היה מהלך במקום סכנה כגון מקום גדודי חיות ולסטים והגיע זמן תפלה מתפלל ברכה אחת, וזו היא, צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה יהי רצון כו' שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו לכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה ברוך אתה ה' שומע תפלה, ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך ואם יכול לעמוד עומד וכשהוא מגיע לישוב ותתקרר דעתו חוזר ומתפלל תפלה כתקנתה תשעה עשר ברכות. כתב הכ"מ ומש"כ רבינו ואם יכול לעמוד עומד הוא מדאמרינן בברכות דף ל"ו ע"א רב חסדא ורב ששת הוו אזלי באורחא קם רב חסדא וקא מצלי וקם נמי רב ששת ואמר מהיות טוב אל תקרא רע, והאי צלותא תפלה קצרה היא דאילו הביננו לאו מהיות טוב נפקא דמדינא צריך לעמוד עכ"ל. והנה בתוס' שם פירשו דר"ח ור"ש איירי לענין תפלת הדרך ולא לענין תפלה קצרה וכן מפורש ברי"ף שם, וצ"ע במקור ד' הרמב"ם, ובאמת השמיט דין תפלת הדרך לגמרי, ונראה דהרמב"ם סובר דאליהו ורב חסדא דמפרש דבריו פליגי על כל הני תנאי דאמרי דדוקא בהולך במקום סכנה צריך להתפלל ואליהו סובר דכל יוצא לדרך צריך להתפלל, ואף דאפשר בפשיטות לומר דלא פליגי דענין תפלת הדרך הוא על הולכי דרכים ובלא הגיע זמן תפלה, ותפלה קצרה הוא כשהגיע זמן תפלה ועל כלל ישראל, מ"מ סובר הרמב"ם דאם איתא דמתפלל תפלת הדרך גם להנהו תנאי למה לי להתפלל עתה תפלה קצרה דהא בלא מהלך במקום סכנה אם אינו מיישב דעתו אסור לו להתפלל כמש"כ בהל' ט"ו, וגם לא תקנו בזה תפלה קצרה, וע"כ דתקנוה רק מפני סכנת דרכים וא"כ אם כבר התפלל תפלת הדרך למה חוזר ומתפלל תפלה קצרה, וע"כ דתנאי דאית להו דמתפלל תפלה קצרה לית להו דין תפלת הדרך כלל, ותפילת הדרך הוא הוספה דלאו דוקא במקום סכנה ובזמן תפלה אלא כל היוצא לדרך, וממילא אותו המחלוקת דפליגי רב חסדא ורב ששת אם עומד או מהלך דפליגי בתפלת הדרך שייך נמי בתפלה קצרה כיון שהוא במקום תפלה קצרה.