כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלקיכם. בהלכה ז' כתב הרמב"ם הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה שנאמר בעכו"ם כי את מזבחותם תתוצון וכתוב לא תעשון כן כו', הנה בסותר אבן כתב דדוקא דרך השחתה חייב ובמוחק את השם לא הזכיר דרך השחתה ומשמע דחייב אפילו שלא דרך השחתה ואף דחד קרא הוא וחד לאו הוא, אבל בס' קובץ הביא מהתשב"ץ דגם במוחק את השם חייב דוקא דרך השחתה ובמתכוין למוחקו ולאבדו, כיון דמחד קרא נפקי. ויש לומר מקור לדברי רבינו ממכות דף כ"ב ע"א דפריך ולחשוב נמי המוחק את השם בהליכתו ולמה לא פריך דליחשוב סותר אבן מן המזבח ואף דהוא חד לאו למה הזכיר מוחק דכתיב אח"כ, ומוכח דבסותר דוקא דרך השחתה ולא שייך גבי יש חורש אבל במוחק חייב אפילו שלא דרך השחתה, והעיר ח"א דגבי מוחק אם מחק אות אחד כבר נתבטל השם אבל במזבח בסתירת אבן אחת לא נתבטל המזבח וע"כ מה דחייב באבן אחת משום דמפרשינן קרא דתתוצון דהוא דרך השחתה ולכן אפילו אבן אחת, ומש"כ התשב"ץ דגם במוחק דוקא דרך השחתה דהא מחד קרא נפקי, יש לומר דאף דהלאו דלא תעשון הוא לאו אחד אבל הוא כולל ענינים שונים דתתוצון הוא דרך השחתה דהא חייב גם על אבן אחת אבל מחיקת השם לא צריך דרך השחתה כיון שהשם נתבטל.

כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפן או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות במה דברים אמורים בכתבי הקדש שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו. מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם. ולא כתבו לשמן, הגאון מוהרמ"ק ז"ל בספרו עבודת המלך כתב להוכיח מכאן דשם שלא נכתב בכונה לקדושת שם אין בו איסור מחיקה, ורצה מזה להוכיח דלא כמו שהעיר הברכ"י דעד כאן לא אמרו שאין איסור מחיקה אלא כשלא רצה לכתוב כלל שם וכגון בנתכוין לכתוב יהודה אבל אם נתכוין לכתוב אותיות של שם אלא שלא נתכוין לקדשם יש בו משום איסור מחיקה ואין מזה ראי' דכיון שאינו מאמין בקדושת השם הוי באמת כמו נתכוין לכתוב יהודה.