Even Ha'azel on Mishneh Torah, Hiring Chapter 12
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מה בין העושה בתלוש לעושה במחובר, שהעושה בתלוש אוכל בדבר עד שלא נגמר מלאכתו, ומשתגמר מלאכתו אסור לו לאכול, והעושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו, כגון שיבצור ויתן בסל עד שימלאנו, וינפץ הסל למקום אחר ויחזור ויבצור וימלאנו ואינו אוכל אלא עד אחר שימלא הסל, אבל מפני השב אבדה לבעלים אמרו חכמים שיהיו הפועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזירתן מן הגת כדי שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול, אלא אוכלין בתוך המלאכה כשהן מהלכין ואין מבטלין. השגת הראב"ד. מה בין העושה וכו' עד אחר שימלא הסל. א"א לא ידעתי מאין זה, ואולי זה הוא מ"ש מפני השב אבדה לבעלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזירתן מן הגת דהיינו כשימלא הסל וינפצו ויחזרו מן הגת, ומה שאמר מפני השב וכו' פי' הוא למה שאמר עכ"ל. כתב המ"מ דבמה דתנן וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה גורס הרמב"ם כגירסת הרי"ף דגורס בשעת גמר מלאכה וכתב עוד וז"ל, ונראה שרבינו מפרש גמר מלאכה בכאן משנתמלא הסל, אבל מפני השב אבדה שלא יאכלו בשעת עשיית המלאכה, אמרו שיאכלו בעודן ממלאין הסל בהליכתן משורה לשורה או בהחזירתן הסל שנפצו לגת עכ"ל, והנה מה שכתב דמפני השב אבדה הוא שלא יאכלו בשעת עשיית המלאכה קשה, דהא הרמב"ם כתב כדי שלא יבטלו ממלאכה וישבו לאכול, וכן פירש"י במתני', ונראה דגם כונת המ"מ כן דמש"כ שלא יאכלו בשעת עשיית המלאכה היינו דכשיאכלו יתבטלו מהמלאכה, וכן הוא בדברי הרמב"ם בפיהמ"ש שכתב ולא יאכלו בשעת מלאכה ויתבטלו כל זמן שאוכלין. ובעיקר מה שכתב המ"מ דגמר מלאכה הוא משנתמלא הסל לא ביאר טעמו של דבר, וזהו שכתב הראב"ד לא ידעתי מאין זה, והנה מדברי המ"מ משמע דעיקר מילוי הסל הוא תנאי בהיתר אכילתו משום דזה נקרא גמר מלאכה, ועל זה שפיר הקשה הראב"ד דמנלן גדר זה, ומשום דזה ע"כ פשוט דכונת הרמב"ם דאוכלין אחר מילוי כל סל וסל, דא"א לומר דכונתו אחר שיתמלאו כל הסלים, דא"כ לא יאכל עד סוף היום והא פועל אוכל בשעת מלאכה, וע"כ דכונתו דאוכל אחר מילוי כל סל וזמן האכילה צריך לומר דזהו כשמנפץ הסל למקום אחר, וזהו שהזכיר הרמב"ם וינפץ וכו' דא"א לומר דאינו עושה כלל כשהוא אוכל דהא כתב דהמבטל ממלאכתו ואכל עובר בל"ת וכיון דא"א לומר דכונתו שאוכל אחר שעבד כל היום, בהכרח שהוא אוכל בשעה שהוא עושה דאי לא"ה הרי הוא מבטל ממלאכתו, ולכן ע"כ דזהו כשמנפץ הסל, איברא שראיתי להריטב"א בש"מ שלא נחית לזה והקשה על הרמב"ם דבכולי פרקין מוכח דפועל אוכל בשעה שהוא עוסק במלאכתו, אבל כונת הרמב"ם כמש"כ ועל זה שפיר הקשה הראב"ד דמנלן לפרש גדר זה של מילוי סל, ואף דהא תנן לגירסת הרי"ף שאינו אוכל אלא בשעת גמר מלאכה, דעת הראב"ד לפרש כפי' הרמב"ן בחידושיו דהכונה בשעת מלאכה שהוא גמר ולא קודם מלאכה ולאחר מלאכה או דמפרש לאפוקי עודר ומנכש וכדפירש"י במתני' קמייתא אבל הרמב"ם סובר שהם שני ענינים דזה ודאי דאינו אוכל אלא בעושה במחובר בדבר שהוא גמר מלאכה כגון קוצר ובוצר לאפוקי עודר ומנכש וכמו שכתב הרמב"ם בהל' ד' המנכש בבצלים וכו' אינו אוכל מפני שאין מעשיהם גמר מלאכה, וזהו דעיקר המעשה אינה גמר מלאכה, אבל מה דתנן דאינו אוכל אלא בשעת גמר מלאכה מפרש הרמב"ם דזהו ענין אחר דגם במעשה שהוא גמר מלאכה כגון קוצר ובוצר אינו אוכל אלא בשעת גמר מלאכה, אלא דמ"מ צריך ביאור דמנלן דגמר מלאכה הוא מילוי הסל. ונראה דבאור דברי הרמב"ם הוא באופן אחר דמה שכתב הרמב"ם דאינו אוכל אלא אחר שיתמלא הסל אינו משום דמילוי הסל הוא גדר בגמר מלאכה, אלא משום דכל זמן שלא נתמלא הסל הרי עוסק הפועל בקצירה או בתלישה, וזה הא כתב בהל' ג' דלמדנו מקרא דוחרמש לא תניף שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו, ומזה למד דהמבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה ה"ז עובר בל"ת, ובזה מבואר דמה דמפני השב אבדה לבעלים אוכלין הפועלים בהליכתן מאומן לאומן דמה"ת אין אוכלין, אינו משום דאכתי לא נתמלא הסל כמש"כ המ"מ דכאן אינו טעם כלל לפימש"כ, כיון דעכ"פ בהליכתן מאומן לאומן אינם עוסקין בקצירה, אלא דבאמת הא מבואר בגמ' דטעמא הוא משום דמהלך לאו כעושה מעשה או משום דאוכל בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר, והלח"מ דחק לפרש הגמ' לפי דברי המ"מ דמייתי רק מבחזירתן, אבל פשטות הגמ' אינו כן וגם אין שום צורך לדחוק בזה דדברי הרמב"ם מבוארים להדיא דטעמא דאינו אוכל אלא בשעת גמר מלאכה הוא משום שכל זמן שהוא עוסק בקצירה אסור לאכול. ונמצא דזהו טעמא דמילוי הסל משום דאכתי הוא עומד בעבודת הקצירה אבל בהליכתן מאומן לאומן הי' מן הדין שיאכלו דהא אין עוסקין בקצירה רק משום טעמי הגמ' וכנ"ל, אלא דמ"מ ודאי צריך שגם אחר הקצירה יעסוק באיזה דבר השייך לעבודתו וזהו בשעה שמנפץ הסל למקום אחר, דבשעה שאינו עושה כלל ודאי שאינו אוכל. והראב"ד שהשיג עליו כאן הוא לשיטתו במה שהשיג גם בהל' ג' ואינו סובר הך דינא שכל זמן שהוא עוסק בקצירה אסור לו לאכול, אלא דאסור לו לקצור בחרמש ולאכול, אבל אין זה משום גדר גמר מלאכה ולשיטתו בשעה שהוא קוצר מותר לו לקטוף מלילות בידו השנית וכדכתיב וקטפת מלילות, ועיין מש"כ בהל' ג' בדעת הרמב"ם והראב"ד.
המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה הרי זה עובר בל"ת שנאמר וחרמש לא תניף וגו' מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכן כל כיוצא בזה. השגת הראב"ד. המבטל ממלאכתו וכו' מפי השמועה למדו שכל זמן עד וכן כל כיוצא בזה. א"א דברים אלו אין להם שורש, ובספרי דרשו וקטפת מלילות בידיך שלא יהא קוצר במגל ואוכל, וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעה"ב ולא מפני בטול מלאכה, אלא שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו עכ"ל. המ"מ הביא דברי ההשגות וכתב על זה וז"ל, והרמב"ן פירש הברייתא שאין הכונה אלא להוציא עודר ומקשקש או מנכש בעשבים שאינן עושין בגמר מלאכה כמו שנתבאר בגמ', וכתב על דברי רבינו וכמדומה לי שטעה בפירוש ברייתא זו שבספרי, ורש"י ז"ל פירש המשנה שהבאתי למעלה כך וכולן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שהוא עסוק במלאכה, ולא שישב ויאכל לומר הרי מנעתי את עצמי עד כאן ולא בטלתי עכשיו אשב לי עכ"ל, וקרובים דבריו לדברי רבינו עכ"ל המ"מ, ודבריו תמוהים במה שכתב לסייע לדברי הרמב"ם מפירש"י דהא הראב"ד והרמב"ן לא השיגו על הרמב"ם במה שכתב דאסור לאכול כשהוא מבטל ממלאכתו אלא על שאכל שלא בשעת גמר מלאכה, ולמד זה מקרא דוחרמש לא תניף שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו, וע"ז השיג הראב"ד דקרא לא קאי לזה שלא יאכל שלא בשעת גמר מלאכה אלא שלא יאכל ע"י קצירה במגל. והרמב"ן בחדושיו כתב וז"ל הכי משתמע קרא וקטפת מלילות בידיך לאכול ולא תהא קוצר במגל לצורך אכילה שאם נתן דעתו על המלילות לאכלן אינו רשאי לקצרן במגל, וכן אם קצרן במגל לצורך בעה"ב שוב אינו רשאי לאכלן דהו"ל תלוש והוא עושה במחובר, והעושה במחובר אינו אוכל בתלוש, ומבואר דהראב"ד והרמב"ן חולקים ע"ז שכתב הרמב"ם שאינו אוכל בשעת קצירה, ופי' בזה גירסת הרי"ף שאינו אוכל אלא בשעת גמר מלאכה, והרמב"ן פי' שם גירסת הרי"ף שלא יאכלו אלא בשעת מלאכה שהוא גמר ע"ש בדבריו, עכ"פ לא שייך להביא סיוע מד' רש"י לד' הרמב"ם דרש"י ודאי אינו סובר כן ואינו גורס במתני' בשעת גמר מלאכה, אלא בשעת מלאכה לאפוקי שלא ישב לאכול ויתבטל ממלאכתו. והנה הרמב"ן משיג על הרמב"ם עוד יותר שהוא מפרש בד' הרמב"ם שהפועל אינו אוכל בשעת מלאכה אלא אחר המלאכה שכתב שם וז"ל והוצרכתי לפרש כל זה מפני שראיתי לר"מ הספרדי שאמר העושה במחובר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו, והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בל"ת שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכמדומה לי שטעה בפי' ברייתא זו שבספרי, אלא קרא למאי דכתבינן אתא ואכילת פועל במחובר כאכילתו בתלוש אוכל בשעה שהוא עושה, ודומיא דבהמה דאוכלת בשעת מעשה דקרא כתיב לא תחסום שור בדישו עכ"ל, ומבואר מדבריו דמפרש בדעת הרמב"ם שהוא אוכל אחר מלאכתו ממש, וכבר כתבנו בהל' ב' שאין כן כונת הרמב"ם, וכפי שנראה הי' להרמב"ן גירסא אחרת בדברי הרמב"ם שהביא בדבריו שכתב המבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה, ולפי גירסתו אפשר לפרש דברי הרמב"ם דזהו חדא מילתא שמבטל ממלאכתו בזה שאוכל בשעת מלאכה, אלא דעיקר דינו הוא שיאכל כשיגמור עבודתו, אבל לגירסתנו בדברי הרמב"ם הרי הם שני דינים דאסור לפועל לבטל ממלאכתו בשביל אכילתו, וגם שאסור לו לאכול שלא בשעת גמר מלאכה, וא"כ קשה דהיכי אפשר שני הדינים האלו דאסור לו לאכול קודם גמר מלאכתו, וגם אסור לו להתבטל ממלאכתו אם לא שלא יאכל אלא כשיגמור עבודתו וזהו בסוף היום, וזה אי אפשר, ואולי מפרש הרמב"ן שאוכל בזמן אכילה ואין זה מבטל ממלאכתו אלא כשאוכל בזמן עבודה, אבל באמת זה אי אפשר כמו שהקשה הרמב"ן. אכן דעת הרמב"ם מבואר בדבריו בפיהמ"ש שכתב וז"ל, אמרה תורה בשכיר שהתירה לו לאכול ואל כליך לא תתן, וקבלנו בפי' זה הכתוב בזמן שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל, אין אתה נותן לכליו של בעה"ב אין אתה אוכל, ולפיכך אינו אוכל עד גמר מלאכה וכשיהי' הדבר שהוא עוסק בו תלוש מן הקרקע יש לו לאכול בשעת מלאכתו, ולמדנו זה מדקאמר רחמנא לא תחסום שור בדישו, וכמו שאוכל שור בתלוש בשעת מלאכה כן יאכל הפועל עכ"ל, ומבואר דהוא ג"כ סובר דאכילת הפועל הוא בשעת מלאכתו, ומה שכתב שהעושה במחובר אינו אוכל עד גמר מלאכה היינו גמר מלאכת המחובר, וזהו כשהוא נותן לכליו של בעה"ב והוא כמו שכתבתי בהל' ב' דכונתו שאוכל כשמנפץ הסל למקום אחר, משום דנתינה בסל כשהוא בוצר אין זה עבודה מיוחדת אלא בשעת הבצירה נותן בסל ובשעת בצירה אסור לו לאכול, אלא דהרמב"ם כאן למד זה מקרא דוחרמש לא תניף דכל זמן שהוא עוסק בקצירה אינו אוכל. אלא דבאמת צריך ביאור דהא כתיב בקרא וקטפת מלילות בידיך ואמר ע"ז בספרי שלא יהא קוצר במגל ואוכל, והרמב"ם לא חלק כלל, ומוכח דסובר דכשהוא קוצר אסור לו באותה שעה לקטוף מלילות, וגם לא הזכיר כלל שהוא צריך לאכול דוקא ע"י קטיפת מלילות ולא ממה שקצר לצורך בעה"ב, ונראה דהרמב"ם אינו סובר כן ובשעת גמר עבודת המחובר מותר לו לאכול ממה שקצר ואינו סובר כהרמב"ן דעושה במחובר אינו אוכל בתלוש, אלא דוקא אחר גמר עבודת המחובר אוכל, ולמד זה מהא דדרשינן בשעה שאתה נותן לכליו של בעה"ב אתה אוכל, וכמו שכתב בפיהמ"ש, ולכן כשהוא עוסק בקצירה גם ע"י קטיפת מלילות אסור לאכול דהא אינו נותן באותה שעה לכליו של בעה"ב, וע"כ דהוא אוכל בשעה שאינו עסוק בקצירה אלא בסדור מה שקצר כשהוא נותן לכליו של בעה"ב, ומה דכתיב וקטפת מלילות בידיך אינו אלא לומר דאסור לו לקצור לצורך עצמו, וכדמסיים קרא וחרמש לא תניף על קמת רעך, וזהו משום דקצירה בחרמש אינה נעשה בשעה שהוא עוסק בנתינה לכליו של בעה"ב כמו כשינפץ הסל למקום אחר, ולכן אמרה תורה וקטפת מלילות והיינו שלא יעשה מלאכה קבועה לצורך אכילתו, דנמצא דבאותה שעה אינו עובד ואין לו רשות לאכול, ואם יאכל ממה שקוצר בשעת קצירתו נמצא שקוצר לצורך עצמו והוי כמו שהניף חרמש לצורך עצמו, ולכן כ"ז שהוא עוסק בקצירה אסור לו לאכול. אלא דמהך קרא הי' אפשר לומר דמ"מ מותר לו לקטוף מלילות בידו השנית בשעה שהוא קוצר לצורך בעה"ב ובזה גלי קרא דואל כליך לא תתן דאין לו רשות לאכול אלא כשהוא נותן לכליו של בעה"ב כמו שכתב בפיהמ"ש, וכאן בהלכותיו לא הזכיר הך קרא דקרא זה אינו אלא למוד, אבל לא לאו מפורש דעיקר קרא הא אתא שלא יתן לכליו אלא דמהך קרא ילפינן פירושא דקרא דוחרמש לא תניף, וגלה לנו דבשעה שהוא מניף חרמש אסור לו לאכול דאין היתר לאכול אלא כשהוא נותן לכליו של בעה"ב, והיינו אחר שגמר עבודת המחובר ואין נ"מ אם גם הרבה פעמים גומר עבודת המחובר ועוסק בסדור הנתלשים מותר לו אז לאכול. והנה הרמב"ן השיג על הרמב"ם וכתב שכמדומה שטעה בפי' הברייתא שבספרי וזהו כמו שכתב שם מקודם דפירוש הספרי הוא להיפוך דפועל אינו אוכל אלא כשהוא מניף חרמש על קמת בעה"ב, וכדאמר בגמ' דדרשינן מהך קרא בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תיכול ולכאורה דברי הרמב"ם תמוהים שפירש הספרי להיפוך מדברי הגמ', אבל כשנדייק לשון הספרי נראה שדברי הרמב"ם נכונים דהכי קתני התם כי תבוא בקמת רעך יכול לעולם ת"ל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת רעך, מכלל שנאמר רעך פרט לעכו"ם רעך פרט לגבוה, וקטפת מלילות בידיך שלא תהא קוצר במגל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעה"ב, והרמב"ן הביא כל הספרי [אלא שבמקום על קמת בעה"ב כתב על קמת רעך] ומדברי הרמב"ן מוכח שאינו מחלק כלל מהא דקתני מקודם בספרי בשעה שאתה מניף חרמש על קמת רעך, והא דקתני הך דרשא עוד בסוף הברייתא, והוא באמת תימה דמה הוסיפה כאן הברייתא ומה הוצרכה לכפול, ולכן מפרש הרמב"ם דזהו תרי דרשות דבדרשא קמייתא דריש דסתם אדם אין לו רשות לאכול אלא כשהוא מניף חרמש על קמת רעך, אח"כ דריש הא דוחרמש לא תניף להא דקאמר שלא תהא קוצר במגל, ואמר וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעה"ב אסור לך לאכול, וזהו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה אסור לו לאכול. וראיתי אח"כ בילקוט שמעוני שמביא ד' הספרי והגירסא שם בסיפא וחרמש לא תניף אפילו בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעה"ב, ולשון "אפילו" מוכרח דהוא לאיסור וכפירושו של הרמב"ם, ובודאי דגירסת הרמב"ם בספרי היה כגירסת הילקוט ודבריו ברורים. והנה הרמב"ן כתב וז"ל, ובנוסח משנתנו של רבינו ז"ל גרסינן וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה כגון פורק וטוען כלומר בשעת מלאכה שהוא גמר אבל לא קודם מלאכה ולאחר גמר מלאכה ממש וכו' ובשאר כל הנוסחאות גרסינן וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה ודא ודא אחת היא עכ"ל, וצריך באור במה שרצה לדחוק גירסת הרי"ף שיהי' כגירסת רש"י דהא כתב למעלה שהאוכל במחובר אינו אוכל בתלוש ואיך קתני כגון פורק וטוען ולמעלה באר מה דקתני בתוספתא, ר' יהודה אומר אינו אוכל אלא בשעה שפורק ובשעה שטוען דהוא מדין תק"ח ובמתני' הא תנן זה קודם הא דמפני השב אבדה לבעלים, ואולי יפרש דמה דתנן כגון פורק וטוען זה קאי על עושה בתלוש וצ"ע, אבל עכ"פ לשיטת הרמב"ם הדברים מפורשים במתני' לגירסת הרי"ף שאינו אוכל כשעושה במחובר אלא בגמר מלאכה כשהוא פורק וטוען וכמו שבארנו.
הבודל בתמרים ובגרוגרות אינו אוכל מפני שנגמרה מלאכתן למעשר, העושה בחטים וכיוצא בהן אחר שעשו כגון ששכרו לבור צרורות או לנפח אותן או לטחון הרי אלו אוכלין שעדיין לא נגמרה מלאכתן לחלה, אבל הלש והמקטף והאופה אינו אוכל מפני שנגמרה מלאכתן לחלה ואין הפועל אוכל אלא מדבר שעדיין לא נגמרה מלאכתן לחלה ולמעשר. השגת הראב"ד. העושה בחטים וכו' עד למעשר ולחלה. א"א טעה הוא וכל האומר כן שלא הוזכרה חלה אלא בכרוך ותני אבל משעת מעשר פקעה אכילתם. כתב המ"מ דהרמב"ם מפרש כפירש"י דהראוי לחלה אוכל אף שנגמרה מלאכתו למעשר כ"ז שלא נגמרה מלאכתו לחלה, והראב"ד סובר דחלה לא הוזכרה אלא בשיטפא דלישנא דכיון שנגמר מלאכתו למעשר אינו אוכל, והקשה על פי' הראב"ד דא"כ לא הו"ל להזכיר חלה כלל, ועוד דנקטה הברייתא במה שאינו אוכל בתבואה דבר שנגמרה מלאכתו לחלה ולא נקטה בורר בחטים דומיא דבודל בתמרים, ודברי הראב"ד באמת תמוהים שבא להשיג על פי' רש"י והרמב"ם ולומר פי' שאינו מתקבל דחלה בכדי נקט ואינו צריך כלל. ונראה דאין כונת הראב"ד כמו שפי' המ"מ בדבריו ובודאי חלה הוא ג"כ תנאי בדין אכילה דמשכחת דפועל אוכל עד שתגמר מלאכתן לחלה, אלא דאינו סובר דגמר מלאכה למעשר לא מהני בדבר הראוי לחלה, ומשכחת לה שטחן מעט חטים מן הדישה כשהיא עוד במוץ שלה וגם לשה עם המוץ והמורסן שלא נגמר מלאכתה למעשר, והשגת הראב"ד הוא דלפי' רש"י נמצא דמה דאמר כרוך ותני אינו אלא בשביל הך ברייתא דקתני למעשר וכדפירש"י דלא תיתני חדא חדא למיתני בקמייתא למעשר דא"כ ש"מ הא נגמרה למעשר לא אכיל וקשיא בתרייתא, ולפי"מ דפי' בכרוך ותני נמצא דלמעשר אינו מעכב כלל בדבר הראוי לחלה, ועל זה חולק הראב"ד וסובר דגם לחלה לא הוזכר אלא בכרוך ותני שגם בתבואה משנגמר מלאכתו למעשר אינו אוכל, אלא אם לא נגמרה מלאכתו למעשר אינו אוכל משנגמר מלאכתו לחלה. וראיתי בירושלמי שיש קצת סיוע משם להראב"ד, דקתני התם מה דיש שלא בא לזיקת המעשרות יצא הלש והמקטף והאופה שבא לזיקת מעשרות, ולשיטת רש"י והרמב"ם קשה דהא כבר בא מקודם לזיקת מעשרות והו"ל למימר לזיקת חלה, וצריך לומר דהכונה לזיקת כל המעשרות דשייך בה, והיכי דראוי לחלה גם לזיקת חלה, אבל לפי' הראב"ד מיושב דהא דנגמר מלאכתו לחלה אינו אוכל הוא בדלא נגמר מלאכתו למעשר, והא דאמר כרוך ותני היינו דבין מעשר בין חלה מעכבין וזהו דתני בירושלמי שבא לזיקת מעשרות והיינו דאף שלא נגמר מלאכתו למעשר כיון שנגמר לחלה נקרא בא לזיקת מעשרות. והנה לדברי המ"מ מבואר דהרמב"ם ורש"י הם בחדא שיטה, אכן בהא דפרות המרכסות בתבואה דאינו עובר משום בל תחסום בדף פ"ט ע"ב פירש"י ששורין שעורין במים ומיבשין אותן בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והיא חושלא, ובדף צ' ע"א פירש"י דטעמא דאינו עובר משום בל תחסום משום דגמר מלאכתן למעשר משעת דישה, והרמב"ם בפ' י"ג הל' ד' פירש פרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך והיינו שאין עושות בתבואה זו אלא הולכות עליה והראב"ד הביא שם פירש"י. ובתוס' שם כתבו לא לעשות לחם מיירי דהיכי דשייכא חלה לא אזלינן בתר גמר מלאכה למעשר אלא בתבואה לעשות קליות או שתית מיירי, והרמב"ן בחידושיו בהא דאמר רבא כרוך ותני הביא פירש"י דהראוי למעשר ולא לחלה כגון פירות האילן הוא משנגמר מלאכתו למעשר, והראוי לחלה כגון תבואה אוכל עד שתגמר מלאכתו לחלה, והקשה ע"ז מהא דפרות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום ופירש"י משום דנגמר מלאכתן למעשר, ואמאי הא לא הגיעו לחלה, וכתב ע"ז ונראה שהוא ר"ל כגון שמירח והוקבעו למעשר והרי הוא טבל ואסור להאכיל לבהמה, וא"ת יעשר, בדישו אמר רחמנא ולא האסור, ואחר שהביא עוד פירושי ראשונים כתב עוד ויש לפרש לפי דרך פירש"י דבדבר שאינו ראוי לחלה כגון בורר חטים אינו אוכל לפי שכבר נגמרה מלאכתו למאוחר שבו, אבל מאחר שעשו חטין קמח פועל אוכל עד שיגיעו לחיוב חלה משתתגלגל העיסה ואע"פ שכבר הגיעו לעונת המעשרות כשהם חטים שפנים חדשות באו לכאן וזה אינו נכון עכ"ל, והריטב"א בש"מ כתב כתירוץ זה וכתב ע"ז וכן כתב רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל, ומוכח שלא הי' בגירסתו שכתב הרמב"ן ע"ז שזה אינו נכון. ולפי תי' הב' של הרמב"ן וכפי דברי הריטב"א שהחזיק בתי' זה יש חילוק בין שיטתו של רש"י לשיטתו של הרמב"ם, דלדעת הרמב"ם כשהוא בורר חטין כיון שהוא עומד לעשות עיסה הפועל אוכל עד שתגמר מלאכתו לחלה, ולשיטת רש"י אינו אוכל דדוקא כשנעשה קמח ופנים חדשות באו לכאן אוכל עד שתגמר מלאכתו לחלה. והנה שיטתו של הרמב"ן צריכה באור דלמה הקשה לדעת רש"י דהא דברי התוס' ברורים דפרות המרכסות בתבואה הוא שלא ע"מ לעשות מזה לחם, וכן פירש"י להדיא שהוא לקלף שעורים לעשות חושלא וא"כ אינה באה לידי חיוב חלה, וראיתי בריטב"א בש"מ שהביא תי' התוס' דמיירי בתבואה שאינה עומדת אלא לקליות או לשתית של קליות דלא אתי לכדי חיוב חלה, וכתב ע"ז ואינו מחוור עדיין חדא דמידי חיוב חלה קתני מידי דחזי לחלה אמר רחמנא, ועוד למה לי כרוך ותני נימא כאן במידי דחזי לחלה וכאן במידי דלא חזי לחלה, והנה לקושייתו הב' אינו מובן מה מיושב בתירוצו שהוא תי' הרמב"ן דג"כ מצי לשנויי כאן במידי דאכתי לא חזי לחלה שהיא מלאכה בחטים וכאן משבאה לידי חיוב חלה שהיא מלאכה בקמח, וצ"ל דאי תני בברייתא רק חלה הוי משמע דגם חטים מותר לאכול עד שתגמר מלאכתן לחלה, ולדעת הרמב"ן אינו אוכל, אבל לתי' התוס' מיושב דבדבר שראוי לחלה אה"נ דאוכל וכי קתני דמשתגמר מלאכתן למעשר אינו אוכל זהו באינו ראוי לחלה וזה הוי כמו תמרים, אבל עיקר סברתו במה שחולק על דברי התוס' אינו מובן כלל דמה הקשה דמידי חיוב חלה קתני מידי דחזי לחלה אמר רחמנא, דהא אה"נ דבמידי דחזי לחלה תליא אבל חושלא אינו ראוי לחלה אלא לבשלן בתבשיל וכמש"כ הלח"מ שם, וכן מה שכתבו התוס' דהוא לעשות קליות הא אין עומדין לעשות מהן לחם אלא או לאכלן או לעשות שתית, וא"כ צריך באור למה הוצרך הרמב"ן לתרץ תירוצים שונים לפי פירש"י כיון דהוא פשוט ומבואר, וכן במה שכתב הרמב"ם בפרות המרכסות פי' אחר כתב הנמוק"י דהוא לשיטתו דבכל גווני אוכל פועל עד שתגמר מלאכתו לחלה, וקשה דזהו עכ"פ בדבר העומד לבוא לידי חלה. ונראה בדעת הרמב"ן וזהו דעת הרמב"ם משום דיש להסתפק בהך דינא דמשנגמר מלאכתו למעשר ולחלה אינו אוכל אם זהו דין דוקא בדבר הראוי לחיוב מעשר או לחיוב חלה, או דחיוב מעשר וחלה אינם עיקר והעיקר הוא דאין אוכלין אלא עד שתגמר מלאכתן, וכדתנן במתני' ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו אלא דגדר נגמרה מלאכתו ילפינן מדיש דזהו עד שנגמרה מלאכתו למעשר או לחלה, ויש להוכיח זה מדין ראה פני הבית דהא עד שראה פני הבית עוד לא נתחייב מדאורייתא במעשר, דאף שנגמר מלאכתו מ"מ עוד לא הוקבע חיובו למעשר ומ"מ אין פועל אוכל אף קודם שראה פני הבית, וכן מבואר להדיא בש"מ, וע"כ דעיקר דינא הוא גמר מלאכה אלא שאמרו חכמים דגמר מלאכה חשוב הוא שנגמר מלאכתו למעשר, וא"כ כשמקלף שעורים שיהי' אפשר לבשלן זהו גמר מלאכתן של השעורים שלא בא לטחנן אלא להסיר קליפתן וקליפת השעורים לבשלן צריך להיות כמו טחינת החטים לעשות פת, ואפשר דזהו כונת הריטב"א במה שכתב אטו חיוב חלה קתני מידי דחזי לחלה אמר רחמנא, והיינו דתנאי של נגמר מלאכתו לחלה אינו משום חיוב החלה אלא משום דחזי לחלה וזהו גמר מלאכתו, וא"כ ה"נ בחושלא או בקליות עד שתגמר מלאכתן שיהיו ראויין לבשול או לשתית צריך להיות פועל אוכל בו. ובדעת התוס' צ"ל דכיון דכך למדנו שנגמר מלאכתו למעשר או לחלה אין אנו משגיחין על גמר מלאכה אחר ודוקא בגמר מלאכה למעשר או לחלה תליא אף דאינו צריך דוקא חיוב גמור וגם קודם שראה פני הבית אינו אוכל, וכן משמע בירושלמי שהבאנו דקתני מה דיש שלא בא לזיקת המעשרות ומשמע דבזיקת מעשרות תליא ולא בגמר מלאכה, והיינו משום דגם קודם שראה פני הבית כבר איכא זיקת מעשרות ויכולין לעשר על שראה פני הבית לאפוקי קודם שנגמר מלאכתו אסור לעשר על שנגמר מלאכתו. ומבואר לפי דברינו דהרמב"ם ורש"י אינם שיטה אחת דלתירוצו הב' של הרמב"ן הא סובר רש"י דגם בורר חטין אינו אוכל ורק משבא לידי קמח אוכל עד שתגמר מלאכתו לחלה, ולפי' התוס' איכא נ"מ להיפוך דלרש"י אינו אוכל אפי' בדבר שיש לו גמר מלאכה אחר כגון חושלא, ולהרמב"ם גם בעשיית חושלא אוכל, ומשו"ה פי' המרכסות בתבואה שאינן עושות בתבואה זו אלא מהלכות עליה, ורק לתי' א' של הרמב"ן יסבור גם רש"י דכיון דאיכא עוד גמר מלאכה אחר אוכל, ומה דאין הבהמה אוכלת הוא משום שנתחייבה התבואה במעשר אבל לא משמע כן מדברי רש"י, ועוד דהא איכא נ"מ בלא ראה פני הבית וברייתא סתמא קתני, והראב"ד סובר דהיכי דכבר נגמר מלאכתו למעשר בכל גווני אינו אוכל וגמר מלאכה לא הוזכר אלא היכי דליכא גמר מלאכה למעשר וכמו שבארנו.
היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים שנאמר בכרם ואכלת ענבים, והעושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחרת, ולא יאכל ענבים ודבר אחר ולא יאכל בפת ולא במלח, ואם קצץ עם בעה"ב על שיעור מה שיאכל אוכל אותן בין במלח בין בכל דבר שירצה. השגת הראב"ד. ולא יאכל ענבים וכו' עד שירצה. א"א דוקא אחת אחת בספיתת מלח עראי אבל לא מליחה גמורה ולא עם הפת משום אסור טבל עכ"ל. כתב המ"מ דהרמב"ם לא הכניס עצמו בכאן בדין המעשר אלא בדינו עם בעה"ב ובודאי דבשתים חייב לעשר, וכבר כתב זה רבינו פ"ה מהל' מעשרות, והנה לא כתב המ"מ אלא על תחלת דברי הראב"ד במה שכתב דדוקא אחת אחת, ולא כתב על מה שכתב אח"כ ולא מליחה גמורה ולא עם הפת שזה לא הוזכר גם בפ"ה מהל' מעשרות, אלא דבאמת דברי הראב"ד צריכים באור דמנין לו לחלק בין בספיתת מלח עראי ובין מליחה גמורה, דבמליחה גמורה אפי' אחת אינו אוכל וכבר תמה בזה המגדל עוז, וגם מה שכתב ולא עם הפת לא כתב שום מקור לזה, ובש"מ מבואר באריכות יותר דברי הראב"ד, ומדברי הרשב"א שדן בדבריו מוכח שלא מצא מקור לזה וז"ל הרשב"א ובפתן לא יאכל אלא א"כ נטלו רשות מבעה"ב, ולא יספות במלח ויאכל כלומר ואפי' נטלו רשות משום מעשר קאמר דספיתה קובעת למעשר, וכתב הראב"ד וכי ספיתה יותר היא קובעת מאכילתן, ופי' דאם נטלו רשות מעשרין ואוכלין, ומה דתניא ולא יספות במלח הוא ג"כ עד שיטול רשות ויעשר, ואני תמה על זה אם אכילה בפת קובעת למעשר למה לי למעט ענבים ודבר אחר תיפוק לי שהוקבע למעשר ויש לומר דקביעות זה אינו תורה דבעינן כעין מקח, ועוד יש לומר שאפי' היתה אכילתו בפת קובעת למעשר אי לאו דמיעט הכתוב מענבים ולא ענבים ודבר אחר הי' מותר לעשר ולאכול דדיש לא מיעט אלא כל שנגמרה מלאכת בעה"ב למעשר קודם אכילת פועל וזה נ"ל עיקר דספיתה קובעת למעשר אפי' דאורייתא כנ"ל עכ"ל הרשב"א הבאתי כל דבריו כדי לדון בהם. והנה מה שהקשה הרשב"א דאם אכילה עם הפת קובעת למה צריך להא דולא ענבים בדבר אחר הוא תימה דהא גם מלח נתמעט מולא ענבים ודבר אחר כדאיתא בדף פ"ט, וכן בדף פ"ז בהא דדריש ולא ענבים ודבר אחר פירש"י לטבול ענבים במלח למתקן שיאכל הרבה וספיתה במלח הא אינה קובעת אלא שתים שתים, ורק לאכול עם הפת סובר הראב"ד דקובע אפי' אחת אחת, ומה שכתב דקביעות זה אינו תורה דבעינן כעין מקח הוא תימה דהא הראב"ד סובר דלאכול עם הפת קבע יותר ממקח דהא קצץ אוכל אחת אחת, וגם מה דמשמע מדבריו דמקח קובע מדאורייתא הנה בירושלמי פ"ג דמעשרות הביא הכ"מ פ"ד דמעשרות איתא להדיא אמר ר' יוחנן מקח וחצר ושבת אינן תורה, ונראה שהוא ט"ס ובמקום שכתוב "ובעינן כעין מקח" דבאמת אינו מובן דמה שייך אכילה עם הפת למקח צ"ל "וכענין" מקח ובשביל שבמקום "וכענין" הי' כתוב "ובעינן" הוסיפו אח"כ "כעין" אבל באמת צ"ל וכענין מקח, ומה שכתב דספיתא צ"ל וספיתא ובזה הוא חולק על הרמב"ם שכתב בפ"ד הל' ב' וז"ל, יראה לי שאין לוקין מן התורה על הטבל עד שיקבע בכניסתו לבית כמו שבארנו מפי השמועה, אבל אם נקבע בשאר הששה דברים שמנינו אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהם והביא הכ"מ ע"ז דברי הירושלמי הנ"ל, ומה שכתב יראה לי הוא בשביל שאר השלשה דברים והוא אש ומלח ותרומה, וזהו שכתב הרשב"א דמלח קובע מדאורייתא ובודאי סובר כן גם באש ותרומה ומשום דר' יוחנן נקט רק אלו הג' דברים סובר דהשאר קובעין מדאורייתא. עכשיו נבוא לבאר דברי הראב"ד במה שכתב דאכילתן עם הפת קובע למעשר שלא מצינו קביעות זו, ועוד שהוא עדיף ממלח דאינו קובע אלא בשתים ולא באחת, וגם במה שכתב דבמליחה גמורה ג"כ אסור לאכול אפי' אחת, והנה בפ"ד דמעשרות משנה א' תנן הכובש השולק המולח בשדה חייב, וכתב הרמב"ם בפ"ה הל' י"ח המולח פירות בשדה נקבעו, טבל הזיתים אחת אחת במלח ואכל פטור, ולכאורה היה אפשר לדייק דדוקא בטבל במלח ואכל תיכף אוכל אחת אחת, אבל במלח מליחה גמורה ששהה קצת במלחו אפי' אחת קובע, אבל במה דתנן שם משנה ה' הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחד ואחד ואוכל אם מלח ונתן לפניו חייב איתא בירושלמי הובא שם בר"ש דבעינן דוקא מלח וצירוף, ובביצה דף ל"ה הגירסא ונתן לפניו עשרה, וא"כ משמע דגם במולח דהוא מליחה גמורה צריך דוקא הרבה פירות או לפחות שתים וכמו ספת במלח דאוכל אחת אחת, וקשה לחלק בין מולח בשדה לנוטל מן המעטן, ומדוייק לשון הרמב"ם שכתב המולח פירות בשדה שהוסיף על לשון המשנה וכתב פירות והיינו משום דאחת אינו קובע, וכיון שכן צריך להבין מש"כ הראב"ד דבמליחה גמורה אסור לפועל לאכול אפי' אחת אחת. ונראה דמה דסובר הראב"ד דלאכול עם הפת וכן במליחה אסור אפי' אחת אחת, הוא משום דדין מליחה דקובע הוא בדין הפירות שהפירות הוקבעו למעשר, ובזה אמרינן בביצה דחצר ותרומה ושבת ומקח אין קובעין אלא בדבר שנגמר מלאכתו, והרמב"ם הוסיף גם אש ומלח ולפנינו נבאר בזה, אבל אכילת קבע הא אסור גם בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכ"ש בשנגמרה ולא ראה פני הבית, ולכן סובר דאכילה עם הפת זהו אכילת קבע ואינו דין בקביעת הפירות, וכן מה דמלח קובע למעשר זהו בטובל במלח ואוכל דהמלח קובע להפירות להתחייב במעשר שיהי' אסור לאכלן אפי' אכילת ארעי, אבל כשמולח הפירות מליחה גמורה ע"מ לאכלן ומליחה גמורה שישהא במלח שיקלטו הפירות ויהיו מלוחים זהו הכנה גמורה לאכילה והוי אכילת קבע, ולהדיא איתא בביצה דף ל"ד ע"ב דאף דשבת אינו קובע למעשר אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, מ"מ קתני במתני' בשביעית דוקא משום דכיון דאמר מכאן אני אוכל למחר קבע לה והיינו דהוי אכילת קבע. איברא דלכאורה מהך מתני' שהבאנו דתנן המולח בשדה וכתב הרמב"ם המולח פירות בשדה, וכתבנו דבעינן דוקא צירוף וכן מהך מתני' דלוקח מן המעטן דאיתא בירוש' דדוקא ע"י צירוף, ואם נימא כדברינו דהיכי שמולח מליחה גמורה אין אנו דנין על קביעות הפירות למעשר אלא משום דהוי אכילת קבע א"כ למה לי צירוף, אכן יש לומר דחלוק דין מולח בשדה או לוקח מן המעטן ומלח ונתן לפניו דאינו מוכח דמולח ומכין לעצמו לאכול, ואפשר הוא מולח בעד בני ביתו או לאחרים והם יאכלו אכילת ארעי, ולכן לא דיינינן אלא על קביעת הפירות למעשר, ובזה בעינן מליחה וצירוף כדאמר בירוש' אבל פועל שעושה מליחה גמורה זהו ודאי הכנה לעצמו לאכילה וזהו אכילת קבע ועדיף מהא דאמר בביצה מכאן אני אוכל למחר דהכא קבע אכילתו ע"י מעשה, ושפיר כתב הראב"ד דאסור לאכול אפי' אחת אחת משום אכילת קבע, וכן מוסבר מה דסובר דאכילה עם הפת אסור משום דאכילה עם הפת חשוב אכילת קבע ואינו דומה לסופת במלח דלא הוי אלא קובע להפירות ואינו אסור אלא בצירוף שתים ועם הפת הוי עיקר האכילה אכילת קבע, ולכן שפיר אסור אפי' אחת. והנה במה שהבאנו למעלה דברי הרמב"ם דאש ומלח ג"כ אין קובעין אלא לאחר שנגמרה מלאכתן כתב הכ"מ דנלמד מהא דאמר בביצה דף ל"ה דשבת ותרומה וחצר ומקח אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, ולכאורה אין ראי' מהני דאינם שינוי בגוף הפירות לאש ומלח והי' אפשר להוכיח להיפוך מדלא הזכיר ר' יוחנן אלא הני מכלל דאינו כן באש ומלח, ולכאורה הוא גמ' מפורשת בב"מ דף פ"ז והוא בהל' שלפנינו דספת במלח אוכל אחת אחת, וטעמא דקובע בשתים מבואר שם דשתים הוי גורן ודריש לה מקרא, וכתבו בתוס' דהוי גמר מלאכה והכונה דהצירוף עם מלח או מקח מחשיב שתים לגמר מלאכה וכן כתב רש"י שם בד"ה שתים, דשתים מכי מטי להו מילתא דחשיבותא כגון קציצה או מקח חייל עלייהו שם גורן וכו', עכ"פ מבואר דקודם גמר מלאכה גם מלח אינו קובע, ואף דמדברי הירוש' שהבאנו גבי לוקח מן המעטן הי' אפשר לומר דעיקר קביעותו של מלח אינו אלא ביחד עם צירוף, אבל א"צ לומר כן כיון דבאמת ע"כ צ"ל דעם צירוף הוי גמר מלאכה א"כ מבואר דבלא צירוף אינו קובע. אלא דעיקר מה דאמר הירוש' וקשיא אם מלח למה לי צירף ואם צירף למה לי מלח קשה דהא אין מלח קובע בדבר שנגמרה מלאכתו וגם צירף לבד פשיטא דלא מהני דאפי' אם הוי בצירף גמר מלאכה אינו קובע בלא ראיית פני הבית או החצר או שאר הדברים שקובעים, וכבר תמה ע"ז בלחם שמים ועיין בגליון הש"ס מה שכתב בזה דמ"מ יקשה דאף צירף אינו מועיל דצירף לא מעלה ולא מוריד, ועוד אינו מיושב, ונראה דהירוש' סובר דמדין אכילת קבע אתאן עלה ובשעת אכילה, ולכן שפיר פריך דלמה אינו מועיל בחד ומשני דע"י שניהם נעשה אכילת קבע. והנה בביצה דף י"ג ע"ב גבי מקלף שעורים דאוכל אחת אחת ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב דרש"י פי' משום דהו"ל קבע, ותוס' הקשו דהא בגמ' מוכח משום דהו"ל גמר מלאכה, ובדברי הרמב"ם בפ' ג' הל' י"ט מוכח כדברי רש"י שכתב דאין זה ארעי ואף שכתב זה גבי מולל מלילות משמע דקאי גם על מקלף שעורים, וא"כ לכאורה נוכיח מזה דגם גבי מולח דחייב בשתים ג"כ אין הטעם משום דבשתים הוי גמר מלאכה אלא משום דהוי קבע, אבל באמת אינה ראיה דבמקלף הא אין כאן דבר שקובע וא"כ אפי' אי הוי גמר מלאכה לא מהני זה לחוד דהא לא תנן שמקלף בבית או בחצר, וע"כ משום דהו"ל קבע אף דבגמ' מבואר דהו"ל גמר מלאכה צ"ל בדעת רש"י והרמב"ם דכיון דאמרינן דהו"ל קבע ממילא כבר הו"ל גמר מלאכה כיון דאינו עומד לגמר מלאכה אחר, אבל עכ"פ גמר מלאכה לחוד הא לא מהני, ולכן כתב הרמב"ם דאין זה ארעי אבל במלח שפיר יש לומר דטעמא משום דבשתים הו"ל גמר מלאכה וכדאמר בגמ', ובזה מהני מליחה לקבוע למעשר. ובמה דפסק דאש אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו הי' אפשר להוכיח מהא דבעי פועל מהו שיהבהב באור ויאכל ואם קובע למעשר הא אין פועל אוכל אלא דלפימש"כ הרשב"א שהבאתי למעלה דדוקא אם נגמר מלאכתו למעשר קודם אכילת הפועל אינו אוכל אין הוכחה מזה, אלא דכיון דבמלח צריך נגמר ה"ה באש דשניהם הם בתיקון הפירות.
אסור לפועל למוץ בענבים שנאמר ואכלת ענבים, ולא יהיו בניו או אשתו מהבהבין לו השבלים באור שנאמר ואכלת ענבים כנפשך ענבים כמות שהן וכן כל כיוצא בזה. השגת הראב"ד. ולא יהיו בניו ואשתו וכו'. א"א בעיא היא ולא איפשטא עכ"ל. הלח"מ כתב דאם השגת הראב"ד הוא למה לא כתב דאם אכל אין מוציאין מידו, א"כ קשה דלמה לא השיגו גבי הא דאוכל בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר, וכתב בזה דמשום דבהך אבעיא אמר אליבא דאיכא דאמרי לעולם אימא לך עושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר ומהלך כעושה מעשה דמי לכן פסק כן, אבל זה אינו מיושב אלא לשיטת הראב"ד דפוסק בתורת ודאי כאיכא דאמרי, אבל בשיטת הרמב"ם משמע דסובר דהוי ספיקא דדינא ועיין בפ"א מהל' ברכות הל' י"ב ובדין נא ומבושל ובשאר מקומות, וא"כ אינו מיושב בזה דמעיקרא אמר בגמ' להיפוך ואכתי הוי ספיקא דדינא, וקשה בין כאן בין גבי עושה בגפן זה למה לא כתב דאם אכל אין מוציאין מידו, וכאן שכתב שנאמר ואכלת ענבים ודאי מוכח שאינו ספק וקשה יותר וכמו שהשיג הראב"ד. ונראה ע"פ מה דסובר הרמב"ם בהל' שאלה ופקדון פ"ב הל' ח' גבי שאלה בבעלים דבכל הבעיות שם בגמ' דהוי ספיקא דדינא אם הוי שאלה בבעלים או לא, דאם מתה אינו משלם ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם, פשע בה הרי זה משלם, והוא תימה דהא פסק דפשיעה בבעלים פטור וממילא כיון דהוי ספיקא דדינא למה חייב לשלם, וכתב המ"מ דכיון דפושע הוא כמזיק ואין שם ראי' ברורה לפטרו חייב לשלם, ומוכח דסובר דהיכי דע"פ דין מטעם סברא צריך להיות חייב לשלם, ורק שחידוש הוא שחידשה תורה דבבעלים פטור אינו נפטר משום דין ספק דשמא הוא בבעלים, ודוקא במתה דעיקר דין חיוב תשלומין הוא חיוב שחייבה תורה וכשהוא בבעלים לא חייבה תורה ולכן אם יש ספק אם הוא בבעלים ג"כ אינו מחוייב, אבל אם פשע דבפשוטו צריך להיות חייב ורק דהוא גזה"כ לפטור בבעלים בזה לא נפטר כשהוא ספק, ואף שבודאי הוא חדוש גדול לומר כן דכיון דעכ"פ פטרה התורה גם פשיעה כשהוא בבעלים וכיון דספק לנו אם הוא בבעלים איך נוכל לחייבו ולהוציא ממנו ממון, אבל עכ"פ הרמב"ם סובר כן בהחלט, וא"כ נוכל בזה לבאר גם שיטתו כאן דלא אמרינן בספק אבעיא אם תפס אין מוציאין מידו אלא היכי דמעיקר הדין הוי ספק בהממון אם מגיע להתובע או להנתבע, אבל כאן בדין פועל דקיי"ל פועל משל שמים הוא אוכל, וחדוש הוא שחדשה תורה דפועל יאכל, א"כ אם יש ספק באופן זה אם הוא נכנס בדין היתר פועל או לא נכנס ודאי אמרינן לשיטתו דמספק אינו אוכל וגם חייב לשלם אם יאכל, דאין לו זכות היתר אכילה מספק, והוא ק"ו מדין פשיעה בשאלה בספק בבעלים דעכ"פ השואל מוחזק לגמרי מ"מ סובר הרמב"ם משום סברא הנ"ל דחייב לשלם, כ"ש כאן דמהני סברא זו שלא תועיל תפיסתו. ומה שכתב הרמב"ם שנאמר ואכלת ענבים כנפשך ענבים כמות שהן, אף דדרשא זו לא בגמ' ולא בספרי, נראה דבאמת כונתו ע"פ בעיית הגמ' אי הוי כענבים ודבר אחר, וכיון דסובר דמספק אסור לאכול בתורת ודאי, א"כ הי' צריך לכתוב דהוא ענבים ודבר אחר, וזה אי אפשר דודאי הבהוב באור אין כאן ענבים ודבר אחר, וע"כ מפרש דכונת הגמ' דכמו דאסור ענבים ודבר אחר משום דלא הותר לו לאכול אלא ענבים בעצמן ה"נ אסור לו להבהב באור, וזהו שכתב ענבים כמות שהן והיינו שלא יאכל אותם עם דבר אחר ולא יתקן אותם בשום דבר.