Even Ha'azel on Mishneh Torah, Damages to Property Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שור של חרש שוטה וקטן ומי שהוא במדינת הים שנגחו פטורין אבל בית דין מעמידין להם אפוטרופסין ומעמידין בהן בפני האפוטרופסין, הזיקו אחר שהועדו בפני האפוטרופסין אם עדיין הוא תם משלם חצי נזק מגופו. ואם הועד בו שלשה ימים ואחר כך הזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסי אפוטרופסין ולכשיגדלו היתומים יעשו דין עם האפוטרופסין וישלמו להן. השגת הראב"ד: א"א אני מפרש לסתם מתני' דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. מעמידין להם אפוטרופסין, המ"מ כתב וז"ל ופסק כחכמים דברייתא דלא כמתני' לפי שהוא סובר דמתני' יחידאה היא, וזהו שאמרו ומעמידין אפוטרופסין לתם לגבות מגופו תנאי היא ומתני' כסומכוס ורבא עכ"ל. והנה בהא דפריך בגמ' על מתני' הא גופא קשיא אמרת שור של חש"ו שנגח שור של פקח פטור, אלמא אין מעמידין אפוטרפוס לתם לגבות מגופו אימא סיפא, שור של חש"ו שנגח ב"ד מעמידין להם אפוטרפוס ומעידין להן בפני אפוטרפוס אלמא מעמידין אפוטר' לתם לגבות מגופו, הקשו על זה בתוס' וז"ל וא"ת ולימא דרישא כגון שלא הי' אפוטר' בשעת נגיחה וי"ל דהא מילתא דפשיטא היא עכ"ל התוס', וזהו לפי' התוס' דאי מעמידין אפוטרפוס לתם לגבות מגופו גובין גם בנגיחה ראשונה תיכף כשיעשו האפוטרפוס, וכן הוא בפירש"י במתני' דז"ל רש"י ז"ל בהא דתנן במתני' ומעידין בהן בפני האפוט' וקס"ד דהאי מעידין דקאמר למגבי חצי נזק תמות וקשיא רישא לסיפא ולאחר שלשה עדיות נעשה מועד ומשלם מן העלי', ומוכח מלשון רש"י דלפי מה דקס"ד בכל השלשה עדיות ישלם ח"נ מגופו. ולכן שפיר כתבו התוס' דלאשמעינן דבלא אפוטרפוס אין גובין הוא מילתא דפשיטא, אכן לפי המבואר מלשון הרמב"ם דאף דפסק דמעמידין אפוטרפוס לתם לגבות מגופו מ"מ מדייק לישנא דמתני' ולישנא דברייתא מעמידין להם אפוטרפוס ומעידין בהן בפני אפוטרפוס דצריך שיעידו מקודם בפני האפוטרפוס, ודייק בלשונו בהלכה ד' הזיקו אחר שהועדו בפני האפוטר' אם עדיין הוא תם, ומוכח דבלא העדה מתחלה אין משלמים כשהזיקו, אפילו אם נימא דהרמב"ם מפרש דאפשר להעיד היינו להתרות בפני האפוטר' גם בלא נגיחה, אבל עכ"פ בלא העדה מקודם בודאי אין משלמין מגופו, וא"כ נוכל שפיר לפרש דרישא אשמעינן דשור של חש"ו שנגח פטור גם כשיש אפוטר' כ"ז שלא העידו בו, ואם העידו בו ואח"כ נגח חייב וזהו דקתני בסיפא דמתני' והלשון דמתני' ממש כמו בברייתא אליבא דרבנן, ולפי"ז נוכל לומר דלמסקנא לא מוקמינן מתני' כמו דמוקים רבא, ורבא לא הוי סבר לחלק בחצי נזק בין קודם העדה לאחר העדה, אבל לאחר דמביא סתמא דגמ' דמעמידין אפוטר' לתם תנאי הוא, ומייתי לשון חכמים דברייתא שהוא ממש כמו לשון המשנה וסברי דמעמידין א"כ מוכח מגמ' דנדחה אוקימתא דרבא, ובאמת גם במתני' הפי' דמעמידין כמו בברייתא רק החידוש דמעמידין מקודם וכנ"ל. אך כ"ז לתי' התוס' אכן הרשב"א תי' דא"כ לא ליתני תרי זימני שור של חרש שוטה וקטן, דהא קתני כבר ברישא שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור, והו"ל למתני' אבל ב"ד מעמידין להם אפוטר' ומעידין בפני האפוטרפוס, ולמה לי' הדר למתני שור של חש"ו שנגח, ולכן מתרץ רבא דה"ק ואם הוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרפוס ומעידין בפני האפוטר' לשווי מועד, ולפי"ז אין לנו טעם שלא להעמיד המשנה כרבא, וזהו שיטת הראב"ד והרמב"ם יסבור כתי' התוס', ודיוק הרשב"א אפשר דסובר הרמב"ם דאינו הוכחה, בשביל דהוא בבא אחריתא ובבא קמייתא מיירי מדיני חיוב ופטור בשור של חש"ו, ורבותא אשמעינן דאפי' אם היה להם אפוטרפוס ג"כ פטור בסתמא, והדר קתני בבא אחריתא דשור של חש"ו שנגח, ב"ד מעמידין להן אפוטר' ומעידין בפני אפוטרפוס ואח"כ אם נגח משלם חצי נזק, דמעמידין אפוטר' לתם לגבות מגופו. ולפי מה שכתבתי בפ"ד הלכה ט' דדעת הרמב"ם דאפוטרפוס אינו חייב מטעם שומר אלא כדעת הירושלמי דחייב משום מעמיד, בזה מבואר דבאמת הך דינא אם צריך להעיד מקודם לגבות מגופו יש לתלות בשאלה זו דאם אפוטרפוס נחשב כמו שומר א"כ אינו צריך להעיד מקודם כמו דאין צריך להעיד בכל שומר, אבל אם הוא משום מעמיד יש סברא לומר דצריך להעיד מקודם שיהיה בזה פושע גמור ונחשב כמו מעמיד, ולכן מפרש הרמב"ם, שפיר מתני' כפשטה דצריך להעיד מקודם לענין לגבות מגופו ורבא יסבור דהוא מטעם שומר ולכן לא סבר דצריך להעיד מקודם והרמב"ם לשיטתו דפסק שם כרב פפא ובארנו שם דרב פפא סבר אפוטרפוס אינו מטעם שומר אלא משום מעמיד כשיטת הירושלמי, ולכן שפיר סבר דצריך להעיד מקודם וכנ"ל, וממילא שפיר הוי מתניתין כברייתא ומעמידין אפוטרפוס לתם וכנ"ל. ועיקר פלוגתא אי מעמידין אפוטרפוס לתם לגבות מגופו או לא יש לומר דתליא במה שכתבתי בפ"ד הל' ח' אם מה דגובין מגוף השור בתם שמסרו לשומר הוא מצד השומר או הוא מצד הבעלים, דאי נימא דהא דגובין גבי שומר מגוף השור הוא משום דאכתי לא נפקע חיוב הבעלים גבי תם וגובין מצד הבעלים והשומר משלם לבעלים, א"כ כל זה שייך היכי דאיכא דין חיוב על הבעלים, אבל ביתומים אליבא דר' יוסי בר חנינא דקיי"ל כותי' דעלייהו ליכא דין חיוב משום דלא רמי עלייהו לשמור שורם, ואפי' בהלכו בעליו למדינת הים כיון דעל כרחן הלכו ועכשיו אין ביכלתם לשמור שורן נחשבין בזה כאנוסין, א"כ מצד היתומים לא נוכל לחייב ומצד האפוטרפס הא אין השור שלו, ואפשר לומר דאפי' לר' יוחנן דסבר מעליית יתומים דאי אמרת מעליית אפוטרפסים ממנעו ולא עבדי ג"כ נוכל ליישב דזהו דוקא גבי מועד, כיון דפכ"פ להניזק צריכין האפוטרופסים לשלם כדין שומר יכולין ב"ד לתקן שאותו הממון יתנו היתומים בשביל האפוטרפסים, וזהו כמו שהיו שוכרים ב"ד להם את האפוטר' ויש לב"ד רשות ע"ז לטובת היתומים דאי לאו הכי לא יהי' להיתומים רשות להחזיק שוורים שהוחזקו נגחנין, וזהו דקאמר הגמ' דאי אמרת מעליית אפוטר' ממנעו ולא עבדי, אבל גבי תם כיון דמעיקר הדין היתומים פטורים משום דלא רמי עלייהו חיובא, והאפוטרפסין פטורים משום דאין גובין בתם אלא מגופו, א"כ לא שייך שיעשו על היתומים תקנה שישלמו בעת שפטורין מלשלם. וא"כ ניחא גם לר' יוחנן טעמא דאין מעמידין אפוטר' לתם לגבות מגופו, אך כל זה אי נימא דמה דגובין מגופו גבי שומר הוא מצד הבעלים, אבל אי נימא דמה דגובין מגופו הוא מצד השומר דכיון דעכ"פ השור ברשות השומר ונעשה עליו דין חיוב נזקין לא איכפת לן שהשור אינו של השומר, שכבר אמרה תורה שיגבו מגוף השור והאי תורא דאזקן מיני' משתלימנא, ובשביל זה גם בגזלן גובין מגוף השור, א"כ גם ביתומים כשמעמידים אפוטר' על השור גובין מגוף השור. ולפי מה שכתבנו תליא זה בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא דאליבא דר' עקיבא נוכל לומר שהוא מצד השומר וכן באפוטר' לפימש"כ דהחיוב הוא מצד מעמיד מ"מ גובין מגוף השור כמו דגובין בגזלן ואף דבגזלן קיימא הבהמה ברשותו ובמעמיד לא קיימא ברשותו מ"מ שפיר גובה הניזק גם במעמיד מגופו דעיקר מה שגובה בגזלן מגופו אינו משום דקיימא ברשותו לבד דמה מהני הא עכ"פ אינו שלו. אלא דכיון דקיימא ברשותו חייב השור כשהזיק וממילא קרינן ומכרו את השור דהאי תורא דאזקן מיני' משתלימנא וה"נ במעמיד כיון דיש חיוב נזקין גובין מגופו אבל לר' ישמעאל ע"כ הוא מצד הבעלים והבעלים הם היתומים והם פטורים, ולכן הרמב"ם פסק שפיר דמעמידין אפוטר' לתם לגבות מגופו כיון דקיי"ל כר' עקיבא וכנ"ל:
שור של חרש שוטה וקטן ומי שהוא במדינת הים שנגחו פטורין אבל בית דין מעמידין להם אפוטרופסין ומעמידין בהן בפני האפוטרופסין, הזיקו אחר שהועדו בפני האפוטרופסין אם עדיין הוא תם משלם חצי נזק מגופו. ואם הועד בו שלשה ימים ואחר כך הזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסי אפוטרופסין ולכשיגדלו היתומים יעשו דין עם האפוטרופסין וישלמו להן. השגת הראב"ד: א"א אני מפרש לסתם מתני' דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. מעמידין להם אפוטרופסין, המ"מ כתב וז"ל ופסק כחכמים דברייתא דלא כמתני' לפי שהוא סובר דמתני' יחידאה היא, וזהו שאמרו ומעמידין אפוטרופסין לתם לגבות מגופו תנאי היא ומתני' כסומכוס ורבא עכ"ל. והנה בהא דפריך בגמ' על מתני' הא גופא קשיא אמרת שור של חש"ו שנגח שור של פקח פטור, אלמא אין מעמידין אפוטרפוס לתם לגבות מגופו אימא סיפא, שור של חש"ו שנגח ב"ד מעמידין להם אפוטרפוס ומעידין להן בפני אפוטרפוס אלמא מעמידין אפוטר' לתם לגבות מגופו, הקשו על זה בתוס' וז"ל וא"ת ולימא דרישא כגון שלא הי' אפוטר' בשעת נגיחה וי"ל דהא מילתא דפשיטא היא עכ"ל התוס', וזהו לפי' התוס' דאי מעמידין אפוטרפוס לתם לגבות מגופו גובין גם בנגיחה ראשונה תיכף כשיעשו האפוטרפוס, וכן הוא בפירש"י במתני' דז"ל רש"י ז"ל בהא דתנן במתני' ומעידין בהן בפני האפוט' וקס"ד דהאי מעידין דקאמר למגבי חצי נזק תמות וקשיא רישא לסיפא ולאחר שלשה עדיות נעשה מועד ומשלם מן העלי', ומוכח מלשון רש"י דלפי מה דקס"ד בכל השלשה עדיות ישלם ח"נ מגופו. ולכן שפיר כתבו התוס' דלאשמעינן דבלא אפוטרפוס אין גובין הוא מילתא דפשיטא, אכן לפי המבואר מלשון הרמב"ם דאף דפסק דמעמידין אפוטרפוס לתם לגבות מגופו מ"מ מדייק לישנא דמתני' ולישנא דברייתא מעמידין להם אפוטרפוס ומעידין בהן בפני אפוטרפוס דצריך שיעידו מקודם בפני האפוטרפוס, ודייק בלשונו בהלכה ד' הזיקו אחר שהועדו בפני האפוטר' אם עדיין הוא תם, ומוכח דבלא העדה מתחלה אין משלמים כשהזיקו, אפילו אם נימא דהרמב"ם מפרש דאפשר להעיד היינו להתרות בפני האפוטר' גם בלא נגיחה, אבל עכ"פ בלא העדה מקודם בודאי אין משלמין מגופו, וא"כ נוכל שפיר לפרש דרישא אשמעינן דשור של חש"ו שנגח פטור גם כשיש אפוטר' כ"ז שלא העידו בו, ואם העידו בו ואח"כ נגח חייב וזהו דקתני בסיפא דמתני' והלשון דמתני' ממש כמו בברייתא אליבא דרבנן, ולפי"ז נוכל לומר דלמסקנא לא מוקמינן מתני' כמו דמוקים רבא, ורבא לא הוי סבר לחלק בחצי נזק בין קודם העדה לאחר העדה, אבל לאחר דמביא סתמא דגמ' דמעמידין אפוטר' לתם תנאי הוא, ומייתי לשון חכמים דברייתא שהוא ממש כמו לשון המשנה וסברי דמעמידין א"כ מוכח מגמ' דנדחה אוקימתא דרבא, ובאמת גם במתני' הפי' דמעמידין כמו בברייתא רק החידוש דמעמידין מקודם וכנ"ל. אך כ"ז לתי' התוס' אכן הרשב"א תי' דא"כ לא ליתני תרי זימני שור של חרש שוטה וקטן, דהא קתני כבר ברישא שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור, והו"ל למתני' אבל ב"ד מעמידין להם אפוטר' ומעידין בפני האפוטרפוס, ולמה לי' הדר למתני שור של חש"ו שנגח, ולכן מתרץ רבא דה"ק ואם הוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרפוס ומעידין בפני האפוטר' לשווי מועד, ולפי"ז אין לנו טעם שלא להעמיד המשנה כרבא, וזהו שיטת הראב"ד והרמב"ם יסבור כתי' התוס', ודיוק הרשב"א אפשר דסובר הרמב"ם דאינו הוכחה, בשביל דהוא בבא אחריתא ובבא קמייתא מיירי מדיני חיוב ופטור בשור של חש"ו, ורבותא אשמעינן דאפי' אם היה להם אפוטרפוס ג"כ פטור בסתמא, והדר קתני בבא אחריתא דשור של חש"ו שנגח, ב"ד מעמידין להן אפוטר' ומעידין בפני אפוטרפוס ואח"כ אם נגח משלם חצי נזק, דמעמידין אפוטר' לתם לגבות מגופו. ולפי מה שכתבתי בפ"ד הלכה ט' דדעת הרמב"ם דאפוטרפוס אינו חייב מטעם שומר אלא כדעת הירושלמי דחייב משום מעמיד, בזה מבואר דבאמת הך דינא אם צריך להעיד מקודם לגבות מגופו יש לתלות בשאלה זו דאם אפוטרפוס נחשב כמו שומר א"כ אינו צריך להעיד מקודם כמו דאין צריך להעיד בכל שומר, אבל אם הוא משום מעמיד יש סברא לומר דצריך להעיד מקודם שיהיה בזה פושע גמור ונחשב כמו מעמיד, ולכן מפרש הרמב"ם, שפיר מתני' כפשטה דצריך להעיד מקודם לענין לגבות מגופו ורבא יסבור דהוא מטעם שומר ולכן לא סבר דצריך להעיד מקודם והרמב"ם לשיטתו דפסק שם כרב פפא ובארנו שם דרב פפא סבר אפוטרפוס אינו מטעם שומר אלא משום מעמיד כשיטת הירושלמי, ולכן שפיר סבר דצריך להעיד מקודם וכנ"ל, וממילא שפיר הוי מתניתין כברייתא ומעמידין אפוטרפוס לתם וכנ"ל. ועיקר פלוגתא אי מעמידין אפוטרפוס לתם לגבות מגופו או לא יש לומר דתליא במה שכתבתי בפ"ד הל' ח' אם מה דגובין מגוף השור בתם שמסרו לשומר הוא מצד השומר או הוא מצד הבעלים, דאי נימא דהא דגובין גבי שומר מגוף השור הוא משום דאכתי לא נפקע חיוב הבעלים גבי תם וגובין מצד הבעלים והשומר משלם לבעלים, א"כ כל זה שייך היכי דאיכא דין חיוב על הבעלים, אבל ביתומים אליבא דר' יוסי בר חנינא דקיי"ל כותי' דעלייהו ליכא דין חיוב משום דלא רמי עלייהו לשמור שורם, ואפי' בהלכו בעליו למדינת הים כיון דעל כרחן הלכו ועכשיו אין ביכלתם לשמור שורן נחשבין בזה כאנוסין, א"כ מצד היתומים לא נוכל לחייב ומצד האפוטרפס הא אין השור שלו, ואפשר לומר דאפי' לר' יוחנן דסבר מעליית יתומים דאי אמרת מעליית אפוטרפסים ממנעו ולא עבדי ג"כ נוכל ליישב דזהו דוקא גבי מועד, כיון דפכ"פ להניזק צריכין האפוטרופסים לשלם כדין שומר יכולין ב"ד לתקן שאותו הממון יתנו היתומים בשביל האפוטרפסים, וזהו כמו שהיו שוכרים ב"ד להם את האפוטר' ויש לב"ד רשות ע"ז לטובת היתומים דאי לאו הכי לא יהי' להיתומים רשות להחזיק שוורים שהוחזקו נגחנין, וזהו דקאמר הגמ' דאי אמרת מעליית אפוטר' ממנעו ולא עבדי, אבל גבי תם כיון דמעיקר הדין היתומים פטורים משום דלא רמי עלייהו חיובא, והאפוטרפסין פטורים משום דאין גובין בתם אלא מגופו, א"כ לא שייך שיעשו על היתומים תקנה שישלמו בעת שפטורין מלשלם. וא"כ ניחא גם לר' יוחנן טעמא דאין מעמידין אפוטר' לתם לגבות מגופו, אך כל זה אי נימא דמה דגובין מגופו גבי שומר הוא מצד הבעלים, אבל אי נימא דמה דגובין מגופו הוא מצד השומר דכיון דעכ"פ השור ברשות השומר ונעשה עליו דין חיוב נזקין לא איכפת לן שהשור אינו של השומר, שכבר אמרה תורה שיגבו מגוף השור והאי תורא דאזקן מיני' משתלימנא, ובשביל זה גם בגזלן גובין מגוף השור, א"כ גם ביתומים כשמעמידים אפוטר' על השור גובין מגוף השור. ולפי מה שכתבנו תליא זה בפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא דאליבא דר' עקיבא נוכל לומר שהוא מצד השומר וכן באפוטר' לפימש"כ דהחיוב הוא מצד מעמיד מ"מ גובין מגוף השור כמו דגובין בגזלן ואף דבגזלן קיימא הבהמה ברשותו ובמעמיד לא קיימא ברשותו מ"מ שפיר גובה הניזק גם במעמיד מגופו דעיקר מה שגובה בגזלן מגופו אינו משום דקיימא ברשותו לבד דמה מהני הא עכ"פ אינו שלו. אלא דכיון דקיימא ברשותו חייב השור כשהזיק וממילא קרינן ומכרו את השור דהאי תורא דאזקן מיני' משתלימנא וה"נ במעמיד כיון דיש חיוב נזקין גובין מגופו אבל לר' ישמעאל ע"כ הוא מצד הבעלים והבעלים הם היתומים והם פטורים, ולכן הרמב"ם פסק שפיר דמעמידין אפוטר' לתם לגבות מגופו כיון דקיי"ל כר' עקיבא וכנ"ל:
שוורים שמשחקין בהם ומלמדין אותן ליגח זה את זה אינם מועדים זה לזה, ואפי' המיתו את האדם אינן חייבים מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו. השגת הראב"ד: כי יגח וכו'. א"א ולמה לא, ולהוי כשור שהוא מועד לשופרות, ועוד שכבר פסק למעלה משסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב עכ"ל. כתב המ"מ וז"ל וג"כ פשוט הוא שאינו דומה למועד לשופרות לפי שאלו ממש מתכוונין לנגחן, וכיון שהם פטורים מן המיתה דין הוא שלא יעשו מועדין, ודברי המ"מ צריכים ביאור דמוכח מלשונו דלא מטעם כי שור נגח הוא, כונתו להקיש הפסוקים ולדרוש בזה ג"כ נגח ולא שהגיחוהו, רק מכח סברא אתא עלה המ"מ דכיון שאינו חייב מיתה דין הוא שלא יעשו מועדין, ואינו מובן שייכות הסברות דדין מועד ודין מיתה, והנה כבר כתבתי למעלה בפ"ב הל' י"ט טעם לשיטת הרמב"ם דכיון דגם אם הועד לזה אינו עומד להזיק אלא אם יגיחוהו וישסו אותו ליגח, וא"כ לא נוכל לומר שהשור הוא שור מועד ונקרא שור נגח, כין דאינו עומד ליגח אלא אם יגיחוהו ודבר זה בעצמו היינו שיגיחוהו אינו עומד לכך כיון דאסור לעשות כן וחייב בדיני שמים א"כ לא מיקרי בזה שור נגח ואינו דומה למועד לשופרות דמצוי טובא שופרות בעולם ומקרי שור נגח כשישמע קול שופר, אבל זה אינו עומד לכך שבני אדם יגיחוהו, אכן בכונת המ"מ א"א לומר כן דסברא זו לא תליא בדין שפטור השור ממיתה. ונראה דכונת המ"מ הוא דסובר דמועד לא שייך אלא בכונה, וכיון דפטור ממיתה וקתני בברייתא בדף מ"א בטעמא דפטור ממיתה מפני שהוא כמעושה, א"כ הוי כמו שלא בכונה ולא שייך ע"ז דין מועד, ולכאורה זהו כשיטת התוס' בדף מ"ד ד"ה הכא דהא דאמרינן במועד ליפול על בני אדם בבורות הוא לאו דוקא בשלשה פעמים אלא מועד מתחלתו, ולא כשיטת רש"י בדף מ"ח ע"ב דפי' להדיא דשייך דין מועד גם על שלא בכונה, ואף שהג' פעמים הראשונים היו בכונה אבל עכ"פ הפעם הד' שמחייבין עליו הוא שלא בכונה, אכן שיטת הרמב"ם משמע דהוא כפירש"י דהא לא הזכיר שם שהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות לאכול ירק, וכתב היה מועד ליפול על בני אדם בבורות וראה ירק בבור ונפל בבור בשביל הירק והיה שם אדם ומת, ומוכח דרק בפעם הרביעית נפל בשביל הירק, ואי דא"כ נתחייב מיתה בג' פעמים הראשונים, נוכל להעמיד כהאוקימתות של הגמ' שהזכיר הרמב"ם בריש הפרק. ולפי"ז לכאורה מוכח דלא כדברי המ"מ דהא עכ"פ שייך מועד על שלא בכונה, ואולי נאמר דדוקא ע"י שלא בכונה אי אפשר ליעשות מועד, אבל כיון שנעשה מועד בכונה והוחזק ליפול על בני אדם בבורות לכן כבר הועד ליפול גם בשביל אכילת ירק אף שרואה שנופל על אדם, ואפשר לומר יותר דלגבי דין כופר נחשב בכונה שהשור מכיון שהורגל ליפול על אדם להרגם א"כ כבר הוחזק ליודע שכשיפול על אדם יהרוג אותו, ובפרט דעכ"פ מכיון דצריך שיהיה מועד ולא אמרינן דחזא ירוקא ונפל הוא שן שלא בכונה ממש ולא צריך ג' פעמים וכמו שכן הוא באמת שיטת ר"ת בתוס', וע"כ דסוברים רש"י והרמב"ם דאפי' ע"י ירוקא אינו מצוי שיפול שור על אדם, ולכן דוקא ע"י העדה חייב אלא דמ"מ כיון שהיה ע"י שראה ירק ורצה לאכול ולא נתכוין להמית את האדם, אבל הוא יודע שכשיפול על האדם יהרג האדם ומ"מ פטור ממיתה, וכמו שכתבו התוס' בדף מ"ד ע"א וז"ל ותי' ר"ת דלקמן הוי רגל בכונה כשמניח עצמו בבור כדי לאכול הירק שבבור ויודע שמתמעך האדם כמו רגל שדרסה ע"ג תינוק שיודע שיהרוג התינוק, ולפיכך משלם כופר אעפ"י שאין השור בסקילה הואיל ואינו מתכוין להזיק וכו' עכ"ל, ולפי"ז מיושב דעת המ"מ דבאמת גם לגבי שלא בכונה לא שייך העדה אפי' מבכונה על שלא בכונה, אלא דהכא עיקר המעשה היה בכונה שידע מה שהוא עושה ומ"מ פטור ממיתה כיון שלא נתכוין להמית וכמו שכתבו התוס'. ובאופן אחר נראה לבאר דברי הרמב"ם דמלבד שכתבנו דכאן אינו עומד לכך שיגיחו אותו לכן לא נעשה מועד אלא דבעיקרא דמילתא כיון שלא נעשה מועד ליגח מעצמו אלא על פי אונס כמו דאמרינן דמשום הכי פטור ממיתה מפני שהוא כמעושה, ולכן אפי' אם היה עומד לכך גם כן לא נעשה מועד, והוא עפי' מה דחזינן בסוגיא דריש שור שנגח דדין שור המועד ודין וסתות שייכן בהדדי, ובדיני וסתות מצינו דאם קבעה וסת לקפיצות יש בזה מחלוקת הראשונים אם קובעת וסת, ואם קבעה וסת לימים ולקפיצות משמע בטור ושו"ע דלדברי הכל קבעה וסת, וכן דעת המ"מ גם בדעת הרמב"ם, אכן לדעתי לא כן דעת הרמב"ם ע"כ אבאר הדבר. והנה בנדה דף י"א איתא אמר ר"ה קפצה וראתה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת, למאי אי לימא לימים הא כל יומא דלא קפצה לא חזאי, אלא לקפיצות והתניא כל שתקבענה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה לה וסת מאי לאו לא קבעה וסת כלל לא לא קבעה וסת לימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו, אבל קבעה לה וסת לימים ולקפיצות לימים לחודייהו פשיטא אמר ר' אשי כגון דקפיץ בחד בשבת וחזאי וקפין בחד בשבת וחזאי ובשבת קפצה ולא חזאי ולחד בשבת חזאי בלא קפיצה מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע דיומא הוא דקא גרים ולא קפיצה קמ"ל דקפיצה נמי דאתמול גרמא והאי דלא חזאי משום דאכתי לא מטא זמן קפיצה לישנא אחרינא, אמר ר"ה קפצה וראתה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת לימים ולא לקפיצות היכי דמי א"ר אשי כגון דקפיץ בחד בשבת וחזאי בחד בשבת וחזאי ובשבת קפצה ולא חזאי ודחד בשבת חזאי בלא קפיצה דהתם איגלאי מילתא דיומא הוא דקא גרים. והנה בהא דאמר מעיקרא אדרב הונא אלא לקפיצות והתניא וכו' פירש רש"י אלא לקפיצות דקבעה וסת לקפיצות בלא ימים, והקשו בתוס' דא"כ לישני אברייתא דהא דתניא לא קבעה וסת היינו לימים אבל קבעה וסת לקפיצות ואמאי משני דלא קבעה וסת לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו, ולכן פירשו בתוס' דמה דאמר אלא לקפיצות היינו לקפיצות עם ימים אבל לקפיצות לחוד פשיטא דלא קבעה. והנה התורת הבית והרשב"א פי' בדעת רש"י כשיטת בעל המאור בהשגותיו על בעל הנפש להראב"ד דסובר הבעה"מ דלהלכה מהני וסת לקפיצות לחוד, והבעה"מ מפרש דהא דאמר בגמ' כדמשני אברייתא לא לא קבעה וסת לימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו היינו בשביל שקבעה לקפיצות ולימים ביחד לכן לא קבעה לכל חד לחודייהו ובזה מיירי הברייתא אבל רב הונא מיירי באמת שקבעה לקפיצות לחוד והיינו שקבעה בימים שאינם שוים, ונשאר באמת להלכה מה דאמר אלא לקפיצות, אכן באמת מדברי רש"י לא מוכח כלל דרש"י סובר כן למסקנא להלכה ושמפרש דהא דברייתא דאמרינן דלא קבעה לימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו לא מיירי בגוונא דרב הונא דא"כ היה רש"י צריך לפרש בהא דאמר ולא לקפיצות לחודייהו דהיינו דוקא אם ראתה בימים שוים, וע"כ דרש"י נמי סבר דלמסקנא סבר הגמ' דלא קבעה וסת לקפיצות, ומצאתי להר"ן שמפרש כן בדעת רש"י דלמסקנא לא קבעה אפי' לקפיצות שקבעה בלא ימים שוים דלקפיצות לחודייהו לא קבעה כלל. והנה הרשב"א בתוה"ב אחר שהביא פי' רש"י כתב וז"ל וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל והביא ראיה לדבריו מדאקשינן והתניא כל שתקבענה מחמת אונס אפי' כמה פעמים לא קבעה וסת, מאי לאו לא קבעה כלל לא לא קבעה לה וסת לא לימיה לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו, ומקשינן לימים לחודייהו פשיטא אלמא לקפיצות לחודייהו לא פשיטא דאינהו עיקר הגורם, וע"ז כתב הרשב"א דבודאי הגמ' סבר דרב הונא מיירי בימים מסודרים מדפריך אי לימים, ועוד דאי רב הונא בימים שאינם מסודרים א"כ גם ברייתא מיירי הכי דאל"כ הו"ל לגמ' לומר דברייתא לא מיירי כמו רב הונא אלא בוסת המורכב, ומה דאמר בגמ' לימים פשיטא ולא אמר לקפיצות פשיטא משום דלקפיצות לאו פשיטא הוא דהו"א דקפיצות הוא הגורם. ובאמת דברי הרשב"א אינם מיושבים כיון דלשיטתו באמת מיירי ברייתא נמי בימים מסודרים כמו רב הונא, א"כ באמת מנ"ל דבימים שאינם מסודרים לא קבעה לקפיצות לחודייהו כיון דמימים מסודרים דלא קבעה לקפיצות לחוד אין ללמוד, דבודאי כיון שקבעה לימים ולקפיצות אין לה וסת לקפיצות לחוד, אבל היכי שקבעה לקפיצות לחוד אימא דבאמת קבעה, וכמו דהיכי דקבעה לימים ולקפיצות יש לה וסת לימים ולקפיצות, ועיין בב"י דתמה מנין להטור לפסוק דקבעה לקפיצות ודייק הב"ח ממשמעות דברי הרא"ש, ולדעתי פשוט דכיון דהרא"ש השמיט כל הסוגיא דקפיצות א"כ מוכח דס"ל דקפיצות ופיהוק שוין ורק בוסת המורכב אינה קובעת לקפיצות לחודייהו וזה כתב בדיני פיהוק ע"כ השמיט לגמרי הברייתא דאין האשה קובעת לה וסת באונס, דסובר דבאמת קובעת, ודוקא היכי דקבעה לימים ולקפיצות לא קבעה לקפיצות לחודייהו ולימים לחודייהו או כתי' דרב אשי. ובדעת הרמב"ם נראה דסובר דאפי' לימים וקפיצות לא מהני דהא השמיט כל דינא דימים וקפיצות, והביא הברייתא כפשטה והא דמהני וסת בקפיצות הביא רק היכי דהיו קפיצות רק ב' פעמים ואח"כ קפצה ולא ראתה וכלישנא בתרא, ואף דבפ' כל היד דף ט"ו ע"ב איתא להדיא דאיכא וסת לקפיצות והרז"ה הביא משם ראיה דמהני וסת לקפיצות לחוד, והרשב"א בתוה"ב דחה דשם מיירי בימים וקפיצות, אבל עכ"פ מפורש דאיכא וסת לימים וקפיצות והיה לו להביא להשמיענו הך דינא דאמרינן אימא לא קפצה. וע"כ דהרמב"ם סובר דהך מימרא דרב אשי אזלא למימרא קמא דרב אשי בדף י"א אבל ללישנא אחרינא א"א למיגרס הך מימרא כלל, ובחר הרמב"ם בדרך זה להעמיד הברייתא כפשטה דכל וסת שקבעה מחמת אונס אינו וסת בכל גווני. ועכשיו מיושב שפיר דדברי הרמב"ם גבי שור האצטדין הם נכונים וברורים והולך לשיטתו גבי וסתות דכל וסת שתקבענה מחמת אונס אינו וסת כלל וקפצה וראתה אינו וסת לא לימים ולא לקפיצות וממילא שפיר גבי שור האצטדין כיון דתניא שהוא כמעושה והוי אונס ובאונס לא נעשה מועד, ואין אנו צריכין לסברא שכתבתי דאינו עומד שישסו אותו ובלא"ה אפי' הוא בין שכנים עכו"ם שבטלה סברתי מ"מ לא נעשה מועד כלל בדרך אונס כמו שלא קבעה וסת בדרך אונס, ולא דמי למועד לשופרות דשופרות אינו אונס אלא דכך דרכו כששומע קול שופר נוגח אבל השופר אינו אונס כלל אבל שור האצטדין הוא אונס וכנ"ל -
שור שהועד ונמכר או ניתן במתנה חזר לתמותו שהרשות שנשתנית משנה דינו, אבל אם השאילו או מסרו לשומר הרי הוא בחזקתו, וכן שור שהועד בפני אפוטרופסין ונתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אעפ"י שבטלו האפוטר' הרי הן מועדין בחזקתן שהרי ברשות בעלים הן. שהרשות שנשתנית וכו' עיין במה שכתבתי בזה בפ' ד' הל' ט' ובמה שישבתי דעת הרמב"ם במה שמחלק בין אפוטרפוס לשומר דבהועד בבית שומר וחזר לבעלים בטלה העדאתו ובהועד בפני אפוטרפסין אעפ"י שבטלו האפוטרפסין נשאר מועד שעמד בזה היש"ש ובארתי שם בארוכה ועיקר דברינו שם דאפוטרפוס לא דמי לשומר, דשומר נעשה השור ברשותו ובדין היה לומר גם כשמסרו לשומר רשות משנה, אלא דלגבי חיוב הבעלים אם לא היה דין שהבעלים מסתלקין במסירתן לשומר היו הבעלים מחוייבים בחיוב מועד דלגבי הבעלים לא הוי שינוי רשות דכל מקום שהולך שם בעליו, וכיון שאלמלי השומר היו הבעלים מחוייבין ע"כ נתחייב השומר דהתורה חייבה להשומר במקום הבעלים ונכנס תחת הבעלים, אבל אם הועד בבית שומר והוחזר לבעלים אמרינן שפיר רשות משנה דבאמת רשות שומר רשות אחר הוא, אבל כשהועד בבית האפוטרפסין והוחזר להבעלים לא אמרינן רשות משנה דאפוטרפוס אינו חייב מטעם בעלים ולא נכנס השור ברשותו וחיובו הוא מטעם מעמיד כמבואר בירושלמי ולכן לא הוי רשות אחרת:
בהמה שהועדה וחזרה בה מדבר שהועדה לו חזרה לתמותה כיצד שור שהועד ליגח וחזר שלא יגח אעפ"י שהוא נוגף הרי זה תם לנגיחה ומאימתי הוא חזרתו עד שיהיו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח וכן בשאר הדברים שהועד להן עד שימשמשו בו ולא יהיה עושה אותן. עד שיהיו התינוקות וכו' סובר רבינו דלא כשיטת התוס' דבחזרה בשלשה ימים גם ר' מאיר מודה ולא חידש עד שיהיו התינוקות ממשמשין אלא לאפוקי שלשה פעמים, ובאמת סברת התוס' קשה חדא דמנין להם זאת כיון דמודו התוס' דבשלשה פעמים סובר ר"מ דלא מהני חזרה א"כ מנא להו דבג' ימים מהני דילמא כמו דעדיף תינוקות ממשמשין מג' פעמים ה"נ עדיף מג' ימים, ועוד קשה דהא ר"מ קאמר ק"ו ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש א"כ סובר דקירב עדיף מריחק, ואף דהתוס' מביאין ראיה מר"ש דסובר ג"כ דבג' פעמים הוי מועד ומ"מ לא הוי חזרה אלא בשלשה ימים דדילמא ר"ש לא סבר ק"ו דקירב נגיחותיו אלא מטעם אחר, ועוד קשה לשיטת התוס' הא דקאמר בגמ' לימא הל' כר"מ בתם שהרי ר"ש מודה לו והל' כר"י במועד שהרי ר"ש מודה ומוכח מלשון הגמ' דלא יהיה אז לגמרי כר"מ אלא בחדא כר"מ ובחדא כר"י כמו דפוסק עכשיו בחדא כר"מ ובחדא כר"י, ולפי דברי התוס' הרי הוא לגמרי כר' מאיר וע"כ שיטת הרמב"ם מחוורת שפיר דר"מ סובר לענין חזרה דווקא בתינוקות ממשמשין בו וכן סובר ר' יוסי וכן הלכה:
ראה שור היום ונגחו ולמחר ראה חמור ולא נגחו ובשלישי ראה סוס ונגחו וברביעי ראה גמל ולא נגחו ובחמשי ראה פרד ונגחו ובששי ראה ערוד ולא נגחו נעשה מועד לסירוגין לכל ואם נגח ביום שהוא מועד לו אחד משלשת המינין שנגח בסירוגין הרי זה מועד, נגח שלשה שוורים בשלשה ימים זה אחר זה וברביעי נגח חמור ובחמשי נגח גמל או שנגח חמור וגמל בתחלה בשני ימים זה אחר זה ואחר כך נגח שלשה שוורים זה אחר זה הרי זה ספק אם הוא מועד לשוורים בלבד או לשלשת המינים הוא מועד, וכן אם נגח בשלש שבתות זו אחר זו ובאחד בשבת ובשני בשבת או שנגח בחמשי בשבת ובערב שבת וביום השבת ובשתי שבתות הבאות אחרי' הרי זה ספק אם הוא מועד לשבתות בלבד או לשלשת הימים ששנים מהן חול. השגת הראב"ד: ראה שור היום וכו'. כתב הראב"ד ז"ל על כל בבא ובבא מהם, על בבא ראשון עד שיגח בסירוגין הרי זה מועד, כתב ובלבד שלא יגח מין אחד שתי פעמים זו אחר זו, ועל בבא שניה נגח שלשה שוורים וכו' עד או לג' מינין הוא מועד, כתב אי נמי לכל המינין, ועל בבא שלישית וכן אם נגח בג' שבתות וכו' עד הימים, כתב א"נ לכל הימים. המ"מ כתב דדעת הרמב"ם דגם גבי נגח שור חמור וגמל לא נעשה מועד לכל אלא לשלשת המינין, והנה הנמוקי יוסף כתב על שור חמור וגמל דנעשה מועד לכל דילפינן זה מהא דכשנגח בשלשה ימים דנעשה מועד לכל הימים, והנה הוכחת הנמוק"י הוא אם נימא דלאו דווקא מועד לשבתות אינו מועד לימות החול, אלא דגם בשאר ימים אם נגח שלשה פעמים ביום א' בשבת בשלשה שבועות אף שבינתים לא ראה שוורים אחרים מ"מ לא נעשה מועד אלא ליום א' בשבת, אבל אי נימא דהקפידא דווקא על שבת אין כאן ראיה ממה דנעשה מועד לכל הימים אם נגח בג' ימים זה אחר זה, והנה דעת הרמב"ם הוא דלאו דווקא שבת דהא פסק גבי שבת שבת ושבת דהספק הוא שמא לשלשת הימים הוא מועד ששנים מהם הוא חול, וא"כ הוכחת הנמוק"י הוא הוכחה חזקה דאם נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל המינים דלא כדעת המ"מ בשיטת הרמב"ם, ומה דמחלק בין שבת שבת ושבת ובא' וב' לבין א' ב' וג' נבאר אח"כ, אכן אפילו אם נחלק איזה חילוק בין שלשה ימים לשלשה מינים, אבל דעת הרמב"ם בכל אופן תמוה דאיך פסק גבי שבת ושבת דהספק הוא שמא נעשה מועד לשלשת הימים ששנים מהם חול, וכתב המ"מ דזהו כשיטתו דלא נעשה מועד לכל, ובאמת גבי ימים בודאי זה אי אפשר דהא בודאי אם נגח שלשה ימים נעשה מועד לכל הימים וזה פשוט, ומבואר ג"כ מסתימת לשון הרמב"ם וגם מפשטות לשון המשנה איזה מועד כל שהעידו בו שלשה ימים דמשמע דנעשה סתם מועד וא"א כלל לומר באופן אחר דכיון דאין חילוק בין שבתות לימי החול א"כ יצטרך כל מועד ליגח דוקא שבעה ימים וזה א"א. ולכן נראה לי דבאמת סובר הרמב"ם גבי נגח שור חמור וגמל דנעשה מועד לכל המינין, וכהוכחת הנמוק"י מג' ימים, דלדעת הרמב"ם הוי הוכחה מבוררה וכמש"כ ודלא כדעת המ"מ ומה שפסק הרמב"ם גבי סירוגין דנעשה מועד רק לשלשת המינים, וכן גבי שבת שבת ושבת רק לשלשת הימים ששנים מהם הוא חול הוא מטעמים אחרים דגבי נגח שור חמור וגמל בסירוגין שכתב דלא נעשה מועד אלא לשלשת המינים היינו כיון דחזינן דס"ל דכל כמה דנוכל לספק בהעדאת השור מספקינן, דהא כתב ואם נגח ביום שהוא מועד אחד משלשת הימים שנגח בסירוגין, ומפורש דמצריך בזה שני סירוגין, סירוגין של ימים וסירוגין של בהמות, אף שאינו מפורש להדיא כן בגמ', רק מסברא סובר דכיון דאפשר למתלי בכל חדא של סירוגין צריך דוקא שני הסירוגין, ובזה מבואר דברי הנמוק"י שמפרש הא דמתני' הא דשאלו לפני ר' יהודה הרי שהיה מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול, דבגמ' מוכיח מזה כרב זביד, ולפי מה דקיי"ל כר"פ מפרש הנמוק"י דאף דברישא הגירסא אינו מועד כרב פפא מ"מ בההיא בודאי הוי ואינו מועד, והכי איבעי להו כיון דר' יהודה סובר דמהני חזרה בשלשה ימים א"כ הרי שהיה מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול היינו שראה בימות החול ולא נגח מי נימא דהוי חזרה ופשיט להו דלא מהני חזרה מימות החול לשבת, ולכאורה צריך ביאור דמאי קס"ד דהני דשאלו כיון דמועד לשבתות אינו מועד לימות החול א"כ היכי הוי חזרה אך לפי הנ"ל מבואר דאיכא לספוקי דאיברא דאם נעשה מועד לשבתות אינו מועד לימי החול, היינו משום דשמא יש אצל השור חילוק מחול לשבת, וממה דנעשה מועד לשבת אין ראיה דנעשה מועד לימי החול, אבל אם נגח בשבתות ובימי החול ראה ולא נגח אפשר דאיכא לספוקי שמא אצל השור אין נ"מ משבתות לימות החול, והא דלא נגח אח"כ בימי החול הוא משום חזרה, ופשיט להו דמ"מ לא הוי חזרה מימי החול על שבת. נחזור לדברינו דזהו טעמו של הרמב"ם דסובר דראה שור נגח חמור לא נגח גמל נגח וכו' דלא נעשה מועד אלא לשלשה המינים, משום דכיון דעלינו לספק כל מיני ספק לגבי העדאה ע"כ יש לומר דאפשר מה דלא נגח אלא אלו שלשת המינים הוא לאו משום דהוא סירוגין אלא שאינו רוצה ליגח אחרים ואינו נוגח אלא אלו דבשלמא כשאין לנו סתירה אנו תופסין דכיון שנגח שלשה מינים מסתמא הוא אינו מקפיד על מינים ונעשה מוחזק ליגח כל המינים, אבל כשבינתים ראה מינים אחרים ולא נגח מנלן לתפוס דזהו בשביל סירוגין אפשר שאינו נוגח אלא אלו, ולכן אנו תופסין שני הקולות היינו דאינו מועד אלא לאלו המינים וגם אינו מועד אלא בסירוגין. ועתה עלינו לבאר עוד ד' הרמב"ם גבי שור שור ושור וחמור וגמל והנה נחקור איך יהיה הדין אם נגח שור שור וחמור או שור חמור וחמור, ולכאורה אפשר לומר דאינו נעשה מועד כלל דהא לא הוחזק בשלשה חלופי מינים, וממילא אין כאן על כל מין בפני עצמו כי אם פעם א' או ב' פעמים, אכן באמת לשיטת הרמב"ם א"א לומר כן דבשלמא אם אנו סוברין דבהוחזק בשלשה מינים אפי' בסירוגין נעשה מועד לכל, א"כ השלשה מינים מחולפים מחזיקים שאינו מקפיד על מינים. אבל כיון דסובר גבי שלשה מינים בסירוגין דאינו מועד אלא לשלשת המינים, א"כ אין כאן חזקה בשלשה פעמים על אלו המינים. דהיינו אם ראה שור נגח, חמור לא נגח. גמל נגח. סוס לא נגח וכו'. איך נתחזק לנו העדאת השור על גמל בשלשה פעמים. הא לא נגח גמל אלא פעם א' כיון דע"י השלשה מינים לא נתחזק שאינו מקפיד על מינים. וע"כ דהפירוש לשיטת הרמב"ם באופן אחר. דכיון דראינו דנגח שלשה פעמים נעשה מועד לאלו שראינו שנגח אותם. אף שלכל אחד לא נגח כי אם פעם א'. א"כ ה"נ בנגח שור שור וחמור ג"כ נעשה מועד לאלו המינים שנגח, והיא ראיה מוכרחת. ואפשר עוד להביא ראיה לזה משיטת החולקים על הרמב"ם וס"ל דבימי החול אין קפידא מיום זה לזה, א"כ בנגח שבת ושבת ושבת ויום א' וב' ג"כ לא נעשה הוחזק בשלושה חלופי ימים דהא יום א' ויום ב' הם שוים. וא"כ הוי כמו שור שור וחמור, ויש להוכיח זה עוד אפי' לדעת התוס' ממה שכתבו בד"ה נעשה מועד וז"ל ע"כ בשלא ראה בינתים כלום דאי ראה לא הוי מועד לכל לסירוגין. ומשמע מדברי התוס' דלכל לסירוגין לא היה נעשה מועד, אבל נעשה מועד לאלו שנגח והוי מועד בלא סירוגין כיון דלא היה סירוגין שוה, ומוכח דאפשר ליעשות מועד גם מנגיחת ג' מינים על הג' מינים עצמם וע"כ כדברינו. והשתא דהכי הוא נוכל ליישב ד' הרמב"ם במה שכתב דבנגח שור שור ושור וחמור וגמל דלא נעשה ספק מועד אלא לשלשת המינים, אף שכתבנו דהרמב"ם ג"כ סובר דבנגח שור חמור וגמל דנעשה מועד לכל, משום דבשור חמור וגמל יש לנו העדאה מג' מינים מחולפים דאינו מקפיד על מינים כלל. אבל בשור שור ושור וחמור וגמל אפי' לצד הסברא דמצרפינן שור בתרא לחמור וגמל. מ"מ הא לא נוכל להכחיש שהוא נעשה מועד לשוורים ע"י הג' פעמים שנגח, ולכן מסתייה דנצרף השור בתרא לחמור וגמל לעשותו מועד גם להחמור וגמל. משום שאנו אומרים שהעדאתו נמשכה ונגח בה גם חמור וגמל, אבל שנעשה השור כמו סוס ולעשות מזה ג' מינים מחולפים זה אין לנו דלא אמרינן דמג' מינים מחולפים נעשה מועד לכל המינים, אלא היכי דלא נעשה מועד על מין הראשון גם ביחוד. ואף דלכאורה מה לנו נ"מ אם הוא תם על מין הראשון או דנעשה מועד על מין הראשון, אבל באמת הא חזינן מהצד של האבעיא דבתר שוורים שדינן ליה, דכיון דנעשה כבר מועד על שור ולא מצרפינן ליה לחמור וגמל לא מהני לעשות מזה מועד גם לחמור וגמל וגם בזה נאמר במאי גרע מועד מתם. וע"כ הסברא דכיון שנתחזק לנו שנוגח שוורים לא מצרפינן נגיחת השור למינים מחולפים. ולכן סובר שפיר הרמב"ם דאפי' לפי הך צד אבעיא דמצרפינן שור בתרא לחמור וגמל. היינו רק דנעשה אותו מועד גם לחמור וגמל כיון שאנו רואין בנגיחותיו שאינו מקפיד ונוגח גם חמור וגמל. ונמשכה העדאתו גם על חמור וגמל. [וכל ספק הגמ' הוא רק בג"פ שור. אבל בד"פ שור בודאי לא אמרינן דב' שוורים אחרונים בתר חמור וגמל שדינן להו וכן כתב הרמב"ן בנדה דף ס"ד] אבל שנעשה אותו מועד על כל המינים בשביל שנגח שור חמור וגמל זה לא אמרינן כיון דגם לבד חמור וגמל הוחזק לנו שהוא מועד על שוורים. וממילא אינו דומה כלל נגיחת שוורים למינים אחרים. ולכן לא נעשה מועד חוץ משוורים אלא על חמור וגמל כיון שנגח גם אותם ונמשכה העדאתו גם עליהם דהא כבר כתבנו דא"צ שיוחזק ג"פ בכל מין [ומ"מ אי שור בתרא בתר שוורים שדינן ליה והוי כמו שכבר נגמרה העדאתו לא מצטרף חמור וגמל לשוורים.] ואפי' אם נגח חמור וגמל שור שור ושור דהעדאת השוורים נעשה אח"כ. מ"מ כיון דעל שוורים נוכל לעשותו מועד גם בלא חמור וגמל לא מהני השור להצטרף לחמור וגמל אלא לומר דאינו מקפיד גם על חמור וגמל אבל לא שיתייעד גם על מינים אחרים. וכן הוא גבי שבת שבת ושבת. אבל בנגח שור חמור וגמל סובר שפיר הרמב"ם דנעשה מועד לכל המינים וכהוכחת הנמוק"י וכמו שכתבנו:
ראה שור היום ונגחו ולמחר ראה חמור ולא נגחו ובשלישי ראה סוס ונגחו וברביעי ראה גמל ולא נגחו ובחמשי ראה פרד ונגחו ובששי ראה ערוד ולא נגחו נעשה מועד לסירוגין לכל ואם נגח ביום שהוא מועד לו אחד משלשת המינין שנגח בסירוגין הרי זה מועד, נגח שלשה שוורים בשלשה ימים זה אחר זה וברביעי נגח חמור ובחמשי נגח גמל או שנגח חמור וגמל בתחלה בשני ימים זה אחר זה ואחר כך נגח שלשה שוורים זה אחר זה הרי זה ספק אם הוא מועד לשוורים בלבד או לשלשת המינים הוא מועד, וכן אם נגח בשלש שבתות זו אחר זו ובאחד בשבת ובשני בשבת או שנגח בחמשי בשבת ובערב שבת וביום השבת ובשתי שבתות הבאות אחרי' הרי זה ספק אם הוא מועד לשבתות בלבד או לשלשת הימים ששנים מהן חול. השגת הראב"ד: ראה שור היום וכו'. כתב הראב"ד ז"ל על כל בבא ובבא מהם, על בבא ראשון עד שיגח בסירוגין הרי זה מועד, כתב ובלבד שלא יגח מין אחד שתי פעמים זו אחר זו, ועל בבא שניה נגח שלשה שוורים וכו' עד או לג' מינין הוא מועד, כתב אי נמי לכל המינין, ועל בבא שלישית וכן אם נגח בג' שבתות וכו' עד הימים, כתב א"נ לכל הימים. המ"מ כתב דדעת הרמב"ם דגם גבי נגח שור חמור וגמל לא נעשה מועד לכל אלא לשלשת המינין, והנה הנמוקי יוסף כתב על שור חמור וגמל דנעשה מועד לכל דילפינן זה מהא דכשנגח בשלשה ימים דנעשה מועד לכל הימים, והנה הוכחת הנמוק"י הוא אם נימא דלאו דווקא מועד לשבתות אינו מועד לימות החול, אלא דגם בשאר ימים אם נגח שלשה פעמים ביום א' בשבת בשלשה שבועות אף שבינתים לא ראה שוורים אחרים מ"מ לא נעשה מועד אלא ליום א' בשבת, אבל אי נימא דהקפידא דווקא על שבת אין כאן ראיה ממה דנעשה מועד לכל הימים אם נגח בג' ימים זה אחר זה, והנה דעת הרמב"ם הוא דלאו דווקא שבת דהא פסק גבי שבת שבת ושבת דהספק הוא שמא לשלשת הימים הוא מועד ששנים מהם הוא חול, וא"כ הוכחת הנמוק"י הוא הוכחה חזקה דאם נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל המינים דלא כדעת המ"מ בשיטת הרמב"ם, ומה דמחלק בין שבת שבת ושבת ובא' וב' לבין א' ב' וג' נבאר אח"כ, אכן אפילו אם נחלק איזה חילוק בין שלשה ימים לשלשה מינים, אבל דעת הרמב"ם בכל אופן תמוה דאיך פסק גבי שבת ושבת דהספק הוא שמא נעשה מועד לשלשת הימים ששנים מהם חול, וכתב המ"מ דזהו כשיטתו דלא נעשה מועד לכל, ובאמת גבי ימים בודאי זה אי אפשר דהא בודאי אם נגח שלשה ימים נעשה מועד לכל הימים וזה פשוט, ומבואר ג"כ מסתימת לשון הרמב"ם וגם מפשטות לשון המשנה איזה מועד כל שהעידו בו שלשה ימים דמשמע דנעשה סתם מועד וא"א כלל לומר באופן אחר דכיון דאין חילוק בין שבתות לימי החול א"כ יצטרך כל מועד ליגח דוקא שבעה ימים וזה א"א. ולכן נראה לי דבאמת סובר הרמב"ם גבי נגח שור חמור וגמל דנעשה מועד לכל המינין, וכהוכחת הנמוק"י מג' ימים, דלדעת הרמב"ם הוי הוכחה מבוררה וכמש"כ ודלא כדעת המ"מ ומה שפסק הרמב"ם גבי סירוגין דנעשה מועד רק לשלשת המינים, וכן גבי שבת שבת ושבת רק לשלשת הימים ששנים מהם הוא חול הוא מטעמים אחרים דגבי נגח שור חמור וגמל בסירוגין שכתב דלא נעשה מועד אלא לשלשת המינים היינו כיון דחזינן דס"ל דכל כמה דנוכל לספק בהעדאת השור מספקינן, דהא כתב ואם נגח ביום שהוא מועד אחד משלשת הימים שנגח בסירוגין, ומפורש דמצריך בזה שני סירוגין, סירוגין של ימים וסירוגין של בהמות, אף שאינו מפורש להדיא כן בגמ', רק מסברא סובר דכיון דאפשר למתלי בכל חדא של סירוגין צריך דוקא שני הסירוגין, ובזה מבואר דברי הנמוק"י שמפרש הא דמתני' הא דשאלו לפני ר' יהודה הרי שהיה מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול, דבגמ' מוכיח מזה כרב זביד, ולפי מה דקיי"ל כר"פ מפרש הנמוק"י דאף דברישא הגירסא אינו מועד כרב פפא מ"מ בההיא בודאי הוי ואינו מועד, והכי איבעי להו כיון דר' יהודה סובר דמהני חזרה בשלשה ימים א"כ הרי שהיה מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול היינו שראה בימות החול ולא נגח מי נימא דהוי חזרה ופשיט להו דלא מהני חזרה מימות החול לשבת, ולכאורה צריך ביאור דמאי קס"ד דהני דשאלו כיון דמועד לשבתות אינו מועד לימות החול א"כ היכי הוי חזרה אך לפי הנ"ל מבואר דאיכא לספוקי דאיברא דאם נעשה מועד לשבתות אינו מועד לימי החול, היינו משום דשמא יש אצל השור חילוק מחול לשבת, וממה דנעשה מועד לשבת אין ראיה דנעשה מועד לימי החול, אבל אם נגח בשבתות ובימי החול ראה ולא נגח אפשר דאיכא לספוקי שמא אצל השור אין נ"מ משבתות לימות החול, והא דלא נגח אח"כ בימי החול הוא משום חזרה, ופשיט להו דמ"מ לא הוי חזרה מימי החול על שבת. נחזור לדברינו דזהו טעמו של הרמב"ם דסובר דראה שור נגח חמור לא נגח גמל נגח וכו' דלא נעשה מועד אלא לשלשה המינים, משום דכיון דעלינו לספק כל מיני ספק לגבי העדאה ע"כ יש לומר דאפשר מה דלא נגח אלא אלו שלשת המינים הוא לאו משום דהוא סירוגין אלא שאינו רוצה ליגח אחרים ואינו נוגח אלא אלו דבשלמא כשאין לנו סתירה אנו תופסין דכיון שנגח שלשה מינים מסתמא הוא אינו מקפיד על מינים ונעשה מוחזק ליגח כל המינים, אבל כשבינתים ראה מינים אחרים ולא נגח מנלן לתפוס דזהו בשביל סירוגין אפשר שאינו נוגח אלא אלו, ולכן אנו תופסין שני הקולות היינו דאינו מועד אלא לאלו המינים וגם אינו מועד אלא בסירוגין. ועתה עלינו לבאר עוד ד' הרמב"ם גבי שור שור ושור וחמור וגמל והנה נחקור איך יהיה הדין אם נגח שור שור וחמור או שור חמור וחמור, ולכאורה אפשר לומר דאינו נעשה מועד כלל דהא לא הוחזק בשלשה חלופי מינים, וממילא אין כאן על כל מין בפני עצמו כי אם פעם א' או ב' פעמים, אכן באמת לשיטת הרמב"ם א"א לומר כן דבשלמא אם אנו סוברין דבהוחזק בשלשה מינים אפי' בסירוגין נעשה מועד לכל, א"כ השלשה מינים מחולפים מחזיקים שאינו מקפיד על מינים. אבל כיון דסובר גבי שלשה מינים בסירוגין דאינו מועד אלא לשלשת המינים, א"כ אין כאן חזקה בשלשה פעמים על אלו המינים. דהיינו אם ראה שור נגח, חמור לא נגח. גמל נגח. סוס לא נגח וכו'. איך נתחזק לנו העדאת השור על גמל בשלשה פעמים. הא לא נגח גמל אלא פעם א' כיון דע"י השלשה מינים לא נתחזק שאינו מקפיד על מינים. וע"כ דהפירוש לשיטת הרמב"ם באופן אחר. דכיון דראינו דנגח שלשה פעמים נעשה מועד לאלו שראינו שנגח אותם. אף שלכל אחד לא נגח כי אם פעם א'. א"כ ה"נ בנגח שור שור וחמור ג"כ נעשה מועד לאלו המינים שנגח, והיא ראיה מוכרחת. ואפשר עוד להביא ראיה לזה משיטת החולקים על הרמב"ם וס"ל דבימי החול אין קפידא מיום זה לזה, א"כ בנגח שבת ושבת ושבת ויום א' וב' ג"כ לא נעשה הוחזק בשלושה חלופי ימים דהא יום א' ויום ב' הם שוים. וא"כ הוי כמו שור שור וחמור, ויש להוכיח זה עוד אפי' לדעת התוס' ממה שכתבו בד"ה נעשה מועד וז"ל ע"כ בשלא ראה בינתים כלום דאי ראה לא הוי מועד לכל לסירוגין. ומשמע מדברי התוס' דלכל לסירוגין לא היה נעשה מועד, אבל נעשה מועד לאלו שנגח והוי מועד בלא סירוגין כיון דלא היה סירוגין שוה, ומוכח דאפשר ליעשות מועד גם מנגיחת ג' מינים על הג' מינים עצמם וע"כ כדברינו. והשתא דהכי הוא נוכל ליישב ד' הרמב"ם במה שכתב דבנגח שור שור ושור וחמור וגמל דלא נעשה ספק מועד אלא לשלשת המינים, אף שכתבנו דהרמב"ם ג"כ סובר דבנגח שור חמור וגמל דנעשה מועד לכל, משום דבשור חמור וגמל יש לנו העדאה מג' מינים מחולפים דאינו מקפיד על מינים כלל. אבל בשור שור ושור וחמור וגמל אפי' לצד הסברא דמצרפינן שור בתרא לחמור וגמל. מ"מ הא לא נוכל להכחיש שהוא נעשה מועד לשוורים ע"י הג' פעמים שנגח, ולכן מסתייה דנצרף השור בתרא לחמור וגמל לעשותו מועד גם להחמור וגמל. משום שאנו אומרים שהעדאתו נמשכה ונגח בה גם חמור וגמל, אבל שנעשה השור כמו סוס ולעשות מזה ג' מינים מחולפים זה אין לנו דלא אמרינן דמג' מינים מחולפים נעשה מועד לכל המינים, אלא היכי דלא נעשה מועד על מין הראשון גם ביחוד. ואף דלכאורה מה לנו נ"מ אם הוא תם על מין הראשון או דנעשה מועד על מין הראשון, אבל באמת הא חזינן מהצד של האבעיא דבתר שוורים שדינן ליה, דכיון דנעשה כבר מועד על שור ולא מצרפינן ליה לחמור וגמל לא מהני לעשות מזה מועד גם לחמור וגמל וגם בזה נאמר במאי גרע מועד מתם. וע"כ הסברא דכיון שנתחזק לנו שנוגח שוורים לא מצרפינן נגיחת השור למינים מחולפים. ולכן סובר שפיר הרמב"ם דאפי' לפי הך צד אבעיא דמצרפינן שור בתרא לחמור וגמל. היינו רק דנעשה אותו מועד גם לחמור וגמל כיון שאנו רואין בנגיחותיו שאינו מקפיד ונוגח גם חמור וגמל. ונמשכה העדאתו גם על חמור וגמל. [וכל ספק הגמ' הוא רק בג"פ שור. אבל בד"פ שור בודאי לא אמרינן דב' שוורים אחרונים בתר חמור וגמל שדינן להו וכן כתב הרמב"ן בנדה דף ס"ד] אבל שנעשה אותו מועד על כל המינים בשביל שנגח שור חמור וגמל זה לא אמרינן כיון דגם לבד חמור וגמל הוחזק לנו שהוא מועד על שוורים. וממילא אינו דומה כלל נגיחת שוורים למינים אחרים. ולכן לא נעשה מועד חוץ משוורים אלא על חמור וגמל כיון שנגח גם אותם ונמשכה העדאתו גם עליהם דהא כבר כתבנו דא"צ שיוחזק ג"פ בכל מין [ומ"מ אי שור בתרא בתר שוורים שדינן ליה והוי כמו שכבר נגמרה העדאתו לא מצטרף חמור וגמל לשוורים.] ואפי' אם נגח חמור וגמל שור שור ושור דהעדאת השוורים נעשה אח"כ. מ"מ כיון דעל שוורים נוכל לעשותו מועד גם בלא חמור וגמל לא מהני השור להצטרף לחמור וגמל אלא לומר דאינו מקפיד גם על חמור וגמל אבל לא שיתייעד גם על מינים אחרים. וכן הוא גבי שבת שבת ושבת. אבל בנגח שור חמור וגמל סובר שפיר הרמב"ם דנעשה מועד לכל המינים וכהוכחת הנמוק"י וכמו שכתבנו: