באיזה אח כו'. לשון קושיא הוא, כלומר היכן מצינו אח שאוהב את אחיו דקאמר מי יתנך כאח לי, והלא מצינו קין ששונא את אחיו, וכן כל הנזכר דמפרש ואזיל. ומשני דלאו על סתם אחים קאמר, אלא על יוסף ובנימין ומשה ואהרן קאמר, ורמוזים במה שכתוב יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך כמו שאפרש, והכי משמע מלשון התנחומא דגרסתו התם ישראל אומרים לפני הקדוש ברוך הוא מי יתנך כאח לי את מוצא כל האחים שונאים זה את זה קין שונא להבל כו' ובאיזה אח אומרים ישראל לפני הקדוש ברוך הוא כמשה ואהרן כו' (יפה תואר). ועיין בשמות רבה פרשה ה (סימן א) ובתנחומא סדר שמות (סימן כז):

בקין להבל כו' כישמעאל ליצחק כו'. מפני שכוונתו לומר שדרך האחים לשנוא זה את זה כדפירשתי הזכיר כל הנזכר בתורה (יפה תואר):

ישמעאל שונא ליצחק. כדאמר בתנחומא שנאמר ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו' ואין מצחק אלא שבקש להרגו שנאמר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו:

יונק שדי אמי הוי אומר כו'. רצה לומר יונק שדי אמי רמז על יוסף ובנימין שהיו בני אם אחת לאפוקי שאר האחים שעמו שלא היו מאמו, ובאומר אמצאך בחוץ אשקך רמז למשה ואהרן שנאמר בהם וישק לו:

כיוסף לבנימן. והוא הדין בנימין ליוסף, אלא נקט יוסף לבנימין משום שאהבת יוסף לבנימין מפורש בקרא שנאמר (בראשית מג, כט-ל) וירא את בנימין אחיו בן אמו וגו' וימהר יוסף כי נכמרו וגו'. עוד יש לומר משום שיוסף ינק שדי אמו של בנימין, אבל בנימין לא ינק שדי אמו של יוסף שהרי מתה מלידה. ויפה תואר כתב שצריך לומר כיוסף ובנימין וכן איתא בתנחומא:

שנאמר וירא יוסף אתם את בנימין וגו'. נראה שטעות נפל בכל הספרים כי אין שום רמז בכתוב זה מענין אהבה לבנימין, אבל ברור הוא שצריך לומר שנאמר וירא (רצה לומר יוסף) את בנימין אחיו בן אמו (דייקא, מכוון למה שאמר כאן יונק שדי אמי) וגו' וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו וגו', ובפסוק זה מפורש האהבה ודוקא בלבו כי לא פירשה בפיו רק במה שבמסתרים תבכה נפשו ואהבתו נסתרת בלבו, וזה שאמר שאהבו בלבו שנאמר, וזה ברור, ואפשר שבמלת וגו' דקאמר המדרש כוונתו על כל האמור בפרשה:

שנשקו זה לזה. נראה דקא מפרש וישק לו אהרן למשה ומשה לאהרן, וכן ויפגשהו ששניהם פגשו איש באחיו המבוקש לו, וטעמא מדסתם וכתב לשון דמשמע הכי והכי, ועיין ביפה תואר שהאריך בזה:

לא יבוזו לי אמר רבי פנחס כו'. רצה לומר שרבי פנחס מעמיד דבריו על סוף המקרא גם לא יבוזו לי, ודורשו על דרך אסמכתא גם כן על ענין נשיקת אהרן למשה הנזכר בפסוק וילך ויפגשהו (והוא סבירא ליה דפירוש וישק לו הייינו אהרן למשה, ולא משה לאהרן) והוא משום שהיה משה בצרה כדכתיב (שמות ד, כד) ויהי בדרך במלון וגו' ויבקש המיתו, וניצול מצרה זו בעצת צפורה כמו שנאמר שם (פסוק כו) וירף ממנו אז אמרה חתן דמים לחולות, ואחר זה אמר ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה וגו' ויפגשהו בהר האלהים וישק לו, ונשיקה זו למה, אם לא על שניצול מצרה גדולה כזו צרת מות, ואין לנו לבזות את אהרן על נשיקה זו, ועל זה מביא רבי פנחס ממעשה שהיה גם כן דומה לזה, ודרש על דרך אסמכתא ורמז סוף הכתוב דגם לא בוזו לי:

בשני אחים. רצונו לומר אח ואחות כדלקמן (מתנות כהונה):

לית דא מבדה לי. מבדה כמו מבזה שהדל"ת וזיי"ן מתחלפין מלשון עברי ללשון תרגום. ורצונה לומר אין בזה בזיון לי שאני מנשקו, כי מרוב שמחה אני עושה זה על שהיה נתון בצרה גדולה ונצול ממנה, ובשמות רבה פ"ה הנוסתא באופן אחר (מתנות כהונה):

באננקי. בצרה:

אנהגך מהעליונים לתחתונים. אולי מרמז על ענין קבלת התורה שהוריד משה את השכינה לארץ, וזה היה בהנהגה ממדרגה למדרגה, כדאיתא בבמדבר רבה ריש פרשה י"ג אברהם הורידה מן השביעי לששי כו' עמרם הורידה מן השני לראשון, משה הורידה מן העליונים לתחתונים כו', ועיין שם ביד יוסף:

כתינוק בן יומא. שנתכפר להם כל עונותם ונעשו כתינוק בן יומא:

שמפוטם במשניות. התלמוד בלול ומפוטם בתוך המשניות, ועיין בפתיחתא דאיכה רבתי סימן כ"ג ובסוף מדרש קהלת:

מעסיס רמוני אלו ההגדות. דבר אחר מיין הרקח אלו נסכים מעסיס רמוני אלו בגדי כהונה גדולה. כן צריך לומר (רד"ל):

עלויה כו'. עולה משמשת שתי לשונות, לשון עליה ממש ולשון סילוק וירידה כמא דאת אמר (איוב ה, כו) כעלות גדיש בעתו, (בראשית מט, ט) מטרף בני עלית:

מיתתה כו'. חזר לפרש מנין שהיה סילקה דהיינו מיתתה מן המדבר, וקאמר היך מה דאת אמר במדבר כו':

פרקי תורה. מתרפקת דרש בהיפוך אותיות מתפרקת כלומר מנחת פרקים (מתנות כהונה). ובנוסח אחר איתא מתרת פרקי תורה (אות אמת) פירוש שמתרת כל הספיקות שיש בפרקי תורה ומלכות:

הר סיני ונצב בשמי מרום. כן צריך לומר (מתנות כהונה) או צריך לומר ונעלה (אות אמת):

והיו ישראל נתונים תחתיו. כמו תחת התפוח ושם עוררתיך לקבל תורתי:

ותפוח זה מוציא פירותיו תחלה כו'. הקשה ר"ת הרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות, ומפרש דתפוח היינו אתרוג, (שיר השירים ז, ט) וריח אפך כתפוחים מתרגמינן כריחא דאתרוגא, ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילן משנה לשנה ואחרי שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים, הוי פריו קודם לעליו, רצה לומר לאותן עלין שבאחרונה (תוספות שבת פ"ח, א):

אם אתם מקבלין תורתי מוטב כו'. ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע, שמא היו חוזרים כשראו האש הגדולה שיצאה נשמתן (תוספות שם). ובתנחומא סדר נח (סימן ג) איתא שהתורה [שבכתב] קבלו מרצונם הטוב, ועל תורה שבעל פה כפה עליהם ההר כגיגית:

ואם לאו הריני כובש כו'. במסכת שבת פ"ח, א' איתא אמר רבי אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. והקשה הרשב"א א"כ למה נענשו כיון שהיה להם טענת מודעא. ותירץ שמכל מקום לא ניתן להם ארץ ישראל רק על מנת שיקבלו תורתו כמו שכתוב ויתן להם ארצות וגו' בעבור ישמרו חוקיו, וכשלא קיימו הגלם מארצם, וכשגלו מארצם חזרה מודעא זו. אך קשה שאף שלא ניתנה להם ארץ ישראל רק על תנאי אם ישמרו התורה, מכל מקום על זה שלא שמעו לא היה לו אלא להגלותם ולא לענותם עוד ביסורים קשים ומרים, אבל לפי דברי התנחומא ניחא שתורה שבכתב קבלו ברצון, והם עברו בבית ראשון גם על תורה שבכתב, כי בית ראשון היה בו עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, א"כ לא היה על זה טענת מודעא, לכן היה עונם גדול מנשוא:

ואם לאו הריני כובש עליכם ההר כו'. ואין זה סותר להא דאמר לעיל ובריש רות רבה דאם לא קבלו ישראל את התורה היה הקדוש ברוך הוא מחזיר כל העולם לתהו ובהו, דהכי נמי קאמר הכא שיחזור כל העולם לתהו ובהו, דהיינו לפי טבע הבריאה שהיה העולם כולו מים במים וחסד אלהים היה בשביל האדם שיקוו המים למקום אחד ואם לא יקבלו התורה יחזור לטבע תהו ובהו ושם תהא קבורתם. ובפענח רזי כתב שהוכרח לכפות ההר עליהם דבלאו הכי היו משה ואהרן ובניהם מקבלים התורה ולא היה העולם חוזר לתהו ובהו (רש"א במסכת עבודה זרה ב, ב):

בההוא אתרא כו'. באותו מקום סכנה עברת כמה גדולה היא הסכנה שעברת עליה מעתה דומה כאילו היום ילדתך אמך, כמה צער עברה עליך ועתה נבראת בריה חדשה:

חבלה בשעה שאמרו כו'. שאז כאילו נולדו בו ביום וכאילו בזה היום היה לאמם חבלי לידה:

שמה חובלה בשעה שאמרו לעגל כו'. חובלה פירושו נתמשכנה, שנוטל ממנה המשכן:

עלובה היא הכלה. חצופה היא הכלה שמזנה בתוך חופתה, כישראל כשעמדו בסיני עשו את העגל (רש"י):

שנאמר ותפרעו כל עצתי. ובעגל כתיב (שמות לב, כה) כי פרוע הוא. ואמר לשון אבדו עצה כו' שהוא לשון המקרא בשירת האזינו (דברים לב, כח) כי אובד עצות נקט, דדריש ליה בספרי שם כן עיין שם (רד"ל):

ומצאתי חככם. חיך שלכם, ובאות אמת הגיה כליכם:

מה שחשבת בלבך כו'. דרש שימני כמו שחתמת והסכמת בלבך:

קיפקליטור. פירוש שליח, ויותר נראה שצריך לומר ספקלטור, ופירושו בלשון רומי ממונה להרוג מחוייבי מיתה למלכות:

קוזמוקרוטיר. צריך לומר קוזמקרטור, פירוש בלשון יון קוזמו עולם קרטור תופש (מוסף הערוך):

זה מלאך המות. אין פירושו שראו שם מלאך המות היה מדבר עמו, אלא הכי פירושו ששמעו הקול שעל ידו נמלטו מיד מלאך המות (יפה תואר):

שקרוי חשך. בתנחומא סדר וישב (סימן ד) איתא וחשך על פני תהום זה מלאך המות המחשיך פניהם של בריות, ועיין שם מה שכתבתי:

שנאמר והלחת. זה ראיה לתחילת דברי המדרש שאמר הקדוש ברוך הוא למלאך המות שאין לו עסק באומה ישראלית:

אל תקרי חרות. דקדק זה משום דהיה לו לכתוב חרות בלוחות כלומר חקוק בלוחות, אלא על כרחך הא דכתיב חרות על הלוחות פירושו חירות נתנה להם בשביל הלוחות (אלשיך ורי"ף). ועיין בעירובין דף נ"ד, א' ובתנחומא סדר כי תשא (סימן טז):

חירות מן היסורין. הבאים לגוף מחולאים ועניות וכיוצא:

נותק. פירוש תולש, ורצה לומר שיפסק המלכות ממנו שלא יקום מזרעו על כסא המלוכה, ודייק לה מדכתיב כניהו בן יהויקים מלך יהודה דלמה ליה למימר מלך יהודה הא ידעינן ליה, אלא לומר שענין הנתיקה הפסק המלכות מביתו לגמרי (יפה תואר). ועיין בויקרא רבה פ"י (סימן ה) ופרשה י"ט (סימן ו):

אנתקך אין כתיב כאן כו'. והצורת התיבה תיבת האותיות (אות יא) הביא הנוסחא בשם הפסיקתא והילקוט אתקך אין כתיב כאן אלא אתקנך:

ממקום שנתיקתך שם תהיה תקנתך. פירוש הדג"ש שבתי"ו מאתקנך מורה על חסרון נו"ן פ"פ, והמלה מורכבת משני שרשים היינו נתק, תקן, וזהו שדרש ממקום שנתיקתך כו' היינו כאילו כתיב אנתקנך (צוהר התיבה שם):

אנא שמעית כו'. אני שמעתי קולו של רבי יצחק שהיה יושב ודורש דבר זה של יכניה, ואין אני יודע מה הוא:

תימר כו'. תאמר זה הדבר שדרש:

אבל בימי בנו מצליח. דהיינו זרובבל שהיה בן בנו שהצליח שהיה פחת יהודה, ואין זה סותר למה שכתוב כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד ומושל עוד ביהודה, דיש לומר דכל זה בימיו קאמר:

אסיר שהיה כו'. מייתי הכא דרשת שמותיהם אגב אורחיה משום דכפי הדרשא שמעינן מהכא נמי ביטול השבועה כיון דשאלתיאל רמז שנשתלה ממנו מלכות בית דוד, אלא ודאי שנשאל על נדרו שהיה אסיר (יפה תואר):

שאסר הקדוש ברוך הוא בשבועה. היינו בענין המלכות, ועל זה הוא שנשאל להתיר לו (יפה תואר):

שני דברים שאלו ישראל. (עיין תענית דף ד, א):

מי שבורו מלא מים כו'. בספרי האזינו פיסקת ש"ו הלשון בורו וגתו מלא יין, וגירסא דהכא צריך לומר מי שבורו מלא זתים (רד"ל):

כשם שאי אפשר לאדם לשכח כפות ידיו. כמה דאת אמר (תהילים קלז, ה) אם אשכחך וגו' תשכח ימיני:

קנאה שמקנא לה ואומר לה אל תדברי כו'. מפרש מפני שהאהבה עזה לכן קשה הקנאה כשחושדה שבוגדת בו, וכן יש לפרש בכל הני דרשי קמייתא דהכא דקב"ה וישראל. ועיין זוהר ויחי דף רמ"ה, ומצורע דף נ"ד ע"א (רד"ל):

אהבה שאהבו דורו של שמד להקדוש ברוך הוא כו' שעתיד הקדוש ברוך הוא כו'. דבר זה צריך ביאור מדוע תלה קנאת הגאולה דוקא בדורו של שמד, אבל הדבר מבואר על פי מאי דאמרינן (אבות פרק ד, משנה ט) כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני, וכל המקימה מעוני סופו לקיימה מעושר, ולכן לפי שישראל בהיותם שקטים ושלוים על אדמתם בטלו התורה מעושר שוב באו לידי בטולה מעוני צרת השמדות וכיוצא בו, ואין להם תיקון כראוי אלא עד שיעמדו בנסיון בגזרת שמד לקבל עליהם עול תורה לקיימה מעוני עוני צרת גלות ובזכות זה ישוב ארמון לנויהו להיות שוב סיפוק בידם לקיימה מעושר ובשמחה ובטוב לבב מרב כל לעת קץ (נזר הקודש):

רשפיה רשפי אש שלהבת יה ר' ברכיה אמר כאש של מעלה כו'. רבי ברכיה מפרש האהבה היא כרשפי אש, וכאיזה אש, שלהבת יה רצה לומר כאש של מעלה, ולכן מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, כי שלהבת יה אש של מעלה אין המים מכבין אותה:

לא האש מכלה למים. כן צריך לומר:

מים רבים אלו כו' לא יוכלו לכבות כו'. קשה מהי תיתי שיוכלו לבטל אהבת ה' מישראל, ואיך היה עולה בדעת שיהיו דבריהם נשמעים להפר את אהבת ה' מישראל. ונראה לפרש שאפילו יקטרגו הם כנגד ישראל לומר שגם ישראל חוטאים כמותם ולמה יבחר בהם יותר מהאומות, וכל שכן כשירצו להתקרב לה' לקבל תורתו לעתיד כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה (ג, א) שיאמרו כי למה לו ליחד ישראל אליו כי טוב שיהיה נעבד משבעים אומות וכמו שקטרג בלעם כדאיתא בסדר (עולם) בלק (במדבר רבה כ, יח) גבי בנה לי בזה שבעה מזבחות, עם כל זה לא יוכלו לבטל אהבת ה' מישראל שה' יוכיחם בעונותיהם ותעמוד אהבתו במקומה, אמנם האומות לא יקובלו לעתיד כדאיתא ברבה סדר בלק ובבמדבר רבה פ"ב (סימן טז) , ועיין בשמות רבה פרשה מ"ט (סימן א) ובשוחר טוב מזמור ט"ו (יפה תואר):

תסבריות. פירוש אוצרות, מזוינו מלאים (תהלים קמד, יג) תרגום תיסוורתא מליין:

בדבר אחד מן התורה. על שבטלו את ישראל מדבר אחד של תורה:

סמך ליה. היה סומכו תחת כתפיו ורבי יוחנן היה נסמך עליו:

מטון כו'. הגיעו לבית שדה:

שרי. התחיל:

דלא שבקת. שלא הנחת לזקנתך כלום:

ונקלה זאת בעינך כו'. הגם שמתחלה הודיע שלצורך תלמוד תורה מכר שדותיו וכרמיו ומשום הכי קאמר ונקלה זאת בעיניך בתמיה, אלא דעל כל זה היה קשה לרבי חייא הדבר כי טוב בעיניו שישאר קצת ולא יבא להצטרך לבריות (יפה תואר):

שנתן לששת ימים. ואף על פי שהששה ימים היו לכל הנבראים יחד אבל לארץ לא הוצרך אלא יום אחד שנאמר בו (בראשית א, ט) יקוו המים ותראה היבשה, ואפילו תימא שנבראת ביום אחד ונגלית ביום אחר מכל מקום ליכא אלא שני ימים. יש לומר שאף על פי שכל חלק נברא ביומו, אך כיון דכל העולם כאיש אחד מקושר קצתו במקצתו וכל חלק צריך לאחרים, שהארץ צריכה למאורות להצמיח דשאיה וכן לגשמים הבאים על יידי הרקיע, והקש אל זה בכל הדברים, לכן אמר על כל דברים הנמצאים עכשיו שנבראו בששה ימים (יפה תואר):

היה דורו קורא עליו אם יתן כו'. אם יוציא אדם כל ממונו לעסוק בתורה כמו שעשה רבי יוחנן בוז יבוזו לו פירוש שביזת גוג ומגוג תהיה לו כמו שכתב המתרגם (יפה תואר):

פורחת באויר. כשהיו נושאין אותה היתה מסולקת מעל האנשים ופורחת באויר שהמלאכים היו נושאים אותה, אי נמי אחר שנקבר היתה פורחת באויר שהיו מוליכין אותו לגן עדן (יפה תואר). עוד יש לפרש דאיתא בתנחומא סוף סדר משפטים וסדר עקב (סימן ד) ובזוהר וירא דף ק"ח אין לך בית רובע בחללו של עולם שאין בו תשעה קבים מזיקים, והאיך עשויין, אמר רבי לוי פורמא (פירוש מסווה) בפניהם כגון חמורים של טוחנים, וכשהמלאך כורז תנו כבוד לצלמו של הקדוש ברוך הוא האדם בשלום, וכשעונות גורמין הפורמא נגלה והאדם נזוק עיין שם, והצדיקים שבדור רבי אושעיא הרגישו איך שנטהר האויר מכל המזיקין על ידי המלאכים הטובים שנבראו על ידי מעשיו הטובים שפנו הדרך לפניו שלא יקריב זר אל מטתו, קראו עליו אם יתן איש וגו', ועיין מה שאמרתי בהספד (בספר) הוי אריאל:

אלו עבדו עבודה זרה כו'. ולכאורה חלילה לומר כן על עם ישראל, ואפשר שהכוונה על דרך שאמרו (זוהר הקדוש ח"א כז, ב ועיין שבת קה, ב) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, כל המלבין פני חברו כאילו הרגו (בבא מציעא נח, ב), וכן יש כיוצא בזה לענין גילוי עריות (עיין סוטה ד, ב), ואין להאריך:

בא יום הכיפורים ומכפר עליהם. אפשר רוצה לדרוש ביום שידובר בה על יום הכיפורים שידובר בה ווידוי פה לפני ה' ונתרצה להם כמה דאת אמר (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (רד"ל):

רבי ברכיה פתר קרא באברהם אבינו. יבואר על פי מאי דאיתא במדרש (בראשית רבה יט, ז ולעיל ה, א) ובזוהר שמתחלה קודם חטא אדם הראשון היה קישור וחיבור בין העליונים לתחתונים, ועיקר שכינה ובני פמליא שלו בתחתונים היתה, ובחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה למעלה ונעשה פירוד בין העליונים לתחתונים ונסתלק מלמטה אור שפע העליון, וכן בחטא דור אנוש ודור המבול והפלגה נתרחק יותר אור קדושת השכינה מלמטה למעלה בשמי מרומים, ותחילת התיקון היה אברהם שעל ידו ירד שוב שפע העליון למטה ונתברך כל העולם, ומאז נעשה שוב חיבור וקישור בין עליונים לתחתונים, וזהו שאמר אחות לנו קטנה זה אברהם שאיחה פירוש שחיבר ותפר את כל בני עולם אל הקדוש ברוך הוא, ועל זה מפרש בר קפרא שהוא כזה שהוא מאחה את הקרע, כי מתחילה היו העליונים ותחתונים לאחדים כבגד שלם, ואחר כך בחטא אדם ושאר דורות נעשה כקרע ביניהם, ואברהם אבינו בכח צדקתו שוב היה מאחה את הקרע לחברם יחד והיו שוב לאחדים (נזר הקודש):

שעד שהוא קטן היה מסגל מצות ומעשים טובים. אתי כמאן דאמר בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו (יפה תואר). וכן צריך לומר קטנה עד שהוא קטן כו':

שעדיין לא בא לכלל מצות ומעשים טובים. פירוש שלא בא למעשה כתיקונו, מאחר שעדיין לא דבר בו רוח ה' ולא קבל מרב ולא ידע לעשות המצוה כהלכתה, וגם לא עשה כל מצות התורה רק אותן שהשכל יחייבם. אי נמי לפי שגדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה כדאיתא בפרק קמא דקדושין (לא, א), לכן אברהם בתחלה שהיה עושה מדעתו בלי היותו מצווה נמצא שלא נקרא מקיים המצות כתקונן (יפה תואר):

מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה ביום שגזר כו'. ורצה לומר שהקדוש ברוך הוא מענותנותו כדי לחלוק כבוד להמלאכים נתיעץ עמהם ואמר להם מה נעשה לאחותינו כלומר כדת מה לעשות בדין אחותינו ביום שידובר בה דהיינו ביום שגזר עליו נמרוד גזירה קשה לירד לתוך כבשן האש (וכדאיתא בבראשית רבה פרשה ל"ח סימן י"ט), והוא כי אף אם ימסור נפשו יש צדדים אם להצילו אם לאו, כי מצד עצמו יותר היה טוב לו למות על קידוש השם לזכות נפשו באור הנצחי, ולא ניצול אלא כדי להקים ממנו זרע קדוש, ולפי שיצאו ממנו גם כן רשעים היו בזה מיימינים ומשמאילים, וכן אם לא ימסור נפשו יש צדדים אם להחזיקו מאז מהשגחה העליונה או אם עדיין ראוי לקרבו באשר לא עשה כן אלא מחמת אונס מיראה וכמאן דאמר (סנהדרין סא, ב) העובד מיראה פטור, וכל שכן למאן דאמר (שם עד, ב) דבן נח אינו מצווה על קידוש השם:

אם חומה היא נבנה כו' אם מעמיד הוא דברים כחומה כו'. רצה לומר ובכן ענתה הסכמה בפמליא של מעלה לעשות פשר דבר, והוא כי אם היא חומה כדמפרש בתנחומא אם נותן נפשו כחומה זו שהיא עומדת בפני מלחמות הרבה וימסור נפשו על קידוש השם, נבנה עליה טירת כסף נצילנו ונבנה אותו בעולם רצה לומר ונוציא ממנו ישראל שקראם הכתוב כנפי יונה נחפה בכסף, רצה לומר יזכה להקים ממנו שם ושארית, בזרע הגון המתקיים לדורות, אבל אם הוא דל במצות ומעשים טובים, כלומר שאין כחו חזק במצות ומעשים טובים לעבוד את השם בלב שלם ולפיכך לא ימסור עצמו על קידוש ה', וכן איתא בתנחומא (לך לך סימן ב) וזה לשונו ואם דל הוא מלמסור נפשו על קידוש השם, ויטלטל מעשיו כדלת רצה לומר שאינו חזק כחומה אלא מעשיו תלויים ועומדים כדלת שהיא תלויה ומתנדנדת לכאן ולכאן, ורצה לומר שלא יעמוד בנסיון הכבשן, ודרש מלת דלת לשני ענינים, לשון דלות, ודלת כפשוטו, נצור עליה לוח ארז, מה הצורה הזו שבארץ נוחה לטשטש ואינו מתקיים אלא לשעה, כך איני מתקיים עליו להשגיח בו אלא לשעה בימיו, באשר על כל פנים לא עשה כן אלא מיראה, אבל מכל מקום לא אתקיים עליו לדורות להקים ממנו זרע הגון המתקיים לדורות (נזר הקודש):

אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא אני חומה כו'. כלומר אני מעמיד דברים כחומה המתקיים למסור נפשי על קידוש השם, וכן גם שדי כמגדלות זה חנניה מישאל ועזריה, כלומר עבור זה גם זרעו יהיה בדוגמתו כי ידמו לשרשם. ולא למימרא שאברהם השיב כן ממש כלפי ה', שהרי עדיין לא נתייחד הדבור עם אברהם אלא עד אחר שהוטל לכבשן, אלא שהכתוב סידר כן הדברים דרך שאלה ותשובה. ועיקר הכוונה לומר שאברהם מסר נפשו בכל לב בלבב שלם ולכך זכה להעמיד צדיקים כמותו, והוקם ממנו גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו ושמו יתברך נקרא עליהם כדכתיב (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו וגו' (יפה תואר ונזר הקודש):

ושדי כמגדלות שאני עתידה כו'. וקראם שדים לפי שהם בניו יונקי שדים, וטעם כמגדלות מפני שרבים יהיו כיוצא בו כאברהם, או קראם מגדלות על גודל מעלתם (יפה תואר):

כשם שירדת לכבשן האש בשלום. כן צריך לומר, וכן איתא בהדיא בבראשית רבה פרשה ל"ט. ורצה לומר שלא הזיקוהו בידים קודם הפלתם אותו בכבשן כדרך הנדונים למיתה כי יד כל העם בו מיד (יפה תואר):

כך אני מוציאך בשלום. ודרש כמוצאת לשון יציאה כמו היא מוּצאת בשור"ק המ"ם, ולא לשון מציאה כמשפטו בחול"ם, ואין משיבין על המדרש (יפה תואר):

ואחותך הגדולה שומרון וגו'. ואחותך הקטנה ממך היושבת מימינך סדום ובנותיה:

שתשרף באש. כמו סדום, וכמו שכתוב (איכה ד, ו) ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום ההפוכה וגו':

אם חומה הוא נבנה עליה טירת כסף אלו ישראל. כן צריך לומר:

נבנה עליה ונצילם. שלא ידונו חס ושלום כסדום, וכדכתיב ביחזקאל שם אחר זה (פסוק ס) וזכרתי אני את בריתי אותך וגו':

מונים. לשון אונאה.

רגל רדופים. רדופה ונחוצה ללכת לבית אביה דוגמת מה שאמרו במסכת פסחים בפרק האשה דף פ"ז, א' ובמסכת כתובות פרק המדיר , (עא, ב) כך אנו היינו רדופים לילך חוצה לארץ שהוא היה מקום תולדות אבותינו (מתנות כהונה):

ועזריה מעשיהם כחומה נבנה. כן צריך לומר:

אש של מעלה. ביומא דף כ"א, ב' איתא שם שגם בבית שני הוה האש רבוצה אלא שסיוע הוא דלא מסייעה:

ושמן המשחה. אבל שם בגמרא לא חשב שמן המשחה, וכתבו התוספות הטעם מפני שאף בבית הראשון לא היה תמיד שכבר נגנז בימי יאשיהו, ועיין בפ"ג דהוריות (יב, א) דיליף ליה מקרא דארון יאשיהו גנזו, וא"כ לפי טעם התוספות קשה מאי טעמא חשבו הארון:

ואורים ותומים. מהוה הוו דאם לא כן היו בגדי כהונה חסרים, אלא שלא היו משיבים כשהיו נשאלים בהם, עיין בבבלי סוף [פרק קמא ד]יומא (שם בתוספות ד"ה ואורים) ובבמדבר רבה פרשה ט"ו (סימן י) ובירושלמי פ"ב דתענית (ה"א) ובהוריות פ"ג (ה"ב) ובמנחת שי:

ואכבד כתיב חסר ה'. דהיינו ה' דברים שהיו חסרים בבית שני:

ביום שיגזור כורש כו' אלו ישראל העלו חומה מבבל כו'. שהיה להם לעלות חומה קודם שנגזרה גזירה זו, ומפני שלא עלו חומה גרם החטא שנגזרה עליהם גזירה זו. ועיין (לעיל פרשה ה) בפסוק (ה) קמתי אני:

חומה. כלומר בבת אחת, ועיין לעיל (ב) פסוק (ז) השבעתי אתכם:

למזמן מקמא. לקנות דבר מה, במלאכת רעהו (שמות כב, י) תרגום יונתן מקמתא דחבריה:

ואמר ליה לית את אזיל כו'. אותו שהיה שוקל אמר לו אין אתה הולך מכאן אתה בבלי שהחריבו אבותיך בית המקדש. והכי גרסינן די חרבון אבהתיה בית מקדשנא (אות אמת):

בההיא ענתה כו'. באותה שעה אמר רבי זעירא וכי אין אבותי כמו אבותי של זה, נכנס רבי זעירא לבית המדרש ושמע קולו של רבי שילא שהיה יושב ודורש כו':

יפה למדני כו'. שאבותיו היו מבבל וגרמו ליחרב בית המקדש, ועיין מזה בפרק קמא דיומא (ט, ב):

ואם דלת הוא. שעלייתם יהיה כדלתות שער שיש בו שני דלתות פותח אחד וחבירו סוגר, כך יהיה עלייתם לחצאין (רש"י יומא דף ט' ע"ב):

מה צורה זו. של ארז.

אף על פי שהיא מטשטשת מקומה ניכר. (פירוש אף על פי שהרקב שולט בו ומקצתו תולעת אוכלתו מתוכו, מכל מקום מקומה ניכר רצה לומר מקצתו קיים וניכר).

כך אף על פי שחרב בית המקדש. אמר רבי איבו אמר הקדוש ברוך הוא עתיד אני לעשות לישראל סניגור בין אומות העולם. (רד"ל כתב אפשר שצריך לומר ססמגור במקום סניגור, ועיין יומא דף ט' ע"ב).

ואיזה זה בת קול. (שזה נשאר להם בבית שני שהיו תחת ממשלת אומות העולם, כאשר נשאר מן הארז מקצת מועט). אני חומה אמרו ישראל אני חומה ונעמיד מצות ומעשים טובים כחומה ושדי כמגדלות שאנו מעמידים כתות כתות של צדיקים כיוצא בנו שאף על פי שחרב בית המקדש לא בטלו ישראל פעמי רגלים שלהם שלשה פעמים בשנה, תנא משמתו נביאים כן צריך לומר.

פסקה רוח הקודש מישראל שלא היתה בנביאים, ועדיין משתמשין בבת קול, וענין בת קול פרשתי בבאורי לתנחומא (כי תשא סימן טז בענף יוסף) ומשם תדרשנו:

הא עניו הא חסיד. וכן איתא זה לקמן בשמואל הקטן, דאלו שני מדות מביאין לידי רוח הקודש, כדאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה (כ, ב) דאיכא למאן דאמר דחסידות גדולה מכולן ומביאה לידי רוח הקודש, ואיכא למאן דאמר דענוה גדולה מכולם ומביאה לידי רוח הקודש (מהרש"א סנהדרין יא, א):

שמעון וישמעאל לחרבא. ליפול בחרב, והיינו רבן שמעון הנשיא וישמעאל בן אלישע כהן גדול שהיו מהרוגי מלכות (רש"י):

ושאר חברוהי לקטלא. וחביריו כגון רבי עקיבא ורבי חנניא בן תרדיון לשאר מיתות, רבי עקיבא במסרקות של ברזל בפרק הרואה, רבי חנניא בשרפה בפרק לפני אידיהם (רש"י):

ובארמי. בלשון ארמי אמרן, כן הוא בירושלמי הנזכר לעיל:

שאין מספידין כו'. מפני יראת המלך ומהרו לקברו (רש"י):

נצחו טליא כו'. שהלכו פרחי כהונה בני בית חשמונאי להלחם עם חיל מקדוניא לפני יום הכפורים ונלחמו ביום הכיפורים ושמע יוחנן כהן גדול בת קול כשהיה עובד עבודה ביום הכיפורים שנצחו (רש"י):

בטילת עבידתא כו'. בטל הוא המעשה שאמר השונא להחריב הבית, ועיין בסוטה דף ל"ג, א':

גיוסלוקין. שם המלך הוא (רש"י):

אלא שאין איקונין כו'. כך הנבואה בטלה ונשאר בת קול, אלא שאין בת קול עושה מה שהנבואה עשתה:

כיון שגלו רוגז ניתן ועלה עמהם. כן צריך לומר (רד"ל):

ועלה עמהם. רצה לומר שאף שעלו אחר כך הרוגז שניתן להם כשגלו לבבל זה הרוגז עלה עמהם, שנתבטל הבנין ושוב נחרב הבית:

כיון שעלו נתרפאו. וכדאיתא בנדרים פ"ג (כב, א) ונתן ה' לך שם לב רגז בבבל כתיב אבל לא בארץ ישראל:

ריש לקיש כד הוה חמי כו'. כשהיה רואה אותם בני בבל נאספים ומחוברים בכנופיא אחת אמר להן פזרו עצמכם:

שנאמר ימאסם אלהי כי לא שמעו לו כו'. אולי הכוונה על סוף הפסוק הזה ויהיו נודדים בגוים, שענין נדידה שלילת ההעמדה במקום אחד, וכשראה רבי יוחנן שבני בבל נאספים לעמוד יחד במקום אחד היה מקנתר אותם בדברים שלא יעמדו יחד רק יהיו נודדים ונעים הנה והנה, ואמר אם הנביא הכעיסם וקללם בדברים אלו ואני לא אקנתר אותם בענין זה, בתמיה, היינו גם לי רשות לומר להם כדברים שאמר להם הנביא, אחר שהקדימני הנביא בדברי קנתור האלה:

פרש. כמו פרס, ובבלים היינו פרסיים:

לרגלי. כמה דאת אמר (ישעיה נב, ז) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר:

סוס פרסי. כלומר סוס ורוכבו המלך עם חילו:

שבעה רועים וגו' ואלו הן כו'. רועים הם מנהיגים של הדור יהיו שבעה ודוד באמצע דוגמת מנהיגי עולם שהם שבעה כוכבי לכת והשמש באמצע, כמו שנאמר במלכות בית דוד (תהלים עב, יז) [לפני] (כי כ)שמש ינון וגו' וכמפורש לעיל מיניה (מיכה ה, א - ג) וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה וגו' מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל וגו' וְעָמַד וְרָעָה בְּעֹז ה' וגו' דהיינו שהוא יהיה העיקר בין מנהיגים הללו, וקראם רועים במקום מנהיגים כי ברובם מפורש שהיו רועים ממש בעולם הזה דוד רועה צאן אביו, יעקב צאן לבן, משה צאן יתרו, שת נאמר בו (בראשית ד, כה) כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין והבל היה רועה צאן (מהרש"א) ועיין בסוכה דף נ"ב, ב:

שמונה נסיכים ישי שאול כו'. הא ודאי דמשיח ימלוך על כולם כמו שכתוב (יחזקאל לז, כב) ומלך אחד יהיה לכולם, שמע מינה אלו שבעה דחשיב יהיה להם קצת שררה ונסיכות, וקבלה בידם היה שאלו השבעה יהיו עם מלך המשיח (מהרש"א):

המונות. מלכי אומות העולם כמה דאת אמר (ישעיה יז, יב) הוי המון עמים רבים וגו':

משמרות. של אומות העולם, ודרש נתן את כרמו לנוטרים, וכן דרש לעיל (ג) בפסוק (ג) מצאוני השומרים (עיין שם פסוק ד סימן ב):

הביא איש כו'. הקדוש ברוך הוא הביא איש זה נבוכדנצר ומצא בו אלף צדיקים כמה דאת אמר החרש והמסגר אלף וכדלקמן:

דבר אחר כרם זו ארץ ישראל . כן צריך לומר (אות אמת):

וכתיב ארץ אשר. כן צריך לומר (אות אמת):

שהמו אחרי המוני המוניות דמלכוותא. כל זה יתיר, וצריך לומר במקומו שכל המלכים המו עליה (אות אמת):

מה בבל עבדה הכא. רצה לומר מה צורך הכתוב להזכיר כאן שהיתה האדרת מבבל, אלא לרמוז למעלת ארץ ישראל כדמסיק והולך, ועיין בבראשית רבה (סוף) פרשה פ"ה:

מלך בבל היה לו קצין ביריחו והיה זה. כן צריך לומר (אות אמת). ופירושו מלך בבל היה לו משנה ביריחו:

החרש אלף כו'. וקראם חרש ומסגר כדאמר בפרק המגרש (גיטין פח, סוף ע"א) בשעה שפותחין בדברי תורה נעשו הכל כחרשין ובשעה שסוגרין שוב אין פותחין. ועיין בירושלמי פרק הנודר מן המבושל (נדרים פ"ו סוף ה"ח):

שעשויה שורות כו'. שהיו יושבין שורות שורות של חכמים, ככרם זו הנטועה שורות שורות של גפנים:

שהמו אחרי הבעל ולפיכך באו עליהם המונים שהמו אחריהם המוני מלכים. כל זה יתיר, וצריך לומר במקומו שהמו עליה המוני מלאכים (אות אמת). ורצה לומר שקטרגו שלא ליתן התורה לישראל:

הדא הוא דכתיב מלכי צבאות ידודון כו'. מפרש ליה דקאי על המלאכים, וכמו שדרש ליה בשבת פ"ט דף פ"ח ע"ב, אלא דשם דרש ליה בענין אחר, וגם שם מביא מלאכי צבאות (ואף שבקרא כתיב מלכי צבאות, יש לומר שלפי שרצו לפרש הקרא על המלאכים הוסיפו האלף להסברת הענין). ור' יודן אמר שלפיכך כתיב מלכי ולא מלאכי לרמוז שאפילו מיכאל וגבריאל שהם מלכיהון דמלאכיא גם כן קיטרגו על נתינת התורה, וכן איתא בילקוט תהלים ס"ח אל תיקרי ידודון אלא ידדין, שהיו נושאין ונותנין עם משה אבי החכמה אבי הנביאות שעלה שמים והוריד התורה. ורבי יודן בשם עצמו אמר ידודון ידדון, שהיו מדדין פיטקין, פירוש שהיו משליכין פיטקין לפני הקדוש ברוך הוא כמו שכתוב ועל עמי ידו גורל שפירושו השליכו גורל וכן כאן ידודון פירושו משליכין פיטקין, שלפי שלא היה להם העזה כל כך שידברו בפיהם לכן כתבו הקטרוג על פיטקין והשליכו לפני הקדוש ברוך הוא:

רבי יודן ברבי סימון אמר ידודון בהליכה כו'. עיין מתנות כהונה, אבל לפי שטחיות המדרש נראה שכל המאן דאומרים פירשו הפסוק בענין הקיטרוג, ולכן נראה על פי מאי דאיתא בשוחר טוב מזמור ח' ובילקוט תהלים שבמתן תורה קיטרגו המלאכים ואמרו אישורך הוא שתתן התורה בשמים, ואמר להם הקדוש ברוך הוא אינה ראויה להתקיים בכם כו', ועשה הקדוש ברוך הוא חסדו ונתן אותה למשה ככלותו לדבר כל הדברים אל המלאכים, וכיון שירד משה ועשו ישראל אותה מעשה ונשתברו הלוחות שמחו מלאכי השרת ואמרו עכשיו תחזור התורה אלינו, וכשעלה משה לקבל פעם שניה את הלוחות אמרו מלאכי השרת רבונו של עולם והלא אתמול עברו עליה כו', אמר להם הקדוש ברוך הוא בכל שעה קטיגרון ביני ובין ישראל והלא כו' עיין שם, ובזה יבואר דברי רבי יודן ברבי סימון דהיה קשה ליה כפל ידודון ידודון לכן מפרש ידודון בהליכה היינו כשהלך משה פעם ראשון לקבל הלוחות, ידודון בחזירה כשחזר פעם שניה לקבל לוחות שניות שבשתי הפעמים קיטרגו:

רבי אחווה כו' עשאן מרוצין כו'. גם לו היה קשה הכפל ידודון ידודון, לכן תירץ דלכן כתיב כפל להורות שכל כך היו זריזין לרוץ ולקטרג עד שהיו רצין אחד להעביר את חברו, וכההיא דאחימעץ (דשמואל ב' י"ח, כג) דכתיב שם שהיה רץ והעביר את הכושי, ומצינו כענין הזה במלאכים דכתיב (זכריה ב, ז-ח) והנה המלאך הדובר בי יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו ויאמר רוץ וגו', וכתב הרד"ל שאפשר לגרוס מקרא זה לכאן:

והוא מחלקה שלל. כן צריך לומר:

הודך הוא אישורך היא. כן צריך לומר (אות אמת):

אישורך. לשון אשר קדריש:

אמר לון לית שוקה. כן צריך לומר (אות אמת). ופירושו אין תאותה של תורה יוצאת מעמכם, כלומר גזירותיה ומצותיה אינם שייכים אצליכם וכדמפרש ואזיל:

סדקאריס. אומן עושה מלאכת מחשבת מחט סידקית, והמעריך פירש אומן במלאכת המשי:

שבית שבי לקחת מתנות באדם אלו הלכות. כן צריך לומר (אות אמת). ולפי הדרשות הנזכרים לעיל יתפרש סיפיה דקרא נתן את הכרם לנוטרים, שהמלאכים אמרו להקדוש ברוך הוא שיתן להם התורה ללמוד ולעשות אותה, אבל הקדוש ברוך הוא נתן את הכרם לנוטרים היינו למי שאפשר להם לשמור אותה, ולא נתן למלאכים כי הם אי אפשר לעשותו כנזכר לעיל (הגר"א). ואמר איש יביא בפריו אלף כסף, שלכל אחד מהצדיקים מוסרים לו כפי מעשיו אלף מלאכים כמה דאת אמר (תהלים צא, ז) יפול מצדך אלף, וכמו שאמרו בתנחומא סדר ויצא (סימן ג), ועיין במדבר רבה פי"ב (סימן ג):

כל מקום שהשרה הקדוש ברוך הוא תורתו השרה שכינתו. וכדאיתא בשמות רבה ריש סדר תרומה, משל למלך שהיה לו בת יחידה (הא דמדמה התורה לגבי ה' כבת יחידית, הוא משום שהיא חמדה גנוזה שמשתעשע בה) בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לו לילך לארצו וליטול אשתו, אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך, קיטון (פירוש בלשון יון חדר, מוסף הערוך) אחד עשה לי שאדור אצליכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי (ואף עכשיו שנחרב בית המקדש מכל מקום לא זזה שכינה מכותל מערבי, וגם בכל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם לסיבה זו, תולדות נח) שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש וגו', עד כאן לשונו:

קודם על הארץ. על הארץ הוא עיקר הוד שכינתו לפי ששם התורה נתונה, ומן הארץ עלה הוד שכינתו והשגחתו על השמים, ובבראשית רבה פי"ב ובפסיקתא הלשון שיחק עליהם הקדוש ברוך הוא, רצה לומר בזה שפייסן תחלה ואמר להם אני דר בעליונים כו', ולא אמר להם כן אלא לפייסן שלא יקטרגו, ועיין בתנחומא סדר תרומה (סימן ט):

אמר הקדוש ברוך הוא כרמי שלי לפני. פירוש ישראל שנקרא כרם כדכתיב כי כרם ה' צבאות בית ישראל אף על פי שמסרתים בידי נבוכדנצר, שלי הוא ולפני, רצה לומר באמונתיהם:

אלף היו הצדיקים. כדלעיל החרש והמסגר אלף:

ונתמעטו כאן ונעשו מאתים איש. דריש ומאתים לנוטרים את פריו, לפי דברי הנוטרים שמסר כרמו להם שהוא נבוכדנצר (כדלעיל נתן את הכרם לנוטרים זה נבוכדנצר) שקטרג עליהן לפני המקום שנתמעטו על מאתים, ואמר נבוכדנצר זה להקדוש ברוך הוא האלף שהיו לך שלמה (מלך שהשלום שלו) נעשו רק מאתים (רד"ל):

ונתרבו כאן כו'. אפשר הוא מידריש מקרא דלקמיה נתן את הכרם לנוטרים איש יביא בפריו אלף כסף (ואין כסף אלא צדיקים כדלעיל) והיינו כל איש מהמאתים שאמר נבוכדנצר יביא בפריו (שיעמיד תלמידים ובנים צדיקים) עוד אלף ויתרבו על מאתים אלף, ואמר הקדוש ברוך הוא כרמי שלי לפני, ואמר נבוכדנצר האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים, רצה לומר האלף שהיה לך ונמסרו לנוטרים נעשו מאתים, והשיב הקדוש ברוך הוא את פריו, רצה לומר הלא להמאתים אלו יש לכל אחד את פריו האמור למעלה איש יביא בפריו אלף כו' וא"כ הם מאתים אלף (רד"ל):

מה טעם האלף לך שלמה. כי התלמידי חכמים נקראים שלמה, ועתידים צדיקים ליקרא בשמו של הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא נקרא שלמה מלך שהשלום שלו (רד"ל):

עד שישלימנו לאחרים. פירוש עד שילמדנו לאחרים, ובספר ישן גרס בהדיא אין הרב נוטל שכר על תלמודו עד שילמדנו לאחרים כו'. ואפשר שמפרש האלף מלשון לימד, וכאילו נקוד הַאֲלֵף בבנין הפעיל ויוצא לשני, ותיבת שלמה מפרש מלשון תשלומין ושכר, על דרך (תהלים צ"א, ח) ושלמת רשעים תראה, וזהו הַאֲלֵף לַמֵד לאחרים, ואחר כך לך שלמה, תקבל תשלומין ושכר, אבל לא קודם הלימוד:

שלא במקומם. שתמיד היו הולכים בשיירא בסחורתם:

בבית קולין. חדרים ששם חובשין המורדין (ערוך):

קצרקטין. לפי הענין הוא שרים, וכן הוא בלשון קדר (אות אמת ומתנות כהונה). והמעריך כתב פירוש אנשי המבצר והבית שלו, והמוסף הערוך כתב פירושו בלשון רומי צבא וחיל ומחנה:

והלך לשמוע מה הימנון הן אומרים. כן צריך לומר, ופירושו זמר ושיר ושבח (רד"ל):

אל נחסר לאדונינו המלך. כלומר יהי רצון שלא יחסר ממנו לעולם כלומר וחי לעולם:

ביום השבת משכימים כו'. כתב רמ"א בא"ח סימן רפ"א סעיף א' ונוהגין שבשבת מאחרין יותר לבא לבית הכנסת מבחול משום דבתמיד של ימות החול נאמר בבוקר ואצל שבת נאמר וביום השבת דמשמע איחור עד כאן. ומצאתי רמז לזה במגלה עמוקות (תשא דרוש ב) ואתה קדוש יושב תהילות ישראל, סופי תיבות שבת, כי בשבת יושב וממתין הקדוש ברוך הוא לתפלות ישראל:

ואין חברים אלא מלאכי השרת. שהם בני האלהים דוגמת ישראל (רש"י):

ותנו דעתכם שלא תשנאו כו'. זה נדרש גם כן על לשון חברים שיהיו כולם חברים זה לזה באהבה, ומקשיבים זה לקול זה לעשות כל אחד רצון חבירו באהבה (רד"ל):

ותחרות ומצות. כן צריך לומר, ופירושו מחלוקת (רד"ל):

כשישראל נכנסין לבתי כנסיות. דהיינו שקורין קריאת שמע בצבור שאז חוזר הש"ץ ה' אלהיכם אמת, דבזה נשלמים רמ"ח תיבות, מה שאין כן כשאומר קריאת שמע ביחיד בביתו שאז חסר מהרמ"ח שלש תיבות:

בקול אחד. שאין אחד משמיע קולו יותר מאחרים. כתב הרד"ל מזה המדרש סמך לדעת הרדב"ז בתשובה ח"ג סימן תמ"ו שיקראו הצבור קריאת שמע ביחד מלה במלה, ולפי דעת הגאונים (עיין תשובת הגאונים שבסוף ספר נהרות דמשק [שערי תשובה לייפציג תריח] סימן שמ"ג) שאומרים קריאת שמע בלחש, צריך לומר שכאן מדבר על פסוק ראשון שלזה אומרים ביחד ובקול רם כמו שכתוב בהגה"ה באורח חיים סוף סימן ס"א, עד כאן לשונו :

בדעה וטעם אחד. לקבל עול מלכות שמים שלימה (גבול בנימין). ובאות אמת מגיה בדעה אחת ובנועם אחד:

כשאתם קורין חברים. פירוש כשאתם קורין קריאת שמע חברים באהבה וקיבוץ אחד:

הדומים. לשון שבח ותהלה כמה דאת אמר (תהלים לז, ז) דום לה' והתחולל לו, וכן דומינו הוא שבח ותהילה (מתנות כהונה):

בקול אחד. כמה דאת אמר כלם כאחד עונים ואומרים, וכתיב (ישעיה ו, ג) וקרא זה אל זה ואמר קדוש כו', שאין מלאך אחד מקדש קודם שמתחיל חבירו:

על הרי בשמים. קרי ביה בַּשָׁמַיִם:

טהרני כצבי. דכתיב ביה (דברים יב, טו) הטמא והטהור יאכלנו, הרי שהוא טהור מלקבל טומאה:

גדיים ואילים. דלעיל פ"ב סימן ך' קאמר המדרש או לעופר האילים לאורזילהון דאיילתא, ופירושו איל בחור, וזהו שאמר כאן גדיים ואילים:

אתא לך כו'. בא לך מן הריח הרע אל הריח הטוב, וזהו לשון הפסיקתא ברח דודי אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם ערוק מריחא בישא ואתי לך לריחא טבא:

שני חברים כו'. עיין שבת דף ס"ג, א:

ונכבשין. פירוש שנוחין זה לזה, נושאין ונותנין בה בנחת רוח ונכנעים ומודים זה לזה:

ידבר עמים תחתינו. ישפילם וכל שפלות בנחת (רש"י):

מחזיר להם טעותם. רצה לומרל שמסייען שיבואו על האמת:

וישמע להם. רצה לומר דרש וישמע לשון הבנה שנותן להם בינה לבא על טעותם:

שהוא מזכירה להם. אם שוכחים אחר כך מה שלמדו. וכתב הרד"ל ואולי מכוון הוא לזה שאמרו בברכות דף ו' ע"א תרי מכתבן מיילייהו בספר הזכרונות, שלכן דבריהם נזכרים להם למטה גם כן, עד כאן לשונו:

קורין בתורה בחבורות. פירוש עוסקים בתורה ביחד שנים שנים או יותר וכדכתיב איש אל רעהו, וכן כתיב כאן חברים מקשיבים:

בעריות שמזכירים. עיין מגילה דף י"ב ע"א:

אפילו להחריב לעולמו. רצה לומר לא זו שרוצה לאבד אלו שעושים מעשים אלא אפילו כל העולם רוצה להחריב:

מביט אליהם בשתי עיניו. כי כשעושין רצונו של מקום משגיח בנו בעין מדת רחמים ובעין מדת הדין, אך כשאין עושין רצונו של מקום לא יבצר מלהטיב את יראיו בעין מדת הרחמים, אך לא גם במדת הדין, לאשמות העם, על שאין הדור ראוי, שאין עושים רצונו של מקום (אלשיך):

שריהם. של האומות:

אצלי בשמים. קרי ביה על הרי שֶׁבַּשָׁמַיִם כלומר על ההרים שֶׁבַּשָׁמַיִם:

אמר רבי יצחק כהדא. רצה לומר לא כמו שאתה אומר על הרי בשמים פירושו על הרים שֶׁבַּשָׁמַיִם אלא פירשו שַֹמִים ממש כלומר סמים הם שרי האומות, שהם הסם והעיקר שלהם, כי הדא דכתיב (שמות ל"ד) ואתה קח לך בשמים ראש שפירושו סמים ראש, וכהדא דכתיב (מ"א י') גמלים נושאים בשמים וזהב שפירושו סמים וזהב, כך כאן גם כן הרי בשמים פירושו הרי בסמים. וכך צריך לומר בפנים המדרש כמה דאת אמר ואתה קח לך בשמים ראש סמים ראש, גמלים נושאים בשמים וזהב סמים וזהב, רבי חוניא כו' (שמעתי):

תרין. פירוש הפסוק השני:

לעשות בהם משפט כו'. לא נתבאר היכא יליף לה, ובילקוט ישעיה ובילקוט יהושע גרס כתוב אחד אומר ירה בים וכתוב אחד אומר רמה בים, כיון שראו ישראל שר של מצרים נופל נתנו שבח לכך נאמר רמה בים ואחר כך כתיב מרכבות פרעה וחילו ירה בים (מתנות כהונה):

נמשלה גאותן של ישראל. אפשר דצריך לומר גאולתן של ישראל:

הדא חקלא כו'. השדה הזו כשהיא נקצרת שלא בעונתה אפילו התבן אינו טוב, וכשהיא נקצרת בעונתה אף התבן הוא טוב:

מקטיף נלקט. שקוטפים האשכולות:

בסמיה. החומץ שעושין ממנו:

איתעביד כו'. כשנעשה הכרם חמר פירוש יין טוב אז כורתין אותו, וענין המשלים כולם שכשישראל ממהרים את הקץ אינו עולה בידם, ובעתו במהרה יעלה בידם ועלו בשם ה' יתברך(מתנות כהונה). והא דכתיב אני ה' בעתה אחישנה, היינו בזכות כדלקמן ובדור שכולו זכאי, כי אז נשלם התיקון, אבל קודם תשלום התיקון בתשובה שלימה אינו טוב, כי כל תיקון התשובה צריך להיות קודם הגאולה (נזר הקודש):

לא זכיתם בעתה. קשה א"כ אחישנה בעתה מבעי ליה. ויש לומר דמילתא פסיקתא נקט ברישא. עוד יש לומר משום שאם תבא הגאולה שלא בעונתה אינה טובה כדאיתא לעיל, להכי נקט בעתה ברישא לומר דכשיחישנה על ידי זכות תהיה הגאולה הגונה כמו בעתה, וזהו הטעם שמייתי המדרש הא דרבי אחא הכא. ועיין בירושלמי פרק קמא דתענית (ה"א) ובבלי סנהדרין דף צ"ח, א' ועיין שם במהרש"א בחדושי אגדות: