מי שנתחרשה אשתו הרי זה מגרשה בגט ותהיה מגורשת, אבל אם נשתטית אינו מוציא עד שתבריא, ודבר זה תקנת חכמים הוא כדי שלא תהא הפקר לפרוצין שהרי אינה יכולה לשמור עצמה, לפיכך מניחה ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה, ואין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים בבית אחד, ואינו חייב לרפאותה ולא לפדותה, ואם גירשה הרי זו מגורשת ומוציאה מביתו ואינו חייב לחזור ולהטפל בה. השגת הראב"ד ואם בת רפואה היא למה לא יהא חייב לרפאותה וכמה יש שמשתטות מחמת חולי וחוזרות ומתרפאות, והמ"מ כתב טעם לדברי הרמב"ם לפי שכבר נתבאר פרק י"ד מהלכות אישות האשה שחלתה ואמר לה הריני מגרשיך ונותן כתובה והולך שומעין לו, וכאן ודאי היה זה רוצה לגרש אלא שחכמים מנעוהו לגרש, אבל בחיוב ממון לא חייבוהו שהרי לא עשו כן אלא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר לכן לחמה תאכל וכו' שהוא סבור שלא חייבוהו בדבר שבממון זהו דעתו ולא מצאתי בזה ראיה עכ"ל המ"מ. נ. ב. לדברי המ"מ צ"ל דכונת הרמב"ם דוקא אם יכולה לשמור גיטה וכמש"כ אח"כ המ"מ דבאינה יכולה לשמור גיטה מן התורה אינו יכול לגרשה, וכן כתבו הח"מ והב"ש סי' ע'. והנה מזה שלא ביאר הרמב"ם בסוף דבריו במה שכתב ואם גירש ה"ז מגורשת אין להקשות דכיון שכתב ואם גירש ע"כ בנתן הגט בידה, ואם אינה יודעת לשמור גיטה אין לה יד, אבל זה שסתם כאן דבריו שאין מחייבין אותו קשה דהי' לו לפרש דוקא ביכולה לשמור גיטה, ונראה דיש לומר דסובר הרמב"ם דדין שארה ככסותה ועונתה תלויין זה בזה ולא חייבה תורה לבעל מזונות אלא כשיכול להחזיקה לאשתו, ולקיים כל הג' דברים וכיון שאינו יכול להיות עמה כאיש ואשתו אינו מחויב גם במזונות.