**אל תהי עד חכם כו'**קשה ליה דהוא עד יתירה הוא דה"ל למימר ושמעה קול אלה והוא ראה או ידע. לכן מפרש דכוונת הכתוב לומר דאפי' כשהתובע חטא לו שלא העיד לו עדות שהיה יודע. לא יוכל זה לשלם לו כמדתו. וה"ק קרא ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה כלו' שלא העידה לראובן עדות ששמעה. ועכשיו ראובן זה הוא עד לנפש זו שחטאה לו. מ"מ אם לא יגיד ונשא עונו. ומייתי ראיה לדין זה מהא דכתיב גב עד אל תאמר כאשר עשה לי כו'. ואיידי דמייתי קרא דריש ליה ברישא בענין אחר כדרך המדרש:

אלו ישראלר"ל דקרא מיירי בתוכחת משה רבינו לישראל כשעשו את העגל. שהוכיחם שלא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה. וה"ק קרא אל תהי עד חכם עד שקר. לפי שהעידו עדות שקר שאמרו לעגל אלה אלהיך ישראל. שהשקר דבר שוא ובטל:

**ואתם עדי כו'**ומפרש בספרי כשאתם עדי אני אל. וכשאין אתם עדי כביכול איני אל. וא"כ העיד שקר בו יתברך ה"ל כעדות דמהני ח"ו:

**שנא' רעך כו'**ע' ש"ר פ' ל"ז:

שפתיתם אותושמאמרם בפתוי היה כדכתיב ויפתוהו בפיהם וגו'. וע' ש"ר פ' מ"ב. ודב"ר פ"ג:

הדא רה"ק סנגוריאכי כפי פשוטו אין שייכות הפסוק אל תאמר לשלפניו. רק אם נאמר שבאורו אם תראה העד חנם משקר עכ"ז אל תאמר כאשר עשה כן אעשה לו. ובנמשל ג"כ ככה. ויען ששלמה מדבר מפי חכמה העליונה [הוא רוה"ק שהיא מדריגת שלמה] כאילו החכמה אומרת בשם ה'. שעכ"ז לא עשיתי להם כאשר עשו לי. והיא הסנגוריא לישראל. שלא יאמר הקב"ה כמו שהם כזבו בי ואמרו לעגל אלה אלהיך ישראל כן אכפר בהם ואומר שאינם עמי:

כאדם עברו בריתמבאר סיבת הטעם. כי אצלו יתברך אין שייך מדת הנקם לעשות להם כמעשיהם. כי חטאותם אינו נוגע לעצמותו כביכול. וגם הם חוטאים מצד היצר. ע"ד דאי' באיכה רבתי נחנו פשענו ומרינו כמדתינו ר"ל כמדת האדם שיש לו יצה"ר. אתה לא סלחת כמדתך. ר"ל למה לא סלחת אתה כמדתך שדרכך לסלוח ואין להנקם בב"ו. וזהו המה כאדם שהוא ב"ו החוטא בטבע. ואל אנכי ולא איש להתפעל מחטאם. וזהו אל תאמר כאשר עשו לי כן אעשה לו כי איני דומה לו ח"ו שאתפעל מזה:

ולא אישנראה שר"ל ז"ש אעשה לאיש כפעלו. שרוה"ק אומרת להקב"ה שלא יאמר כן כי לא איש הוא [רד"ל]:

**ראובן הוה ידע כו'**זהו פי' אחר על פסוק אל תהי עד חנם. והכי מפרש ליה אל תהי עד לבטלה כלו' שתבטל עדותך:

סהדיעדות:

אתי סהיד לי הדא סהדותאכצ"ל. פי' והעיד לי זו העדות:

מאחר שפיתית כו' חזרת בךקשה אמאי קאמר משום דהודה לו להעיד תחלה ורמוהו. תיפוק ליה מפני שחייבה תורה להעיד. וי"ל דמיירי במי שאינו חייב מן הדין ללכת להעיד. כגון ת"ח לפני ב"ד הקטן ממנו. ואשמועינן דאפ"ה אם כבר הבטיחו להעיד לו אין לו לשנות דבורו. והיינו דקאמר כשנכנס לדין חזר בו. כי בראותו אותו נכנס לדין שאינו חשוב לפניו חזר בו:

גבי שמעוןששמעון ידע לו עדות:

**מה יעשה כו'**ר"ל סד"א דכון דזה גרם לו נזק ממון בכבישת עדותו יכול להתנקם ממנו לפחות בהיותו גורם לו הפסד ממונו בשב ואל תעשה. להכי קמ"ל שאל יאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו שכיון שחברו לא הזיקו ממש בידים. וגם הוא אינו ממלא חסרונו במה שיגרום גם הוא הפסד לחברו בכבוש עדותו אין לו לעשות כן:

איפופסיןפי' גזר דין:

**ושמעה קול אלה הה"ד כו'**משום דק"ל דמלת קול מיותר. לכן מפרש קול אלה הוא קול הכרזת החזן. והוא שהיודע בעדות הגניבה וחולק עמו ומעלימו עתיד ג"כ לעבור על השבועה שישביעו בציבור על כל מי שיודע בדבר שאחר שחלק עמו לא יבא ויגיד מפני בושתו ומפני הפסד הממון. ולהכי מייתי הא דכתיב חולק עם גנב וכו'. ומכיון דמייתי ליה מפרש מאיזה טעם קאמר שונא נפשו. וקאמר שזה משני פנים. האחד מהרעה הבאה עליו בדין שלמטה כי כשיודע הדבר יהרג. כמעשה השלטון דמייתי. והשני בב"ד של מעלה שישא עון שמיעת האלה ומעוות זה לא יוכל לתקן:

ומתיר את הגנביםבילקוט הגי' מגייר את הגנבים והוא ט"ס וצ"ל מגייד בדלי"ת שכן גי' הערוך ערך גד י"ב ופירושו כמו מנגיד [רד"ל]:

מליזים עליולשון לזות שפתים:

לקומפוןשדה ששוחקים בו השרים:

**שאין הכל כו'**כלו' היה מרמז להם בזה שעיקר הגניבה הוא מן הקבלנים שהיו מקבלים מן הגנבים מה שגנבו שהגנבים אין להאשים כל כך משום דלדוחק שעתם היו גונבים ע"ד לא יבוזו לגנב וגו'. אך עיקר האשמה הוא על המקבלים הגניבה שלולי שהם מקבלים הגניבה לא היו הגנבים גונבים אע"פ שהם דוחקים. כמו שהחולדות עם שמבקשות מזון כשאינן מוצאות מקום שמירה אינן נוטלות. ולכן כדין עשה שהרג את המקבלים:

מהקבלניןכמ"ש (גטין מ"ה) לאו עכברא גנב אלא חורא גנב[רד"ל]:

מן המעשהכלו' ממעשה עצמו נראה שהוא שונא נפשו שהרי עושה שקר בנפשו לעבור על האלה שיכריזו בצבור:

**גופא אל תהי כו'**משום דאמרינן בסמוך שהעובר על השבועה מאבד נפשו מפרש ואזיל השתא חומר השבועה אף שלא יצאתה שבועה מפיו אלא ששמע קול אלה וששתק:

חמי ליהראה ליה:

שייטאפורחות:

מגילה עפהוסמיך ליה ויאמר אלי זאת האלה וגו':

אינן כמדה הזוהכתוב כאן דהיינו ארכה עשרים אמה ורחבה עשר אמה. ובפרט לפי מה שפרש"י בפ"ב דעירובין שהיתה כפולה נמצא כשפשטו היא עשרים על עשרים. ועכ"ז כתיב זאת האלה היוצאת כו' ר"ל שנכתבה על מגילה זו עונש האלה ולמה הוצרכה לזה מגילה גדולה כזו שהיא יותר גדולה מעור של פיל ושל גמל. אך אין זה אלא מפני שרעת השבועה רבה שהוצרכה המגלה הגדולה הזו לכתוב בה חלופי עונשיה. וזהו שסיים ואת אמרת כן זאת האלה היוצאת על פני כל הארץ ר"ל ואת אמרת שעל מגלה גדולה כזו היתה כתובה האלה. למה הוצרכה מגלה גדולה כזו לזה. אע"כ שעונש האלה גדול מאד עד שנצרכה מגלה גדולה כזו להכתב עליה העונשים של האלה:

כמדה הזוואת אמרת כן כצ"ל. וכן הוא בילקוט [רד"ל]:

מהיכן יצתהמשום דהיוצא משמע לה מאת פני השכינה אשר בבהמ"ק. לכן שאל מאיזה שער יצתה. וקאמר מפתחו של עולם שהיתה גובהה ארבעים ורחבה עשרים. וזה מכוון למאי דאמרו בפ"ב דעירובין ארכה עשרים באמה ורחבה עשר באמה וכי פשטת לה כמה הויא עשרים בעשרים וכתיב והיא כתובה פנים ואחור וכי קלפת לה כמה הויא ארבעין בעשרים. ופרש"י כי קלפת לה ותשים קליפה זו לראש חברתה שיהא כל כתיבתה לצד אחד הוין לה ארבעין אורך בעשרים רוחב:

כך המשביע לחברווכ"ש הנשבע. דהא ההשבעה בס"ת והבאת נודות לאיים על הנשבע היא עיקרה:

על שקראם משביע על שקר שאין לו תביעה וטוענו ומשביעו:

אפילו על אמתפי' אפי' אם משביעו על אמת נענש גם הוא כשזה נשבע על שקר על שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן. ובא לידי חילול השם:

למי שהוא רץ אחר השבועהר"ל שב"ד לא יטילו עליו שבועה מיד אלא יחמיצו הדין עד שיודה . או יעשו פשרה. אי נמי לאינשי קמזהיר שלא יתעסקו עמו במילתא דאתיא לידי שבועה על סמך שישביענו. כגון שותפות וכיוצא [יפ"ת]:

הוה עובדאהיה מעשה:

וסייעא לר' אסיפי' ההיא מעשה דבן תלמיון סייעת לר' אסי. ונראה מפני שלא מצינו עונשין שנענש על זה אע"פ שהיתה ערמה כדי לעכב הזוזים בחזקה. ש"מ שאין עונש על הנשבע באמת. כתב הרד"ל וז"ל. ומסייע לרבי אסי עמ"כ גירסת ילקוט לרבנן. והיינו ע"ז שאין מוסרין שבועה למי שרץ אחריו. וכ"ה בפסיקתא דעשרת הדברות בדבור לא תשא ושם גרס באידך עובדא דאיתתא מסייע לר' יונה ובירוש' דשבועות פ"ו ה"ה גרסינן מסייעא לר' אסי מעובדא דאיתתא וששם נשנה איפכא דברי ר' אסי ור' יונה עכ"ל:

**אזל בעא כו'**המפקיד הלך לבן תלמיון ותבע ממנו הזוזים:

מסריתמסרתי והחזרתי לך:

מה עבדמה עשה:

וחקקיההיה חוקק בקנה עד שהיתה חלולה:

**ויהב ביה כו'**נתן בתוך הקנה החלולה אלו הזוזים:

**ושרי כו'**התחיל לסמוך על אותו קנה והלך כך לבית הכנסת לישבע:

**א"ל צור כו'**בן תלמיון אמר אל המפקיד קח זה הקנה בידך ואנכי אשבע לך שמסרתים בידך. צור פי' קח כמו וצרת הכסף:

**מריה דהדין כו'**פי' אני נשבע באדון של הבית הזה הטוב. ר"ל הקב"ה:

**מן דבידיה נסתיה כו'**פי' ממה שהיה מרגיש בידו הכובד של הקנה לקח להקנה והכהו על הארץ. וה"ג בילקוט מן כבדיה. או פי' מן השקר שהיה רואה בידו ולפניו שנעשה לו לקחו בחמתו כו' [מת"כ] וכן אי' בנדרים שמתוך כעסו שברה:

נסתיהכו נסבתיה. פי' לקחו:

**שריין הלין כו'**התחילו אלו דנרין להתפזר:

ושרי ההואוהתחיל המפקיד ללקטם. א"ל בן תלמיון לקוט כו':

**דעלת למילש כו'**שנכנסה ללוש את עיסתה אצל שכנתה. אבל בפ' השולח לא משמע כן:

**והוו ציירין כו'**והיו מקושרים בטליתה שלשה דינרין:

**נסבתהון כו'**לקחתם לאותו ג' דינרין ונתנה על גבי סודר וקשרתן בבגד מכסה העליון שפשטה מעליה כדי שתלוש:

איגבלון בלישאאותן ג' דינרין נילושו ונגבלו בתוך העיסה ואפתה הפת והלכה לה:

הבפי' תן:

**אזלת בעיא כו'**הלכה אצל שכנתה ושאלה ממנה אותן ג' זהובים:

**אמרה לה כו'**דלמא ראית אלו ג' דינרין:

**הויין כו'**היו לאותה שכנה ג' בנים. השיבה השכנה תקברה כו'. והספר דבר דרך כינוי כמורגל:

**גרמין חובין כו'**גרמו עבירות של אותה שכנתה ומת בנה:

אמרהאותה אשה שאפתה פתא שם ואבדה לה השלשה דינרין אלו לא נחשדה ההיא שכנתה כו' ולכן הלכה ושאלה עוד פעם אחרת דלמא תודה ותתנם לה:

**אמר לה בעלה כו'**בעל של אותה אשה שאבדה הדינרין אמר לאשתו וכי אין אתה הולך לחנם שכנתך ולהברותה:

**נסבה ב' כו'**לקחה שתי ככרות והלכה לנחם אותה:

**כיון דקצץ כו'**כיון שחתכו ככר לחם יצאו ונפלו אלו ג' דינרין:

**הדא דברייתא כו'**זהו שהבריות אומרים:

**לידי מומי כו'**לידי שבועה לא יכנוס. והיינו כר' יונה שאמר אפילו על אמת. וכדאי' ברבה ובתנחומא סדר מטות א"ל הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שמותר להם להשבע בשמי. אפילו באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אלא א"כ יהיה בך כל המדות האלו את ה' אלהיך תירא כו':

**אין להם קפצין כו' ולנה כו'**פי' שאין חוליות ברגליהם שיכולים לכפוף רגליהם ולנוח. כי אם שטים תמיד בלי מנוחה ואפ"ה כתיב ולנה כאילו ינוחו שמה. והענין ע"ד הציור. אף שניתן רשות לרע ומשחית לבוא לפעמים בעולם ולכלות יושביה. אבל עכ"ז הוא רק בדרך שיטה בעלמא. לא בתמידות שתשב ותכלה כל. זולתי שבועת שקר שמה תלין ותשכון עד שתכלה כל:

משוטמשמע שתמיד היה שט בארץ:

ברם הכאאבל הכא ולנה. שלחומר השבועה יקשה הדין בו יותר משאר עבירות שהמלאכי חבלה הממונים להעניש את הנשבע לנים בתוך ביתו של הנשבע ויש להם מנוחה אצלו:

פתר קריא בסוטהמשום דק"ל דהוא עד יתירא הוא כדכתיבנא בריש פרקין מפרש ליה ע"ד הדרש בסוטה. דהשתא אתי שפיר דנקט נפש כי תחטא בלשון נקבה. ואיצטריך והוא עד לרמוז אל ועד אין בה כדמפרש ואזיל:

**והוא עד ועד אין בה.**ר"ל אע"פ שנאמר שם בסוטה ועד אין בה מ"מ הקב"ה הוא עד. ולפי שהעדות הוא בראיה או בידיעה דהיינו או ראה או ידע כפשוטו. קאמר שעדות ה' הוא משנ פנים. כי כלפי מ"ש שם ונעלם מעיני אישה דמשמע ולא מעיני הקב"ה. קאמר נמי הכא או ראה כי ה' רואה כל המעשים. וכלפי מ"ש שם ונסתרה שהיא מסתרת ענינה קאמר הכא או ידע כי הדברים נודעים לפני ה' בע"כ. שהחוטא בע"כ מודה לפניו כמ"ש ז"ל שאבריו ונשמתו מעידין בו. ומה שאמר בספרים אחרים ולא מעיני יבמה ט"ס הוא וצ"ל ולא מעיני הקב"ה [יפ"ת] וע' בהגהות הרד"ל:

אם לא יגיד כו' אם לא תגיד לכהןאע"פ שכתוב יגיד לשון זכר. כיון דאין זה אלא דרשה עלמא לא קפדינן בהכי:

פתר קריא בישראלמשום דק"ל דהוא עד יתירא הוא. לכן מפרש לה על דרך הדרש בשמיעת האלה ששמעו ישראל לפני הר סיני שיעידו על הקב"ה ויגידו לאו"ה מה שראו ושמעו. ואתי שפיר דנקט והוא עד לומר שישראל עד להקב"ה כאומר אתם עדי וכדמפרש בסמוך:

והנה חטאתםשעשו את העגל. ועברו בזה על האלה שלא די שלא העידו על אלהותו לפני האומות אלא שהם בעצמם עשו את העגל:

קולו שמענוובכלל דבריו האלה והשבועה הזאת. כי באומרו אנכי י"י אלהיך אל קנא כולל כל העונש שיתן על המחלל כבודו:

קופרמסאותשטר התנאים שבין הסוחרים נקרא קומפרומיסו בלע"ז. ור"ל משום דלא נכתב בעשרת הדברות קול אלה רק לעע"ז לא על מה שישראל מחוייבים להעיד לפני או"ה שהיא עיקר המאמר כדפרשתי. לכן אמר שכבר התנו ביניהם שבשום צד אינו כופר בהם והם אינם כופרים בו וכמ"ש בפ' הנזקין ובאיכה רבתי על פסוק את ה' האמרת היום וגו' ע"ש. וע"כ חייבים להודות לשמו והוא העדות המבוקש מהם. ולפי שעדיין לא למדנו היות אלה על תנאי זה והכא ושמעה קול אלה כתיב. להכי מייתי ר' יצחק שהאלה היא נתונה בענין חצי הדם שכרת ברית עמה. שהכוונה בזה שיהרג העובר על הברית. כמו שהמלך כשמשביע לעמו להזהירם שהעובר יהרג בסייף משביעם בסייף:

כך ויקח משה חצי הדםוכתיב התם הנה דם הברית הרי שהשביעם בדם:

**ומהיכן היה יודע כו'**ר"ל דמדכתיב חצי הדם וחצי הדם. ולא קאמר חצי הדם והשארית. משמע דחצי מצומצם קאמר. להכי קשיא איך אפשר לצמצם אפילו במדה ובמשקל:

**בת קול כו'**פי' ב"ק יצתה והודיעהו כשהגיע לחציו ואז מיד קבל השארית במזרק שני:

**בקי היה כו'**פי' שע"י היותו בקי בעניני הדם ניתנה לו מתנה זו בדרך נס שידע לכוין חציו כדי שיהיה בקי בכל מה שצריך לזריקת דמים:

לא זה גדול מזהולזה אמר באגנת חסר שהיו שניהם כאילו הם אחד ממש. וזה היה ג"כ דרך נס כמו חילוק הדם שהיה בדרך נס:

מה נעשה בחלקךלפי שחצי הדמים ניתן באגנות וחציו נתקבל במזרקים קודם שזרקו על המזבח כדרכו להתקבל תחלה במזרקים. הכיר משה שמסתמא המקובל במזרקים הוא לחלקו של הקב"ה. והמושם באגנות לחלק העם. לכן שאל להקב"ה מה נעשה בחלקך:

אמר לו זרוק על המזבח. ומה נעשה בחלקם אמר לו זרוק על העםכצ"ל. וכן נראה מנוסחת הילקוט:

**הוא נשבע להם כו'**כלו' שקופרמסאות שנתנו ביניהם שאין כופרים זה בזה כדלעיל מצינו שהיה בשבועה שנשבעו זה לזה [כי כן הוא הכריתות ברית ששניהם נשבעים להיות בחוברת יחד] והשתא אתי שפיר פירושי בהכי ושמעה קול אלה כדלעיל. ואין אנו צריכין להביא ראיה לדבר מענין הדם הנ"ל:

**אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה.**וכתיב לקמי' להפרכם את בריתי. ור"ל שהם הפרו בריתו לכן גם הוא יפר בריתו מהם אך לפי שזה אי אפשר שיובן בהחלט. כיהשי"ת לא יפר בריתו מעמנו בשום צד כאומר ואף גם זאת בהיותם וגו'. לכן אמר רבי פנחס כתיב והמה כאדם עברו ברית דהיינו שהם חוטאים כדרכם. וה' מרחם כדרכו. וא"כ מ"ש שגם הוא יפר בריתו היינו כפי הראוי אליו שיוכיחם שיראה כאילו הפר ברית. אבל לעולם בריתו קיים. ולהכי נמי מייתי דר' אהבה דקאמר שאין התוכחות מתקיימות כפשוטן אלא דרך פשר. והכי נמי אף שרמז שיפר בריתו לא יתקיים זה לגמרי:

אשר זמםבצע אמרתו אשר צוה מימי קדם כמה שכתוב כו' כצ"ל. ודרש צוה מימי קדם בתורה ויספתי כו' [רד"ל]:

ויספתי ליסרההזכיר פסוק זו. משום דכתיב ביה שבע כחטאתיכם. שאם ח"ו היה עושה כך לא היתה תקומה:

כן עשה ח"ווקרא בתמיה קאמר וכי עשה ה' אשר זמם. לא. אלא בצע אמרתו פשרה פשר. לשון מים פושרים. שבצע ושבר אמירתו לחצאין חצי דין וחצי רחמים. כמים פושרים לא קרירים ולא חמימים:

בזע פורפריהפי' קרע לבוש מלכות שלו שאילו לבש לבוש מלכות שלו היה העונש גדול עליהם כמי שעבר על צווי המלך. אלא היקל עליהם את הדין. וע' איכה רבתי פ"ב סי' כ"א ובפתיחתא רבתי סי' י"ט:

מייתי להלהא דאמר לעיל ששמעה קול אלה בסיני כמלך המשביע בסייף. דלהכי כתיב חרב נוקמת נקם ברית. וכמ"ש הראב"ע וז"ל מכאן שזאת הברית הכרותה בסיני הכתובה בפ' אלה המשפטים יום קבלו על נפשם ואמרו נעשה ונשמע אז נכרתה הברית ואמר להם כל הפרשה הזאת:

ונקם שאינו בבריתדמדכתיב נוקמת נקם מרבינן נקמה שאינה בברית ר"ל שלא נתפרשה באלות הברית והיינו סמוי עינים דצדקיה שהם כמיתה. ומ"מ באה לנקום על עון הברית. ולהכי מייתי מדכתיב ביה ובריתי אשר הפר. ואע"ג דכתיב יככה ה' בעורון. היינו ע"י חולי לא נקור עינים שהוא צער גדול:

שנשבע לנ"נכצ"ל וע' בנדרים פ' ר"א ובאיכה רבתי פסוק ישבו לארץ:

זה ברית של הר סינישלא שמר את השבועה. ואע"ג דנשאל עליה. מ"מ היה חילול ה' בדבר:

ושאר כל הגוף לא לקהבתמיה:

נזכרתי אותו הדם שבסינישע"י כרת עם ישראל ברית שאינם כופרים זה בזה כדלעיל ועל ידי שהם שומרים בריתם כמ"ש לאלהך לא איתנא פלחין נזכר ה' בריתם להצילם:

**אין כאן עוד כו'**דפירש שלחתי אסיריך מבור היינו שניצולו מהגלות שהיו אסורים בו וזכו לבית שני. ולפי שיקשה א"כ מאי אין מים בו שגלות נמשל למים כאומרו אזי המים שטפונו. לכן הוצרך לומר שרמז שלא יהיו עוד שופכים דמים כמים:

**או ראה אתה הראת כו'**שפי' או ראה או ידע בין ראה בין ידע. והכוונה בכאן שיעידו על כבוד ה' בין ממה שראו בעיניהם את כבודו ואת גדלו בסיני ועל זה מביא אתה הראת לדעת וכו' דכתיב גבי השמע עם קול אלהים וגו' וכתיב שם מן השמים השמיעך את קולו. ובין ממה שידעו מהנסים שעשה להם ביציאת מצרים וירושת ארץ כנען שעל זה נאמר וידעת היום וגו' דכתיב גבי ויוציאך בפניו בכחו הגדול להוריש גוים כו':

אימתי וכי יאמרו אליכםר"ל כשיאמרו לכם כך להטעותכם תגידו אתם להם אלהותי:

**בארי לא כו'**לדעת הילקוט הושע תקי"ו. וספרי פ' וזאת הברכה הוא הנזכר בד"ה א' ה' ו' ובארי בנו וגו' הוא נשיא לראובני:

בארי לא נתנבאוצ"ע ברש"י מגילה י"ד ע"א שלא חשב שם בארי:

וכי יאמרו אליכם וחברופי' פסוק וכי יאמרו אליכם ופסוק השני:

לשושטהפי' משל למנהיג של דוב שהיה אוכל סדורים של דוב פי' מזונותיו. תרגום ערך לחם סדרין דלחם [מעריך]:

נביא ובן נביאומה שלא נכתבה נבואתם. מפני שלא הוצרך לדורות:

שהיה נביא בן נביאשזכריה ידוע לנביא. וגם עדוא ידוע לנביא כדכתיב בד"ה שמעיה הנביא ועדוא החוזה. ובס"ע שנו שזה היה הנביא אשר קרא על המזבח בבית אל. ולכן כתיב נביאיא לשון רבים דקאי על זכריה ועל עדוא. וא"כ ה"ה כל נביא שנזכר שמו ושם אביו:

**בן אמוץ שהיה נביא בן נביא.**והיינו דכתיב ישעיה בן אמוץ הנביא דהנביא קאי אאמוץ נמי. אבל קשה הך כמאן אזלא אי כרבנן הא קאמרי בין שנתפרש כו'. ואי כר' יוחנן כל שנתפרש שמו ושם אביו נביא ובן נביא הוא וא"כ מה צורך לדיוקי לאמוץ מהאי קרא. וי"ל דהן אמת שלפי כל אחד מהם היה אביו נביא מ"מ לא יחוייב שיהיה אביו נביא מפורסם ומוכיח. אבל אמוץ היה נביא מובהק ומפורסם כעין ישעיה בנו. ולזה פי' שם בפירוש שאמוץ נביא הוא דכתוב אחד אומר כו' וכתוב אחד אומר כו' [כלי פז]:

אלו המציציןגרסינן. דהיינו צפצוף. כמו צפרים מצוצים דלקמן פ' י"ח. ופי' שהכתוב קרי לאובות וידעונים לגנאי המצפצפים והמהגים. לומר שהדבור בהם אינו אלא כעופות שמפטפטין בקולן ויש עופות שמצפצפין דהיינו סוס ועגור. ויש שמנהמין והיינו יונה. ועל זה אמר והמהגים וכדכתיב כסוס עגור כן אצפצף אהגה כיונה:

**כל אומה ולשון כו'**הוא הדבר שאמר תחלה כל אומה תסגוד. שהדרישה היא לבקש ולשחר פנים על ידי סגידה ועבודה ומזכירים בקשת צרכיהם. ומה שהקדים לפרש הלא עם אל אלהיו ידרוש מקמי המצפצפים והמהגים ע' ביפ"ת. וכוונת המדרש לומר שפי' הכתוב הוא שכך יאמרו ישראל להם שראוי שכל אומה ולשון תסגוד ותזכור לאלהיה ולא לזולתו. ואיך אנו שאלהינו חי וקיים נניחנו ונדרוש אל המתים:

נתבעים אצל חייםכמו שמפרש שהמתים צריכין שהחיים יעשו בעדם. ולא המתים בעד החיים:

מה אמתר"ל למה הוא אמת וחותמו אמת. א"ר אבין שהוא אלהים חיים. לכן מה שמבטיח הוא יכול לקיים. אבל ב"ו אם הוא מבטיח היום ולמחר הוא מת בטל הבטחתו ואינו אמת:

ומלך עולםמאחר שהוא מלך עולם הוא אלהים אמת כי מלך ב"ו מלכותו אינו מלכות של אמת כי במותו לא ירד אחריו כבודו [מת"כ]:

אלהי או"ה מתיםלפי שאינם קיימים כאלהינו. ועוד שאין בידם לעשות דבר כי"י שבידו הכל שעל זה אמר ומלך עולם. ולכן נקראו מתים על שהם כמתים שאין יכולת בידם. ולכן יצדק לומר בהם פה להם ולא ידברו. וע' ביפ"ת:

התורה מעידה בנופי' התורה עושה התראה בנו [מלשון העדותי בכם היום] אם לא יאמרו כו' פי' שאם ישראל לא יאמרו הדבר הזה לאו"ה יעשה להם השי"ת כך וכך. והוא כמו לכן כל הורג קין שקיצר הכתוב ולא הזכיר העונש שיעשה בהדיא:

**כדבר הזה אשר אין לו שחר אינו מזריח כו'**כצ"ל. קמפרש כדבר הזה דקרא שיאמרו ישראל להם כדבר הזה. דהיינו אשר אין לו לע"ז שחר. ר"ל שאין לו אורה להזריח לכם. שאפילו הכוכבים והמזלות והשמש וירח אין להם כח להאיר בלי רצון הקב"ה כדכתיב האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום:

**ואפילה שמו כו'**קמפרש אשר אין לו שחר על החשך אשר יכסה לגוג ואגפיו לעתיד. ויהיה אשר אין לו מוסב על עם אל אלהיו ידרוש הנ"ל לומר שיגידו להם שכל מי שטועה בע"ז לעתיד אין לו אור רק חשך. וכדי להביא ראיה שלעתיד יהיה חשך על גוג ואגפיו הביא ראיה מדלא שמשו בעה"ז רק חשך ואפילה אבל תהו ובהו לא שמשו א"כ ישמשו לעתיד דהיינו ונטה עליה קו תהו וגו' וקמפרש תהו זה קו ירוק שמקיף את כל העולם שממנו חשך יוצא לעולם:

**ונטה עליה כו'**וברומי מיירי דכתיב התם כי זבח לי"י בבצרה וגו' והיינו מלכות רומי כמ"ש ז"ל ובצרה היא הכרך גדול שברומי:

מתוך החשךהכוונה לפי שהתורה צריכה היא כמה וכמה יסורין כמו שאמרו ז"ל לעיל ס' שמות. וא"כ הרוצה לקבל עול תורה צריך להעלים עין מין היסורים. ולזה נתנה התורה מתוך החשך לרמוז שכך דרכה של תורה בצער ובחוסר כל ובחשך. וכדאי' בתנחומא ס' נח. וזהו שאמרו או"ה שלא קבלו את התורה שנתנה מתוך החשך שהיא מורה על היסורין החמורים. לזה החשך יכסה ארץ. אמנם ישראל שקבלו עליהם החשך כדי לקיים אור תורה. עליהם ראוי שיזרח כבוד ה' [כלי פז]: