לתת עצה כזרש אשתו. דמדכתיב ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו משמע שיודעת מכולם דאם לא כן לא הוה ליה לאקדומה וכדכתיב ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו:

במולי תסיק. דאיתא ברות רבה פסוק ויאמר לה בועז לעת האוכל (פרשה ה, ו). שמנשה הרבה לחטוא ויבא ה' עליו את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים. ואמר ר' לוי עשו לו מולא של נחשת והיו מסיקים האור מתחתיו. פרש"י (סנהדרין קא, א) שעשו לו דוד של נחושת והיו מסיקים האור מתחתיו. ויש מפרשים (ערוך ועי' מת"כ במדרש רות שם) חמור של נחושת והיו מושיבים אותו עליו והיו מסיקין האור מתחתיו. והתפלל אל ה' וקבל ה' תפלתו וישיבהו ירושלים למלכותו עיין שם. וזהו שאמרו לו אם במולי תסיק:

וכמה נסיונות נתנסו. דמשה ניצול מחרב פרעה ונהפך על מכהו. ודוד הרג את גלית באבן. ויצחק נמלט מהסכין בעקידה. והמתרגם זכר כל אלה:

כד עויר. כשכבר היה סומא:

אלא צלוב יתיה. אלא תלה אותו על תליה שלא מצינו אחד שניצול. ודייק זה שיעצוהו כן דאם לא כן מאי שנא יעשו עץ ממיתה אחרת. ומה חכמה היתה בזה שלמדוהו זרש ואוהביו. ומה טעם מצא בדבריהם שהוטב בעיניו ויעש העץ. אלא על כרחך מהטעמים שנזכר במדרש:

תאנה אמרה כו'. הוא דרך משל שאילו היה לה מענה פה היתה אומרת כן. ואם נקח הדברים כפשוטן יש לומר שבשרי האילנות מדבר שהיו טוענים כן. וכדרך שכתבו התוס' בענין גינאי נהרא דריש חולין (ז, א):

שממני מביאים ישראל בכורים. וכיון דאתעבידא בהו חדא מצוה ראוי דתתעביד בי מצוה אחריתי שתהיה נקמת האויב על ידי [יפה ענף]. ולפי דרכו קשה מה שאמר הקוץ אני שאין לי על מה לתלות כו' דאדרבה היא הנותנת שכיון שאין לו במה לתלות אין ראוי שיתלה עליו. ובעל יפה ענף הרגיש בזה ופירש שהכי קאמר הקוץ שאין לי [זכות] על מה לתלות וכאילו נבראתי לבטלה ראוי שאזכה בזה מיהת עכ"ל. אך זה דוחק. לכן נראה שכל העצים לא רצו ליתן את עצמן לתלות עליהם אותו טמא וכל אחד בא בטענה כי כיון שיש לו מעלה גדולה אין ראוי לחלל קדושתו לתלות עליו פגר מובס טמא טמא יקרא. ולכן כל אחד בלשון תמיהא אמר אני אתן את עצמי כו' כיון שיש לי מעלה גדולה שממני מביאין ישראל למצוה. ולזה קרא הקדוש ברוך הוא לכל העצים כדי שכל אחד יתן טעם לפגם על אותו רשע שלא יתלה עליו. ובזה אתי שפיר באותה שעה כלומר כיון שכל העצים נתנו טעם שלא יתנו עצמן לזה אמר הקוץ רבונו של עולם כו' שאני שאין לי שום טעם לשבח אתן את עצמי כו' ונכון הדבר מעם האלקים שאני נקרא קוץ והוא קוץ מכאיב לכן נאה שיתלה קוץ על קוץ. וכן בתרגום שני איתא גם כן שלא רצו העצים ליתן עצמן שיתלה אותו רשע עליהם (גבול בנימין):

גפן אמר שבי נמשלו ישראל. והוא הדין דהוי מצי למימר שממני מביאין בכורים. וכן הרמון. וכן הזית והדקל. אלא שלא האריכו:

אל גנת אגוז ירדתי. והיינו ישראל כדאמרינן בחזית בכמה דמויים:

והוא עומד בין ההדסים. דהיינו צדיקים שנמשלו להדסים כדאיתא בפרק קמא דמגלה (יג, א):

כתפוח בעצי היער. ואף על גב דאין הדמיון במקרא רק להקדוש ברוך הוא. כבר תירצתי בחזית (פרשה ב אות י) עיין שם. ומכל מקום משום דפשטיה דקרא אין הדוגמא אלא בהקדוש ברוך הוא מייתי ליה עוד מריח אפך כתפוחים:

וממנו מצאו. שלא יכלו למצוא עץ גבוה חמשים אמה חוץ מעץ קוץ [מתנות כהונה]:

נאה לך העץ מתוקן לך העץ מששת ימי בראשית. פירוש נאה הוא לך גם אם לא היה מתוקן מקודם. כל שכן כי מתוקן הוא לך מששת ימי בראשית וכהא דאמרינן לקמן בסמוך המן מן התורה ומנין דכתיב המן העץ [מנות הלוי]:

המן העץ. שיתלה על העץ והעץ היה קוץ גימטריא המן במילואו (גבול בנימין). אמר המן העץ במעשה הנחש הוא לפי שהיה המן גזע צפעוני מעשו ועמלק אשר כחם כנחש. וגם כדאמר לקמן במדרש המן והנחש פתחו באף כו' ושניהם נתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם כו' כדאיתא בפרק קמא דסוטה (ט, ב) (מהרש"א בחד"א חולין דף קלט, ב):

יותר מג' ימים. הטעם שאם יהיו שלשה ימים בצרה הוי חזקה כי חוט המשולש לא במהרה ינתק ויהיה קשה להנצל אחר כך. (יפת תואר בב"ר פר' צא) ועיין מה שכתבתי במדרש בראשית רבה (פרשה צא אות ט) בענף:

באברהם כתיב ביום השלישי כו'. שכל השלשה ימים היה בצער יען לא נודע לו מקום אשר יקיים מצות בוראו והיה מפחד שלא יקרה פגע לו או ליצחק ויתבטל המעשה ההוא [מנות הלוי]:

אינן חיים אלא לשלשה ימים. שכשיקומו בתחיה ליום הדין יהיו הקמים בצער כי אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולא ימשך צער זה לישראל שלשה ימים כי ביום השלישי יכתבו לחיי עולם. והיינו יחיינו מיומים כי ביומים חיים מסופקים אבל ביום השלישי נחיה לפניו כמלאכים רואי פני המלך:

[וגם הנס הזה נעשה בסוף שלשה ימים לתעניתם. וקשה דהא תעניתם היה י"ג י"ד ט"ו כדאיתא לעיל (פרשה ח, ז) פסוק וצומו עלי ולא יצאו מהצרה עד המחרת שנתכבד מרדכי ונתלה המן וכולי האי ואולי. ויש לומר שכבר נראו סימני גאולה ביום שלישי לתעניתם שלבשתה רוח הקודש כדאיתא בפרק קמא דמגילה (יד, ב) וזהו שסיים המדרש הדא הוא דכתיב ותלבש אסתר מלכות שמזה הפסוק דרשו כן במגילה פרק קמא שלבשתה רוח הקודש:]

הדא הוא דכתיב ויהי ביום השלישי. והיינו שלשה לתעניתם דתעניתם י"ג י"ד וט"ו בניסן כדלעיל בפסוק וצומו עלי (פרשה ח ז):

ביום ההוא שמח וטוב לב. דמשמע דוקא ביום ההוא הא עד עכשיו לא שמח לגמרי בכל מה שהשיגה ידו בעושרו ובמה שהשיג מהמלך כנגד ישראל. ויראה שזה לפי שהיה דואג שמא המלכה מזרע היהודים כי לא נודע מה טיבה ובהצר לה תעמוד נגדו. אכן עכשיו שהזמינתו אל המשתה עלז לבו מאד בחשבו כי אין לה דבר בזה [יפה ענף]:

ארבעה הם שפתחו באף. לאו למימרא דדוקא תחלת דבורם היה באף. דהא עדת קרח לאו בהכי פתחו דמקמי האי קרא כתיב (במדבר טז יג) ויאמרו לא נעלה המעט כי העליתנו וגו' אף לא וגו'. אלא גם באמצע הדבור לשון אף עושה רושם. והא דקאמר שפתחו באף רצונו לומר שהאף לא פגע בהם מעצמו אלא הם פתחו באף שהתחילו לעורר כחו בדבורם. ולפי שהם התחילו בו לעורר כחו לסוף פגע בהם ונאבדו [נזר הקודש]:

ארבעה הם וכו' ואבדו באף. [כלומר שפיהם הכשילם לדבר בלשון אף שהוא לשון חרון אף וכעס. והגם כי הם לא נתכונו לכך. מכל מקום] ברית כרותה לשפתים כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קב, א). ואין לפתוח פה לשטן כדאיתא בפרק קמא דכתובות (סט, א) [שבהזכירם לשון אף נתעורר בם כח האף. לפיכך נאבדו באף כי מי שמתחיל לעורר כח האף בדבורו לסוף הוא פוגע בו (יפה תואר)]:

ושר האופים. [מה שהקשה ביפה תואר דשר האופים והמן מסתמא לא דברו בלשון הקודש. ואם כן אין על המילה ההוא הוראת אף וחמה יש ליישב שאולי] דיבר עם יוסף כן בלשון הקודש או בלשון תרגום שהוא לשון עבר הנהר והוא לשון בבלי ודבר בו לבן הארמי כמו שנאמר (בראשית לא מז) יגר שהדותא וכמבואר להדיא במהרש"א בסנהדרין (כא, ב ד"ה כתב). ובמלת אף אין חילוק בין לשון הקודש ללשון תרגום כדחזינן גבי אף אני בחלומי דמתרגמינן אף אנא בחלומי. ומה שדיבר עמו באחד מאלו הלשונות הוא על פי מה שפרש"י בפרק מקץ (בראשית מא יב ד"ה עברי ועי' רש"י בראשית לט יד ד"ה עברי) גבי נער עבד עברי ואפילו לשוננו אינו מכיר לכך דיבר עמו או לשון הקודש או בלשון תרגום שהוא לשון עבר הנהר [נזר הקודש]:

ועדת קרח. אע"פ שלא היו האומרים האלו אלא דתן ואבירם. כיון דהוו מעדת קרח קרי להו עדת קרח [יפה תואר]:

והמן. שסיפר בלשון תרגום שהוא לשון ארמי. כי הוא היה בפרס ומדי שדברו שם אז באותו לשון כמבואר להדיא בספר עזרא בספורי כורש ודריוש מלכי פרס ומדי [נזר הקודש]:

הלך אצל מרדכי כו'. עד בלילה ההוא הכל גמרא גמירי לה [יפה ענף]:

ושנים עשרים אלף תינוקות. [יש מדרשים אומרים שהכונה בשנים ועשרים אלף תינוקות לשנים ועשרים אותיות באל"ף בי"ת ורצה לבטל את מרדכי ותלמידיו מלעסוק בתורה (יפה ענף ועץ יוסף מהדורא קמא)]. ולי נראה שקבץ כמספר הזה שיעסקו בתורה כנגד המלאכים שבאו עם הקב"ה להר סיני בנתינת התורה לישראל כדכתיב רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אדני בם סיני בקדש. וקיבץ תינוקות סך הנ"ל משום שיהיה הבל פה שאין בו חטא כלל:

אלא מתוך תעניתנו נמות. אף שלפי דעת המדרש (פרשה ח ז) שהג' צומות היו י"ג וי"ד וט"ו היה זה בט"ו ובלילה הפיל הקדוש ברוך הוא בהלה על אחשורוש ולמחר ביום ט"ז הרכיבוהו למרדכי ויום ט"ז היה אחר הג' צומות אם כן מה זה שאמר לקמן וישב מרדכי ששב לשקו ולתעניתו. אפשר שמרדכי מחמיר על עצמו היה ומוסיף עוד בתעניות עד יענהו ה' בהצלה גמורה. וכן על כרחך צריך לומר שהתינוקות שאמרו שימותו ביום ט"ז מתוך תעניתם. מתוך צרתם הוא שהיו מתענין אף שנשלמו הג' צומות: