הה"ד אחור וקדם צרתנימשום דבעי למימר כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף כך תורתו וכו'. ואההיא גופא תיקשה לן למה נוצר אחר הבעל חי. הקדים הנך דרשות דדריש אאחור וקדם דיהיב טעמא לאיחור יצירתו:

לשני עולמותאחור זה עוה"ב הבא לבסוף. וקדם זה העוה"ז הקודם לו. וקשה הא ר' יוחנן אמר בברכות דף ה' ע"ב לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות. וע' בתוס' שם. וע' בענף:

**ואם לאו בא ליתן כו'**שאצ"ל שלא יזכה לעוה"ב אלא שנענש על חטאיו:

דין וחשבוןהקדים דין לחשבון. לפי שהאדם כשהולך לבית עולמו קודם שיתן חשבון מודיעים לו כל דיני התורה. ואח"כ שואלין אותו הבא על אשת חבירו מה דינו. העושה מלאכה בשבת מה דינו. והוא משיב על הן הן ועל לאו לאו. ואח"כ מזכירין אותו כי הוא אשר עשה כן העבירות אשר שאלו אותו הדין ואומרים לו אתה האיש. באופן כי מתחלה הוא נותן הדין ואח"כ החשבון. והוא נותן את שתיהן:

ותשת עלי כפךלשון יסורים דומיא דכפך מעלי הרחק:

אנדרוגינוסאנדרוגינוס דהכא פירושו דו פרצופים. ורשב"ל בא לפרש דבריו:

דו פרצופיןשני פרצופין נבראו תחלה אחד מלפניו ואחד מלאחריו ונסרו פי' וחלקו לשנים ועשה מן האחד את חוה:

מצלעותיודמשמע דצלע ממש הוא שלקח מגוף האדם לא פרצוף:

מסטרוהיפי' אחד משני צדדיו כלו' חלקיו. ולעולם שנסרו:

**מסוף העולם כו'**פי' שגופו היה ממלא העולם מכל הצדדים ממזרח למערב מצפון לדרום. וכן קומתו ממלא החלל מהארץ ועד לרקיע. והוא היה בג"ע שהיא גדולה מהעולם הרבה:

אחור וקדם צרתנידקדם הוא רוח מזרחית כדכתיב קדמה מזרחה. ומדמזרח קרוי קדם מכלל דמערב קרוי אחור:

**ולמקצה השמים כו'**דרום וצפון נקראו קצוות בפי התוכני' [מת"כ]:

ותשת עלי כפךכד"א ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים [מת"כ]. או כמו נשא לבבנו אל כפים [איכה ג']:

אחור זה יום הראשוןצ"ל אחור זה יום אחרון. וכן הוא בתנחומא סדר זו. וכן גרס רש"י בבראשית רבה פרשה ח'. וכן גרס בספר נשמת החיים מאמר שני פ' י"ז. ופירושו שגופו נברא אחור לכל מעשה יום אחרון:

**וקדם זה יום אחרון.**פי' וקדם למעשה יום אחרון. וא"א הגיה כן:

רוחו של אדה"רשהנשמה נברא קודם מעשה יום אחרון:

אחור זה יום אחרוןפי' אחור למעשה יום אחרון וקדם למעשה יום ראשון. וכן הגיה הא"א. ור"ל שגופו מאוחר לכל ורוחו קודם לכל:

רוחו של מלך המשיחוכבר כתב הזוהר וחכמי האמת בכמה דוכתי דבן דוד הוא עצמו נשמת אדה"ר. ואד"ם נוטריקון אדם דוד משיח:

אתה קדמת למ"בוזה מצד הנשמה שהיא קדמה לכלל מעשה בראשית. ואם לא זכה אומרים יתוש קדמך במעשה בראשית וזה מצד הגוף שנברא באחרונה:

אחור לכל המעשיםדס"ל דנפשו וגופו נבראו אחרי הכל כפשטיה דקרא:

וקדם לכל העונשיםכדכתיב במבול וימח את כל היקום מאדם עד בהמה ברישא אדם והדר בהמה:

**אשא דעי כו'**משום דק"ל לימא אשה כי תלד זכר. לכן בעי לתרוצי ע"ד הדרש שרמז לחסד ה' בזרע שמטפה של לכלוכית נותן נפש שלימה לאביו. וחסד עם התינוק בהיותו כזרע בבטן אמו שמאיר לו שם ושוב מתירו משם. ומשום דעל כל האי מתפרש ולפועלי אתן צדק כדלקמן נקט האי קרא. ואיידי דמייתי ליה מפרש ליה ברישא באנפי אחריתי כדרך המדרש:

משמש שתי לשונותר"ל הלשון הזה אשא יפורש לשון שירה. כמו ישאו קולם ירונו. ואומר אשא דעי למרחוק אשא קול שירה בשומי דעי להבין מרחוק. וזה על שבחן של צדיקים [האמור בפרשה שם לא יגרע מצדיק כו' וכל המענה] ויהי פי' ולפועלי אתן צדק אתן שבח ואודה צדקתו עם הצדיקים. ויפורש לשון דבור כלו' שאין נשיאות הקול לשירה רק לדיבור דעלמא. והיינו על מפלתן של רשעים שידבר ויודה על הדבר. אבל לא יאמר שירה שאין לשורר על הרעה שנעשה לרשעים אם לא היה לו בזה הצלה. ולפ"ז פי' ולפועלי אתן צדק שיצדיק דינו [יפ"ת]:

על הרחוקים שנקרבושיטה אחרת היא זו. דלרבי מאיר דמיירי בצדיקים ורשעים יתפרש רחוק מעבירה או רחוק מה'. אבל השתא מפרש ליה על בעלי תשובה שהיו רחוקים מהקב"ה ונתקרבו. ולפ"ז השירה לה' שפושט ידו לקבל שבים ובילקוט איוב הגי' נאמר על הרחוקים ואמרי לה על הרחוקים שנתקרבו:

א"ר נתן מחשביןכלו' מעיינים ונותנים מחשבתם באברהם שבא מרחוק. והיינו אשא דעי למרחוק ועל זה לפועלי אתן צדק והודאה. והיינו על שענהו ה' שם בהר המוריה שנאמר עליו מרחוק. א"נ ההודאה היא על מה שהקריבו ה' והדריכו לא"י כאומרו מי העיר ממזרח:

**וא"ר ר"ח ב"פ מחשבין כו'.**לר' חנינא העיון וההודאה על מה שקרבנו ה' לעבודתו אחרי היותינו רחוקים ממנו במצרים:

**א"ר חגי דברים כו'**לר' חגי ההודאה והעיון על הקריבו אצלינו הדברים הרחוקים כגשמים ורוחות:

**מהלך ת"ק שנה כו'**כי כן השיעור מהארץ עד לרקיע הראשון:

מנגבןמייבשן:

**אם אליהו אמרו כו'.**ר"ל מה שאמר שישים דעתו למרחוק כדי להודות לה' על פעולותיו אפי' לא יאמר זה רק מאליו הוא שבח. כי בחכמתו ישיג הרבה מנפלאות ה' בטבעיות כמו שישיג החוקר ויש בזה הרבה להודות לה'. ומפני שהוא תחלת מענה יש לומר שעדיין אינו מדברי רוה"ק אלא התחלת דבר כנטילת רשות לדבר [רד"ל]. אמנם אם דבר ברה"ק עדיף טפי שמשיג מנפלאות ה' למעלה מהשגת החוקר ועל אלה יגדל כבוד ה' לאין חקר:

ואם ברה"ק אמרומשום דנביא הוה כדאיתא בפ"ק דב"ב. בוודאי דבריו ברה"ק היה שה' העיר את רוחו להשיב את איוב:

לכלוכיתטיפה של שכבת זרע:

ומאיר לו שם נרמסיים בס"פ המפלת וצופה מסוף העולם ועד סופו. ויש לפרש דהיינו אשא דעי למרחוק שבנר שכלו צופה בכל העולם וע"ז יתן צדק לפועלו [רד"ל]:

בהלו נרו עלי ראשיולעיל מיניה כתיב מי יתנני כירחי קדם והיינו ירחי לידה כדאמר בפ' המפלת איזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים הוי אומר אלו ירחי לידה:

**בבית האסורים כו' כך הוולד.**וזה מ"ש במענה שם עני יוצא בית האסורים ואם אסורים בזיקים גו' (רד"ל):

הה"ד חיים וחסד עשיתגם כוונת אגדה זו לפרש כי תזריע לחסדי ה' בגוף האדם הילוד שהקב"ה שומרהו מהפלה ומהחמימות והזנתו מהחלב כדלקמן:

שלא יפול וימותוזהו חיים וחסד ויש לפרש שז"ש ופקודתך שמרה רוחי שפקודתך על הטבע היא שומרת רוחי בבטן (רד"ל):

אין זה שבחבתמיה. כי לולי השגחת ה' בשמירתו לא היה מועיל:

**בהמה זו מהלכת כו'**ר"ל שהבהמה להיות רבוצה גם העובר אפילו בעת תנועתה כרע רבץ ואין מחריד. משא"כ האשה שבתנועתה הולד מתנועע וקרוב ליפול שאינו אלא נתלה באויר:

והולד נתון בתוך מעיה כמין שקזה ט"ס. והעיקר כגירסת הערוך כמין סקיפסטי פי' תיבה מכוסה בל' יוני [מעריך]. והמוסף הערוך כתב פי' בלשון יוני עגלה וצב מכוסה להגן מן הרוח וגשם ושרב:

אין זה חייםשאם אילו ינק ממקום הטנופת היה התינוק קץ ואינו יונק. או האם הוה טריחא לה להניקו בכל עת שלא תגלה ערותה ולפעמים היה מת למעוט מזונו:

בחמיןבערוך גרס בקמין. ונראה שהוא אמבטי:

אינו מתבתמיה:

ומעיה של אשה מרותחיןוזה נס באשה טפי מבהמה שאין מעיה כל כך חמין מפני שאינה אוכלת ושותה דברים חמין כאשה. ועוד כח הבהמות לסבול החום יותר מהאדם שהוא אסטניס:

והקב"ה משמרומילתא אחריתי הוא שה' משמרו ג"כ שלא יעשה שפיר כו':

שפירעור הולד שהעצמות והגידים והבשר נוצרים בתוכו. ושליא היא כמין לבוש שהולד שוכב בתוכה וסנדל היא חתיכת בשר כצורת סנדל:

אם אוכל אדםואף שהמאכל הולך אל האיצטומכא ובני מעים. והולד ברחם. מ"מ ע"י שהאשה זקופה כובד האיצטומכא היה דוחה את הרחם ודוחה הולד לולי השגחת ה':

קינין קיניןמיני חדרים:

פוקין פוקיןפי' עגילי בשר כטבעת כמו פיקה של גרגרת:

חבלים חבליםפי' שהתינוק מקושר בכמה חבלים וקשורים. והערוך גרס במקום קינים קינים כינים כינים. ופירושו לשון כנוניות והדרא דכנתא:

**במתלתא אמר כו'**במשל אומרים בני האדם כשהותר חבל אחד הותרו שני חבלים כשהם קלועים ומגודלים זה בזה ובראשם קשר כשהותר חבל אחד מתוך אותו קשר שני החבלים נמצאים מותרים:

אם היה זכרכלומר כל החסדים הנזכרים עושה ה' עם העובר וביותר עושה עמו חסד אם עשאו זכר ולא נקבה. לכן סמך וילדה זכר לכי תזריע דדרשו על החסדים שעושה השי"ת עם הזרע מתילת זמן העיבור עד סופו (יפ"ת):

ויסך בדלתים יםגם דעת אגדה זו לפרש אשה כי תזריע כאגדה דלעיל דרמיז אחסדי ה' עם העובר בבטן אמו. ולהכי מייתי נמי קראי דמשתעי בשמירת ה' העובר בבטן אמו והוצאתו לאויר העולם. ותת חיבתו בעין רואיו כדמפ' ואזיל:

**ר"א ור"י ור"ע כו'**מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

כך לאשהפי' מפתח אחד לאשה:

**בגיחו כו' שמתגאה כו'**דרש בגיחו כאילו כתוב בגאו בחלוף אותיות אחה"ע. ור"ל בגיחו בשביל גאו כלומר שהשמירות הללו ששם ה' ברחם האשה דלתות ומפתחות הוא מפני שמירת הולד לפי שמתגאה לצאת מרחם קודם זמנו ורע לו. ולפ"ז כינה את העובר כים על שם שהוא כים נגרש ומתגאה לצאת. ויסך אלוה בעדו כמו ששם ה' גבול לים שלא יצא וישטוף את העולם. והרד"ל כתב בגיחו מפרש כפשוטי' ל' נמשך לצאת ול' מתגאה דנקט הוא מסיפי' דקרא בגאון גליך עכ"ל:

זה השליאעל ידי שטמון בתוכה כטמון במקום אפל קרי לה ערפל:

ג' חדשים הראשוניםמפני שאז הולד במדור התחתון כדאיתא בפ' המפלת. ולכן קרוב יותר ליפול לפי שפי הרחם למטה ואז הוא קרוב לפה. וה' דרך נס מעמידו. והיינו ואשבור עליו חוקי שנתן לו חוק בל יעבור ובטל חק הטבע:

ג' חדשים האמצעיםשהוא במדור האמצעי והרי הוא בשמירה יותר כאילו שם לה בריח ודלתים:

אלו ג"ח האחרוניםשבתוך זה הזמן תהיה לידתו יש שנולד לז' ויש לט'. ולא יוסיפו עבור מזה הזמן. ואם יקרה לפעמים שיוסיף עבור מזה הזמן זהו על המקרה הרחוק. והכא בדרך העולם מדבר:

בגאון גליךכצ"ל. ומה שנכתב בעון גלליך הוא ט"ס. ופירושו אע"פ שהוא מלא גללים שם הקב"ה בחק הטבע שמתגאה להתחבב בעיני הכל לחבקו ולנשקו. ומפרש גליך לשון גללים פי' גלל וטינוף:

**וביותר אם הוא זכר כו'**הכוונה דאיתא בנדה דף ל"א ע"ב מפני מה אמרה תורה זכר לז' ונקבה לי"ד. זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה. נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לי"ד. וזה שאמר המדרש וביותר אם הוא זכר ר"ל שהשמחה יותר כשהוא זכר הה"ד אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' שבעת ימים. ובנקבה י"ד ימים ש"מ שיש יותר שמחה בזכר מבנקבה וכנ"ל:

**הה"ד הן בעון כו'**גם כוונת אגדה זו לפרש דאשה כי תזריע רמז לחסדי ה' עם העובר. שהאב והאם לא יכוונו רק להנאתם וה' בהשגחתו על הטפה ההיא מהוה ממנה העובר. ולהכי מייתי האי קרא דרמיז ביה ענין זה כדמפרש ואזיל. ואיידי דמייתי קרא מפרש ליה כוליה כדרך המדרש:

ר' אחא אמר בעון מלא אפילו אם יהיה חסידכצ"ל [יפ"ת] דמיתורא דוי"ו דעון דריש שאין נקי. מעון דרבויא הוא לומר שדרך העון למצוא מאד שאפילו חסיד אינו נמלט מקצתו. והדר דריש עיקרא דקרא דהן בעון חוללתי דר"ל שתחילת יצירתו היתה בעון שלא נתכוין מולידו למצות פו"ר אלא להנאת עצמו הנאת המשגל וזה נחשב קצת לעון:

**אפשר שלא כו'**שאי אפשר לעמוד תמיד על הנקיות הגמור מפני טבע החמור. ועי' בענף:

תדע לךשאילו יכוונו לחיות זרע לא יהפכו פניהם מיד שמהנהגת העיבור שלא יפסיד מהוצאת האבר מיד אבל ישקוד שם שעה. וכן היה ראוי שתעמוד במצבה בעת העבור שוקדת דביקת הרגלים יוצרת הנשימה ותישן אחר זה:

אחר נדתה ובסמוךפי' שלא יעברו ימים רבים אחרי נדתה אלא סמוך להעברת ימי נדתה והיינו כדר' יוחנן דאמר בפרק המפלת אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה ודריש ליה מבחטא יחמתני אמי שהוא לשון טהרה. כלשון וחטאו את הבית כדאיתא התם. ופירש"י ה"ק ע"י דם נדות שהוא המביאו לידי עון חוללתי שהוא גרם לי שעברה וכשנתחטאת אמי ממנו יחמתני:

**ארחי ורבעי כו'**גם כוונת אגדה זו לפרש כי תזריע על חסד ה' עם העובר. ויותר כשעושהו זכר. והיינו דמסיים וביותר אם הוא זכר. אלא דמפרש ליה בברירת טיפת הזרע ממש וזריקתה לאיברים. ולהכי נקט האי קרא דמשמע ליה בהכי וכדמפרש ואזיל. ולפ"ז יהיה פי' ארחי ורבעי על ענין התשמיש כדפרש"י בפ' המפלת אחרי תשמיש כמו דרך גבר בעלמא. ורבעי תשמיש לשון לרבעה:

מטיפה של לבנותכלומר מהיותר ברור שבזרע כמ"ש בפ' המפלת על זה הפסוק שלא נוצר אדם מכל הטיפה אלא מן הברור שבה. ודריש לה מזרית כדמפרש כאדם שזורה וכו':

**רשב"ל אמר אף כו'**מודה הוא בדרשת ר' יוחנן אלא שהוסיף עוד דזרית אתא נמי למימר שאינו מאבד הטפה הנשארת אלא שזורה ממנו לעצמות ולשאר האברים. וזהו שאמר אלא זורה מטפה למוח היינו מן הטוב ממנו למוח. ומטפה לעצמות היינו מן הנשאר:

וביותר אם היה זכרפי' ביותר עושה ה' חסד עמו שעושהו זכר כדפירשתי לעיל סי' ג':

**תן חלק לשבעה כו'**משום דק"ל מ"ט להזכיר דין המילה הכא לגבי דיני הנדות. בעי למימר דרמיז שבזכות שמירת ימי נדה תזכה לבן שיקיים בו מצות מילה. ומייתי סמך לזה האי קרא דזה פירושו למאי דמפרש ז' ימי נדה ושמנה ימי מילה:

אלו ז' ימי נדהפי' תן חלק לה' לקיים מצותו בז' ימי נדה. ובכן תתן לו ג"כ חלק ותתקיים מצותו במילה. או הכוונה שישים חלוק והפרדה בינו ובין אשתו בז' ימי נדה ואז תזכה גם למצות שמנה:

דומה לרשוןהוא חגב:

כב' טיפין של זבובכעיני הזבוב:

ושתי חוטמיובגמרא מייתי דתני ר' חייא ב' עיניו מרוחקים זה מזה. וב' חוטמיו מקורבין זה לזה:

זהוריתנימא של משי. וע' בירושלמי ובבלי פ' המפלת:

דומה לשעורהבגמ' גרסינן פיו מתוח כחוט השערה ופרש"י סדק קטן ונראה כאילו חוט השערה מתוח שם:

גווייתופי' גיד אבר הזכר. והיפ"ת פי' גויתו גופו כי כל גופו עגול ושיעורו כעדשה:

גלמי ראו עיניךדלעיל מיניה כתיב תסוכני בבטן אמי אלמא ביצירת העובר מיירי:

כשעורהשהיא סדוקה לארכה:

אין בהפי' בצורה הנזכר. ולא בנקבה בלחוד קאי. ובגמ' גרס וחתוך ידים ורגלים אין לו. ופרש"י חתוך ידים ורגלים עדיין אין נראין כדאמרינן תחלת ברייתו דומה לרשון. והא דתני וב' זרועותיו כב' חוטין היינו שיש להם הכרה לבד אבל אינם נפרדים ובולטים מהגוף. ומיהו בגמרא לא גרסינן בזרועותיו:

פנקספרש"י לוחין שכותבים בהם הגלחים:

על ב' צלעיובגמ' גרסי' צדעיו. ותו איתא התם ב' אציליו על ב' ארכבותיו ופרש"י אציליו אושול"ש. ורבינו תם פי' דאצילו היינו קוד"א:

יהרוג את אמופרש"י שבית הרחם אינו רחב להוציא רעי הנאסף בו:

נפתח הסתוםפיו:

נסתם הפתוחטבורו:

מתחיל בעור ובשרכמ"ש באיוב עור ובשר תלבישני וגידים ועצמות תסוככני:

וגומר בעור ובשרכצ"ל:

**למה מתי יחזקאל כו'**לפי שעצמותיהם היו בעולם ראוי שיבא עליהם המחובר להם תחלה ואח"כ המחובר לדבר ההוא כדרך הנכנס למרחץ שאם ילבש העליון תחלה איך ילבש אח"כ התחתון שצריך שיהיה מתחתיו. וכן אם יכסה העור על העצם איך יבא אח"כ בשר וגידים בנתים. ואע"פ שהיה אפשר דרך נס. אינו נכון. אבל בתחייה שרוב המתים עצמותיהם שבו אל העפר הרי הם כיצירה חדשה ויתחיל בעור ואע"פ שעדיין נשאר עצם לוז כדלקמן פ' כ"ח. מ"מ אז גם הוא יהיה נשאר בהוויתו אלא יהיה נמחה כחלב ונקפה כגבינה [כדאיתא בזוהר פנחס] וממנו יצוייר בנין כל הגוף. לכך שפיר שייך ביה קדימת עור ובשר לגידים ועצמות [נזה"ק]:

התכתניהוא לשון עבר ומורה על היצירה הראשונה. ולא אמר כן אלא תתיכני שהוא לשון עתיד כמשפט אית"ן:

אם הרחםשבו התינוק מונח נקרא אם:

**מלא דם וממנו יוצא כו' ונופלת לתוכו ועומד ומיד הולד הולך כו'**וכצ"ל. וכדלקמן נפקא ועומד [רד"ל]:

**משל לחלב כו'.**שפלוסופי יון אומרים שכל גוף העובר מדם הנקבה ואין לאיש חלק בו אלא נתינת הצורה שהיא על ידי זרע האיש כמסו בחלב. וזה דעת מאמר זה [יפ"ת]:

מסוסם או עשב שנותנין בחלב להעמיד ולהפריד מי החלב מן הגבינה. מסו לשון חלוקה כד"א הרמונים משימסו. וכן אם של אשה היא מלאה דם וטיפה של בנות יורד לתוכה ומיד נקפה [מת"כ]:

רופףמנענע ונע ונד:

**לשני ציירין זה צר דמותו של זה וזה צר דמותו של זה.**כצ"ל [יפ"ת] ובא"א גריס זה נותן צורת דמותו של זה וזה נותן צורת דמותו של זה. וכתב היפ"ת דגם בעל המשל הזה ס"ל שההולדה כהקפאת הגבינה וחומר הולד מדם הנקבה וצורתו מזרע הזכר. ומ"מ יש כח בדמיון האשה לצייר הולד כצורה המצויירת בדמיונה בעת העיבור. וס"ל שזה הציור מועיל להיות העובר זכר או נקבה. וע"כ ציור הזכר שמדבק דמיונו באשתו יסבב הולד מהזרע כמותה. וציור האשה בבעלה יסבב ההפך. ומי שציורו יהיה יותר חזק ינצח לשל חבירו:

הה"ד אשה כי תזריעדאל"כ תזריע למה לי. אלא לומר שהיא סבת הזרעת זכר. ואע"פ שאין הזרע רק מהזכר לדעת המדרש הזה כדלעיל. פי' תזריע תתן זרע כדפי' ראב"ע הפסוק ע"ד חכמי יון:

ובתואל ילד את רבקהדא"כ ולבתואל נולדה רבקה מבעיא ליה כדרך שאמר בנים לנחור אחיך שלא הזכיר הולדתו רק שנולד לו:

ואת דינה בתודבתו למה לי דהא אילדה ליעקב קאי. אלא מילתא אגב אורחיה קמ"ל דיעקב סבת דינה. והא דכתיב ותצא דינה בת לאה. היינו משום דנדמית לה בהיותה יצאנית כדלעיל בב"ר:

ושם בת אשרדאל"כ ושם אחותם סרח מבעי ליה כדכתיב בפרשת ויגש וסרח אחותם. אלא דמילתא אגב אורחיה קמ"ל:

**א"ר אבין כו'.**ר' אבין חולק על הנ"ל וסובר שמשני הזרעים יחד התהוה הולד. ואשה מזרעת תחלה יולדת זכר וכו' כדעת הגמ'. וטעמו שס"ל שי"י הטביע בזרע הזכר שיתהוה ממנו נקבה. ובזרע הנקבה שיתהוה ממנו זכר כדרך העולם שאין המספר [פי' אומן בלן שמספר הבריות במספריים ותער] מספר את עצמו אלא איש רעהו יעזורו. וכן האשה תביא צורת הזכר והאיש מביא צורת הנקבה. ולכן כשהאשה מזרעת תחלה יתחיל הטבע בהויית העובר בזרעה. ולכן תהיה יצירתו זכר כנמשך מטבע זרעה. וכשיצטרף זרע האיש אל זרעה תשלים ההויה בצורה שהותחלה ויתהוה הזכר משני הזרעים. וכשהאיש מזריע תחלה יהיה בהיפך שתחילת היצירה תהיה בזרעו ואחריתה בזרעה. ולכן יצוייר העובר בטבע הנמשך מזרעו שהוא העיקר וזרע האשה נלוה אליו. ומשל המרחץ כך הוא שכמו שהמזיע ראשון יוצא ראשון לפי שהוכן ראשונה אל היציאה כן התחלת צורת העובר בזרע שנמצא ראשון:

**טובה גדולה כו'**משום עור ובשר תלבישני וגו' חיים וחסד וגו' דעסקינן ביה לעיל נקט לה. אלא שהפסיק המדרש בענין. ועכשיו חוזר לענינו:

**לפי שבעוה"ז כו'**לפי שדרך המדרש לסיים הפרשה במלתא דנחמתא נקט הך מילתא ביולדת מענין הפרשה דמיירי ביולדת. ויתכן דס"ל דאשה כי תזריע רמיז לה. כלומר לעתיד כשתזרע מיד תלד וכמו שדרשו במס' שבת גבי הרה ויולדת יחדיו:

**מה כתיב בטרם תחיל כו'.**רמיזא בעלמא הוא דעיקר קרא משל על קיבוץ גליות בפתע כיולדת זכר בטרם תחיל: