והסר כעס מלבך כו'. הנה פסוק זה הוא סוף פרשה י״א ואיני יודע למה נרשם כאן הפרשה:

כל טילוי. רצה לומר דקשה דפתח הסר כעס ונתן טעם כי הילדות כו' ולאו סיפיה רישיה. לזה אמר כל טלוי היינו ילדות [רע מנעוריו (בראשית ח, כא) תרגום ירושלמי ביש מן טליותיה] סירוי [מלשון (מלכים א' כ, מג) סר וזעף] שבימי הילדות הוא מלא כעס. וזה שאמר הכתוב הסר כעס מלבך כי הילדות הבל ושטות [משנת דרבי אליעזר]:

הסתכל בשלשה דברים. כי כל התנצלותו של אדם שאינו יכול להכניע ליצר הרע להנצל ממנו. לכן אמר הסתכל באלו שלשה דברים ותכניע יצרך ותנצל ממנו. שכאשר יזכור אותם אז תהיה מחשבתו משוטטת למעלה בעניני העולם העליון הנצחי שכולו יפה ומום אין בו, כי זאת מחשבת המשכיל בכל עת ובכל שעה:

מאין באת מטיפה סרוחה. ואף אם הטיפה מתחילה אינה סרוחה, בהיות כי היא מעותדת להסריחה אם תעמוד שעה אחת חוץ לרחם כי כן טבעה להסריח מיד כשהאויר מקיף בה, כמו שזכרו זה חכמי התולדה:

ולאן אתה הולך. לא אמר ואנה תלך, להודיענו שבכל שעה ובכל רגע האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה. כי יום המות מיום הולדו, שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה, ועל כן נקט לשון הווה ולא נקט לשון עתיד:

רמה ותולעה. רמה רומזת לשקצים שיבאו מבחוץ ותולעת רומזת לתולעים שיצא מגוף האדם כמו וירם תולעים. ועל כן זכר רימה ותולעה שהם שני ענינים:

דין וחשבון. הקדים דין לחשבון, לפי שהאדם כשהולך לבית עולמו קודם שיתן החשבון מודיעים לו כל דיני התורה, ואחר כך שואלים אותו הבא על אשת חבירו מה דינו, העושה מלאכה בשבת מה דינו, והוא משיב בסקילה, וכן על כל עבירות, והוא משיב על הן הן ועל לאו לאו. ואחר כך מזכירין אותו כי הוא אשר עשה כל העבירות אשר שאלו ממנו הדין, ואומרים לו אתה האיש. באופן כי מתחלה הוא נותן הדין ואחר כך החשבון והוא נותן את שתיהן:

בורך זו לחה סרוחה בארך זו רמה ותולעת. אבל בויקרא רבה פרשה י״ח (סימן א) גרס בארך זו ליחה סרוחה. בורך זו רמה ותולעה. וכתב היפה תואר שנוסחת ויקרא רבה עיקר, דבאר בכל מקום יש בו מים ולכן ירמוז אל מקור הטפה, ובור יצדק על חפירה בלי מים כמו (שמות כא, לג) כי יכרה איש בור, (בראשית מ, טו) כי שמו אותי בבור וזולתם. ולכן ירמוז אל הקבר אשר בו רימה ותולעה עכ״ל. וכן פרש״י בקהלת. ועיין בירושלמי פ״ב דסוטה:

עד דחילך עלך. רצה לומר עשה מצות ומעשים טובים עד דכחך עליך היינו ימי בחרותיך. עד אשר לא יבואו ימי הרעה אלו ימי הזקנה שכשל כח האדם. והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי היסורין שהאדם קץ בחייו ואינו חפץ בהם:

רבי חייא בר נחמיה אומר. עד אשר לא יבאו ימי הרעה אלו ימי הגאולה. והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות כו' כן גרם ברוקח (שורש זכויות ערום ביראה). ורצה לומר ימי הרעה אלו ימי הגאולה שיהיה עת מלחמות וצרות רבות, לכן תן צדקה בימי בחורותיך כלומר בעודו בידך שיהיה מגין עליך אז זכות הצדקה. ותן צדקה בימי בחורותיך כלומר בעודו בידך ומצוי לך עניים לעשות בהם צדקה, שמא למחר יבא משיחנו ולא תמצא עניים לזכות בהם כי כולם יהיו עשירים. וזהו שאמר המדרש לא זכות פירוש לא דבר לזכות בו שכולם יהיו עשירים. ולא חובה לאמץ ולקפוץ יד. עוד י״ל שמכוון למה שאמרו חז״ל בפרק החליל (סוכה נב, א) לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא עוקר היצר הרע מן העולם, ולכן לא יהיה לא זכות ולא חובה:

זה קלסתר פנים. דזולת המצח והחוטם איכא קלסתר פנים בפנים לחודייהו:

והאור זה החוטם. שהוא תואר קלסתר פנים (רש"י בקהלת):

והירח זה המצח. שמצהיב באדם בחור, וכשמזקין הוא מעלה קמטים ואין מצהיב. והמצח אף שהוא מצהיב באדם בחור אבל כערך הירח מול השמש:

והכוכבים אלו ראשי לסתות. פירוש לחיים. ובפרש״י קהלת פירש אלו הלסתות, רומני דאפי שקורין פומלי״ש [והוא פאה ובל״א דער אברטהייל דער באקע] של לחיים שמצהיבים, אבל כערך הכוכבים נגד השמש:

הדא לחברייא כו'. פירוש אחד לחכמים ואחר לטפשין. ומפרש חדא לחבריא בא לבכות כו' כי הם ידעו ויחושו לענין זה. אבל הטפשין לא יבינו זאת ולכן פירש להם בהטלת הגללים שהוא דבר מפורסם ומצער יותר בזקנים ולכן יחושו (יפה תואר):

בא לבכות כו'. כלומר על ידי הבכי ידמעו עיניו עד שינטל מאורם אחר שירבה בבכיה בזקנותו מחמת תשות כח וצרות רבות עליו. ודרש העבים שיעכר העין וכשבא לבכות ימלא עיניו דמעות כעב המלא מים:

הגללים מקדימין אותו. על ידי חולשתו והתר קשריו כשיבא להטיל מים ימהר צואה להפתח ויהיה נתרז בגללים. וקמפרש העבים על הגללים שהם עבים ועב ועכור, והגשם על מי רגלים (יפה תואר):

ביום שיזועו. פירוש ביום שירתיתו שומרי הבית אלו הצלעות שהם שומרים בני המעים ומגינם על כל חלל הגוף:

והתעותו. פירוש יאחזם עיוות שקורין קרענ״ף. (רש"י שם):

אלו זרועותיו. שנשען כל הגוף עליהם. או צריך לומר והתעותו אנשי החיל אלו ארכובותיו. רבי חייא ברבי נחמיה אומר אלו זרועותיו וכן הוא בויקרא רבה. ורצה לומר שתנא קמא סבירא ליה שהם ארכובותיו שהם עיקר מעמיד לגוף האדם. ורבי חייא סבירא ליה שהם זרועותיו שעיקר החיל והכח הוא בזרועות. ולפי הגירסא שלנו רבי חיא ברבי נחמיה אומר אלו צלעותיו שעיקר החיל והכח הוא בצלעות או בזרועות:

זה המסס. שהוא טוחן המאכל כדאיתא לעיל פ״ד סימן ל״ו ובויקרא רבה פ״ד (סימן ד):

אלו השינים. שלעת הזקנה נושרות רוב שיניו. ואף על גב דכי מעטו אטוחנות קאי, שינים נמי טוחנות מיקרו. והוזקק לומר כן דאם לא כן בתר שקאמר בטלו מאי כי מעטו, לכן דרשו כי מעטו אלו השינים. והכי קאמר קרא ובטלו הטוחנות זה המסס, משום כי מעטו אלו השינים מקודם. מפני שהשינים המה הטוחנים הראשונים ואחר כך ההמסס טוחן עוד יותר. ולפי שתחילת עכול הוא בשיניו. (כדאיתא במסכת ערובין) הילכך על ידי שנתמעטה לעיסת השינים סבה לבטל טחינת המסס [יפה תואר]:

אלו העינים. ופירוש בארובות כדמתרגמינן דמסתכלין בחרכי רישך (יפה תואר):

אלו כנפי הריאה. דריש הרואות לשון ריאה. וענין חשכתם היא עמיות הקול היוצא מהם. ופירוש בארובות הן חלל הסמפונות שבתוכם שהם פתוחים כארובות. ועל ידי הזקנה מתמלאים ליחות וניחר קולו. והוזקק לפרש זה ולא פירש הרואות, עינים כפשוטו, משום דכבר נאמר ושבו העבים דהיינו כהות עינים כדלעיל (יפה תואר):

בת קול יוצאת. בויקרא רבה שם גרס שמשם יצא הקול:

אלו נקביו של אדם. פירוש סוגרו דלתים היינו עצור נקביו. על ידי דלית מסוסה טחין. פירוש על ידי שאין מאכלו נטחן כהוגן בהמסס. וזהו בשפל קול הטחנה. ודרש בשפל, הב' כמו ב' הסיבה, על ידי שקול הטחנה בטל פירוש על ידי שקול רחים הטוחנים מאכל שבמעיו והוא ההמסס בטל ושפל על כן הנקבים סגורים, כי מניעת הטחינה מביא העצירות הגדולה:

כד שמע צפרין כו'. פירוש כששומע צפרין צועקים אומר ליסטים באים עליו לגוזלו:

אלו השפתות. פירוש שימנעו מהשירות, וכדמתרגמינן ויתרפסון ספוותך מלמימר שירתא. שהשפתים יכולים לסדר המאמרים בדרך שיר, ולעת הזקנה בטל הכח מנעימת המאמרים ומכח המתפעל שממנו כח השיר:

שהן חושבות. דרש השיר לשון אשורנו ולא קרוב. ומפרש ליה על המחשבה שמעיינת מרחוק בדברים (יפה תואר). ועוד מפני שהשיר בטבע לעורר הרעיון והמחשבה, לכן קרא להכליות בשם בנות השיר:

כד צווחין ליה לאתר. פירוש כשקורין אותו למקום [והיה נכתב על הגליון שמזמנין אותו לסעודה והכניסו המדפיסים בתוך הספר]:

הוא אמר להון אית תמן מסקין אית תמן מחתיתין. כך צריך לומר. פירוש מסקין מעלות מחתותין מורדות. שהוא מפחד מהן שהוא נלאה לעלות ולירד:

חיתיתיה של דרך. כלומר אף שאין פחד מאומה בדרך, עם כל זה הדרך בעצמו מביא חרדה בלבו. ומפרש וחתחתים בדרך אימות וחיתות הרבה בדרכים יש לו. חתחתים לשון כפול הוא בתיבה כמו גלגלים קשקשים זלזלים (רש"י):

איזיל או לא איזיל אמר לא איזיל. פירוש הוא שקול ומסתפק בדעתו אם יזיל או לאו ונשאר ההסכמה אצלו שלא יזיל:

התחיל מתווה תוואים בדרך כו'. פירוש משים סמנים כמו תתאו לכם. והכוונה שע״י חולשתו מציין לו מקום קרוב ללכת ואומר כי לא יוכל לעבור משם. ודרש חתחתים כמו את אתים בחילוף ח' בא'. והוא לשון אות וציון:

זה לוז של שדרה. היא חוליא קטנה שבסוף החוליות. וכל החוליות מתכחשות ומושפלות על ידי הזקנה וזו בולטת כשקד, לפי שהיא יותר חזקה מכולן ואינה מתכחשת בזקנה. ומייתי לראיה עובדא דאדרינוס לומר שלוז זה קשה מכל האברים. ויתכן דסבירא ליה דוינאץ השקד רמיז לן אגב אורחא שממנו מציץ האדם לעתיד. ולהכי מייתי הכא מילתא דאדריאנוס (יפה תואר):

א"ל הראיני כו'. כלומר תוכיח לי שממנו הוא יצמח שהוא קיים לעד:

אלו קרסוליו. מפני שהן סובלות הגוף קאמר ויסתבל שיהיו נלאות מלסובלו. ופירוש המלה הפך הענין, כמו (במדבר ד, יג) ודשנו את המזבח, (תהלים נב, ז) ושרשך מארץ חיים והדומים להם. וטעם קריאת הקרסול חגב. אפשר מפני שיש להחגב קרסולים מלבד הכרעים כדאיתא בפרק אלו טרפות (חולין נט, א). ואף על גב שיש מינים אחרים מהארבה שיש להם כמו כן, נקט החגב מפנין שהוא לבדו הטהור כדאיתא התם (יפה תואר):

זה התאוה. תאות נשים שאינו נזקק לתשמיש. ודרש אביונה לשון תאוה. ולפי שהתאוה מכמה פנים, שאפשר תאות המאכל או תאות השררה וכיוצא, לכן הוסיף ואמר שהיא מטילה שלום בין איש לאשתו, לומר דאביונה נדרש לשון חבה ואהבה נמי, ולזה על כרחך נדרש בתאות נשים שהיא סבת אהבה ושלום בבית, מה שאין כן שאר התאוות (יפה תואר):

הוי יליף כו'. פירוש היה רגיל לעלות אצל רבי לקבל פניו בכל חדש וחדש וכשהזקין לא היה יכול לעלות. ואף על פי כן זמן אחד עלה אצלו. ואמר לו רבי לרבי שמעון בן חלפתא מה זכות שאראה הסברת פנים של רבי היום הזה מיומים. ומרמז לו לאמר למה לא בא אליו תדיר כמנהגו, רק שבדרך כבוד דבר עמו [מתנות כהונה]:

וכדון אפילו במאה זמנין לא שמעון. הקורבה והרחוק בבחינת הזמן, שהיו שומעין לזמן מועט ועתה צריכין זמן רב שיקראו באזנו כמה פעמים עד שישמע:

ומטיל שלום בבית בטל. אע"פ שאין זה מעלה ומוריד להמניעו מהקבלת פני רבו, הזכיר זה לומר שקפצה עליו זקנה מאד ולכן לא יוכל לצאת ולבא (יפה תואר):

דוכסין ואפרכין ואיסטסטולאטין. כולם שמות מיני שררה:

כל אחד ואחד יש לו עולם בפני עצמו. ולפי זה כי הולך האדם אל בית עולמו דבוק למה שכתוב וזכור את בוראיך, שאחר שהזהירו שלא ימתין לזמן הזקנה שאין יכולת בידו לעשות, הזכיר התועלת שיגיענו בזכירת בוראו וקיום מצותיו, דהיינו שיזכה למדרגה כפי צדקתו. שאע״פ שכולן נכנסין בפילון אחת. פירוש בשער אחד, כלומר שכולם טועמים טעם מיתה, מכל מקום לכל אחד ואחד נותנין עולם לפי מעשיו:

אלו התולעים. לא מצאתי טעם להמשיל התולעים לסופדים. ושמא הכי פירושו שסבוב הסופדים הוא על התולעים, שאע״פ שהולך האדם למנוחתו יסבבו הסופדים אותו מפני כליון הגוף שנעשה רמה ותולעה והוא צער למת, כי קשה רמה למת כמחט בבשר החי (ברכות יח, ב) (יפה תואר). ואולי דרש הסופדים מלשון הפסד, שהתולעים מפסידים את הגוף:

זה חוט של שדרה. בפירוש קהלת פרש״י שהוא לבן ככסף, ובמותו חסר מוחו ומתרוקן ויבש ומתעקם בתוך החוליות ונעשה כשלשלת. ירתק לשון (ישעיה מ, יט) רתוקות כסף:

זו גולגלת. דריש גולת כמו גולגולת. ולפי שהוא הדבר היותר חשוב שבאדם קראה זהב (יפה תואר):

זו גרגרת שהיא מגלה את הזהב. ודרש גולת לשון גלות, ודרש ותרוץ הרצאת מעות. והכוונה שהגרגרת סבת הוצאת המעות ואבדתם על ידי שאוכל ושותה תמיד (יפה תואר):

זה כריסו. שהיא עבה ונבקעת במותו (רש"י):

לאחר שלשה ימים כריסו כו' ומוסרת לפה כו'. הוא על דרך המליצה דרך מוסר, כלומר איך לא התבוננת מה שיהיה אחריתך כי מה ישאר לך ממה שהשׂבעתני בגזל ובחמס:

פרש חגיכם. הפרש שנעשה מחגיכם שעשיתם כל ימיכם כחגים ואכלתם:

עד שלשה ימים תקפו של אבל. איידי דקאמר הכא לאחר שלשה ימים כריסו של אדם נבקעת מייתי נמי הא דאמר שלשה ימים תקפו של אבל (יפה תואר):

אלא על פרצוף פנים עם החוטם כו'. רצה לומר ומסיים במשנה ואין מעידין אלא עד שלשה ימים:

כאיליך גלגליא דציפורין. פירוש גלגלים העשוים על פי הבארות ובהם חבל ארוך שמגלגלים ומושכין בו מים מהבאר. צפורי יושבת בהר ובארותיהם עמוקות והיו צריכין לאותן גלגלים. ומאן דאמר זה מפרש הגלגל אל הבור כפשוטו גלגל הדולים בו מים מן הבור. והכוונה בזה ירידת הגוף לקבר כגלגל אל הבור וכדמתרגם וירהט גופך בגו קברך:

כאילין רגביא דטבריא. מפרש הגלגל לשון (עזרא ה, ח) אבן גלל שהוא האבן הקשה הנקרא מרמי״ר ורגבי טבריא היו כן. וכוונת הכתוב השלכת האבנים לקבר המת (יפה תואר):

היך מה דאת אמר מתקו לו רגבי נחל. שהוא משל אל עמדו במותו בין רגבים כאילו מתוקים אצלו (יפה תואר):

אימתי והרוח תשוב כו'. משום דקשה ליה דבתר דכתיב ותשבר כד על המבוע ונרוץ הגלגל אל הבור דמיירי בבקיעת הכרס וירידת הקבר כדלעיל מה צורך לומר תו וישוב העפר על הארץ, שהרי יציאת הרוח מהגוף סיבה לשישוב העפר על הארץ. להכי קאמר דהכא מילתא אחריתא אתא לאשמועינן דחזרת הרוח אל האלהים תלוי בחזרת העפר על הארץ כשהיה (ותיבת כשהיה חסר בפנים המדרש), פירוש מנוקה מכל עון ואשמה ופשע כמו שהיה הגוף נקי בעת לידה. ואם לאו, שלא ישוב העפר כשהיה נקי בשעת לידתו, אז תקולע הנפש. ואין להנשמה התנצלות לומר הגוף עבר על כל המצות והא ראיה שמיציאתו ממני שמא חטאתי. וכדאיתא כל זה ברבה (ד, ד) ובתנחומא (ד, ה) סדר ויקרא ועיין שם בביאורי:

לכשישוב העפר על הארץ כשהיה. כך צריך לומר (מתנות כהונה). וכן הוא בויקרא רבה פרשה י״ח. ופירושו כדלעיל:

ואם לאו הריני שורפה לפניך. פירוש כמו תרומה טמאה. ודע שכנוסח שלפנינו איתא ג״כ בפרק המפלת (נדה ל, ב). אבל לולי דמסתפינא הייתי אומר שכאן צריך להיות טורפה לפניך פירוש זורקה לפניך, וכן צריך לומר לקמן. כיון שכאן קאי על פסוק ונפש אויביך יקלענה כו'. וכן איתא בויקרא רבה פרשה י״ח ואם לאו הריני זורקה לפניך, כך אמר הקדוש ברוך הוא כו' ואם לאו הריני טורפה לפניך, עיין שם וכאן. ושם הוא בשם רבי אבדימי דחיפה:

לפיכך משה מזהיר לישראל כו'. רצה לומר דלכאורה מבשרו יתירא הוא, על כרחך לרמז שבחטאו מלקהו ה' בדבר שיצא מגופו, שלא יצטרך להביא עליו מכה מבחוץ כדרך בשר ודם (יפה תואר):

עד שבחוריכון קיימין. פירוש הדברים שנקראים בחורים כדמפרש והולך:

שנאמר כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך. קשה הא פסוק זה נאמר על הכהנים עיין שם, וכן קשה זה בבמדבר רבה פ״ג סימן ב'. ואפשר שסבירא ליה שקאי פסוק כי בו בחר וגו' על ראשית הענין שם המתחיל לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' ונחלתו יאכלון, ועל זה מסיים כי בו בחר וגו':

עד שאתם קיימים. פירוש עד שאתם כנסת ישראל קיימים:

המנדים ליום רע. פירוש הם המניעים את עצמם במעשיהם ללכת ליום רע וגו' ותגישון שבת חמס. פירוש ותגישון לשבת במקום חמס, רצה לומר בגולה:

והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ שזכות האבות בטלה. כך צריך לומר:

והכוכבים אלו תלמידי חכמים. כמו שנאמר (דניאל יב, ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד:

ושבו העבים אחר הגשם את מוצא כו'. רצה לומר צרה אחר צרה קשה, כדמסיק ואמר את מוצא כו'. שחורבן קשה כגשם שוטף וטורד, והיסורים שהגיעו אחר החורבן המה כעבים הקשים והעכורים (מתנות כהונה):

אלא לאחר חורבן. הטעם לזה שבית המקדש היה מגין עליהם (אלון בכות):

שיזועו. ירתיתו (רש"י):

והתעוותו. יאחזם עוות שקורין קרענ״ף (רש"י):

אלו הכהנים. שהם גבורי כח כדמסיים ואזיל:

דבר קל. וקשה לזורקו למרחוק אם לא בכח גדול וביד חזקה:

ובטלו הטוחנות אלו משניות גדולות. שנשנין בשינים הטוחנות את המאכל. או שנקראות כן על דרך דאיתא בקינות רבי עקיבא עוקר הרים וטוחנן זו בזו בסברא:

שבלול בהם התלמוד בלול וכלול במשניות, וכן להיפך המשניות בלול וכלול בתלמוד:

וחשכו הרואות בארובות את מוצא כו'. שנשכח הגמרא מן לבם:

בר אלנתן. שם איש עשיר ונדיב גומל חסדים טובים:

על ידי שבטלו מדברי תורה. וכדפירש למעלה ובטלו הטוחנות:

אינם בטילות לעולם. שטוחנים יומם ולילה אם לא יעכבם דבר:

עבדא בישא כו'. אף שהיה רשע נקרא עבד ה' לפי שעשה שליחותו של מקום. רק שנקרא עבדא בישא על שם השליחות, כלומר שהוא עבד המוכן לשליחות רע:

עבדא בישא כו'. עבד רע לך והחרב בית אדוניך רצה לומר את בית המקדש, שבניו של האדון הנזכר לעיל אינם שומעין לו:

ובטל השיר מבית המקדש. ובאיכה (פתחיתא ל') גרס מבית המשתה. ונכון לפי זה מה דסיים הא מה דאת אמר בשיר לא ישתו יין:

מלך מלכי המלכים נתיירא. ודאג לבו פן יעשה בו כאשר עשה בראשונים:

מתווה תוואים. פירוש לשון אות ומופת, כלומר שהיה מנחש אם יצליח אם לאו:

על אם דבצלי. פירוש על אם הדרך והוא בראש הדרך שמתפצלין הדרכים ופורשין זה לכאן וזה לכאן. ובספר אות אמת כתב שהוא שם העיר:

שמתווכת לשני דרכים. הוא לשון תוך ואמצע. כלומר באותו מקום שהוא האמצע של שני הדרכים:

התחיל לקסום קסמים. לראות בקסמיו לאיזה דרך ילך אם לדרך שהיא לירושלים או לאותה שהיא לרומי או לאותה שהיא לאלכסנדריא. ואחר שאמר לקסום קסם דרך כלל פירש הקסם מה הוא. ואמר קלקל בחצים כו' פירוש קלקל כמו (קהלת י, י) והיא לא פנים קלקל, והוא שמחדדין ומלטשין פני ברזל החץ עד שיהיה בהיר מאד ורואין בו בעלי קסם. או קלקל ענין קלות, כלומר החצים ירה והפריחה באויר לראות לאיזה צד יעלו (רד"ק):

שאל בתרפים. פירוש דמות שמדבר במכשפות, ויש שעה שמכוונת שאם עושהו באותה שעה יש בו דבור לעולם [רש"י]. ועיין בתנחומא סוף סדר ויצא מעשה התרפים:

כהדין ערביא כו'. כערבי הזה ששוחט כבש ורואה בבהירות הכבד שלו דרך ניחוש וקסם אם יצליחו מעשיו אם לא:

בימינו היה הקסם ירושלים. כך כתיב בקרא, ומפרש המדרש פירושו שהיה קסמו על ירושלים בימינו:

פלומרכין. נגידים שרי חיילות, או הוא אילי ברזל לנגח בחומה, אבל מלשון התרגום משמע כפירוש ראשון. תרגום ירושלמי (בראשית לב, ז) וארבע מאות איש עמו וארבע מאה גברין פלומרכין עמיה. ותרגום ויאמר המלך אחשורוש (אסתר ח, ז) אעביד מיניך הגמונין ופלומרכין. וכתב המוסף הערוך פירוש בלשון יוני שר צבא:

ספקלאטורין. שר הטבחים תרגום ירושלמי רב ספקלטוריא. וכתב המוסף הערוך פירושו בלשון רומי ממונה להרוג מחוייבי מיתה למלכות. ורצונו לומר שמינה הורגי בני אדם שיפתחו פיהם ברצח לעם. כלומר שירצחו כל הנמצא בעיר:

להרים קול בתרועה בסרפוגוסין. כך צריך לומר. ופירושו מין חצוצרות. ורצה לומר שירימו קולם קול בתרועה להבהיל העם אשר בעיר:

לשום כרים על שערים עשה ברקימין. כך צריך לומר. ולפי הענין פירושו שהיה ממנה אנשים זה יהיה על שער פלוני וזה על שער פלוני, כדאיתא באיכה רבתי (א, לא) פסוק היו צריה לראש:

בליסטרא. כתב המוסף הערוך בלסטר פירושו בלשון יוני כלי מלחמה אשר בו מורים אבנים וחניתות לרדות החומות ולהרוג האויבים:

כבשים. שם מין כלי מלחמה עשוי לרדות חומות ולו ראש כמו איל וכבש מנגח. וכן קוראים לו היונים ורומיים בלשונם [מוסף הערוך]. והמתנות כהונה פירש מדרגות וסולמות עשוים מעץ או מעפר להלחם ממנו על העיר:

וכולם היה להם כקסם שוא כו'. פירוש בעיני ישראל היו כל הקסמים של נבוכדנצר לאין נחשבים כמו אם היה קסם שוא. שהיו בטוחים על דברי נביאי השקר שהיו מבטיחים אותם על שקר שלא תנתן העיר ביד מלך בבל:

שנדרשת שבעה משבעה. שהתורה נדרשת בארבעים ותשע פנים טהור ובארבעים ותשע פנים טמא:

נבוכדנצר קוסם עליכם שבעה משבעה הדא הוא דכתיב שבועי שבועות לחם. כך צריך לומר. פירוש ארבעים ותשע פעמים קסם להם נבוכדנצר וכל הקסמים כיונו זה כזה שיצליח על ירושלים:

וינאץ השקד כו'. ופירוש הכתוב וינאץ לשון (שיר השירים ו, יא) הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים, שהרי האל״ף לא נקראת בה. כלומר תצמח נבואת ירמיה שאמר מקל שקד אני רואה (רש"י):

משבעה עשר בתמוז. שבו ביום הובקעה העיר:

זה עבודת צלם של נבוכדנצר. וקראו חגב דרך גנאי. חגב כמו עגב בחילוף אותיות אחה״ע. והוא כינוי לאבר המשגל. ודרש ויסתבל שלא יכול לסבול משאו מפני גבהו (מתנות כהונה):

אמר רבי יוחנן כל דרומיה אמין שתין ופתיה שית מי יכיל קאים אם אין עוביו שליש רומיה אינו יכול לעמוד. ואת אמר אקימיה בבקעת דורא. אמר רבי בני. כך צריך לומר. וכן הוא בפתיחתא דאיכה הנזכר לעיל ושם גרם רבי לוי במקום רבי בני:

דימוס. פירוש הערוך נדבך של אבנים:

בחוצות ישליכו וגו'. וזהבם לנדה יהיה. היינו לדבר שמטמא כנדה שנאמר (ישעיה ל, כב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו [מתנות כהונה]:

זו זכות אבות. שתופר זכות אבות. ויהיה האביונה מלשון אב (רש"י):

כי הולך האדם. ישראל שנקראו אדם שנאמר אדם אתם:

מבבל היו. שתרח אבי אברהם מעבר הנהר היה:

זו גלות יכניה. שקדמה לגלות צדקיה אחת עשרה שנה:

יצאת גלות יכניה לקראתם. ובאיכה רבתי גרס לקראתו. ופירושו לקראת נבוכדנצר, על כרחן שלא בטובתן עם שאר בני העיר לקלסו שהוא גבור ומצליח. והיו מכוסים שקים מבפנים. על צרות גלות צדקיה. ולבנים מבחוץ להראות שמחה לפני נבוכדנצר על שנצח את אויביו:

והוון משאליי איליך לאיליך מה אבא עביד כו'. בני גלות יכניה היו שואלים לאלו בני גלות של צדקיה מה אבי עושה שם כו':

והוה מספיד בחדא ידיה כו'. פירוש היה מספיד בכף על ירך ביד אחת, ומקלס את המלך ביד אחת:

זו שלשלת היוחסין. על דרך דכתיב וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי [מלאכי ג, ג]:

כדו של ברוך כו'. שניהם ראשי ישראל היו והיו משכחים תורתם בעוני הדרך וכדפרש״י בסוף קהלת. ופליגי איזה מהם גלה באחרונה ושנשבר גם כדו על גבי מבוע תורתו של ראשון (מתנות כהונה באיכה). וזה ידוע שאין שוברים את הכד אלא א״כ יבש המבוע, אלא שפליגי בזה מי נקרא המבוע, אי ירמיה שהוא רבו של ברוך כדכתיב מפיו יקרא אלי וגו', או ברוך נקרא המבוע על דרך ומתלמידי יותר מכולם. חד סבר דירמיה נקרא המבוע ויבש מקור תורתו תחלה ואחר כך נשבר גם כד של ברוך, וחד אמר איפכא:

ששם צללו מתי דור המבול. שעל ידי שהיא עמוקה מכל העולם נשטפו שם במי המבול, והיינו דכתיב שם גם לבבל נפלו חללי כל הארץ:

חללי ישראל וגו'. גם לבבל נפלו חללי כל הארץ:

שננערו שם מתי דור המבול. על ידי שהיא עמוקה כדפירשתי:

בתשנוק. לשון זוהמא ולשון צרה וצוקה (מתנות כהונה בבראשית רבה פרשה ל"ז). את אשר התעללתי במצרים (שמות י, ב) תרגם ירושלמי מה דשניקית ית מצראי, והפחתם אותו (מלאכי א, יג) תרגומו ושנקתיו, בלכתך לא יצר צעדך (משלי ד, יב) תרגומו כד תזיל לא תשניק אורחך, וכן תרגום וצוקה, (משלי א, כז) בבוא עליכם צרה וצוקה. ורצה לומר שכל ימיהם הם חיים חיי צער וצוקה עד יום מותם, והם תמיד בלא נר ובלא מרחץ. בלא נר שאין שמן מצוי בבבל, ובלא מרחץ מחוסר עצים. וכן אמרינן במסכת שבת (כה, ב) ותזנח משלום נפשי זה נר נשיתי טובה זה מרחץ, עד כאן. והאי קרא בגלות בבל משתעי. או בתשנוק פירושו על דרך וינער (שמות יד, כז) תרגומו ושניק. ויראה שהוא חולי הכפיה שמתנערים בו. ומה שאמר בלא נר ומרחץ אפשר שהנר ומרחץ קשים לחולה זה [יפה תואר]:

מנוערים מן המצות. התלויות בארץ. והוא הדין שיצדק שם זה לכל מקום חוצה לארץ, אלא שנקרא שם זה לבבל ביחוד לפי ששם היו רבים מישראל שהיו צריכים לקיים המצות (יפה תואר). ועיין בענף:

מתים נערים. דלמען יאריכון ימיך על האדמה כתיב:

שונא וער. פירוש אוֹיֵב, כמה דאת אמר (דניאל ד, טז) ופשריה לערך:

התחיל עליהם בהבל הבלים. אם הגירסא נכונה צריך להיות כיון שראה שלמה, ואם ירמיה צריך להיות התחיל עליהם איכה כו' (מתנות כהונה):

תני החזיק כו'. נראה לי שכוונתם לומר שכל תענוגי עולם הזה הכל רק התאוה שמתאוה האדם מתחילתו ואחר כך ימאס בעיניו. ואמר עשיר כשיחזיק דבר טוב מתחלה רעב הוא לו וכשנתיישן אצלו עשאו למרמס, ולא זו עשיר אלא גם עני כי דל חלקו גם כן כך, ולא עני אלא אפילו דלי דלות. ולזה אמר דל גבוה ממנו ג״כ אין בידו אלא התאוה מתחלה ולבסוף כשמתיישן אצלו ג״כ נמאס בעיניו חלקו שמעיז בו עשיר. כללא דמילתא שאין בידם אלא הבל התאוה. לזה אמר לזה תאוה כו' ומסיים שניהם שוים לקבר על דרך (לעיל א, פסוק יג) אין אדם מת וחצי תאותו בידו. וא״כ מה שיש להם הכל הבל. ונקט עשיר ודל ודלי דלות, לפי שנכתב בפסוק שלשה הבל (ידי משה). ועיין בענף:

דכתיב כי באלה חפצתי. ובשוחר טוב מזמור ט' גרס דכתיב (הושע ו, ו) כי חסד חפצתי:

על ספר הישר. תורה נביאים וכתובים נקראים ספר הישר:

ועוד כתיב כי תהיו אתם ארץ חפץ. בשוחר טוב הנזכר לעיל הכי איתא בקש קהלת לעמוד על מתן שכרן של מצות כו' אמר לו הקדוש ברוך הוא כו' הכתבתיהו על ספר הישר מה רב טובך כו'. בקש קהלת לעמוד על מתן שכרן של צדיקים כמה דכתיב כי תהיו אתם ארץ חפץ [פירוש הרי דצדיקים נקראים חפץ] אמר לו הקדוש ברוך הוא כו' הכתבתיהו על ספר הישר מה רב טובך כו'. ועיין בענף לתרץ גירסתנו:

עין לא ראתה כו'. וכדאיתא בילקוט על פסוק זה כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים ולמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמו עין לא ראתה וגו':

עד שתחפץ. הרי שהקץ נקרא חפץ:

אם יאמר לך אדם מתי קץ הגאולה. רצה לומר שיאמר לך זמן הגאולה, אל תאמין לו, ותאמר לו כי יום נקם בלבי כתיב. ועיין לעיל פרשה י״א סימן ט':

שלשה סימנים כו'. עיין בפרק חלק:

איש את קבורתו. על הקץ שנאמר. (דניאל י"ב, ט) כי סתומים וחתומים הדברים על אחת כמה וכמה. לבא לפומא. כך צריך לומר (אות אמת). וכן הוא בשוחר טוב:

פומא למאן גלי. בתמיה. וכתב היפה תואר שאגדה זו פליג על מה דאיתא בשוחר טוב מזמור ל״א שגילה הקדוש ברוך הוא את הקץ ליעקב ולדניאל, עד כאן. ובזוהר חדש בתיקונים דף ק״ח ע״ב כתב דאורייתא דבכתב איהי לבא כללא מל״ב אלהים. ואורייתא דבעל פה פומא ודא איהו לבא לפומא לא גלי:

ככדור של בנות. עיין בפרק קמא דחגיגה (ג, ב) ובפסיקתא פ״ג ובבמדבר רבה פ' ט״ו:

ואינה נופלת. אלא שנתקבלה מיד זה ליד זה, כך התורה לא נפלה חס ושלום אלא נתקבלה מיד משה ליד יהושע כו':

כדרבן זה שמכוין את הפרה כדי לחרוש וכדי ליתן חיים לבעליה כו'. רצו בזה שכמו שהדרבן הוא מכוון את הפרה לעשות חרישתה ביושר ושלא תלך אנה ואנה, ומן היושר ההוא בא חיים לבעליה והם התבואה והפירות, אף דברי תורה מכוונים לב האדם ומפקחים אותם, ולא פקחות שיגיע ממנו נזק או דעה נפסדת אלא השגת דעת אימתי ישיג בו לְמַה שהוא תכליתו. שיש חכמות מפקחות לב האדם, אבל יטוהו מדרך החיים לדרך המיתה, שיקנה מהם דעות נפסדות שבהם יהיה נטרד. אבל התורה לא תשאיר ללומדיה דעת נפסד או מדה מגונה חס ושלום. שעל ידי עסק התורה הוא ניצול מרשת יצר הרע אשר פורש לרגליו תמיד ללכדו ולהפילו עד שאול תחתית להמיתו מיתת עולם חס ושלום. ועל ידי התורה נקרא איש חי שהוא דבוק על ידה בחיי עולם האמתיים כמו שכתוב (משלי ד, יג) כי היא חייך וגו'. וכדאיתא בתנחומא סדר עקב (סימן ה) כל מי שמוצא דברי תורה חיים הוא מוצא כו' לכן נאמר כי חיים הם למוצאיהם. ועיין בפרק קמא דחגיגה:

שלשה שמות כו'. עיין בירושלמי פרק חלק (סנהדרין פ"י ה"א) ובבמדבר רבה פרשה י״ד (סימן ד):

דרבן מלמד. דכתיב (שופטים ג, לא) במלמד הבקר, וכן (שמואל א יג, כא) להציב הדרבן:

מרדע. כדתנן באהלות פרק ט״ז (מ"א) כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע:

ליתן חיים לבעליה. שיתפרנס על ידי כן, וכן דברי תורה חיים לבעליה כמו שכתבתי לעיל:

על אחת כמה וכמה. והדרבן ליצרו היא התורה שהיא דוחה היצר הרע כמו שאמרו (סוכה נב, ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח וכמו שמבואר לעיל, ולכן קרא דברי חכמים דרבונות:

שבח של מטע וכדורות של ברזל. פירוש שהמסמר יש לו שושנה שנוח על ידה לשלוף. לכך נתן לדברי תורה שבח של נטע וכח של ברזל:

פושטים בו יד. שנדוהו (יפה מראה):

כל ימיו של רבי אליעזר כו'. דאיתא בנדה דף ז, א' מתני' רבי אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן בתולה מעוברת מניקה וזקנה. אמר רבי יהושע אני לא שמעתי אלא בתולה אבל הלכה כרבי אליעזר. ובגמרא כל ימיו של רבי אליעזר היו עושים כרבי יהושע לאחר פטירתו של רבי אליעזר החזיר רבי יהושע את הדבר ליושנו, עד כאן, ועיין שם הטעם. ומדקאמר ליושנו משמע שמקודם שברכוהו לרבי אליעזר היו נוהגין כרבי אליעזר אך אחר שברכוהו מיחה רבי יהושע לנהוג כרבי אליעזר מהטעם שאמרו שם בגמרא. ואחר שמת רבי אליעזר החזיר רבי יהושע את הדבר ליושנה למנהגם הראשון. וזהו שאמר כאן חזרו העם לנהוג כמדתן. ובחנם הגיה הרד״ל לנהוג כמותו:

שומעין אותן באסופות. רצה לומר שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, שהתורה נקנית בקיבוץ (רש"א):

תלמוד לומר אשר אנכי מצוך היום. ונראה דהיינו קרא דושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום. וכל הפרשה בשם משה אמורה כמדבר מפי עצמו. הרי דמי ששומע דבר מפי קטן יהיה בעיניו כאילו שומע מפיו של משה שהיה חכם. אך קשה דא״כ מה צריך בתר הכי למילף כשומע מפי משה מנתנו מרועה אחד כיון דמהכא ילפינן דיהיה בעיניו כשומע מפי משה. ושמא יש לומר דאפילו הכי איפשר לומר דלאו כשומע מפי משה קאמר רק כמפי גדול בשנים כמותו, דומיא דנביא מקרבך מאחיך כמוני (דברים יח, טו) דלאו כמוהו ממש דהא לא קם עוד נביא כמשה, אלא כמוהו בתוכחות כדאיתא בספרי, אבל השתא דכתיב מרועה אחד גלי דכמוהו ממש קאמר (יפה מראה):

מרועה אחד זה משה. שנקרא רועה כדכתיב (שמות ג, א) ומשה היה רועה, וכדכתיב בישעיה קפיטל ס״ג (יא-יד) שמשה היה רועה ישראל ומנהיגם והיה זן אותם, כי המן היה בזכות משה ארבעים שנה, ולכן ראוי להקרא רועה אחד המיוחד שברועים:

מרועה אחד זה משה. רמז לדבר תיבת מֵרֹעֶ״ה חסר וא״ו כתיב, להורות על נוטריקון משה רבינו עליו השלום. והענין כי הכל נכלל בתורתו התמימה בפירוש או ברמיזה בתיבות או בגימטריות או בצורות האותיות, וכמו שהאריך הרמב״ן (בהקדמה) (ספר נפוצות יהודה [בסוף דרוש יד מבדיל בין קודש לחול]):

תמן תנינן. בפרק במה אשה (שבת ס, א) ובבמדבר רבה פרשה י״ד (סימן ד):

כמה מסמרות יהיו בו בסנדל. ורצה לומר דהא דלא יצא איש בסנדל המסומר הוא גזירה דרבנן כדמפרש בגמרא. ובירושלמי פרק במה אשה (ה"ב) איתא דהיכא דהטלה עליו מטלית מלמטה מותר. ובבבלי אמר דלחזק אסור אבל לנוי מותר. ועל זה בעי כמה מסמרין יהיו בזה שהתירו:

הכלבוס. הוא מסמר עשוי בשני ראשין חדין וכפופין ונועץ שני ראשין בעץ. אינו ממנין המסמרות. רצה לומר דמסמרים כאלו מותרים הואיל ונשתנו משאר מסמרים. דלא גזרו אלא מעין המאורע:

מהו ליתנם. למסמרים על גבי מנעול בשבת אמר ליה מותר. דבסנדל גזרו ולא במנעול:

מהו להחליפם. אפשר שצריך לומר מהו להחיפם. פירוש מהו להחיפם כולו במסמרים כדי שלא תהא קרקע אוכלתו. אמר ליה מותר. שלא גזרו אלא כעין המאורע. ועיין בבבלי בשבת דף ס' ע״ב:

מהו ליתנם זה על גב זה. רצה לומר מהו ליתן המסמרים של סנדל זה על גב זה. כלומר אם מותר ליתן כל המסמרים על גב סנדל אחד והשני יהיה בלי מסמרים. אמר ליה מותר דבשני סנדלים גזרו ולא בסנדל אחד. ועיין בירושלמי פ"ו דשבת. או פירושו אם מותר ליתן סנדל על גבי מנעול ולתופרם יחד ולקבוע בו מסמרים מבחוץ. אמר ליה מותר משום דהוה ליה מנעול ועל מנעול לא גזרו. ועיין בבבלי שם:

אחד עשר מכאן כו'. ומפני זוגות לא נתן כאן שתי עשרה וכאן שתי עשרה:

מה המשמרות עשרים וארבעה. כי כן חלקם דוד כדכתיב בדברי הימים (א, ט). ודרש הכי מדכתיב משמרות בשי״ן וענינו מסמרות בסמ״ך. ומכל מקום אסמכתא בעלמא הוא (יפה מראה):

מהומה. פירוש ממהומה בני הזהר. ובספר מאור עינים (לר' עזריה מן האדומים אמרי בינה מאמר ראשון פרק ב) העתיק המדרש כן בהדיא:

להגות נתנו ולא ליגיעת בשר נתנו. כוונת המדרש באיסור קריאת הספרים החיצונים אינה רק כשהוא קבע לא של עראי וקרי. שהקורא המשתקע בהם וחושב אותם ספרים מסולאים לשתות בצמא את דבריהם הרי זה ודאי חומס נפשו, כי יעזוב מקור מים חיים לחצוב לו בורות אשר יאמר עליהם לא לנו המים. אכן על הקריאה לרגעים וכל שכן לבקש הנוכל להתעורר מהם על ברור איזה דבר אין ספק שאין איסור בדבר (מאור עינים). ועיין בירושלמי פרק חלק. וכתב היפה מראה דכוונת המדרש דקאמר ספר בן סירא היינו מילי מעליותא דאית ביה, ואפילו הכי קאמר דלא ניתנו ליגיעה. ולזה המכניסן לביתו שעושה עיקר מהם, מכניס מהומה לתוך ביתו, אבל דברי רוח דאית ביה אפילו קריאה לרגעים אסור, עד כאן לשונו:

סוף דבר הכל נשמע סוף דבורו של אדם הכל משמיעין את מעשיו כו'. פירוש אלו הדברים הוא כך, כי אל תאמין בעצמך עד יום מותך אפילו אתה צדיק גמור יכול שיקרה לך חס ושלום סוף דבר קודם מיתה שתהיה רשע, וכאשר סגיד וגחין ירמיה ואצית ליאשיהו דילמא חס ושלום אגב צערא מחרף להקדוש ברוך הוא (תענית כב, ב). וכמו כן להיפוך אם רשע קודם מותו ובסוף דיבורו חוזר בתשובה וישוב אל ה' וירחמהו בשעה אחת קונה עולמו. וזהו כוונת המדרש סוף דיבורו של אדם כו', פירוש בסוף וגמר דבריו ברגע שמת, כי שם אדם נתפס אם צדיק אם רשע היה, ואז תלוי שהבריות משמיעין ושופטים אם כשר וירא שמים היה כי הכל תלוי בזו הרגע בסוף דבריו (יערות דבש ח״ב דף מ״ו ע"ב [דרוש ז קרוב לסופו]). וזהו שאמר באו ושאלו לשלמה שכתוב בו (מלכים א' ה, יא) ויחכם מכל האדם, מהו סוף כל דבר. והשיב שהכל הולך אחר החיתום ואין להחזיק לאדם לטוב או לרע רק בהפרדו אז הוא סוף דבר והכל יודעים אם טוב ואם רע. וזהו אמר להון סוף דבר פירוש בסוף וגמר דבריו ברגע שמת בו, בו תלוי. כדמסיים המדרש בסמוך שבשעה שאדם כו' שהבריות משמיעין אם כשר היה וירא שמים היה. אלא שמפסיק בדברי רבי לוי [גבול בנימן]:

כשר היה פלוני כו'. כשר היינו במה שבין אדם לחברו, ירא שמים במה שבין אדם למקום:

למה קורין אותו דבר. כשיש חס ושלום מות בעיר. ואגב סוף דָבָר נקט ליה הכא דבר היינו דֶבֶר (בסגו״ל) (זית רענן):

דדביר כו'. שמוליך טובים עם רעים:

גובאי. פירוש ארבה אוכל תבואות השדה ומביא רעב לעולם:

דגבי דיני דאינשי ודברייתא. ובירושלמי פרק סדר תעניות (ה"ו) גרס דגבי דינא דמרי. פירוש שהוא גובה דין אדונו שבעון הדור בא:

שבשעה כו'. חוזר למעלה על תשובת שלמה שאמר סוף דבר (מתנות כהונה):

מיד מטתו פורחת באויר. עיין מה שכתבתי ביאור על זה בספר קטן הוי אריאל (קרוב לסופו):

וכיון שמת. הכוונה שלא השיג שלמות כל כך לרבי לוי אלא במותו, דגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם כדאיתא במועד קטן (יפה תואר) ועיין בירושלמי פ״ב דברכות (ה"ח):

אמרו כי זה כל האדם. רצה לומר כמו שבמשל אמר שאע״פ שבכל פעם נחרב הכרם ונחסר עד אחד מכל מקום עשתה מאה חביות כמו בראשונה, כך רבי לוי בר סיסי נשתייר חסיד וירא אלהים מכל העולם שנמשל לכרם. והיה חביב לפני הקדוש ברוך הוא ככל הכרם, הדא הוא דכתיב כי זה כל האדם. פירוש כי זה האמור למעלה את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, הוא ככל האדם. ואף על גב דמשמע דזה יצדק בכל ירא ה' ולא בדומה לר' לוי כדאמר הכא. יש לומר דקרא סמך אדלעיל דכתיב בקש קהלת למצוא דברי חפץ דברי חכמים כדרבונות ויותר מהמה וגו', והיינו דבקי בתורה שבכתב ושבעל פה ובכל דברי סופרים ותכלית הכל ליראה ה' ושמירת מצותיו לא זולת, כי שלם כזה רחוק המציאות ועליו נאמר כי איש כזה הוא שחביב ככל האדם. ואמר אבוי דשמואל שמנו איש כזה הוא ר' לוי:

רבי היה פשיט קרייה וכיוך שהיה מגיע לאחד ממקראות הללו. כך צריך לומר ועיין בענף. ופירושו היה לומד את המקרא בפשטים:

יוצר הרים וגו'. ומגיד לאדם מה שחו עושה שחר עיפה. וכדדרשו בפרק קמא דחגיגה (ה, ב) אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו, היינו דברי שחוק שלפני התשמיש שהם יתורא בעלמא, נכתבים לאדם על פנקסו. וזהו שאמר המדרש ואפילו דברים שאין בם ממש ולא חטא. ורצה לומר אלא גנאי בעלמא נכתבים לו על פנקסו כלום תקנה יש לו:

עושה שחר עיפה. ואסיפא דכתיב ה' צבאות שמו סמיך. והכוונה בזה שלכן היה בוכה שהמגיד זה הוא שאין שכחה ולא העלם לפניו:

כל ענוי ארץ וגו'. בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'. ורצה לומר דענוה גדולה מכל מדות שבעולם כדאיתא בפרק קמא דעבודת אלילים (כ, ב). ועם כל זה לא מהני בודאי אפילו להצילו מן הרע. ולהכי בכי דכולי האי ואולי:

ואהבו טוב וגו'. והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' אלהי הצבאות שארית יוסף. ועל זה בכי כולי האי ואולי. פירוש כולי האי מעשים טובים ומכל מקום כתיב אולי יחנן:

כי את כל מעשה וגו'. יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. וכמו שסיים המדרש לקמן אמר עבד שרבו שקול לו שגנות כזדונות תקנה יש לו. ואגב מייתי קרא גם בלא דעת נפש לא טוב וגו' ודריש ליה כעין זה:

אמר רבי ביבי משל לאורח שהיה רגיל לבא עם הנץ החמה ושכח ושמש מטתו קודם הנץ החמה. כך צריך לומר, וכן הוא בויקרא רבה פ״ד (סימן ג) וכן הביא האות אמת בשם נוסח אחר. ורצה לומר דקשה ליה דהאי קרא לאו סיפא רישיה, כי מה ענין ואץ ברגלים ללא דעת. ולהכי מפרש דאתא קרא למימר שאפילו מי שנכשל בעבירה בשוגג גמור דלא סלקא אדעתיה ליזהר כלל מכל מקום אינו טוב, דאדם מועד לעולם ואיבעי ליה לאסוקי אדעתיה, וזה אמר גם בלא דעת וגו'. וכל שכן מי שכבר סליק אדעתיה שהעבירה קרובה לבא ויש ליזהר ועם כל זה לא נזהר ונכשל בעבירה דודאי זה רע מאד וקרוב למזיד אע״פ שאינו מזיד גמור לעבור העבירה, וזה אמר ואץ ברגלים חוטא. ולזה אמר משל לאורח זמן וסת נדות שהיה רגיל לבא עם הנץ החמה, ובעלה שכח ושמש מטתו קודם הנץ החמה באופן שבביאתו פירסה נדה, שאע״פ שזה שוגג גמור בלא טוב קאי. שאילו נזהר כמו שאמרו ז״ל (נדה סג, ב) שצריך לפרוש עונה אחת סמוך לוסתה לא היה נכשל, וכל שכן אילו ידע וזכר שהוסת היה עתיד לבא בהנץ החמה ושיש ליזהר לפרוש עונה אחת סמוך לוסת ועם כל זה לא נזהר ושמש מטתו וסמך על דעתו שלא תפרוס נדה מיד כי זה חוטא קרוב למזיד. ופירוש ולא עוד אלא ואץ ברגלים, ואין צריך לומר מי שהוא אץ ברגלים (יפה תואר):

רב פתר כו'. רצה לומר רב נמי מפרש כרבי ביבי. אלא דמוקי לה בלוקח נבלה. והכי קאמר מי ששכח שהיתה כאן חנות מוכרת נבלה ולזה נכשל, מכל מקום קאי בלא טוב דהוה ליה לאסוקי אדעתיה, וכל שכן מי שידע שיש כאן חנות מוכרת נבלה ואפילו הכי לא נזהר כראוי ולקח מהנבילה וסמך שהוא מהחנות של כשרה דזה קרוב למזיד שהיה לו ליזהר מאד (יפה תואר):

רבי יוחנן כו'. רצה לומר רבי יוחנן מפרש קרא ג״כ כרבי ביבי אלא דמוקי ליה לענין שבת. והכי קאמר מי ששכח שהיה שביל אחד מלא קוצים ולזה נכשל והלך בו אפילו הכי קאי בלא טוב שהיה לו ליזהר, וכל שכן מי שידע שיש שביל אחד מלא קוצים ואפילו הכי לא נזהר כראוי והלך בו וסמך שהוא השביל השפוי או שסמך על דעתו שלא ישתברו הקוצים ברגליו דזה קרוב למזיד:

שפוי. פירוש סלולה:

קוצים וצרורות. עיין בפרק המוצא תפילין (עירובין ק, ב):

רבי יוחנן וריש לקיש. ואף על גב דרבי יוחנן פירש קרא לענין שבת מפרש השתא בענין אחר, כדאשכחן כמה דמפרשי תרתי או תלת שנויי בקראי:

רבי יוחנן אמר בנדרים ונדבות מותר בחטאות ואשמות אסור. וריש לקיש אמר אף בנדרים ונדבות אסור. כן צריך לומר, וכן הוא בויקרא רבה שם. ורצה לומר שרבי יוחנן סבירא ליה בחטאות ואשמות שהן באין על חטא לא טוב לבא לבית המקדש, כי יותר טוב שיזהר ולא יבא לעשות כאלו, על דרך (שמואל א' טו, כב) הנה שמוע מזבח טוב, אבל בנדרים ונדבות אין רע כי אינן באין על חטא. וקרא הכי קאמר גם בלא דעת וגו', דלא מבעיא החוטא בדעת שהוא רע, אלא גם נפש כי תחטא בלא דעת לא טוב. וגם כי אץ ברגלים, שירגיל רגליו להביא קרבנות הוא חוטא. ולריש לקיש אפילו בנדרים ונדבות אינו טוב להרגיל לבא לבית המקדש מפני קדושת הבית, שאין לבא שם אלא על דרך הרחוק. ואף על גב דרישא גם בלא דעת מיירי בחוטא בשוגג, סבירא ליה דסיפא דכתיב ואץ ברגלים חוטא היינו בכל המרבה לבא בקרבנות. וקרא רבותא קאמר שלא יחשוב להנצל החוטא בשוגג בקרבנו, שהרי המרבה בהן חוטא אפילו בנדרים ונדבות וכל שכן בחטאות ואשמות (יפה תואר):

זה ההורג כינה כו'. שזה דבר מועט ונענש עליו. ושמואל סבירא ליה דהורג כנה היה אפשר לו להשליכה ולא להורגה בפני חברו, ולכן אפשר שדין הוא שיענש על זה, לכן אמר שמואל זה הרק בפני חבירו דאי אפשר לו בלא רקיקה אפילו הכי אם חברו נמאס בה נענש על זה דאמרינן דהיה לו להבליעה בכסותו כמו לגבי תפלה (מהרש"א):

מוטב דלא יהבת כו'. פירוש טוב הוא יותר אם לא נתת לו משנתת לו וביישת אותו:

כשאינו מחותך. שאינו מנוקר מן החלב ומי הגידין האחורים:

בערבי שבתות. שטרודין בכבוד היום ואין נותנין לב לבקרו:

בת רב חסדא. אשתו של רבא:

דקים ליה בגווה דבקיאה. כך צריך לומר (אות אמת). ופירושו שהיה בטוח בה שהיא בקיאה ולא תשכח לבקרו:

אם טוב ואם רע. זה מיותר. וסיום המאמר הוא לעיל שאמר לפיכך כי את כל מעשה כו' אם טוב ואם רע. ומשם ואילך הוא הוספה מלשון הש״ס בחגיגה עד סוף המאמר ולסיים בטוב (רד"ל):