שנשתהתה שש שעות כמנין הוא"ו ולא נגע בה. כך צריך לומר (אות אמת). פירוש שש שעות היה שוכבת למרגלותיו והודיענו בזה שבחו של בועז כי לא שעה ולא שתים כבש את יצרו לבלתי יגע בה אלא שש שעות שלמות ולא נגע בה:

אמר רבי מאיר לבן ביתו אמר. [הנה רבי מאיר ראה שהיה לו לומר ויקם בטרם יכיר את רעהו אחרי שהוא חשש שלא יודע הדבר. לכן אמר רבי מאיר שהוא לא חשש מבני ביתו] כי יודעים היו צדקתו וצדקתה ולא יעלה על לבם טינא על הדבר ואמנם רבי שמואל בר רב יצחק לא ניחא ליה בזה שאדרבה יהיה זה הכנסת חשד בלבם [מה שלא יתעלם]. לכן אמר שהיה כל אותו הלילה שטוח על פניו בוכה ומתחנן שלא יודע. [באופן שאין צורך לויקם כי בלילה לא נתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו.]ואל יודע הוא לשון תפלה [לאל חי](אגרת שמואל):

ותאחז בה מלמד שחגרה מתניה כזכר. כך צריך לומר (אות אמת). [פירוש מדכתיב ותאחז ולא כתיב ותאחזה. (כן הוא בילקוט בהדיא). לכן אמרו שבא לדרשה שאחזה כאחד הגברים. שאם נודע מטבע המציאות] כי המטפחת יש לה ארבע פיאות והיה צריך שני בני אדם בארבע ידות. מכל מקום חגרה מתניה כזכר לעשות יותר ממה שבטבע הדבר לעשות (הרב שלמה הלוי אלקבץ בספרו שורש ישי) [ועיין בענף יוסף]:

וכי יש שדרכו של מלך לישא כו' או דרכה כו'. משום דנקט סתם שש שעורים אי לאו דהיינו ממש גרעינין אית לן לאוקמא אסתם מדה לכל מקום דהיינו סאה (מהרש"א). לכן אמר אם פירושו שש שעורים ממש קשה איך דרכו של מלך (שבועז היה נשיא) לישא ולקדש לו אשה בשש שעורים. ואי פירושו שש סאין שעורים. קשה איך דרכה של אשה להנשא בשש סאין ואיך תוכל לישא משא כבידה כזו (ובמסכת סנהדרין (צג ב) גרס בפירוש לישא ששה סאין) ותירץ רבי סימון בזכות וימד כו' בפרק חלק איתא אלא רמז שעתידין ששה בנים לצאת ממנה שמתברכין בששה ברכות ופירש"י דשש גרעינין נתן לה לסימן ורמז שעתידין לצאת ששה בנים כו'. וגירסא שלנו נראה שפירושו כך שבאמת לא נתן לה רק ששה גרעינין ולא מחמת שהיה צר עין חס ושלום אלא כוונתו היה על רמז הנ"ל ובודאי היא לא הבינה הרמז. ומכל מקום קבלה השש גרעינין לקדושין בסבר פנים יפות. לכן זכתה שיקוים בה זה הרמז [ופירוש הקרא כך הוא מדות שש שעורים מעלות נתן עליה. רצונו לומר להיות בששה בנים היוצאים ממנה. אבל בעל יפה ענף כתב ותירץ רבי סימון בזכות וימד כו' רצונו לומר שבועז היה מודד ונותן כל מה שהיתה יכולה לסבול ונתן בה כח לסבול עד שש סאין לרמוז לו שבזכות זה יעמדו ממנו ששה צדיקים. אבל העיקר כפירוש הראשון שכתבתי כמו שאכתוב לקמן] :

ששה צדיקים וכל אחד מהן שש מדות. משום שכתוב וימד שש שעורים וכתב שש שעורים לכן דריש שתי פעמים שש (יפה ענף):

חנניה מישאל ועזריה. שלשה אלה חשיב להם אחד משום שמעלתן שוה מנאן כאחד (מתנות כהונה):

כתיב חסר מ"ם. בחלק איתא בקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וכיון שלא אמר שירה נתעכב ולכן המ"ם סתומה באמצע התיבה:

יאשיה שנאמר והיה כעץ כו'. רצונו לומר דכיון דירמיהו בימי יאשיהו נתנבא ולא מצינו משובח ביראת אלהים כמוהו. מסתברא דעליו קאמר ירמיה ההוא קרא דמיירי ביראת ה' כמו שנאמר כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן ששרשיו מרובין והיה כעץ שתול (יפה ענף):

מה את פנויה כו'. רצונו לומר שאלה מאתה האם עדיין היא פנויה וראויה ליקרא בשם בת או אם כבר יצאת מרשותה ונכנסה ברשות בועז וזה שאמרה מי את האם את בתי אם לאו. אמרה לה פנויה כו':

אלא כריקם שנאמר בעולי רגלים כו'. רצונו לומר מה להלן דבר מועט כדתני הראיה שתי כסף כו' וסיפא דמתניתין ובית הלל אומרים הראיה מעה כסף והוא דבר מועט. אף רות גם היא באה אל חמותה בדבר מועט. וכוונת המדרש לומר שכוונה שכמו שדבר אלהינו איננו כי אם ההשתעבדות וההודאה. כן הדבר הזה כי אין בו כדי נתינה ומתנה. אבל הענין הוראת האהבה והחבה (אגרת שמואל) [אם כן מזה נראה שלא כפירוש בעל יפה ענף שכתבתי לעיל משמו שבועז נתן לה שש סאין. אלא כפירוש רש"י שכתבתי לעיל]:

מה לאחורי תרעא כו'. כלו' מה שנזדמן שם לשעה וכי לאחורי השער היה עומד. דמדכתיב והנה הגואל עובר משמע כי מיד כשישב בועז היה הגואל עובר. אמר רבי שמואל בר נחמן דודאי מאת ה' היתה זאת [להניעו ממקומו ולהביא אותו שם] שאפילו היה בסוף העולם הטיסו [פירוש הפריחו] הקדוש ברוך הוא לקיים דבר בועז שאמר והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל [וזה שאמר הכתוב והנה הגואל עובר בעבור אשר דבר בועז כי צדיק וישר הוא ונאמר עליו ועל כיוצא בו ותגזור אומר ויקם לך (אגרת שמואל):

שני גדולי עולם רבי אליעזר ורבי יהושע בועז עשה. כך צריך לומר וכן הועתק בספר אגרת שמואל. דאם לא כן קשה שחסר כאן דעת רבי יהושע:

בועז עשה את שלו. [כלומר שרבי אליעזר ורבי יהושע סבירא ליה] שלא מפני שלא יצטער בעז היה אלא מפני שכל העושה מצוה מסייעין אותו מן השמים. ולכן מאחר שנעמי רות ובועז נתכונו לשם שמים ועשו כל אחד כל מה שבידם לעשות עזר ה' בידם למהר המצוה בכל מה שאין בידם לעשות (יפה ענף). ופירושו בעז עשה את שלו בכבשו את יצרו ולא קרב אליה. וכן רות בהיותו נשמעת לדבר חמותה בהיות הדבר קשה ומסוכן. וכן נעמי כי לא נהגה כנשים השונאות כלותיהן. ומה גבי גם בהנתק הכח הקושר אותנה ואינה עוד כלתה מכל מקום רצתה לבקש לה מנוח. ומעתה הדבר מסור לשמים לגמור. וכן היה תיכף שבא הגואל (אגרת שמואל):

פלוני אלמוני שמו. ואף על גב דכתיב אם יגאלך טוב יגאל. כה אמר אם יגאלך הגואל טוב הוא לך שיגאל שאדם חשוב הוא (אגרת שמואל):

אלם היה מדברי תורה. ולפי זה יש לומר שטוב היה שמו ונקרא פלוני אלמוני על שם שהיה אלם מדברי תורה. שפלוני פירושו לשון כיסוי והעלם לשון כי יפליא על שנתעלמה ממנו ההלכה:

חס לי ליטלה. והא דאמר לבועז גאול אתה את גאולתי וכי לבועז שרי ולדידיה אסור. ועוד מה זה מסיים המדרש ולא היה יודע שכבר נתחדשה ההלכה כו'. הא בפני הסנהדרין היה עומד שכולם הסכימו בהלכה זו. ואפשר שהיו כמה מערערים בהלכה זו כמו שמצינו שדואג לא הסכים בהלכה זו כמו כן. והוא היה אלם מדברי תורה להכריע כמי ההלכה לכן אמר לבועז לפי דעתך שהיא הלכה ברורה ולא יהיו חכמים מחולקים בה גאל אתה:

שאין רשות לקטן לישב כו'. דאם לא כן מה צריך לומר שבו פה ולא היה צריך לומר אלא וישבו (יפה מראה). אלא על כרחך מכאן שאין רשות לקטן לישב כו'. שאף על פי שהיו אנשים חשובים שכל מקום שהוזכר שם אנשים מורה שהם צדיקים והיו מזקני העיר. אף על פי כן לא היה להם רשות לישב לפני בועז שהיה שופט דאבצן זה בועז והיה ראש הסנהדרין. והיו הכל קטנים ממנו (אגרת שמואל יפה מראה):

מיכן לבית זה שהן ממנין זקנים כו'. בית זה פירושו בית דין של מטה ורצונו לומר מכאן לבית דין שממנין זקנים בבתי משתאות כדי שלא יקלו ראשם לדבר נבלה וכיוצא (יפה מראה). ובירושלמי (כתובות פ"א ה"א) גרס בהדיא מכאן לבית דין הזה כו':

אלא אפילו אלמן לאלמנה. ולכאורה מאי אתא לאשמועינן דכיון דמבועז גמרינן ברכת חתנים בעשרה מהי תיתי לומר דוקא בחור. ושמא יש לומר דסלקא דעתך אמינא דלא צריך אלא לשופרא דמלתא עביד בועז בעשרה. קא משמע לן דבאלמן נמי בעי עשרה דוקא (יפה תואר):

אם תגאל גאל לגואל אמר. רצונו לומר שאם תגאול גאל הוא לשון נכח על כן לגואל אמר זה. ואם לא יגאל שהוא לשון נסתר זה אמר לבית דין שאם לא יגאל יגיד לי. ואפשר הטעם שהוא מדרך מוסר דלענין הטבה שהוא אם תגאל דבר לנכח. אך לענין הרע שהוא ואם לא יגאל לא דבר לנכח (אגרת שמואל):

ואדעה שלא כו'. דרש ואדעה לשון ואדם ידע (מתנות כהונה):

על מנת שלא אזקק לה אלא כדי שלא יתגרו בה אחד מן הנערים. כך צריך לומר (אות אמת):

ודאי דהיא אזלת רות. פירוש הלכה לה ממני כי לא אוכל לגאול אותם עם נחלתה (מתנות כהונה):

והיו מסייעא לההיא דרבי שמואל בר נחמן כו'. פירוש דמשום הכי קאמר קניתי שידע כי הוא שיקנה אותה ולא הגואל דקים ליה בגויה שלא יחפוץ בה מפני שלא היה תלמיד חכם ויחשוב שיפגום זרעו בה (יפה ענף):

בגו אפייה. במנהגם של ישראל (מתנות כהונה):

בראשונה היו קונים במנעל ובסנדל שנאמר שלף כו' חזרו כו'. ואיירי בנכסים שיש להם אחריות (מתנות כהונה):

כל מי שהוא מוכר שדהו כו'. ובירושלמי פרק קמא דקדושין (פ"א ה"ה) איתא דאם מכר שדה אחוזתו אפילו לישראל היו עושין כן:

קליות ואגוזים. שהוא דבר שהילדים נהנים בו ולהוטים אחריהם ובאין לחטוף מהם לזכר. שבהם יותר מצוי הזכרון כמאמרם הלומד ילד למה הדבר דומה לדיו כתובה על ניר חדש. ובעדות זו התינוק נאמן בזה (עי' כתובות סוף פ"ב):

החזירה היו אומרים כו'. ואם חזר ולקח מן נכרים היו גם כן מביאין חביות כו'. והיו התינוקות אומרים חזר פלוני לאחוזתו:

כך כל מי שנושא אשה כו'. פירוש וכן כשהיה אחד נושא אשה כו':

גרשה היו אומרים. רצונו לומר גרשה היו מביאין חבית כו' והיו אומרים חזר כו':

חזרו להיות קונין במנעל וסנדל שלף איש נעלו ונתן לרעהו. כל זה הוא מיותר. וכן בירושלמי ליתא זה:

מילתא דרבי חנינא פליגא. רצונו לומר רבי חנינא פליג על רבי יוסי דאמר שנקנית בכסף שוה פרוטה ויליף לה משדות בכסף יקנו דכתיב בנביאים. ורבי חנינא סבירא ליה שהם ליטרים (שהוא כ"ה סלעים רש"י):

חוץ משקלי עפרון שהיו קנטרין שנאמר בכסף מלא כו'. כך צריך לומר (אות אמת). ופירש קנטרין רצונו לומר מאה סלעים בכל שקל (רש"י ב"מ פז א). ועיין בפרק יש בכור (בכורות נט ב) ובירושלמי פרק קמא דקידושין (פ"א ה"ה) וביפה מראה שם:

ולא דמי הכא כתיב כו'. פירוש לא דמי הא דרבי חנינא להא דרבי יוסי ולא פליג דהכא בנביאים כתיב כסף שדות בכסף כו' והיינו פרוטה. והא דאמר רבי חנינא שהם ליטרים היינו היכא דכתיב שקלים (מתנות כהונה):

ודלא כרבי אליעזר. הא דאמר שקרקע אינה ניקנית אלא בשלשה דרכים בלבד דלא כרבי אליעזר דאמר הילוך קנה:

עד מקום שהלך דברי רבי אליעזר. כך צריך לומר (אות אמת):

עד שיחזיק. להשוות קרקע לחרישה או נעל וגדר ופרץ כל שהוא (רשב"ם):

והכל מודים במוכר שביל לחבירו כיון שהלך בו קנה שנאמר קום והתהלך בארץ. כך צריך לומר (אות אמת). וכן הוא בירושלמי פרק קמא דקדושין:

נעלו של גואל. רצונו לומר הגואל שלף נעלו ונתנו במתנה לבועז ובההיא הנאה שקיבל בועז ממנו מתנה גמר הגואל והקנה לו. ודייק זה שהיה נעלו של גואל מדקאמר קרא ויאמר בועז לזקנים ולמה ליה להזכיר שמו לימא וישלוף נעלו ויאמר לזקנים וממילא ידענו כי בועז הוא האומר. או לימא וישלוף בועז נעלו ויאמר לזקנים. אלא ודאי מדקאמר וישלוף נעלו ואחר כן אמר ויאמר בועז לזקנים משמע דעד השתא מי ששלף נעלו לאו בעז הוא אלא הגואל. ומאן דאמר בועז שלף נעלו הוכרח משום דאי איתא דהגואל הוא דשלף נעלו ולא היה צריך לו שיאמר לו אחר דבר כי הוא מעצמו היה אשר הזכיר הכא הקנין. ואם כן כשאמר לעיל גאל אתה את גאולתי תיכף הוי ליה לומר וישלוף נעלו. אלא כיון שלא אמר כן משמע שבועז היה והוא לא היה שולף נעלו אם לא שאמר לו הגואל קנה לך. ואז שלף בועז נעלו (אגרת שמואל):

שמלתו של ירבעם. שמאחר שטעם הקריעה לקרוע מלכות שלמה וליתן עשרת השבטים לירבעם. ראוי היה שתהיה הקריעה בשמלתו שהוא הזוכה במלכות ולא בשמלת אחיה (יפה ענף):

מעילו של שאול. על שנקרע ממנו המלכות:

מעילו של שמואל. וכדמפרש שדרך הצדיקים כו':

עד סבור שירבעם הוא שניגף. מדכתיב ולא עצר כח ירבעם משמע שהוא הניגף כי יד ה' היתה בו כמו שהיתה עד עתה. ועוד דבתר הכי כתיב ויתחזק אביהו וישא לו נשים. ועוד דכתיב וישכב אביהו עם אבותיו משמע שמת כדרך כל הארץ. לא ניגף אלא אביה שהרי ירבעם קבר את אביה ומלך אחריו שתי שנים כדאיתא בסדר עולם. והא דכתיב בתר הכי ויתחזק אביה אין מוקדם ומאוחר בתורה (יפה מראה) וזהו שאמר ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביה לדיוקא דהא אחר מות אביה שוב חזר לאיתנו (נזר הקודש):

שהעביר הכרת פניהם. כדי שלא יעידו עליהם ויתעגנו נשותיהם:

שנאמר הכרת פניהם ענתה בם. הרי דהכרת האדם הוא בפנים:

דתנינן אין מעידין כו'. מתניתין היא סוף מסכת יבמות וסיים שם ואין מעידין אלא עד שלשה ימים. וכן הוא בהדיא במדרש בראשית רבה (פרשה ס"ה):

שחיסדן ברבים. לשון חסד הוא. ופירושו שביזה וחירף את הרבים שהיו עם ירבעם ולא היה ראוי לעשות כן. דמשה נענש על אמרו שמעו נא המורים:

וקרא לאחיה השילוני בן בליעל. מאחר שאמר ויקבצו עליו בני בליעל ויתאמצו על רחבעם ואחיה היה המחזיק את ירבעם ראשונה בדבר ה' (יפה תואר):

לא ביערה. שהרי בנבואת הושע שהיה זמן רב אחרי המלכים האלו כתוב שם לעגלות בית און יגורו שכן שומרון. והיינו עגל של בית אל שנקראת בית און. הרי שלא ביערה אז (יפה תואר):

מה אם המלך שמונה את המלך. שדרכן לנצח זה את זה ועל כל זה נענש על הגדוף. כל שכן הדיוט שמוזהר על כבוד וממון הדיוט (יפה ענף):

רוב מסובין משל לאה. רצונו לומר הא דאקדימו לרחל משום דרוב המסובין [פי' הערוך חשובים] שבאותו מעמד מבני לאה היו. דבועז ובית דינו מבית לחם יהודה משבט יהודה היו. ולכן נתנו הכבוד לרחל שאילו הקדימה את לאה היו נראין כמכבדין את עצמן. ומדרך המוסר לכבד אדם את חבירו יותר מעצמו. ורבי אבא בר כהנא פליג ואמר כי לא משום דרך המוסר הקדימה אלא מפני שהדין כן לפי שהיא עיקר הבית. אבל יותר נראה כמו שהגיה בעל אות אמת שצריך להיות במקום לפיכך הוא עושה אף על פי כן הוא עושה. וכך פירושו שעם היות רוב העומדים האלה מבני לאה הם מודים שרחל עיקר ולפיכך הקדימוה. ורבי אבא אתא לסייע למה שאמר שרחל היתה עיקר (יפה תואר בב"ר פ' ע"א):

ורחל עקרה עיקרה של בית. כך צריך לומר (אות אמת). ודייק זה משום דאי כפשוטו קשה דהוה ליה לכתוב בתר דמסיים פקידת לאה ותעמוד מלדת הוי ליה למימר ורחל עקרה ונתקנאה באחותה. ולכן דרשו עקרה מלשון עיקרת הבית ולאה שנואה בערכה לפיכך היה רחל עקרה ולאה הולידה בנים כדי לזקוף קרנה (נזר הקודש):

שאמרו דברים כנגד רחל. שאמרו הכל שהיא תנשא לעשו בשביל שהיא עקרה. או הכוונה שהיו אומרים שיעקב נשא לאה להוליד ממנה בנים ורחל לתשמיש כמנהג דור המבול (מתנות כהונה). או אפשר שאמרו רחל אין סתרה כגלויה נראית צדקת ואינה צדקת שאילו היתה צדק' לא היתה עקרה כדאיתא במדרש בראשית רבה. ובספר אות אמת כתב שצריך לומר לפי שכל הדברים תלויה ברחל וכן הוא במדרש בראשית רבה (פרשה עא). לפי זה הגירסא כך פירושו. שכל הדברים תלוים ברחל שלא הלך יעקב אצל לבן ולא עבד שם אלא בשביל רחל. ועל ידה נתגלגלו נשואי לאה נמצא שרחל סיבת כל התולדות (יפה תואר):

רחל מבכה על בניה. דהיינו הגליות שעברו דרך קבורתה כדאיתא במדרש בראשית רבה (פרשה פב) ולא היו כלם מזרעה אלא שהכל נקראו על שמה (יפה תואר):

ולא סוף דבר. פירוש כמו לאו דוקא:

לשם בנה. שכל התולדות לא באו אלא בשבילו וכדאיתא במדרש בראשית רבה (פרשה פב) (יפה תואר):

אולי יחנן ה' וגו'. ופשוט שלא את זרע יוסף לבד יחנן ה'. וכן מה שאמר הבן יקיר לי אפרים כנגד כל ישראל ידבר. שעל כלם בא לבשר כמבואר מענינו ועוד מה נשתנו אלו מאלו (יפה תואר):

יצחק שטוח כאן כו'. שמאחר שכל אחד מתפלל על האחר טוב הדבר שיהיה לפניו כדי לעורר הכוונה ולכוון יפה עליו כי בכמו זה מועיל יפה התפלה כמו שהכהנים המברכין פניהם כלפי העם (יפה תואר בבראשית רבה פרשה ס"ג):

ותהי לו לאשה כו' עיקר מוטרין כו'. דייק דלמה ליה למכתב ותהי לו לאשה כיון דכתיב ויקח וגו'. אלא למימר שלאחר שלקחה נעשית לו לאשה שקודם לא היתה אשה (משנת דרבי אליעזר). או דייק מדכתיב ויתן ה' לה הריון ולא אמר ותהר ותלד בן להורות כי מקום ההריון בעצמו היה אשר חסר ממנה ועתה ה' נתנו לה במתנה בתוכה מקום הריון ותלד בן (אגרת שמואל):

מוטרין. בלשון יון נקרא כן הרחם:

וגלף. וחקק:

מה היום הזה רודה כו'. דאם לא כן היום למה לי פשיטא שהיום הזה היתה הגאולה (יפה ענף):

מה היום הזה. היינו השמש שמאיר היום ועל ידי שנותן אורה לכוכבי מעלה מיקרי רודה ברקיע על דרך המאור הגדול לממשלת היום. או לפי שהוא מנסר ברקיע כמו שאיתא במדרש בראשית רבה (פרשה ו) היה רודה ברקיע. ויתכן דעל גלגל יומי קאמר והיינו רודה ברקיע לפי שמחזיר בתנועתו כל הגלגלים (יפה ענף):

כך יהיה בזרעך רודה כו'. שמלכות יהודה דכתיב ביה לא יסור שבט מיהודה תצמח מזרעה. ומלך המשיח שנאמר עליו וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ שימשול בכיפה: [ביצתו. שורשו]:

בימי עתליהו שלא נשאר רק יהואש. וזה היה נשאר מברכותיהם של נשים. שאם לא ברכותיהן היה ראוי דוד שיתכלה זרעו לפי שבסבתו נאבד זרע אחימלך ונוב עיר הכהנים (יפה ענף):

שמה כתיב. פירוש אצל בנות לוט אין כתיב כאן בן. רצונו לומר דהוי ליה למימר בן בהיות עיקר מבוקשתה לבן להחיות זרע על ידו אף כשימות הזקן. אף על פי שהאם אסורה לבני נח מאחר שנשארו לחיות זרע לדעתן ועולם חסד יבנה כמו שהותר קין באחותו מהאי טעמא (יפה תואר ונזר הקודש בב"ר פ' נ"א). אבל בלידת בת אין להם תועלת. לכך דרש שנרמז בזה על זרע הבא ממקום אחר. אף על פי שהן בל ידעו מה. היו כמתנבאות ואין יודעות מה מתנבאות. כי ה' שם בפיהם דבר לומר כן (יפה תואר שם). ונאמר על מלך המשיח לשון זרע. משום שזרע הוא לשון זרות ומשיח הוא בא מפסול משפחה ממואב (מתנות כהונה):

ולכלכל את שיבתך וגו'. משבעה בנים: