מרעי. פירוש חולי, הנה אביך חולה (בראשית מח, א) תרגם אונקלוס הוא אביך מרע:

נסמכו לי לילות ללילות על משכבי בלילות. פירוש נסמכו לי לילות ללילות הדא הוא דכתיב על משכבי בלילות, וכדמפרש רבי אלכסנדרא באו לילות, רצה לומר נסמכו צרות לצרות, שהצרות מכונים בשם חשכת לילה. ומפרש תיבת על כמו בעבור פירוש בשביל, כמו (ירמיה ט, יא) על עזבם את תורתי, ותיבת משכבי פירש לשון שינה כמו (שמואל ב' ד, ה) והוא שוכב את משכב הצהרים, ותיבת בלילות נוטריקון באו לילות, וזהו על משכבי בעבור ששכבתי על משכבי ולא למדתי תורה, לכן בלילות באו לילות נסמכו לי לילות ללילות:

זה משה. בקשתיו ולא מצאתיו. כדאיתא לעיל פ"ב סימן כ"ב שהיה נכסה מהם שלשה חדשים:

זה שבטו של לוי. שנקראו סובבים על שעברו וסבבו משער לשער. ושאלתי אותם את שאהבה נפשי זה משה. ראיתם, כי אמרתי אולי נמצא אצלם:

זה סיני. שהתורה נקראת אֵם כאמרו (משלי ב, ג) כי אִם לבינה תקרא ואמרו חז"ל (עיין ברכות נז, א) אֵם:

זה אהל מועד. דרש הורתי לשון הוראה:

בהורייה. להורות הלכה למעשה שכבר נתפרשו להם המצות, ועיין לעיל פ"ב סימן י"א ובויקרא רבה פ"א (סימן י):

בקשתיו ולא מצאתיו. כמו שמפרש לקמן להיכן הלך כו':

מצאוני השומרים אלו הכשדים. שהם שומרים אותי לבל אצא מגלותם. ושאלתי אותם את שאהבה נפשי זה דניאל ראיתם, כי אמרתי אולי נמצא אצלם, כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי זה דניאל:

להיכן הלך. דניאל:

ר' חייא אמר ממתום ננקפי אאלרן. כן צריך לומר. רצה לומר כך היה כתוב על הכותל, ועשאן דניאל חמש תיבות של שלש אותיות וצירף אותיות הראשונות של כל תיבה ועשאן תיבה אחת, ואחר כך צירף השניות והשלישות ורביעות וחמישות, ונעשה חמש תיבות, מנא מנא תקל ופרסין, ופרסין שתי פריסות משמע וזו היא פריסת מלכותו ויהיבת למדי ופרס:

יטת יטת אדך פוגחמט. כן צריך לומר, ורצה לומר בא"ת ורש ג"ר ד"ק ה"ץ רפ ז"ע ח"ס ט"נ י"מ כ"ל, מניח אות זו וכותב מה שבצדה, ולפני בלשצר היה כתוב יטת יטת אדך פוגחמט, ודניאל חילף האותיות במקום י' מ', ובמקום ט' נ', ובמקום ת' א' הרי מנת, וכן בכולם החליף האותיות, ונמצא מנא מנא תקל ופרסין:

ורבנין אמרין אנם. אנם לקת ניסרפו, כך היה לפני בלשצר כתוב, ודניאל קרא כל תיבה למפרע:

רבי אומר כמשמעו כו'. רצה לומר שכך היה כתוב לפני בלשצר מנא מנא תקל ופרסין, ובלשצר לא ידע פירוש אלו הדברים ודניאל פירש לו מנא אלהך מלכותא כו':

תקלית במאזנים כו'. רצה לומר והשתכחת חסור:

ויהבית. למדי ופרס:

סלקא מן ימא ולא מכיא. ובויקרא רבה פרשה י"ג (סימן ה) ובשוחר טוב גרס איפכא סלקא מן ימא היא מכיא פירוש ענין נמיכות, תרגום שפל מן העור (ויקרא יג, כ) מכיך מן משכא, ולפי הגירסא דכאן כך פירושו סלקא מן ימא ולא מכיא אינה עושה האדם מך, כלומר שאינה מזקת שום אדם שמיד היא מתה:

עי"ן תלויה. למעלה, וא"כ הוי כמו דכתיב חזיר מיאור, ולא כתב באלף אלא לדרשה עם עי"ן ובלא עי"ן:

מן חורשא מכיא כך משא מדבר ים אם זכיתם מן ימא ואם לאו מן חורשא. כסופות בנגב לחלוף כו'. כן צריך לומר:

עלעול. פירוש רוח סערה:

שהוא בא מן הצפון. בגיטין דף ל"א ע"ב אמרינן רוח דרומית קשה מכולם (רד"ל), ואפשר דהיינו כשהם באין כדרכם, אבל כשבאה לפורענות דהיינו עלעול הוא רוח סערה, רוח צפון גדול יותר מרוח דרום, ורוח מזרחית כשהיא יוצאה לפורעניות היא יותר קשה שמסערת את כל העולם, ועיין גיטין שם ובבבא בתרא דף כ"ה, א' עיין שם:

ומכסיף. פירוש משחית ומכלה וכורת:

בעשרה לשונות נקראת הנבואה. ובאבות דרבי נתן פרק ל"ד נקראת רוח הקודש:

חזון. כדכתיב חזון ישעיהו, חזון עובדיה, וחזות קשה, דחזות כמו חזון:

הטפה. כדכתיב (מיכה ב, יא) והיה מטיף העם הזה. ובאבות דרבי נתן הנזכר לעיל איתא במקום הטפה תפארת, והגר"א מגיה שם במקום תפארת קריאה:

משא. שנאמר (מלאכי א, א) משא דבר ה' ביד מלאכי:

משל וחידה. דכתיב (יחזקאל יז, ב) חוד חידה ומשול משל, אמנם מליצה אפשר דיליף מדכתיב בחבקוק (ב, ו) עליו משל ישאו ומליצה חידות לו, ומדהקיש מליצה למשל וחידה, אי נמי מדכתיב (משלי א, ו) להבין משל ומליצה שפירושו שמשלי שלמה נתקנו שיובנו על ידם דברי התורה והנבואה כמו שאמרו כאן בחזית ( לעיל א, פסוק א סימן ח) שעשה אזנים לתורה (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה מ"ד (סימן ו), ובמדרש אגדת בראשית פרק י"ד איתא במקום צווי הגדה:

כבר נתעלה צרתה של עילם. כן צריך לומר (רד"ל):

ותקצר נפש העם בדרך וגו'. לסבוב את ארץ אדום, ואף שטורח הדרך עצמו לא היה קשה להם כמו שכתוב (דברים ח, ד) ורגלך לא בצקה, רק אף אם הם לא חזו מזלייהו חזו שישעבדו אצלו ונקטה נפשם בקרבם ולא ידעו מה, ועיין באיכה רבתי (ה, ט) פסוק בנפשנו נביא לחמנו:

דניאל אמר כו'. וכן דניאל כשראה המראה אמר אתכרית רוחי, אף שעדיין לא ידע פתרון המראה שבו נזכר גליותינו, מכל מקום מזלו חזי, ואתכרית פירושו ונכרת רוחיה:

מלאו מתני חלחלה. עיקר הנבואה היה על בבל, רק שבא לו ברמז על דרך משל הבוגד בוגד והשודד שודד, לומר שכבר הגיע ממשלת המלכיות על כן תפול בבל שהם יקבלו הממשלה מבבל, כמו שכתוב בריש דניאל בחלום הצלם:

רב משל אלוהו. גדול וחשוב יותר מלחמו של הקדוש ברוך הוא וכדמפרש ואזיל:

אמר להם. פירוש בלשצר אמר לישראל:

עומר שלכם בכמה קרב. מפני שהיה ליל העומר התחיל להתגאה ולהתלוצץ בדבר (רד"ל):

בכמה. בכמה נפין היה מנופה:

בשלש עשרה נפה. כך שנינו בפרק אלו מנחות (עו, ב):

תעה לבבי זה בית דין. שסנהדרין נקראו לבן של ישראל (איכה רבתי פתיחתא דחכימי סימן יז) וכמו שאמרו לעיל שנתקבצו אצל (ישעיה) [דניאל] כו'. ועיין בפרק קמא דמגילה (יא, ב) שבלשצר טעה בחשבון וכן דניאל. ובספר ישן יש ששאל להם עומר שלכם מתי קרב, אמרו לו בחמשה עשר הדא הוא דכתיב תעה לבבי שהטעה לב בית דין (מתנות כהונה), ובנוסח אחר ליתא כלל הני תיבות זה בית דין:

פיילי נהניתה אתה. בספל אדירים (שופטים ד, כה) תרגומו פיילי גוברא, קובעת כוס התרעלה (ישעיה נא, יז) תרגום פיילי כסא דלווטא, כוס בלשון יוני פיילי, ובלע"ז פטר"ה, השותים במזרקי יין (עמוס ו, ו) תרגומו דשתון בפיילי חמר, פירוש כוס תענוגים נהנית, והכוונה שעל כלי בית המקדש ששתה בהן, ודרש פלצות נוטריקון, וכן בכל החלוקות דלקמן:

מפיץ. מריק ומוציא, ותער כדה (בראשית כד, כ) תרגום אונקלוס ונפוצת קולתא:

חשוקה. זה ליל פסח:

סדרת פתורה. עיין בבראשית רבה סוף פרשה ס"ג:

אקימת מנרתא. ברבה שם איתא אית אתרא דקריין למנרתא צפיתא:

משחו מגן קבלו מלכותא. דרש משחו מגן העמידו מלך שהוא מגן וצנה לעמו, ומדכתיב קומו השרים דרש ליה על כורש ודריוש שהם היו השרים והיו מדיינים זה עם זה מי יקבל המלכות תחלה, וזה שכתוב (דניאל ו, א) ודריוש מדאה קבל מלכותא, שבתחלה לא רצה לקבלה ואח"כ נתרצה וקבלה, ועיין בילקוט אסתר רמז תתרמ"ט ותתר"ן (רד"ל):

הוי את דמליך קדמאי. את תמלוך לפני:

כיון ששמע אותו רשע. מה שאמר דניאל:

אותו רשע. בלשצר:

הדא הוא דכתיב כי לא ממוצא כו'. דלקמיה כתיב אל תרימו למרום קרנכם תדברו בצואר עתק, שזהו בלשצר דכתיב ביה ועל מרי שמיא התרוממת וכמו שאמרו חז"ל משמיע חרופין וגדופין כו' וזה שכתוב עתק, ומדכתיב אחר זה כי לא ממוצא וממערב דרש שאמר לחיילותיו כל מלכות שמרדה בי נבא עליה, ואמר הקדוש ברוך הוא לא ממוצא וגו' כי אלהים שופט פורענות ההוא גברא, זה ישפיל וזה ירים ביה בלילא קטיל בלשאצר ודריוש מדאה קבל מלכותא (רד"ל):

הכתובים הללו. שאמר דניאל ברוח הקודש שמדי ופרס ירשו ממנו המלכות:

כל מאן דמתחמי כו'. כל מי שיֵרָאֶה פה בלילה הזה, אפילו אם הוא אומר לכם אני הוא מלך, תשאו את ראשו מעליו:

מטרקלינון. פירוש בלשון יוני ורומי חדר גדול ובפרט המוכן למסבה (מוסף הערוך):

נתותרו מעיו. לשון נפילה כמה דאת אמר (חולין נט, ב) נתור ככי ושילא דקיסר, ובילקוט גרס נתרזו, ורצה לומר שנתרפו והיה משולשל, ובא לו זה מן הבעתה וחלחלה וכמו שאמרו במגילה (טו, א) ותתחלחל המלכה שהוצרכה לנקביה, ועיין באסתר רבה פ"ח (סימן ג):

ונפק מינפק כו'. פירוש ויצא חוצה לעשות צרכיו, וכשיצא לא הרגישו בו השומרים, וכשחזר ונכנס הרגישו בו השומרים, אמרו לו כורש ודריוש שהיו שומרים השער מי אתה, ואמר להם אנכי הוא המלך:

אמרין וראו כן פקיד מלכא. פירוש אמרו כורש ודריוש זה לזה ולא כן צוה המלך כו':

נטרו פרחה של מנורה. אפשר דריש צפה הצפית קומו השרים כמו שאמרו לעיל הצפית מנרתא, וצפה הצפית היינו פרחה וכתרה של מנורה כמו שכתוב (דברי הימים ב' ג, טו) וְהַצֶּפֶת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ, וקומו השרים היינו דריוש וכורש כדלעיל (רד"ל):

מחלית שינתא. התחלת השינה, או פירוש בשעה שהשינה מתוקה וערבה על האדם והוא בתחלת הלילה, ופירוש זה קרוב יותר (אות אמת):

כבין דבו כו'. קרוב לעליית עמוד השחר שאדם צריך לדקדק בין הכרת זאב להכרת כלב:

ולא פליגי. שלדברי שניהם יצתה נשמתו בסוף הלילה בשעה שעמד השחר ולא קיבל דריוש מלכותיה עד שהאיר עלות השחר והלילה היה נחשב לבלשצר שלא מת עד סופה, אלא דלמאן דאמר שנהרג בשעת מחלייתא שינתא היה מפרפר בעוד נשמתו בו כל ההוא לילה (כן צריך לומר, ולגירסת הספר יומא צריך לומר עד ההוא יומא) עד עלות השחר (וזהו לשון מפרפר וכמו שאמרו ריש מסכת שמחות במכות בכורות אף על פי שהכה אותם במכת מות בחצי הלילה היתה נפשם מפרפרת בהם עד הבקר) ולמאן דאמר כבין זאב לכלב היה מדומדם כל אותו הלילה פירוש מבולבל מן הפחד והשכרות (וכההיא דירושלמי פרק קמא דתרומות (ה"ד) אפילו מדומדם שפירושו משכרות) (רד"ל):

כבין כוס לכוס. משום דכתיב (ירמיה נ"א, ז) כוס זהב בבל ביד ה' וגו', וכן שם (כ"ה) קוראה כמה פעמים כוס, וכאן כתיב כוס ביד ה' להשקות לבבל דהיינו מלכות פרס, לכן דרש כבין כוס לכוס (ועיקר הלשון אפשר יצא ממה ששנינו במעשה בראשית בחגיגה דף ט"ו ע"א כתרי כסי דסחיפי אהדדי) (רד"ל):

פגי פילאי קקים באמי. פירוש זונה זקנה עושה רעות (מעריך) וכמו שכתוב ביחזקאל (כ"ג, מג) וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים ודרשוהו בויקרא רבה פרשה ל"ג (סימן ו) פִּילָא פּוֹרְנִי שפירושו זונה בלה מזקנה. והמוסף הערוך כתב הגירסא פגי פלאה קקים כאמי מחי, וכתב שנראה לו שהגירסא הנכונה פרני פלאה קתים כאמי מחי, פירוש בלשון יוני פורני זונה, פלאה זקנה, קתים שבי, כאמי לארץ, מחי זני, ואם נניח הגרסא כמו שהוא פירוש קקים בלשון יווני רשעה, כלומר זונה זקנה ורשעה בארץ זני, עד כאן לשונו ערך כאמי:

בעת ההיא. עיין אסתר ריש פ"ג ובסנהדרין דף צ"ו, א:

והיה למוד לאכול בשש שעות כו'. בזוהר סדר תרומה דף קע"ד סוף ע"ב הכי איתא ותאנא ההוא יומא אתחזר שמשא עשר דרגין (בפרק חלק אמרו שאותו היום שנתרפא חזקיה היה בו עשרים ושתים שעות, נמצאו שנתוספו עשרה שעות, והיינו עשר דרגין) ותאנא מרודך בלאדן הוה אכיל כל יומא בארבע שעות (פירוש מסיים האכילה בסוף ארבע שעות) ונאים עד תשע שעות (פירוש עד סוף תשיעית, נמצא שישן חמש שעות) וההוא יומא נאים עד תשע שעות (צריך לומר עד ארבע שעות, ולפי גירסתינו פירושו שהוא סבר שישן רק עד תשע שעות ובאמת ישן באותו היום עשרה שעות שניתוספו, דהיינו מה שהלכה השמש מסוף רביעית עד סוף תשיעית הם חמש, ומה שחזרה השמש מסוף תשיעית לסוף רביעית הם חמש אחרים, הרי עשר, אבל ההליכה השניה מארבע ועד סוף תשיעית מוכרח להיות כדרך כל הימים, ולפי זה אתי שפיר ממה שאמר הזוהר וההוא יומא נאים עד ארבע שעות דהיינו שמצא השמש בארבע שעות) כד אתער חמא שמשא דקאים בארבע שעות כו' עיין שם ובמקדש מלך, ובאסתר רבה איתא והיה רגיל לאכול בשש שעות ולישן עד תשע שעות, ובתנחומא סדר כי תשא סימן ה' ובילקוט מלכים ב' איתא שהיה למוד בכל יום לאכול בשש שעות וישן עד תשע:

ומצאו שחרית. כן בתנחומא ובילקוט הנזכר לעיל, אבל באסתר רבה איתא ועמד בארבע שעות כדאיתא בזוהר הנזכר לעיל, וכתב האות אמת באסתר רבה שהכל עולה לענין אחד, שעד ארבע שעות נקרא בוקר כדאיתא בפרק תפלת השחר (ברכות כז, א) עד כאן לשונו. ולכאורה מדרש זה ומדרש אסתר והתנחומא והילקוט פליג על מה שאמרו חז"ל בפרק חלק שחזרה החמה לאחוריה עשר שעות. ואפשר דמה שאמר המדרש כאן והיה למוד לאכול בשש שעות פירושו כל שעה ששית, וישן לו עד תשע שעות פירושו עד סוף תשיעית, הרי שהיה ישן שלש שעות, ובאותו היום הלכה השמש מסוף שש עד סוף תשע הרי שלש שעות, ואחר זה חזרה חמש שעות הרי שמונה שעות, וארבע על היום, וניער משנתו, ואחר זה הלכה השמש כדרכה בכל יום ממזרח למערב, והלכה שתי שעות עד סוף שש שעות על היום ונשלם העשרה שעות שנתוסף באותו היום, ואחר כך הלכה להשלים היום כדרך כל שאר הימים, ולפי גירסת התנחומא והילקוט שהיה למוד לאכול בשלש שעות פירושו עד תשלום שלש שעות וישן עד תשע פירושו עד תחלת תשיעית הרי חמש שעות היה ישן, ובאותו היום הלכה מסוף שלישית עד תחלת תשיעית הרי חמש שעות, וחזרה אחר כך לאחוריה חמש שעות, והוא היה ישן כל העשרה שעות ואתער בשלישית, וזהו שכתב המדרש ועמד ומצא שהוא שחרית:

להרוג בל חיילותיו כו'. פירש המקדש מלך שחשדם שעשו כן כדי שיתחלש ברעב וימות:

יומא הוא דהדר. פירוש השמש הוא שחזר:

מיד עמד מכסאו ופסע שלש פסיעות כו'. וכן הוא בזוהר מקץ ובזוהר תרומה הנזכר לעיל ובאסתר רבה ובתנחומא הנזכר לעיל, ולפי זה נבוכדנצר הוא בנו, אבל לפי הש"ס (סנהדרין דף צ"ו) נבוכדנצר הוא שפסע, א"כ אינו בנו של מרודך (מקדש מלך סדר מקץ). ולכאורה אינו מוכרח דאפשר שהיה בנו וספרו שלו היה, ועיין שם בגמרא:

שלום לאלהא רבה של חזקיהו ושלום לחזקיהו ושלום לירושלים. וכן הוא בזוהר תרומה הנזכר לעיל, ובאסתר רבה, אבל בזוהר מקץ איתא שלם לאלהא רבה שלם לירושלים ושלם לחזקיהו, וכן הוא בסנהדרין שם ובתנחומא:

קוזמוקרוטין. פירוש בלשון יון קוזמו עולם, קרטור תופש, ורצה לומר תופש עולם, ששולט מסוף עולם ועד סופו (מוסף הערוך):

קעקע. פירוש השריש ועקר ביצתן פירוש שרשן מן העולם:

נכיתא שנכת מסנחריב. תרגום וינשכו את העם (במדבר כא, ו) ונכיתו ית עמא. רצה לומר שהראה להם מה שננשך הוא מסנחריב כדאיתא בסדר עולם (פרק כג) שגדעו הלגיונות האילנות, ורצה לומר שאמר להם שארץ ישראל היא ארץ טובה באילנות ובתבואה רק שהם השחיתו הכל, וגם הראה להם כנגד זה הביזה שלקחו ממנו, ולפי זה בית נכתה בית אוצרותיו ובית גנזיו שהם הרבה מאד. ואף שחליו של חזקיהו קודם למפלתו של סנחריב היה, אמר רבי יוסי בסדר עולם רבה פרק כ"ג יום שלישי לחוליו של חזקיהו היתה מפלתו של סנחריב ועלתה לו חמה כשם שירדה לו לאחז, עד כאן. והכוונה לזה דאיתא בסנהדרין דף צ"ו, א' דאמר רבי יוחנן אותו היום שמת אחז שתי שעות היה וכי חלש חזקיהו ואיתפח אהדרינהו קודשא בריך הוא ניהליה שנאמר כו', וכתב המהרש"א על שם שהשמש מרפא כדאמרינן (בבא בתרא טז, ב) אדלי יומא אדלי קצירא (נדרים ח, ב) וחירגא דיומא מסי, וזהו שאמר חזקיהו חלש ואתפח כו' דהיינו על ידי שנתארך היום והשמש עמד עשר שעות יותר נתרפא חזקיהו מחליו עד כאן לשונו, הרי שנתרפא חזקיהו והחזרת השמש ומפלת סנחריב היה ביום אחד, וביום זה שלח מלך בבל שלוחים לחזקיהו וכשבאו לשם היה אחר מפלת סנחריב איזה ימים:

זיין בולע זיין. כלומר כל אחד טוב וחשוב מחבירו. והמעריך כתב פירוש ברזל משחית ברזל עד כאן לשונו. ופירוש נכתה לפי זה לשון נשיכה שנושך ומשחית, או הוא מלשון ניכוי ופחת שמכה ומשבר:

נמשכין כשעוה. הוא על דרך שאומרים ההמון על בנין מפואר הבנין הוא כמו ניתך משעוה. ופירוש נכתה כמו שפירש בתרגום יונתן (בראשית לז, כה) נכאת ולוט שעוה ולטום, וכן איתא בבראשית רבה פרשה צ"א (סימן יא) ונכות שעוה:

דבש בריא כאבן הראה להם. והנה בבראשית רבה שם איתא ומעט דבש רבי יהודה ברבי אמר דבש בריא כאבן, וכתב היפה תואר שהיא חשובה, דאם לא כן מאי רבותיה להביא דבש וכי לא נמצא דבש במצרים עד כאן. ואפשר דדריש נכתה לשון הכאה, דבש שצריך להכותו ולשברו כשבאין לאוכלו, אבל נראה שהובא כאן בטעות שהוא מאמר רבי יהודה שם בבראשית רבה שאמר מעט דבש דבש בריא כאבן, נכות שעוה, ולפי שכאן דרשו נכתה בתי השן נמשכין כשעוה העתיקו כאן מה שאמר רבי יהודה דבש בריא כאבן כו':

בזה אנו עושין כו'. רצה לומר שפתח להם הארון ואמר להם בזה כו' וכדאיתא בילקוט ובאות אמת בשם פרקי דרבי אליעזר פרק נ"ב. וכתב בעל מנחת ערב וזה לשונו והיה בזה שגיאות רבות, אם מצד חזקיהו שאסור לו לבא בקדשי קדשים כל שכן שלוחי מרודך שלא הותר להם לבא כי אם בחיל, ומה גם שהיה אסור להסתכל וליזון עיניהם מקודש הקדשים כמו שאמרו ז"ל (מדות פרק ד משנה ה) גבי פועלים שתיקנו דבר בבדק הבית משלשלין אותם בקופה כדי שלא יהנו מקדשי קדשים מקום השראת השכינה, וכהן גדול ביום הכפורים יוכיח כי בענן אראה על הכפורת, ומה גם על ידי כן ראו אנשי בבל הכרובים וחשבו בלבם שגם ישראל יש להם פסילים וכמו שאמרו חז"ל שהיו האומות אומרים כך כשבאו לקדשי קדשים והוציאו את הכרובים שאמרו הנה ככל העמים בית ישראל, ועל כן ויהי עליו קצף וגו' עד כאן לשונו, ועיין בהקדמת הרמב"ן בחומש:

קמחא טחינה טחנית. פירוש קמח נטחן טחנת וזה כנגד הריסת החומה:

ואריא קטילא קטלת. פירוש אריה הרוג הרגת, וזה כנגד הריגת גבורי ישראל:

ודרא יקירא יקדת. פירוש דירה וחצר שרופה שרפת, וזה כנגד שריפת בית המקדש (יפה ענף), ובנוסח אחר איתא וביתא יקידא, ובאיכה רבתי (א, מא) פסוק ממרום איתא קרתא יקידאי (אות אמת):

שנתון לפנים משבעה קנקלים. שכן היה דרכן שהמלך יושב לפנים משבעה קנקלים (פירוש חדרים או וילונות) וכאן בבבל נגזר עליה גלי צמתך נגד מה שכתוב (ישעיה כ"ב, ח) ויגל את מסך יהודה גלי דכסיא (רד"ל):

קלופי סובלתא דנהרא. פירוש גלי שבולת הנהר ברגליך, שתלך יחף במים ולא בספינה כְּשָׂרים נכבדים אלא בפחותים ונבזים שעוברים יחפים ברגליהם במים (אות אמת):

ואפילו דדניאל כו'. אפילו יעמוד דניאל ויבקש רחמים כמו שעשה לנבוכדנצר שריחם עליו ונתן לו עצה להנצל כמו שנאמר (דניאל ד, כד) וחטאך בצדקה פרוק:

למה גואלנו ה' צבאות שמו. מרישא דקרא נקם אקח ולא אפגע אדם דרש שלא אקבל פגיעת ותפלת שום אדם (והיינו אפילו יתפלל דניאל שתפלתו נשמעת כמה דאת אמר (שם י, יב) נשמעו דבריך, והוא נתן עצה לנבכדנצר חטייך בצדקה פרוק) וכתיב בסיפא גואלנו ה' צבאות שמו, כלומר בשמו נשבע שיגאלם ושוב לא יחזור בו (וכמו שכתוב (ישעיה י"ד, כז) כי ה' צבאות יעץ ומי יפר) (רד"ל):

עלויה מן המדבר כו'. הוזקקו לזה דאי כפשוטו קשה למה ליה ליחס העליה מן המדבר, וכי מן המדבר העלה אותם, לא הוה ליה ליחס רק למה שממנו יצא דהיינו ממצרים (יפה תואר). ודרש תיבת עולה לשתי לשונות, לשון עלייה ממש, ולשון סילוק וירידה כמה דאת אמר (איוב ה, כו) כעלות גדיש בעתו, (בראשית מט, ט) מטרף בני עלית:

חילוקה מן המדבר. צריך לומר סלוקה מן המדבר, ומפרש המדרש סילוקה היינו מיתתה היך מה דאת אמר במדבר הזה יתמו, וכן איתא לקמן פ"ח סימן ב'. והרד"ל פירש עלויה היינו השני כתרים בעד נעשה ונשמע, וסילוקה היינו מה שנסתלק אח"כ מהם על ידי חטא העגל, וכך צריך לומר סילוקה מן המדבר אמר רבי שמעון בן יוחאי במדבר טענו ובמדבר פרקו מיתתה כו' ממלכת כהנים נבואה מן המדבר, וכל מתנות טובות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל מן המדבר הוי מי זאת עולה מן המדבר:

טענו ובמדבר פרקו. זה נתבאר במסכת שבת פרק רבי עקיבא (פח, א) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד ואחד מישראל שני כתרים אחד נגד נעשה ואחד נגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל בעגל ירדו מאה ועשרים רבוא של מלאכי חבלה ופרקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב כו' עד בחורב טענו ובחורב פרקו:

מבין שני בדי הארון. וכן איתא בשוחר טוב, אבל בתנחומא סדר ויקהל (סימן ז) איתא מבין שני הכרובים, ועיין שם מה שכתבתי:

מקטרת מור. עיין לעיל (א) פסוק (יג) צרור המור:

בכבשן האש. באור כשדים:

כקומץ לבונה. שהקומץ עולה לאישים על כל לבונתה אזכרה לה', כך יצחק חשוב כאילו עלה כליל לאישים לזכרון לפני ה' תמיד (רד"ל):

מאותו אבק. כלומר מעצמו ולא מאיש אחר. ואמר אבק על שם שנאמר ויאבק איש עמו ויברכהו שם, ושם נתאוששו הברכות בידו, וכן מוכח לקמן (מתנות כהונה):

אין אנו יודעין כו'. דוירא כי לא יכול לו אפשר לפרש כי לא יכול המלאך ליעקב ולכן בכעסו נגע בכף ירכו ונקעה, כי ליותר מזה לא היה יכול אדרבה יעקב נצחו, ואפשר לפרש כי לא יכול יעקב למלאך, והכי פירושו המלאך בדק תחילה אם יוכל יעקב לו כדרך המתאבקים לבדוק כחם, וכשנתברר לו כי לא יכול יעקב אליו מלאו לבו להזיק ולא פחד ממנו ונגע בכף ירכו (יפה תואר):

דכתיב ויאמר שלחני כו'. ואף על גב דבהדיא כתיב כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, יש לומר דפירושו ותוכל להציל עצמך לבל תפול לגמרי ביד המלאך (יפה תואר):

הרי המלאך ברשות יעקב. שמי גדול המשלח או המשתלח הוי אומר המשלח בודאי גדול מן המשתלח:

אפיך דמיין לשרך. רצה לומר מדאמר ליה כי על כן ראיתי פניך וגו' דמשמע שאמר ליה שפניו דומות לפני המלאך כפי הדמות שנדמה לפניו, ואין זה אלא שלהיותו שרו של עשו נדמה בצורתו (יפה תואר):

משל למלך כו'. בא בהמשל לומר שמאת ה' היה הדבר כדי להתגבר יעקב עליו ויתבשר שלא יירא מעשו:

ארי אימירון. פירוש ארי שיש לו תרבות, וכן פירש בערוך ארי בייתי:

ולמס. עיין פירושו שבת דף ס"ג, א:

אגריין. פירוש רע (יפה תואר). והמוסף הערוך כתב אגריון יערי ולמוד מדבר:

והיה מלבבו. והיה מחזק לבו. ורצה לומר שהמלך לבב את בנו בארי שאין לו פחד שיוזק על ידו, ויהיה סבה לאמצו כנגד הלמס שהוא רע ויפחד ממנו, והיה הארי משל לשרו של עשו שהוא המלאך, והלמס משל על אומה של עשו שאין להם ערך עם המלאך (יפה תואר):

להזדווג לישראל. לכלותם מן העולם כהמן וחביריו (יפה תואר):

אמר לו העבר את שלך ואני מעביר את שלי. כן צריך לומר, וכן הוא בבראשית רבה פרשה ע"ז. ורצונו לומר שרבי הונא בא לפרושי באיזה עלילה בא האיש להאבק עמו, ואמר רבי הונא שנדמה לו כרועה שהיה לו צאן וגמלים כו' וכשהשלים יעקב להעביר שלו וחזר לבדוק אם שכח דבר העליל עליו האיש ההוא שליקח משלו חזר, שאחר שהעביר כל אשר לו מה צורך לו לחזור, ועל זה חרחר ריב עמו (יפה תואר):

נחזור ונחמי כו'. דאם לא כן למה חזר עד שנשאר שם לבדו והלא כבר העביר כל אשר לו (יפה תואר). והא פליגי אדפרק גיד הנשה (חולין צא, א) דאמר שנשתייר על פכים קטנים:

והוו נסבין כו'. פירוש והיו נושאין ונותנין בסחורה של משי מובחר. והביא המעשה הזה לומר כי לא דבר רֵק מספורי התורה, כי לכן נכתב זה להודיע עצה טובה שיזהרו בעסקיהם וטוב להם כמו שהיה לאלו (יפה תואר):

עלין להדא צור כו'. פירוש נכנסו לזאת העיר צור ועשו מלאכתן, כלומר עוסקין בסחורתן, לאחר שיצאו מן השער אמרו נחזור ונראה אם שכחנו כלום:

אמרין הדא כו'. אמרו הבריות זה הדבר שחזרו לאחוריהם אף על פי שלא הרגישו שום שכחה למדו מן יעקב הזקן דכתיב ביה ביעקב ויאבק איש עמו, דקשה למה חזר עד שנשאר לבדו שיאבק האיש עמו, אלא על כרחך דחזר שמא שכח כלום, ומדעשה יעקב כן שמע מינה שכל אדם צריך לעשות כן:

ורבנין אמרי לארכיליסטים. ארכי פירושו בלשון יוני נגידות ושררה, וארכיליסטים ראש השודדים (מוסף הערוך). ורבנן גם כן באו ליתן טעם שאיזה עלילה מצא האיש להאבק עמו, ואמרו שלא אמר אלא העבר את שלי כו' כלומר סייעני בשלי ואני אסייעך בשלך, והתחיל להעביר של יעקב והמלאך העביר הכל ברגע אחד, וכשבא אח"כ יעקב לסייעו בשלו היה מעביר וחוזר ומוצא כל הלילה, שהמלאך לעולם היה עושה שידמה שעדיין יש צאן וגמלים, ואז חשב יעקב שהוא מכשף וגער בו, ומתוך זה נתקוטט. ומה שהוצרכו רבנין לומר שנדמה לו לארכיליסטים אפשר כי מפני שיעקב היה גבור ולא היה צריך לסיוע זולתו להעביר אשר לו ולמה הסכים בתנאי ההוא, אלא שנדמה לו ללסטים מזויין שמבקש עלילה להלחם, ולזה הוצרך לשמוע דבריו שלא לתת לו מקום לחרחר ריב (יפה תואר):

כך העביר המלאך צאנו. ומה שנאמר ויעבר את אשר לו, היינו על ידי שליח, או לפי שהיה מסייע (יפה תואר):

עניא. פירוש צאן:

כל אותו הלילה. לאו דוקא, דהא ההתאבקות בלילה הוא כדכתיב עד עלות השחר, אלא כלומר רוב לילה:

פרקדין. ובבראשית רבה איתא פוקרין. ופירושו נטל סודר רך של צמר ונתן בצוארו לצערו ולגעור בו שהוא מכשף:

פרמקום. פירוש מכשף בלשון יוני:

חרש את. מכשף את:

לינא מידע כו'. פירוש וכי אין אני מודיע לזה עם מי נשא ונתן, דדרש איש עמו עד עלות השחר ובהעלות השחר הודיעו שאינו איש עמו:

תוססת אש. להבהילו ולהודיעו שהוא מלאך כענין שנאמר (תהלים קד, ד) משרתיו אש לוהט, וזה נרמז באומר ויאבק איש עמו דדריש ויאבק לשון אבוקה, ואף על גב דודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו שהוא לשון קשור ועניבה כדפרש"י בחומש, מכל מקום מדאפיק ליה בהאי לישנא דוקא ולא כתב בהדיא לשון התגוששות דריש נמי הא. ולהיות שזה המלאך היה שרו של עשו רמז לו ליעקב על קושי גלותם וצרתם שקשה כאש, ורצה להבהילו לומר כי אין תקוה להגאל כי יהיה זרעו של יעקב כנשרף במו אש ואין לו תקנה, ויעקב השיב לו כי אינו מפחד מזה, ואדרבא הוא יהיה אש לבית עשו:

הוא בא עליך וחמשה קמיעים כו'. משום שקשה ליה איך אפשר שהמלאך לא יוכל לאדם, ולכך אמר רבי חנינה בר יצחק שאין ההתאבקות הזה גופני, אלא התעצמות דין וטענה אם יפה כח עשו מיעקב מצד זכיות שהיה בידו כגון כבוד אב ואם ודירת ארץ ישראל כדאיתא בבראשית רבה פרשה ע"ז, וראה שאין לו ערך עם זכות יעקב (יפה תואר):

וזכות אביו כו'. ואף על גב דעשו שוה לו ליעקב ביחס אבותיו הא אמרו חז"ל (שם עו, ד) הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם מתקיים לו זכות אבות כו':

מיד וירא כי לא יכול לו. רצה לומר דתיבת לו מיותר, דהיה די שיאמר לא יכול כמה שאמר להלן ותוכל ולא קאמר להם, אלא ודאי לומר דאפילו לו לא יכול כל שכן לזכות האבות (יפה תואר):

אמר רבי לוי וירא בשכינה כו'. רצה לומר שגם לרבי לוי היה קשה איך לא היה שרו של עשו יכול לנצח ליעקב, וכי אפשר יגבר יעקב בכח איש על המלאך, לכן אמר שעשה עצמו כאילו נפל לפניו מפני כבוד השכינה שעל יעקב, ומייתי סמך לדבריו מוירא כי לא יכול לו דלא שייך ראיה בענין זה כי לא תתלה ראיה בהעדר, והוי ליה למימר ויהי כי לא יכול לו, אלא שפירושו וירא השכינה ועשה עצמו כאילו לא יכול לו, והביא משל מארכיליסטום פירוש שר של לסטים:

הרפיש עצמו תחתיו. ואם תאמר ואיך נגע בכף יריכו ולא פחד מהשכינה, יש לומר דשלא בכוונה היה כי כשהורפס עצמו לפניו פגע בכף ירכו (יפה תואר):

בצדיקים כו'. לפי שהמלאך הזה של עשו וכל מעשיהו בזה רמז למה שעתיד לנו עם זרעו של עשו אמר שהרמז בזה למה שעתיד להזיק כיוצא ירך יעקב היינו לגזור גזירות על הצדיקים וצדיקות כו' להעבירם על דת (יפה תואר):

שייעא. פירוש החליקה, ועניינו דכף הירך והוא הקולית מקומו בולט קצת וניכר מבחוץ באדם, וזה הכהו עד שנתקע כף הירך בפנים ולא נכר מבחוץ והיה המקום חלק ושוה לבשר הגוף, וקמפרש ותקע מגזרת (ישעיה כב, כג) ותקעתיו יתד:

סידקה כדג. מפרש ותקע לשון בקיעה ושבירה. ואמר שסידקה כדג שאין דרך כף הירך להשבר בהכאה שיכו עליו אלא כן (יפה תואר):

היך מה דאת אמר ותקע נפשי. שפירושו לשון הסרה כפרש"י בחומש:

וזה אחד מאחד עשר כו'. פירוש מור זה הוא אחד מאחר עשר סמנים שבקטורת, ונקט מור משום שהוא ראש לכל הבשמים:

אי תימר דאינון תרין. פירוש אם תאמר סמים זה אינו רק שני סמים, והלא כבר נאמר סמים, קח לך סמים, ולכתוב סמים האחרון אצל הראשון ולכתיב קח לך סמים סמים ולבסוף לכתוב נטף ושחלת וחלבנה, אלא לפיכך כתבו אחרונה לומר שהוא כנגד חמשה הראשונים, כן הוא בפרק קמא דכריתות (ו, ב). אבל ממה שמסיים הספר בד בבד משמע דדייק מיתורא דבד בבד לומר שיהיו חמשה כנגד חמשה, והכי גרסינן מה תלמוד לומר בד בבד, והכי גרס בהדיא בספר ישן, ופירושו אי סמים פירושו תרי הרי כבר נאמר ופירושו ידוע שמיעוט רבים שנים, מה תלמוד לומר שוב בד בבד, אלא לומר תן חמשה כו':

בפיטום הקטורת. לכתוש את הסמנין ולערבן יפה:

והיה מעלה עשן. שהיו מכירין בעשב שהיא מעלה עשן זקוף ומתמר כמקל, ועיין ביומא דף ל"ח, א' ובירושלמי שקלים פרק אלו הם (פ"ה ה"א) וביומא פרק אמר להם הממונה (יומא פ"ג ה"ג):

והיו בקיאין במעשה הקטרת. שהיו יודעים לפטם כמותן היינו לכתוש הסמנים ולערבם יפה:

ולא היו בקיאין במעלה עשן. שלא היו מכירין בעשב שהוא מעלה עשן זוקף ומתמר כמקל:

של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה כמקל עד הקורות ואח"כ פוסה ויורדת כאשכול. כן צריך לומר, וכן הוא בפסוק אשכול הכופר (יפה מראה). פוסה פירושו מתפשט, וחבירו בבראשית רבה פרשה ט"ו (סימן ו) עץ שהוא פוסה על כל החיים:

כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. שאין כבוד שמים שעשן הקטורת יהיה פוסה מיד:

וכשנושאין אשה ממקום אחר. שלא ידעה מנהגם:

ומה ראית. שזכרת בזה:

והלא מעלה עשן כנגדי. עשב מעלה עשן כנגדי בתוך העשבים, ולא יכול שמעון בן לוגה לכוין איזהו הוא:

מגילת סממנים. שכתובים בה שמות סמני הקטורת:

זלגו דמעותיו. בזכרון החורבן:

אין אנו רשאין לספר כו'. דאגלאי מילתא דלשם שמים היו מכוונים בהסתר חכמתן, שהרי עכשיו שלא מצא הגון במשפחתו מסרה לאחרים:

היו בקיאין במעשה לחם הפנים. בלישתו ותמונתו שהיה כמין תיבה פרוצה, או כמין ספינה רוקדת כדאיתא במנחות (צד, ב) ובאפייתו וברדייתו מן התנור:

ואופין מבחוץ. שלא היו יודעים לרדות מן התנור שלא יהא נשבר לפי שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה או כמין ספינה רוקדת, והיו יראים לדבק מבפנים לתנור ואפו אותו מבחוץ:

ויש אומרים שהיתה מעפשת. דכל שנאפת מבפנים נאפת היטיב ונשמרת מהעפוש טפי. כתב הריטב"א ז"ל יש שפירשו דהא בזמן שלא היו עושין רצונו של מקום ולא היה נס בלחם הפנים להיותו חם כיום הלקחו, ואחרים פירשו דאפילו היה הנס קיים, מה שהיה אפשר לעשות ולתקן בידי אדם לא היה הקדוש ברוך הוא רוצה לתקן בנס, אי אפשר שלא לסמוך על הנס, דכי האי גונא לא היו סומכים על הנס שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים כדאיתא בריש יומא:

כל פעל ה' למענהו. פירוש לכבודו, שאין זה כבודו שלחם שולחנו תהיה מתעפשת:

נוטלין בכל יום. מתרומת הלשכה:

חוץ משל בית קמצר. מפורש בפרק שלישי דיומא (לח, ב) שהיו בקיאין בכתב, שהיו תופסין ארבע קולמסין בין חמשה אצבעותיהם והיו כותבין שם של הויה ברוך הוא בבת אחת:

שלא מצאו תשובה על מה שלא רצו ללמד. דליכא למימר כדי שלא ילמדו לכתוב כן לעבודה זרה, דמה איכפת להו למכתב כל האותיות בבת אחת, אבל בכתיבת השם הקדוש נראה דניחא שיהיה כולו נכתב בבת אחת שלא יהיה רגע שיהיה השם חסר, ועוד שזה רמז לענין היחוד השלם וסלוק השנוי משמו יתברך:

על הראשונים נאמר כו'. פירוש על בית אבטינס ובית גרמו, שלפי שנתנו טעם לדבריהם לא נענשו, ואף שמתחלה חשדו אותם שאומרים שקר, מכל מקום אחרי זה הכירו שכוונתם היה לשם שמים כדאיתא לעיל סוף סימן ז':

ועל אלו. פירוש על בן קמצר נאמר ושם רשעים ירקב, ופירשו בגמרא דלא מסקינן בשמייהו:

מכאן אמר בן עזאי. ממעשה בית גרמו ובית אבטינס שבקשו חכמים לדחותן ממקומן ולא יכלו:

משלך יתנו לך. כלומר לא משלהם הוא המתנה אלא מזונות קצובים לך מן השמים:

ובשמך יקראוך כו'. פירוש לא ידאג אדם לומר פלוני יקפח פרנסתי כי על כרחם בשמך יקראוך לבוא ולשוב במקומך, או פירושו בשמך יקראוך שמותר לאדם לקרוא לבנו על שמם דלאו רשעים נינהו, ובמקומך יושיבוך שהחזירום חכמים למקומם, או פירושו ובמקומך יושיבוך שגם לעתיד במקומם יושיבום שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר אותם לגדולתם:

ואין אדם נוגע כו'. דהיינו אותן האומנים שהביאו לא היה בידם ליגע במה שמוכן לחבריהם, וסיים דכהאי גונא אין מלכות נוגעת כו':

ואין מלכות נוגעת כו'. כדאיתא בתנחומא סדר ואתחנן (סימן ו) שאמר ה' למשה עד עכשיו היה חלקך לשרת לפני, ועכשיו הגיע חלקו של יהושע תלמידך, ובפרק שני דשבת (ל, א) אמר ה' לדוד כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת כו':

הוגרס בן לוי. כלומר מן הלוים (רש"י):

יודע פרק. הכרעת קול נעימה (רש"י):

בין הנימים. בין חלוקת נימת השפה נגד מחיצת החוטם (רש"י):

נסקרין. נרתעים ונדחים לאחוריהם מהכרעת הקול, ובירושלמי גרס נזרקין:

פנחס המלביש. רצה לומר דהוה מלביש, שהיה מלביש בגדי כהן גדול לכהן גדול, וכי היכי דלא תקשי מה מלאכה או חכמה איכא בהלבשה דהוה ממונה על דבר זה, מייתי מעשה שהלביש לשר אחד מלבושיו ולקח שכר, אם כן נראה מזה דאיכא חכמה בהלבשה תיקון אזורו וכיוצא להיות מהודר באופן לבישתו (יפה מראה). ועיין שקלים {פ"ה] משנה א':

איסטרטיגא. שם ממשלה תרגום נציב פלשתים (שמואל א' יג, ג) אסטרטיגי פלשתאי:

מדבר באלישבע. שהיתה לה עלוים רבים מן המדבר. ועיין בויקרא רבה פרשה כ (סוף סימן ב), ובתנחומא סדר אחרי (סוף סימן א), ובזבחים (קב, א):

יבמה מלך. זה משה רבינו עליו השלום:

ואחיה נשיא. שהיא אחות נחשון, ונחשון נשיא היה דכתיב (במדבר ז, יב) ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב, והיה ראש לכל הנשיאים כדאיתא ברבה סדר נשא (יג, ז):

ושני בניה סגני כהונה. משמע דהיינו נדב ואביהו, והכי איתא בקהלת רבה (ב) פסוק (ב) פסוק לשחוק אמרתי מהולל (סימן ב), ועיין שם מה שבתבתי:

ופנחס בן בנה משוח מלחמה. כן הוא בויקרא רבה פרשה הנזכר לעיל, אבל בקהלת רבה פסוק לשחוק אמרתי מהולל איתא שראתה ארבע שמחות ולא חשב פנחס:

נעשית כתמרות עשן. וכך פירש הכתוב מי זאת עולה מכל נשי דור המדבר באלישבע בת עמינדב, ונעשית כתמרות עשן, מקטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל רצה לומר שבעלה ובנה ובן בנה ויבמה היו מקרבים מור ולבונה על גבי המזבח, והיו בהם מכל אבקת רוכל רצה לומר כל מיני מעלות ובזה נכלל גם אחיה (יפה תואר):

קראוי ותנוי וקריבוי ופייטויי. פירוש בעל מקרא, בעל משנה, דרשן ופייטן (ערוך). והמוסף הערוך פירש קריבוי בלשון יוני איש בקי בדינים ובעל הלכות, ופייטן פירושו בלשון רומי משורר ופייטן, ועיין מה שכתבתי בעץ יוסף סימן זה במהדורא קמא:

כולם אחוזי חרב אמר רבי עזריה דברים כו'. ובבמדבר רבה פרשה י"א (סוף סימן ג) איתא מגבורי ישראל שהם מגברין את ישראל אמר רבי עזריה דברים שהם נזכרים בגבורה ששמו כו' עיין שם:

שהן מגברין את ישראל. דרש תיבת מגברי דכתיב חסר ו' כאילו נקוד מגברי:

שהם נלחמים בכל כו'. ורצה לומר אחוזי חרב, שברכת כהנים נחשב לחרב, והם אוחזים אותו החרב ונלחמים בכל מיני כו':

ויקרא קריאת שמע ויתפלל. דרש אחוזי חרב זו קריאת שמע חרב פיפיות כו', ומלומדי מלחמה זו תפלה כמו שמבואר בזוהר (פינחס רמג, א) עידן קרבא:

משמרות כהונה כו'. ואף על גב שהיו גם כן עשרים וארבע משמרות של ישראל, אותן היו נשארים בערי ישראל, ומשמרות כהונה ולויה לבד היו עולים לירושלים, ושל ישראל היו מתפללים בעריהם על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, ועיין כל זה ריש פרק בתרא דתענית (מתנות כהונה):

ושתים עשרה מחלוקות. כל מחלוקת היתה באה בתחלת החדש ויוצאת בסופה ונכנסת אחרת תחתיה וחוזר חלילה לכל חדשי השנה, וכן בכל שנה ושנה, ועל כל אחת היה מוטל בחדשה לעשות צרכי המלך וכדאיתא בדברי הימים א' כ"ז, והמתנות כהונה במחילת כבודו לא ירד לזה, עיין בו בבמדבר רבה פרשה י"א (סימן ג):

מבקרי מומי כו' מתרומת הלשכה. דאילו ליטול שכר מכל מכל בהמה בפני עצמה אסור, דתנן (בכורות כח, ב) הנוטל שכר להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו, הלכך נוטל מתרומת הלשכה תהיה הבהמה תמימה או בעלת מום ואין לו תועלת (קרבן העדה). וצריך לומר כאן כדאיתא במס' שקלים פרק התרומה (פ"ד ה"ב) ור' יהודה בשם ר' שמואל אלו תלמידי חכמים שמלמדין לכהנים שחיטה וקבלה (פירוש קבלת הדם בכלי) והלכות זריקה וקמיצה נוטלין שכרן מתרומת הלישכה, ר' יצחק בשם רבי אמר מבקרי מומי קדשים כו', ותיבת אלו שנכתב כאן בדברי ר' יצחק הוא מיותר, שר' יצחק והבאים אחריו היינו ר' גידול ושמואל ורב הונא לא קאתי לדרוש אחוזי חרב לומר אלו מבקרי מומין או אלו שני דייני גזילות, אלא הוא סיום המאמר בירושלמי בענין נוטלי שכרן מתרומת הלשכה:

דייני גזילות. דיינים הגוזרים גזירות על גזילות ושופטים אותן, ואף דלא מצינו שהפקירו בית דין תרומת הלשכה לצרכי ציבור, ולא אמרינן לב בית דין מתנה אלא בדבר ששייך למזבח ולצרכי המקדש, יש לומר דהם היו לצורך המקדש שלא יגנבו ויגזלו שם, ועוד שלא ימנעו העם מלהביא קרבנותיהם לירושלים (שירי קרבן):

אורגות בפרכת. שבין היכל לקדשי הקדשים (קרבן העדה):

הדין עביד ליה כו'. פירוש רב הונא חשבו פרוכת כבנין, כשאר בניין בית המקדש והן באין מבדק הבית הכי נמי פרוכת, ודווקא אותו פרוכת העשויה בין ההיכל ובין קדשי הקדשים דבשביל מחיצה נעשית במקום אמה טרקסין שעשה שלמה, הואיל והבית שני היה היכל גבוה מאוד ולא יכול לעמוד מחיצה עובי אמה בגובה כולי האי עשו פרוכת, אבל אותן שעשאום לפני הפתחים לצניעות בעלמא לא שייכי לבנין ולא אתי מבדק הבית (מהר"א). ושמואל חשבו כקרבן ולפיכך אמר שבאה מתרומת הלשכה:

מלמדין לכהנים היאך יעשו עבודה. ומלחמה של תורה היא:

בנותרות. וזהו מפחד בלילות שהיו מתפחדין פן יעבור הלילה ויהיה נותר:

אלו ששים איש מעם הארץ. פירוש ששים איש הנבחרים מעם הארץ, וזהו ששים גבורים סביב לה:

אלו אחד עשר אנשים הדא הוא דכתיב כו'. וקאמר סביב לה דאיתא ביבמות דף ק"ט ע"ב לעולם יראה הדיין עצמו כאילו חרב כו' וגיהנם פתוחה כו' שנאמר הנה מטתו כו' ששים גבורים כו'. ופרש"י גבורים הם ששים סנהדרין, ומקשה התוספות הוי ליה למימר שבעים סנהדרין, ותירץ הגר"א שיר השירים ג' ז' וזה לשונו אבל לא קשה מידי שהסנהדרין היו יושבים פנימים עשרה וששים סביב, עד כאן לשונו:

ולמה קורא אותו סריס. דמשמע אדם פחות, כמו (ישעיה לט, ז) והיו סריסים בהיכל מלך, וכן (מלכים ב' ח, ו) ויתן לה המלך סריס אחד:

שמסרס את ההלכה. בפילפולו מכריע וחותך פסק ההלכה. ומה שאמר הכתוב אשר הוא פקיד על אנשי המלחמה פירושו שעומד על הסנהדרין שהם אנשי מלחמתה של תורה (יפה מראה). ועיין בירושלמי פרק קמא דסנהדרין (ה"ב) ובמדבר רבה פרשה י"א:

הרי אחד עשר איש. והששים איש מעם הארץ הרי שבעים ואחד סנהדרין עם המופלא בית דין:

אחד עשר איש כתוב אחד אומר וחמשה אנשים. (מלכים ב כ״ה:י״ט) וכתוב אחד אומר. (ירמיהו נ״ב:כ״ה) ושבעה אנשים מרואי פני המלך מאי נינהו שנים הנותרים. להוסיף עליהם שני סופרי הדיינים שיושבין לפניהם. (ירמיה שם) ואת סופר שר הצבא המצביא זה שליח בית דין. כולם אחוזי חרב רבי מאיר. כן צריך לומר (אות אמת) וכן הוא בבמדבר רבה פרשה הנזכר לעיל:

שהיו כלן משננין הלכה. כן צריך לומר וכן הוא בבמדבר רבה:

קוהה להם. כלומר שתהא הלכה ברורה ומוכנת להם בפיהם שלא יצטרכו להיות קוהה ושוהה בה, וכן בספר ישן גרס שאין דבר ההלכה ספקה להם (מתנות כהונה):

היאך להוציא את הדין לאמתו והיו רואים כאילו חרב מונחת להם בין ירכותיהן וגיהנם פתוחה לפניהם הוי מפחד בלילות שהיו מתפחדין היאך להוציא את המעשה כדי להנצל מדינה של גיהנם. כן צריך לומר (אות אמת) וכן הוא בבמדבר רבה פרשה הנזכר לעיל. הענין שצריך הדיין להיות בקי בשני דברים, בדין תורה היינו שיהיה כל דין אצלו על בוריו ולא יהיה דן דבר מתוך דבר אלא הכל בידוע מקובל מרבו, וגם צריך להיות בקי בישובו של עולם שיבין אם הם טענו אמת בכדי שיהא אמת לאמתו, דהיינו שיהיה הדין אמת שיהא טענתם אמת, וגם לאמיתה של תורה, והשכר מה שהוא בקי בתורה הוא עץ חיים כמו שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, והשכר מהמשפט שרואה שיהיה אמת הוא גן עדן כמו שנאמר (משלי כט, ד) מלך במשפט יעמיד ארץ והוא ארץ החיים שהוא גן עדן, וא"כ אם הוא עובר על זה הוא להיפך, דהיינו מן החיים חרבו של מלאך המות, ומן גן עדן גיהנם, וזהו שהדיין צריך לראות שחרב חדה מונחת לו בין ירכותיו ויראה להיות בקי בתורה, וכמו שגיהנם פתוחה לו מתחתיו דהיינו שיהא בקי בישובו של עולם (הגר"א בשיר השירים פ"ג פסוק ז'):

כאילו יצאת מירכיך. פירוש כאילו היא בתך שאין יצרך מהרהר עליה, כמה שאמרו (קידושין פ, ב) מתייחד אדם עם בתו. ומפני שמדבר עמה על עסק כתמה ונדותה יש מקום לחוש שיהרהר בה לכן אמר שיראה כאילו היא בתו, ובבמדבר רבה נוסח אחר בזה (רד"ל):

מגבורי ישראל אלו ששים רבוא כו' מבן עשרים שנה ולמטה. אפשר לומר שקרא לפחות מבן עשרים מגבורי ישראל, כלומר מקצת גבורה שעדיין לא הגיעו לכלל גבורה בשלימות, שכן שמושה של מ' לפעמים, כמו (מנחות פד, ב) מראשית ולא כל ראשית, וכן טובא. ומה שאמר שהיה ששים רבוא פחות מבן עשרים אפשר שלמד זה מדאמר שש מאות אלף רגלי הגברים משמע שיש עוד ששים רבוא שאינם גברים, והם הפחותים מבן עשרים (זה ינחמנו) ועיין במכילתא. וזה פליג על מה דכתב תרגום יונתן על פסוק וחמושים עלו בני ישראל וגו' (שמות יג, יח) וכל חד עם חמשא טפלין סליק בני ישראל מארעא דמצרים:

סונטימוס. פירושו בלשון יוני כללו של דבר (מוסף הערוך):

ומל עצמו. לאו דוקא עצמו אלא הניח למול עצמו וכדמפרש ואזיל (מתנות כהונה):

רבי ברכיה כו'. פי' שרבי ברכיה סבירא ליה שמסתמא לפי מעלתן היו עסוקים מתחלה משה ואח"כ אהרן ואח"כ יהושע, ויש אומרים סבירא להו שיהושע על כרחך היה המוהל מדכתיב שנית וכו' וא"כ הואיל ויהושע התחיל על כן מתוך עניוות שהיה באהרן ובמשה נתנו רשות ליהושע להתחיל, ומתוך שהיה משה עניו יותר מן אהרן על כרחך היה הוא האחרון (ידי משה). וישראל קבלו עליהם למול את עצמם מפחד הלילה ההוא שעבר ה' לנגוף את מצרים, ובראותו הדם פסח על בני ישראל, וזהו מפחד בלילות:

ומתפחד הוא מאחרים. כמו שאמרו שילהי ברכות (ס, א) הא מאן דמפחד חטאה הוא כו' (רד"ל):

באותה שעה נגדע קומתו. שסבירא ליה שאדם הראשון היה מן הארץ עד לרקיע כדאיתא בבראשית רבה פ"ח, וא"כ איך יכול להתחבא בתוך עץ הגן, אלא על כרחך שגרעה קומתו והעמידו על מאה אמות כדאמר בחגיגה (יב, א) שנאמר ותשת עלי כפכה כ"ף בגימטריא מאה. והטעם שנתמעט גבהו מיד בחטאו גם קודם הקללה, משום דגובה קומתו היה כפי ערך גובה מעלת נשמתו, ובחטאו שנתמעט קומת נשמתו נתמעט תיכף גם קומת גופו, כי זה נמשך מאליו מטבע חטאו הממעט מעלת מדרגות קומת הנשמה. ועיין ביפה תואר ובנזר הקודש בבראשית רבה פרשה י"ב (סימן ו):

אדיבון. בסדר נשא גרסינן אמירון, וכן הובא בערוך, ופירש אימירון ביתיי בלשון יון, מורגל בין אנשים:

אגיריין. פירושו בלשון יוני יערי ובהול (ערוך):

עד שלא חטאו ישראל היו רואין שבע מחיצות של אש היו טוכסות זו בזו ולא היו מתיראין. כן צריך לומר (אות אמת) וכן היא בבמדבר רבה. ופירושו מעורבבות וגוששות (מתנות כהונה שם) ובפסיקתא איתא בוססות:

הסרסור. אמצעי בין המוכר ובין הקונה, כך היה משה אמצעי בין הקדוש ברוך הוא לישראל:

מלכיהון דמלאכיא. רצה לומר דמלכי משמע מלכן של מלאכים, וזהו מלכי צבאות מלכים של צבאות שלמעלן (מתנות כהונה):

גולירין. פירוש חלשין, אף וחמה שני מלאכי חבלה הם:

כתיב ואבוא עליו. אחיתופל אמר כן על דוד ואבוא עליו והוא יגע ורפה ידים והחרדתי אותו:

פרובטייה. פירוש מרחצאות או מאכלים שמנים:

אזיין בהון. פירוש שהיו מתחממין בהם, או פירושו שהיו מהתלין ומשחקים בהם ועשו בהן כל צרכן (מה"כ). והמעריך כתב פירוש שהשדים היו לשלמה ככלי זיין להגין עליו עד כאן. תרגום כתנור בערה מאפה (הושע ז, ג) כתנורא דאזי ליה נחתומא, מזה משמע כפירוש המה"כ שהיו מתחממין בהם:

פאפיליון. בערוך גרס פפיליון, ופירש בלשון רומי אהל, ורצה לומר חופת סתר לכבוד, ובנמשל הוא המשכן:

בסיני ראו אותו פנים בפנים שנאמר (דברים ה, ד) פנים בפנים דבר ה' עמכם. כן צריך לומר, (אות אמת) וכן הוא בבמדבר רבה פרשה י"ב (סימן ד):

מעצי הלבנון היך מה דאת אמר כו'. מעצי הלבנון פירוש מעצים יקרים מאד שבלבנון והן עצי שיטים:

אלו העמודים. הם עמודי החצר שעליהן היו הקלעים:

מרכבו ארגמן שנאמר ועשית פרכת כו'. רצה לומר זה הפרוכת שהיה תלוי ורוכב על כלונסות מעמוד לעמוד (רש"י). וברבה איתא מרכבו ארגמן שנאמר ועשית פרכת תכלת וארגמן וכתיב וסכות על הארון את הפרוכת וגו', והכוונה לזה דקאמר בסוכה דף ז' ע"ב פרוכת מחיצה וקא קרייה רחמנה סככה, וקאמרי רבנן ההוא דניכוף ביה פורתא דמחזי כסיכוך, ופרש"י ליכוף בה למעלה פורתא כעין גג יעשה מקצתה, הרי שהפרוכת היה רוכב על הארון לכסותו קצת, וקרא להפרוכת ארגמן אף שהיה מכמה מינים, לפי שארגמן הוא המובחר שבכולם כן איתא בבמדבר רבה פרשה י"ב סימן ו': וקאמר תוכו רצוף אהבה ר' יודן אמר זו זכות תורה שמונחת בארון וזכות צדיקים כו'. ור' עזריה כו' זו השכינה. ופירוש תוכו רצוף אהבה בתוכו שכן כבוד ה' על הכרובים. (וקצת קשה דאיתא בסוטה דף ל"ז ע"א, אתה אומר על בסמוך או אינו אלא על ממש, כשהוא אומר (שמות מ׳:ג׳) וסכות על הארון את הפרוכת הוי אומר על בסמוך, עד כאן. ופרש"י דהאי על, על כרחיה לאו על ממש, דהא מחיצה הוי פרוכת ולא הויא סכך, עד כאן לשונו, ולפי דברי הגמרא דסוכה ליכא הוכחה מפסוק וסכות על הארץ דעל בסמוך, ויש ליישב):

כתוב אחד אומר ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת. כי מלא כבוד ה' את בית ה', שמשמע שהכבוד לא היה ממלאה רק הבית, וכתוב אחד אומר והחצר מלאה וגו' רצה לומר שמלאה כל החצר (מתנות כהונה). אבל בבמדבר רבה פרשה י"ב איתא כתיב ולא יכול משה לבא וגו' משל למה הדבר דומה למערה כו'. ובפסיקתא פ"ה גרס (הובא בילקוט מלכים ב') ובתנחומא ויקהל סימן ג' כתוב אחד אומר השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וכתוב אחד אומר ולא יכלו הכהנים וגו' כיצד יתקיימו כו':

ביום שהוקם המשכן שנאמר ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. כן צריך לומר (אות אמת):

פריומא. פירוש הוא הינומא דפ"ב דכתובות [מ"א] (אות אמת). והמתנות כהונה פירש אוהל וכילה, והמוסף הערוך פירש בלשון יוני מין כסא, ועגלה לשאת בה אדם:

העמודים העומדים לפנים. בארון שהיו של כסף כמין עמודי ספר תורה, והוא סימן להעמדת ישראל, ועיין לעיל (א) בפסוק (יא) תורי זהב:

זו פרכת הסמוכה לה. כדכתיב (שמות כ"ו, לא) ועשית פרוכת תכלת וארגמן, ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ט"ו:

שזהבה דומה לארגמן. לא מצאתי שיהיה זהב הכפורת משונה במראיתו יותר משאר זהב שבכלי המקדש, ובבמדבר רבה הלשון שהוא דומה לארגמן, ואפשר הכוונה משום שארגמן ממוצע אדום ולבן, כמו שכתב הגר"א בשיר השירים, ואדום מרמז על דין, ולבן מרמז על רחמים, וזהו שאמר שהוא דומה לארגמן שכמו שארגמן ממוצע אדום ולבן כך השכינה שעל הכפורת היה ממוצע וממוזג דין ורחמים. עוד אפשר על שם מה שכתב הגר"א שם ארגמן הם ארבע חיות המרכבה והראשון והאחרון הוא אחד, וזהו שאמר שהיא דומה לארגמן רמזו לארבע חיות שבמרכבה שראשי שמותם ארגמן וכמו שכתוב (דברי הימים א' כ"ח, יח) ולתבנית המרכבה הכרובים זהב וגו':

שאפילו מה שאחורי כו'. דייק זה מדכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת הרי שהדיבור לא היה כי אם מעל הכפורת, וכתיב ונועדתי לך שם הרי שהיעידה היתה בכל האהל ואפילו במה שאחורי הכפורת (מתנות כהונה בבמדבר רבה) וזהו תוכו רצוף וגו':

למה דבר הקדוש ברוך הוא מתוך הסנה. דמסתמא בהר יש כמה אילנות ומאי שנא שבחר בסנה:

חרוב. אילן של חרובין:

שקמה. אילן סרק:

היית שואלני. כמו שאתה שואלני עכשיו כשנראה לו בסנה, והייתי משיבך גם כן בדרך זה, ולכן אין צריך לתת טעם, דחד מינייהו נקט, מכל מקום עכשיו ששאלתני להוציאך חלק בלי טעם אי אפשר, שמכל מקום יש לתת טעם לדבר לבחירת זה טפי מזה (ובפרשת שמות ופרשת נשא ליתא הני תיבות והייתי משיבך):

שאין מקום פנוי כו'. שהשכינה בכל מקום ואפילו בסנה אלא שלא נראית לעינים עד שניתן רשות לעין לראות:

שאפילו בתוך הסנה. שהוא מקום צר ושפל:

אפריון זה בית המקדש. ולמה נקרא אפיריון שכל הצורות של זהב מן מיניה, כן הוא בסדר נשא, ופירש המתנות כהונה מעצמם היו גדלים ופרים ורבים:

שלמה ודאי. כלומר שלמה המלך ממש, ולא כמו שדרשו לעיל מלך שהשלום שלו:

ויקם את העמודים וגו'. וברבה שם מסיים וכי כסף היה והלא נחשת היה, אלא שהיה נחושת ממורט שוה ככסף. ממורט פירושו מזוקק מכל סיג:

נטוח בזהב. פירוש מחופה על ידי טיחה וסיחה כמו שעוה (מתנות כהונה):

תנינן שבעה מיני. עיין יומא ע"ד ע"ב:

שהיו בו. בבית המקדש, ואף על גב דלא אשכחן שחוט אלא במגיני שלמה, ולא אשכחן מופז אלא בכסא שלמה, מסתמא גם בבית המקדש היה מהם בקצת דוכתי דכתיב זהב ולא פירש מינו, כי לא יתכן שיקצר שלמה בבנין בית המקדש ממה ששם בכליו, דמסתמא יש בכל אחד מהזהבים אלו סגולה שאינה בזולתו מהזהבים:

זהב טוב כמשמעו. שפירושו חשוב, ואף על גב שזהב סגור ומזוקק קאמר בסמוך דחשיבו טפי, מכל מקום קרי ליה טוב לגבי שאר מיני זהב, ואסגור ומזוקק דחשיבי טפי לא חש קרא דלא שכיחי:

טובוי דהוא בביתא. אף על גב דמוקמינן כאן פשטיה דקרא כמשמעו דזהב זה טוב משום דאיתא זהב שאינו טוב. מכל מקום דריש ליה נמי טובוי דהוא בביתא כו' משום דקשה ליה מאי קמשמע לן דזהב ההוא טוב, דאי לסיים המקום, די באומר אשר שם הזהב, דמאי נפקא מינה אם טוב אם רע, אלא דמלתא אגב אורחיה קמשמע לן דאשרי אשר הוא בביתא ובחברתו, שהעושר טוב, ונפקא מיניה למיבעי רחמי. ולהכי פלגינהו קרא וכתב וזהב הארץ ההיא טוב, לומר דתרתי קאמר, ואיידי דמייתי הכא קרא מייתי נמי דר' יצחק:

טובוי דהוא בת בלווייתיה. בירושלמי פ"ד דיומא ובבראשית רבה פרשה ט"ז (סימן ב) ובשמות רבה פרשה ל"ה (סימן א) ליתא תיבת בת. ופרש"י בבראשית רבה שם טובתו הוא בבית שיכול לקנות בו מה שירצה, וטובתו בלכתו בדרך הוא לוייתו שלו, שבקל יכול למכרו ולהסתפק מדמיו, ובמקום מועט יכול להטמינו ואינו ירא מגנב. ונוסחא דידן יש גם כן לפרש כן שתיבת בת פירושו לשון לינה (עיין בבמדבר רבה פ"א (סימן ג) בידי משה ד"ה בת מלך) וזהו טובוי דהוא ילין באכסניא שבמקום מועט יכול להטמינו ואינו ירא מגנב:

ואינו חסר כלום. ולכן נקרא טהור שהוא מנוקה מסיגים:

אלא מן קדמוי הות חסרה סגין. רצה לומר קודם שעמד הזהב על טהרתו חסר הרבה שהיה בו סיגים הרבה, אבל אחר שנצרף בכור אלף פעמים עד שעמד על טהרתו לא היתה נחסרת אלא מעט מעט באותן שמונים פעמים, ועיין ברבה סדר בהעלותך (סימן ד):

שחוט שנמשך כשעוה. דרש שחוט לשון משיכה כדכתיב (ירמיה ט, ז) חץ שחוט לשונם (מתנות כהונה). ובבמדבר רבה הנזכר לעיל גרסו זהב שחוט שנטווה כחוט והיה נמשך כשעוה:

דוקליטאנוס. המוזכר בבראשית רבה פרשה ס"ג (סימן ח):

דינר גורדייני. על שם הקיסר גורדיין נקרא דינר זה, וכן מטבע נירונית טריתא אדריינא על שם הקיסרי נירון טריינוס הדריאנות (מוסף הערוך). ובפרק הקומץ (מנחות כט, א) גרס גרדייקי, ופרש"י שם מטבע:

לית לה מיניה. פירוש אין לה ממנו ולא כלום:

סוגר בעד כל בעלי זהבים. שלפי שהוא חשוב מכל הזהבים נקרא כן לפי שהיה סוגר בעד כל הזהבים דהיינו שבשעה שנפתח, כל החנויות נסגרות שאין מכר לזהב אחר מפניו:

והא כתיב כו'. רצה לומר זה מביא לראיה דנקרא זהב סגור לסבה הנזכר, דהא כתיב כסף מזוקק לטוח קירות הבתים, וקשה וכי כסף היה והלא זהב היה כדכתיב (מלכים א' ו, כב) ואת כל הבית צפה זהב, אלא על כרחך למה קורין אותו כסף על שהיה מכסיף בעד כל בעלי הזהבים, רצה לומר לזהב קרא כסף לפי שהיה מכסיף ומבייש שאר הזהבים שהם גרועים לפניו, וזהב סגור דכתיב (מלכים א' ו, כ) ויצפהו זהב סגור, היינו כסף מזוקק דכתיב ביה לטוח קירות הבתים, והזהב מזוקק דחשיב כאן בהשבעה מיני זהבים הוא זולת זהב הסגור, ולא יקשה היות הזהב הסגור גם כן מזוקק לפי זה, דמזוקק זה היינו שמעצמו היה מזוקק וחשוב, אבל האחר מזוקק על ידי הנעימות כדבסמוך, והמזוקק ההוא לא שמש לצפוי הבית דלא היה ראוי לזה, רק למזבח הקטורת שמש כדכתיב (דברי הימים א' כח, יח) ולמזבח הקטורת זהב מזוקק, וזו היא גם כן שיטת במדבר רבה פרשה י"ב, אבל שיטת שמות רבה פרשה ל"ה לא כן הוא, ומשם תדרשנו:

כל הכלים הסיפות והמזמרות והכפות והמחתות זהב סגור והפתות וגו' זהב. כן צריך לומר שכן כתיב (מלכים א' ז, נ) אבל הסירות והיעים והמזלגות היו של נחושת מרוק כדכתיב בדברי הימים ב' ד, טז:

אלו חפיפות. צריך לומר אלו פותחות (אות אמת) וכן הוא בבמדבר רבה שם:

זה פותה שתחת הציר. שהוא כמין כוס קטן מונח תחת הציר כדי שתסוב בו הדלת בקלות ובמהירות:

לגפרית הזה שמוצצת באש. פירוש כשהוא מוצת באש מראיתו זך וטהור מאד, וכן פירושו מופז לשון חוזק וקשה:

על שם. מדינתו נקרא מאופז, מקום אופז, והאלף נבלעת, שאין הברתה נכרת כל כך:

לנעמיות. היא בת היענה שדרכה לבלוע זהב ושארי מתכיות ומזדכך במעיה מחום האצטומכה:

אותו בזבל. שחום הזבל מזקקו:

עושים פירות. שעשה ה' בית המקדש דוגמא ודפוס כל העולם כדי שעל ידי עבודת ה' הנעשית בו יתעוררו כח כל הנמצא כדוגמתו להצליח כהוגן, זה ענין הפירות, כי כל מה שבתוכו היה מועיל ועושה פרי ושפע בכל הנמצא שהוא דוגמתו, ולכן כשהכניס מנשה צלם בו יבשו הפירות, שכשנפסדה סגולת בית המקדש שהיו מכעיסים בו את ה', אבד השפע מכל העולם, ולרמז זה היה בבית המקדש דברים עושים פירות ממש:

ופרח לבנון אומלל. ואין לבנון אלא בית המקדש. ומקרא זה בספר נחום שנתנבא בימי מנשה כמו שכתוב בסדר עולם פרק כ, ובימיו הוא שאומלל פרח לבנון הזה (רד"ל):

מרכבו ארגמן כו' תכלת וארגמן וכרמיל ובוץ. ובבמדבר רבה מסיים ולפי שארגמן חשוב מכולן שהוא לבוש מלכות כמה דתימא (דניאל ה, ז) אַרְגְּוָנָא יִלְבַּשׁ, לכן חשיב ליה לדידיה. וכוונת המדרש רבה לזה שכתב הגר"א וזה לשונו ואמר ארגמן שזהו המובחר שבכולם א'ר'גמ'ן הם ד' חיות המרכבה, והראשון והאחרון הוא אחד, וזהו מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה, בתוכו שכן כבוד ה' על הכרובים עד כאן לשונו, וזהו שאמר המדרש ולפי שארגמן חשוב מכולן שהוא לבוש מלכות, ודו"ק:

אפריון זה העולם. שהוא עשוי כמין כילה (במדבר רבה פרשה י"ב):

שנבנה מבית קדשי הקדשים. שמשם התחיל לברא את העולם:

ושתיה היתה כו'. והנה נקודה האמצעית הלזו שממנה הושתת העולם שהוא מקום אשר תחת כנפי הכרובים בקודש הקדשים הוא הוא אשר אמר עליה יעקב אבינו עליו השלום (בראשית כח, יז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, כי כל החיות של כל העולם הזה וכל הברכות והשפעות הטוב והמטיב לכל, הכל יורד תחילה לשם, ומשם מתחלק לכל יושב הארץ, כי שם נקרא לב הארץ בסוד הכתוב (ישעיה מ, ב) דברו על לב ירושלים, וכמו שבאדם כל הכח מן המאכלים בא תחלה אל הלב שהוא מלך בכל האברים שבגוף, והלב לוקח לעצמו הזך והנקי, ואח"כ שולח מאתו כח לכל האברים דרך מעבר הוורידין כנודע מספרי החכמה, כן כל ההשפעות החיות היורד משמים לארץ יורד תחלה אל נקודה אמצעית הלזו הנקראת לב הארץ, ומשם מתחלק השפע לכל האברים, ועל כן נקרא שער השמים כי שם הוא שער הראשון לקבלת ההשפעה הבאה משמים, ושם נקרא נשקי ארעא ורקיעא אהדדי (בבא בתרא עד, א) כי תחלה עולים דרך שם כל התפלות ותחנונים ושבחי השי"ת ויחודי משמותיו יתברך מתתא לעילא, ועל ידי זה מתעורר כנגדו לעילא לעילא להיות יורד כל שפע טוב וברכה ורחמים וחיים ממקור מחיה מתים לנוה אפריון למכון בית אלהינו (באר מים חיים בראשית א, א):

שממנה הושתת כו'. שממנה נשתכללה כל העולם כמה דאת אמר (תהילים יא, ג) כי השתות יהרסון, ופירושו השורש והבסיס והעיקר (מתנות כהונה) ומפרש בגמרא (יומא נד, ב) דהא כמאן דאמר מציון נברא העולם:

זה שלשלת יוחסין. יתר וצריך להיות במקומו זה הרקיע כמה דתימא איוב כו, א) עמודי שמים ירופפו, ולמה קרי ליה כסף שהוא מכסף על כל מעשה בראשית, וכן הוא אומר (תהלים י"ט, ב) השמים מספרים כבוד אל. ופירש המתנות כהונה שהוא מכסיף לשון כיסופא וכלומר מבייש ומלבין פניהם במה שהם אינם מספרים כבוד אל והשמים מספרים. והידי משה פירש שמכסף הוא מלשון (בראשית לא, ל) נכסוף נכספת וגו', ורצה לומר שממהרים לומר שירה קודם כל הנבראים דכתיב השמים מספרים כבוד אל והדר ומעשה ידיו מגיד הרקיע, וכן איתא בפרק שירה שהשמים אומרים שירה קודם כל הבריות, ועיין בבמדבר רבה פרשה י"ב:

שנמכרים בזהב. וברבה שם גרס שהם דומים לזהב, מה הזהב יש בו מינים הרבה וגוונים הרבה אף פירות הארץ מהן ירוקים ומהם אדומים:

הדא הוא דכתיב רוכב שמים בעזרך. רצה לומר זה הקדוש ברוך הוא שכתוב בו רוכב שמים בעזרך, והוא אורג את העולם שיצאו כולם למיניהם ולא יתערבו מין בשאינו מינו (רבה שם):

זו זכות התורה. שנאמר (משלי ה, יט) אילת אהבים:

וזכות הצדיקים. שנאמר (מלאכי א, ב) ואהב את יעקב (רבה שם):

מכוון כנגד שבתך. רצה לומר מדכתיב מכון ולא כתיב מקום שמע מינה דאתא לדרשא דאל תיקרי מכון אלא מכוון כנגד שבתך. והיפה מראה פירש מדלא קאמר מכון שבתך כמו (מלכים א' ח, לט) ואתה תשמע השמים מכון שבתך, משמע מכוון לאותו שהוא שבתך דהיינו השמים:

תוכו רצוף אהבה ר' ברכיה כו'. מפרש תוכו רצוף אהבה רצה לומר תוכו מה שבתוכו חקק כל הגאים כדלקמן בסמוך רצוף אהבה להקדוש ברוך הוא, שמזה יודעים שמלכותו בכל משלה ונתגברה האהבה להקדוש ברוך הוא מבנות ירושלים (רד"ל):

גאה שבכולם אדם. כי האדם שליט על הכל כי כולם נכנעים לצורת האדם וייראו ממנו, ואם נמצא עומד כנגדו, הוא להדמותו בעיניו כבהמה כדאיתא בפרק שואל (שבת קנא, ב):

בתגלחת. (ויקרא יט, כז) לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך:

כבן עשרים שנה נבראו. כלומר שלא נבראו כתינוק אלא על מליאתן בצביונם ותקפם שהיו כבן עשרים שנה, וכן כבר נשלמו בדעתם וחכמתם כאילו כבר היו בני עשרים, והלכך נענשו בני יומן, ועיין בבראשית רבה פרשה י"ד סימן ז':

הרקיע. שעל ראשי החיות שנאמר בו כעין הקרח הנורא, ולהלן אמר הרקיע של מים ברקיע שבו כוכבים ומזלות (יפה מראה):

כמראה הבזק. ואמרו בחגיגה דף י"ג, ב' כאור היוצא כו':

הבזק ולא זה מכבה את זה ולא זה מכלה את זה. כן צריך לומר, וכן הוא ברבה במדבר פרשה י"ב (סימן ח):

מיכאל שר של שלג וגבריאל שר של אש. ברבה שם איתא אמר רבי יוחנן כתיב (איוב כ"ה, ב) המשל ופחד עמו וגו' המשל זה מיכאל והוא של שלג ופחד זה גבריאל והוא של אש, עמו מהו עמו, מושלמים לו לא זה מזיק זה כו', וכן איתא בתנחומא סדר ויגש (סימן ו) המשל זה מיכאל ופחד זה גבריאל, מיכאל מן המים וגבריאל מן האש, אבל בבראשית רבה פרשה י"ב איתא בסימן ז' שם המשל זה גבריאל ופחד זה מיכאל, ובאבות דרבי נתן פרק ב' (הלכה ו) איתא כקול מים רבים זה גבריאל המלאך, ובתרגום איוב כ"ה על פסוק המשל ופחד עמו מיכאל מימינא והוא דאשא וגבריאל משמאלא והוא דמיא, ובדברים רבה פ"ה (סימן יב) איתא הנוסחא הישנה מיכאל כולה אש וגבריאל כולה שלג, וכתב המתנות כהונה והנזר הקודש שנוסחא דידן עיקר כי כן מבואר גם בזוהר בכמה דוכתי דמיכאל מצד החסד וגבריאל מצד הדין והפחד, ועיין במתנות כהונה בבראשית רבה פי"ב ובדברים רבה פ"ה, וביומא דף ע"ז, א' איתא גבריאל של אש, ובפרק ערבי פסחים ובתנחומא סדר תצוה (סימן יב) איתא בשעה שהפיל נבוכדנצר את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש אמר ירוקמי שר הברד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם ארד ואצנן כו' אמר לו גבריאל אין גדולתו של הקדוש ברוך הוא בכך שאתה שר הברד והכל יודעים שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש אלך ואקרר כו':

חמש אפין כו'. פירוש שיש בו בקרא חמש תוארים, דהיינו תרשיש, וברק, לפיד אש, ונחשת קלל, וקול המון היינו מים, שמשמע ליה דקול דבריו כקול המון פירושו המון ים או המון מים רבים, שיש בו בהמלאך חלק מים רבים, הרי שמקצתו אש ומקצתו מים (יפה מראה). או אפשר שדייק שיש בו בהמלאך חלק מים מדכתיב תרשיש ודרשו חז"ל בפרק גיד הנשה (חולין צא, ב עיין שם) תרי אלפי אמה בים התרשיש (מתנות כהונה בבמדבר רבה שם):

הרקיע של מים. כדמשמע המקרה במים עליותיו, והכוכבים של אש שהם מאירים כאש, ואף על גב דיש אומרים שמים אש ומים, מצי סבר כמאן דאמר בבראשית רבה פ"ד שאינו אלא של מים:

לא ראתה חמה פגימתה. מפני דרכי שלום, והיינו כדאמר בבבלי (ראש השנה כג, ב) דחלשה דעתה דלבנה אם יראה החמה פגימתה ויהיה קנאה ושנאה ביניהם שהחמה שלמה והיא חסרה (יפה מראה):

אין לך כל מזל ומזל כו'. רצה לומר אין לך כל מזל ומזל שלא יהיה נראה בעיניו שהוא קודם לחברו בעלייתו שאין לך כל כוכב (אפשר שצריך לומר כל מזל) שמביט מה שלמעלה ממנו כו'. רצה לומר כשהמזלות מהלכין ברקיע וכולם תקועים בחגורת המזלות וכשהגלגל מתנועע אין מזל רואה מי שלפניו אלא של אחריו (יפה מראה):

ועינו חמי לאחוריו. כן צריך לומר. פירוש כאדם היורד מן הסולם, ודרך היורדים שפניהם אינן כלפי הסולם אלא לאחור, נמצא כל אחד רואה שלמטה ממנו ולא שלמעלה ממנו, וכל זה משום עושה שלום במרומיו כדי שיהא כל מזל ומזל אומר אני הוא הראשון (יפה מראה). ועיין בבמדבר רבה פי"ב ודברים רבה פ"ה ובירושלמי פ"ב דראש השנה (ה"ד), ובכד הקמח אות שלום:

צלוחית של ברד מלאות אש. ונמצא שהאש מבפנים והברד מקיפו מבחוץ. והנה הנס הזה מזולת חבור שני ההפכים הוא, שהאש בתוך הברד הפך הטבע, שיסוד האש מקיף ליסוד האויר וליסוד המים, וכאן המים מקיפים האש:

לההוא פיטרתא דרמונים כו'. פירש בערוך שבקליפה של רמון הפנימית הגרגרין נראין מתוכו. וצריך לומר דהדא חרציניתיה מיתחמיא מלגו, ועיין בשמות רבה פרשה י"ב (סימן ד):

פתוכין זה בזה. כלומר מעורבין זה בזה, וזה הערוב הוא על כוונה זו, היינו עם היות עצם הברד בעצמו והאש בעצמו, נתחברו ונתערבו זה עם זה כמערב גרעיני זרעונים זה בזה, וזה שאמר רבי חנין דדמייה להדא עשאשיתא דקנדילא דמיא ומשחא מערבין כחדא כו' כי אין זה עירוב ממש כי לעולם השמן מתקבץ ועולה למעלה, ומכל מקום הם מתערבין מתחלה והאש דולק מביניהם ואין המים מזיקן אחר שהשמן למעלה, ואף על פי שקצת טיפי המים בתוכו, וכן אף על פי שנתערבו גרעיני הברד וגם חלקי האש לא כבה האש:

עשאשיתא דקנדילא. וכן הוא בבמדבר רבה פי"ב, והוא כלי שקורין לאמפע שנותנין בו מים ושמן והוא דולק ואין המים מעכבו. וכתב המתנות כהונה שבסוף פרשת וארא לא גרסינן תיבת קנדילא, וכן הסברא נותנת שקנדילא בכל מקום נר של שעוה עד כאן לשונו, ונעלם ממנו לפי שעה מה דאיתא באסתר רבה (א, טז) פסוק בשנת שלש כו' שמא לא יצאת ידי קנדל פטים, ופירש המתנות כהונה בעצמו שפירושו שמא יתנו שמן פקטים אקנדלים, הרי דקאנדלי הוא כלי שדולקים בו שמן:

מיתא ומתקלהא. כן הוא בבמדבר רבה הנזכר לעיל, וכתב המתנות כהונה שם מתלקחת דריש נוטריקון מיתה יש אצלו כלומר דבר שהוא הפוכו ומיתתו ואף על פי כן מתקהל ומתקבץ לעשות כו', ואות אמת כתב שצריך לומר ומתקהא, והוא לשון קהיון שינים:

דבובין. שונאים:

שהוקשה מלחמתו. בבמדבר רבה הגירסא כיון שהגיע מלחמתו כו':

היה קורא אותה בתי ולא זז כו' כך כו'. הכוונה כי לצד החיבה שחבבם בהשפעת הברכה והטובה להם לבדם קראם בתו, שהיא כבת החביבה היושבת אצל אביה ואמה והמה מגדלין אותה לכל צרכיה בתפנוקי מלכין והיא אוכלת ומתפרנסת משל אביה, ואמנם לא זז מחבבן עד שקראם אחותי והוא בבחינת השותף למעשה בראשית, כי שפע כל העולם יורד תחילה אליהם ומהם לכל העולם ונראין כאחין שהמה עושין כביכול כמו הוא לזון את העולם, וכאומרם אני אלוה בעליונים כו', ואולם עדיין לא זז מחיבתן עד שקראם אמו, והוא כביכול שהם למעלה ממנו, כלומר שהוא ציית ושומע להם כבן ובת לאמו, שאם הוא גוזר הם מבטלים כדכתיב צדיק מושל ביראת ה' (באר מים חיים וכלי יקר סדר נשא). וענין השתנות שמותם הוא הכל לפי השתנות עם בני ישראל לפי מדרגתם הרמתה ובערך המעלה אשר המה עולים בעבודתם את ה' כך הם נקראים (ספר סדורו של שבת ח"ב הדרוש השני פ"ב מאמר ט):

ולאמי כתיב. עיין בכל המקומות שרשמתי ביד יוסף, אבל הרד"ק כתב שהכתיב הוא ולאומי מלא בוי"ו, וכן הוא במוסרה, אך במקומות רבות המדרש חולק על המסורת, ומכל מקום אף לפי המסורת הדרש אמת, דבזוהר סדר ואתחנן דף ס"ב ע"א איתא ולאמי אלי האזינו אל תקרי לאומי אלא לאמי, דלא זז הקדוש ברוך הוא מחבבה לכנסת ישראל עד דקראה אמי. והטעם לדרשו בלשון אֵם היינו מיתורא, בתר עמי לאומי למה לי, לכן דרשו אל תקרי כו'. וכך פירוש הכתוב לפי הדרש הקשיבו אלי עמי לאשר אני מצוה אתכם, ועל ידי שתקשיבו למצותי שכרכם להיות לאמי אלי, שאֵלַי תחשבו כערך הבן עם האם כביכול לשלא להחליף דבורכם, וכך ביאר הכתוב ולאמי אלי האזינו שתמיד תאזינו מפי שאומר לכם אמי אמי:

אלא מה עטרה. צריך לומר אלא עטרה זה אהל מועד מה עטרה כו' (אות אמת):

קונדסין. פירוש בלשון יוני ורומי עץ ארוך וראשו חד נקרא קונדס (מוסף הערוך):

אמר לו כתבניתם. רצה לומר בתכלת וארגמן ובתולעת השני ובשש, ויכוין במעשיהם לדוגמא של מעלה ויתעלו בטוב כוונתו, שיהיו חשובים כמותם כי יוריד ה' השכינה שם כשל מעלה:

אותונין נאה. ירושלמי סנהדרין פרק כהן גדול (ה"ו) איתא נפק לגביה לבוש אותוניתיה, פירוש בלשון יוני בגד פשתים (מוסף הערוך). והאות אמת כתב צריך לומר אקונין נאה, והוא דמות שחוקקין בו צורת המלך לכבודו, והכוונה בזה על כללות העולם שהוא כאיקונים שעל ידו ניכר כח היוצר, והמשכן דוגמת כל העולם, ולפי שהאיקונים נעשה מאבן טובה באומנות גדולה אמר בן ביתו כי לא יוכל לעשות כמותה, והשיבו המלך שאינו מבקש אלא ציורו בסמנים כדרך הציירין ואף על פי שאינו דומה ממש, וכבוד המלך במקומו מונח (יפה תואר) ועיין ברבה סוף סדר תרומה:

בלבוש נאה כו'. הכוונה אחד עם דברי ר' אבון שאמר משלו לאיקונין כו', שלהיות הלבוש כבוד הלובש על דרך דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי, וגוף הלובש מכוסה בו, לכן כנה העולם שכבוד היוצר נראה על ידו עם היותו נסתר, כמלבוש (יפה תואר). ואפשר שלעיל צריך לומר שהיה לו איקונין נאה, וכאן צריך לומר שנגלה לבן ביתו באותונין נאה של מרגליטין, ומלת בלבוש נאה היה נכתב על הגליון פירוש על מלת אותונין נאה:

מרגיליטין. מרגליות:

וכי יכול אני לעשות כמוהו. אמר לו אני בכבודי ואתה בסממנך. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה עשה לי משכן. כן צריך לומר וכן הוא ברבה נשא:

וכשם שאתה רואה למעלה עשה למטה. ואם אתה עושה לזה של מעלה למטה. אני מניח סנקליטין שלי של מעלה וארד ואצמצם שכינתי ביניכם למטה. כיצד מה למעלה שרפים עומדים אף למטה עצי שטי עומדים. העומדים אין כתיב כאן אלא עומדים כנתון באסטרטיא של מעלה הדא הוא דכתיב שרפים עומדים ממעל לו. מה למעלה כוכבים. כן צריך לומר (אות אמת) וכן הוא בבמדבר רבה, אך שם איתא העמיד אין כתיב כאן, ולכל הגירסאות כוונת המדרש דלהכי כתיב עומדים לרמז על שרפים עומדים:

באיסטרטיאה. פירוש בצבא וחיילות של מעלן, אחשדרפני המלך תרגום אסטרטילוסי מלכא:

סנקליטין. פירוש בלשון יוני סנקליטוס בית דין, ובבמדרש שמות רבה פרשת ומשה עלה (כח, ג), לך קרא לפלוני סינקליטיקוס פירוש יועץ אחד מבית דין (מוסף הערוך):

מלמד שהיו קרסי כו'. שבת דף צ"ט, א' ובבמדבר רבה פרשה י"ב ושמות רבה פרשה ל"ה:

כחתנים היו כמה דאת אמר וקדשתם היום ומחר. כן צריך לומר (אות אמת) וכן הוא בבמדבר רבה שם, ורצה לומר וקדשתם לשון קדושין:

שמחת לבו אלו דברי תורה כו'. אפשר שצריך לומר וביום שמחת לבו זה אהל מועד שנשנית שם התורה היך מה דאת אמר פקודי ה' כו', ורצה לומר ביום חתונתו זה מתן תורה שאמרו נעשה ונשמע, וביום שמחת לבו זה אוהל מועד שאז היה עיקר הנשואין שמחת לב לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ:

זה אהל מועד ומנין לאהל מועד שחיתונים היו שנאמר ביום כלות משה כלת כתיב ביומא דעלת כלה לגנונה. כן צריך לומר (אות אמת):