כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחלה ואפי' קדשי קדשים חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחלה, ואע"פ שהוא חוץ לעזרה ופשט ידיו ושחט בעזרה גזירה שמא יגע בבשר. ופשט ידיו. כתב הלח"מ אע"ג דבריש פ' כל הפסולים אמרו דעביד סכין ארוכה ושחט. כתב רבינו ופשט ידיו משום דהוא פסק בפ"ג מהל' ביאת מקדש דביאה במקצת לא שמה ביאה. ודבריו תמוהים דהא דברי הרמב"ם כאן הוא על זה שאינו שוחט לכתחלה אף שפשט ידיו. ומה שפסק הרמב"ם דביאה במקצת לא שמה ביאה הא אינו אלא דפטור מכרת ומלקות אבל מכין אותו מכת מרדות. וא"כ קשה למה צריך הטעם לזה שאינו שוחט לכתחלה משום גזירה שמא יגע בבשר. הא בלא זה אסור לו להכניס ידיו לעזרה ונראה דמשכחת לה במצורע שמכניס ידיו לבהונות דהו"א דבשעה זו יכול לשחוט ומצורע זה הוא טבול יום ואינו מטמא הסכין אבל הבשר מטמא אם יגע דהא טבול יום פוסל תרומה וקדשים. והנה בס' אחיעזר חיו"ד סי' א' הביא מה שהקשה הנוב"י מה שהשמיט הרמב"ם אוקימתת הגמ' ריש חולין בטמא שרץ או ששחט בקרומית של קנה והאריכו בזה, ולדעתי לא קשה כלל כיון דאין בזה חדוש דין ועיקרי ההלכות הם בהל' טומאת מת, וכן מה שהשמיט דצריך שיאמר ברי לי שלא נגעתי, ג"כ לא קשה דגם בזה אין חידוש דין וגם לפי ד' התוס' ד"ה דליכא גם זה פשוט, ועכ"פ כאן בהל' פסוה"מ ודאי אינו צריך הרמב"ם לבאר דיני טומאה וגם בהל' טומאה אין כאן חידוש.

היה עומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט שחיטתו כשרה. בזבחים דף מ"ח ע"ב תניא ר' אחיא אומר ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, מה ת"ל לפי שמצינו עומד בצפון ומקבל בצפון. ואם עמד בדרום וקיבל בצפון פסול. יכול אף זה כן ת"ל אותו בצפון ואין שוחט בצפון. וכתבו התוס' תימה ל"ל קרא הא אפי' לפני ה' לא בעי כדדרשינן לעיל בריש כל הפסולים דף ל"ב בן הבקר לפני ה' ולא שוחט לפני ה'. יש לומר דהוא סובר כר"ש התימני דדריש התם האי קרא בענין אחר. וקשה דלת"ק דקיי"ל כוותיה יקשה למאי איצטריך קרא דאותו דאף דר' אחיא אמר דלא נילף ממקבל. אבל התוס' הקשו שפיר דאיך נלמוד ממקבל דבעי צפון כיון דאיכא קרא דלא בעי לפני ה'. והנה בדף י"ד ע"ב כתבו התוס' להוכיח דשחיטה לאו עבודה היא מהא דשחט בחוץ שחיטתו כשרה. וכן נתלה ושחט שחיטתו כשרה ואי הוי עבודה בעינן בפנים. וכן נתלה לאו דרך שירות בכך והקשו בתוס' דא"כ לשמעון התימני דאמר שיהיו ידיו של שוחט לפנים מן הנשחט הוי שחיטה עבודה. אבל באמת לשון שמעון התימני קשה כיון דאמר דשוחט צריך להיות לפני ה' למה אמר שיהיו ידיו של שוחט לפנים מן הנשחט. ולא אמר שיהיה השוחט בפנים וע"כ דעיקר הדרשה היא על ידיו של שוחט והיינו דפעולת השחיטה תהיה לפני ה', ולכן אמר לפנים מן הנשחט כדי שפעולת השחיטה תהיה יותר קרובה לפני ה'. וזה דרש מושחט ולפי"ז גם לשמעון התימני אין הכרח להשוחט להיות לפני ה' רק בשביל פעולת השחיטה ולכן אף דממילא ע"כ צריך להיות לפני ה' אבל כבר אין ראיה דשחיטה הוי עבודה. וממילא נוכל ללמוד דשחיטה לאו עבודה מהא דנתלה ושחט כשר ולפי"ז כיון דגם לפני ה' ליכא קרא על שוחט גם לשמעון התימני אלא דע"כ צריך להיות בפנים כיון דידיו צריכים להיות בפנים אבל בצפון דאפשר שיהיה השוחט בדרום וידיו בצפון גם לשמעון התימני כשר וא"כ גם לשמעון התימני קשה למה צריך קרא דאותו. ונראה ליישב עיקר קושייתם דשם דף מ"ח ע"א אמר הגמ' צפונה בעולה היכא כתיבא ושחט אותו על ירך המזבח צפונה אשכחן בן צאן בן בקר מנ"ל אמר קרא ואם מן הצאן ויו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון. וכיון דהא דדרשינן בפ' כל הפסולים דשוחט א"צ שיהיה לפני ה' הוא מקרא דושחט את בן הבקר לפני ה'. א"כ אין לנו קרא אלא בבן בקר ולא בבן צאן רק דמצינו דהוקש בן בקר לבן צאן. וא"כ לפי"מ שכתבו התוס' בקדושין דף ג' ע"ב דרבוי קנינים גמרינן מהיקשא ולא מיעוט קנינים. וא"כ ה"נ בזה לא נוכל ללמוד בן צאן מבן בקר למעט דלא בעי לפני ה' וכן דלא בעי צפון. אכן התוס' בזבחים דף מ"ו ע"א ד"ה חד למעוטי הקשו דלמה צריך תרי מיעוטי לנותר וטומאה דבחד מיעוט סגי דילפי מהדדי חילול חילול ואף לקולא כדלעיל גבי קדשי עכו"ם. והגרעק"א בגליון הש"ס כתב שם עיין תוס' קידושין דף ג' ד"ה ואשה וצ"ע. והתוס' בקדושין הוכיחו דבריהם מזה גופא דצריך תרי מיעוטי בנותר ובטומאה. ואפשר ליישב קושיית התוס' מה דצריך תרי קראי בדם למעט מנותר ומטומאה ולחלק מקדשי עכו"ם דיש לומר דהיכי דכתיב בהך פרשה דטומאה גופא דהוא בקדשי בני ישראל בזה ילפינן מגז"ש דבנותר נמי דוקא בקדשי בני ישראל ולא בקדשי עכו"ם, אבל גבי דם ליכא מיעוט בהך פרשה דנותר ודטומאה דליכא בדם והמיעוט הוא בקרא דדם וע"ז נוכל לומר דגם בגז"ש לא ילפינן אלא רבוייא ולא מיעוטא. עכ"פ לד' התוס' בקדושין דדוקא רבוי גמרינן מהיקש ומגז"ש ולא מיעוט א"כ לא נוכל ללמוד בן צאן מבן בקר לומר דכיון דאיכא מיעוטא דא"צ שיהיה השוחט לפני ה' כ"ש דאינו צריך שיהיה בצפון. וכיון דסבר ר' אחיא דצריך ללמוד שוחט ממקבל להצריך צפון צריך מיעוט דאותו בצפון ואין שוחט בצפון. ואף שחילקתי בין המיעוט דקדשי עכו"ם להמיעוט דדם משום דהמיעוט אינו בטומאה ונותר אלא בדם. מ"מ גם כאן לא דמי להא דקדשי עכו"ם דנתמעט דהפרשה לא מיירי אלא בקדשי ישראל. אבל כאן דהוי ילפינן שוחט ממקבל רק דיש מיעוט בבן בקר לגבי שוחט. ואם לא ילפינן מההיקש אלא רבוי לא נילף מזה למעט שוחט וצריך המיעוט דאותו בצפון. ואף דלפי"ז יקשה מנלן בבן צאן שא"צ השוחט להיות לפני ה'. ודין זה דיכול לשחוט כשהוא בחוץ הא אין חילוק אלא דיש לומר בפשיטות דעכשיו דאיכא קרא בבן צאן דאותו בצפון ואין שוחט בצפון חזינן דאין למדין שוחט ממקבל. ועיקר דינא דלפני ה' הא כתיב בבן בקר וביה כתיב דאין השוחט לפני ה' וממילא ודאי דגם בבן צאן א"צ שיהיה השוחט לפני ה' כיון דחזינן גבי צפון דחילקה תורה שוחט ממקבל. ובאופן אחר יש ליישב עיקר קושיית התוס' דמה דסוברים דכיון דהשוחט א"צ שיהיה לפני ד' כ"ש דא"צ שיהיה בצפון אינו מוכרח כלל דהא דסבר ר' אחיא דצריך קרא למעט שאין השוחט בצפון הרי הוא משום דסובר שנלמוד ממקבל שצריך להיות בצפון. והך דינא דצריך המקבל להיות לפני ה' הוא פשוט דמקבלה ואילך מצות כהונה והוי שירות. ושירות הוא בפנים וא"כ אין ללמוד מקבלה לשחיטה לדין לפני ה' דשחיטה לא הוי עבודה וכשרה בזר אבל דין דבעי צפון זהו דין מיוחד בקדשי קדשים וממילא אפשר ללמוד מדין מקבל לדין שוחט ושפיר צריך קרא למעט דאין שוחט בצפון.

שחטה והיא כולה בפנים ואח"כ הוציאה רגלה לחוץ, חותך הבשר עד שהוא מגיע לעצם ואח"כ מקבל הדם, ואם קבל ואח"כ חתך פסול מפני שמנונית הבשר שבחוץ, ובקדשים קלים אין צריך לחתוך אלא מחזיר רגלה לפנים ומקבל, שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה כשר. השגת הראב"ד שחטה והיא כולה וכו' עד מפני שמנונית, א"א לא ידעתי זה מהו שהיוצא בקדשי קדשים בין לפני קבלה בין לאחר קבלה נפסל, ולענין טומאה בפ' כיצד צולים בעיא ולא איפשטא הילכך טמויי נמי מטמא למה שבפנים דחבורי אוכלים כמאן דמפרתי דמו, ורבינא דהוא בתרא הכי ס"ל במס' חולין בפ' בהמה המקשה, ושמעתא דזבחים דלא כרבינא היא ולא חייש לטומאה אלא לבליעת בשר מבשר ואנן כרבינא ס"ל ואיכא משום טומאה, מיהו איכא למימר הך שמעתא לאו לאכשורי בשרא לאכילה קאמר אלא לאכשורי זבחא לבעלים לכפרה קאמר וכן עיקר. ואח"כ חתך פסול מפני וכו', א"א אפילו אחר זריקה אע"פ שיצא חוץ לעזרה שהרי נאכל בכל ירושלם. ואם קיבל ואח"כ חתך פסול, הכ"מ כתב על השגת הראב"ד דהרמב"ם סובר דהבעיא לענין טומאה נקטינן לקולא כיון דהוא בדרבנן, והלח"מ תמה ע"ז דהא להדיא פסק הרמב"ם דין זה לקולא בפ"ח מהל' אבות הטומאה הל' ה' וכן כתב המל"מ ותמה על הראב"ד שהשיגו מאחר שהוא כתב בפירוש דנקטינן לקולא, ואם הראב"ד חולק עליו וסובר דמשום חומרא דקדשים נקטינן לחומרא היה לו להשיגו שם, והנה דבריהם תמוהים שהביאו דברי הרמב"ם בפ"ח מהל' אה"ט ושם מפורש דלא כדבריהם דז"ל שם בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו, הרי הוא ספק אם מטמא את הידים או לא לפיכך אינו מטמא שספק הידים טהור כמו שיתבאר, ואם בשר פסח שיצא חוץ לבית הרי הוא טהור בני חבורה זריזים הם עכ"ל, ומפורש בדבריו דדוקא לענין טומאת ידים טהור משום דספק טומאת הידים טהור וכדתנן במס' ידים פ"ב משנה ד' וברמב"ם בפי"ד מהל' אה"ט הל' י"א, ועוד מפורש כן במה שכתב אח"כ ואם בשר שיצא חוץ לבית הרי הוא טהור בני חבורה זריזים הם, ומוכח דלענין שאר קדשים נקטינן בעיקר דין יוצא לחומרא דגזרו רבנן טומאה, רק בטומאת ידים הוא לקולא, וראיתי שם בהמל"מ שעמד על זה דלמה הוצרך הרמב"ם לומר הטעם דבני חבורה זריזים הם, כיון דנקטינן דכל יוצא אינו מטמא וכתב לדחוק דנ"מ לדין ס"ס, אבל באמת הוא פשוט דנ"מ בעיקר דין טומאת הבשר לא לענין ידים אלא אם נגע בשאר בשר קדש. אח"כ ראיתי בצל"ח לפסחים פ' כיצד צולים בהך בעיא, ומצאתי שכבר עמד על זה והשיג על דבריהם שהרמב"ם לא פסק לקולא, אלא בטומאת ידים ולא בעיקר טומאת הבשר וע"ד השגת הראב"ד צ"ל כמש"כ הלח"מ דהרמב"ם אינו פוסק כרבינא, וכמו שהוכיח מד' הרמב"ם בפ"ט מהל' קרבן פסח אך הצל"ח כתב ליישב ד' הרמב"ם ע"פ דברי המהרש"א שם דבקדשי קדשים לא מיבעי לגמ' דכמו דאמרו שם לענין פסח דבני חבורה זריזים הם ה"נ לענין קדשי קדשים כהנים זריזים הם. ובהשגת הראב"ד הב' שהוא תימה כמו שכתבו הכ"מ והלח"מ נראה דצריך להגיה קצת בדבריו וכן צ"ל א"א אפילו, דאחר זריקה אע"פ שיצא חוץ לעזרה-אינו יוצא-שהרי נאכל בכל ירושלים, וכונתו לפרש ד' הרמב"ם במה שכתב שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה הוא אפילו קודם דאחר זריקה ודאי כשר שהרי נאכל בכל ירושלים. והנה במה דאמר חתך ואח"כ שחט כשרה הקשה הגרש"ש מדוע כשרה הלא קודם שחתך ונפסל השמנונית הא נפקא מעט לתוך שאר הגוף וכשמקבל יוצאה עם הדם לתוך המזרק, ונשאר בקושיא אכן הריטב"א בחולין בדף ג' בד"ה חרב הרי הוא כחלל כתב וז"ל אבל המחוור יותר דסכין דמוקדשין כלי שרת הוא לקדש הדם קצת ומיהו לפי שאין שחיטה מעכבת שהרי כשרה בזרים ופסולים אינה גומרת קדושת הדם לגמרי עד קבלתו, ולפיכך אין הסכין חשוב ככלי שרת לפסול ביוצא וכו' עכ"ל, וחידש לנו הריטב"א שעד קבלת הדם אינו נפסל ביוצא, ולכאורה דבריו היפוך הסוגיא כאן דאמרינן קבל ואח"כ חתך פסול דאלמא דנפסל ביוצא קודם קבלה וכבר תמה בזה בס' אחיעזר חיו"ד סי' מ"א אות י' אך אפשר דאדרבא מכאן הוציא הריטב"א דבריו דכיון דחזינן דחתך ואח"כ קבל כשר אלמא דקודם קבלה לא נפסל ומה דקבל ואח"כ חתך פסול זהו דכיון שהתחיל לקבל כבר נתקדש הדם והבהמה קידוש גמור וממילא תיכף באמצע הקבלה נפסל השמנונית שמבחוץ משום יוצא ונכנס לתוך הבהמה ומקבל אח"כ בקבלת הדם שמנונית בפסול יוצא. אכן בדעת הרמב"ם קשה ליישב עפ"ד הריטב"א דעל מה דאיתא בברייתא גבי קדשים קלים פרכסה ויצתה לחוץ וחזרה פסולה, ופריך הגמ' ש"מ בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים פסולה, ומשני דילמא באליה ויותרת הכבד ושתי הכליות, והרמב"ם בהל' י"ג כתב פרכסה הבהמה ויצאה לחוץ אחר קבלת דמה כשרה שאפי' יצאו האמורים והבשר קודם זריקה בקדשים קלים הזבח כשר כמו שיתבאר, ופסק הרמב"ם דלא כהברייתא ובמה שכתב כמו שיתבאר כתב הכ"מ דזהו ע"פ דבריו בהל' ל"ג שכתב וכן אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ונזרק הדם והם בחוץ לא נפסל הזבח, ואם החזירם מקטירים אותם, וכבר כתב האור שמח דהכונה אם החזירם קודם זריקה, ומוכח מדברי הרמב"ם שכתב פרכסה הבהמה ויצאה לחוץ אחר קבלת דמה, דדוקא אחר קבלת דמה כשרה, אבל קודם קבלה היה הדם נפסל ביוצא דאף שפסק באימורים דלא נפסלו ביצאו חוץ לעזרה קודם זריקה זהו דוקא באימורים דקודם זריקה לא נעשה עליהם דין קדשי קדשים לפסול חוץ לחומת העזרה, אבל הדם שכל מקומו הוא לזרקו בעזרה נפסל ביוצא תיכף אחר שחיטה אף קודם קבלה, ואין לומר דכונתו אפי' לאחר קבלה משום דקודם קבלה ליכא פסול יוצא דלא משמע כן בדבריו ובודאי כונתו דוקא אחר קבלה וא"כ מוכח דאינו סובר כהריטב"א וממילא נשארה קושיית הגרש"ש. ונראה דהנה בס' טהרת הקדש הקשה במה דאמר הגמ' דילמא משום שמנונית לפימש"כ התוס' בדף ע"ט ע"ב דבפסולים מודו כו"ע דשרי ליתן לשם מים, וכמו בנתערב בדם חולין ובדם חיה, וא"כ במאי גרע פסול יוצא משאר פסולים כיון דאין כונתו ליתן השמנונית, וכתב דבפסול יוצא יותר שייך לגזור שמא יטעו ויאמרו דאפי' רוב יוצא ג"כ כשר ע"ש בדבריו והוא דחוק, ונראה ע"פ מה דאמר רבא בזבחים דף ע"ג השתא דאמור רבנן לא נקריב אי מקריב לא מרצי, ופריך הגמ' מברייתא ומשני דתליא בפלוגתא דבע"ח נדחים, ונמצא דבשחוטים יש דין דיחוי אם אסור להקריב ולפי"ז יש לומר דבחתך ואח"כ קבל דנימא לפסול משום דיש בהדם שמנונית פסול באמת נתבטל ומותר לזרוק כמו בנתערב דם פסול, אבל בקבל ואח"כ חתך נמצא דבשעת קבלה כשהוליך הדם הוא מקבל להדיא השמנונית שיוצא מהרגל שהיא בחוץ, ואף דמהרגל הא הולך דרך הגוף עד שמגיע להצואר ומתבטל מ"מ הוי בגדר אין מבטלים איסור לכתחלה דאפשר אם לא היה מכוין להניח הסימנים בתוך הכלי והיתה הבהמה מונחת לא היה הולך הדם, ובזה שהבהמה עומדת והוא אוחז הסימנים בידו ומוציאים עם הורידים לתוך המזרק בזה הוי כמקבל בידים גם השמנונית ההולך מהרגל וזה אסור מדין אין מבטלים איסור לכתחלה. ובזה מיושב קושיית הגרש"ש דדוקא כשמקבל להדיא בשעה שהולך מהרגל דאז אסור לקבל, וממילא כיון דאמור לא נקריב לא מרצה דנעשה דחוי וכל הדם מה שמקבל נעשה דחוי אבל בחתך ואח"כ קבל כבר נתערב השמנונית, וממילא מותר לקבל ולזרוק משום דרואים כאלו הוא מים וזה אין לומר דכל הדם שבבהמה יעשה דחוי משום שאסור לקבל בשעה שהולך השמנונית מן הרגל דזה אינו דהא אפשר לחתוך הרגל וגם עומד לחתוך כיון דנפסל ומה דבידו ומצוה לעשות כן לא הוי דחוי.

והולכה שלא ברגל אינו הולכה לפיכך כהן שקבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח. הנה כפי המבואר מהסוגיא איפסקא הלכתא דהולכה שלא ברגל לאו שמה הולכה, ועולא הוי בעי למימר דלא אפשר לתקונה ואיתותב, ולכן אם עשה הולכה שלא ברגל צריך להחזיר ולחזור ולעשותה ברגל והרמב"ם השמיט זה, ותמה ע"ז המל"מ וכן על מה דגבי נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר לא הביא דאם נשפך לפנים דצריך להחזירו. והנה במה שפסק הרמב"ם דאם זרק הדם בלא הולכה כלל ששחט בצד המזבח וזרק פסול. לפי"ז לא מצינו דפליגי רבנן עליה דר"ש בסברת עבודה שאפשר לבטלה דהא לרבנן א"א כלל לבטל עבודת הולכה. ולכאורה קשה לפי"ז דעכ"פ היכי ששחט רחוק מן המזבח וחשב בשעת הולכה אמאי יפסול כיון דהיה יכול לשחוט בקרוב יותר להמזבח כיון דרבנן מודו בסברת עבודה שאפשר לבטלה. אך יש לומר בפשיטות דכיון דעיקר עבודת ההולכה א"א לבטלה כבר יש לה שם עבודה מתחילתה ופסול בה מחשבה וזרות. ודוקא לר"ש דאינה צריכה כלל אז אמרינן דהוי עבודה שאפשר לבטלה. וסברא זו לא תתכן לפי הגירסא שגורסים לקמן בהולכה זוטרתי כו"ע לא פליגי דפסלה דא"כ חזינן דס"ל לר"ש דאף דעיקר דין הולכה חשובה עבודה בשוחט בצד המזבח מ"מ ההולכה היתירה שעד המזבח לא שמה עבודה. אך הרמב"ם ודאי לא גריס דפסלה דהא סובר דהולכה זוטרתי היינו ששוחט בצד המזבח לא שמה הולכה ופסול הזבח מצד חסרון הולכה וממילא פשוט דלא פסלה בה מחשבה. והנה הקרן אורה העיר בזה דהא בגמרא דף ד' אמרינן מה להולכה שאפשר לבטלה ותי' הק"א דכ"ז קודם דילפינן מקרא דוהקריבו דהולכה היא עבודה ודאי הוי אמרינן כיון דאפשר בלא הולכה לא שמה עבודה. אבל כיון דכתיב קרא והקריבו וידעינן דהולכה היא עבודה חשובה ס"ל דאי אפשר להזבח בלא עבודת הולכה וצריך דוקא ד' עבודות דילפינן מקרא. אכן כבר הביא המל"מ דבפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל כתב להדיא דחכמים פליגי על ר"ש בהך סברא דעבודה שאפשר לבטלה. ולפי"ז יקשה מנ"ל להרמב"ם דחולקים חכמים על ר"ש בשני דברים דהא ר"ש ע"כ אית ליה דשוחט בצד המזבח וזורק בלא הולכה כשר ומנ"ל דחכמים פליגי בזה דהא סגי דפליגי בהך סברא דעבודה שאפשר לבטלה וכן הקשה המל"מ ונשאר בקושיא. והנה הקרן אורה רוצה לפרש דעת הרמב"ם דדוקא בשוחט בצד המזבח בלא הולכה פסול דהולכה כזו שמקרב למזבח בשעת זריקה לא הוי הולכה אלא היא בכלל זריקה. אבל אם עומד רחוק ונתן לחבירו וחבירו לחבירו הוי הולכה ובזה יישב הק"א מה דהשמיט הרמב"ם דינא דאפשר לתקונה משום דאם עשה הולכה שלא ברגל בלא זריקה היא גופה הויא הולכה, ובזה מיושב מה דהרמב"ם בפ"א מה' ק"פ גבי קבל הכהן ונתנו לחבירו לא הזכיר דניידי פורתא אבל באמת דבריו אינם נכונים כלל בפשטות דברי הרמב"ם שכתב בהחלט דהולכה שלא ברגל אינה הולכה, ולדבריו דוקא אם זרק את הדם או הושיט ידו בשעת זריקה למזבח לא חשיבא הולכה משום דהוי זריקה, וביחוד דלפי דבריו נדחה לגמרי מימרא דר' יוחנן בהא דהולכה שלא ברגל משום דמפרש בהולכה רבתי פליגי היינו בהולכה שלא ברגל ורבנן סברי דשמה הולכה והולכה זוטרתי היינו דרך זריקה, א"כ לא היה להרמב"ם להזכיר בסתם לשון הגמ' דהולכה שלא ברגל אינה הולכה דהוא לישנא דאיבעיא ודר' יוחנן דקיימא ודאי על הולכה ממש דהא איירי בנתן לחבירו - והנה בזבח תודה בליקוטי הלכות הלך ג"כ בדרך הק"א בישוב ד' הרמב"ם רק שפי' ד' הגמ' הולכה רבתי והולכה זוטרתי להיפוך מד' הק"א אך כבר כתבתי דלא נראה עיקר דרכם בכונת ד' הרמב"ם. והנה בהולכת זר פליגי לקמן בני ר' חייא ור' ינאי אם אפשר לתקונה או לא, ופסק הרמב"ם כמ"ד לא אפשר לתקונה והכ"מ כתב בטעם ד' הרמב"ם משום דר' יוחנן סבר הכי, וכבר השיגו הלח"מ דהא ר' יוחנן אמר זה על הולכה שלא ברגל ואיתותב בזה וגם לא פסק כן הרמב"ם דהא לא פסק אלא דאינו הולכה אבל פסול הזבח לא הוי אלא כשזרקו כן בלא הולכה, וכתב הלח"מ דדוקא כאן פסק כן הרמב"ם משום דהוי הולכה של פסול, אבל מ"מ לא תירץ מנין החליט הרמב"ם לפסוק בתורת ודאי דפסול והו"ל לפסוק דפסול מספק ויש נ"מ בין ספק לודאי והנה בס' טהרת הקודש הביא מקור לד' הרמב"ם לפי"מ שכ' רש"י בטעמא דמ"ד אפשר לתקונה להולכת פסול דלא דמי לשאר עבודות דאילו שחיטה וקבלה וזריקה מאחר שנעשו בפסול א"א לחזור ולעשותם בהכשר ולפי ד' רש"י א"כ בקמץ בפסול אפשר לחזור ולעשותם בהכשר, וזהו דעת בן בתירא דסבר שאם קמץ בשמאל שיחזיר ויחזור ויקמוץ בימין וכן אם קמצו פסולים, וכיון דלא קיי"ל כבן בתירה לכן פסק הרמב"ם גם הכא דלא אפשר לתקן, והנה לכאורה דרכו נכונה מאד אלא דקשה דכיון דלפי דבריו פליגי בני ר' חייא ור' ינאי בפלוגתא דת"ק ובן בתירה הו"ל לגמ' למימר כתנאי ועוד דבן בתירה יליף לה מקרא וקמץ משם ממקום שקמץ כבר, ואם נימא דילפינן מהתם הו"ל לומר בטעמא דילפינן ממנחה כיון דילפי' מקרא ולאו בסברא בעלמא פליגי ועוד דאינו מוכרח דנילף ממנחה דמצינו בגמ' דאינה מין זבח הוא קולא, וגבי מנחת חוטא דפסול שלא לשמה מצרכינן קרא ולא ילפינן מחטאת, והא דלרבנן ודאי פסול ולא מהני לתקן ולפירש"י דמחלק בין שחיטה וקבלה וזריקה שא"א כבר לתקן כמו הולכה א"כ בקמיצה דאפשר לתקן יועיל למ"ד אפשר לתקונה אפשר לומר דכיון דקומץ היינו שוחט ולכן מנחה שנקמצה ע"י פסולים הוי כמו שנשחטה ולא שייך תיקון דמה דאמרינן דפסול אינו עושה שיריים היינו דוקא על דם אחר אבל זה משמע שעל דם שזרק לא היה מועיל שיאספנו ובזה לית מאן דפליג ולא דמי לשלא במקומו דאיכא למ"ד יאספנו והיינו משום דעל מה שנגמר מעשה הפסול א"א לתקן ומה דאיכא מ"ד בהולכה היינו משום דאינו עבודה בעצם הדם אלא קירוב הדם למזבח, וראיה לדברי דהא בגמ' אמרינן שם בהדיא אליבא דבן בתירה מתקיף לה רב נחמן אי קמיצת פסולים עבודה היא אע"ג דלא עביד לה מתן כלי אי קמיצת פסולים לאו עבודה היא כי עביד ליה מאי הוי הדר אמר רב נחמן לעולם עבודה היא ולא גמרה עבודתה עד דעביד לה מתן כלי, אלמא להדיא דעיקר טעמא דבן בתירה - ואף דילפי מקרא מ"מ בעי הגמ' למימר טעמא דמילתא - משום דלא גמרה עבודתה עד דעביד לה מתן כלי היינו עד שיקדש הקומץ, ונמצא דבל"ז פשוט להגמ' דאם קמץ פסול לא שייך לתקן אלא משום דאמרינן דאכתי לא גמרה עבודתה ואפשר דזה גופא ילפינן מקרא דוקמץ משם, ואף דאפשר לומר דגם גבי הולכה נאמר כן דלא גמרה עבודת הולכה עד הזריקה כמו דאמרינן דלא גמרה עבודת הקמיצה עד מתן כלי דזו היא כמו קבלה, אבל לא מסתבר דיש ללמוד זה מזה כיון דעכ"פ צריך לסברא חדשה דלא גמרה עבודתה והיכי דגלי גלי. והנה בהא דאמר ת"ש קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר אימא יחזור הכשר ויקבלה ופירש"י דהפשיטות היתה דהולכה שלא ברגל ל"ש הולכה דאי שמה הולכה אמאי יחזיר לכשר יבוא כשר לצד מזבח ויקבל ממנו אלא ש"מ דלא שמה הולכה ולהכי יחזיר לכשר, וכונת רש"י משום דסבר השתא דאפשר לתקן מה שעשה הכשר הולכה שלא ברגל מה שנתן להפסול ומה דהפסול מחזיר להכשר אין בזה חשש ג"כ מטעם זה כיון דלא שמה הולכה, ועוד דסובר רש"י דחזרה לצד חוץ לא שמה הולכה והנה לקמן דפריך על עולא דאמר לא אפשר לתקונה ופריך מהא דקתני קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר ואמר שם ונהי נמי דיחזור הכשר ויקבלנו אי ס"ד לא אפשר לתקונה איפסלה לה, וד' הגמ' תמוהים דמה אמר ונהי נמי דיחזור הכשר ויקבלנו דהא תי' זה נאמר אי אמרינן הולכה שלא ברגל שמה הולכה אבל אי לא שמה הולכה לא אפשר לומר יחזור הכשר ויקבל וצריך לומר יחזיר לכשר ומזה נוכל לפשוט דאפשר לתקונה ורש"י דחק ופי' דאי יחזיר הכשר ויקבלנו דכ"ש קשיא דמוכח דשמה הולכה אבל אינו מיושב. ומצאתי שכבר הקשה כן השיטה מקובצת בהשמטות בשם הריב"א, ותירוצו אינו מבורר רק תוכן כונתו נראה דהא דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה היינו אם גמר כל ההולכה עד המזבח אבל אם גמר ההולכה ברגל אינו צריך לתקן רק זהו למ"ד אפשר לתקן אבל אי אמרינן דלא אפשר לתקונה כבר נפסל ולא מהני לא מה שיתקן ולא מה שיחזור וילך ברגל, רק דבפי' הריב"א אכתי אינו מיושב מה דאמר ונהי נמי דיחזור הכשר ויקבלנו דהא זה קאי רק למ"ד שמי' הולכה והריב"א יישב רק דאפי' למ"ד ל"ש הולכה מהני מה דיחזור לצד מזבח ויקבלנו אבל עכ"פ ל"ש לומר ונהי נמי כיון דזה אינו מוסיף הכשר כלל. ונראה דביאור ד' הגמ' הוא דמה שדחק רש"י לפרש כפירושו הוא משום דאזיל לשיטתו דסובר לקמן בסוף הפרק דבזה מודים חכמים לר"א דהולכה לצד חוץ ודאי לא הוי הולכה כלל ולא פסיל מידי, אבל לשיטת הרמב"ם דסובר דגם הולכה לצד חוץ הוי הולכה א"כ ראיית הגמ' פשוטה דמדקתני קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר וקס"ד דהפסול מחזיר לכשר וא"כ הפסול עושה הולכה שלא ברגל, ובזה סוברת הגמ' דהולכה שעשה פסול לא אפשר לתקן כמ"ד לקמן גבי הוליכו זר דלא אפשר לתקונה (אך באמת א"צ לזה דאפי' אם היה אפשר לתקן אסור לזר לעשות עבודה) וא"כ פריך שפיר דאיך יחזיר הפסול להכשר ומוכח דל"ש הולכה ולכן לא איכפת לן דמחזיר הפסול להכשר ומה דנתן הכשר מקודם להפסול בהולכה שלא ברגל זה ג"כ אינו פוסל אף דל"ש הולכה כיון דיחזור ויוליך ברגל, כמש"כ הריב"א בש"מ. ומה דפריך הגמ' אח"כ על מ"ד לא אפשר לתקונה ואמר ונהי נמי דיחזור הכשר ויקבלנו, הכונה כן דאם נפרש יחזיר לכשר שהפסול יחזיר כדי להוליך אח"כ ברגל א"כ מוכח להדיא דאפשר לתקן וצריך לתקן דלכן מחזיר הפסול להכשר כדי שיחזור ויוליך ברגל, ולכן אמר דנהי שנפרש יחזור הכשר ויקבל והיינו דכיון דיש עוד מקום להוליך לצד מזבח סגי בזה, סבר הגמ' דזהו אם אפשר לתקונה וכמש"כ הריב"א בש"מ דאמרינן דבההולכה שלא ברגל לא נעשה פסול אבל אי אמרינן דאי אפשר לתקונה ע"כ דנעשה דין פסול ע"י ההולכה שלא ברגל אז לא מהני מה שיוליך עוד ברגל לצד המזבח, וזה אין לומר דכיון דיש עוד מקום להוליך לצד המזבח ברגל אין חסרון במה שעשה מקודם הולכה שלא ברגל, דזה א"א דאם נסבור דלא נעשה עוד דין פסול כלל למה לא יתקן גם הולכת זה המקום שעשה ההולכה שלא ברגל ויחזור ויוליך ברגל גם על מקום זה, וכיון דלא מהני לתקן זה המקום ע"כ שנעשה כבר דין פסול וא"כ אמאי מהני מה שיחזור ויוליך לצד המזבח ברגל, ולזה משני דקאי זר בראי שנתן הכשר להפסול לצד חוץ והיינו דאף דהרמב"ם סובר דבהוליך פסול לצד חוץ ג"כ נפסל הדם היינו בהולכה גמורה, אבל בהולכה שלא ברגל כיון דלא שמה הולכה וכל הפסול הוא מה שנתקרב לצד המזבח שלא כדין הולכה זהו דוקא כשנתקרב לצד מזבח אבל לא כשנתרחק מן המזבח. ועתה לפי"מ שבארנו סוגיא זו מבוארים פסקי הרמב"ם דמה שפסק דאם שחט בצד המזבח וזרק שפסול. למד זה מהא דפסקינן דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ואיבעיא לן אפשר לתקונה או לא אפשר לתקונה. ופשטינן דאפשר לתקונה ומוכח דבלא תיקון פסול. וע"כ הטעם משום חסרון הולכה דאין לומר דהטעם דהולכה עצמה שלא ברגל הוא פסול. דא"כ לא היה שייך תיקון וכמש"כ דלא היה שייך שיחזור אח"כ ויוליך המותר ברגל כיון דנימא דעצמות ההולכה שלא ברגל פוסל וביחוד לפי"מ דפוסק הרמב"ם גבי הוליכה זר דפסול ולא אפשר לתקונה אלמא דהיכי דנעשה הולכה בפסול פסול ולא שייך תיקון. וא"כ אם נימא דהולכה שלא ברגל פוסל לא שייך לתקן וכיון דקיי"ל דמהני תיקון וצריך תיקון אלמא דעיקר דינא דהולכה שלא ברגל הוא משום דחסר דין הולכה וחסר עבודה אחת מד' עבודות. וא"כ פשוט דאם שחט בצד המזבח וזרק פסול דחסר עבודת הולכה. ומה דהקשה המל"מ דמנין לן דחולקים חכמים על ר"ש בתרי מילי דע"כ פסול מחשבת הולכה גם בחשב מקצת הולכה אף שאפשר לבטלה. ומוכח דחכמים פליגי על ר"ש בסברא דעבודה שאפשר לבטלה. וכן כ' הרמב"ם בפיהמ"ש להדיא א"כ מנלן דחולקים חכמים גם על שוחט בצד המזבח וזורק דהא לר"ש כשר אכן מלשון הרמב"ם בפיהמ"ש יש ללמוד ישוב לזה שכתב וחכמים סוברים דעבודה שנעשית לבטלה שמה עבודה. ונראה דהרמב"ם מפרש הא דאמר ר"ש שאפשר לבטלה לאו היינו דאפשר לבטלה מצד הדין משום דבאמת בזה גופא פליגי ר"ש ורבנן. אלא שאפשר לבטלה מצד עיקר הקרבן והיינו שאין בה צורך למעשה הקרבן דאפשר בלאו הכי דאפשר לשחוט בצד המזבח ולזרוק. ולכן סובר ר"ש דעבודה כזו דאפשר בלעדה לאו עבודה היא וחכמים סוברים דאף שאפשר בלעדה הוי עבודה. וכיון דהוי עבודה ילפינן מקרא דפסיל בה מחשבה. ומשום זה גופא כיון דסברי חכמים דהוי עבודה סברי דאם חסר אותה פסולה כיון דילפינן מקרא ד' עבודות לא סגי בלא ד' עבודות (אמנם יש לעיין היכא שנה הכתוב לעכב) נמצא דעיקר פלוגתא דר"ש ורבנן הוא אם הולכה כיון דאפשר להקריב הקרבן בלא הולכה אם היא חשובה עבודה וממילא מעכבת ופוסלת במחשבה או אינה חשובה עבודה וממילא אינה מעכבת ואינה פוסלת וקיי"ל כרבנן דמעכבת ופוסלת במחשבה.

קיבל הפסול אם נשאר דם הנפש חוזר הכשר ומקבל ומוליך וזורק שאין הפסולין לעבודה עושין הדם הנשאר שיריים חוץ מן הטמא הואיל והוא ראוי לעבודה בקרבן הבא בטומאה כמו שבארנו עושה שיריים. כיצד קיבל הטמא אע"פ שקיבל אחריו הכשר דם הנפש וזרק נפסל הזבח, שזה שקיבל הכשר באחרונה שיריים הוא ואינו כלום. השגת הראב"ד עושה שיריים כיצד. א"א סבור אני שטעה בזה שהוא סבור כשאמרו כוס עושה חבירו דחוי או שיריים בקבלה בלבד אמרו אפי' בלא זריקה ואינו כן שאין השאר לא דחוי ולא שיריים עד שיזרק מן האחר ואפי' קבל הכשר תחלה וכ"ש פסול. כתב הכ"מ דגם הרמב"ם סובר כדעת הראב"ד דבקבל לבד אפי' טמא אינו עושה שיריים וכשכתב קיבל הטמא כוונתו קיבל וזרק. והוכיח זה מדברי הרמב"ם פ"ג מהל' מעילה שכתב קיבל הטמא וזרק אע"פ שחזר הכשר וקיבל שאר דם הנפש וזרקו הרי אלו לא היתה להם שעת היתר וכו' והנה בפי"ד הל' ב' כתב הרמב"ם יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמם כשרים כמו שיתבאר לפיכך אם קבל הדם כהן זה שאינו ראוי לעבודה או הוליכו או זרקו פסל הזבח כאילו עשאהו לשמו שהוא פסול ואע"פ שיש דם הנפש וחזר הכשר וקבל וזרק כבר נפסל הזבח ולא מפני מחשבת שינוי השם פסל אותו אלא מפני שהוא פסול לעבודה, ועיין שם בגמ' ואין דבריו מובנים. והנה פסול הא קיי"ל דאינו עושה שיריים וכיון שכתב דלא משום מחשבה פסל אותו דאין מחשבה מועלת אלא בראוי לעבודה אלא מפני שהוא פסול לעבודה, וקשה דהא פסול אינו עושה שיריים, וצ"ל דכונת הרמב"ם בטמא וסמך על מה שכתב כאן דכל הפסולים אין עושים שיריים חוץ מן הטמא והחדוש שכתב שם הוא דאם הטמא זה קבל במחשבה פסולה לא פסל הזבח וזהו משום דכיון שיש כאן ב' פסולים ודוקא טמא שעשה בהכשר עושה שיריים אבל אם עשה בפסלות לבד דאינו פוסל במחשבה גם אינו פוסל מדין שיריים ולכן כתב הרמב"ם דאם קבל הטמא במחשבת שלא לשמה בעולה ושלמים דכשרים שלא לשמה אף דאין הקרבן עולה לבעלים אם היה כשר מ"מ לענין זה הוי קבלה כשרה ועושה שיריים וממילא מוכח דלאו דוקא קבל וזרק דהא כתב שם להדיא אם קבל וכו' או הוליכו או זרקו. והנה בדף ל"ד ע"ב במה דבעי ר"ל פסול מהו שיעשה שיריים כתבו התוס' בפסול שקבל לא מיבעי דהתנן יחזור הכשר ויקבל אלא בפסול שזרק מיבעיא ליה וכן פירש"י, וזהו דלא כדברי הרמב"ם דבקבלה לחוד עושה שיריים אך באמת קשה לפי ד' התוס' בדף כ"ו דכיון דנתן שלא במקומו אפי' טמא אינו עושה שיריים ולפי"ז גם טמא דעושה שיריים הוא דוקא אם קבל בהכשר אבל אם קבל במחשבה פסולה הוי לענין זה מעלה וקולא דאינו עושה שיריים דבשני פסולים אפי' טמא אינו עושה שיריים וכיון דבמתני' דשם תנן וכולם שקיבלו חוץ לזמנו וחוץ למקומו בזה שפיר אפי' טמא אינו עושה שיריים, עכ"פ לפי"ז מבואר דעת הרמב"ם כאן דאפי' בקבלה לבד עושה הטמא שיריים, וצ"ל דמה שכתב בפ"ג מהל' מעילה קבל הטמא וזרק לאו בדוקא כתב וזרק ואגב גררא שכתב מקודם בפסולים שאפי' זרקו אין עושים שיריים כתב גם גבי טמא וזרק וסמך על מה שכבר כתב כאן ובפ' י"ד דגם בקבלה לחוד עושה שיריים. איברא דמה שכתבתי להוכיח מדברי התוס' בדף כ"ו דאם נתן הטמא שלא במקומו אינו עושה שיריים ומזה הוכחתי דה"נ אם קיבל הטמא במחשבה פסולה ג"כ אינו עושה שיריים, יש לחלק דדוקא גבי שלא במקומו דמעיקר הדין היה לנו לומר דאינה זריקה כלל אלא דאיכא קרא דואני נתתי לכם על המזבח לכפר כיון שהגיע דם למזבח כיפר ובזה שפיר אמרינן דדוקא אם נתן כשר שלא במקומו אבל אם נתן טמא אף דעושה שיריים משום דראוי לקרבן צבור זהו דוקא בנתן במקומו אבל שלא במקומו כיון דרק מדכתיב ואני נתתי לכם על המזבח לכפר וכיון דבנתינת טמא הא לא כיפר אמרינן דלא הוי זריקה אפי' לדין לעשותו שיריים, אבל כל זה בשלא במקומו אבל אם נתן טמא במקומו במחשבה פסולה לא נוכל להוכיח דלא יעשה שיריים כיון דאין מחשבה מועלת אלא בראוי לעבודה הוי כמו בלא מחשבה דעושה שיריים, אכן בדברי הרמב"ם בפ' י"ד שהבאנו הא מוכח להדיא כן שמחלק בין פסול שקבל או הוליך או זרק במחשבה פסולה בין קדשים שנפסלים במחשבת שלא לשמם דבזה אינו עושה שיריים ובין קדשים שאין נפסלים במחשבת שלא לשמם דבזה פוסל משום שהוא פסול לעבודה והיינו דעושה שיריים, ויסוד דבריו הוא משום דסובר דבקבלה לחוד עושה טמא שיריים וכיון דתנן וכולם שקבלו חוץ לזמנו יחזור הכשר ויקבל מוכח דכשקבל טמא בפסול אינו עושה שיריים, ויסוד לזה הוא מהא דתנן קבל בשמאל פסל ולא תנן שאם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל ומוכח דקבלה בפסול פוסל כל הזבח וזהו משום דשמאל אית ליה הכשר ביוה"כ כדאמר בדף ס"ח וכמו טמא דאית ליה הכשר בצבור. והנה בהא דפסול מהו שיעשה שירים דפירש"י דמיבעי ליה אם קבל הפסול וזרק אם יחזור הכשר ויקבל ויזרוק ויהיה הקרבן כשר. כתבו בתוס' דהר"ר אפרים פי' דקאי אמתני' דכל הפסולים אם עלו לא ירדו. ומיבעי ליה אם זרק פסול מהו שיעשה שירים להיות נשפכים לכתחלה ליסוד כמו בכל שירי הדם או לא ואסור לזורקם לכתחלה וישפכו לאמה. והקשו בתוס' מהא דאמר בריש מעילה גבי חטאת פסולה אין דמה טעון כבוס הא קמ"ל דאע"ג דקבל פסול וזרק וקבל כשר וזרק לאו כלום הוא מ"ט שירים נינהו. ופריך והא בעי מיניה ר"ל מר' יוחנן פסול מהו שיעשה שירים. וא"ל אינו עושה שירים אלא חוץ לזמנו וכו' מאי לאו אבל שאר פסולים אין עושים שירים. ומאי קשיא ליה הא מודה ר"ל דלכל היותר שירים הוי. אבל מיבעי ליה דשמא אפי' דחוי הוי. וא"כ ממ"נ אין טעון כיבוס. וכתבו ע"ז ול"נ דלק"מ דאי שירים הוי א"כ הוי כשאר דמים כשרים שהשירים נשפכים ליסוד אבל שירים דקאמר התם היינו שירים ופסול עכ"ל וכתב ע"ז הקרן אורה ולא הבנתי דבריהם דהא בהדיא תנן לקמן דמן השירים אפי' כשרים אין טעון כיבוס דאשר יזה כתיב פרט לזה שכבר הוזה. ונראה ליישב ד' התוס' דכיון דהא דאין דם שירים טעון כיבוס הוא מקרא דכתיב אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה. וא"כ יש לומר דזה דוקא בשירים הבאים מהזאה כשרה ע"י הזאת כשר. אבל הכא דאיירינן בפסול שזרק דההזאה לא היתה כשרה והיה אסור לו לזרוק אלא דמיבעי ליה לר"ל כיון דאם עלו לא ירדו ומיבעי ליה למ"ד דבדם ג"כ אם עלו לא ירדו אם השירים מדם זה נשפכים ליסוד. וא"כ בדם זה לא קרינן אשר הוזה דהא תחלת ההזאה היה שלא כדין ובאיסור. ורק דעכשיו דאם עלו לא ירדו מיבעי ליה דאפשר צריך לשפוך שירים על היסוד. וא"כ שפיר יש לומר דאם יפול מדם זה על הבגד יהיה טעון כיבוס אם נימא דשפיכת שירים לענין כיבוס הוי כמו הזאה ושייך בזה אשר יזה. אבל לא שכבר הוזה דהא ההזאה היתה בפסול. ואף דאם נימא דגם בשביל מה דצריך ליתן שירי הדם ליסוד שייך להצריך כיבוס. ומה דאין דם שירים טעון כיבוס הוא משום שכבר הוזה. לכאורה קשה הא חזינן דלר' נחמיה דשירי הדם שהקריבם בחוץ חייב. הוי סבר הגמ' בזבחים דף ל"ח דטעון כיבוס ולא אמרינן בזה שכבר הוזה. אבל לא קשה דלר' נחמי' הוי דין שירים כמו עבודה. ועיין מה שהאריכו בתוס' שם וביומא דף ס' דאף דר' נחמי' לא סבר דמעכב אלא בשירים הפנימים. מ"מ גם בשירים החיצונים שייך לחייב בחוץ דהוי כתחלת עבודה. אבל לדידן דפטור בחוץ דהוי רק מצוה ועיקר ההזאה כבר נגמרה שייך למעט מדין כיבוס משום דהוי שכבר הוזה. אבל כל זה בהזאה כשרה. אבל בהזאה בפסול שפיר יש לומר דאם צריך ליתן שירים ליסוד משום אם עלו לא ירדו קרינן בזה אשר יזה להצריך כיבוס. והנה אם נאמר דבפסולים דאם עלו לא ירדו. ולמ"ד דגם בדם אם עלו לא ירדו יהיה הדם טעון כיבוס לפירש"י דמה דחייב בחוץ בפסולים שאם עלו לא ירדו משום דהוי ראוי לפתח אהל מועד. ולכן גם לדין כיבוס נאמר דהוי ראוי להזאה. וכתבתי מזה בפ"ח מהל' מעה"ק הל' ג' מ"מ אפי' אם נאמר כן מ"מ לענין שכבר הזה מסתבר דלא נאמר בפסול שזרק דהא הזאתו היתה ודאי שלא כדין. ובדין אשר יזה אפשר דיש לומר כיון דאם יעלה הדם למזבח ונאמר דגם בדם אם עלו לא ירדו וצריך כבר לזרוק שייך בזה אשר יזה. אבל מה שכבר הוזה בפסלות בלא דין אם עלו לא ירדו ודאי לא הוי בזה שכבר הוזה. אמנם לכאורה קשה על הר"ר אפרים ממתני' דריש דם חטאת דתנן דשקבלו פסולים וזרקו את דמה דאין דמה טעון כיבוס. ולפי"מ דמפרש הר"ר אפרים הגמ' דריש מעילה דאם עושה שירים לדין נשפכים ליסוד אז צריך להיות דמה טעון כיבוס, וא"כ מה מיבעי לר"ל אם פסול עושה שירים לדין נשפכים ליסוד דא"כ אמאי אין דמה טעון כיבוס. אך יש לומר דתלוי בזה אי גרסינן וזרקו או גרסינן או זרקו. ותוס' גורסים או זרקו ויש לומר דהר"ר אפרים גורס וזרקו. והיינו דהפסולים עשו הקבלה והזריקה. וכיון דגם הקבלה היתה בפסול א"כ נפסל הדם שבמזרק כמש"כ התוס' שם גם לדין שפיכת שירים ליסוד ונדחו השירים ולכן אין הדם טעון כיבוס. אבל בעיא דר"ל הוא בכשר שקבל ורק הפסול זרק וא"כ השירים לא נפסלו לגבי שפיכת שירים ליסוד. ומה דתנן וזרקו אף שכבר נפסלו בקבלה קמ"ל זה גופא אם נימא דאם עלו לא ירדו דמ"מ אין הדם טעון כיבוס כיון דנפסל בקבלה. ואי הוי תנן רק שקבלו בפסולים לא הוי ידעינן דגם בזרקו דאם עלו לא ירדו דמ"מ אין הדם טעון כיבוס כיון דליכא בשירים מצות שפיכת שירים. איברא דלפימש"כ אינו מובן מה דפריך שם בריש מעילה על מה דתנן ושקבלו וזרקו פסולים, הא קבלוהו וזרקו כשרים טעון כיבוס, קרי כאן אשר יזה, ולפימש"כ מאי פריך אדרבא בזה אשמעינן אף דליכא טעמא דאשר הוזה, ובזה העירני ידידי הרה"ג ר' שמואל אהרן שי' אלא דכיון דהסברא ברורה דלא שייך בהזאה פסולה אשר הוזה, יש לומר דקושיית הגמ' דכיון דהך דינא דפרט לזה שכבר הוזה לא תנן במתני', וכיון דחטאת פסולה נתמעט מאשר יזה א"כ הכל בכלל מיעוטא דהך קרא בין חטאת כשרה שהוזה מדמה משום שכבר הוזה בין חטאת פסולה משום דאינו ראוי להזאה ואינו בכלל אשר יזה ולא הו"ל לתנא למיתני רק חטאת פסולה, ומוכרח דלאו דוקא ובין זרקו כשרים בין זרקו פסולים אין דמה טעון כיבוס. והנה התוס' בסוף דבריהם הקשו על הר"ר אפרים מהא דפריך ממה דא"ל ר' יוחנן אינו עושה שירים אלא חוץ לזמנו מאי לאו בר משאר פסולים, ומאי פריך אי שאר פסולים אין עושים שירים. א"כ ליהוי דחוי וכ"ש דאין דמה טעון כיבוס אבל לפירש"י א"ש דאי אינו עושה שירים יחזור הכשר ויקבל והוי דם כשר וטעון כיבוס עכ"ל. ונראה בדעת הר"ר אפרים דסובר דהך דינא שפירש"י דהאבעיא הוא אם עושה שירים ואינו יכול לקבל דם אחר מצואר בהמה תלוי בהך אבעיא שפירש הרר"א דהוא לדין אם שירי הדם טעון שפיכה ליסוד דהרר"א מפרש דקאי על הדם שנשאר במזרק וזה ודאי דאין הדם הנשאר במזרק ראוי לזריקה אפי' אם פסול אינו עושה שירים, וכמש"כ התוס' שם בריש דם חטאת בד"ה ושקבלו, וכן מבואר מד' הרמב"ם בפי"ד הל' ב' שכתב אחד מן הפסולים לעבודה שקבל או הוליך וכו' וחשב וכו' ואותו הדם שקבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה, ומוכח דבאותו מזרק עושה שירים, וא"כ לפי"ד הרר"א דהשאלה הוא על הדם שבמזרק ודאי אינו להכשיר לגמרי וכמו דם שבצואר, אלא דמיבעי ליה אי הוי דחוי ולא ישפך הדם ליסוד. ולכן נוכל לומר דתלוי זה בזה דאם נאמר דמהני הא דאם עלו לא ירדו לומר דהוי כאילו נזרק ויהיה צריך לשפוך השירים ליסוד ודאי עושה הדם שבצואר לשירים שלא יהיה אפשר לקבל דם אחר שיהיה כשר לגמרי, דכיון דאנו אומרים שדין אם עלו לא ירדו עושה דהוי כמו זריקה לענין שפיכת דם ליסוד ממילא ודאי א"א לקבל דם חדש שיכשר לגמרי לזריקה. ואין לומר זה בדרך פשוט דאם אפשר לקבל דם הנפש ושיהיה הקרבן כשר הרי מחוייבים לקבל הדם שלא ישאר הקרבן פסול דע"י אם עלו לא ירדו לא יוכשר הקרבן דעכ"פ הזריקה היתה בפסול, וכיון שצריך לקבל דם הנפש א"כ א"א שיהיה צריך לשפוך שירים מזריקת הפסול ליסוד, ובודאי נדחו השירים מזה הדם, אבל באמת זה אינו הוכחה דהא אפשר שאין דם הנפש, ובזה הוי השאלה אם צריך לשפוך שירי הדם ליסוד לכן צריך לומר כמש"כ וגם בזה העירני הרש"א הנ"ל. והנה אם נאמר דהבעיא לפירש"י ולפי' הרר"א תלויים זה בזה צריך ביאור דלמה הוצרך הר"ר אפרים לפי' חדש ולא ניחא ליה בפי' רש"י יש לומר דתשובת ר' יוחנן הכריחו דאמר אין עושה שירים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו, ולפירש"י דהבעיא אם אפשר לחזור ולקבל דם הנפש ולזרוק ויהיה הקרבן כשר קשה דמה שייך לומר דפסול דחוץ לזמנו וחוץ למקומו הוא משום דעושה שירים פשיטא דכיון שזרק חוץ לזמנו וכבר נעשה דין פיגול כדכתיב אם האכל יאכל היכי ס"ד שיהיה יכול לקבל דם הנפש ושיהיה הקרבן כשר. ולפירש"י צריך לדחוק דר' יוחנן רק טעמא דקרא אשמעינן דמשו"ה פסול ולא מהני שיחזור ויקבל דם הנפש משום דמרצה לפיגולו. אבל אינו מיושב בזה דהא גם כשזרק שלא לשמו בחטאת פסול. ולא מהני לקבל דם הנפש ויחזור ויזרוק. ולכן מפרש הרר"א דהוא לדין אם צריך לשפוך השירים ליסוד. ובזה אמר עיקר דינא דבשזרק חוץ לזמנו וחוץ למקומו נעשו שירים וצריך לשפכם ליסוד. ומ"מ סובר דבזה תלוי גם הספק אם אפשר אחר זריקת פסול לקבל דם הנפש דאם נעשה דין שירים וצריך לשפוך השירים ליסוד ודאי א"א לקבל דם הנפש וכנ"ל. ועכשיו מיושב הסוגיא דמעילה דאמר שם בפירושא דמתני' דקבלו פסולים וזרקו את דמו דהא קמ"ל דאע"ג דקיבל פסול וזרק קיבל כשר וזרק לאו כלום הוא מ"ט דשירים נינהו. וכבר כתבו התוס' דמה דאמר דשירים נינהו היינו שירים ופסול והיינו דחוי. ופריך והא בעי מיניה וכו' וא"ל אין עושה שירים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו. הואיל ומרצה לפיגולו מאי לאו בר מפסול. דכונת הגמ' כן דמעיקרא דאמר דמתני' אשמעינן דקיבל פסול וזרק וקיבל כשר וזרק אין דם הכשר טעון כיבוס משום דשירים נינהו והיינו דחוי שכבר נפסל הדם שבצואר ולא מהני מה שקיבל כשר וזרק. ועל זה פריך מהא דאמר לענין דין שירים ליתן ליסוד שאינו עושה שירים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו אבל פסול אינו עושה שירים הדם שבמזרק. וממילא הדם שבצואר לא נפסל כמש"כ דתלוי זה בזה דכיון דזריקת פסול לאו כלום הוא לחייב בשפיכת שירים. א"כ גם קבלת וזריקת פסול מסתבר דלא מהני כלום לפסול הדם שבצואר. וע"ז משני דאה"נ דקבלת וזריקת פסול לא מהני כלום. והכא הכונה בטמא דמרצה בצבור ולכן מהני קבלתו לפסול הדם שבצואר. ולכן אע"ג שקבל אח"כ כשר אין הדם ראוי להזאה וא"צ כיבוס. והנה במה שכתבתי בד' הר"ר אפרים דמפרש בעיא דר"ל אם צריך לשפוך שירי הדם ליסוד משום דזה ודאי דאף אם פסול אין עושה שירים מ"מ אינו יכול כשר לזרוק מהדם זריקה גמורה כמש"כ התוס' בדף צ"ב העירני הרש"א הנ"ל דא"כ מה דבעי אליבא דרב דימי בכוס פסול מהו שיעשה שירים. דבודאי מפרש ג"כ לא לענין דם שבצואר אלא לדין שפיכת שירים. וזה א"א לפרש באותו דם שבמזרק. דלפי"מ דמפרש רש"י כוס פסול שיצא א"א לפרש דהבעיא על דם שבאותו מזרק. דא"כ גם השירים פסולים וע"כ דהבעיא לדין כוס אחר. ובזה כבר אין הוכחה מד' התוס' הנ"ל וא"כ אם כוס פסול אינו עושה שירים אפשר לזרוק מהשירים זריקה גמורה. וא"כ הפי' בזה הבעיא הוא באופן אחר מבעיא הקודמת. ובגמ' מוכח דהוא פי' אחד דאמר לו ר' יוחנן פסול גופיה מאי סבירא לך וכו' וזה באמת הערה נכונה. אך נראה דכיון שע"כ מפרש הרר"א בדם שבכוס אחר. א"כ ע"כ סבר ר"ל עכשיו כראבר"ש דשתי כוסות כשרים עושה כוס אחד לחבירו שירים. ולכן כל הדם שנתקבל בין בכוס אחד בין בשתי כוסות יש לו דין אחד וכמו שדם שבמזרק ודאי נפסל אם זרק ממנו פסול. כן הוא אם נפסל כוס אחד ביוצא וזרקו ממנו נפסל גם הדם שבכוס השני. ומה שכתבו התוס' בדף צ"ב דדוקא הדם שבמזרק נפסל. ומוכח דדם שבכוס אחר לא נפסל זהו לדידן דקיי"ל כרבנן דבכוס כשר וזריקה כשרה אין השני שירים ואין שופכים אותו ליסוד. וכיון שכן הוא בכוס כשר א"כ בזריקת פסול או מכוס פסול נשאר הכוס השני כשר לכתחלה לזרוק ממנו כיון שהזריקה לא פעלה לגביה כלום. ולכן כתבו דדוקא דם שבמזרק ודאי נפסל שלא יחזור הכשר ויזרוק. אך באמת זה תלוי בעיקר טעם דברי התוס' דדם שבמזרק ודאי נפסל אפי' אם אין פסול עושה שירים. דאם נפרש כונתם משום שהפסול עשה מעשה בשעת הזריקה בכל הדם. א"כ לא יועיל מה שכתבנו דלראבר"ש דכוס עושה חבירו שירים נפסל מזריקת פסול גם דם שבמזרק אחר. אך סברא זו אינו מוכרחת דמנ"ל דבזריקת דם בכוס הוי זה מעשה בכל הדם שבמזרק. ולכן יותר מסתבר דאף שאין פסול עושה שירים לדם שבצואר זהו משום דלגבי דם שבצואר לא הותחל פעולת הזריקה. ורק למ"ד פסול עושה שירים או לדידן בטמא דעושה שירים זהו משום דהוי כמו שנעשה כבר זריקה בהקרבן. וכיון שנפסלה א"א לתקן. אבל בפסול למ"ד אין עושה שירים אמרינן דאינה מועלת כלל ולא נפסל הקרבן. אבל לגבי הדם שכבר נתקבל בכלי ובזריקה כשרה נעשה הדם שירים לכן כשנעשה זריקה פסולה או מכוס פסול נפסל גם השירים ושפיר כתבנו דתלוי אם כוס עושה את חבירו שירים. ובאופן אחר יש לומר דדוקא על דם שבצואר אין פסול עושה שירים משום דדם שבצואר אכתי אינו ראוי כלל לזריקה. אבל דם שכבר נתקבל בכלי אין נ"מ מדם שבאותו מזרק לדם שבמזרק אחר. דכיון דכבר הותחל בדם שנתקבל הכשר זריקה לכן גם לדידן דפסול אינו עושה שירים בדם שבצואר. מ"מ בדם שכבר נתקבל והוכשרו לזריקה מכיון שהותחל בהם זריקה פסולה נפסלו לזריקה. ולפי"ז צ"ל דמה שכתבו התוס' דם שבמזרק אין כונתם דוקא ממזרק זה. אלא דכיון שכבר נתקבל בכלי נפסלו גם למ"ד אין פסול עושה שירים לדם שבצואר.

נשאר פחות מכזית לא יזרוק ואם זרק לא הורצה נפסל הבשר קודם זריקה או שיצא חוץ לעזרה לא יזרוק ואם זרק הורצה. בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה קודם זריקת דמים אע"פ שנזרק הדם והבשר בחוץ הזבח כשר מפני שסוף הבשר לצאת. והזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו. השגת הראב"ד נפסל הבשר וכו' עד וזריקה מועלת ליוצא, א"א לא ידעתי מהו זה בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה למה לא יאכל ואולי על יוצא חוץ למחיצתו קאמר אלא שדבריו מבולבלין. הכ"מ כתב דכונת הרמב"ם ג"כ כן הוא במה שכתב והזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו, דהוא על כל אחד כדינו בבשר קדשי קדשים דין יוצא הוא חוץ לעזרה, ובבשר קדשים קלים דין יוצא הוא חוץ לחומת ירושלים ובשניהם הזריקה מועלת לשרפו ולא לאכלו, ובאמת מפורש כדברי הכ"מ בדברי הרמב"ם דהא כתב מקודם הזבח כשר וזה בודאי שגם הבשר כשר דאין לומר שהזבח כשר בדין הקרבן ומרצה דהא זה כבר כתב קודם גם בדין קדשי קדשים שאם זרק הורצה, וע"כ דמה שכתב בדין קדשים קלים הזבח כשר היינו שגם הבשר כשר ועוד שכבר כתב כן מפורש בהל' ט"ו שהבשר כשר וממילא מבואר דמה שכתב אח"כ והזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו היינו על מה שיש דין יוצא וזהו בקדק"ד חוץ לחומת עזרה ובקק"ל חוץ לחומת ירושלים. ובעיקר הדין שהזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו בפשוטו הפי' הוא משום איסור יוצא, אלא דקשה דזה פשיטא דלמה לא יהיה בזה דין איסור יוצא וזה ודאי דאיסור יוצא חל על הבהמה תיכף משנשחטה כמפורש בזבחים דף כ"ו וכאן בהל' ט"ו, ועיקר ההלכה הוא במעילה דף ח' דאמר שם הגמ' כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לאכילה הוא דלא מרצה ורש"י פי' שם דאסירא באכילה משום יוצא, אבל לשון הגמ' דאמר לאכילה הוא דלא מרצה משמע דלבד איסור יוצא חסר ריצוי לגבי אכילה, ומרש"י משמע שגירסתו היתה אבל לאכילה לא אמר, אבל לגירסתנו לאכילה הוא דלא מרצה קשה, והנה בפ"ז מהל' מעה"ק הל' ג' הוכחתי מפי' רגמ"ה שם דמפרש שהזריקה אינה מתרת לאכילה וחסר ריצוי לגבי אכילה, וקשה ע"ז מהא דאמר הגמ' בזבחים דף כ"ז דזריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול, ועוד דבדף מ"ה איתא דאינו חייב משום פיגול נותר וטמא עד שקרבו מתיריו וכאן הא מחייב ר"ע משום פיגול נותר וטמא. אכן בהסוגיא דטבילת אצבע מפגלת בחטאת פנימית בזבחים דף י"ג דקשה דהא בדף מ"ד ע"ב אמר ר"א משום ר"י הגלילי דאין פיגול אלא בדבר הנעשה בחוץ ובפשוטו צריך להיות גם טבילת אצבע בפנים סמוך לזריקה, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' מעה"ק הל' ז' גבי חטאות החיצונית כשלוקח הכהן הדם במזרק מוליכו אצל המזבח וטובל אצבעו, ה"נ בחטאות הפנימיות מוליך הדם במזרק עד מזבח הפנימי דהא הולכת הדם צריך להיות בכלי שרת, וא"כ קשה איך אפשר שיתחייב כשפיגל בטבילת אצבע שהוא כשעומד בפנים ודוחק לומר דאינו אלא פוסלת דהא אמר מפגלת, ועוד יותר קשה ממה שפסק בפי"ז הל' ב' דמתנות שבפנים אם נתן כולם במחשבת הזמן הוי פיגול, ומזה הוכחתי דאם בשעת המחשבה לא חשב שיזרוק שלא במקומו, אף שלבסוף זרק שלא במקומו אין בזה חסרון לשמואל בדין חיוב פיגול, דמה דילפינן מקרא דאם האכל יאכל מי שפיגולו גרם לו זהו על מחשבת הפיגול דעל זה קאי קרא דאם האכל יאכל במחשב על חוץ לזמנו, וממילא אפשר שפיר בטבילת אצבע שטבל אצבעו בעזרה וחשב על שפיכת שיריים, אלא שאח"כ זרק המתנות על מזבח החיצון וממילא אין בזה פסול משום חסרון הולכת הדם שלא בכלי שרת, וכן מיושב דאפשר במתנות שבפנים שיהיה פיגול אם נתנם בחוץ, ע"ש שבארתי הסוגיא לפי זה. ומה דקשה מדף מ"ה דאיתא דאינו חייב משום פיגול נותר וטמא עד שקרבו מתירים יש לומר דזהו לדין כלל הקרבן דאינו חייב עד לאחר זריקה שקרבו מתירי הקרבן, אבל מה דזה הבשר שאוכל לא הותר אין זה חסרון שלא יתחייב משום פיגול נותר וטמא, וכן מבואר שם דאיתא בהוכשר ליקרב וכן הוא ברש"י שם ומה דאיתא בהוכשר בשר ליקרב תיבת בשר אינו נכון, וכן הוא בדק"ס שבכל הכת"י ליתא תיבת בשר, אכן אכתי צ"ע מלשון הרמב"ם בפי"ח הל' ז' שכתב לגבי דין פיגול אין חייבים כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח, אלא דמכיון דעיקר ההלכה שם הוא לומר דאם אכל מן המתיר עצמו אינו חייב כרת כמו שכתב אח"כ, אולי יש לומר דגם בתחלת דבריו כונתו רק על איזה דבר מן הקרבן חייב משום פיגול דדוקא על דברים שעיקר דינם הוא להיות מותרים ע"י הזריקה ולא על המתיר דעליו אין חייבים משום פיגול. והנה הכ"מ הקשה במה דבקדשי קדשים אם יצא חוץ לעזרה אם זרק הורצה דהא גבי טומאה כתב בהל' ל"ד דטעמא דאם זרק הורצה משום דהציץ מרצה על הטומאה, וא"כ גבי יוצא דאין הציץ מרצה למה אמרינן דאם זרק הורצה, וכתב ע"ז הכ"מ כבר הקשו התוס' כן פ' כל שעה דף ל"ד ותירצו דר' יהושע סבר כר"ע דזריקה מועלת ליוצא להוציאו מידי מעילה וכ"ש להרצאה, וגם רש"י ז"ל עמד שם על זה עכ"ל, והנה הביא הכ"מ תי' התוס' וציין רק לדברי רש"י ולא הביא תירוצו, ובאמת אינו נכון דבדברי הרמב"ם להלכה אינו מספיק תי' התוס' דהא איתא במעילה דף ז' ע"ב א"ר יוחנן כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא שיצא מקצתו אבל יצא כולו לא אמר ר"ע, וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' מעילה הל' א' ועיין בכ"מ שם, וא"כ כשתירצו התוס' דר' יהושע סבר כר"ע עלינו לומר או דכונתם דבזה לא סבר כר"ע וגם ביצא כולו זריקה מועלת, או דכונתם לאוקמי הברייתא דר' יהושע ג"כ ביצא מקצתו כמו דמוקי ר' יוחנן הא דר"ע ביצא מקצתו, אבל הרמב"ם שסתם כאן מוכח דאינו מחלק דבפ"ג מהל' מעילה מחלק להדיא בין יצא כולו ובין יצא מקצתו ומוכח דאין חילוק כאן ואפי' יצא כולו אם זרק הורצה. לכן צ"ל בדעת הרמב"ם כמו שכתב רש"י בפסחים שם וז"ל ויוצא אע"ג דלא מהני ליה ציץ הורצה בדיעבד דאע"ג דר' יהושע בעי תרתי דם ובשר מיהו הואיל והבשר בעין ופסול יוצא פסול מחמת דבר אחר חשבינן ליה פסול חסרון מחיצות בפ"ק דזבחים בסופו איכא למימר בדיעבד הורצה עכ"ל, וכונת רש"י הוא מהא דמנחות דף י"ב דבעי בשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה דמקטיר קומץ עליהם והשירים אסורים באכילה אם מהני להו הקטרה למקבעינהו בפיגול וליפקינהו מידי מעילה ואמר ר"ה אפי' לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דאיתיה בעיניה ופסול מחמת דבר אחר הוא אבל חסרון דפסולא דגופיה היא לא מהני להו הקטרה, ואף דרבה פליג שם לא פליג אלא בחסרון אבל ביוצא לא אמר דפליג וגם הוא מצי סבר דפסול מחמת דבר אחר הוא. והנה לכאורה גם לדעת רש"י אינו מיושב דר"ה הא אמר בזה טעמא דר"ע דאמר זריקה מועלת ויוצא משום דפסול מחמת דבר אחר הוא ומ"מ לא אמר ר"ע שתהא זריקה מועלת לקבוע בפיגול ולהפקיע מידי מעילה אלא ביצא מקצתו ולא ביצא כולו, וא"כ מנלן ללמוד מזה לדין הרצאת הקרבן דמרצה בדיעבד אפי' ביצא כולו וצ"ל דרש"י הוכיח רק עיקר הסברא דיוצא חשיב פסול מחמת דבר אחר ולא דמי להיכי דליכא בשר ואימורים כלל דסבר ר' יהושע דאם זרק לא הורצה וגם לא דמי לטומאה דטעמא דמרצה בנטמא הוא משום רצוי ציץ אבל יוצא כיון דפסולו מחמת דבר אחר מרצה אף דליכא רצוי ציץ, וסובר רש"י דלדין הרצאה עדיף יותר מלהפקיע מידי מעילה ואפי' יצא כולו דאינו מפקיע מידי מעילה מ"מ לדין הרצאה חשיב כמו שישנו הבשר ומרצה, אח"כ ראיתי שהתוס' במנחות דף י"ב על הך ברייתא דביוצא אם זרק הורצה הקשו דהא ר"ע מודה ביצא כולו וכתבו דשמא דר' יהושע עדיפא מדר"ע א"כ לענין הרצאה שאני לר' יהושע בין לכתחלה לדיעבד כדאמר בפ' כיצד צולין דף ע"ז. והנה שם פריך הגמ' על תי' זה לחלק בין לכתחלה לדיעבד דפסולה דיעבד משמע, ומסיק אלא לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור ופירש"י דסבר טומאה הותרה בצבור, והתוס' הקשו ע"ז ופירשו דסבר ציץ מרצה על אכילות, והנה להלכה הא קיי"ל דטומאה דחויה ובדין אם ציץ מרצה על אכילות כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ז' דהציץ מרצה על טומאת דברים הקרבים אבל אינו מרצה על טומאת דברים הנאכלים, אכן כאן בהל' ל"ד כתב בטעמא דזבחים של יחיד דנטמאו בשר וחלב דאם זרק הורצה משום שהציץ מרצה על הטומאה, והיה אפשר לומר דזהו בשביל האימורים שהם דברים הקרבים אבל אם חסרו האימורים ונטמא הבשר דאין הציץ מרצה טומאת הבשר אז גם אם זרק לא הורצה, אבל אם כן יקשה קושיית הגמ' דאיך בא עומר בטומאה כיון דליכא שיריים להתיר, ומה מהני מה דהוא בצבור כיון דטומאה דחויה בצבור וצריך רצוי ציץ, אלא דבאמת הרמב"ם מחלק בין זבחים למנחות וכתב בפי"א הל' כ' דאפי' נשרפו שיריה אם הקטיר הורצה וממילא מיושב מה דבצבור מקטיר לכתחלה ויבואר בהל' ל"ד. והנה המאירי בפסחים בדף ע"ז כתב דטעמא דאמרינן בטומאה וביוצא דאם זרק הורצה משום דלא הוי כמו אבוד ושרוף כיון שישנו בעין, אבל מדברי הרמב"ם כאן מוכח דלא כדבריו מדהוצרך לומר טעמא דאם זרק הורצה בנטמא בשר וחלב משום דהציץ מרצה על הטומאה, ונ"מ דלדברי המאירי גם בחסרו האימורים ונטמא הבשר ג"כ הורצה ולדברי הרמב"ם כיון שכתב דאינו מרצה על טומאת הנאכלים א"כ אם חסרו האימורין ונטמא הבשר אינו מרצה, עכ"פ לדברי הרמב"ם אנו צריכים לחלק בין טומאה ליוצא דביוצא אפי' יצא כולו אם זרק הורצה משום דחשיב כמו שישנו ובטומאה דוקא משום רצוי ציץ, וצ"ל דטומאה בלא רצוי ציץ היה דינו כמו חסרון דהוא פסול בעיקר דין הקרבן אבל יוצא אפי' אם נימא כמש"כ למעלה לדברי רגמ"ה דלא הורצה לאכילה מ"מ לא הוי כמו שאין בשר כיון דאינו פסול בעיקר דין הקרבן ופסולו מחמת חסרון מחיצות וכדברי רש"י. והנה במה שכתבנו לחלק בדין יצא כולו בין לקובעו בפיגול ולהפקיעו ממעילה ובין להרצאה, התוס' בפסחים דף ל"ד כשכתבו דר' יהושע סבר כר"ע דזריקה מועלת ליוצא כתבו וכ"ש להרצאה דהא ר"א דאמר הכא יזרוק קאמר התם דלהוצאה ממעילה לא מהני, ולכאורה נוכל להוכיח מזה החילוק בין לקובעו בפיגול ולהפקיע ממעילה ובין להרצאה, אבל באמת אין ראיה מר"א לר' יהושע דר"א לא סבר עיקר דרשא דהבשר והדם וסבר דם אע"פ שאין בשר, וזהו בדין הקרבן אבל לרצות על הבשר לדין פיגול ומעילה סבר דאינו מרצה על היוצא, אבל ר' יהושע דסבר אם אין בשר אין דם לגבי רצוי הקרבן ולגבי לרצות על הבשר לדין פיגול סבר דמהני ליוצא אבל דוקא ביצא מקצתו, א"כ מנ"ל דלר' יהושע דלרצוי הקרבן מרצה אפי' יצא כולו ומה ראיה מר"א דסבר דם אע"פ שאין בשר. אלא דכיון דע"כ צריך לומר כן בד' רש"י ובד' הרמב"ם צריך להסביר משום דבדין פיגול ומעילה אנו דנים על הבשר שיצא ובזה אמר ר' יוחנן דביצא כולו דלא הותר שום בשר לא נקבע בפיגול ולא יצא ממעילה ודוקא ביצא מקצתו דכיון דמהני להבשר שנשאר בפנים מהני גם להבשר שיצא, אבל לדין הרצאת הקרבן דמעיקר דין הקרבן היה אפשר לזריקת הדם לרצות גם כשאין בשר אלא דגלי קרא דהבשר והדם דאין הדם מרצה אלא כשיש בשר בזה שפיר נוכל לומר דיצא לא חשיב כאילו אינו ואפי' יצא כולו וכנ"ל. והנה מה שכתבתי דשיטת הרמב"ם דאין ציץ מרצה על אכילות לענין הכשר הקרבן מזה שכתב דאין הציץ מרצה על טומאת דברים הנאכלים יש על זה סתירה ממה שפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' תמידים ומוספים הל' ט"ז דנטמא אחד מן הסדרים הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו והיא פלוגתא דרבנן ור' יהודה במנחות דף י"ד ע"ב ומוקי בגמ' טעמא דרבנן משום דהציץ מרצה על אכילות וטעמא דר' יהודה משום שאין קרבן צבור חלוק, אבל רבנן ע"כ סברי דהציץ מרצה על אכילות וכן אמר אביי שם בדף י"ב ע"ב, וזה הקשה בס' אחיעזר ח' י"ד סי' מ"א בשם גיסו הגר"י קוסובסקי שי', והאחיעזר נתכוין שם לדברי המאירי בפסחים דהבאתי דטומאה דמי ליוצא דאם זרק הורצה משום דאיכא בעינא, וגם בטומאה לא צריך לרצוי ציץ, והאריך שם ובסי' מ"ב כתב ליישב שלא יקשה על זה ממה שהוצרך הרמב"ם בהל' ל"ד לומר טעמא דהציץ מרצה ולפי שהספר מצוי יראה המעיין בעצמו. אכן בעיקר מה שהקשה מד' הרמב"ם בהל' תמידים ומוספים נראה דהפי' ציץ מרצה על אכילות במנחות פירש"י למיהוי קרבן מעלייא וכמו שכתבו התוס' דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך דטהור גמור, ובפסחים דף ע"ח אמר הגמ' לר"א דאמר הציץ מרצה על אכילות כיון דאמר דם אע"פ שאין בשר למאי הלכתא, אלא למיקבעיה בפיגול ולאפוקי מידי מעילה ר"א סבר מרצה ציץ עילויה ומשוי ליה כטהור וקבע ליה בפיגול ומפיק ליה מידי מעילה, ויש לחלק בין הך דינא דפיגול ומעילה להך דינא דנטמא אחת מן החלות דלגבי דין לקבעו בפיגול ולהוציאם מידי מעילה הא זהו דין בהטמא, ואנו צריכים שיהיה הציץ מרצה על הטמא עצמו שיהיה כמו טהור שהזריקה תרצה עליו להוציאו ממעילה ולרצות לפיגולו, ובזה קיי"ל דאין הציץ מרצה על אכילות, אבל במנחות הא אין הדין לגבי הטמא עצמו והדין הוא לגבי שאר החלות שהדין הוא שאם נפרסה אחת מן החלות כולם פסולות ובזה אמרינן דבטמא הציץ מרצה על זריקת הטמא לגבי הטהור שלא יהיה הטמא כאבוד ושרוף, ונמצא דבזה הציץ מרצה לגבי עיקר הקרבן ואף דגם שאר החלות אינם דברים הקרבים אלא דברים הנאכלים מ"מ כיון שהדין הוא בהכשר הזריקה וזהו דברים הקרבים והנ"מ בההכשר אינו לגבי הטמא אלא לגבי הכשר הטהור זה נקרא הציץ מרצה על הכשר הקרבן, משא"כ לגבי להוציאו ממעילה ולקבעו בפיגול דזהו לגבי הכשר הטמא בזה אנו אומרים דאין הציץ מרצה. ואף דמהגמ' דפסחים דף ע"ז מוכח דאינו מחלק בין לדין פיגול ומעילה ובין דין נטמא אחת מן החלות דאמר שם ודכו"ע אין הציץ מרצה על אכילות דליכא תנא דשמעת ליה דאמר הציץ מרצה על אכילות אלא ר"א, ומזה פריך אמתני' דתנן העומר ושתי הלחם באים בטומאה, דכיון דטומאה דחויה בצבור וצריך ציץ לרצות, וכיון דאין הציץ מרצה על אכילות האיך בא הטומאה, ולפימש"כ לחלק דגבי פיגול ומעילה אנו דנים שירצה הציץ לגבי הטמא גופיה וגבי נטמא אחת מן החלות אנו דנים לגבי הטהור, וצריכים אנו הרצאת הציץ לגבי הטמא שלא יהיה כאבוד ושרוף, וא"כ ה"נ גבי עומר אנו דנים רק לדין הקומץ שיהיה אפשר להקטיר הקומץ ולא נאמר אין שיריים אין קומץ כמו דאין בשר אין דם, מ"מ כיון דמתני' דמנחות ולפי"מ דמפרשי ר"פ ואביי טעמא דחכמים משום דהציץ מרצה על אכילות, ולפי"מ דמסיק ר' יוחנן גם ר' יהודה לא פליג בזה וכיון דבפלוגתא דר"א ור' יוסי קיי"ל כר' יוסי, ע"כ אנו צריכים לחלק בין פיגול ומעילה שהוא לגבי הטמא ובין לגבי קומץ ושיריים שהוא לגבי הטהור, והסברא בזה נראה דמה דהציץ מרצה על אכילות הוא משום דכתיב לרצון להם לפני ה', ומשמע דהריצוי הוא על עיקר הקרבן ולכן יש לחלק בין מה שצריך ריצוי לגבי הטמא ובין מה שצריך על הטמא לגבי הקומץ או לגבי השאר שהוא טהור וכנ"ל, ולפי"ז יתפרשו דברי הרמב"ם בהל' ל"ד שכתב ואם זרק הורצה שהציץ מרצה, דגם על הבשר לבד הציץ מרצה דאף שכתב נטמאו שניהם מ"מ גם אם חסרו האימורים ונטמא הבשר מרצה הציץ כיון דהוא על ריצוי הקרבן.

נשאר פחות מכזית לא יזרוק ואם זרק לא הורצה נפסל הבשר קודם זריקה או שיצא חוץ לעזרה לא יזרוק ואם זרק הורצה. בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה קודם זריקת דמים אע"פ שנזרק הדם והבשר בחוץ הזבח כשר מפני שסוף הבשר לצאת. והזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו. השגת הראב"ד נפסל הבשר וכו' עד וזריקה מועלת ליוצא, א"א לא ידעתי מהו זה בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה למה לא יאכל ואולי על יוצא חוץ למחיצתו קאמר אלא שדבריו מבולבלין. הכ"מ כתב דכונת הרמב"ם ג"כ כן הוא במה שכתב והזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו, דהוא על כל אחד כדינו בבשר קדשי קדשים דין יוצא הוא חוץ לעזרה, ובבשר קדשים קלים דין יוצא הוא חוץ לחומת ירושלים ובשניהם הזריקה מועלת לשרפו ולא לאכלו, ובאמת מפורש כדברי הכ"מ בדברי הרמב"ם דהא כתב מקודם הזבח כשר וזה בודאי שגם הבשר כשר דאין לומר שהזבח כשר בדין הקרבן ומרצה דהא זה כבר כתב קודם גם בדין קדשי קדשים שאם זרק הורצה, וע"כ דמה שכתב בדין קדשים קלים הזבח כשר היינו שגם הבשר כשר ועוד שכבר כתב כן מפורש בהל' ט"ו שהבשר כשר וממילא מבואר דמה שכתב אח"כ והזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו היינו על מה שיש דין יוצא וזהו בקדק"ד חוץ לחומת עזרה ובקק"ל חוץ לחומת ירושלים. ובעיקר הדין שהזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו בפשוטו הפי' הוא משום איסור יוצא, אלא דקשה דזה פשיטא דלמה לא יהיה בזה דין איסור יוצא וזה ודאי דאיסור יוצא חל על הבהמה תיכף משנשחטה כמפורש בזבחים דף כ"ו וכאן בהל' ט"ו, ועיקר ההלכה הוא במעילה דף ח' דאמר שם הגמ' כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לאכילה הוא דלא מרצה ורש"י פי' שם דאסירא באכילה משום יוצא, אבל לשון הגמ' דאמר לאכילה הוא דלא מרצה משמע דלבד איסור יוצא חסר ריצוי לגבי אכילה, ומרש"י משמע שגירסתו היתה אבל לאכילה לא אמר, אבל לגירסתנו לאכילה הוא דלא מרצה קשה, והנה בפ"ז מהל' מעה"ק הל' ג' הוכחתי מפי' רגמ"ה שם דמפרש שהזריקה אינה מתרת לאכילה וחסר ריצוי לגבי אכילה, וקשה ע"ז מהא דאמר הגמ' בזבחים דף כ"ז דזריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול, ועוד דבדף מ"ה איתא דאינו חייב משום פיגול נותר וטמא עד שקרבו מתיריו וכאן הא מחייב ר"ע משום פיגול נותר וטמא. אכן בהסוגיא דטבילת אצבע מפגלת בחטאת פנימית בזבחים דף י"ג דקשה דהא בדף מ"ד ע"ב אמר ר"א משום ר"י הגלילי דאין פיגול אלא בדבר הנעשה בחוץ ובפשוטו צריך להיות גם טבילת אצבע בפנים סמוך לזריקה, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' מעה"ק הל' ז' גבי חטאות החיצונית כשלוקח הכהן הדם במזרק מוליכו אצל המזבח וטובל אצבעו, ה"נ בחטאות הפנימיות מוליך הדם במזרק עד מזבח הפנימי דהא הולכת הדם צריך להיות בכלי שרת, וא"כ קשה איך אפשר שיתחייב כשפיגל בטבילת אצבע שהוא כשעומד בפנים ודוחק לומר דאינו אלא פוסלת דהא אמר מפגלת, ועוד יותר קשה ממה שפסק בפי"ז הל' ב' דמתנות שבפנים אם נתן כולם במחשבת הזמן הוי פיגול, ומזה הוכחתי דאם בשעת המחשבה לא חשב שיזרוק שלא במקומו, אף שלבסוף זרק שלא במקומו אין בזה חסרון לשמואל בדין חיוב פיגול, דמה דילפינן מקרא דאם האכל יאכל מי שפיגולו גרם לו זהו על מחשבת הפיגול דעל זה קאי קרא דאם האכל יאכל במחשב על חוץ לזמנו, וממילא אפשר שפיר בטבילת אצבע שטבל אצבעו בעזרה וחשב על שפיכת שיריים, אלא שאח"כ זרק המתנות על מזבח החיצון וממילא אין בזה פסול משום חסרון הולכת הדם שלא בכלי שרת, וכן מיושב דאפשר במתנות שבפנים שיהיה פיגול אם נתנם בחוץ, ע"ש שבארתי הסוגיא לפי זה. ומה דקשה מדף מ"ה דאיתא דאינו חייב משום פיגול נותר וטמא עד שקרבו מתירים יש לומר דזהו לדין כלל הקרבן דאינו חייב עד לאחר זריקה שקרבו מתירי הקרבן, אבל מה דזה הבשר שאוכל לא הותר אין זה חסרון שלא יתחייב משום פיגול נותר וטמא, וכן מבואר שם דאיתא בהוכשר ליקרב וכן הוא ברש"י שם ומה דאיתא בהוכשר בשר ליקרב תיבת בשר אינו נכון, וכן הוא בדק"ס שבכל הכת"י ליתא תיבת בשר, אכן אכתי צ"ע מלשון הרמב"ם בפי"ח הל' ז' שכתב לגבי דין פיגול אין חייבים כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח, אלא דמכיון דעיקר ההלכה שם הוא לומר דאם אכל מן המתיר עצמו אינו חייב כרת כמו שכתב אח"כ, אולי יש לומר דגם בתחלת דבריו כונתו רק על איזה דבר מן הקרבן חייב משום פיגול דדוקא על דברים שעיקר דינם הוא להיות מותרים ע"י הזריקה ולא על המתיר דעליו אין חייבים משום פיגול. והנה הכ"מ הקשה במה דבקדשי קדשים אם יצא חוץ לעזרה אם זרק הורצה דהא גבי טומאה כתב בהל' ל"ד דטעמא דאם זרק הורצה משום דהציץ מרצה על הטומאה, וא"כ גבי יוצא דאין הציץ מרצה למה אמרינן דאם זרק הורצה, וכתב ע"ז הכ"מ כבר הקשו התוס' כן פ' כל שעה דף ל"ד ותירצו דר' יהושע סבר כר"ע דזריקה מועלת ליוצא להוציאו מידי מעילה וכ"ש להרצאה, וגם רש"י ז"ל עמד שם על זה עכ"ל, והנה הביא הכ"מ תי' התוס' וציין רק לדברי רש"י ולא הביא תירוצו, ובאמת אינו נכון דבדברי הרמב"ם להלכה אינו מספיק תי' התוס' דהא איתא במעילה דף ז' ע"ב א"ר יוחנן כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא שיצא מקצתו אבל יצא כולו לא אמר ר"ע, וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' מעילה הל' א' ועיין בכ"מ שם, וא"כ כשתירצו התוס' דר' יהושע סבר כר"ע עלינו לומר או דכונתם דבזה לא סבר כר"ע וגם ביצא כולו זריקה מועלת, או דכונתם לאוקמי הברייתא דר' יהושע ג"כ ביצא מקצתו כמו דמוקי ר' יוחנן הא דר"ע ביצא מקצתו, אבל הרמב"ם שסתם כאן מוכח דאינו מחלק דבפ"ג מהל' מעילה מחלק להדיא בין יצא כולו ובין יצא מקצתו ומוכח דאין חילוק כאן ואפי' יצא כולו אם זרק הורצה. לכן צ"ל בדעת הרמב"ם כמו שכתב רש"י בפסחים שם וז"ל ויוצא אע"ג דלא מהני ליה ציץ הורצה בדיעבד דאע"ג דר' יהושע בעי תרתי דם ובשר מיהו הואיל והבשר בעין ופסול יוצא פסול מחמת דבר אחר חשבינן ליה פסול חסרון מחיצות בפ"ק דזבחים בסופו איכא למימר בדיעבד הורצה עכ"ל, וכונת רש"י הוא מהא דמנחות דף י"ב דבעי בשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה דמקטיר קומץ עליהם והשירים אסורים באכילה אם מהני להו הקטרה למקבעינהו בפיגול וליפקינהו מידי מעילה ואמר ר"ה אפי' לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דאיתיה בעיניה ופסול מחמת דבר אחר הוא אבל חסרון דפסולא דגופיה היא לא מהני להו הקטרה, ואף דרבה פליג שם לא פליג אלא בחסרון אבל ביוצא לא אמר דפליג וגם הוא מצי סבר דפסול מחמת דבר אחר הוא. והנה לכאורה גם לדעת רש"י אינו מיושב דר"ה הא אמר בזה טעמא דר"ע דאמר זריקה מועלת ויוצא משום דפסול מחמת דבר אחר הוא ומ"מ לא אמר ר"ע שתהא זריקה מועלת לקבוע בפיגול ולהפקיע מידי מעילה אלא ביצא מקצתו ולא ביצא כולו, וא"כ מנלן ללמוד מזה לדין הרצאת הקרבן דמרצה בדיעבד אפי' ביצא כולו וצ"ל דרש"י הוכיח רק עיקר הסברא דיוצא חשיב פסול מחמת דבר אחר ולא דמי להיכי דליכא בשר ואימורים כלל דסבר ר' יהושע דאם זרק לא הורצה וגם לא דמי לטומאה דטעמא דמרצה בנטמא הוא משום רצוי ציץ אבל יוצא כיון דפסולו מחמת דבר אחר מרצה אף דליכא רצוי ציץ, וסובר רש"י דלדין הרצאה עדיף יותר מלהפקיע מידי מעילה ואפי' יצא כולו דאינו מפקיע מידי מעילה מ"מ לדין הרצאה חשיב כמו שישנו הבשר ומרצה, אח"כ ראיתי שהתוס' במנחות דף י"ב על הך ברייתא דביוצא אם זרק הורצה הקשו דהא ר"ע מודה ביצא כולו וכתבו דשמא דר' יהושע עדיפא מדר"ע א"כ לענין הרצאה שאני לר' יהושע בין לכתחלה לדיעבד כדאמר בפ' כיצד צולין דף ע"ז. והנה שם פריך הגמ' על תי' זה לחלק בין לכתחלה לדיעבד דפסולה דיעבד משמע, ומסיק אלא לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור ופירש"י דסבר טומאה הותרה בצבור, והתוס' הקשו ע"ז ופירשו דסבר ציץ מרצה על אכילות, והנה להלכה הא קיי"ל דטומאה דחויה ובדין אם ציץ מרצה על אכילות כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ז' דהציץ מרצה על טומאת דברים הקרבים אבל אינו מרצה על טומאת דברים הנאכלים, אכן כאן בהל' ל"ד כתב בטעמא דזבחים של יחיד דנטמאו בשר וחלב דאם זרק הורצה משום שהציץ מרצה על הטומאה, והיה אפשר לומר דזהו בשביל האימורים שהם דברים הקרבים אבל אם חסרו האימורים ונטמא הבשר דאין הציץ מרצה טומאת הבשר אז גם אם זרק לא הורצה, אבל אם כן יקשה קושיית הגמ' דאיך בא עומר בטומאה כיון דליכא שיריים להתיר, ומה מהני מה דהוא בצבור כיון דטומאה דחויה בצבור וצריך רצוי ציץ, אלא דבאמת הרמב"ם מחלק בין זבחים למנחות וכתב בפי"א הל' כ' דאפי' נשרפו שיריה אם הקטיר הורצה וממילא מיושב מה דבצבור מקטיר לכתחלה ויבואר בהל' ל"ד. והנה המאירי בפסחים בדף ע"ז כתב דטעמא דאמרינן בטומאה וביוצא דאם זרק הורצה משום דלא הוי כמו אבוד ושרוף כיון שישנו בעין, אבל מדברי הרמב"ם כאן מוכח דלא כדבריו מדהוצרך לומר טעמא דאם זרק הורצה בנטמא בשר וחלב משום דהציץ מרצה על הטומאה, ונ"מ דלדברי המאירי גם בחסרו האימורים ונטמא הבשר ג"כ הורצה ולדברי הרמב"ם כיון שכתב דאינו מרצה על טומאת הנאכלים א"כ אם חסרו האימורין ונטמא הבשר אינו מרצה, עכ"פ לדברי הרמב"ם אנו צריכים לחלק בין טומאה ליוצא דביוצא אפי' יצא כולו אם זרק הורצה משום דחשיב כמו שישנו ובטומאה דוקא משום רצוי ציץ, וצ"ל דטומאה בלא רצוי ציץ היה דינו כמו חסרון דהוא פסול בעיקר דין הקרבן אבל יוצא אפי' אם נימא כמש"כ למעלה לדברי רגמ"ה דלא הורצה לאכילה מ"מ לא הוי כמו שאין בשר כיון דאינו פסול בעיקר דין הקרבן ופסולו מחמת חסרון מחיצות וכדברי רש"י. והנה במה שכתבנו לחלק בדין יצא כולו בין לקובעו בפיגול ולהפקיעו ממעילה ובין להרצאה, התוס' בפסחים דף ל"ד כשכתבו דר' יהושע סבר כר"ע דזריקה מועלת ליוצא כתבו וכ"ש להרצאה דהא ר"א דאמר הכא יזרוק קאמר התם דלהוצאה ממעילה לא מהני, ולכאורה נוכל להוכיח מזה החילוק בין לקובעו בפיגול ולהפקיע ממעילה ובין להרצאה, אבל באמת אין ראיה מר"א לר' יהושע דר"א לא סבר עיקר דרשא דהבשר והדם וסבר דם אע"פ שאין בשר, וזהו בדין הקרבן אבל לרצות על הבשר לדין פיגול ומעילה סבר דאינו מרצה על היוצא, אבל ר' יהושע דסבר אם אין בשר אין דם לגבי רצוי הקרבן ולגבי לרצות על הבשר לדין פיגול סבר דמהני ליוצא אבל דוקא ביצא מקצתו, א"כ מנ"ל דלר' יהושע דלרצוי הקרבן מרצה אפי' יצא כולו ומה ראיה מר"א דסבר דם אע"פ שאין בשר. אלא דכיון דע"כ צריך לומר כן בד' רש"י ובד' הרמב"ם צריך להסביר משום דבדין פיגול ומעילה אנו דנים על הבשר שיצא ובזה אמר ר' יוחנן דביצא כולו דלא הותר שום בשר לא נקבע בפיגול ולא יצא ממעילה ודוקא ביצא מקצתו דכיון דמהני להבשר שנשאר בפנים מהני גם להבשר שיצא, אבל לדין הרצאת הקרבן דמעיקר דין הקרבן היה אפשר לזריקת הדם לרצות גם כשאין בשר אלא דגלי קרא דהבשר והדם דאין הדם מרצה אלא כשיש בשר בזה שפיר נוכל לומר דיצא לא חשיב כאילו אינו ואפי' יצא כולו וכנ"ל. והנה מה שכתבתי דשיטת הרמב"ם דאין ציץ מרצה על אכילות לענין הכשר הקרבן מזה שכתב דאין הציץ מרצה על טומאת דברים הנאכלים יש על זה סתירה ממה שפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' תמידים ומוספים הל' ט"ז דנטמא אחד מן הסדרים הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו והיא פלוגתא דרבנן ור' יהודה במנחות דף י"ד ע"ב ומוקי בגמ' טעמא דרבנן משום דהציץ מרצה על אכילות וטעמא דר' יהודה משום שאין קרבן צבור חלוק, אבל רבנן ע"כ סברי דהציץ מרצה על אכילות וכן אמר אביי שם בדף י"ב ע"ב, וזה הקשה בס' אחיעזר ח' י"ד סי' מ"א בשם גיסו הגר"י קוסובסקי שי', והאחיעזר נתכוין שם לדברי המאירי בפסחים דהבאתי דטומאה דמי ליוצא דאם זרק הורצה משום דאיכא בעינא, וגם בטומאה לא צריך לרצוי ציץ, והאריך שם ובסי' מ"ב כתב ליישב שלא יקשה על זה ממה שהוצרך הרמב"ם בהל' ל"ד לומר טעמא דהציץ מרצה ולפי שהספר מצוי יראה המעיין בעצמו. אכן בעיקר מה שהקשה מד' הרמב"ם בהל' תמידים ומוספים נראה דהפי' ציץ מרצה על אכילות במנחות פירש"י למיהוי קרבן מעלייא וכמו שכתבו התוס' דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך דטהור גמור, ובפסחים דף ע"ח אמר הגמ' לר"א דאמר הציץ מרצה על אכילות כיון דאמר דם אע"פ שאין בשר למאי הלכתא, אלא למיקבעיה בפיגול ולאפוקי מידי מעילה ר"א סבר מרצה ציץ עילויה ומשוי ליה כטהור וקבע ליה בפיגול ומפיק ליה מידי מעילה, ויש לחלק בין הך דינא דפיגול ומעילה להך דינא דנטמא אחת מן החלות דלגבי דין לקבעו בפיגול ולהוציאם מידי מעילה הא זהו דין בהטמא, ואנו צריכים שיהיה הציץ מרצה על הטמא עצמו שיהיה כמו טהור שהזריקה תרצה עליו להוציאו ממעילה ולרצות לפיגולו, ובזה קיי"ל דאין הציץ מרצה על אכילות, אבל במנחות הא אין הדין לגבי הטמא עצמו והדין הוא לגבי שאר החלות שהדין הוא שאם נפרסה אחת מן החלות כולם פסולות ובזה אמרינן דבטמא הציץ מרצה על זריקת הטמא לגבי הטהור שלא יהיה הטמא כאבוד ושרוף, ונמצא דבזה הציץ מרצה לגבי עיקר הקרבן ואף דגם שאר החלות אינם דברים הקרבים אלא דברים הנאכלים מ"מ כיון שהדין הוא בהכשר הזריקה וזהו דברים הקרבים והנ"מ בההכשר אינו לגבי הטמא אלא לגבי הכשר הטהור זה נקרא הציץ מרצה על הכשר הקרבן, משא"כ לגבי להוציאו ממעילה ולקבעו בפיגול דזהו לגבי הכשר הטמא בזה אנו אומרים דאין הציץ מרצה. ואף דמהגמ' דפסחים דף ע"ז מוכח דאינו מחלק בין לדין פיגול ומעילה ובין דין נטמא אחת מן החלות דאמר שם ודכו"ע אין הציץ מרצה על אכילות דליכא תנא דשמעת ליה דאמר הציץ מרצה על אכילות אלא ר"א, ומזה פריך אמתני' דתנן העומר ושתי הלחם באים בטומאה, דכיון דטומאה דחויה בצבור וצריך ציץ לרצות, וכיון דאין הציץ מרצה על אכילות האיך בא הטומאה, ולפימש"כ לחלק דגבי פיגול ומעילה אנו דנים שירצה הציץ לגבי הטמא גופיה וגבי נטמא אחת מן החלות אנו דנים לגבי הטהור, וצריכים אנו הרצאת הציץ לגבי הטמא שלא יהיה כאבוד ושרוף, וא"כ ה"נ גבי עומר אנו דנים רק לדין הקומץ שיהיה אפשר להקטיר הקומץ ולא נאמר אין שיריים אין קומץ כמו דאין בשר אין דם, מ"מ כיון דמתני' דמנחות ולפי"מ דמפרשי ר"פ ואביי טעמא דחכמים משום דהציץ מרצה על אכילות, ולפי"מ דמסיק ר' יוחנן גם ר' יהודה לא פליג בזה וכיון דבפלוגתא דר"א ור' יוסי קיי"ל כר' יוסי, ע"כ אנו צריכים לחלק בין פיגול ומעילה שהוא לגבי הטמא ובין לגבי קומץ ושיריים שהוא לגבי הטהור, והסברא בזה נראה דמה דהציץ מרצה על אכילות הוא משום דכתיב לרצון להם לפני ה', ומשמע דהריצוי הוא על עיקר הקרבן ולכן יש לחלק בין מה שצריך ריצוי לגבי הטמא ובין מה שצריך על הטמא לגבי הקומץ או לגבי השאר שהוא טהור וכנ"ל, ולפי"ז יתפרשו דברי הרמב"ם בהל' ל"ד שכתב ואם זרק הורצה שהציץ מרצה, דגם על הבשר לבד הציץ מרצה דאף שכתב נטמאו שניהם מ"מ גם אם חסרו האימורים ונטמא הבשר מרצה הציץ כיון דהוא על ריצוי הקרבן.

וכן אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ונזרק הדם והם בחוץ לא נפסל הזבח, ואם החזירן מקטירין אותן, ואע"פ שלא החזירן חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא. השגת הראב"ד ואם החזירם מקטירים, א"א זה אינו מחוור. הלח"מ כתב בדעת הרמב"ם ע"פ ד' הכ"מ בפ' י"ז דר"פ דאמר דבאיתנהו אבראי לא פליגי בדרך דחיה אמרה והלח"מ כתב דמוכח מהגמ' דמנחות דף מ"ז דלרב גידל ע"כ צ"ל דלא כר"פ שם, והרמב"ם פסק כרב גידל בפ"ג מהל' מעילה, ולכן ע"כ דבאיתנהו אבראי פליגי גם גבי שתי הלחם ומהני זריקה לר"ע אפי' ליוצא שהוא בחוץ לחייב משום פיגול נותר וטמא, אך מה שכתב הרמב"ם ואם החזירם מקטירים אותן שהראב"ד מפרש דבריו שהחזירם אחר זריקה, ועל זה כתב שאינו מחוור, ולא כתבו הכ"מ והלח"מ ע"ז כלום, וזה א"א לומר בכונתם דכמו דסבר ר"ע זריקה מועלת ליוצא לחייב משום פיגול נותר וטמא, ה"נ מהני זריקה לגבי אימורים שיהיו ראויים להקטרה, זה לא מסתבר דעכ"פ אחר זריקה נפסלו משום יוצא כשהם בחוץ דממ"נ אם לא הועילה הזריקה לגבי האימורים כיון שהם בחוץ א"כ א"א להקטירם א"כ אף דסבר ר' יוחנן דקודם זריקה עדיין אין בהם קדושת קדשי קדשים ואין נפסלים ביוצא, אבל תיכף אחר זריקה הא נעשו קדק"ד וכשהם בחוץ הא נפסלו ביוצא. ולכן ע"כ צ"ל כמש"כ האור שמח דכונת הרמב"ם אם החזירם לפני זריקה והשמיענו שלא נאמר שכבר נפסלו ביוצא, ופסק כר' יוחנן בזבחים דף פ"ט וכדאמר שם בגמ' ה"ה דבאימורים נמי פליגי, ובאמת מוכח כן מסוף ד' הרמב"ם שכתב ואע"פ שלא החזירם חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא, ובזה ע"כ הכונה אע"פ שלא החזירם קודם זריקה, דא"א לומר דכונתו שלא החזירם אחר זריקה, דאיזה מעלה הוא אם החזירם אחר זריקה שיתחייב עליהם, וע"כ דהכונה הוא שלא החזירם קודם זריקה ואשמעינן כר"ע דזריקה מועלת ליוצא לחייב משום פיגול נותר וטמא, א"כ מה שכתב מקודם ואם החזירם היינו שהחזירם קודם זריקה, ודבריו הם על מה שכתב מקודם ונזרק הדם והם בחוץ, ועל זה כתב ואם החזירם והיינו קודם זריקה. והנה בזבחים דף כ"ו במה דתניא קדשים קלים וכו' פירכסה ויצאה לחוץ וחזרה פסולה, ופריך הגמ' ש"מ בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים פסולה, ומשני דילמא באליה ויותרת הכבד ושתי כליות, והקשו התוס' דמ"מ תיפשוט דאימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים פסולים, וכתבו דדילמא הברייתא סברה כר"א דאין זריקה מועלת ליוצא, וכתבו דקשה לרב פפא דאמר דבעיילינהו לגואי כו"ע לא פליגי וליכא לפרושי הכא דחזרה לאחר זריקה דדומיא לעיל בכשרה הוי דמיירי בחזרה קודם קבלה, וכתבו דפי' עיילינהו לגואי לא פליגי היינו דודאי חייבים עליהם משום דזריקה מועלת לחייב משום פיגול על יוצא כי האי דלפני זריקה והיה בפנים בשעת זריקה, אבל מ"מ נפסל ביוצא לכו"ע כדאיתא בשמעתין, ולפי"ד התוס' קשה לדעת הרמב"ם דפסק דזריקה מועלת על האימורים אף שהיו בחוץ קודם זריקה ועמד בזה הקרן אורה דאיך מדחה הרמב"ם הברייתא וכתב דאין לומר דסובר דר"א ור"ע פליגי בתרווייהו בין עיילינהו בין לא עיילינהו, ואתיא הך ברייתא כר"א, אבל לר"ע כשרה ואינו נפסל ביוצא אפי' אימורים, דמנ"ל הא לר"ע דאינו נפסל ביוצא אי עיילינהו דילמא טעמא דר"ע משום דזריקה מועלת ליוצא אפי' אם נפסל ולא העלה הקרן אורה ישוב לזה, והחק נתן כתב דהרמב"ם מפרש דהא דקתני בברייתא וחזרה הוא לאחר זריקה, ואע"ג דלא הוי סיפא דומיא דרישא דגם לפי' התוס' לא הוי דומיא דרישא, דרישא קודם קבלה, ונראה דאין לפרש כן דאם הפי' וחזרה הוא אחר זריקה, מה שייך לומר וחזרה דאחר זריקה מאי דהוי הוי והעיקר הוא בזריקה ומשעת הזריקה נפסלה. ונראה דטעמא דהרמב"ם דפסק שהאימורים שיצאו קודם זריקה לא נפסלו אם חזרו קודם זריקה הוא פשוט מהגמ' דזבחים דף פ"ט דאמר רבינא בר שילא אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים פסולים, ומייתי הא דפליגי ר"י ור"ל בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים ר' יוחנן אמר כשר ור"ל אמר פסול ע"כ לא פליגי אלא בבשר, אבל באימורים לא ודחי ה"ה דבאימורים נמי פליגי, ואמר ע"ז לימא כתנאי ומייתי פלוגתא דר"א ור"ע באימורים קדשים קלים ובעי למימר דפליגי אם נפסלים ביוצא, ומדחי ר"פ דבהדר עיילינהו כו"ע לא פליגי ובאיתנהו אבראי פליגי אי זריקה מועלת ליוצא, וכן הוא בכמה דוכתי בגמ' דר"א ור"ע פליגי אי זריקה מועלת ליוצא, עכ"פ מפורש בגמ' דמדחי הא דרבינא בר שילא ור' יוחנן ור"ל פליגי נמי באימורים אי חשיבי קדשי קדשים קודם זריקה, ורבינא בר שילא ור' יוחנן ור"ל הא לא מיירי בדין אם זריקה מועלת ליוצא להוציא מידי מעילה ולחייב משום פיגול נותר וטמא, אלא בעיקר דין פסולם דלא נפסלו ביוצא קודם זריקה, וא"כ דברי הרמב"ם נכונים דפסק כר' יוחנן וכסוגיית הגמ' וכדאמר ר"פ דר"א ור"ע פליגי באיתנהו אבראי, וכדמוכח בהסוגיא דמה דאמר ר"פ בעיילינהו לגואי כו"ע לא פליגי הוא בעיקר דין פסולם ולא כמו שתירצו התוס' דכונת ר"פ הוא רק בדין פיגול, דא"כ לא שייך זה להא דרבינא בר שילא, והתוס' מפרשים דבאמת ר"פ לא קאי על הא דרבינא בר שילא ופלוגתא דר"י ור"ל, אלא בא לדחות הא דבעי הגמ' לומר לימא כתנאי דר"א ור"ע פליגי בזה אם אימורים נפסלים ביוצא, ובזה אמר דר"א ור"ע לא מיירי בעיילינהו לגואי דבזה מודה ר"א דחייב משום פיגול אף דנפסלו, אבל הרמב"ם אינו מפרש כן אלא דר"פ קאי על עיקר סוגיא דמיירי בדין דאימורים לפני זריקה אם נפסלים ביוצא. איברא דלא יישבתי אלא דעת הרמב"ם אבל הברייתא אינה מיושבת, ויש לומר דהא הגמ' אמר על הברייתא ש"מ בשר קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים פסולים והיינו דהוא דלא כר' יוחנן וכדפירש"י ע"ז בהא דאמר כן על הא דר' אמי ומשני דילמא באליה ויותרת הכבד, ומדאמר דילמא מוכח דלגמ' לא פשיטא דזהו שינוייא להלכה, ומשום דהסוגיא דזבחים אמר דבאימורים נמי פליגי, ומ"מ לא פריך הגמ' על ר' יוחנן מהך ברייתא. ומצינו כזה בעירובין דף ל"ח ע"ב דאיתא שם אמר רבה משום הכנה דתניא. וכתבו התוס' ר"ת מחק מספרו דתניא משום דאמר בריש ביצה רבה לטעמיה ואין זו קשיא דנקט לטעמיה משום דרבה הביא הברייתא, ואין להקשות מן הברייתא לר' יוחנן דלית ליה הכנה דילמא לא מיתני בי ר' חייא ור' אושעיא, וא"כ יש לומר גם כאן כן, אכן עיינתי וראיתי דהך ברייתא איתא בתוספתא דזבחים פ"ו וסתם תוספתא הוא ר' נחמיה וליכא למימר דאין לסמוך על הך ברייתא למיפרך מינה על ר' יוחנן. לכן נראה באופן אחר דהא כתב החק נתן דגם לפי"מ שמפרש הגמ' הברייתא לא הוי סיפא דומיא דרישא דמיירי קודם קבלה. וכאן ביציאה לחוץ קודם קבלה הא בודאי פסולה שהדמים ודאי נפסלו ביוצא אפי' בקדשים קלים, ולכן יש לומר דהגמ' כאן קאי אי נימא דבאימורים לא פליגי ר' יוחנן ור"ל ולכו"ע פסולה. ולכן משני כך הברייתא וכמש"כ החק נתן דקודם קבלה פשיטא אבל לפי"מ דמסיק הגמ' בדף פ"ט דבאימורים נמי פליגי ע"כ נפרש דסיפא קאי ג"כ קודם קבלה. והפסול הוא בשביל הדם שנפסל ביוצא. ולכן כתב הרמב"ם דפירכסה ליצאה לחוץ אחר קבלה כשרה. שאפי' האימורים שיצאו לחוץ קודם זריקה לא נפסלו וכר' יוחנן. ומבואר בדבריו דיצאה קודם קבלה נפסלה בשביל שנפסלו הדמים וכתב בזה הברייתא על קודם קבלה וגם הא דר' יוחנן לגבי אימורים לאחר קבלה.

כל הזבחים של יחיד בין שנטמא בשר והחלב קיים בין שנטמא חלב והבשר קיים זורק את הדם נטמאו שניהם לא יזרוק. ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על הטומאה וכן אימורין או איברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה כמו שבארנו, וכל קרבנות הצבור שנטמא הבשר והחלב כולו הרי זה זורק את הדם. הלח"מ הקשה דבפסחים דף ע"ח מבואר בגמ' דדין זבחים ומנחות לגבי דין דאם אין בשר אין דם שוים אלא דמסיק הגמ' דר' יוסי מחלק בין לכתחלה לדיעבד, וא"כ לר' יוסי צריך להיות בדיעבד שהורצה בין בזבחים בין במנחות והרמב"ם פסק בזבחים דבאבוד ושרוף לא הורצה כמו שכתב בהל' ל"א דנשאר פחות מכזית אם זרק לא הורצה ובמנחות פסק בפ' י"א הל' כ' דנטמאו שיריה או נשרפו לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה, וכתב הלח"מ דהרמב"ם מפרש דמה דאמר ר' יוסי רואה אני דברי ר"א באבוד ושרוף בדיעבד הוא דוקא במנחות ולא בזבחים, אכן צריך לבאר טעמא דמילתא ויש לומר בזה לפי"מ שכתב הרמב"ם בפיהמ"ש במנחות דף י"א ע"ב וז"ל ודע שקמיצת מנחה היא לענין מנחה כמו השחיטה לקדשים לענין קדשים וכו', והקטרת קומץ ולבונה כמו זריקת הדם והקומץ והלבונה עצמה הם כמו הדם והאימורים מן הזבח וכו' ע"ש, וזה ודאי דאין כונתו דקומץ הוי כמו דם ולבונה כמו אימורים דלהדיא איתא במנחות די"ג דאין הקומץ מעכב הלבונה בהקטרה ואי בעי מקטיר לבונה ברישא, וע"כ דכונתו דבין קומץ בין לבונה הם כמו הדם והאימורים ולפי"ז נוכל לבאר מה דבמנחה אין מעכבים השיריים להקומץ שלא ירצה גם בדיעבד דכיון דבזבחים אם נשתייר כזית חלב בלא בשר זורק הדם, א"כ במנחה כיון דהקומץ יש לו דין דם ודין אימורים, א"כ יש לומר דדין זריקת הדם שיש בו מרצה על דין הקטרת אימורים שבו ולכן לא דמי לגמרי לדין דם שאין בשר אין דם כיון שבמנחה אם יש קומץ הוי כמו שנשתייר כזית חלב דזורק את הדם אלא דבזה מחלק ר' יוסי בין לכתחלה לדיעבד דבדיעבד מרצה הקומץ בדין הקטרת אימורים שבו. ויש להוסיף בזה לפי"מ דאמר הגמ' במנחות דף כ"ו ע"ב קומץ מאימתי מתיר שיריים לאכילה ר' חנינא אומר משמשלה בו האור ר' יוחנן אמר משתצית בו את האור ברובו וקשה דלמה איתמר המחלוקת בדין מאימתי מתיר שיריים לאכילה ולא מאימתי נתכפרו הבעלים ונ"מ אם נאבד הקומץ שנפל אחר שהקטירו אותו אם צריכים הבעלים מנחה אחרת אם היא מנחת חובה, אלא דבאמת מוכח מדברי רש"י דהוא דוקא בדין מאימתי מתיר שיריים לאכילה שכתב בד"ה מאימתי מתיר דכתיב קודש קדשים מאשי ד' אין להם חלק אלא לאחר אשי ד', בתו"כ עכ"ל ומוכח להדיא דהמחלוקת הוא רק בדין היתר שיריים אבל בדין כפרת הבעלים נתכפרו תיכף בתחלת הקטרה, והטעם הוא משום דתחלת הקטרה יש לה דין זריקת דם וזהו כזריקת הקומץ על האש, ויש להוכיח כן מד' הרמב"ם בפי"ג הל' ו' בדין פסול מחשבה שכתב והמנחות הנקמצות בארבעה בקמיצה ובנתינת הקומץ בכלי שרת ובהולכת הקומץ למזבח ובזריקתו על האש, ולפי"מ דמשמע מד' הגמ' בזבחים דף ט"ו דאפשר מחשבה כל זמן שנמשכת העבודה אפי' אחר מעשה העבודה דאמר שם אלא חטאת העוף דפסלה בה מחשבה לר"ש היכי משכחת לה אי דחשיב עלה מקמי דניפוק דם לאו כלום הוא ואי בתר דנפיק הא איתעבידא ליה מצותו, מאי קושיא דילמא מדפריש ועד מטא למזבח, ומוכח דשייך מחשבה אחר מעשה העבודה וא"כ אם ההקטרה נמשכת עד שמשלה בהם האור או עד שתצית האור ברובו היה צריך שתועיל המחשבה עד זה, ולכן מוכח גם מזה דדין הזריקה שיש בהקטרת הקומץ נגמר בזריקתו על האש ואח"כ יש לההקטרה דין הקטרת אימורים וזה שייך לדין היתר שיריים לאכילה, וכן משמע גם מד' התוס' שכתבו בד"ה קומץ מאימתי מתיר שיריים לאכילה הוי מצי למינקט אימורים דכמה דלא מיקטרי אימורים לא משתרי בשר לאכילה ומוכח דזהו חד דינא עם הקטרת אימורים. ולפי"ז מבואר ביותר דכיון דתחלת הזריקה על האש יש לזה דין זריקת דם ואח"כ יש לזה דין הקטרת אימורים א"כ תחלת הקטרת הקומץ מתיר את עצמו על גמר הקטרתו שהוא משתצית האור ברובו שיש לזה דין כמו הקטרת אימורים, וראיתי בס' טהרת הקודש במנחות דף כ"ג במתני' דתנן נתערב קומצה בשיריה שאם הקטיר עלה לבעלים שהוכיח מכאן כדעת הרמב"ם דבמנחות לא אמרינן בדיעבד אין שיריים אין קומץ דהא ע"כ מקטיר כל הקומץ, וא"כ נשרפו גם השיריים ואין להקומץ על מה לרצות. ואפי' לפימש"כ דלענין הרצאה לבעלים שיתכפרו סגי בנתינת הקומץ על האש, אבל להתיר שיריים לאכילה הא בעינן שיצית האור ברובו, ואף דיש לומר דכיון דהמנחה היא עשרון ואפי' כשתצית האור ברובו נשאר עוד כזית שלא שלטה בו האור וא"כ נשאר עוד על מה שירצה הקומץ, ומ"מ הוכחתו נכונה דהא תיכף משהוצת האור ברובו כבר אסור לאכול הקומץ דמצוה לגמור הקטרתו עד שיעשה עיכול ואח"כ נעשה עליו דין דשן המזבח אבל עכ"פ אסור לאכלו וממילא גם השיריים אסור לאכלם ומוכח דבקומץ בדיעבד כשהקטיר לא אמרינן אין שיריים אין קומץ ומשום דקיי"ל כר' יוסי דמחלק בין זבחים למנחות וכנ"ל. והנה הקרן אורה בזבחים דף מ"ה במה דתניא שם ובעכו"ם בין בשוגג בין במזיד לא הורצה כתב לא מצאתי כעת להאי דינא בד' הרמב"ם, ונראה דלשיטתו דבדם קדשים ליכא טומאה כלל לא אשכחן ריצוי ציץ בעכו"ם דבישראל אשכחן טומאת קמצים, אבל בעכו"ם אינו קרב אלא עולות עכ"ל, והנה הא איכא נ"מ לדין נטמא חלב ובשר דאינו זורק את הדם ואם זרק הורצה משום שהציץ מרצה כמבואר כאן, ויש לומר דבעכו"ם אין נ"מ אם הורצה העכו"ם, ולכן לברייתא דסברה דשייך טומאת דם א"כ נ"מ גם בעולות אם נטמא הדם דבעולות עכו"ם דאם זרק לא הורצה אין מקטירים האברים והאימורים כיון דליכא הרצאת זריקה להתירם להקטרה, אבל אם נטמאו האברים והאימורים כל זמן שלא הקטירם הא אין מקטירים אותם לכתחלה אפי' אם הי' הציץ מרצה, ולאחר שהקטירם הא אין נ"מ אלא לדין ריצוי הקרבן וכבר כתבנו דבעכו"ם אין נ"מ אם הורצה בהקרבן. אמנם זה שכתבנו דבעכו"ם אין נ"מ אם הורצה העכו"ם זה שייך אם מה דלמדנו מאיש איש אינו אלא דמקריבים קרבנות עכו"ם, אבל באמת הא תניא איש איש לרבות העכו"ם שנודרים ונודבים נדבות כישראל, ונודרים זהו באומר הרי עלי, ומפורש דגם בעכו"ם יש עליו חוב לקיים נדרו, וכבר האריך בזה המל"מ בפ"י מהל' מלכים והביא מד' התוס' בע"ז דף ה' ומדברי הירושל', ועיין באבני מלואים סי' א' סק"ב וא"כ אם לא הורצה חייב להביא אחר, וא"כ איכא נ"מ גם בעכו"ם אם נטמאו האימורים והאברים בעולה דכיון דאין הציץ מרצה חייב להביא עולה אחרת. ונראה דאף דלמדנו מאיש איש דעכו"ם נודרים להביא עולה ומחוייב לקיים נדרו, מ"מ עיקר דין כפרה ליכא בעכו"ם אלא שהוא מחוייב לקיים נדרו להביא עולה, ועיין במעילה דף י"ט דמפרש רש"י דסבר ר"ש דגם בחטאת ואשם נפטר כשהביא לעזרה, וכבר תמה בזה הקרן אורה שם דהא מחוייב כפרה, אבל עכ"פ בעכו"ם ודאי אינו מחוייב אלא להביא העולה לעזרה ובזה נפטר, וממילא אין נ"מ לעכו"ם אם לא הורצה הקרבן בשביל שנטמאו האימורים והאברים, ודוקא בטומאת דם והאימורים והאברים טהורים איכא נ"מ אם יקטירו אותם וכנ"ל. אכן עוד אינו מיושב דהרמב"ם כאן כתב וכן אימורים או איברי עולה שנטמאו והקטירם הציץ מרצה כמו שבארנו, וקשה למאי נ"מ בדין הציץ מרצה הא הקטרת העולה אינה מעכבת הכפרה, וכאן הא מיירי שהזריקה היתה כדין רק שהקטירו האימורים או איברי העולה בטומאה ויש לומר דנ"מ אם נדר עולה והתחייב בפי' באחריות עד אחר שיקטירוה. וכן בשלמים לגבי אימורים דבזה הוי הנ"מ דכיון שהציץ מרצה נפטר, ולפי"ז שוב יקשה דבזה איכא נ"מ דבעכו"ם לא הורצה, וכיון דעכו"ם נמי חייב מדין נדר לא נפטר אם הקטירו האברים בטומאה. עוד יש למצוא נ"מ בדין העור לכהנים לפי"מ דתנן בזבחים דף ק"ג ע"ב כל הקדשים שאירע בהם פסול קודם הפשטן אין עורותיהם לכהנים, ומסתבר דמה שעלו האברים על המזבח בדין אם עלו לא ירדו לא מהני שיהיה העור לכהנים, אבל מה דמהני ריצוי ציץ מסתבר דהוי כמו בעולה כשרה והעור לכהנים, והנ"מ הוא אם נטמאו האימורים והאברים אחר זריקת הדם דכבר היתה הרצאה גם על העור ולפי"ז איכא נ"מ בעכו"ם דכיון שאין הציץ מרצה אין העור לכהנים. ונראה דמה דבעכו"ם אין הציץ מרצה הא ילפינן מהא דכתיב לרצון להם, ודרשינן ולא לעכו"ם וא"כ יש לומר דקרא הוא דקרבן עכו"ם אינו מרצה ציץ שיהיה לו לרצון, וממילא אם יש טומאה בדם ונטמא הדם וכיון דהזריקה אינה מרצה אין מקטירים העולה כיון דלא הורצה בזריקה והוי כמו לפני זריקה, אבל אם הזריקה היתה כדין ונטמאו איברי העולה דהנ"מ הוא למזבח, אבל לא שייך זה לדין ריצוי לגבי העכו"ם, א"כ בזה לא שייך לדין לרצון להם ולא לעכו"ם, כיון שאין הדין לגבי הרצאת העכו"ם בהקרבן אלא לגבי המזבח אם היתה בדיעבד הקטרה כשרה, ולפי"ז נאמר דאף שאנו דנים עכשיו לגבי העכו"ם אם נדר שיתחייב באחריות עד אחר ההקטרה, מ"מ אינו שייך זה לדין לרצון להם ולא לעכו"ם, כיון דלאו בהרצאת הקרבן לגבי העכו"ם תליא, אלא אם היתה הקטרה כשרה על המזבח, וכיון שהציץ מרצה לגבי המזבח והיתה הקטרה כשרה ממילא גם העכו"ם נפטר מאחריות. ובמה שכתבתי דנ"מ לדין העור לכהנים ודאי מיושב בזה כיון דאין הדין בדין הרצאה לגבי העכו"ם, והנה אמרו לי עוד איזה נ"מ בדין זה שכתב הרמב"ם לגבי האימורים והאברים דהציץ מרצה, אך בכל הנ"מ אינו אלא בדין האברים והאימורים ומיושב בדברינו. והנה במה שכתבתי דאף דילפינן מאיש איש דעכו"ם נודרים קרבן ומחוייב לקיים נדרו להביא הקרבן מ"מ עיקר דין כפרה ליכא בעכו"ם, ולכאורה יש ע"ז סתירה מהא דאמר הגמ' בריש תמורה דף ב' ע"ב בהקדיש עכו"ם להתכפר בה עכו"ם לא קא מיבעיא לי, ומוכח דאיכא דין כפרה בעכו"ם אך באמת עכ"פ עיקר דין חיוב כפרה לא שייך בעכו"ם ולא מצינו דשייך בעכו"ם גדר חיוב הבאת עולה אם לא נדר, ולכן בדין אם הציץ מרצה על קרבן הבא בטומאה של עכו"ם אין נ"מ לעכו"ם אם הורצה או לא הורצה ושפיר כתבנו דעיקר דינו הוא הבאת העולה משום דאין עליו חיוב כפרת העולה, ונוכל לומר שהוא בגדר דאמר הגמ' גבי יורשים מקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא, דכפרה קבועה לא שייך בעכו"ם, ובזה מבואר דאף דאמר הגמ' דשייך גדר רצאה דאמר לרצון להם ולא לעכו"ם אבל גדר חיוב כפרה לא שייך בהם וכמש"כ.

וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל שנאמר בדם על הארץ תשפכנו כמים, דם שנשפך כמים הוא הנחשב כמים ומקבל טומאה, אבל דם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מקבל טומאה. הכ"מ הקשה מדתנן בפ' כיצד צולין דף פ' הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ומשמע דמדאורייתא טמא הדם מדקתני הציץ מרצה, והנה שם על הך מתני' כתב הרמב"ם בפיהמ"ש וז"ל ועוד יתבאר זה בסוף עדיות כי דם קדשים אינו נטמא וכי זה הדבר כולו הנמצא בטומאת הדם היא משנה ראשונה. אלא דקושיית הכ"מ יש לה מקום על סוגיית הגמ' שם בדף ט"ז דפריך מהברייתא דדם שנטמא. וכן מברייתא דעל מה הציץ מרצה ולא פריך ממתני'. ומבואר בזה מה שכתב הלח"מ על ד' הכ"מ תמיהני עליו מי אלימא מברייתא. דזהו גופא שהקשה הכ"מ למה פריך מברייתא ולא ממתני'. וצריך לומר דהגמ' סברה דמברייתא איכא טפי לאקשויי דהמשנה יש לומר שהיא משנה ראשונה. אבל הברייתא הוי סבר שהיא אחר עדות דיוסי בן יועזר ומזה בעי למיפרך על רב דאמר דכן ממש ומשני דגם הברייתא היא דלא כיוסי בן יועזר. והנה הלח"מ הקשה דמה שכתב הרמב"ם בפ"י מהל' טומאת אוכלין על משקי בית מטבחיא הדם והמים שאינן לא מתטמאין ולא מכשירים. שדבר זה הלכה מפי הקבלה. ומפורש דפסק כר"פ דאמר בפסחים דף ט"ז אפי' למ"ד טומאת משקין דאורייתא משקה בית מטבחייא הלכתא גמירי לה. וקשה מזה שכתב כאן דלדין דם נלמד מקרא דכתיב על הארץ תשפכנו כמים דדם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מקבל טומאה. והיינו שג"כ אינו מכשיר דעיקר דרשא איתא בגמ' על הכשר. וכתב הלח"מ דבאמת סובר הרמב"ם דלדין דם אינו מהלכא אלא מקרא. ולא ידעתי במה נתיישב לו תירוצו דהא להדיא כתב הרמב"ם שם בהל' טומאת אוכלים גם על הדם שדבר זה הלכה מפי הקבלה. אך באמת הדברים מבוארים בדברי הרמב"ם בפירושו לעדיות בפ' ח' משנה ד' במה דתנן שהעיד יוסי בן יועזר על משקי בית מטבחייא דאינון דכיין שכתב וז"ל ורצונו לומר במשקה בית מטבחייא הדם והמים וכו' ובטומאת משקין מחלוקת בין החכמים שיש מי שסובר שהוא דאורייתא. ויש מי שסובר שהוא דרבנן וכו'. אבל אפי' מי שאומר שטומאת משקין דאורייתא משקה בי מטבחייא דכן הלכתא גמירי לה. וכמו כן אותן המשקין אינן מכשירים לטומאה לא הדם ולא המים וכו'. ואמנם היות דם הקדשים לא יכשיר סמכוהו לזה שנאמר בדם חולין על הארץ תשפכנו כמים אמרו דם שנשפך כמים מכשיר וכו' ע"ש שהאריך. עכ"פ מבואר מדבריו דדרשא דדם שנשפך כמים הוא אסמכתא. ועיקר הדין שדם אינו לא מקבל טומאה ולא מכשיר הוא מהלכה. וזה אותה ההלכה שנאמרה ג"כ על המים של בית מטבחייא. רק שעל הדם סמכו חז"ל מקרא דעל הארץ תשפכנו כמים. ולכן בהל' טומאת אוכלים שכתב דין דם ומים ביחד כתב שדבר זה הוא הלכה מפי הקבלה. וכאן שהדין הוא בדם לבד כתב הלמוד מקרא דעל הארץ תשפכנו כמים. ובדין טומאת משקין שהוכיח הלח"מ מדבריו בפ"י הנ"ל שסובר דהוא דאורייתא מפורש כן בדבריו גם בפ"ב שם הל' י"ד שכתב וכן משקה שנסרח ונפסד ואינו ראוי לשתיית אדם אינו מקבל טומאה כדרך שאינו מכשיר שנאמר אשר ישתה והוא מד' התו"כ כמש"כ הכ"מ שם. ומה שהכריח להרמב"ם לומר דדרשא דעל הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים מכשיר הוא רק אסמכתא. זהו ממה שכתב שם אח"כ והואיל והדבר כן כל מה שבא במשנה מזכרון טומאת דם הקדשים ודאי אמרו אותו קודם עדות זו שהעיד בה ר' יוסי שמשקה בית מטבחייא טהור. ואם היינו אומרים שמה שמשקה במ"ט טהור ואינו מכשיר אינו אלא במשקין. אבל בדם אנו למדין זה מן התורה מדרשא דעל הארץ תשפכנו כמים כמו דאמר ר' יוחנן. א"כ קשה על ר' יוחנן מכל המשניות שמפורש דדם קדשים מקבל טומאה. ואין אנו יכולין לומר דהמשניות קודם עדותו של יוסי בן יועזר שהוא על כל המשקים וזה מהלכה. ואם על דם יש דרשא מקרא ע"כ דדם אינו מכלל עדותו. וא"כ קשה מה שמפורש במשנה דדם מקבל טומאה. ואין לחלק בין קבלת טומאה להכשר. ונאמר דהדרשה מקרא אינו אלא בדין הכשר. ובדין קבלת טומאה הוא מהלכה. דזה מוכרח מד' הגמ' דפסחים דט"ז דאמר ריב"ח משקין במ"ט לא דיין שהם דכן אלא שאין מכשירים. ואמר הגמ' על זה תרגמא על דם. דאמר רחב"א א"ר יוחנן מנין לדם קדשים שאינו מכשיר. שנאמר על הארץ תשפכנו כמים וכו'. ומוכח מד' הגמ' דדין הכשר ודין קבלת טומאה דין אחד. ועל זה למדו מקרא דר' יוחנן ומוכרח דשניהם מעדותו של יוסי בן יועזר. וכיון דעדותו הוא מהלכה ע"כ דדרשא דר' יוחנן על דם הוא אסמכתא.

ודם ששקעה עליו חמה ולא נזרק נפסל הזבח ואם זרקו לא הורצה. בפ"ד מהל' מעה"ק הל' א' כתב הרמב"ם כל הקרבנות אין מקריבים אותם אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה. לפיכך אין שוחטים זבחים אלא ביום. ואין זורקים דמים אלא ביום השחיטה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה ההקרבה. וכיון ששקעה החמה נפסל הדם. וזה מבואר בזבחים דף נ"ו ע"א דאמר רב יצחק בר אבודימי מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה שנאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל, ביום שאתה זובח אתה מקריב וכו'. ופירש"י והכי פירושה ביום הקריבו את זבחו שתהא הקרבה וזביחה ביום אחד, ולא מהניא ליה הלנה בראשו של מזבח לאכשורי לזריקה למחר. והיינו דבלילה בלאו קרא א"א לזרוק מקרא דביום צוותו. וממילא יפסל הדם בלינה לכן פי' לענין דלא מהני הלנה בראשו של מזבח. והקשו התוס' הניחא למ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח אלא למ"ד מועלת למה לי קרא. וחידש שם ר"ת שיש שתי שקיעות דשקיעת החמה לגבי כל הדברים שמצותם ביום וגם לגבי שבת הוא מסוף שקיעה ומקרא דביום הקריבו ילפינן דמתחלת שקיעה כבר נפסל הדם. וכבר חלקו הראשונים על שיטת ר"ת ומבואר בד' המהר"ם אלשקר בתשובה שדעת הגאונים והרמב"ם שתיכף כשמתכסה השמש ולא נראית זו היא השקיעה ומתחלת בין השמשות. והנה הבאתי שם בפ"ד מהל' מעה"ק מה שהעלה השאג"א דקרא דביום הקריבו את זבחו צריך לשלש מתנות שבחטאת דמקרא דביום צוותו לא נוכל ללמוד משום שאין זה עיקר הקרבת הקרבן דמשנתן מתנה אחת כיפר והארכתי שם בזה. אכן כשעיינתי עתה ראיתי דאף דיש ליישב בדבריו מה דצריך קרא דביום הקריבו את זבחו, אבל בדברי הרמב"ם שכתב בסתם ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה קשה לבאר כן דמשמע דלעיקר דין זריקת דם דפסול מששקעה החמה צריך לקרא דביום הקריבו, ונראה עפ"מ שאמרתי מכבר וכיונתי בזה לדברי הגאון בעל בנין עולם בספרו סדר זמנים על דיני בין השמשות, לבאר מה דאמר הגמ' בריש פסחים ותסברא ולחושך קרא לילה ה"נ למחשיך ובא קרא לילה והא קיי"ל דעד צה"כ יממא הוא, וקשה להשיטות דתיכף מהתכסות השמש הוי בה"ש וזהו מחשיך ובא, ואיך אמר דקיי"ל יממא הוא, ואמרתי בזה דיש שני דינים בדין יום דמה דצריך דין יום לכל המצות הצריכים יום בזה באמת עד צה"כ יום ואין ספק של בין השמשות, ומה דאמרינן דבין השמשות הוי ספק זהו במה שנוגע לחלופי הימים דזה תלוי בדין ערב כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, ולכן לדין שבת דכתיב מערב עד ערב תשבתו שבתכם הוי דין בין השמשות תיכף מתחלת שקיעה, וכן לענין ראיות של זב וזבה וספירת ימי נדה וזבה ויולדת ולכל דינים התלויים בחלופי ימים. ולפי"ז מיושב דמדין ביום צוותו לא היינו ממעטין אלא משעת צה"כ שכבר לא נקרא יום, אבל מתחלת שקיעה כל זמן בהש"מ היה מותר לזרוק דמים וזה למדנו מקרא דביום הקריבו את זבחו דביום שאתה זובח אתה מקריב, וזה תלוי כבר בדין חלופי הימים, ולכן מתחלת שקיעה שכבר נעשה דין ספק בהש"מ אינו ביום שאתה זובח. אלא שבלא תי' השאג"א דנ"מ לשלש מתנות שבחטאת לא נוכל ליישב כיון דמוכח בגמ' דהך קרא מיותר לדרשא זו, וכיון דבהש"מ הוי ספק קשה איצטריך קרא למעוטי ספיקא. לכן יש לומר דעיקר קרא צריך לשלש מתנות שבחטאת. אבל להלכה צריך הך קרא לעיקר דין פסול דם משקה"ח דאי לאו קרא לא היה פסול עד זמן צה"כ. ואף דלפי"ז למה פסול אם נשחט אחר בהש"מ וזרק תיכף קודם צה"כ. כיון דאמרינן דלדין יום הוא עד צה"כ. אך זה אינו דתיכף אחר ביאת השמש כל רגע ורגע הוי ספק. ועיין בשבת דף ל"ד ובתוס' שם וא"כ אם שחט אחר ביאת השמש נפסל הדם דשמא כבר אינו ביום שאתה זובח. ומבואר עכשיו דברי הרמב"ם שכתב מתחלה כל הקרבנות אין מקריבים אותם אלא ביום שנאמר ביום צוותו וכו' ואח"כ כתב לפיכך אין שוחטים וכו'. ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה שנאמר ביום הקריבו. והיינו דעיקר דין שאין מקריבים אלא ביום נלמד מביום צוותו. אלא דמשום טעם זה היה אפשר להקריב עד צה"כ. אבל כיון דילפינן מביום הקריבו דצריך לזרוק ביום הזביחה. לכן מששקעה חמה נפסל הדם דכבר הוי ספק בהש"מ דאפשר אינו ביום הזביחה. אכן זה קשה דבדברי הרמב"ם משמע דגם זה שאין שוחטים אלא ביום נלמד מקרא דביום צוותו. ובמגילה דף כ' למד הגמ' על סמיכה ושחיטה מקרא דביום זבחכם ועל קמיצה והקטרה מקרא דביום צוותו וכתבו שם התוס' אבל שחיטה לא מפקינן מהאי קרא דלא עבודה היא שהרי כשרה בזר וקרא משתעי בעבודה דכתיב להקריב קרבניהם. וצריך לומר דסובר הרמב"ם דגם לדין שחיטה היה אפשר ללמוד מביום צוותו דזהו תחלת הקרבה אלא דכיון דכתיב בשחיטה גופה ביום זבחכם למד הגמ' לשחיטה מהך קרא. ובמשנה תנן קודם לשחיטה ולמד הגמ' מביום זבחכם ואח"כ תנן לקמיצה והקטרה ולמד מביום צוותו. אבל אחר דאיכא קרא דביום צוותו יש ללמוד גם שחיטה מהך קרא. ויש סמך לזה ממה שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' תמידים ומוספים הל' ג' בדין השלמה שכתב ולא שוחטים קרבן אחר של בין הערבים. ובהך קרא דהשלמה הא כתיב והקטיר עליה חלבי השלמים ודרשינן עליה השלם כל הקרבנות כולם וקרא מיירי בקרבנות ומוכח דשחיטה הוא ג"כ תחלת הקרבנות, ועיין מה שכתבתי שם בד"ה ונראה. אכן צריך לבאר למה כתב הרמב"ם מתחלה הלמוד דאין מקריבין אלא ביום מקרא דביום צוותו דמזה אין ללמוד אלא אחר צה"כ, כיון דבאמת איכא למוד על זריקה מקרא דביום הקריבו דאחר שקה"ח אין מקריבים, ואם היה אפשר לומר דגבי קמיצה והקטרת הקומץ אין ללמוד מקרא דביום הקריבו דכתיב בזבח היה מיושב דצריך קרא דביום צוותו על קמיצה והקטרה, אבל א"א לומר כן דלהדיא איתא במנחות דף כ' ע"ב שכן נפסל בשקה"ח כמותה, ומוכח דגם קומץ נפסל בשקה"ח, וזהו משום דקמיצה כשחיטה והקטרת הקומץ כזריקה, ונראה דמה שהוצרך להביא קרא דביום צוותו הוא לדין שחיטה, ולכן כתב לפיכך אין שוחטים אלא ביום, ואף דגם בלא זה אם ישחוט אחר שקה"ח יפסל הדם נ"מ לדין עיבור צורה דאם נשחט בלילה הוי פסולו בגופו וישרף מיד, ואם משום זה שיהיה נפסל הדם הא צריך עיבור צורה כדתנן בדם ובבעלים תעובר צורתו.