**הה"ד מי יעלה כו'.**משום דבעי לפרש כדמסיים וישב אל יתר חותנו שהלך אל יתרו להתיר שבועתו מייתי הני קראי דכתיב בהו ולא נשבע למרמה:

**מ"ש מן הלסטים.**פי' וכי להתפאר היה צריך שלא עשה מעשה לסטים. ומה צ"ל לא חמור אחד מהם וגו':

**שהיינו נוסעים במדבר.**שהיה מסעותי לצרכם והיה מן הדין שישאו משאי. עם כל זה לא הטרחתים. ובפרשת קרח דרש על מקרא זה בשעה שהייתי יורד מן מדין למצרים לא אמרתי כו'. ומדרש זה לא רצה לדרוש על אותה שעה כי קשה לו מה היה לו ליטול באותה שעה הלא ישראל לא היו במדין שיטול מהם חמור. והמדרש דשם לא רצה לדרוש אמסעות דמדבר דהלא לא היה היולך בשביל צרכיהם יותר מלצרכו:

**כמ"ד וישאו את שברם על חמוריהם וכתיב ויעמוס כו'.**כצ"ל [מת"כ]:

**שנתברר על עסקיו.**שלא נתרצה לילך עד שבירר היטב דבר שליחותו שלא יתפוס בשום דבר. וכדלעיל פ"ג סימן ו' שאמר שם אותה שעה נתברר משה על עסקיו:

**עד שעמד עליו בדין וראה שחייב מיתה והרגו.**כצ"ל [יפ"ת] והכוונה לזה דאי' בשוח"ט ויפן כה וכה כו' שראה את המלכים ונמלך בהם והרגו בדין והת"נ מתרץ הגי' שלפנינו עמד עליו בדין והרגו וראה שהוא חייב מיתה כונתו עמד עליו בדין שנמלך במלאכים והרגו ועוד שראה ברוה"ק שעליו מה שעשה בבית שבא על אשתו של דתן כו':

**נשבע לו.**כדכתיב ויואל משה והוא ל' שבועה כדר' יהודה דלעיל פ"א:

**והתיר שבועתו.**פי' התירו בנתינת רשות. שכיון שנתן לו רשות היה מותר לילך [יפ"ת]:

**הה"ד וישב אל יתר חותנו.**ליטול ממנו רשות:

**ד"א וילך משה הה"ד בכל עת כו'.**שמרוב אהבה וכבוד שאהב יתרו למשה הוצרך לנהוג בו כבוד וליטול ממנו רשות:

**זה יתרו שקבל למשה כו'.**שלא תימא שיתרו לא האכילו אלא בשכרו שדלה צאנו וכמ"ש בחזית פסוק סמכוני. אלא לא עשה יתרו רק לכונת מצוה לקבל הבורח. ולכן לא פסקה מביתו מצוה זו:

**זה יתרו שקבל למשה.**ופי' אוהב הרע שאהב למשה וקראו רע דמכיון דיתרו נעשה לו רע ממילא נמי משה רע של יתרו:

**שקבל בתוך ביתו גואל כו' עמד כו'.**שהכל הולך לכוונה אחת שלהיות יתרו אוהב ישראל שעל כן ברח מעצת פרעה כדלעיל פ"א ולכן קבל הגואל שעמד להושיע המוכה מיד המצרי כשברח מפני השונא הרודה בישראל לכן עמד מזרעו מי שקבל השונא הבורח מהגואל להרגו כדי לסייע בגאולת ישראל:

**לכך נעשו בנו אחים כו'.**נקט בניו בלשון אחים ויתרו בלשן רע. משום דבניו היו עושים יותר מיתרו. דהוא לא עשה אלא שקירב לו את הגואל ויעל אשת חבר הקני מסרה נפשה ביותר להרוג את סיסרא שונא ישראל [ת"נ]. וה"פ דקרא ואת עצרת ישראל נולד מאוהב הרע:

**מפני שקבלני יתרו.**היינו שעם היותו בורח מפרעה לא חש יתרו וקבלו. ופתיחת ביתו היינו מה שהאכילו מלחמו. והזכיר פתיחה לפי שאע"פ שעכשיו נהיה משה רועה צאנו והוא מהנהו ליתרו יותר. מ"מ בתחלה היה יתרו המקדים ופותח הפתח. קודם שההנאו. ואף ע"ג שמשה הקדים לבנות יתרו שהושיען וגם דלה דלה להן. כפי ענותנותו חשב כי בעבור זה לא היה חייב לו לפתוח פתח ולקבלו. כי חוב מוטל עליו להציל עשוק:

**ואני עמו כבן.**לפי שהוא חתנו והוה ליה כבן ע"ד ואבי ראה גם ראה:

**נפשו חייב לו.**כלו' חייב למסור נפשו עליו. ואמר משה כן שאע"פ שמסתכן ליענש בהפצרו בשליחות ה' מ"מ חייב לעשות כן לכבוד יתרו. וראיה לדבר מביא המדרש שכן אתה מוצא באליהו כו'. ומסירת נפשו היינו מה שהטיח דברים ואמר הרעות להמית את בנה. ואע"פ שבתחנונים בא וכמ"ש ויקרא אל ה' וגו' מ"מ הכניס בתפלתו דברים קשים אלו ג"כ. **וז"ש התחיל מתחנן ואומר הגם כו'.**כלו' שהיה כאן דברי תחנונים וגם קשות כלפי מעלה **ולא עוד.**דאין זה בלבד דחייב למסור נפשו אלא שחייב בכבדו יותר מאביו ואמו. והטעם בזה משום דאביו ואמו זנין אותו מצד הטבע. דטבע מוטבע באב ואם לרחם על הבן. משא"כ האכסנאי שהוא זר ועכ"ז מכניסו בביתו וזן אותו. הוא דבר גדול אין כמוהו:

**כמה דתימא ויהי נא פי שנים ברוחך.**ומכיון דאליהו החיה אחד יש לו להחיות שנים וכדאמר בפ"ק דחולין:

**קבלני יתרו. ונהג בי כבוד.**וזה המחייב למסור נפשו עליו כענין אליהו ואלישע:

**איני הולך אלא ברשותו.**ס"ל כהא דאמר בפירקין שהוא פטור מהשבועה שבעל השבועה התירו. ורק מפני כבודו שחייב לו לבד לא רצה ללכת בלי רשותו:

**ד"א וילך משה הה"ד והוא באחד כו'.**שלא היה צ"ל אלא וישב משה לחוד. אבל לפי המשך הדרש יתפרש וילך משה וישב שהלך והדר וישב שהיה הולך וחוזר לבלתי לילך. אלא שע"כ הוצרך לילך כו' [ת"נ]:

**דרש רבי פנחס.**צ"ל רבי פפוס שכן הוא בשה"ש רבה ובהרבה מקומות:

**מה שהוא גוזר גזירה על האדם.**צ"ל משהוא גוזר כו'. ור"ל והוא גזירתו באחד על האדם שהוא מיוחד בעולם ע"ד הן האדם היה כאחד ממנו:

**אין להשיב על דבריו.**כלו' שאין מי יכול להשיב גזרתו אחור. אלא ע"כ תתקיים וכענין בלעם וכל הנזכרים בסמוך:

**כמה בקש ירמיה. שלא להתנבאות.**לא קאמר שלא לילך בשליחותו אע"פ שכתוב על כל אשר אשלחך תלך. מפני שלא היתה המצוה עליו אלא להנבא סתם. והוא היה ממאן להנבא ואז הוסיף לו ה' לומר שגם כן יצטרך ללכת בשליחותו ממקום למקום:

**כמה סרב משה.**לא קאמר הכא בקש שלא לילך כי באמת משה רצונו היה לילך אלא שהיה מסרב מפני כבוד אהרן וכמ"ש לעיל פ"ג. ולכן לא הזכיר כאן רק שלח נא ביד תשלח דהיינו אהרן כדלעיל:

**שנאמר וילך משה וישב אל יתר חותנו.**שע"כ אין פי' וילך שהלך אצל חותנו. דא"כ לא היה צ"ל אלא וישב אל יתר חותנו. אע"כ לרמוז שהלך ושב לבלתי לילך. ובע"כ הלך:

**לא היה. צ"ל אלא וישב משה.**ולא ס"ל דאתא למימר שהלך בע"כ:

**בתחלה הלך אצל פרעה כו'.**אולי כך היה הענין שמתחלה הלך משה מיד לארץ מצרים בשליחותו של מקום ואמר לישראל ולפרעה כה אמר ה' שישלח את ישראל. ולא עשה לפני פרעה ולפני ישראל שום אות ומופת. ואח"ז חזר למדין ושהה שם ג' חדשים כדאי' בבמדב"ר פ' י"א או ששה חדשים כדאיתא לקמן פ"ה. ואח"כ חזר למצרים ועשה שם את האותות [ת"נ]:

**וז"ש ואח"כ וישב אל יתר חותנו שכך א"ל כו'**כלו' להגיד לו שלא יחשדנו שעבר על שבועתו כי בהיתר ה' הלך. ומ"ש לו אלכה ואשובה אל אחי וגו' היינו לשוב עוד הפעם שהיה צריך ללכת עוד בשליחותו כי לא נגמר. ובפעם ההוא לקח את אשתו ואת בניו וגו' ואז אמר לו ה' בלכתך לשוב מצרים וגו' והוא מה שאירע לו בדרך במלון. אמנם מ"ש עוד ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה וגו' הוא סיפור מה שהיה בהליכתו הראשונה כי בהכרח קודם הליכתו לפרעה היתה אסיפת הזקנים כמ"ש לו לך ואספת את זקני ישראל וגו' ואהרן המליץ בינו ובין ישראל כמ"ש ודבר הוא לך אל העם. ושובו אל יתר חותנו היה באותן ששה חדשים או ג' חדשים [כמ"ש לעיל] שנכסה משה מישראל וכבדה העבודה עליהם כדלקמן בבמדב"ר פ' י"א [יפ"ת]:

**מן השבועה.**שנשבע לו שלא ילך חוץ מדעתו כדלעיל פ"א:

**בעל השבועה.**הקב"ה שנשבעים בשמו והוא פוקד עון העובר עליה. **התיר אותי.**שנתן לי רשות לעבור עליה:

**עד שהתיר לו יתרו את נדרו.**שנתן לו רשות כדפי' לעיל סימן א':

**וא"ת למה נאמר וילך משה כו'.**פי' למה נאמר וילך וישב לא הוה צ"ל אלא וישב לבד:

**שהלך ליטול אשתו כו'.**פי' דאשתו ובניו לא היו דרים בבית יתרו ממש. אלא בעיר יתרו הם דרים. לכך נאמר וילך משה לבית אשתו ובניו. ומביתו שב לבית יתרו ליטול רשות והתרה מחמיו:

**א"ל יתרו להיכן אתה מוליכן.**דרש וישב לשון תשובה שהשיב ליתרו על שאלתו. ואע"ג דתשובה זו אינה בפסוק מ"מ למידן מיניה מסברא דמה היה לו להשיבו ואיזה שאלה היה יכול לשאלו אם לא שאלה זו ותשובה זו. ואין לומר דלהא לחוד בא ולא ליטול רשות והתרה. דא"כ היה לו לכתוב בהדיא תשובה זו. אלא ש"מ דעיקר הליכה היתה לו ליטול רשות וזהו אלכה ואשובה אל אחי וגו'. ושאלה ותשובה זו נרמז בתיבת וישב במקום וילך [תו"נ]:

**אמר לו לך לשלום.**עיין לקמן פ"ה ומ"ש שם: