Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sabbath Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מותר להתחיל מלאכה בערב שבת אע"פ שהיא נגמרת מאליה בשבת, שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעצמו של יום, אבל כשתעשה המלאכה בעצמה בשבת מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו. כיצד פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה והיא מתמלאת והולכת כל היום כולו, ומניחין מוגמר תחת הכלים והן מתגמרין והולכין כל השבת כולה, ומניחין קילור על גב העין ואספלנית על גבי המכה ומתרפאין והולכין כל השבת כולה, ושורין דיו וסמנין עם חשיכה והן שורין והולכין כל השבת כולה. מש"כ הרמב"ם שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעצמו של יום כתב כן להפקיע מדעת ב"ש כפי מה שאמרו בירושלמי פ"א דשבת דטעמא דב"ש דאסרי להתחיל במלאכה מע"ש הוא משום דכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כל מלאכתך גומרה מבעוד יום, דלפי"ז סברי ב"ש דנאסר עלינו להתחיל מלאכה מבעוד יום ותעשה המלאכה מעצמה בשבת, דאילו לגמ' דידן גם ב"ש מודו בזה ולא אסרי אלא משום גזירה או משום שביתת כלים, ומה שכתב בסוף דבריו מותר ליהנות צ"ל דבזה כונתו דגם דין מעשה דאסור הוא ג"כ דוקא במעשה ממש ולא כשהמלאכה נגמרה בשבת. ומש"כ ומניחין קילור על גב העין הנה התוס' בדף י"ח ע"א הקשו על ברייתא זו מהא דאמרינן לקמן ק"ח ע"ב שורין קילורין מע"ש ומניח תחת העין בשבת וא"כ בשבת נמי שרי להניח ותירצו דלקמן מיירי באדם בריא ואינו מניח בעין לרפואה אלא תחת העין לתענוג, אבל בדברי הרמב"ם אין לומר כן דלקמן בפכ"א הל' כ"ה מבואר דאפילו בנותן הקילור לרפואה ע"ג העין מותר, אכן הרמב"ם כתב לקמן מעבירו ע"ג העין ומבואר דדוקא מעביר מותר והוא כמש"כ המ"מ שם דבא לומר דעמיץ ופתח אסור אבל במניח אסור דודאי יהי' עמיץ ופותח. ומכאן מוכח דאם הניח בע"ש אפי' עמיץ ופתח בשבת מותר כיון דעיקר הקילור הניח ערב שבת. והנה הרמב"ם כתב שורין דיו וסמנין והשמיט כרשינין, ונראה דסובר דכרשינין דינם כמו זרע שומשמין עיין סוף פ"ח, דתיכף הוי לש, ומ"מ ב"ש אסרי משום דגם אח"כ נגמר לישתם ולכן להיתר לא כתב הרמב"ם שלא נטעה דהלישה הוי דוקא אח"כ, אכן לפימש"כ בפ"ח הל' ב' א"א לומר כן.
מותר להתחיל מלאכה בערב שבת אע"פ שהיא נגמרת מאליה בשבת, שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעצמו של יום, אבל כשתעשה המלאכה בעצמה בשבת מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו. כיצד פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה והיא מתמלאת והולכת כל היום כולו, ומניחין מוגמר תחת הכלים והן מתגמרין והולכין כל השבת כולה, ומניחין קילור על גב העין ואספלנית על גבי המכה ומתרפאין והולכין כל השבת כולה, ושורין דיו וסמנין עם חשיכה והן שורין והולכין כל השבת כולה. מש"כ הרמב"ם שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעצמו של יום כתב כן להפקיע מדעת ב"ש כפי מה שאמרו בירושלמי פ"א דשבת דטעמא דב"ש דאסרי להתחיל במלאכה מע"ש הוא משום דכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כל מלאכתך גומרה מבעוד יום, דלפי"ז סברי ב"ש דנאסר עלינו להתחיל מלאכה מבעוד יום ותעשה המלאכה מעצמה בשבת, דאילו לגמ' דידן גם ב"ש מודו בזה ולא אסרי אלא משום גזירה או משום שביתת כלים, ומה שכתב בסוף דבריו מותר ליהנות צ"ל דבזה כונתו דגם דין מעשה דאסור הוא ג"כ דוקא במעשה ממש ולא כשהמלאכה נגמרה בשבת. ומש"כ ומניחין קילור על גב העין הנה התוס' בדף י"ח ע"א הקשו על ברייתא זו מהא דאמרינן לקמן ק"ח ע"ב שורין קילורין מע"ש ומניח תחת העין בשבת וא"כ בשבת נמי שרי להניח ותירצו דלקמן מיירי באדם בריא ואינו מניח בעין לרפואה אלא תחת העין לתענוג, אבל בדברי הרמב"ם אין לומר כן דלקמן בפכ"א הל' כ"ה מבואר דאפילו בנותן הקילור לרפואה ע"ג העין מותר, אכן הרמב"ם כתב לקמן מעבירו ע"ג העין ומבואר דדוקא מעביר מותר והוא כמש"כ המ"מ שם דבא לומר דעמיץ ופתח אסור אבל במניח אסור דודאי יהי' עמיץ ופותח. ומכאן מוכח דאם הניח בע"ש אפי' עמיץ ופתח בשבת מותר כיון דעיקר הקילור הניח ערב שבת. והנה הרמב"ם כתב שורין דיו וסמנין והשמיט כרשינין, ונראה דסובר דכרשינין דינם כמו זרע שומשמין עיין סוף פ"ח, דתיכף הוי לש, ומ"מ ב"ש אסרי משום דגם אח"כ נגמר לישתם ולכן להיתר לא כתב הרמב"ם שלא נטעה דהלישה הוי דוקא אח"כ, אכן לפימש"כ בפ"ח הל' ב' א"א לומר כן.
כיצד תבשיל שלא בישל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן או תבשיל שבשל כל צרכו וכל זמן שמצטמק הוא יפה לו אין משהין אותו על גבי האש בשבת אע"פ שהונח מבעוד יום גזרה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בשולו או כדי לצומקו לפיכך אם גרף האש או כסה אש הכירה באפר או בנעורת פשתן הדקה או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר או שהסיקוה בקש או בגבבא או בגללי בהמה דקה שהרי אין שם גחלים בוערות הרי זה מותר לשהות עליה, שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרין שמא יחתה באש. בד"א בכירה שהבלה מועט אבל התנור אף על פי שגרף האש או כסה באפר או שהסיקוהו בקש או בגבבא אין משהין בתוכו ולא על גביו ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צרכו או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, הואיל והבלו חם ביותר אינו מסיח דעתו וחוששים שמא יחתה בזו האש המעוטה אע"פ שהוא אש קש וגבבא או מכוסה. מבואר דרבינו פסק כרבנן דפליגי אחנניה ומתני' להשהות תנן וזהו דעת הרי"ף, והנה הרי"ף הביא ראיה לזה דקיימ"ל כמאן דאמר להשהות תנן מהא דאמרינן גבי תנור שהסיקוהו בקש וגבבא ל"ח ע"ב סבר רב יוסף למימר תוכו תוכו ממש כו' אבל לסמוך שפיר דמי ואותביה אביי כופח שהסיקוהו בקש וגבבא הרי הוא ככיריים בגפת ועצים הרי הוא כתנור וכו' במאי אילימא על גביו אילימא בשאינה גרופה וקטומה ע"ג מי שרי, אלמא דהכי הלכתא דכירה אינה גרופה וקטומה אסור להשהות ע"ג ע"כ ד' הרי"ף, וכתב הר"ן דהחולקים סברי דהכא לא מכרעה כלל דגמ' נקיט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ובאמת דברי הרי"ף צריכים ביאור דמאי קס"ד להביא ראיה מכאן והא לא מוכח כלל כמאן דאמר להשהות, ומאן דסבירא ליה דמתני' להחזיר תנן יפרש הגמ' בלהחזיר. ונראה לומר דהנה התוס' שם בד"ה תנור כתבו דאי להחזיר תנן מותר להשהות אפילו בתנור שאינו גרוף וקטום וראייתם מקדירה חייתא דאמר בגמ' י"ח האי קדירא חייתא ובשיל שפיר דמי והיינו בשיל כמאב"ד והתם ע"כ בתנור איירי עיי"ש. והתוס' הוכיחו מלשון ובשיל דהוא כמאב"ד ובאמת אינו מוכרח כלל ואפשר דכונת הגמ' שם דבשיל לגמרי כפשטה ולא מוזכר כלל בגמ' דהוא כמאב"ד, רק דהתוס' שם בדף י"ח ע"ב פירשו כן דבשיל כמאב"ד משום דסבירא להו להלכה כחנניה דבנתבשל כמאב"ד מותר להשהות, אבל תמוה מאד איך הביאו ראיה משם, ובאמת אפשר דתנור חלוק מכירה והא דאמר הגמ' דמותר להשהות בתנור הוא דוקא במבושל כל צרכו ודלא ככירה, ומצאתי שכבר עמד בזה הגרעק"א בגליון הש"ס רק שכתב שם דיש להביא ראיה יותר חזקה דלא חלוק תנור מכירה לגבי שהייה, ממתני' י"ט ע"ב דתנן ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שירקמו פניה מבעוד יום וסתם חררה היא בתנור כמש"כ התוס' בדף ל"ז ע"א אלמא דגם בתנור מותר להשהות בנתבשל כמאב"ד עכ"ד. ולכן אפשר לומר דזהו טעמו של הרי"ף דסבר דלא התיר חנניה אלא להשהות ע"ג כירה אבל בתנור לא דאי מותר להשהות לדידיה אף בתנור הו"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפילו בתנור שאינו גרוף וקטום מותר, והגמ' בדף י"ח ע"ב דקאמר דבשיל שפיר דמי הוא כפשטה במבושל כל צרכו אבל בשיל ולא בשיל היינו כמאב"ד אסור, ומהא דחררה על גבי גחלים דהביא הגרעק"א אין ראיה כלל דכבר כתב הר"ן שם בסוגין דלא מוכח מהא דחררה דקיי"ל כחנניה דטעמא הוא משום דאין דבר מפסיק בין חררה לגחלים ואין ליגזור משום חיתוי דסליק בהו קוטרא וכן ג"כ בצליית בשר ע"ג גחלים ולכן פסק הרי"ף שם במתני' דאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום דהוא כמאב"ד דהתם סגי בהכי כיון דלא מיפסק אין לחוש לחיתוי ולפי"ז שפיר ניחא ראייתו של הרי"ף דקיי"ל כמ"ד להשהות דאי להחזיר אבל לשהות מותר על כירה אעפ"י שאינה גרופה וקטומה, א"כ מאי פריך אביי מהא דכופח היכי דמי וצריך לחדש דבתנור אפילו גרוף וקטום לא מהני והא אפשר להעמיד מתני' בשהייה דבכירה מותר ובתנור אסור על מש"כ דלא כדעת התוס' אלא דחנניא מתיר רק בכירה ולא בתנור, ומוכח דגם בכירה אסור להשהות. אמנם באמת עדיין אינו מיושב, דהך סברא דחררה ע"ג גחלים לא חיישינן לחיתוי משום דלא מפסיק מידי בין חררה לגחלים זהו חידוש דכתב הר"ן אליבא דמאן דאמר להשהות תנן דלא יקשה מסתם מתני' וע"כ צ"ל דמחלק בין שהייה על כירה לחררה ע"ג גחלים, אבל רבא הא קאמר להדיא תרווייהו תנינהו ומייתי ראיה ממתני' דחררה ע"ג גחלים דלהחזיר תנן אבל להשהות מותר אפילו באינו גרופה וקטומה א"כ ע"כ דלרבא ס"ל דחנניה לאו דוקא בכירה התיר דהא מחררה ע"ג גחלים מוכח דמותר גם בתנור כיון דאינו מחלק בין כירה לחררה, א"כ אין להביא ראיה אליבא דשיטת עצמו כיון דאי ס"ל להחזיר אין הוכחה כלל. אכן אפשר דס"ל להרי"ף דיש חילוק אליבא דכ"ע בין כירה לתנור, מדלא קאמר חנניה דיניה בתנור רק רבא לא נחית לחלק דלדידיה אין צורך לחלק בזה, אבל למ"ד לשהות תנן ע"כ צריכינן לחלק כנ"ל בין מיפסיק ללא מיפסיק, וכדמוכח להדיא דרב דסבר הכא דלשהות תנן פסק שם במתני' דאין צולין דהוא כמאב"ד וסגי בזה, וא"כ אי ס"ד דרב יוסף ואביי סבר דמתני' להחזיר תנן, מאי מקשה אביי לרב יוסף אלא כירה באינה גרופה וקטומה על גבה מי שרי דילמא סבר רב יוסף כרב דמחלק בין מונח ע"ג גחלים למונח בקדירה ואין ראיה ממתני' דאין צולין כלל דבתנור מותר אפילו באינה גרופה וקטומה להשהות ושפיר יכולינן לחלק בין כירה לתנור דהא דמותר להשהות הוא דוקא בכירה ולא בתנור והגמ' דקדירה חייתא כפשטה אזלה דאיירי במבושלת כל צרכה, וא"כ לא קשה מידי דהך מתני' איירי בלהשהות ואפילו למ"ד דלהחזיר תנן אבל להשהות מותר זהו דוקא בכירה אבל בתנור אסור לכ"ע אפילו להשהות ואף דחד לישנא הוא במתניתין קמייתא ובתרייתא ואיך אפשר לומר דקמייתא איירי בלהחזיר ומתניתין בתרייתא איירי בלהשהות, אבל באמת לא קשה כלל, דהא למ"ד להחזיר תנן קאמר בגמ' ל"ז ע"א דחיסורי מחסרא והכי קתני מחזירין עליה כו' אבל לשהות משהין אפי' באינו גרוף וקטום, א"כ איירי מתני' להדיא לענין חזרה אבל בסיפא דאמר לא יתן מיירי כפשטה דלא ישהה כיון דבתנור אף שהייה אסורה, וע"כ מדמותיב אביי ולא חשש להאי חילוקה בהכרח דידע דרב יוסף מפרש לשהות תנן והוא דאף בכירה אסור להשהות באינה גרופה ולא מחלקינן בין כירה לתנור ומיושב ראייתו של הרי"ף, ואף דרבא קאמר תרווייהו תנינהו ולא חש לחלק כדמחלקינן אליבא דרב בין מיפסיק ללא מיפסיק, אינו דומה דעכ"פ רבא אינו מותיב תיובתא רק דקאמר דממשנתנו דאין נותנין חררה ע"ג גחלים יש ללמוד דין שהייה ולא נחלק בין מונח ע"ג גחלים למונח בקדירה ובין תנור לכירה אליבא דחנניה דמותר להשהות, אבל אביי דמותיב תיובתא לרב יוסף מאי מותיב, ומוכח דסתמא דגמ' כמ"ד לשהות תנן.
כיצד תבשיל שלא בישל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן או תבשיל שבשל כל צרכו וכל זמן שמצטמק הוא יפה לו אין משהין אותו על גבי האש בשבת אע"פ שהונח מבעוד יום גזרה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בשולו או כדי לצומקו לפיכך אם גרף האש או כסה אש הכירה באפר או בנעורת פשתן הדקה או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר או שהסיקוה בקש או בגבבא או בגללי בהמה דקה שהרי אין שם גחלים בוערות הרי זה מותר לשהות עליה, שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרין שמא יחתה באש. בד"א בכירה שהבלה מועט אבל התנור אף על פי שגרף האש או כסה באפר או שהסיקוהו בקש או בגבבא אין משהין בתוכו ולא על גביו ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צרכו או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, הואיל והבלו חם ביותר אינו מסיח דעתו וחוששים שמא יחתה בזו האש המעוטה אע"פ שהוא אש קש וגבבא או מכוסה. מבואר דרבינו פסק כרבנן דפליגי אחנניה ומתני' להשהות תנן וזהו דעת הרי"ף, והנה הרי"ף הביא ראיה לזה דקיימ"ל כמאן דאמר להשהות תנן מהא דאמרינן גבי תנור שהסיקוהו בקש וגבבא ל"ח ע"ב סבר רב יוסף למימר תוכו תוכו ממש כו' אבל לסמוך שפיר דמי ואותביה אביי כופח שהסיקוהו בקש וגבבא הרי הוא ככיריים בגפת ועצים הרי הוא כתנור וכו' במאי אילימא על גביו אילימא בשאינה גרופה וקטומה ע"ג מי שרי, אלמא דהכי הלכתא דכירה אינה גרופה וקטומה אסור להשהות ע"ג ע"כ ד' הרי"ף, וכתב הר"ן דהחולקים סברי דהכא לא מכרעה כלל דגמ' נקיט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ובאמת דברי הרי"ף צריכים ביאור דמאי קס"ד להביא ראיה מכאן והא לא מוכח כלל כמאן דאמר להשהות, ומאן דסבירא ליה דמתני' להחזיר תנן יפרש הגמ' בלהחזיר. ונראה לומר דהנה התוס' שם בד"ה תנור כתבו דאי להחזיר תנן מותר להשהות אפילו בתנור שאינו גרוף וקטום וראייתם מקדירה חייתא דאמר בגמ' י"ח האי קדירא חייתא ובשיל שפיר דמי והיינו בשיל כמאב"ד והתם ע"כ בתנור איירי עיי"ש. והתוס' הוכיחו מלשון ובשיל דהוא כמאב"ד ובאמת אינו מוכרח כלל ואפשר דכונת הגמ' שם דבשיל לגמרי כפשטה ולא מוזכר כלל בגמ' דהוא כמאב"ד, רק דהתוס' שם בדף י"ח ע"ב פירשו כן דבשיל כמאב"ד משום דסבירא להו להלכה כחנניה דבנתבשל כמאב"ד מותר להשהות, אבל תמוה מאד איך הביאו ראיה משם, ובאמת אפשר דתנור חלוק מכירה והא דאמר הגמ' דמותר להשהות בתנור הוא דוקא במבושל כל צרכו ודלא ככירה, ומצאתי שכבר עמד בזה הגרעק"א בגליון הש"ס רק שכתב שם דיש להביא ראיה יותר חזקה דלא חלוק תנור מכירה לגבי שהייה, ממתני' י"ט ע"ב דתנן ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שירקמו פניה מבעוד יום וסתם חררה היא בתנור כמש"כ התוס' בדף ל"ז ע"א אלמא דגם בתנור מותר להשהות בנתבשל כמאב"ד עכ"ד. ולכן אפשר לומר דזהו טעמו של הרי"ף דסבר דלא התיר חנניה אלא להשהות ע"ג כירה אבל בתנור לא דאי מותר להשהות לדידיה אף בתנור הו"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפילו בתנור שאינו גרוף וקטום מותר, והגמ' בדף י"ח ע"ב דקאמר דבשיל שפיר דמי הוא כפשטה במבושל כל צרכו אבל בשיל ולא בשיל היינו כמאב"ד אסור, ומהא דחררה על גבי גחלים דהביא הגרעק"א אין ראיה כלל דכבר כתב הר"ן שם בסוגין דלא מוכח מהא דחררה דקיי"ל כחנניה דטעמא הוא משום דאין דבר מפסיק בין חררה לגחלים ואין ליגזור משום חיתוי דסליק בהו קוטרא וכן ג"כ בצליית בשר ע"ג גחלים ולכן פסק הרי"ף שם במתני' דאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום דהוא כמאב"ד דהתם סגי בהכי כיון דלא מיפסק אין לחוש לחיתוי ולפי"ז שפיר ניחא ראייתו של הרי"ף דקיי"ל כמ"ד להשהות דאי להחזיר אבל לשהות מותר על כירה אעפ"י שאינה גרופה וקטומה, א"כ מאי פריך אביי מהא דכופח היכי דמי וצריך לחדש דבתנור אפילו גרוף וקטום לא מהני והא אפשר להעמיד מתני' בשהייה דבכירה מותר ובתנור אסור על מש"כ דלא כדעת התוס' אלא דחנניא מתיר רק בכירה ולא בתנור, ומוכח דגם בכירה אסור להשהות. אמנם באמת עדיין אינו מיושב, דהך סברא דחררה ע"ג גחלים לא חיישינן לחיתוי משום דלא מפסיק מידי בין חררה לגחלים זהו חידוש דכתב הר"ן אליבא דמאן דאמר להשהות תנן דלא יקשה מסתם מתני' וע"כ צ"ל דמחלק בין שהייה על כירה לחררה ע"ג גחלים, אבל רבא הא קאמר להדיא תרווייהו תנינהו ומייתי ראיה ממתני' דחררה ע"ג גחלים דלהחזיר תנן אבל להשהות מותר אפילו באינו גרופה וקטומה א"כ ע"כ דלרבא ס"ל דחנניה לאו דוקא בכירה התיר דהא מחררה ע"ג גחלים מוכח דמותר גם בתנור כיון דאינו מחלק בין כירה לחררה, א"כ אין להביא ראיה אליבא דשיטת עצמו כיון דאי ס"ל להחזיר אין הוכחה כלל. אכן אפשר דס"ל להרי"ף דיש חילוק אליבא דכ"ע בין כירה לתנור, מדלא קאמר חנניה דיניה בתנור רק רבא לא נחית לחלק דלדידיה אין צורך לחלק בזה, אבל למ"ד לשהות תנן ע"כ צריכינן לחלק כנ"ל בין מיפסיק ללא מיפסיק, וכדמוכח להדיא דרב דסבר הכא דלשהות תנן פסק שם במתני' דאין צולין דהוא כמאב"ד וסגי בזה, וא"כ אי ס"ד דרב יוסף ואביי סבר דמתני' להחזיר תנן, מאי מקשה אביי לרב יוסף אלא כירה באינה גרופה וקטומה על גבה מי שרי דילמא סבר רב יוסף כרב דמחלק בין מונח ע"ג גחלים למונח בקדירה ואין ראיה ממתני' דאין צולין כלל דבתנור מותר אפילו באינה גרופה וקטומה להשהות ושפיר יכולינן לחלק בין כירה לתנור דהא דמותר להשהות הוא דוקא בכירה ולא בתנור והגמ' דקדירה חייתא כפשטה אזלה דאיירי במבושלת כל צרכה, וא"כ לא קשה מידי דהך מתני' איירי בלהשהות ואפילו למ"ד דלהחזיר תנן אבל להשהות מותר זהו דוקא בכירה אבל בתנור אסור לכ"ע אפילו להשהות ואף דחד לישנא הוא במתניתין קמייתא ובתרייתא ואיך אפשר לומר דקמייתא איירי בלהחזיר ומתניתין בתרייתא איירי בלהשהות, אבל באמת לא קשה כלל, דהא למ"ד להחזיר תנן קאמר בגמ' ל"ז ע"א דחיסורי מחסרא והכי קתני מחזירין עליה כו' אבל לשהות משהין אפי' באינו גרוף וקטום, א"כ איירי מתני' להדיא לענין חזרה אבל בסיפא דאמר לא יתן מיירי כפשטה דלא ישהה כיון דבתנור אף שהייה אסורה, וע"כ מדמותיב אביי ולא חשש להאי חילוקה בהכרח דידע דרב יוסף מפרש לשהות תנן והוא דאף בכירה אסור להשהות באינה גרופה ולא מחלקינן בין כירה לתנור ומיושב ראייתו של הרי"ף, ואף דרבא קאמר תרווייהו תנינהו ולא חש לחלק כדמחלקינן אליבא דרב בין מיפסיק ללא מיפסיק, אינו דומה דעכ"פ רבא אינו מותיב תיובתא רק דקאמר דממשנתנו דאין נותנין חררה ע"ג גחלים יש ללמוד דין שהייה ולא נחלק בין מונח ע"ג גחלים למונח בקדירה ובין תנור לכירה אליבא דחנניה דמותר להשהות, אבל אביי דמותיב תיובתא לרב יוסף מאי מותיב, ומוכח דסתמא דגמ' כמ"ד לשהות תנן.
תבשיל חי שלא בשל כלל או שבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו מותר לשהותו על גבי האש בין בכירה וכופח בין בתנור, וכן כל תבשיל שבשל ולא בשל כל צרכו או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי ומותר לשהותו על האש אע"פ שלא גרף ולא כסה, מפני שכבר הסיח דעתו ממנו ואינו בא לחתות בגחלים. עיין בכ"מ שכתב עמש"כ הרמב"ם אם השליך לתוכו אבר חי, לכאורה נראה דדוקא במשליך לתוכו אבר חי שא"א להתבשל בלילה משום דמסח דעתו מיניה (וכן פירש"י דלאו דעתיה למיכליה באורתא) אבל בפיהמ"ש כתב רבינו וז"ל וכשמתבשל בו בשיל ולא בשיל ישימו בו בעת הטמנתו דבר חי כגון בשר או ירק ויהא מותר להשהותו ע"ג גחלים מפני שהוא מסיח דעתו, ונראה מדבריו שאפי' נתן בה דבר שאפשר להתבשל מבעוד יום כמו ירק שרי, וכתב בטעמא דכיון שעשה מעשה המוכיח שמסיח דעתו ממנה מידכר ולא אתי לחתויי דומיא דשרי לשהות ע"ג כירה קטומה וסגי לה בקטימה כל דהו משום דכיון דעבד בה היכרא מידכר ליה ולא אתי לחתויי, והנה הטור בסי' רנ"ג כתב ואם נתן בה חתיכה חיה מותר כאילו היתה כולה חיה שהרי הסיח דעתו ממנה בשביל החתיכה החיה שאינה יכולה להתבשל עד למחר, ומבואר דדעתו דמותר דוקא במשליך דבר חי שא"א להתבשל בלילה. והמג"א בסי' הנ"ל סק"ד כתב בשם ב"י דוקא חתיכת בשר שא"א להתבשל לצורך הלילה אבל ירקות לא מהני וכן משמע סוף סי' רנ"ד עכ"ל וכונתו מדין לא ימלא אדם עססיות ותורמסין וכו' שכתב הרמב"ם והמחבר מפני שדברים אלו אינם צריכים בישול רב ודעתו עליהן לאוכלן לאלתר, אכן נראה דיש ליישב לפי ד' הכ"מ דעיקר הטעם לפי שעשה מעשה המוכיח דא"כ ל"ש זה אלא בנתן דבר חי בקדירה שבשיל ולא בשיל, אבל אם כל הקדרה היא מדברים שאפשר להתבשל לאלתר אין כאן היכר ולכן אסור, והטור שכתב דוקא בשר כתב באמת דאם נתן בו חתיכה חיה מותר כאילו היתה כולה חיה ולא חילק בין זה לזה.