כל שאין בו חפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע"פ שנעבד הרי זה מותר בהנאה, לפיכך עובדי כוכבים העובדים את ההרים ואת הגבעות ואת האילנות הנטועין מתחלתן לפירות ואת המעיינות הנובעין לרבים ואת הבהמה הרי אלו מותרין בהנאה ומותר לאכול אותן הפירות שנעבדו במקום גדילתן ואותה הבהמה. ואין צריך לומר הבהמה שהוקצת לעבודת כוכבים שהיא מותרת באכילה בין שהקצוה לעובדה בין שהקצוה להקריבה הרי זו מיתרת, במה דברים אמורים שאין הבהמה נאסרת בשלא עשה בה מעשה לשם עבודת כוכבים אבל עשה בה מעשה כל שהוא אסרה, כיצד כגון ששחט בה סימן לעבודת כוכבים עשאה חליפין לעבודת כוכבים אסרה וכן חליפי חליפין מפני שנעשים דמי עבודת כוכבים, במה דברים אמורים בבהמת עצמו אבל אם שח בהמת חבירו לעבודת כוכבים או החליפה לא נאסרה שאין דאם אוסר דבר שאינו שלו, המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה, חפר בה בורות שיחין ומערות לשם עכו"ם אסרה. השגת הראב"ד בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט וכו,' א"א אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה כדרב הונא ובהכי קיימא לן שמעתהא במסכת ע"ז אליבא דהלכתא מיהו דוקא בעובד כוכבים או בישראל מומר אבל בישראל אחד אמרינן לצעוריה קא מכיון עכ"ל. הנה מדברי הרמב"ם משמע דפסק דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כלל ואפי' ע"י מעשה, ולכאורה סותרים דבריו למש"כ בפ"ב מהל' שחיטה הכ"א דישראל השוחט בהמת חבירו לשם עכו"ם אינא אסורה שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כוונתו אלא לצערו, ומשמע דמעיקר הדין יכול לאסור ע"י מעשה, ועכו"ם ששחט בהמת חבירו נאסרת, והנה כדי לבאר דעת הרמב"ם בדין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו נביא מה שכתב הרמב"ם בפ"ד מאיסורי מזבח הל' ה' ו' וז"ל המוקצה אם הוא שלו והוקצה קודם שיקדיש נפסל, הקצה של חבירו או שהקצה שלו אחד שהקדישו הר"ז מותר שאין אדם מקצה דבר שאינו שלי, הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין לאחד הקדש הר"ז אסור עכ"ל וכתב הראב"ד ע"ז בין שעבד שלו בין שעבד של חבירו, א"א במס' ע"ז אוקמוה של חבירו בשעשה בה מעשה עכ"ל, והכ"מ שם כתב מקור דברי הרמב"ם מהתוספתא פ"ד דתמורה ולא הזכיר התוספתא פ"ו דע"ז דשם איתא להדיא גם מה שכתב הרמב"ם דאם הקצה אחר הקדש מותרת, והכ"מ כתב ע"ז שלא מצא זה בתוספתא וזהו בתוספתא דתמורה, אלא דמה דאיתא בתוספתא דתמורה דנעבד בין שלו בין של חבירו בין לפני הקדש בין לאחר הקדש זה ליתא בתוספתא דע"ז רק בתוספתא דתמורה, ועל דבר השגת הראב"ד דבגמ' בע"ז דף נ"ד אוקמוה כשעשה בה מעשה כתב הכ"מ דיש לומר דהגמ' דע"ז קאי להדיוט אבל לגבוה אסור אפי' בשל חבירו וזהו מאי דתניא בתוספתא, והקשה ע"ז הלח"מ דבע"ז שם פריך בגמ' מברייתא דקתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר אברייתא דקתני דנעבד באונס וסבר לפרש דאיירי דאנס בהמת חבירו והשתחוה לה,' ומתרץ דאונס היינו דאנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמתו, וחזקיה מתרץ דאיירי דעשה בה מעשה שניסך לה יין בין קרניה וזו אברייתא בתרייתא אבל קמייתא דקתני דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר ע"כ לא עשה מעשה, וא"כ איך אפשר לומר כדברי הכ"מ דבסוגין איירי להדיוט, דהא להדיוט אפ'י בשלו אינו אסור נעבד דהא בע"ח אינן נאסרין בלא עשה בהן מעשה. עוד הקשה הלח"מ דהא בזבחים דף קי"ד אמר בגמ' דמוקצה ונעבד לאחר הקדש אינו אסור משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והתם מיירי להדיא לגבוה דקאי אמתני' לדין שחט בחוץ, עוד הקשה דאפי' אם נימא דכונת הרמב"ם דנעבד בשל חבירו אסור איירי בעביד בה מעשה קשה דהא שיט הרמב"ם בפ"ח מהל' עכו"ם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה, והראב"ד לשיטתו מיושב דהא חולק בהל' עכו"ם על הרמב"ם, אבל לשיטת הרמב"ם קשה, וכתב בזה דהרמב"ם סובר דאינו אוסר להדיוט אפי' ע"י מעשה, אבל לגבוה נאסר ע"י מעשה. והנה מהתוספתא דמחלק בין מוקצה לנעבד מוכח לכאורה כהרמב"ם דנעבד אסור אפי' בלא עשה מעשה, דאי בעשה מעשה אמאי לא יהי' אסור מוקצה, אלא דהלח"מ כתב דהרמב"ם באמת מיירי בעשה בה מעשה ומ"מ יש חילוק בין מוקצה לנעבד דמוקצה אפי' בעשה בה מעשה לא מהני לאסור בשל חבירו, והוכיח זה דהרמב"ם לשיטתו דבמוקצה בשלו אינו אסור עד שנעשה בה מעשה, וא"כ בשל חבירו דתניא דאינו נאסר היינו דאפי' ע"י מעשה אינו אסור, וטעמא דמילתא דמוקצה בשל חבירו אינו נאסר אפי' ע"י מעשה יש לומר משום דנעבד כיון שעבדו הא עשה אותו לע"ז, ולכן אפ'י בשל חבירו מהני מעשה לעשות אותו דין נעבד ליאסר לגבוה אף דלפי שיטת הרמב"ם לא נעשה ע"ז ממש ליאסר להדיוט, אבל מוקצה דאינו אלא הכנה והזמנה ולכן אפי' ע"י מעשה לא מהני להכינו ואין זה מוכן כיון דאין לו רשות להכין של חבירו. אכן קשה לבאר דברי הרמב"ם כהלח"מ דכונתו ע"י מעשה דודאי הי' לו לפרש ולא לסתום דבודאי משמע מדבריו דבנעבד בכל אופן נאסר לגבוה אפי' בלא עשה בה מעשה כמו בשלו דנאסר בלא מעשה דהא סתם הנעבד בין בשלו בין בשל חבירו בין לפני הקדש בין לאחר הקדש אסור. ואמנם יש לומר כד' הכ"מ דהברייתא דע"ז דקתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר מייירי להדיוט אלא דנ"מ בין שינוייא קמא לשינוייא דחזקיה דאין לומר כן אלא לשינוייא קמא, והיינו דלפי"מ דסובר הרמב"ם בפ"ח מהל' עכו"ם דעשה בו מעשה מהני בבע"ח לאסור להדיוט דוקא בשלו אבל לא בשל חבירו, א"כ נוכל לומר דמה דתניא דנעבד אסור היינו בעשה בה מעשה ואף דסתמא קתני זהו משום דבאמת לא תניא בהדיא דהוא קאי בבע"ח, א"כ שפיר תניא סתמא וכל חד כדיניה דמידי דלאו בע"ח נאסרין בלא מעשה ובע"ח במעשה, ומ"מ דוקא בשלו ולא בשל חבירו, אלא דקשה מה מקשה מעיקרא מהברייתא דבין על הברייתא דשל חבירו מותר הא אפשר לומר דהברייתא דבין באונס מיירי לגבוה וכן משמע באמת דהא בתוספתא מתניא לה בהדי מוקצה דאינו אסור אלא לגבוה, וכן קתני נמי הך ברייתא בתוספתא דתמורה דהוא ודאי לגבוה. ונראה דאפשר לומר דהרמב"ם סובר דהך דינא תליא בדין נעבד מחובר אם אסור לגבוה דזהו אבעיא דרמב"ח בע"ז דף מ"ו ע"ב אם יש נעבד במחובר לגבי גבוה, ורבא סבר דאסור דאף דדרשינן ולא ההרים אלהיהם מ"מ נאסר משום נעבד, ולפי"ז יש לומר דאף דאין אוסר דבר שאינו שלו ולא נעשה ע"ז מ"מ לגבוה נאסר משום נעבד, אבל לרב הונא בדר"י דסבר דמחובר אינו נאסר משום דאמרינן ולא ההרים אלהיהם לא שנא להדיוט לא שנא לגבוה א"כ גם בדבר שאינו שלו דלא נעשה ע"ז אינו נאסר גם לגבוה, ואף דכן נוכל ללמד מדין נעבד בע"ח דודאי לכו"ע אסור לגבוה, אף דמותר להדיוט וא"כ איך אפשר לתלות דין דבר שאינו שלו בבע"ח במחלוקת אם נעבד מחובר אסור לגבוה, אבל יש לבאר דשפיר יש לומר דתלוי זה בזה, דהא חזינן דרמב"ח מיבעי לי' ור"ה בדר"י סבר דאף דנעבד בבע"ח אסור לגבוה מ"מ נעבד במחובר מותר, וכבר העירו מזה בתוס' וכתבו דמחלק בין בע"ח למחובר, אבל לא כתבו טעמא דמילתא, ונראה דהוא משום דבבע"ח הא ליכא קרא דלא נעשה ע"ז והא דנעבד בע"ח מותר להדיוט ילפינן בתמורה דף כ"ט מדאצטריך קרא לאסור לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, ולכן סבר רמב"ח דמיבעי לי' דנעבד במחובר דיש לומר דמה דגלי קרא דנעבד בע"ח אינו אסור להדיוט אינו משום דלא נעשה ע"ז אלא דגלי קרא דאף דכתיבי קראי דאסור ליהנות מע"ז ממה דאינו בע"ח, אבל בע"ח אינן נאסרין וכיון שכן שפטיר דנאסר לגבוה, אבל מחובר כיון דדרשינן ולא ההרים אלהיהם דמחובר אינו נעשה ע"ז א"כ לא נעשה נעבד כלל וא"כ יש לומר דמותר גם לגבוה, והכי סבר באמת רק הונא בדר"י, אבל רבא סבר דאף דמחובר לא נעשה ע"ז מ"מ לא פקע מיניה שם נעבד דעכ"פ הא עבדו אותו והעובדו בסייף' לכן אסור לגבוה, ולרבא יש לומר דבע"ח ג"כ לא נעשה ע"ז כלל ומ"מ אסור לגבוה. ונמצא מבואר דשפיר יש לתלות הך דינא אם נעבד בדבר שאינו שלו בלא מעשה נאסר לגבוה בפלוגתא אם יש נעבד במחובר אצל גבוה, דאף דבע"ח ודאי נאסרין לגבוה אף דאין נאסרין להדיוט מ"מ מזה לא נוכל ללמוד לדין דבר שאינו שלו, דבזה מסתבר דאינו יכול לעשות דבר שאינו שלו שיהי' על זה דין ע"ז, ולכן אין ראיה מדין בע"ח דאף דמותרין להדיוט מ"מ אסורין לגבוה דלר"ה בדר"י ע"כ נעשה ע"ז אלא דגזה"כ דאינו נאסר להדיוט וכמו שכתבנו, ולכן לר"ה בדר"י דסבר דנעבד במחובר אינו נאסר גם לגבוה מכיון דלא נעשה ע"ז מקרא דולא ההרים אלהיהם ה"נ יש לומר דדבר שאינו שלו דלא נעשה ע"ז נמי אינו נאסר לגבוה, אבללרבא דסבר דגם נעבד במחובר דאינו נעשה ע"ז ומ"מ דין הוא דנאסר לגבוה מכיון דנעבד בה, א"כ שפיר יש ללמוד מזה דגם נעבד בע"ח שאינו שלו אסור לגבוה. אח"כ ראיתי דעיקר שיטת הרמב"ם ובאופן שכתבתי מבואר כן בירושלמי בע"ז פ"ג הל' ה' אלא דהירושלמי מדמי באמת לדין בע"ח דאף דאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ה"נ דבר שאינו שלו אף דאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה, והכי איתא הנעבד אית תניי תני בין שלו בין של חבירו אסור ואית תניי תני שלו אסור ושל חבירו מותר, מאן דמר בין שלו בין של חבירו אסור ר' יהודה (דסבר אדם אוסר דבר שאינו שלו) ומאן דמר שלו אסור ושל חבירו מותר ר' יוסי ור' שמעון (דסברי אין אדם אוסר דברי שאינו שלו) ר' יוסי בשם ר' אילא דברי הכל היא כמה דתימר תמן דבר שיש בו רוח חיים אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכוותה דבר שאינו שלו אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה, אלא דמ"מ אין סתירה מד' מהירושלמי למש"כ דתליא בדין נעבד במחובר דיש לומר דר' אילא סובר כרבא דאיכא נעבד במחובר דיש לומר דר' אילא סובר כרבא דאיכא נעבד במחובר אף דאינו נעשה ע"ז ולדידיה שפיר נאמר דגם בע"ח דאינו נאסר להדיוט הוא משום דאינו נעשה ע"ז, ולכן שפיר למד ר' ילא דין דבר שאינו שלו מדין בע"ח דכמו דבע"ח נאסרין לגבוה אף דאינו נעשה ע"ז ה"נ דבר שאינו שלו אף דאינו נעשה ע"ז נאסר לגבוה, ויש לומר עוד דמה דאמר מעיקרא דפליגי בפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי ור"ש ולא מדמי להא דבע"ח נאסר לגבוה הוא משום דסבר כר"ה בדר"י דאין נעבד במחובר ובע"ח נעשה ע"ז ולכן לא דמי דבר שאינו שלו לבע"ח דבדבר שאינו שלו לא נעשה כלל ע"ז ודמיא למחובר, ור' אילא סבר כרבא ושפיר מדמי זה לזה וכנ"ל, ולר' אילא נוכל לומר דברייתא דתניא דשלו אסור ושל חבירו מותר היינו להדיוט אבל לגבוה מודה דאסור, אלא דמ"מ אכתי צריכים אנו לבאר מה דבע"ז דף נ"ד מוכח דגם לגבוה אינו אסור בלא עשה בו מעשה, וכן הא דבזבחים דף קי"ד קאמר הגמ' בפשיטות גבי דין נעבד לגבוה דנעבד אחר הקדש אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואמנם לפי מה שכתבנו דהך דינא דנעבד בשל חבירו תלוי בדין נעבד במחובר א"כ שפיר נוכל לומר דמעיקרא אזיל הסוגיא לתרץ רומיא דהני תרי ברייתות גם למאן דלא סבר דנעבד במחובר אסור לגבוה דהא מעיקרא רמב"ח הוא דמשני כשאנסוהו נכרים, ורמב"ח הא מיבעי ליה ואף דאח"כ גם רבא משני בטעמא דאנסיהו נכרים אסור, זהו משום דבאמת פשטה דבין באונס לא משמע דהכונה בשל חבירו אלא דאנסוהו נכרים, ולכן שפיר משני רבא כהלכתא דגם באונס אסור, אבל מה דפריך מדעיקרא לא סבר דנעבד במחובר אסור לגבוה וכנ"ל אבל להלכה שפיר נוכל לומר דברייתא קמייתא הוא להדיוט וקתני סתמא ובמידי דלאו דבע"ח אפי' בלא מעשה ובבע"ח דוקא שעה בה מעשה וכשיטת הרמב"ם בה' עכו"ם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה ולכן בשלו אסור ובשל חבירו מותר, וכל זה לשינוייא קמא אבל לחזקיה דסבר כעולא אמר ר' יוחנן דבעשה בה מעשה אף בשל חבירו נאסר להדיוט א"כ אי אפשר לומר דבייתא קמייתא הוא להדיוט ובלא מעשה דא"כ גם בשלו אינו אסור, ואף דאפשר לאוקמי במידי דלאו בע"ח, קשה לומר כן דסתם נעבד הוא גם בבע"ח כדדרשינן מן הבקר להוציא הנעבד, וע"כ דגם ברייתא קמייתא הוא לגבוה ומ"מ בשל חבירו מותר ולכן צ"ל דחזקיה באמת סבר כר"ה בדר"י דמחיבר נעבד לא נאסר לגבוה ולכן גם בשל חבירו אינו אסור וכמו שכתבנו. ועכשיו יש לבאר גם הסוגיא דסוף זבחים דכיון דקאי שם לפרושי מתני' דתנן נעבד בין כל פסולי קרבן לענין דין שחט בחוץ דפטור, וע"כ צריך לאוקמי' מתניתין גם למ"ד דגם לגבוה אינו אוסר בשל חבירו,ובפרט להני אמוראי דסברי דעשה בה מעשה נאסרין אף להדיוט שהם אמוראי קמאי רב הונא ור' יוחנן בחולין דף מ' ולדידהו מוכח מברייתא דע"ז דבשל חבירו מותר גם לגבוה, כיון דע"כ ברייתא דבשלו אסור ובשל חבירו מותר איירי בלא עשה מעשה, ולכן ע"כ מוקי מתני' בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי, אבל להלכה פסק שפיר הרמב"ם כדאיתא בתוספתא דלגבוה אסור נעבד אפי' בשל חבירו ואפ'י בשל הקדש וכדאיתא בירושלמי טעמא דכיון דאסור בע"ח לגבוה, ה"נ אסור של חבירו, וכמו שבארנו דזה תליא בדין נעבד במחובר דיי"ל כרבא דאסור לגבוה. ובטעמא דחלוק דין מוקצה מדין נעבד בשל חבירו יש לומר כמש"כ למעלה לדברי הלח"מ דאף דאנו מדמין לדין בע"ח ולדין מחובר דאינן נאסרין להדיוט ומ"מ נאסרין לגבוה זהו דוקא בנעבד דעכ"פ עבד אותו ועובדו בסייף ואית ביה שם נעבד אבל דין מוקצה דאינו אלא הכנה והזמנה אין לו רשות כלל על של חבירו לעשותו מוקצה ולא חשיב הוקצה לעכו"ם, וממוקצה דבע"ח דמותר להדיוט ואסור לגבוה אין ללמוד דהא עיקר מוקצה אינו אסור להדיוט אפי' מידי דלאו בע"ח וגם ליכא חידוש במה דבע"ח נאסרין, כיון דבאמת לשיטת הרמב"ם אינן נאסרין בלא עשה בה מעשה, וא"כ מוקצה שפיר קם אדינא דבשל חבירו אינו נאסר דמסתבר בזה טעמא דאין לו רשות להקצות של חבירו. והנה כל זה כתבנו לפימש"כ הרמב"ם כאן בהל' עכו"ם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה, אכן הכ"מ הקשה ממש"כ הרמב"ם בפ"ב מה' שחיטה דדוקא ישראל אינו אוסר דבר שאינו שלו מפני שאין מכוין אלא לצערו והוא מדאמר ר"נ ור"ע ור"י בחולין דף מ"א ע"א דאפי' למ"ד אדן אוסר דבר שאינו שלו ה"מ כותי אבל ישראל לצעוריה קמכוין, ומוכח דאף דהרמב"ם סובר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ ע"י מעשה הי' אוסר וכרב הונא, ולכן כתב הטעם שאינו שלו מ"מ ע"י מעשה הי' אוסר וכרב הונא, ולכן כתב הטעם שאינו מכוין אלא לצערו, ולפי"ז כתב הכ"מ דמה שכתב הרמב"ם בהל' עכו"ם בסתם שאין אדם אוסר דברי שאינו שלו כונתו ג"כ בישראל ומשום שאינו מכוין לצערו, וסמך על מה שכתב בהל' שחיטה, ולפי"ז אינו מיושב לגמרי מה שכתבנו דלהרמב"ם להלכה מה דתניא הנעבד בשלו אסור ובשל חבירו מותר דמיירי ובבע"ח מיירי בעשה בה מעשה דאז נאסר גם בע"ח בשלו, ובשל חבירו אינו אסור אפי' ע"י מעשה, אבל לפי דברי הכ"מ נצטרך לומר דהברייתא מיירי בשל ישראל ונאמר דמה דאמרינן לצעוריה קמכוין אינו אלא לאסור להדיוט אבל שלא לאסור לגבוה לא מצינו דמהני סברא דלצעורי קמכוין כיון דאינו נאסר בהנאה אין כאן לצעורי, אלא דמ"מ הוא דוחק לחלק בזה ודוחק הוא לומר דהברייתא מיירי דוקא בשל ישראל, ואף דלשון בשל חבירו אפשר דמשמע בישראל מ"מ אינו מיושב, דהו"ל לפרש דבשל עכו"ם אסור. אלא דבאמת עיקר דברי הכ"מ אינם מיושבים לומר דהרמב"ם סמך על מה שיכתוב בהל' עכו"ם דלא כרב הונא דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה זהו משום דפסק כרב פפא דאמר שם אי לאו דאמר רב הונא סימן אחד לא הוי חטאת הוי חטאת תיובתיה מאי מעשה מעשה רבה, ודברי רב פפא הם לומר דעל ר' יוחנן דאמר עשה בה מעשה אסר הלא קשיא מהברייתא דחטאת העוף, דאף דר"פ בעצמו תירץ כגון שהי' חצי קנה פגום אפשר דדוחק לאוקמא כן, ולכן סבר הרמב"ם דהלכה במעשה רבה דהיינו בשחיטת ב' סימנים קיי"ל כר' יוחנן דאוסר דבר שאינו שלו, אבל במעשה זוטא כמו בסימן אחד אינו אוסר, ולפי"ז מיושבים דברי הרמב"ם דבפ"ח מה' עכו"ם מיירי הרמב"ם במעשה זוטא שכתב בד"א שאין הבהמה נאסרת בשלא עה מעשה לשם עכו"ם אבל עשה בה מעשה כל שהוא אסרה כגון ששחט סימן אחד לעכו"ם אסרה וכו' בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעכו"ם או החליפה לא נאסרה עכ"ל, א"כ נוכל לומר דכונתו על מה שכתב מקודם ששחט סימן אחד לעכו"ם וכן עשאה חליפין לעכו"ם דשניהם מעשה זוטא הם אבל בפ"ב מהל' שחיטה הא מיירי בשחיטה גמורה ולא הזכיר שם סימן אחד וכתב בסתם מדין שחט לעכו"ם דאם הוא אינו שלו אינו נאסר, וע"ז שפיר הוצרך לומר בטעמא משום דישראל אינו מכוין לעכו"ם אלא לצערו דסתם שחיטה היא שחיטה גמורה דשפיר אוסר אי לאו טעמא דלצעורי קמכוין. והנה מדברי הרמב"ם מוכח דמה דמוקצה להקריבה לעכו"ם אינה נאסרת להדיוט הוא משום דהבהמה היא בע"ח ואין בה תפיסת ידי אדם, ולפי"ז אם הוקצה בשר להקריבה לעכו"ם הבשר נאסר וקשה דהא כתב בפ"ז הל' ט"ו בשר או יין או פירות שהכינוס להקריבה לעכו"ם לא נאסרו בהנאה אע"פ שהכניסום לבית עכו"ם עד שיקריבום לפני', והוא ממתני' בע"ז דף כ"ט וא"כ ליכא דין מקוצה על תקרובת ליאסר לזרים אפי' אם נימא דלקרבן אסור מוקצה לתקרובת, ואף דיש לומר דמה שכתב שהכינוס זהו קודם שעשו בזה מעשה כדין מוקצה, מ"מ אינו מיושב דמלשון עד שיקריבום לפני' משמע דאין דרך אחרת שיאסר הבשר אלא בהקרבה לפני ע"ז מדין תקרובות ולא במעשה של הכנה מדין מוקצה, אמנם בפ"ז הל ט"ו כתב הרמב"ם לא נאסרו בהנאה ואפשר דבאכילה נאסרו וא"כ ניחא מש"כ דבהמה שהוקצוה להקריבה הר"ז מותרת דהיינו דהיא אפי' באכילה, אלא דבאמת אין טעם למה יהי' איסור באכילה במידי דלא בע"ח שהקצום לתקרובות כיון דאין הקדש לעכו"ם, והעירוני עפ"מ שכתבתי מכבר בד' הרמב"ם הל' כלאים פ"ה הל' ט"ו שכתב הר"ז מותר בהנאה והשיג הראב"ד וכתב דמותר אפי' באכילה, וכתבתי דהרמב"ם סובר דבאכילה אסור מכל שתיעבתי לך ה"ז בבל תאכל וכדאמר בחולין דף קטו"ו ע"א וע"ש בתוס' דגם גוף הדבר נאסר לא רק היוצא, ועפי"ז אפשר לומר כן גם כאן, אכן שבתי וראיתי דגם שם א"א לומר כן דהא כתב הרמב"ם בפי"ח מהל' פסוה"מ דקרא דלא תאכל כל תועבה הוא רק בפסוה"מ והאריך בזה בבית הלוי ת"א סימן ל' וצ"ע, ועי' מש"כ עדו בענין מוקצה לע"ז באבהא"ז ח"ה בפ"ג ובפ"ד מאיסורי מזבח. ומש"כ הרמב"ם לפיכך עובדי כוכבים העובדים את ההרים, לכאורה צ"ע למה הזכיר כאן עכו"ם, ונ"ל דהוא משום דבסוף ההלכה כתב חפר בה בורות שיחין ומערות לשם עכו"ם אסרה ולא הזכיר השתחוה והיינו דוקא בעכו"ם של עכו"ם דאסרה מיד, והטור כתב חפר בה בורות והשתחוה אח"כ נאסר ועיין מש"כ בזה הריטב"א בגמ' נ"ד ע"ב, אבל באמת לא מסתבר דליהני השתחוה כיון דעכשיו בשעת מעשה לא אסרה מה מהני השתחוה של אח"כ דהוי בלא מעשה.