Even Ha'azel on Mishneh Torah, Creditor and Debtor Chapter 24
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ובמ"מ, עמש"כ בפי"א הל' א' בד"ה ועכשיו.
שנים שהיו בעיר שם כל אחד מהן יוסף בן שמעון אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, אלא א"כ באו עדי השטר בעצמן ואמרו זהו השטר שהעדנו עליו וזהו שהעדנו לו בהלואה. המ"מ הביא דברי הגמ' דמייתי ברייתא שמוציאין שט"ח זע"ז ואמר במאי קא מיפלגי תנא דידן סבר כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו. ותנא ברא סבר אין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו. ואמר הגמ' דמה דאין מוציאין למתני' דשמא יכתוב שטר בתורת לוה ויוציא השטר שהוא המלוה. והביא המ"מ שכתב הרשב"א דכיון שאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה אלא בשטרי אקנייתא. א"כ בשטרי דלאו אקנייתא לכו"ע מוציאין שט"ח זה על זה. ומשמע מדברי המ"מ שרוצה לפרש גם בדעת הרמב"ם דסובר בהל' א' דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה אלא בשטר שיש בו קנין דכונתו בהלכה זו ג"כ דוקא בשטר שיש בו קנין. וקשה דבהל' ג' כתב המ"מ לפרש שם במה שכתב הרמב"ם דגם בשטרי הלואה ומכר צריכין שיהיו העדים מכירין שם שניהם דהוא בשטר שאין בו קנין. אלא שתמה שבשטר מכר לא הצריך הרמב"ם קנין. ועוד דבעיקר ההלכה קשה לפרש דמיירי דוקא בשטר שיש בו קנין דאם לא היה ברייתא שמוציאין שט"ח זע"ז ורק שבעצמנו היינו מפרשין כן המשנה היה אפשר לומר שהרמב"ם סתם כלשון המשנה. אבל כיון דבברייתא תניא שמוציאין שט"ח זע"ז ומפרש הגמ' דתליא אם כותבין שטר ללוה בלא מלוה, א"כ הי' להרמב"ם לפרש החילוק דאימתי אין מוציאין שט"ח זע"ז בשטר שיש בו קנין שאז כותבין ללוה בלא מלוה. והנה הרשב"ם מפרש במתני' בטעמא דאין מוציאין שט"ח מזע"ז משום שהנתבע אומר זה הי' שטר שלי שלוית ממני ופרעת והחזרתי לך שטרך וזהו דלא כדמפרש בגמ' בפלוגתא דמתני' וברייתא דתליא אם כותבין שטר ללוה בלא מלוה, דזה רק לפי"מ דמפרש הגמ' שטוען הנתבע אתה כתבת השטר וחתמו לך עדים בתורת לוה, דטענה זו שייך אם כותבין שטר ללוה בלא מלוה. אבל טעמו של הרשב"ם לא תליא בזה דאפי' אם אין כותבין אלא כשהלוה והמלוה היו לפני העדים וראו ההלואה מ"מ הא יכול לטעון הנתבע שהוא הי' המלוה והחזיר לו שטרו כשפרע לו. והטור והמחבר בחו"מ סי' מ"ט ס"ז הביא טעמו של הרשב"ם וכתב המחבר אם יש בהשטר קנין דאז כותבין ללוה בלא מלוה. והשיג עליו הרמ"א וכתב דבריו סותרים זא"ז דלפי האי טעמא אין חילוק בין שטר שיש בו קנין או אין בו קנין. ועיין מה שכתבו בזה הש"ך והט"ז שצירפו ב' הטעמים וכתבו שטעמו של הרשב"ם אינו מספיק. דלמה לא קרע השטר ולמה החזירו שלם שיוכל לתבוע ממנו. וע"כ צריך לטעם הגמ' ומה דלא סגי בטעמא דגמ' כתב הש"ך דנ"מ אם יאמר הנתבע ידעתי מהשטר והי' שטר שלי שלוית ממני. ומשום דקיי"ל דכותבין ללוה בלא מלוה לא חששתי להחזירו שלם כיון שאין גובין בו. ולכן דוקא בשטר שיש בו קנין. ובאופן זה כתב הט"ז ודבריהם דחוקים שכתבו הרשב"ם והטור טעם אחר דלא כטעם הגמ' משום שאם יאמר הנתבע באופן זה שכתבו והי' להם לכתוב טעם הגמ' וגם אופן זה. וליישב דעת הרמב"ם שלא כתב דהוא דוקא בשטר שיש בו קנין נראה דהנה באמת דברי הגמ' קשה דמה מהני מה דסברה מתני' דכותבין שטר ללוה בלא מלוה. דזהו דוקא באלו שאין שם הלוה כשם המלוה. אבל באלו ששמותיהן שוין איך יכתבו העדים להלוה ולא יחושו שמא בשטר זה יוציאו ממון מיוסף בן שמעון הב'. ואי דנימא דמשום זה גופא יכתבו לו משום שיודעים שב"ד לא יוציאו ממון. קשה דהא למ"ד אין כותבין מוציאין בשטר מזה על זה. וא"כ ה"נ כיון דשמותיהן שוין מודה גם מ"ד דכותבין דבזה אין כותבין. א"כ ה"נ למה לא נימא בזה דמוציאין משום שאין כותבין ללוה בלא מלוה. ואולי יש לחלק דלמ"ד דבשום שטר אין כותבין ללוה בלא מלוה שפיר מוציאין מזע"ז. אבל למ"ד דבכל שטרות כותבין ללוה א"כ בשמותיהן שוין בסברא הפשוטה א"א להוציא מזה על זה. וכיון דלא מצינו על זה תקנה מיוחדת דבשמותיהן שוין לא יכתבו ללוה בלי מלוה. למה לא יכתבו העדים גם בשטר זה ללוה בלא מלוה כיון דודאי לא יגבו בשטר זה. ונמצא דהשטר אינו אלא לזכרון דברים בין הלוה והמלוה בעצמם. אכן כל זה הוא אם בכל השטרות כותבין ללוה בלא מלוה. אבל אם בסתם שטר שאין בו קנין אין כותבין ללוה עד שיהי' מלוה עמו. וממילא בשטר כזה גובין גם בשמותיהן שוין. ורק בשטר שיש בו קנין כותבין ללוה בלא מלוה א"כ בשמותיהן שוין ראוי לעדים שלא יכתבו גם בשטר שיש בו קנין. דשמא יהיו ב"ד דלא גמירי ויגבו גם בשטר זה ששמותיהן שוין. ולא ידעו החילוק דבשטר שיש בו קנין כותבין ללוה בלא מלוה. ועוד אפי' בלא טעם זה אין צריכין לכתוב כיון דבסתם שטר אין כותבין ללוה בלא מלוה. ורק בשטר שיש בו קנין כותבין. וכיון דטעם זה לא שייך בשטר ששמותיהן שוין למה יכתבו, ונמצא דבשטר ששמותיהן שוין אין חילוק בין שטר שאין בו קנין לשטר שיש בו קנין. ובשניהם אין צריכין העדים לכתוב ללוה בלא מלוה. והנה מה דאמר דמתני' וברייתא פליגי אם כותבין שטר ללוה בלא מלוה אין לומר דקאי על שטר הקנאה דלמה לא יכתבו כיון שהקנה בקנין ונשתעבדו נכסיו מעכשיו. וע"כ דכונת הגמ' בשטר שאין בו קנין וכונת הגמ' דמתני' סברה דכותבין כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו וברייתא סברה כרב אסי דאין כותבין אלא בשטר הקנאה. ולכן בשטר ששמותיהן שוין אפי' בשטר הקנאה אין כותבין ללוה עד שיהי' מלוה עמו וכמו שכתבנו. וא"כ מיושב דעת הרמב"ם דלהלכה סובר דאין להעמיד המשנה דתנן דאין מוציאין שט"ח מזע"ז שלא כהלכה ולומר דסברה כאביי כיון דקיי"ל כרב אסי. ולכן ע"כ טעמא דמתני' דאין מוציאין אינו משום דכותבין שטר ללוה בלא מלוה, אלא כטעמו של הרשב"ם שיאמר לו לוית ממני והחזרתי לך השטר ואף דיש טענה למה החזיר לו השטר ולא קרעו אפשר שיטעון שהאמין לו והוא חשב להלות לו פעם שני דחייס אפשיטי דספרא ואף דלהלכה שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו אפשר שלא ידע הדין ואטו כו"ע דינא גמירי. ולכן ע"כ לרב אסי נאמר דבהך סברא פליגי מתני' וברייתא אם יכול לטעון כטעמו של הרשב"ם. או דאינו יכול לטעון כן שהיה לו לקרוע. וקיי"ל כמתני' ובכל גווני אין מוציאין וכטעמו של הרשב"ם.
שנים שהוציאו כל אחד משניהם שטר חוב על חבירו אין האחרון יכול לומר לראשון אילו הייתי חייב לך היאך אתה לוה ממני אלא זה גובה חובו וזה גובה חובו היה זה במאה וזה במאה ויש לזה עידית ולזה עידית, או לזה בינונית ולזה בינונית לזה זיבורית ולזה זיבורית אין נזקקין להן אלא כל אחד ואחד עומד בשלו, היה לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית זה גובה מן הבינונית, וזה גובה מן הזיבורית. המ"מ הקשה דכיון שפסק בפ' י"ט במי שהיו לו בינונית וזיבורית שדין בע"ח בבינונית דבשל עולם הן שמין. וא"כ למה פסק כאן דזה גובה מן הבינונית וזה מן הזיבורית דמפורש בגמ' בכתובות דף ק"י דזהו אם בשלו הן שמין. וכתב המ"מ דאפשר שאין גירסת הרמב"ם כגירסתנו. ור"נ דאמר זה גובה וזה גובה הוא אפי' למ"ד בשל עולם הן שמין שיאמר בעל הזיבורית אני רוצה להגבות תחלה וכתב על זה הכ"מ שכבר כתב הר"ן דכיון דבהדדי אתו לב"ד למיגבי יהבי ב"ד בינונית לבעל זיבורית ברישא והדר גבו לה מיניה. וא"כ אין מקום לדבריו. וכונת הכ"מ דלא מהני מה שיאמר בעל הזיבורית אני רוצה להגבות תחלה דהא אינו תלוי בו אלא בב"ד וב"ד יעשו הגבייה כדי שיעמוד כל אחד בשלו. לכן כתב הכ"מ דמה שכתב הרמב"ם בפ' י"ט היו לו זיבורית ובינונית נזקין ובע"ח בבינונית דהוא כשהי' לו עידית ומכרה כדמוקים הגמ' הברייתא למ"ד בשל עולם הן שמין. ותירוצו בודאי דחוק דאין זה דרכו של הרמב"ם לכתוב בסתם וכונתו באוקימתא כשהי' לו עידית ומכרה. והנראה בזה דהנה בב"מ דף ל"ה איתא. ומאימתי אכיל פירי רבה אמר מכי מטיא אדרכתא לידיה אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו רבא אמר מכי שלימו יומי אכרזתא. והנה בפ"ב דכתובות בדף י"ט בהא דאמר ר"נ האומר שטר אמנה זה אינו נאמן דמוקים כגון שחב לאחרים וכדר' נתן והקשה הר"נ בהלכות דבלאו דר' נתן למה לא יגבו לו ב"ד חוב זה כשם שהן מגבין לו שאר נכסים. וכתב בזה דשטרות לאו בני גוביינא נינהו וה"נ מוכח בסוף מכילתין דאמרינן זה גובה וזה גובה. ולפי"ז נראה דמה דמוקים הגמ' בכתובות הפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דתליא אי בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין. דהגמ' אזיל אליבא דרבה ומשום דרב ששת ע"כ סבר כרבה דלרבא דסבר דעד דשלימו יומי אכרזתא אינו אוכל פירות. א"כ עוד לא זכה בהקרקע גם אחר שיתנו לו ב"ד אדרכתא. ונשאר רק שעבוד דאינו בר גבייה למלוה אחר. א"כ אפי' למ"ד בשל עולם הן שמין הבינונית של ראובן שמגבין אותה לשמעון איך יגבו אותה ב"ד חזרה לראובן הא שמעון עוד לא קנה אותה. ונשאר אכתי רק שעבוד ושעבוד לאו בר גבייה הוא. וא"כ אם ירצו ראובן ושמעון שיעשו ב"ד עכשיו גמר בהד"ת ואינו רוצה ראובן להמתין עד שיקנה שמעון הבינונית שלו וכגון שירא שימות שמעון וישארו יתומים קטנים. ע"כ עושים ב"ד שתי גביות, לשמעון מבינונית של ראובן ולראובן מזיבורית של שמעון. ואף שאם לשניהם בשוה עידית או בינונית או זיבורית הכל מודים דלא אמרינן זה גובה וזה גובה, וכמו שכתב כאן הרמב"ם בהלכה שאני התם דכיון דאפי' יעשו לכל אחד גבייה בשל חבירו. ישארו שניהם שוין. בזה ודאי אמרינן אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן דלמה לב"ד לעשות שתי גביות. ולא יהי' לשום אחד מהם תועלת. לכן אף דאין גבייה על שעבוד מ"מ אמרינן שיעמוד כל אחד בשלו. ואומרין להם שיקרעו שטרותיהם ושיקבלו בעצמם החוב כנגד החוב. אבל אם לאחד בינונית ולאחד זיבורית כיון דמעיקר הדין צריך זה לגבות בינונית וזה זיבורית לכן ודאי לא מהני מה שאחר שישלמו יומי אכרזתא יוכל ראובן לגבות חזרה הבינונית שלו כיון דעכשיו אין דינו של ראובן בבינונית אלא בזיבורית. ולכן ע"כ דרב ששת דלא סבר זה גובה וזה גובה ע"כ דסבר כרבה. וכיון דסבר בשל עולם הן שמין לכן לא סבר זה גובה וזה גובה. ולכן מוקים הגמ' גם לרב נחמן דסבר זה גובה וזה גובה נמי אליבא דרבה וסבר בשלו הן שמין. אבל להלכה דקיי"ל כרבא דעד דשלימו יומי אכרזתא לא אכיל פירי. א"כ אף דקיי"ל בשל עולם הן שמין כמו שפסק הרי"ף במקומו מ"מ שפיר קיי"ל כרב נחמן דזה גובה וזה גובה. איברא דלכאורה אכתי אינו מיושב דכל זה כתבנו מדברי הר"נ פ"ב דכתובות דבלא דינא דר' נתן שטרות לאו בני גוביינא נינהו. אבל השתא דאיכא שעבודא דר' נתן ואמר הגמ' בפסחים דף ל"א בטעמא דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה מהם משום דאמר להו כי היכי דמשתעבדא לאבוכון משתעבדא נמי לבע"ח דאבוכון מדר' נתן. א"כ למה לא יטעון ראובן לשמעון שהבינונית שלי שמשועבדים לך בחובך משועבדים גם לי מדר' נתן. אלא דא"כ קשה על עיקר פלוגתא דרב נחמן ורב ששת. ומה הועיל הר"נ במה שהוכיח מכאן דשטרות לאו בני גוביינא נינהו. דעכ"פ עכשיו דאיכא דר"נ למה זה גובה וזה גובה. ומצאתי שכבר עמד בזה הקצוה"ח בסי' פ"ו ס"ק ב' והוכיח מכאן דלא כהש"ך שכתב דראובן שהי' נושה בשמעון ושמעון בלוי ולשמעון יש זיבורית וללוי גם בינונית. דראובן גובה מלוי בינונית והוכיח הקצוה"ח מכאן דראובן אינו יכול לגבות מלוי אלא מה שהי' גובה משמעון דלדברי הש"ך למה אמרינן זה גובה וזה גובה. וכתב עוד דאפי' אם יש לשמעון עידית וזיבורית וללוי בינונית אף דאם הי' שמעון גובה הי' ראובן גובה הבינונית מ"מ עכשיו אינו גובה ראובן מלוי אלא זיבורית. (וצ"ע דחידושו זה אינו אלא אם בשלו הן שמין) והוכיח כן מתירוצו של המ"מ כאן דטעמא דרב נחמן דמגבין מבעל הזיבורית תחלה דמוכח דבעל הבינונית לא הי' יכול לגבות את שלו בחובו, וא"כ מיושב שפיר גם מה שכתבנו דמשום דר' נתן אינו יכול לגבות את שלו מבינונית כיון דשמעון אין לו אלא זיבורית.