכול להיות רק על ידי אסתר [ספר הנ"ל] וכדאכתוב לקמן:

מחה אמחה את זכר. זה המן. עמלק כמשמעו. כמו שדרשו במכילתא:

חד אמר הדא מלכותא רבתא כו'. ס"ל כי רבה היא קאי על אמלכות. והכי קאמר ליה אל תאמר אף שחטא ושתי גדול מכל מקום כיון שהמלכות אינו גדול כל כך א"כ אף שנמיתנה אין זה נחשב תיקון גדול. לכן אמר ליה המלכות היא גדול לחטא הזה. ובודאי יהיה תיקון גדול כאשר נתקן חטא זה. ואידך קאמר הדא חטיתא רבתא כו' ס"ל כי רבה היא קאי על החטא. והכי קאמר ליה שלא תאמר אף שהמלכות היא גדול שבע ועשרים ומאה מדינה וצריך תיקון. מכל מקום כיון שהחטא אינו גדול כ"כ אינו צריך תיקון כל כך מצד החטא שהוא קטן. על כן אמר לו הדא חטיתא רבתא וגדול להדא מלכותא. וא"כ צריך תיקון מצד החטא ג"כ. וזהו דאיכא בינייהו. דת"ק סבר החטא הוא עיקר דיש לתקן הדבר שלא יהיה עוד החטא. רק כאשר המלכות הוא גדול אז הריגת ושתי נחשב יותר תיקון. ולאידך איפכא הוא כי דבר שהוא במלכות שהוא גדול צריך תקון וזה הוא העיקר. רק כאשר החטא הוא גדול א"כ דבר זה יותר צריך תיקון [אור חדש]:

וכל הנשים יתנו כו'. כן דרכם לסיים בפסוק שבסוף הפרשה וכן לקמן [מתנות כהונה]:

גזר והכניס ראשה בדיסקוס. צריך לי עיון מה שהוקשה לו בפסוק דהוצרך לומר ככה [אות אמת]. ונראה משום דקשה להו כי אם פי' ויעש המלך כדבר ממוכן הוא מה שהסכים לכתוב כתבים. א"כ מאי ויעש כן מה מעשה שייך ביה והוה ליה למימר וייטב הדבר בעיני המלך והשרים ויכתוב ספרים. או לכל היותר לכתוב וייטב הדבר בעיני המלך והשרים ויעש כן. וכמו שנאמר בעצת נערי המלך וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן. לכן אמר המדרש שבא לאשמועינן גודל חשקו לפסק המן עד שהוסיף על דברי המן. שהמן אמר אדוני המלך דבר אתה מוציא מפיך ואני מכניס את ראשה בדיסקוס. אבל המלך עשה בעצמו כן שהכניס את ראשה בדיסקוסא וזהו דכתיב ויעש המלך כדבר ממוכן ר"ל שהמלך בעצמו עשה מה שדיבר ממוכן שהוא יעשה. וענין ויכתוב ספרים הוא דבר אחר שגם הוטב בעיניו דברי ממוכן וכתב ספרים:

דעת סרוחה. כלומר שהיה דעתו מבולבלת שגזר מה שאין הדעת סובלתו שיכריח האדם את אשתו שתאכל מה שהיא רוצה בע"כ:

יכול הוא לכופה. תמיה וכי לא מה דהיא בעי [פי' רוצה] לאכול היא עבדה. ובהמדרש שעם היפה ענף הגירסא לו מה דהוא בעי היא עבדה. ופירוש בניחותה לא מה דהוא רוצה היא עושה אלא אוכלת מה שהיא רוצה:

שנעשה שחוק בעולם בנוהג כו'. אבל על הראשונה לא הוי שחוק שכבר אפשר שהאשה תדחוק עצמה לאכול מה שרוצה בעלה ולא מה שהיא רוצה אעפ"י שמצטערת. אבל שתדבר האשה בלשון בעלה אם הוא מלשון אחרת הוא דבר נמנע והפך הנהוג. כי נוהג שבעולם הוא שהאיש שהוא מדי ונושא אשה פרסית. וכי היא מדברת בלשון מדי בתמיה. וכן איש שהוא פרסי ונושא אשה מדיית וכי היא מדברת בלשון פרסי בתמיה. הא כל כבודה בת מלך פנימה ואינה יוצאת לשוק ללמוד לשון בעלה. ועל כרחך הבעל הוא מוכרח לשנות את לשונו שלא ידבר בלשון עמו רק בלשון אשתו. כי על כרחך כדי שיבינו זה לזה צריך או שהיא תדבר בלשון בעלה או בעלה בלשונה. שאל"כ אין זיווגם עולה יפה. ומכיון שהיא יושבת פנימה ואי אפשר לה ללמוד לשון בעלה. מוכרח בעלה לדבר בלשונה. ואחשורוש גזר הפך הנהוג שיהיה כל איש מדבר כלשון עמו. שהכוונה בזה שאשתו לא תדבר אלא בלשונו כדי שהוא לא יצטרך להחליף לשונו. ע"כ היה לשחוק בכל העולם. ויותר נראה גירסת הר"מ אלמושננו ויפה ענף שגרסו בנוהג שבעולם מדיי נושא פרסית והיא מדברת בלשון פרסי. פרסי נושא מדיית והיא מדברת בלשון מדיי. ופירושו מבורר כנ"ל:

אבל הקב"ה. דבר עם ישראל בלשון חיים שלו בלשונם שלמדו הה"ד אני ה' אלהיך לשון אנוך. כצ"ל [מהר"מ אלמושנינו ויפה ענף]. ופירוש כי לא עשה ה' כדבר אחשורוש אלא כשבא לדבר עם ישראל בסיני דבר עמהם בלשון חיים שלו שהוא לשון משותף שכולל שתי הלשונות. שאמר אנכי והוא לה"ק ולשון מצרי. כי בלשון מצרי אנוך ובלה"ק אני. והיה יכול לומר אני ה' אלהיך ואמר אנכי כדי שיהיה גם לשון מצרי שהוא היה הלשון שהיו מדברים אז ישראל. וזה היפך אחשורוש שהוא צוה שהאשה תדבר בלשון בעלה. והקב"ה בחר לשון כולל לשון ישראל ולשון מצרי כשהיו ישראל אצלו יתברך במדרגת האשה אצל בעלה כנודע שהוא יתברך המשפיע בהם:

אנכי ה' אלהיך. לשון אנוך ועיקר זה במכילתא פ' יתרו דגרסינן התם מהו אנכי לשון מצרי הוא משל למלך ב"ו שנשבה בנו ועשה ימים רבים אצל השבאים לבש אביו נקמה והלך אצלו והביאו ובא להסיח עמו בלשון של שבאין כך הקב"ה עשו ישראל במצרים כל אותן השנים ולמדו שיחתן של מצרים כשגאלן הקב"ה ובא ליתן להם את התורה אמר הקב"ה הריני מדבר עמהן בלשון מצרי אנוך. ובריש מדרש עשרת הדברות איתא ד"א למה פתח הקב"ה בתתו את התורה לישראל באנכי. שאנכי לשון מצרי הוא וכדי לשמר בלשון ששמשו בו המצרים פתח באנכי ע"כ:

ד' לשונות. נאין הן משום דכתיב הכא ומדבר בלשון כמו שכל אחד חביב עליו לשונו. מייתי הכא הלשונות שהן נאין לעולם:

לעז. פי' לעז יוני פרסי ובירושלמי גרס סורסי. וכתב רש"י סוף סוטה לשון סורסי קרוב ללשון ארמי. ובערוך כתב שהוא לשון ארם צובא ושאר הארצות שכבשם דוד והיא הנקראת סוריא ונקרא לשונם סורסי. גם התוס' בשלהי פ' מרובה כתבו דסורסי הוא לשון ארמי אלא שאינו צח כ"כ ע"ש:

לאילייא. לקינה:

לדבור. שהוא לשון צח:

דומים לקרב. בירושלמי גרס רומי לקרב ופירוש היפה מראה לקרב לקרב הלבבות וליתן אהבה שהיא דברי רכות ופיוסים. והמתנות כהונה כתב לקרב. למלחמה לצעוק ולהפחיד שכנגדם:

אף אשורית לכתב. פי' דבני אשור יש להם כתב חשוב [יפה מראה]:

עברית יש לה כו'. בירושלמי גרסינן עברי [פי' מבני עבר הנהר יש לו לשון ואין לו כתב. אשורי יש לו כתב ואין לו לשון. בחרו להם כו'. ופירוש יפה מראה עברי יש להם לשון הגון שהוא לה"ק. ואין להם כתב הגון אלא כתב גרוע שנוהגים בו הכותיים. ובני אשור יש להם כתב חשוב והגון ואין להם לשון הגון שלשונם ארמי. ובחרו להם לישראל מן השמים כתב אשורי ולשון עברי. שבכתב אשורי ולשון עברי ניתנה תורה לישראל לדעת הרוב. אי נמי בני אשור ובני עבר שנתחכמו בחרו להם כלם כתב אשורי ולשון עברי:

בורגני. פי' אדם הדר בבורגנין. והוא בתים שעשוין מחוץ לעיר בפחות פחות משבעים אמה ושירים ושם מוכרים מזונות לעוברים ושבים [ערוך] ובדפוס קושטאנטינא גרס בדברי אחד:

לשון רומי מלשון יוני. כצ"ל [מתנות כהונה] ופירוש מתוך לשון יוני. שאין לו לשון מעצמו אלא משתמש בלשון יוני. והוא מ"ש במס' עבודה זרה בזוי אתה מאד שאין להם לשון ולכן אמר כאן גנאי הוא לה כו':

שחותמת הלשון שאינה שלה. כצ"ל [אות אמת]:

ור' חנון ב"א אמר אעפ"כ כו'. פי' ר' חנין פליג ואמר שאע"פ שמספר בלשון יוני כשחותמת אינה חותמת אלא בלשונה שנא' וטופרה די נחש שפי' קולמסה משלה דהיינו נחשת כי כן תארה לחיה זו כאומר שינין די פרזל. וברזל ונחשת כי הדדי נינהו. וטופרה שם לקולמום דתרגום צפורן טופרא. והקולמוס נקרא צפורן כדכתיב בעט ברזל בצפורן שמיר [יפה ענף]:

לשנות את פרשיותיו. שפעמים על ידי כן יבין ויתחדש לו מה שלא הבין מתחלה. ואע"ג דבמשה ודניאל אי אפשר לומר כן דודאי מתחלה ידעו מה שכתוב בשניה. כתבו כן ללמוד לעולם כי בשניה יתחדש להם מה שלא נודע מתחלה [יפה ענף]:

השסועה. היא בריה בפני עצמה שיש לה ב' גבין וב' שדראות כדאיתא בפרק המפלת: