ועיקר שכינה לא בתחתונים היתה. דקדק לומר לשון זה ולא אמר מעיקרא שכינה בתחתונים היתה, שהשמיענו בזה שאין ענין היות השכינה במקום זולת מקום כדבר הנעתק ממקום למקום שבהיותו במקום אחד אינו בזולתו, ואמנם השכינה בכל מקום שאין מקום פנוי מהשכינה, והוא במדרגת השמש שעיקרו קבוע בשמים ואורו מתפשט על כל כנפות הארץ, וכל הקרב לאורו מאיר יותר, וכן בדוגמת השכינה שמתחילה היה עיקרה בתחתונים ונתפשטו משם ניצוצי אורה למעלה, ואח"כ בחטא אדם הראשון נהפך השיטה, ובזה נתמעט אור השפע מלמטה, ואף על פי שאדם הראשון עשה תשובה, מכל מקום עדיין לא נתקנו כל הנשמות התלוים באיפתו שנפגמו גם כן בחטאו עד גמר התיקון לעתיד (נזר הקודש):

מהלך אין כתיב כאן. דאי הוה כתיב מהלך הוה משמע שהיה מהלך בתוך הגן, ומדכתיב מתהלך בלשון מתפעל משמע כמו מתרושש ומתעשר שעושה עצמו כרש וכעושר אף על פי שאינו כן, הכי נמי לאו הליכה ממש הוא, אלא מקפץ והולך שהיה משתמט ומסלק ועולה בחטא אדם הראשון וכמתפעל על ידי אחרים, וממילא ילפינן דקודם החטא עיקר שכינה היה בתחתונים (נזר הקודש):

המצריים בימי אברהם. דשטופי זמה היו שחמדו את שרה ולקחה פרעה, ולא דמי לאבימלך שלקחה בחשבו שהיא פנויה וכשידע שחטא שב בתשובה, אבל פרעה אף שידע שהיא אשת איש לא היה פורש כדאיתא בבראשית רבה פרשה מ"א (סימן ב), והראיה שהוצרך לנגעים מה שאין כן אבימלך, ומצרים שבימי ישראל אף על פי שהיו רעים וחטאים מאד, מכל מקום לא הספיקו להעלות השכינה כיון דאז כבר התחילה לירד לארץ והיו צדיקים רבים בעולם. ואם תאמר וכיון דאברהם הספיק להורידה למה עלתה בשביל מצרים שהיו בימיו, וכן בשביל סדומיים לא היה ראוי לעלות. יש לומר דאברהם לא נשלם להיות כדאי לעכב השכינה נגד החטאים עד זקנתו שנוסה בעשר נסיונות (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה י"ט (סימן ז) וברבה סדר נשא פרשה י"ג (סימן ב):

הרשעים מה יעשו תלוים באויר. אלא הרשעים לא השכינו. כן צריך לומר, וכן הוא ברבה הנזכר לעיל:

תלוים באויר. רצה לומר דלא הוי ליה למימר אלא צדיקים יירשו ארץ לעד, אבל מדקפיד לומר וישכנו משמע דלרשעים לית להו שכונה עליה כלל וא"כ קשה וכי תלוים באויר (יפה תואר):

ישכינו לשכינה עליה שוכן עד כו'. רצה לומר לשכינת ה' הנקראת שוכן עד ישכינו עליה:

כך לשעבר כו'. רצה לומר זהו החידוש שלשעבר כו' ועכשיו קבל מלמטן, כן הוא בהדיא בבמדבר רבה פרשה י"ג:

אריתי מורי עם בשמי. פירוש הרחתי את הבשמים שבקטורת, וזה שאמר זה קטורת הסמים שמור הוא ראש לכל הבשמים, עם בשמי זה קומץ הלבונה:

אכלתי יערי עם דבשי. פירוש אכלתי יערי שהוא שעושין ממנו (צוקר) והוא נגד עולות שכולו כליל לה', עם דבשי קדשי קדשים שמקריבים רק האימורים והחלב מהם, וזה שטמר אלו איברי עולה שכולו כליל לה', ואימרי קדשי קדשים:

ואימרי קדשים קלים. שמקריבים מהם החלב:

שנשתכרו בצרתן. שנכנסו שתויי יין לאהל מועד. והא דקאמר בצרתן, הוא מכוון למה דאיתא בפרק הדר (עירובין סד, א) אמר רבי שיכור אל יתפלל דכתיב בצר אל יורה ופירשו התוספות (שם סה, א) בצר אל יורה קאי על השיכור שכל זמן שהוא שתוי ושיכור צער יינו עליו ועל זה נאמר בצר אל יורה, וזהו שאמר המדרש שנשתכרו בצרתן בצער השיכרות ונכנסו למקדש (ידי משה):

הדא הוא דכתיב ולזבח השלמים בקר שנים. דבר אחר אכלו רעים אלו הנשיאים. אמר רבי שמעון בן יוסנא. כן צריך לומר (אות אמת):

להאהיבן. נוסח אחר שכיון שהיה אחד מהם מקריב קרבן וקרבנו מתקבל היה עושה יום טוב לרעיו ואוהביו (אות אמת):

אין היחיד מביא חטאת נדבה. אלא א"כ חטא וידוע לו חטאו:

ואת הטומאה. בבמדבר רבה לא גרס ליה, ולכאורה נראה שהנשיאים הקריבו בטומאה שהרי בראש חודש ניסן הוקם המשכן והתחילו הנשיאים להקריב, ובשני נשרף הפרה, אך זה אינו, שכל זמן שלא היה אפר פרה לא הוצרכו אפר פרה שהרי קרבו כמה קרבנות קודם שהיה אפר פרה, ואיך אפשר שלא היה אחד מן המקריבים טמא טומאת שבעה שצריך הזאה. ואפשר שכוונת המדרש על אותן נשיאים שהקריבו מיום שני ולהלן שאז נתחדש ההלכה של אפר פרה, וגם זה אינו מוכרח ששמא לא היו טמאין:

שלא על חטא. שתו ושכרו דודים אלו הנשיאים. ולמה קורא אותם דודים שהיו דודים אלו לאלו. דבר אחר אכלו רעים למה אמר להם כן אמר רבי ברכיה. כן צריך לומר (אות אמת):

פשט המלך את ידו לתוך התבשיל לאכול ממנו. אף כאן באתי וגו' ואח"כ אכלו רעים שתו ושכרו דודים. ובנמשל השרץ הוא מה שמפורש לעיל ששלשה דברים עשו הנשיאים שלא כהוגן (מתנות כהונה בבמדבר רבה):

והיה מחזיר עליהם. כן צריך לומר וכן הוא בבמדבר רבה שם:

רבונו של עולם אני ישנה כו'. נראה דלא רמיזי כל הני מילי דחשיב המדרש כאן בלב ממש, אלא הטעם שאומר אני ישנה ולבי ער שאף שבטלה כמו ישנה אינה בטלה לגמרי, וכמו שחשב ואזיל:

אני ישנה מן המצות ולבי ער לעשותן. (וכן הוא בשמות רבה פ"ב סימן ז):

אני ישנה מן הצדקות ולבי ער לגמילות חסדים. כן צריך לומר לפי דעתי, והוא משל היות לנו תקומה בדבר אחר תמורת מה שאין לנו, כי במקום שאני ישנה מן המצות מחמת טרדת הפרנסה ועול מלכות, מכל מקום הלב שלם עם ה' שיש לנו מחשבות טובות וחפץ לעשותן, ובמקום שאני ישנה מן הצדקות מחמת עניות ודוחק הפרנסה, מכל מקום לבי ער לגמילות חסדים, שגמילות חסדים בממון הוא חוזר לבעליו, אבל הצדקה הוא לחלוטין, וגמילות חסדים בגופו הוא דבר שאין בו הפסד ממון, ואמרו ז"ל (עיין סנהדרין קג, ב) גדולה גמילות חסדים שמקרבת הרחוקים:

אני ישנה כו' לקריאת שמע ותפלה. שהם במקום קרבנות כי תפילות כנגד תמידים תקנום:

ולבי ער לבתי כנסיות כו'. שהם תמורת בית המקדש כאמור (יחזקאל יא, טז) ואהיה להם למקדש מעט ואמרו חז"ל (מגילה כט, א) אלו בתי כנסיות שבבבל:

אני ישנה מן הקץ. פירוש שנעלם ממני קץ הימין, מכל מקום ולבי ער לגאולה ומאמין שיגאלנו. ורד"ל פי' אני ישנה מן הקץ של בעונתה רצה לומר שנעלם ממני, מכל מקום ולבי ער לגאולה על ידי אחישנה:

אני ישנה מן הגאולה כו'. השתא מפרש ולבו של הקדוש ברוך הוא שנקרא לבן של ישראל כדלקמן, והכי קאמר שאף שארכו הימים וכמעט שנתיאשתי מהגאולה, מכל מקום הקדוש ברוך הוא ער ויושב ומצפה מתי יגיע הקץ, או יזכו ישראל להביאה שלא בעתו וכמו שאמרו חז"ל (לקמן סוף שיר השירים רבה) על פסוק בעתה אחישנה. או הכוונה אני ישנה מן הקץ רצה לומר כי כשישנתי והסחתי דעתי מהקץ אז הוא עת מוכן אליו ולבו של הקדוש ברוך הוא ער לגאלנו, והוא מה שאמרו חז"ל (סנהדרין צז, א) שבן דוד בא בהיסח הדעת (יפה תואר):

צור לבבי. הטעם שנקרא ה' לב מבואר לפי שממנו תוצאות חיים לכל חי, כמו שהלב היא תוצאות חיים לכל האיברים:

פתחו לי פתח כו'. השתא מפרש קול דודי דופק פירוש על ידי נביאים שהיו בינינו, כלומר משרה שכינתו על הנביאים ומזהיר על ידיהם, פתחו לי אחותי פירוש שובו אלי ופתחו לבכם אפילו כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתחים כו':

כי הוא אלהינו ואנחנו כו'. והיינו שאם אפילו היום לבד בקולו תשמעו (יפה מראה):

כהרף עין. דרש הרפו הרף עין:

שנתאחו לי כו'. והוא איחוי וחיבור גמור כמשל התופר שתי תפירות הוי חיבור (שבת עג, א):

שריעו. לשון ריע וחבר:

ונצטיינו. לשון ציון וסימן כמה דאת אמר (יחזקאל לט, טו) ובנה אצלו ציון (אות אמת):

תמותי. בנוסח אחר אינו (אות אמת). ולי נראה שצריך לומר כדאיתא בשמות רבה פ"ב סימן ז' תמתי בסיני שנתממו כו':

שנתממו עמי בסיני כו'. כי מה שהקדימו נעשה לנשמע שלא כסדר הנאות לכאורה, הוא מפני תמימותן שהיו תמימים עם ה' שלא להרהר אחריו, אלא להאמין בו כי לא יטריחום שלא כהוגן ולכן הקדימו נעשה לנשמע (יפה תואר):

לא אני גדולה כו'. הענין הוא כי האדם נחלק לשתים, הגוף אשר בארץ, והנפש אשר בשמים ממעל, וכנגדם שני חלק התורה, תורה אשר בשמים, והמצות אשר בארץ, והאדם בקיימו התורה והמצות מחבר שמים וארץ, וזהו אמר הקדוש ברוך הוא לבני ישראל לא אני כו', והוא שדרשו תמתי מלשון תאומתי, ומפרש לא אני היינו התורה שממני [דעל שם עצם התורה אמרו חז"ל אנכי נפשי כתיבת יהבית] גדול מהמצות שממך, ולא המצות שממך גדולים מהתורה שממני (הגר"א בישעיה סימן א' [פסוק ב]):

מה התאומים כו'. זהו בתאומי צביה שכתב במגדנות אברהם וזה לשונו וחכמי הטבע אמרו כי תאומי צביה נפשותם קשורות עד כי בהעדר האחד יעדר גם השני עד כאן לשונו, וכן איתא בילקוט שיר השירים פסוק כמגדל דוד, מה תאומי צביה מת אחד מהם אין חבירו משתהא כך ואכחיד שלשת הרועים וגו':

אף שמים נטפו. וכמו שפירש התרגום שמיא אטיפו טלא, ופסוק זה מיירי במתן תורה כדמסיים הפסוק זה סיני, וגם פסוק גם עבים נטפו מים מיירי ממתן תורה כמו שפרש"י שם. וכוונת המאמר שהקדוש ברוך הוא אמר שראשי נמלא טל פירוש שראשי מלא טל מחמת שאני עומד בחוץ והטל יורד עלי, קווצותי רסיסי לילה פירוש קווצותי הם השערות שלי מלאים מן הטיפות גשמים שיורדין בלילה, ולכן פתחו לי. והענין שיש שני מיני שכר, אחד הוא שכר התורה, והשני הוא שכר המצות, ושכר התורה הוא טל כמו שנאמר (ישעיה כ''ו, יט) כי טל אורות טלך, ובעד המצות נותנין שכר בעד כל מצוה ומצוה, ולכן עשייתן דומה לטיפות גשמים, והתורה והמצות פירותיהן בעולם הזה והקרן לעולם הבא, אך אם רוב העולם אינם ראוים אינו נותן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה כלל, כי השפע הולך כידוע, והקדוש ברוך הוא נותן להם הכל בעולם הבא ואפילו הפירות, וזה שאמר פתחו לי מעט בתשובה ותוכל לבא לארץ ישראל שראשי נמלא טל מן שכר התורה, וקווצותי רסיסי לילה שאני צריך ליתן לך שכר המצות בעולם הזה, ומה שאמר אצל המצות לילה ולא אצל התורה, הוא, כמו שכתוב (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, והנר הוא בלילה, והאור הוא אור היום (הגר"א):

ואת אמרת פשטתי את כתנתי וגו' איככה אלבשנה. וזה לשון האות אמת דע שפה יש בלבול גדול מפסוק זה עד פסוק מה דודך מדוד שהמאמרים המאוחרים צריכין שיבאו פה כדי שיבא הענין מקושר, והנני מגיה על פי נוסח אחר, פשטתי את כתנתי וגו' אמר רבי יוחנן בשם ר"ל אפילו תמה שבתמות יודעת לפשוט וללבוש ואת אמרת פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה. אלא שינה של עצרת עריבה והלילה קצרה. אמר רבי יודן אפילו פורטענא לא עקצה בהם. רחצתי את רגלי איככה אטנפם מטינופת עבודה זרה, יודעת הייתי שאבק אותו המקום משיאיני לעבודה זרה אף על פי כן דודי שלח ידו מן החור. אמר רבי אימי כעני שהוא מבקש צדקה. אף פי כן ומעי המו עליו. אמר רבי עזריה אמר הקדוש ברוך הוא גזר טב אנא. אתם אומרים מעי המו עליו אף אני אמרתי על כן המו מעי לו. קמתי אני ולא אומות העולם. לפתוח לדודי בתשובה. וידי נטפו מור מררין שאמרתי לעגל אלה אלהיך ישראל. ואצבעותי מור עובר אף על פי כן עבר על מררי וינחם ה' על הרעה. על כפות המנעול שמשם נעל בפניהם שלא יכנסו לארץ ישראל. פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר נתחטא עלי ונתמלא עלי עברה כאשה עוברה. נפשי יצאה בדברו בדיבורו מקול דיבורו הראשון שאמר אנכי ה' אלהיך. בקשתיו ולא מצאתיו וגו' מצאוני השומרים זה שבט לוי שכתוב בהם כי שמרו אמרתך. הסובבים בעיר עברו ושובו משער לשער. הכונו פצעוני הרגו איש את אחיו. נשאו את רדידי מעלי תני רבי שמעון בן יוחאי זיין שניתן להם בחורב שם המפורש היה חקוק עליו. וכיון שחטאו ניטל מהם. שומרי החומות שומרי חומותיה של תורה. השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי וגו' מה החולה הזה מצפה לרפואה כך היו ישראל במצרים מצפים לגאולה. דבר אחר אני ישנה בבבל ולבי ער ולבו של הקדוש ברוך הוא ער לגאלני. קול דודי דופק על ידי כורש שנאמר כה אמר כורש מלך פרס וגו'. פתחו לי אחותי בבבל לאלהיך לא איתנא פלחין. רעיתי במדי ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. יונתי במלכות יון המקדוני אלכסנדרוס מוקדן כד הוה חמי לשמעון הצדיק הוה קאים ליה על רגלוי אמרין ליה מינאי מן קדם יהודאי דין את קאים על רגלך. אמר להם בשעה שאני יוצא למלחמה. בדמותו אני רואה ונוצח. והוא אמר בריך אלהו של שמעון הצדיק. תמתי באדם על שם תם עונך בת ציון. ר' פנחס ור' אחא בשם ר' חמא בר חנינא בצר לי אקרא ה' בבבל. ואל אלהי אשוע במדי. וישמע מהיכלו קולי ביון המקדוני שכל זמן של מקדוני היו מקריבים תורים ובני יונה על גבי המזבח. ושועתי לפניו תבא באזניו זו אדום. שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה כי הנה ה' מצוה והכה את הבית הגדול רסיסים ואת הבית הקטן בקיעים. לא דמי הדין רסיסא להדין ביזעא. הדין ריסא לית מונה אלא ריסים. פשטתי את כתנתי וגו' אמר רבי יוחנן אפילו תמה שבתמוה יודעת היא לפשוט וללבוש ואת אומר פשטתי וגו'. ר' חנינא ור' יונתן תרוייהון אמרין יום שנזדווג נבוכדנצר הרשע לישראל העדה מהם שני לבושים לבוש כהונה ולבוש מלכות רחצתי את רגלי מטינוף עבודה זרה יודעת הייתי שאבק של אותו המקום משיא אותי לעבודה זרה אף על פי כן דודי שלח ידו מן החור. אמר רבי אבא בר כהנא וכי מה טיבו של חור זה להיות מגדל שרצים. אלא כך אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כל נסים שעשית לי על ידי כורש לא היה מוטב לעשותם לי על ידי דניאל ועל ידי אדם צדיק. אף על פי כן ומעי המו עליו. אמר רבי עזריה אמר הקדוש ברוך הוא גזר טב אנא אתם אומרים ומעי המו עליו גם אני אומר מעי מעי אוחילה וגו'. קמתי אני לפתוח לדודי ולא אומות העולם תרגום ר' יעקב בר אבינה קמי ר' יצחק כתיב (עזרא א׳:ה׳) ויקומו ראשי האבות ליהודה ובנימין וכהנים והלוים וגו'. ליהודה שהוא מלך. ובנימין שהבית המקדש בחלקו. לכהנים מפני העבודה. וללוים מפני הדוכן. לפתוח לדודי לתשובה. וידי נטפו מור מררים דגזר כורש ואמר דעבר פרת עבר דלא עבר לא יעבור. אמר רבי יוחנן כתיב (ישעיהו י״ג:י׳) חשך השמש בצאתו לוי הוה קבל ההוא יומא ולא דנחה. יצא כורש לטייל במדינה וראה המדינה שוממת. אמר מה טובה של מדינה זו שוממת איכן הם הזהבים איכן הם הכספים. אמרי ליה ולאו את הוא דגזרת ואמרת כל יהודאין יפקון ויבנו בית מקדשא מנהון דהבין ומנהון כספים הא דסלקין למבנא מקדשא. בההיא שעתא גזר ואמר דעבר פרת עבר דלא עבר לא יעבור. דניאל וסיעתו וחבורתו עלו באותה שעה. אמרו מוטב שנאכל סעודת ארץ ישראל ונברך על ארץ ישראל. עזרא וסיעתו וחבורתו לא עלו באותה שעה. ולמה לא עלה באותה שעה עזרא. שהיה צריך לברר תלמודו לפני ברוך בן נריה. ויעלה ברוך בן נריה. אלא אמרו ברוך בן נריה אדם זקן וישיש היה ואפילו בגלקטא לא היה יכול להטען. אמר ריש לקיש מהקדוש ברוך הוא היה שלא עלה עזרא באותה שעה. שאילו עלה עזרא באותה שעה היה לשטן לקטרג ולומר מוטב שישמש עזרא בכהונה גדולה מלשמש יהושע בן יהוצדק כהן גדול. ויהושע בן יהוצדק היה כהן גדול בן כהן גדול. אבל עזרא אף על פי שהיה אדם צדיק לא היה ראוי לשמש בכהונה גדולה כמותו. אמר רבי סימון קשה הוא שלשלת יוחסין לפני הקדוש ברוך הוא להעקר ממקומה. על כפות המנעול שמשם ננעל פרת לפניהם. מצאוני השומרים הסובבים בעיר זה תתני פחת עבר נהרא וחביריו. הכוני פצעוני כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים. נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות חומותיה של ירושלים. אמר רבי אבא בר כהנא לשעבר היתה נבנה החומה אבן שמונה אמות ואבן עשר אמות. ברם הכא והוא מתבני אבן גלל אבני דגלגול. וזו שהגהתי הכל ביושר, ועליך לעיין ותראה הבלבול הגדול שהיה פה, והקדוש ברוך הוא הזמין נוסח אחר אמיתית שבא כל דבר על נכון, כן הוא לשון ספר אות אמת, ועתה אבא לפרש הנוסחא הישנה הלזו:

שינה של עצרת כו'. ופסוק זה מדבר במתן תורה כדלעיל (א) בפסוק (יב) עד שהמלך:

פורטענא. פרעוש, לפי שדרך ההולכין לישן פושט את חלוקו וכשעומד משינתו הוא לובשה, ולפי שהיה השינה ערבה עליהם ולא רצו לעמוד הוה כאילו אמרו פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה:

יודעת הייתי שאבק אותו המקום. שעשו בו את העגל:

אף על פי כן. (שעשיתי את העגל):

דודי שלח ידו מן החור. מתחת כנפי החיות, כדאיתא באליהו זוטא פרק כ"ג. ורצה לומר ששלח ידו לקבל תשובתי מן החור למטה מכנפי החיות המקטריגים מבלי לקבל. והענין הוא כמאמרם ז"ל (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו) שאלו לחכמה הנפש החוטאת מה דינה, ואמרה תמות, וכן בכל המדות, ושאלו להקדוש ברוך הוא ואמר יעשו תשובה ויתכפר לו, והענין כי כל המדות העליונות אין שורת דינם נותנת שיקובלו בתשובה החוטאים לפני ה' צבאות, רק הקדוש ברוך הוא ברחמיו הרבים פושט ידיו מתחת כנפי החיות שהם המרכבה העליונה אשר בהם כל המדות העליונות ומקבל תשובתם, ועיין שם בפרק כ"ב ובפרק כ"ג:

כעני מבקש צדקה. שפושט ידו לפנים דרך חור בדלת מחמת בושה:

אף על פי כן ומעי המו עליו. רצה לומר אף על פי שהעניש אותי על ידי בני לוי, ובמגפה ובהדרוקן שבדקום המים כדאיתא ביומא דף ס"ב ע"ב ובתנחומא (סימן כו) וברבה סדר כי תשא, מכל מקום ומעי המו עליו וכמו שאמרו חז"ל (לעיל א פסוק ד סימן ב) להוטים היו ישראל אחרי השכינה, שאף על פי שנעשה בהם דינים לא התאבלו, וכיון שאמר להם כי לא אעלה בקרבך, מיד מה כתיב אחריו וישמע העם את הדבר הרע הזה (שאין השכינה שורה ומהלכת עמם, כמו שפרש"י) ויתאבלו וגו':

וידי נטפו מור מררין כו'. על שעשיתי בידי את העגל לכן נטפו מררין:

ואצבעותי מור עובר אף על פי כן עבר על מררי כו'. רצה לומר אף על פי שחטאתי באצבעותי מכל מקום עבר על מררי כו':

על כפות המנעול שמשם נעל בפניהם שלא יכנסו לארץ ישראל. שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתן, וזהו שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם זו, וזה שאמר הכתוב (במדבר יד, לד) תשאו את עונותיכם ארבעים שנה ופרש"י ולא נאמר תשתו את עונכם, שתי עונות של עגל ושל תלונות המרגלים, ועיין במזרחי סדר במדבר סיני (א, מט) פסוק אך את מטה לוי לא תפקוד:

פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר נתחטא עלי כו'. רצה לומר שאף על פי שפתחתי בתשובה מכל מקום חמק עבר, נתמלא עלי עברה כו' וגזר במחשבתו שלא אכנוס לארץ כדלעיל:

נפשי יצאה בדברו מקול דיבורו הראשון שאמר אנכי ה' אלהיך. שמתוך שהוא אוהב אותם מצד שהם מדובקים עמו, ואיש אחד פרטי נחשב לו מאד, לכן דבר עמם בלשון יחיד אנכי ה' אלהיך, כי אינו אוהב אותם מצד רבוים וכמותם כי אם מצד איכותם בעלי השלמות, וזה כמאמרם ז"ל בברכות (ו, ב) כל העולם לא נברא אלא בשביל זה. ועיין תנא דבי אליהו חלק א' ריש פרק כ"ה, ואנו בעטנו בו אחר זה לכן נפשי יצאה, וכדאיתא שם פרק כ"ו אנכי ה' אלהיך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אם קיימתם אתם אותו נתקיים בכם אני אמרתי אלהים אתם וגו' עכשיו שעברתם עליו נתקיים בכם אכן כאדם תמותון:

נשאו את רדידי מעלי. עדיי המרודד והמרוקע עלי, הוא הזיין כו':

כך היו ישראל במצרים מצפים לגאולה. כדאיתא בשמות רבה פרשה ה' סימן כ"ב שהיה בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקדוש ברוך הוא גואלן לפי שהיו נוחין בשבת. אבל יותר נראה שצריך לומר כך היו ישראל שיצאו ממצרים מצפים לגאולה, ורצה לומר מצפים שיבואו לארץ ישראל. ובילקוט הכי איתא כי חולת אהבה אני מה החולה מצפה לרוחה כך ישראל מצפים לגאולה:

ולבי ער. ולבו של הקדוש ברוך הוא ער לגאלני. וכמו דאיתא לעיל פרשה זו סימן ב' שנקרא הקדוש ברוך הוא לבן של ישראל דכתיב צור לבבי:

פתחו לי אחותי בבבל כו'. פירוש פתחו לי אחותי בתשובה, והם קיימו כן שאמרו לאלהיך לא איתנא פלחין:

יונתי ביון המקדוני אלכסנדרוס מוקדן כו'. אף שכן איתא בילקוט כאן, מכל מקום נראה שאין מקומו כאן אלא לקמן ומה שלקמן כאן, וכך צריך לומר כאן יונתי ביון המקדוני שכל זמן של מקדוני היו מקריבין תורים ובני יונה על גבי המזבח, וכן איתא במדרש שוחר טוב מזמור י"ח עיין שם:

וישמע מהיכלו קולי כו' היו מקריבים תורים ובני יונה. קשה, לדרש וישמע מהיכלו קולי אינו צריך לדקדק ולומר היו מקריבים תורים ובני יונה אלא היה לו לומר היו מקריבים קרבנות, ורצה לומר והקדוש ברוך הוא קבל תפלתינו. לכן נראה שכאן צריך לומר וישמע מהיכלו קולי ביון המקדוני אלכסנדרוס מוקדן כד כו', ורצונו לומר שקבל תפלתינו בהיכל ונתן אותנו לחן ולרחמים בעיני אלכסנדר מוקדן ולא היה עלינו כעס, על דרך שאמרו שם בשוחר טוב ובא הבית זו יון המקדוני שהיה בית המקדש קיים בימיו ולא היה עליהן כעס שהיו רואין שמעון הצדיק ועומדין לפניו:

לא דמי הדין רסיסא כו'. כבר פרשתי לעיל פ"ד סוף סימן כ"ט ועיין שם:

העדה מהם. הסיר מהם:

רחצתי את רגלי מטינוף עבודה זרה. שחנניה מישאל ועזריה לא השתחוו לצלם של נבוכדנצר:

לא היה מוטב לי לעשותם לי על ידי דניאל כו'. והוא שלח ידו לי לגאלני על ידי חור של שרצים היינו על ידי כורש:

קמתי אני לפתוח לדודי ולא האומות. וכדאיתא לקמן פרשה ז' סימן י"ג נבוכדנצר העמיד והפריש מן כל אומה ואומה שלשה שלשה, ושלשה מכל ישראל, וכולם השתחוו להצלם אבל חנניה מישאל ועזריה שהיו מישראל לא השתחוו ועיין שם מה שבתבתי:

לווי כו'. מי יתן והיה חושך אותו היום שבו גזר כורש כן ולא יזרח:

במדינה. עיר המלכות:

הזהבים. צורפי זהב:

הכספים. צורפי כסף:

יפקון כו'. יצאו ויבנו בית המקדש:

ומנהון כו'. מהן היו צורפי זהב ומהם היו צורפי כסף הרי שעלו לבנות בית המקדש:

ונברך על ארץ ישראל. על הארץ ועל המזון:

ואפילו בגלקטא כו'. בביצה דף כ"ה, ב' פרק אין צדין זקן אחד היה בשכונתינו והיה יוצא בגולגדקא שלו, ולא זכר הדום רגליו ביום אפו (איכה פרק-ב, א) תרגום ולא דכר בית מקדשיה דהוא גילגדקא דרגלוי ולא חס עלוהי ביום תקוף רוגזיה. וכתב המוסף הערוך בלשון רומי קוראים לקטקא למין כסא שהוא כמו עגלה לשאת אנשים חשובים בכתף, וגירסת מלה זו על אופנים שונים, לפעמים כתוב גלגטיקא ולפעמים כלקדיקא עד כאן. ולא קשה דהיה לו לטעון לברוך בבורתידה (עיין לעיל פ"ד סימן י"ח) משום דבורתידה הוא רק להוליך בה ממקום למקום ולא בדרך רחוקה מבבל לארץ ישראל שגם זה קשה לזקן גדול:

מהקדוש ברוך הוא היה שלא עלה עזרא כו'. ובנוסחא שלפנינו איתא מקודש הבית שלא עלה עזרא כו', פירוש קדושה היתה לבית זה שלא עלה עזרא, משום שאף על פי שעזרא היה יותר צדיק לא היה ראוי להיות כהן גדול מחמת צדקתו משום שלא היה בן כהן גדול. ומה שאמר על ידי שהיה אדם צדיק לא היה ראוי כו' פירושו על ידי מעלה זו שהיה אדם צדיק מכל מקום לא היה ראוי כו', ואילו עלה עזרא היה השטן מקטרג שלא יהיה יהושע כהן גדול על שלקחו בניו נכריות לנשים והוא לא מיחה בהם, ויהושע אף על פי שהיה בידו עון זה מכל מקום יותר קדושה יש לבית כשהיה הוא כהן גדול משיהיה עזרא, מחמת שהיה יהושע בן כהן גדול:

שמשם ננעל פרת כו'. מאותה גזירה והלאה ננעל פרת לפניהם שלא היו רשאים לעבור עליו:

לשעבר היתה כו'. פירוש בית המקדש ראשון נבנה מאבני שמונה ועשר אמות כדכתיב (מלכים א' ז), והשני נבנה מאבן גלל כדכתיב (עזרא ו') ופירושו מאבנים קטנים שיכולים לגלגל אותם:

צח לי בארץ מצרים כו'. הוקשה לבעל המאמר כי צח ואדום הם שני הפכים, ולכן פירש כי צח לישראל לפעול עמהם במדת החסד והרחמים בעבור כי הוא מלבין עונותיהם של ישראל בתשובה שעושים וביסורין ששולח להם, ואדום כלפי אומות העולם לעשות בהם משפט כתוב, וזה שאמר צח לי בארץ מצרים במכות בכורות שנצולו ישראל ממנה, ולכן רצה לעבור הוא בעצמו ולא על ידי שליח, כי כיון שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין טוב לרע מה שאין כן כשעבר הוא בעצמו ה' ממית ומחיה (ספר גבול בנימין) ועיין בענף:

ואדום למצרים שנאמר (שמות י"ב, כט) וה' הכה כל בכור בארץ מצרים. כן צריך לומר:

ואדום לי בים. צריך לומר ואדום להם בים:

כל ימות השנה. צח לי בעולם הבא ואדום לי בעולם הזה. כן צריך לומר (אות אמת):

מעטיפתו ניכר. פירוש ממלבושיו ניכר:

ומשרתיו אש. ואף על פי כן הוא ניכר כדכתיב ואתא מרבבות קדש ואות הוא בתוך רבבות קדש, פירוש שאין במלאכים דומה לו, ודרש ואתא מלשון אות וסימן:

זו התורה. ופירוש ראשו מה שהיה ראשית לו, והכינוי מורה על הפועל (יפה תואר):

ואהיה אצלו אמון וגו' יום יום. הרי כאן שני ימים שקדמה, דאקדם מפעליו קאי (יפה תואר):

יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה. והכי נמי דכתיב ואהיה אצלו וגו' בימים דידיה משמע:

ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה. ודאי אין להקדוש ברוך הוא יחס עם הזמן ואלף אלפים שנה כרגע אצלו, אלא על דרך ההשאלה כתבו שיומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, שדברה תורה כלשון בני אדם (יפה תואר):

זה הסרגול. בלשון ערב קורין לשרטוט סרגל:

שחורות כעורב אלו האותיות. אשמועינן שהכתב שנכתבה התורה אלפים שנה קודמת לעולם היתה משורטטת וכתיבה שחורה. ודע שדעת רבינו תם שספר תורה אינו צריך שירטוט רק בשיטה ראשונה, והר"ן הוכיח שם (גטין ו, ב) מכאן שכל השיטות צריכות שרטוט מדקאמר קווצותיו תלתלים זה הסירגול דהיינו סרגול כל שטה ושטה שהן עשויות תלתלים, ועיין בויקרא רבה פרשה י"ט (סימן א):

דבר אחר קווצותיו תלתלים ר' עזריה אומר אפילו דברים שאתה רואה אותן שהן קוצין בתורה תילי תילים הן. במי הן מתקיימות. כן צריך לומר. והני תיבות שבנתים היינו:

תלי תילים. דבר אחר ר' עזריה אפילו דברים שאתה רואה אותם שהם קוצים בתורה הן קוצי קוצים רבי אליעזר ורבי יהושע אומרים תילי תילים. דבר אחר. כל זה הוא מיותר, וכן בנוסח אחר אינו, ולא בויקרא רבה פרשה י"ט. ופירושו שאפילו דברים שנראה לכאורה שהן שלא לצורך והן במדרגת הקוצים והברקנים שאין בהם צורך והיינו קוצי האותיות, יש בה תילי תילים של חכמה והלכות שנתחדשו בכל דור ודור, ונאמרו בסיני ברמיזה בקוצות של האותיות, אלא שאין כל האדם יוכל לעמוד עליהן:

ובמי אתה מוצאן ומתקיימות במי שהוא משכים ומעריב בהן. רצה לומר שמענה עצמו על דברי תורה ועוסק בתורה, ועיין ערובין דף כ"ב, א' וחידושי אגדות:

אין גרנה. כן גרס בסמ"ג עשין י"ב, אבל בויקרא רבה פרשה י"ט (סימן א) ובשמות רבה פרשה מ"ז (סימן ה) גרסו אין רינה, ורצה לומר שעיקר למודה בלילה שבני אדם פנוים, ומפרש והגית בו יומם ולילה מצות קביעות הלימוד, אבל עיקרו בלילה שפנויים לעיין בה (יפה תואר):

אמר ריש לקיש יפה למדני רבי יוחנן כו'. בויקרא רבה הכי איתא ריש לקיש הוה פשיט קראי וכד הוה מטי באילין קראי ותקם בעוד לילה קומי רוני בלילה היה אומר יפה למדני רבי יוחנן:

אמר רבי שמעון בן לקיש כד הוינא. כן צריך לומר וכן העתיק היפה תואר. ורצה לומר כשהייתי מעיין בתורה ביום היה סיוע להאיר עיני בעיון הלילה, ולולי עיוני ביום לא היה עיוני בלילה כל כך הגון, ועיין ביפה תואר. וזה לשון ראשית חכמה שער הקדושה פ"ו, כשמש שמסתלק מלהאיר ביום ומאיר בלילה בירח ובכוכבים, כך עסק התורה ביום הוא סוד אור השמש, ולכן גורם להמשיך האורה לנשמה בלילה:

רבי יוחנן דצפרין פתר קרא בתלוליות של עפר. פירוש פתר קרא דקווצותיו תלתלים בתלולית של עפר, לומר שדברי תורה דומים לה שיוכלום לקצצם מעט מעט אף על פי שהן רבות. ויראה דדריש קווצותיו לשון קציצה (יפה תואר). והנה רבי יוחנן שהמשיל בתלוליות של עפר רמז בזה כי דברי תורה עמקו מאד, ולכאורה נראה שאין בה צורה וריח וטעם אלא התלוליות של עפר חומר בלי צורה, הטפש אמר מי יוכל להסירה מכאן לפי שלא יבין כלום, והפקח אמר מעט מעט אגרסנו מן הארץ, אגרוס אף לא אבין, על דרך דאיתא בפרק קמא דעבודה זרה (יט, א) ליגרס אינש אף על גב דלא ידע מאי קאמר שנאמר גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת, ובתוך כך יבין מעט מעט עד אשר יצלח למודו וישכיל ויבין, ומשל זה הוא נגד תאות הלימוד (מטה משה דף י"ד [שער השני באיכות הלימוד]):

משפלות. פירוש קופות שמוציאין בהן זבלים (ערוך):

אמר רב ינאי כו' לככר נקוב כו'. הוא רצה לומר שיבין טעמי התורה שיש בהם ריח וטעם על דרך (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, וזהו שאמר משל לככר שתלה בשמי קורה, רק שאמר מי יכול להשיג הדברים העליונים, והוא כטפש הרוצה ללמוד כל התורה ברגל אחד ולעשות התורה חבילות חבילות, אבל הפקח אמר וכי לא אדם אחד תלאה, ואחר שאדם אחד תלאה גם לי לבב כמוהו בענין שאשתדל להשיג הדבר, ואלמוד כסדר תחילה מקרא ואח"כ משנה וכן כל חלקי התורה, וזהו שאמר אני אקשור קנה על קנה ואשיגנו, כי כן לענייני תורה צו לצו קו לקו, אבל בבת אחת בוודאי אי אפשר להשיגם:

אמר רבי לקרסטל. היינו טרסקל פירוש סל (ערוך) ובויקרא רבה פרשה הנזכר לעיל גרס טרסקל. והכוונה שיש מי שאמר מה תועלת יש לי בכל זה כי אף על פי שאלמוד ואשתדל הרבה, אני כקרסטל נקוב שמכניס בזו ומוציא בזו, וכן אני השכחה מצויה בי וכל מה שאני לומד בשנה אחת אני שוכח בשעה אחת, והפקח אמר מאחר שאני אשתדל בכל כחי ואתמיד יום ולילה בתורת ה' שכר יגיעי אני נוטל כי בוודאי ברית כרותה המתמיד בלימודו יום ולילה שיצליח למדו ומן השמים מסייעים אותו שיזכור ולא ישכח עוד, וזהו כוונת רבי שהמשיל לקרסטל נקוב וכו' והוא נגד התמדת הלימוד (מטה משה):

דבר אחר אמר רבי לוי אפילו דברים. כן צריך לומר (אות אמת):

שאת רואה קוצין בתורה. פירוש כאילו הם קוצצים ואינו עיקר, כגון קוצו של יו"ד ותגי האותיות שנראין בעיניך שאין בהם צורך אלא כקוצים בעלמא, יש בהם סודות גדולות שהם יכולים להחריב את העולם שבשנויים נפיק חורבא. ומייתי דוגמא לזה שמע ישראל וכל הני דבסמוך שבהשתנות הרי"ש לדלי"ת והכ"ף לבי"ת מחריב העולם אף על פי שאין ההפרש רק בנקודה אחת והוא קוץ הדלי"ת שבהסרתו נעשית רי"ש, וכן הוא בכל הקוצין שבתורה יש לדעת שבהשתנות הדבר מהמקובל וניתן בסיני יש שנוי גדול בסודות הרמוזים (יפה תואר):

כתיב אין קדוש כה' אם אתה עושה כ' ב' אתה מחריב את העולם. כי אין בלתך אמר רבי. כן צריך לומר (אות אמת) וכן הוא בויקרא רבה:

כי אין בלתך אמר רבי אבהו בר כהנא כו'. טעם לדרשה זו כאן יש לומר דלא תימא שאף אם יעשה כ' ב' באין קדוש כה' לא נפקא מינה חורבנה שהיה פירושו שאין שום קדוש עם ה' כי העומדים ממעל לו אינן קדושים לפי שאין בעולם שום קדוש זולתו וכדאמר כי אין בלתך, ולכן אמר דהא ליתא דמלאכים קדושים נינהו ואין פירוש כי אין בלתך שאין קדוש מבלעדי ה', רק שפירושו שאין לבלותך, וכדאיתא בפרק קמא דברכות (י, א) שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מעשה ידיו מבלין אותו והקדוש ברוך הוא מבלה מעשה ידיו (יפה תואר):

ור' אלכסנדרי קרובה. כך שמו (מתנות כהונה). ואות אמת כתב שהיה שליח ציבור האומר פיוטים וקרובות. או צריך לומר קרובו, ורצה לומר שהיה קרובו של ר' אלכסנדרי הראשון (יפה תואר):

יו"ד שבירבה קטרג. זהו דרך משל כאילו האות צועקת על עשקה, וחכמי האמת אמרו שהאותיות שבתורה הם נמצאים חיים ועומדים בעצמם (יפה מראה). וזה שקטרג עליו היו"ד יותר מן שאר האותיות, הוא ששלמה אמר לי ארבה ולבי לא יסור, א"כ עקר היו"ד של ירבה ונתנה במקום אל"ף של לא, והאל"ף שבלא עקרה ונתנה בתחלת תיבת ירבה במקום היו"ד, לכן נתרעמה היו"ד ולא האל"ף, שהאל"ף היתה בסוף התיבה ועלתה למעלה להיות ראש התיבה, אבל יו"ד של ירבה ירדה ממעלתה שהיתה בתחלת התיבה ונתנה שלמה בסוף התיבה באומרו לי ארבה, הרי החליף שתיהן, היו"ד נתן בסוף התיבה, והאל"ף נתנה בראש התיבה ארבה (ספר חן טוב [להרב טוביה הלוי בפרשת וארא]):

ספר משנה תורה עלה כו'. קשה מאי שנא משנה תורה ולא כל התורה כולה. ואפשר לפי שמשה רבינו עליו השלום אמרה מפי הגבורה לבאר התורה והוסיף בו קצת מצות שלא נכתבו בספרים הראשונים, והרואה שלמה עוקר דבר מספר זה יחשוב שדעת שלמה כי משה מפי עצמו אמרו ולכן לא חש לגזרתו, ומכאן יבאו לבטל כל מה שיש בספר זה שאינו בספרים הראשונים באמרם שאינו מה' (יפה מראה) ועיין מה שכתבתי במהדורא קמא:

כתבת בתורתך דייתיקי שמקצתה בטלה כו'. וכן הוא בירושלמי פ"ב דסנהדרין (ה"ו), אבל בויקרא רבה הנוסחא יותר ברורה עיין שם:

כל דייתיקי שבטלה מקצתה. הך מילתא בפרק מי שמת (בבא בתרא קמח, ב) בשכיב מרע שנתן כל נכסיו וחזר במקצתן דמסקינן חזרה במקצת הויא חזרה בכולה:

ויו"ד שבירבה אינו בטל לעולם. והיינו שה' יגלה נבלות דעתו בזה במה שיראו הכל שנכשל בדעתו, כמו שהיה באמת שנשיו הטו את לבבו וידעו העם כולו שכל המשנה תורה הוא דברי ה' ולא משה מעצמו אמרן, וגם אין לנו אלא דברי תורה ככתבן בלי הרהור וחילוק (יפה תואר):

יו"ד שבשרי עלה כו'. מייתי זה לראיה כי אות אחת אינה בטלה מן התורה, כי אפילו אות אחת שנטלה לצורך מן התורה חזרה לתורה (יפה מראה):

הדא הוא דכתיב ויקרא משה להושע בן נון יהושע. כתב המהרש"א ז"ל במסכת סוטה (לד, ב) כי מה שנאמר במלחמת עמלק ויאמר משה אל יהושע, נקרא כן על שם העתיד כו' עיין שם. ועיין בספר איי הים ברכות פרק קמא סימן מ"ח ד"ה הני בריוני, שכתב שם לתרץ בהרווחה:

עשרים וששה דורות כו'. משנברא העולם עד מתן תורה עשרים וששה דורות, עשרה דורות מאדם ועד נח, ועשרה דורות מנח ועד אברהם, וששה מאברהם עד משה:

למחר אני נגלה כו'. כל עתיד נקרא בלשון חז"ל מחר אבל האל"ף לא נתפייסה והיתה קורא תגר כל עשרים וששה דורות עד שבא יום שמחתה, ועוד מטעם זה לא נתפייסה משום דלא אמר הקדוש ברוך הוא למחר ישראל מקבלין התורה אלא אמר למחר אני נגלה ונותן התורה לישראל, וא"כ אפשר שלא יקבלוה ישראל ולא תזכה למעלתה, והקדוש ברוך הוא לא קאמר הכי אף על פי שיודע בעתיד, משום דאם אמר כן היה הדבר הכרחי שיתקיים דברו ולא היה להם שכר מבחירתם (יפה תואר):

בר חוטא אמר. בר חוטא שם חכם (מתנות כהונה), אבל בעל סדר הדורות כתב או שצריך לומר בר תוטא בתי"ו או תוטני, כדאמר בפרק כלל גדול דף ע"א עמוד א' בר תוטני ופרש"י תוטני שם חכם, ובכריתות דף ד ע"ב ריש לקיש בשם תאותאוטני, ובדף י"ב שם איתא תוטיני:

למה נקרא שמו אלף. איידי דאיירי לעיל בדרשת אות הבי"ת מייתי הא דבר חוטא:

שהוא מסכים מאלף דור. שהקדוש ברוך הוא הסכים תחילה במחשבתו שלא ליתן התורה עד אלף דור, ולכן נקראת אלף האות שבו פתח בנתינת התורה ושהוא ראשון לאותיות, ומה שגזר שלא ליתנה עד אלף דור, מפני שצפה שאינן כדאים להשתמש בה כהלכתא, או לעמוד לפניו לקבלה במעמד הר סיני (יפה תואר):

פתר קרא בתלמידי חכמים. וקרי להו קווצותיו תלתלים שהוא מתפאר בהם כמסלסל בקווצותיו הסדורות לו תלתלים:

שנראין כעורים. על ידי טרחם בתורה, וכל שכן על ידי הסגופים כמאמרם ז"ל (אבות פרק ו משנה ד) כך הוא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו':

פתר קרא בפרשיות התורה. ואומר קווצותיו תלתלים שכשם שהקווצות סדורות שורות שורות כן דברי תורה סדורות פרשיות פרשיות:

אלו תלמודות של תורה. הני תיבות מיותרות, וצריך לומר במקומם אף על פי:

מלאומרם ברבים. (כגון הלכות זיבה ונגעים נדה ויולדות):

אמר הקדוש ברוך הוא. כן צריך לומר (אות אמת), וכן הוא בויקרא רבה (יט, ג):

ערבות הן עלי. שיהיו נאמרים ברבים כדי ללמד דיניהם לרבים שיזהרו בהם, ואדרבה אלו צריכין להתפרש יותר מדינים אחרים, שמפני שאין מקריהם תמיד לא בקיאי בהו אינשי כולי האי, ועוד צריכין דקדוק רב בחלופי הדמים והזמנים וכיוצא, והסכנה בטעותם מרובה דשייכי לאיסור עריות ואיסור טומאת מקדש וקדשיו (יפה תואר):

שנאמר וערבה לה' כו'. הא דהביא קרא זה לראיה ללשון עורב דהוי ערבות, הא בכמה דוכתי אשכחן לשון ערבות, יש לומר דאתא למימר דכי היכי דקרבנות חביבין לפני ה' כן חביבות הפרשיות אלו (יפה תואר):

והיא מוכללת באש. עיין בירושלמי פ"ו דשקלים (סוף ה"א) דגרס שם מובללת באש. וכתב היפה מראה שפירושו היות ענינה כולם דקים רוחניים וכאילו היא בלולה באש לוהט בדרך משל. ואומר חצובה מאש היינו שנחצבה מתחת כסא הכבוד שהוא המקום הקדוש הרוחני, ונתונה באש כאומר וידבר ה' אליכם מתוך האש, וכן כתיב וההר בוער באש, ועיין שם ביפה מראה באורך ותמצא נחת,

שהם אפיקים. מחוזקים:

בַּשִּׁנַּיִם. על דרך דאיתא בבראשית רבה פרשה צ"ח (סימן י [טו]) ולבן שנים מחלב שהן יושבים וסודרים דברי תורה בַּשִּׁנַּיִם עד שהם מוציאין אותם נקיים כחלב, ופירושו שמחזירין על שמועתן עד שהיא סדורה בפיהם, ותפס השינים תמורת הפה, ועל ידי כן מוציאין אותם נקיים כחלב, כי על ידי רוב החזרה עליהם מבינין אותן כהוגן כי אין מדרש בלא חידוש. עוד יש לומר על פי מאי דאיתא לעיל פ"ד סימן י' שכולם מתאימות דתנינן מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו מעבירין דינו למחר, והן מעבירין זוגות כו', שעל ידי היותם שְׁנַיִם מלבינין ההלכה כחלב, וזהו שהן רוחצין אותן בשנים בניקוד כזה בְּשְׁנַיִם:

על מלאתה של ירושלים. ויהיה א"כ פירושו מדבר בסנהדרין יושבי לשכת הגזית, והיא היתה בגובה של ירושלים אצל בית המקדש:

מנין מלאתי. ודרש מלאתי מלתי כתיב. ועיין באיכה רבתי (ב, ד) פסוק בלע ה' ומה שכתבתי שם:

אמר רבי תנחומא על מלאת זה ממלא. כן צריך לומר, או מפרש על מלאת על מלאה:

מלחים. פירוש מדביק:

ביומוי תמנין ותרתין חבורן. כן צריך לומר (אות אמת). ופירושו בימי חורפי היה שנים ושמונים חבורות והיינו יוצאים ועוסקים בתורה באסטרין פירוש בשוק וברחוב, ומפני שהיו חבורות הרבה הוצרכו לשנות בשוק שלא היתה בית מחזיקתן:

ולא כטעם כו'. דרש לה מערוגת הבושם רצה לומר ערוגה שיש בה כמה מיני בושם, שכן דרך מיני בשמים לזורען מעט מעט כמה מינים בערוגה אחת:

כהונה ולויה מיעקב. יתר (אות אמת). ואפשר שנפל זה הטעות מזה דאיתא לעיל פ"ג סימן ה' אמר רבי תנחומא מה קופת הרוכל יש בה מכל מיני בשמים כך כהונה מיעקב ולויה ומלכות מיעקב. ואפשר שאינו מיותר וכך צריך לומר כאן אמר רבי תנחומא מה מגדלות הרקח הזה יש בו מכל מיני בשמים כך כהונה מיעקב ולויה ומלכות מיעקב. דבר אחר מה מגדלות הרקח הזה יש בו כל מיני בשמים כך תלמיד חכם צריך להיות מלא מקרא משנה ותלמוד והלכות ואגדות, שפתותיו שושנים זה תלמיד חכם כו':

מור. דרשו מלשון מרירות:

וחוזר. לשון עובר קדריש שעובר וחוזר על תלמודו:

אלו לוחות הברית. המשיל הלוחות לידים כי כשם שהם שתי ידים ויש בהם חמש אצבעות לכל יד, כך הלוחות היו שתים, וחמש על לוח זה וחמש על לוח זה, ולפי שהיו נגללות דרך נס לכן אמר ידיו גלילי זהב:

נגללין. ובפרש"י גרסינן של סנפרינון היו והיו נגללין:

וחצובין מגלגל חמה היו. יליף מדכתיב ומעשה ידיו היינו הלוחות מגיד הרקע היינו רקיע של גלגל חמה כדכתיב בתריה יום ליום וגו' (רד"ל). ובפרקי דרבי אליעזר (פרק מו) איתא וזה לשונו הלוחות לא נבראו מן הארץ (ולא) [אלא] מן השמים. ובאות אמת הביא נוסח אחר וזה לשונו וחצובין מגלגל חמה היו הלוחות הראשונים, והשניות של סנפרינון היו דכתיב פסל לך הפסולת שלך, ומשם העשיר משה, באותה שעה אמר משה ברכת ה' היא תעשיר, כיצד היו כתובים כו':

חמשה על לוח זה כו'. חלק שני הידים בשני גלילים יד אחת בזו ויד אחת בזו:

הדא הוא דכתיב ויכתבם על שני לוחות אבנים. פסוק זה הוא כתוב אחר עשרת הדברות (דברים ה, י"ט) וכתיב שם לחת חסר דמשמע דעל שניהם כאחד הוה יו"ד דעל זה חמשה ועל זה חמשה, וכפי פשוטו של מקרא שכתב עשרת הדברים על שני לוחות קצתם על זה וקצתם על זה, וזה כמי שאומר כתבתי דרוש פלוני על שני קלפים, שכוונתו לומר שלא הספיק קלף אחד לגמור בו כל הדרוש ולזה לקח שני קלפים וכתב קצת הדרוש על האחד ואחר שהשלים הקלף האחד כתב השארית על קלף השני:

שנאמר ויגד לכם כו' עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים. פסוק זה כתוב קודם עשרת הדברות (שם ד, י"ג) וכאן כתוב לחות מלא דכל אחד לבדו היה עשרת הדברים, וגם דהני תיבות עשרת הדברים מיותר, על כן צריך לומר דלהכי אתא לאשמועינן דלאחר שקרא להם שם עשרת הדברים כתבם על שני לוחות אבנים. ועוד יש לפרש דמדכתיב ויגד לכם ויכתבם משמע שכשם שדברם לישראל עשרת הדברות כן כתבם בלוחות, ומכיון דכל עשרה הדברים יחד אמרן כדאיתא במכילתא א"כ בכתיבה נמי היו כל העשרה יחדיו:

ועשרים על לוח זה שנאמר ויכתבם כו'. דייק זה מדכתיב ויכתבם על שני לוחות תרי קראי כנזכר לעיל דריש הכי, וסבירא ליה דכי היכי דויכתבם דכתיב גבי ויגד משמע עשרת הדברים על לוח אחד מיתורא דעשרת הדברים הכי נמי ויכתבם דאידך קרא, דיגיד עליו רעו, וכל שכן לפי מה שכתבתי דמשמעות דקרא שהכתיבה מעין ההגדה, ומכיון דתרי קראי כתיבי מצריכינן להו לאשמועינן דהוי עשרים על כל לוח:

וארבעים על לוח זה שנאמר כו' מזה ומזה. היינו שנים בארכו ושני פעמים על שני צידי רחבו, ועל שטח שלמעלה ושלמטה לא היו נכתבים, שכל לוח ארכו ששה ורחבו שלשה ועביו שלשה, א"כ השטחיים שלמעלה ושלמטה לא היו כי אם שלשה על שלשה ולא היו ראוים לעשרת הדברים, ולכתוב חמשה מכאן וחמשה מכאן אין זה דרך כבוד לחלקם למאן דאמר שכלן היו נכתבים באורך, ועיין ביפה מראה ובקרבן העדה שעל הירושלמי פ"ו דשקלים:

טטריגא. מרובע בלשון יון:

חנניא בן אחי כו' בין כל דבור כו'. קאי על פסוק ידיו גלילי זהב כדאיתא בבמדבר רבה פי"ג (סימן טז [טו]) דאמר חנינא בן אחי ר' יהושע ידיו גלילי זהב מה הגלים הללו בין גל גדול כו':

הוי פשיט קריא. כשהיה חוזר ושונה המקרא:

והוי מטי כו'. כשהיה מגיע לפסוק זה:

בדין פסוקא ממולאים בתרשיש כו' מה גלים כו'. וביפה מראה הביא נוסחת החזית בדין פסוקא ידיו גלילי זהב הוה אמר כו' מה גלים כו', ונראה שכן צריך לומר באמת, דאי גרסינן בדין פסוקא ממולאים בתרשיש על כרחך שמפרש תרשיש לשון ים כדכתיב ביונה לברוח תרשישה א"כ הוה ליה לסיים מה הים הזה בין כו' וכדאיתא בירושלמי, וכן הביא האות אמת כאן בשם נוסח אחר, ועוד ראיה לנוסחת יפה מראה שהרי המדרש כאן דרש אחר זה ממולאים בתרשיש זה התלמוד. ועל כל פנים לפי נוסחת היפה מראה צריך לומר שרבי יוחנן לא שמע מחנניה דרש זה על פסוק ידיו גלילי זהב, דאי שמע מאי חידש רבי יוחנן על שמועתו, אלא לא שמע ממנו רק שבין כל דבור ודבור היו כתובים פרשיותיה של תורה ולא ידע רבי יוחנן מאיזה פסוק דרש חנניא זה עד שהגיע לדין פסוקא ידיו גלילי זהב אז הבין שדרש זה מפסוק זה ואמר יפה למדני חנניא כו'. אבל לפי הנוסחא שכתוב לפנינו יש לפרש ששמע ממנו דרש זה על פסוק ידיו גלילי זהב וכנזכר לעיל, ורבי יוחנן כד הוי מטי לסוף פסוקא ממולאים בתרשיש ראה הכרח יותר על דרש דחנניא אמר יפה למדני חנניא כו':

היך דאת אמר תרשישה. רצה לומר ויקם יונה לברוח תרשישה:

היך דאת אמר כל הנחלים הולכים אל הים. כך התלמוד כל המשניות ותוספתות וספרא וספרי ומכילתא כלול בה:

מעולפת כחן כו'. מתשת כחן כמה דאת אמר (ישעיה נא, כ) עולפו בראש כל חוצות:

רבי יודן ור' פנחס ר' יודן אמר אי תימר כו'. הנה המדרש אומר ר' יודן ור' פנחס דמשמע שכל אחד מהם אומר דבר בזה, וחסר כאן מאמר ר' פנחס, ובאיכה רבתי (ד, י) פסוק זכו נזיריה הובא, ספיר גזרתם אמר רבי יודן כל גזירה וגזירה שהיתה בירושלים היתה קשה כספיר, ואם תאמר רך הוא, אמר רבי פנחס מעשה באדם אחד כו'. ובילקוט ישעיה פרשה נ"ד איתא ויסדתיך בספירים סנפירינון, ר' יהודא ור' פנחס (פירוש שניהם אמרו דבר בזה הענין) ר' יודן אמר כל גזירה וגזירה שעתידה להנתן בירושלים תהא נאה כסנפירינון הזה, אמר רבי פנחס תאמר שהסנפירינון הזה רך הוא מעשה כו'. ואפשר שצריך לומר כאן שהיא קשה כספיר הזה, אמר רבי פנחס אי תימר שהספיר הזה כו':

אם נתעלף כו'. על דרך שאמרו חז"ל (גיטין מג, א) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בה:

שנעשה קסם בדברי תורה. רצה לומר כקוסם שיודע ואינו יודע הדבר על בוריו:

אתויי חמריא כו'. חמרים לוקחי תבואה באו ולנו בבית אביו רבי שמעון ליקח דגן ממקום המונייא (מתנות כהונה). והמעריך כתב שצריך לומר חמונייא יתיב כו' ופירושו ראוהו יושב, והמתנות כהונה כתב שיבוש עד כאן לשונו. ראוהו לרבי אלעזר יושב אצל התנור והיתה אמו מרדדת הפת מתוך התנור והוא היה אוכל, היא היתה מרדדת והוא היה אוכל, עד שאכל כל הככרות, אמרו החמרים אוי שנחש רע שורה במעיו של זה, שמע רבי אלעזר את קול דבריהם, ואחרי שיצאו לשבור אוכל כאשר יוכלון שאת, לקח רבי אלעזר חמוריהם והיה מעלה אותם על העליה:

אצוותא ככרות לחם. ובמשארותיך (שמות ז, כח) תרגום אונקלס ובאצוותך:

באו ובקשו חמוריהם. ולא מצאו אותם, וישאו את עיניהם ויראו אותם על העליה, הלכו אצל אביו רבי שמעון וספרו לו המעשה, כי ידעו שרבי אלעזר בנו העלה אותם שמה, אמר להם אולי השמעתם אותו דבר רע בעיניו, אמרו לו לא אדוני אלא כך וכך היה המעשה כו':

אפשר דמן כו'. וכי אתם סוברים שהוא אוכל משלכם או עליכם מוטלים מזונותיו וכי לא מי שברא אותו ברא לו גם כן מזונותיו, ולפיכך הדין עמו, ואף על פי כן לכו אמרו לו משמי והוא יורידם לכם:

הנס כו'. הנס האחרון שהיה מורידם היה גדול מן הראשון שהעלה אותם שכשהעלה אותם היה מעלה אותם לאחדים בכל פעם אחד, וכשהיה מורידם היה מורידם שנים שנים להודיע שכחו גדול:

למוד. רגיל:

כל הדין כו'. וכי כל זה כח יפה יש בך ואין אתה עוסק בתורה, וכמו שאמר רבי יוחנן לריש לקיש חילך לאורייתא (בבא מציעא פד, א):

של שלשים כו'. שכבר נחלש ולא היה יכול לשאת ארבעים סאה, ואחר כך נחלש יותר ולא נשא רק של עשרים:

דגמר ספרא. פירוש שלמד ספרא:

סבניה. פירוש בגד דק שקופלין אותו ומכניסין אותו בקליפת של אגוז (ערוך):

אלא כו'. אלא אחרים היו מעבירין אותו מעליו כי לא היה יכול הוא מפני החולשה:

שוקיו זה העולם. היה נראה דדריש שוקיו לשון שווקים ורחובות, ולפי שהעולם עשוי שווקים ודרכים קראו כן, אבל בבמדבר רבה פ"י (סימן א) מפרש שנשתוקק הקדוש ברוך הוא לבראותו (יפה תואר), ועיין גם כן בויקרא רבה פרשה כ"ה (סימן ח):

שהיה מיוסד לששה כו'. ואומר עמודי, שעומד ומיוסד בהם, והזכיר ענין זה לומר שכל מה שנברא בששת ימי המעשה קיומו תלוי בתורה:

אלו פרשיותיה של תורה. ולכן נקראים אדנים שהם בסיס ויסוד לבנין כאדני המשכן, למה שהם לו כעמוד שיש לו בסיס מלמטה ומלמעלה כדמפרש ואזיל, ובא לומר כי סמיכות הפרשיות לא דבר רק הוא, והעולם מתקיים על זה (יפה תואר):

בסיס. רגל וכַּן מצוייר יפה:

וקיפלוסיא. כותרת העמוד, הוא רחב לקבל עליו הבנין, והיפה תואר כתב בלשון יוני קורין לראש קייפלי"ש:

אלא משהוא מנכש עמיה הוא אזל ומתעביד כרבויי. כן צריך לומר. ופירושו על ידי שהוא מנכש ומעדר עם בעל הבית בנטיעותיו נעשה כבן בית:

לא חטאת אני חייב ולא אשם אני חייב. כאומר מה בכך, כלום יש כאן אלא חיוב חטאת ואשם אביאנו להאי אשם שפחה חרופה, ולהכי מייתי הכא דר' יודן דאמר שהנוהגים היתר בשפחות נענשים לעתיד, שהם סומכים על קרבן אשם שהביאו, ואינו מועיל להם, דקרא לא מיירי באומר אחטא ואשוב (יפה תואר):

בקדקדי ראשיהן וכו'. וטעם העונש הזה על העון הזה יש לומר שמפני שחיוב עבירה זו בשכבת זרע מה שאין כן שאר עריות דחייבין בהעראה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (נג, ב), לכן נתלין בקדקדם שהוא מקום משך הזרע שרוב חומר הזרע הוא מהמוח, והנה הוא יורד בעורקים שאחורי האזנים עד אשר יבא לאשכים (יפה תואר):

אך אלהים ימחץ כו'. רצה לומר מדכתיב באשמיו ולא קאמר בחטאתיו או בעונותיו כי אורחיה דקרא, משמע ליה דמיירי בשפחה חרופה שמביא אשם עליה, והכי קאמר קרא אך אלהים ימחץ ראש של אותו שמתהלך בבטחון אשמיו שיביא אשם. ומשום שעל דרש זה קשה דהיה לו לומר מהלך באשמיו, וזהו שאמר המדרש מהו מתהלך באשמיו רצה לומר דהיה לו לכתוב מהלך באשמיו. ומשני שאתא גם כן לרמז שעמיה חובוי, רצה לומר שדרש מתהלך מת הלך באשמיו שלא נתכפר לו אותו אשמה ותמיד עמיה חובוי, וזהו שסיים המדרש אמרי יזיל ההוא גברא בחובוי, רצה לומר שהעולם אמרי שילך האיש ההוא מן העולם בחטאו על דרך (ישעיה כב, יד) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. לערלה אתה ממתין דאין יצרך תקפך על זה כמו באינך:

ולאשתך אי אתה כו'. קמפרש דלא תאכלו על הדם אזהרה נמי על הנדה, ופירש לא תאכלו כינוי לתשמיש על דרך (משלי ל, כ) אכלה ומחתה פיה, ואין קושיא ממאי דמפרש ליה נמי על אכילת דם ממש, דהאי לאו שבכללות הוא ומרבה מיניה כמה מילי (יפה תואר):

שיתמצה. לשון מיץ אפים:

ומי קיים מצות הדם כו'. מייתי להא הכא להוכיח שפירוש לא תאכלו על הדם קודם מיצוי הדם, מדאשכחן לשאול שקיים מצוה זו כלומר שהזהיר העם שהיו עוברים על זה כמו שכתוב הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם, שמעינן פירוש דלא תאכלו על הדם על כרחך קודם מצוי הדם (יפה תואר) ועיין ברד"ק. ואגב דמייתי ענין שאול מפרש הכא ושחטתם בזה, וכן מפרש ויבן שאול מזבח, דכתיב התם:

בת ארבע עשרה. וכן הוא בויקרא רבה פרשה כ"ה ובבמדבר רבה פ"י, והיינו כשיעור שני צווארי בהמה, ואף על גב דאי שחיט בהולכה והובאה אפילו בסכין כל שהוא סגי, אך זמנין דשחטי בהולכה או הובאה לחוד, לכן בעינן שיהיה בסכין מלא צואר חוץ לצואר כדאיתא בפרק השוחט (חולין לא, א):

הבית תרתי כו'. וזהו ושחטתם בסכין שעולה מנין בז"ה:

כסדר הזה. כלומר בסכין כזו, ואף על גב דלהפריש מלאכול על הדם נתעורר, איידי דאזהרינהו מהא הזהירם נמי בשיעור הסכין משום דרסה (יפה תואר):

והיה ביום כו'. אף על גב דזה היה קודם, יש לומר דהקדוש ברוך הוא ידע שיעשה זאת הקדים לו החסד:

החל להיות ראש למלכים. כלומר הוא היה ראשון למלכים שבנו מזבח, ובשבחו דבר הכתוב, לפי שדרך הגדולים שלא ליזהר כל כך בעבודת השם על דרך (דברים ח, יד) ורם לבבך וגו' אמר ששאול בחסידותו לא עזב את ה' במלכותו ובגדולתו והיה ראשון למלכים שנזהרו בעבודת ה':

ראש למלכים. ואף על פי דמשה נמי איקרי מלך דכתיב (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך, לא היה כדרך המלכים, שעיקר גדולתו מפני נבואתו ועל ידי כן הוא שהיה שליט, וראיה לזה ממה דאמר בשמות רבה פ"א (סימן יז) ויעש להם בתים בתי כהונה ולויה מיוכבד משה ואהרן, בתי מלכות ממרים, הרי שלא קרא למשה מלך. ואפשר לדחות שזה מפני שלא היה מלכותו לדורות, והא דקרא לשאול מלך אף על פי שלא נמשך מלכותו לדורות, יש לומר דמתחלה ניתן לו ולדורות המלוכה, אלא אחר החטא נקרע ממנו המלוכה, ויהושע גם כן לא היה נקרא מלך אלא שופט כדאיתא בבראשית רבה פרשה צ"ז (סימן ה) ובפסיקתא פ"ג ובבמדבר רבה פרשה י"ד (סימן ד) בשופטים שהיה שופט למטה אפרים הושע בן נון ואח"כ גדעון בן יואש שהוא משבט מנשה:

לפי שבעולם הזה כו'. כדרך המדרש לסיומי במילתא דנחמתא בכמה דוכתי (יפה תואר):

יש לך חיך כו'. בתמיה, ועיין בבמדבר רבה פ"י (סימן א):

בתוהא על הראשונות. ולא יהיה כאוחז שרץ בידו וטובל, ובבמדבר רבה שם גרס על הָרֶשַׁע:

הרי שהיה אדם רשע כל ימיו ובסוף נעשה צדיק. כן צריך לומר, וכן הוא בבמדבר רבה שם:

מונה אותן לו זכיות. כתב בראשית חכמה שער התשובה שאין ספק שזה דוקא כששב מאהבה עד כאן לשונו. ולכאורה קשה דאפילו אם שב מאהבה אם יהיה נעשה זכיות הרי חוטא נשכר, ויש לומר שהוא משום שבעבירה אין הקדוש ברוך הוא מצרף המחשבה, וליכא רק מעשה, ובתשובה מאהבה יש מחשבה ומעשה והמעשה טובה מכפרת על מעשה העבירה, ונשאר המחשבה טובה שמצרף הקדוש ברוך הוא למעשה ונתוסף לו זכיות (מפרשים). ובספר באר מים חיים (בראשית ד, ז) כתב הטעם, כי האדם בעת חטאו בורא מלאך רע על ידי החטא ועולה ומקטרג עליו, וכשעושה תשובה מאהבה הנה על ידי החרטה הגמורה בלבב שלם, מה שמתחרט על החטא בזה נלקח מהמלאך ההוא כח הרע הנשרש בו, ועל ידי הוידוי דברים והקבלה בלב על להבא מקיים בזה מצות עשה של תשובה ווידוי, ונתפס על ידי מצוה זו כח הקדושה במלאך הזה ונעשה קודש לה' ועולה ונעשה עליו מליץ אחד ללמד עליו זכות, הרי ממש הזדונות נעשו זכיות שמזדון העבירה נעשה מצוה וקדושה ללמד זכות על האדם הזה, עד כאן לשונו:

בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם כו'. מביאו כאן לענין שאף למאן דאמר בן ארבעים ושמונה הכיר, מכל מקום כשהכיר ושב בתשובה זכה למעלתו הגדולה, והוא לראיה על ובשוב כו' ושנחשבו לו כמר ואהלות, והמזמור הזה בתהלים כולו נדרש במדרשות על אברהם (רד"ל):

בן ארבעים ושמונה הכיר כו'. סבירא ליה משום שבדור הפלגה היה אברהם בן ארבעים ושמונה ולא נשתתף עמהם הרי שבן ארבעים ושמונה הכיר (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה ס"ד (סימן ד) ופרשה צ"ה (סימן ג):

מנין עקב. ששנותיו של אברהם מאה שבעים וחמש וכיון דבן שלש הכיר את ה' נמצא ששמע בקולו כמנין עקב (וע במדבר רבה פרשה י"ח [סימן כא]):

כד אתא כו'. כאשר בא להגביה העקב מעל הארץ לילך על משענתו בלי סעד:

בשלשה מקומות כו'. גם זה לראיה על חכו ממתקים שאף בשעת תוכחה מיתק הדברים בחיכו (רד"ל):

בשלשה מקומוה כו' לכו נא ונוכחה כו' שמעו הרים כו' וריב לה' עם כו'. משום דנוכחה משמע להוכיחם בחטאתם שיברר אותם בפניהם ותכלית זה להפרע מהם, דאם לא כן מאי טעמיה, והדר קאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ונמצא שמוותר על הראשונות כשעכשיו יאבו וישמעו, וא"כ תוכחה למה לי, וכן גבי שמעו הרים את ריב ה' קשה דבתר הכי אמר עמי מה עשיתי לך וכו' דאין בזה תוכחה אלא התנצלות ה' שלא הרע להם ושהטיבם וראוי להחזיק לו טובה, וכן גבי וריב לה' עם יהודה קשה בתריה בבטן עקב את אחיו כו' ומאי טעמיה לריב על זה, להכי בעי למימר דאין הכי נמי שהתוכחת היתה להפרע, ומפני ששמחו אומות העולם בה הפכה לטובה:

ושמחו כו'. וצריך לומר שהתוכחה היתה מפורסמת לכל, או שאמר ה' שרוצה להתווכח לפני האומות עם ישראל (יפה תואר). ועיין בויקרא רבה פרשה כ"ז (סימן ו):

זו תשובה. בתמיה, כלומר וכי זהו שהשיב ה' בויכוחו, וזו היא התוכחה שאמר להוכיח בהם:

להתפוגגה. פירש הערוך לעלוץ ולהשתעשע:

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא שמעו הרים כו'. קשה כיון דחזו בפעם אחד שנהפכה לטובה איך שמחו באחרות. ואפשר למימר שהאומות שהיו בפעם השני היו דור אחר שלא ידעו בראשונה. עוד יש לומר דאף שפעמים נהפכה לטובה שוב שמחו שמא לא יהיה כן, דלאו בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (יפה תואר):

דחמאת כו'. כיון שראתה את הדיין שהיה יושב ודן באור ובזפת ובדינים קשים ובמקלות, כל אחד ואחד לפי דינו, אמרה אם אני מודיע סורחן וחטא של בני הזה לדיין זה הוא ממית אותו:

דאחסיל. דסיים:

איינוי בריך. הזה הוא בנך:

כד הוה במעיי כו'. כשהיה במעים שלי היה בועט ודורס ברגליו:

לאו דינא הוא. אין בזה דין ומשפט:

חלק לו כבוד. סיפיה דקרא וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת האלהים, ועיין במדבר רבה פ"י (סימן א):

דבר אחר חכו ממתקים ר' עזריה. כן צריך לומר וכן הוא בבמדבר רבה פ"י:

פרחה נשמתן. רצה לומר שהיו קרובים למות.

הדא הוא דכתיב אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו הרי שלא מתו אלא שהיו קרובים למות, ומה שנאמר נפשי יצאה בדברו פירושו קרוב ליציאת הנפש, וזה שאמרה התורה רבונו של עולם כי כולם מתים רצה לומר שנחשבים כמתים מצד חלישתם. חזר הקדוש ברוך הוא והמתיק כו'. עוד אפשר דכתות היו לפי הטבע, יש מהן דמחרדת הקולות נעשו חלשים ולא מתו, ויש מהן שמתו, וזהו שנאמר אם יוספים וגו' הרי שלא מתו אלא שהיו חלושים ויראו שלא ימותו, וכתיב נפשי יצאה בדברו הרי שמתו. ועיין בשבת דף פ"ח, ב' ובחדושי אגדות שם:

לתשישים. תשושי כח וזקנים:

משיבת נפש. התחילה התורה מבקשת רחמים על ישראל מן הקדוש ברוך הוא אמרה לפניו רבונו של עולם יש מלך משיא בתו והורג את בן ביתו כל העולם שמח בשבילי ובניך מתים. מיד חזרה נשמתן הדא הוא דכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש. דבר אחר חכו ממתקים. כן צריך לומר (אות אמת):

והתחילו מבקשין מלפניו. שאמרו אל תוסף דבר עמנו [שמות כ, טז ואל ידבר עמנו אלהים] כו':

התחילה התורה כו'. עד משיבת נפש ועד בכלל מיותר כאן וצריך לומר לעיל כמו שהגהתי לעיל (אות אמת):

רבי אחא ורבי תנחום. צריך לומר וכולו מחמדים ר' אחא ור' תנחום (אות אמת) וכן הוא בבמדבר רבה פ"י:

נאמן לשלם שכר טוב. הרי דחכו ממתקים שאמר שישלם שכר טוב עבור עונג שבת שמתענג:

אילו נאמר ואבדיל את העמים כו'. בילקוט סוף פרשת קדושים יותר מבואר דאיתא שם אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו אילו אמר ואבדיל העמים מכם לא היה תקומה לאומות העולם אלא ואבדיל אתכם כזה שהוא בורר היפה מתוך הרע וחוזר ובורר, אבל כשהוא בורר הרע מתוך היפה שוב אינו בורר עד כאן. וזהו שאמר רב אחא מכאן שאמר הקדוש ברוך הוא לאומות העולם שיעשו תשובה, רצה לומר שיתגיירו ויקבלם, ובזה מבואר שמרמז הכתוב לנו באומרו ואבדיל אתכם מן העמים ולא העמים מכם בכדי להיות לי עוד גרים אשר יגיירו מהם. ונראה שזה שאמר כאן לא היתה תקומה לשונאי ישראל פירושו שונאי ישראל ממש כינוי לאומות העולם. ועיין במדבר רבה פ"י:

זה שהוא מברר. כן צריך לומר (אות אמת):

שוב אינו חוזר ומברר. שלא חש אם ימצא עוד רעים:

שוב חוזר ומברר. שמא ימצא עוד, וכן כאן הקדוש ברוך הוא בורר עוד בין האומות מי שיתגייר:

את קציר ארצכם וגו'. לא תכלה פאת שדך בקצרך:

כי תשא את ראש. שנותנים כופר נפשם, ונמנים דוקא מבן עשרים ולמעלה והלוים מבן חדש:

היא קלסתו מלמעלה למטה. ראשו כתם פז, קווצותיו וגו', עיניו וגו', לחייו וגו', שפתותיו וגו', ידיו וגו', מעיו וגו', שוקיו וגו'. וכתב הגר"א בביאורו על שיר השירים שחושב כאן כל השיעור קומה, והענין של השיעור, כי הקדוש ברוך הוא הוא נסתר ונגלה, נסתר מצד עצמו ונגלה מצד מעשיו דהיינו השגחתו, וכל העולמות מכסא הכבוד ולמטה הוא נקרא שיעור קומה, כי כל העולמות ביחד הם שיעור קומה אחת של הקדוש ברוך הוא, כלומר שהקדוש ברוך הוא עשה השיעור קומה והשגחתו בכולם, וחשב כאן מכסא הכבוד מלמטה עיין שם שהאריך בזה:

והוא קילסה מלמטה למעלה. מה יפו פעמיך וגו' שררך וגו', בטנך וגו', שני שדיך וגו', צוארך וגו', עיניך וגו', אפך וגו', ראשך עליך ככרמל: