Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit Chapter 11
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל המנחות שקמצן אחד מן הפסולין לעבודה הרי הם פסולות, וכן אם לקט הלבונה פסל אע"פ שלא קמץ. וכן אם לקט הלבונה, במנחות דף י"ג ע"ב איתא אמר ר' ינאי ליקוט לבונה בזר פסולה מ"ט אמר ר' ירמיה משום הולכה נגעו בה קסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה, והולכה בזר פסולה, ולפי"ז תמה המל"מ דהא פסק הרמב"ם בפ"א דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, ומזה תמה גם על מה שכתב הרמב"ם בפי"ז הל' ז' דטבילת אצבע בדם חטאות הפנימית מפגלת, ובזבחים דף י"ג מבואר דהוא מגדר הולכה, וכיון דהרמב"ם סובר דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, למה פסק דפוסל בטבילת אצבע, איברא דבמה דאמר ר' ירמי' במנחות דמשום הולכה נגעו בה, וקסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה כתבו שם התוס' וז"ל בזבחים די"ג אמר שמעתי שטבילת אצבע מפגלת וחד טעמא הוא דמסיק עלה אף אנן נמי תנינא כי הכא, ואפ"ה לא קאמר עלה קסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה, וכתב ע"ז המל"מ דכונת התוס' שלא לגרוס גם במנחות הך "וקסבר" כמו דליתא כן בזבחים, אלא דכיון דלא סגי דלא עביד ע"כ עבודה חשובה היא, ומה דאמר ע"כ היינו הולכה זהו משום דלא מצינו אלא ד' עבודות, וליקוט לבונה וטבילת אצבע דומים להולכה, ע"כ תורף ד' המל"מ. והנה מלבד שקשה לחדש גירסא שלא מצינו, והתוס' עמדו רק בזה מה דלא אמר בזבחים כן, אבל לא כתבו שלא לגרוס כאן, מלבד זה לא יישב המל"מ דעכ"פ כיון דאין לנו אלא הני ד' עבודות וכיון דמשום הולכה א"א לפסול דהוי הולכה שלא ברגל מאיזה צד אחר נאמר דהוי עבודה ופוסלת בזר ובפגול. והנראה בזה ומקודם ליישב קושיית התוס' דגבי ליקוט לבונה אמרינן דתליא אם הולכה שלא ברגל הוי הולכה, וגבי טבילת אצבע לא אמרינן דתליא בזה, דיש לומר דגבי טבילת אצבע כיון דכתיב וטבל וע"כ עבודה היא וא"א שתהי' עבודה חוץ מהולכה דקבלה א"א שכבר נתקבל בכלי, אלא דמה דאמרינן דטבילת אצבע הוי הולכה אין זה כפשוטו משום שמוליך באצבעו את הדם למזבח, דעיקר טבילת אצבע הוא מה שמוריד אצבעו לתוך מזרק הדם, ולא מה שמוציא אצבעו עם דם מהמזרק שלשון טבילה הוא ההורדה, וא"כ בשעת הטבילה אין בזה אכתי שום קירוב למזבח, אלא דע"י זה יוכל להוציא אצבעו ולקרב הדם למזבח, וכיון דאין זה הולכה ממש אלא דמכיון דכתיב וטבל אחשבה תורה לטבילה זו לעבודה, והוי מגדר הולכה משום דהוי בהכרח סיוע לזריקה כמו הולכה דהוי סיוע לזריקה, לכן אין זה תלוי בדין הולכה שלא ברגל אי הוי הולכה, דבהולכה ממש שפיר אמרינן דלא מיקרי אלא ברגל, ויכול לעשות ההולכה ברגל, אבל כאן אין זה הולכה ממש רק דאחשבה תורה בגדר הולכה, משום שהוא מעשה מוכרחת לאפשרות זריקה כמו הולכה. ובזה מיושב מה שהקשה השטמ"ק בזבחים במה דאמר ה"נ כיון דלא סגי דלא עביד ע"כ היינו הולכה. דא"כ בחטאות החיצונות אף דלא כתיב וטבל אלא ולקח, מ"מ הא לא סגי דלא עביד, אבל לדברינו דבחטאות החיצונות דכתיב ולקח זהו על לקיחת דם החטאת באצבעו מהמזרק, וא"כ זהו הולכה ממש ואפשר שימשיך זו ההולכה ויוליך ברגל עד המזבח רק שאמרה תורה שיקח באצבעו ויזרוק, ולא יזרוק מהמזרק, וא"כ בזה שפיר דאי הולכה שלא ברגל לא הוי הולכה, גם טבילת אצבע לא הוי הולכה, ולדברינו יהי' חידוש דלמ"ד הולכה שלא ברגל הוי הולכה גם בחטאות החיצונות מפגלת טבילת אצבע. ועכשיו מיושב קושיית התוס' מה דגבי ליקוט לבונה תלי הגמ' בדין הולכה שלא ברגל, וגבי טבילת אצבע לא תלי הגמ' בזה, דגבי ליקוט לבונה פירש"י בהא דא"ר ירמיה משום הולכה נגעו בה, שזה שליקטה ונתנה לכהן מיעט בהילוך הכהן, א"כ זהו הולכה ממש, והולכה ממש צריכה להיות ברגל, אבל טבילת אצבע בחטאות הפנימות כבר בארנו דאינה הולכה ממש, אלא דחשיבא כמו הולכה, ולכן לא תליא בדין הולכה שלא ברגל. אכן צריכים אנו ליישב שיטת הרמב"ם דכיון דפסק דהולכה שלא ברגל לא הוי הולכה, איך פסק דליקוט לבונה בזר פסולה, ולכאורה יש לומר דלדידן דקיי"ל דהולכה שלב"ר ל"ה הולכה ע"כ נאמר דלא כר' ירמיה אלא דהוי קבלה, דהא עוד לא נתקבל הלבונה בכלי, שמקודם היתה מונחת על המנחה, ואין זה קבלה גמורה כמו דאיכא קבלה בכלי בקומץ אף שגם קודם קמיצה הי' מונח בכלי ועיין בסוטה דף י"ד ע"ב, אבל מהגמ' דזבחים שם דאמר על נותן בכלי דהוי קבלה, אף דאיהו קשקיל ורמי, דכיון דאידי ואידי מתן כלי וכו', ומוכח דביד א"א שיהי' כמו קבלה, ועוד דקבלה מצינו בדם אחר שחיטה, ובקומץ אחר קמיצה דהוי כמו שחיטה, אבל בלבונה לא הי' קמיצה, ולא דמי להולכה שכתבנו דעיקר הקירוב למזבח להקטרה הוי הולכה. דבהולכה יש לומר דלא צריך שיהי' אחר קמיצה. והנראה בזה דבפ' ט"ז הל' ז' כתב הרמב"ם חשב מחשבת הזמן בשעת קמיצה אבל לא בשעת ליקוט הלבונה, או שחשב מחשבת הזמן בשעת ליקוט הלבונה אבל לא בשעת קמיצה הרי זו פסולה, ואינה פיגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר שהוא הקומץ עם הלבונה בשעת קמיצת הקומץ וליקוט הלבונה, או בשעת נתינת שניהן בכלי או בשעת הולכתן, או בשעת זריקתן, ודברי הרמב"ם תמוהים כמו שתמה המל"מ שהוא נגד סוגיא מפורשת במנחות דף ט"ז דפליגי ר' יוחנן ור"ל אם פיגל בהולכת קומץ, דר' יוחנן אמר הולכה כקמיצה והוי עבודה שלימה ומפגלין בה דאין קמיצה בלבונה, ור"ל אמר הולכה כהקטרה, ולמ"ד אין מפגלין בחצי מתיר, אין מפגלין בהולכת קומץ בלא הולכת לבונה, ומבואר דבין לר' יוחנן בין לר"ל פיגל בקמיצה הוי פיגול דאין קמיצה בלבונה, וכמש"כ רש"י שם ובדף י"ד ע"א ד"ה ולאפוקי, ובתוס' דף י"ג ע"א ד"ה קמ"ל, וגם ר"ל סליק בקשיא מברייתא דתניא בד"א בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך דמהני פיגול בקמיצה לבד, אבל בא לו להקטרה וכו'. ונראה בזה וב"ה מצאתי כן בחק נתן דהרמב"ם סובר דהך ברייתא וכן ר' יוחנן ור"ל ע"כ סוברים דבלבונה ליכא קמיצה ומתן כלי, ולכן סגי במחשבה בקומץ לבד בכל ג' עבודות, אף למ"ד אין מפגלין בחצי מתיר, וכן פירש"י במה דאמר שם הגמ' הילוך דמתן כלי כשמוליכו ליתן לכלי דההיא עבודה שלימה דאין מתן כלי בעבודת לבונה, אבל הרמב"ם פסק בפי"ג מהל' מעה"ק הל' י"ב בסדר הבאת המנחה דמלקט את כל לבונתה ונותנה על הקומץ שבכלי ומעלהו על המזבח, וזהו מהברייתא דסוטה דף י"ד בסדר מנחות דתניא ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו, והגמ' למד זה מקרא דכתיב ואת כל הלבונה אשר על המנחה, והי' אפשר לפרש קרא שהלבונה תהי' על המנחה, אבל הברייתא דסוטה מפרש שהלבונה תהי' על קומץ המנחה, והרמב"ם הוסיף לפרש ונותנה על הקומץ שבכלי. ונמצא דלברייתא דסוטה דין הקומץ ודין הלבונה שוין, ולפי"ז מפרש הרמב"ם דליקוט הלבונה הוי כמו קמיצת הקומץ ובעינן מתן כלי, ומה שמעלה על המזבח זהו הולכה, ונמצא דהברייתא דסוטה והברייתא דמנחות פליגי, ופסק כברייתא דסוטה, וכיונתי בזה לד' החק נתן, אלא דהחק נתן לא סיים בדבריו מאיזה טעם פסק הרמב"ם כהברייתא דסוטה, ולא כהברייתא דמנחות דסברי כן ר' יוחנן ור"ל. אכן לפימש"כ דזהו ממה שקשה על הרמב"ם איך פסק כר' ינאי דליקוט לבונה בזר פסולה, כיון דקיי"ל הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, אבל לפי"ז מיושב דסובר הרמב"ם דברייתא דסוטה ודמנחות פליגי, ומה דאמר ר' ירמי' משום הולכה נגעו בה זהו להברייתא דמנחות דסברה דליכא מתן כלי בלבונה ומשום דליכא קמיצה, וכמו שכתבנו דבלא קמיצה דהוי כמו שחיטה ליכא קבלה וליקוט לבונה לא דמי לקמיצה, ותחלת נתינת הלבונה על המנחה ודאי הוא בכלי, ואנו דנין על קבלה שניה בכלי לאחר ליקוט הלבונה, וכמו בקומץ לאחר קמיצה, ולכן מה דאמר ר' ינאי ליקוט לבונה בזר פסולה ע"כ דהוא משום הולכה, והיינו שבהליקוט לבונה מקרבה למזבח והוי הולכה וכבר כתבנו דבהולכה למזבח אף דלא הי' מקודם קמיצה וקבלה יש לומר דחשיב הולכה, אלא דהוא הולכה שלא ברגל, וע"כ דר' ינאי סבר הולכה שלא ברגל הוי הולכה, אבל לדידן דקיי"ל דהולכה שלא ברגל לא הוי הולכה, ולא ניחא להרמב"ם לאוקמי דר' ינאי שלא כהלכה, לכן ע"כ דר' ינאי סבר כהברייתא דסוטה דבלבונה איכא קבלה בכלי, ומשום דליקוט לבונה חשיב כמו קמיצה, וכיון שכן אין חילוק בין קומץ ללבונה, וכמו שיש ד' עבודות בקומץ, ה"נ יש ד' עבודות בלבונה, ולכן ליקוט לבונה בזר פסולה משום דהוי כמו קמיצה בזר, ולא משום הולכה כיון דהולכה שלא ברגל לא הוי הולכה, וכיון דר' ינאי סבר כברייתא דסוטה פסק הרמב"ם כן, וכמו שכתב כן החק נתן, והאריך שם ליישב גם הא דתנן בריש פ"ב הקומץ את המנחה וכו' מודה ר' יוסי שהוא פיגול, וכתב שם דר' יוסי סבר כברייתא דמנחות ולא כברייתא דסוטה, וזה דחוק לאוקמי מתני' בהא דר' יוסי שלא כהלכה, אף שכתב דחכמים סברי כברייתא דסוטה דחוק לעשות פלוגתא זו במתני'. ונראה דהרמב"ם מפרש דר' יוסי לא קאי על פיגל בעבודת הקומץ ולא בעבודת הלבונה, דבזה ודאי אינו מודה וסבר כרבנן שאין מפגלין בחצי מתיר, והא דאמר מודה ר' יוסי זהו במחשבת אכילה או הקטרה דלא נימא דצריך הוא שיפגל במחשבה באכילת שתיהן, ואף דבלבונה ליכא אכילה יפגל בהקטרת שתיהן או באכילת שירי מנחה ובהקטרת לבונה, ובזה הוא דתנן דזה לא שייך להא דאין מפגלין בחצי מתיר, וכדפירש"י בדף י"ד ע"א בד"ה ולאפוקי שכתב ואי קשיא וכו' לאו פירכא היא דהתם חישב על חצי מתיר בשעת עבודה שלימה וכו', ומה דאמר הגמ' משום דקא בעי למיתני סיפא להקטיר לבונתה למחר, ר' יוסי אומר פסול ואין בו כרת, מהו דתימא טעמא דר' יוסי משום דסבר אין מפגלין בחצי מתיר אינו מפרש הרמב"ם כפי' התוס' שם בד"ה קמ"ל שהיינו סוברים דטעמא דר' יוסי משום דאין מפגלין בחצי מתיר משום דפיגל בעבודת קומץ ולא בעבודת לבונה, וכתבו משום דבלבונה ליכא קמיצה, אבל הרמב"ם אינו מפרש כן דודאי אנו צריכין לאוקמי מתני' כהלכה כברייתא דסוטה, אלא שכונת הגמ' שהיינו סוברים דהחסרון בלהקטיר לבונה למחר דאינו פיגול הוא משום שחשב בעבודת הקומץ על הקטרת הלבונה, ולא חשב על הקטרת קומץ, וזהו אין מפגלין בחצי מתיר שהי' צריך לחשוב על הקטרת שתיהן, ולזה אמר דדוקא במחשבת עבודה בעינן שיחשב בכל המתיר. אבל במחשבת אכילה או הקטרה מהני גם בהקטרת חצי מתיר, וכמש"כ רש"י בדף י"ד שהבאנו, וטעמא דר' יוסי בלהקטיר לבונתה הוא משום דאין מתיר מפגל את המתיר. והנה במה שבארנו דברי הרמב"ם פט"ז דסובר דאין מפגלין בחצי מתיר לגבי קומץ ולבונה בכל ד' עבודות עפ"מ דפליגי הברייתות דסוטה ודמנחות, אבל לא נתבאר דפליגי אלא בדין ליקוט לבונה ונתינה בכלי, דלהברייתא דסוטה הוי עבודה כמו קמיצת הקומץ ונתינתו בכלי, ועוד אינו מיושב בדין הולכה דהא בהולכה פריך הגמ' במנחות על טעמא דר' יוחנן דאמר הולכה כקמיצה, דהאיכא הולכה דלבונה, ואמר רבא קסבר ר' יוחנן כל עבודה שאינה מתרת עבודה חשובה הוא לפגל עליה בפני עצמה, וא"כ בדין הולכה לא שייך לפלוגתא דברייתא דמנחות וברייתא דסוטה, ואין לנו טעם למה פסק הרמב"ם דלא כר' יוחנן דודאי הלכה כמותו נגד ר"ל. אכן ראיתי בחדושי הרשב"א בהך סוגיא במה דאמר רבא דר' יוחנן סבר כל עבודה שאינה מתרת עבודה חשובה הוא לפגל עליה בפני עצמה, ומביא פירש"י שכתב כגון הולכה דלא מעכבא דאפשר להושיטו זה לזה, וכתב וקשיא דאדרבא מהאי טעמא דאינה מעכבת ואפשר לבטלה הו"ל לומר דאין מפגלין בה, ועוד הו"ל לר' יוחנן לומר דפיגל בהולכת לבונה נמי הוי פיגול, ומשמע דלא אמר ר' יוחנן דמפגל אלא בהולכת קומץ כדפירש"י פיגל בהולכה בקומץ, וכתב בזה דטעמא משום דאפשר לבטלה לא בעי כוליה מתיר ולרבנן אף דאפשר לבטלה מפגלין, מ"מ כיון דמאי דמפגלין הוא משום דמיקריא עבודה, יש לומר דמפגל בכל מה דמיקריא עבודה, ודוקא הולכת קומץ מיקרי עבודה משום דעבד ליה מתן כלי וקידוש קומץ באותו כלי, ובאותו כלי שנתנו וקדשו מוליכו להקטיר הילכך עבודה היא, אבל לבונה דלא עביד ליה מתן כלי וקידוש אין הולכתה הולכה דתתקרי הולכה לפגל בה, ע"ש שהאריך בזה ולדבריו תליא הולכה בדין קבלה דדוקא במה שנתקדש בכלי אחר קמיצה בזה פוסלת הולכה, ולפי"ז מיושב דכיון דשיטת הרמב"ם דליקוט לבונה הוי כמו קמיצה וצריך קבלה וקידוש אח"כ בכלי, לכן ההולכה חשובה לפגל, ולכן אין מפגלין בהולכת קומץ לבד. אמנם קשה לד' הרשב"א דהולכת לבונה לא הוי עבודה כיון דלא עביד לה מתן כלי וקידוש, דא"כ אמאי אמר ר' ינאי דזר שליקט את הלבונה פסלה, ואמר ר' ירמי' משום הולכה נגעו בה כיון דהולכה לא הוי עבודה, ואפשר דליקוט הלבונה כיון דלא סגי דלא עביד הוי עבודה חשובה ופסולה בזר וגם מפגלין בה, ומה דסבר ר' יוחנן דהולכה כקמיצה משום שאפשר לבטלה היינו בהולכת הקומץ, וגם מה שכתב הרשב"א דהולכת הלבונה אין מפגלין בה היינו בהולכה ממש אחר ליקוט הלבונה. אכן בשיטת הרמב"ם א"א לפרש כפי' הרשב"א שהוא ע"פ פירש"י דהרמב"ם סובר דלהלכה לרבנן א"א לבטל הולכה, כמו שכתב בפ"א הל' כ"ג, וע"כ צ"ל דמפרש עבודה שאינה מתרת היינו שאינה עיקר המתיר כמו זריקה, וכן משמע בסוגיית הגמ', וא"כ לא מהני מה דלהלכה צריך בלבונה קבלת כלי, וגם דליקוט לבונה הוי כמו קמיצה דעכ"פ הא אינה מתרת, וצ"ע. והנה מקודם צריכים אנו לבאר דלר' יוחנן דבהולכה נמי מפגלין בקומץ לחוד משמע דהוא טעם רק על הולכה, אבל בקמיצה מה דלא אמרינן בזה אין מפגלין בחצי מתיר הוא כתחילת הסוגיא משום דבלבונה ליכא קמיצה, ומשום דקמיצה דהוי כמו שחיטה, אף דאינה עיקר המתרת, מ"מ אין אנו אומרים דקמיצה לא הוי מתרת כיון דזהו עיקר תחלת עבודת המנחה וכן הוא בשחיטה, ומה דפריך אביי משחט א' מן הכבשים דעבודה שאינה מתרתה, נראה דעל הכבשים גופא ודאי לא שייך לומר דשחיטה הוי עבודה שאינה מתרתה, וקושיית הגמ' הוא לגבי לחם, דשחיטת הכבשים הוי סבר דלגבי לחם אינה מתרתה דרק זריקת הדם מתיר את הלחם, ומה דפריך מהקדים מולים לערלים דבמפגלין בחצי מתיר פליגי, דזהו בשחיטה, נראה דזהו דוקא בשחיטת סימן אחד, דאף דישנה לשחיטה מתוע"ס אבל עכ"פ סימן אחד אינו מתיר, אבל שחיטה שלימה ודאי הוי מתרת וה"נ קמיצה. ולפי"ז נראה דיש לומר דבמתני' הא תנן פלוגתא דר"מ וחכמים בסתם, ויש לומר דהיינו בכל ד' עבודות, ויש לומר דאינו אלא בהקטרה, ונמצא דדין הולכה ג"כ תלוי בזה דאם נאמר כברייתא דמנחות דבלבונה ליכא קמיצה וקבלת כלי, יש לומר כסברת רבא אליבא דר' יוחנן דהולכה כיון דאינה מתרת אין בזה דין חצי מתיר ומפגלת בהולכת קמיצה לחוד, ומה דתנן פיגל בקומץ היינו בהקטרה ואפשר שזהו שהכריחו לר' יוחנן לחדש סברא זו ולומר הולכה כקמיצה, דכיון דתנן סתמא לא נוכל לפרש לצדדין, וכיון דלא קאי על קמיצה ונתינה בכלי ה"נ לא קאי על הולכה ולא קאי אלא על הקטרה, אבל לברייתא דסוטה דפסק כן הרמב"ם ובלבונה איכא נמי ד' עבודות כמו בקומץ, א"כ על קמיצת הקומץ ודאי קאי נמי הפלוגתא, ואפשר דגם בקבלה בכלי שמקדש הקומץ, וא"כ לא נוכל לומר דקאי רק על הקטרת הקומץ כסברת הברייתא דמנחות, לכן ע"כ דקאי על כל ד' עבודות ולא נוכל לחדש כסברת ר' יוחנן וגם בעבודה שאינה מתרת איכא דין דאין מפגלין בחצי מתיר. והנה במה שכתבתי דלהרמב"ם א"א לפרש כפירש"י בהא דאמר רבא קסבר ר' יוחנן כל עבודה שאינה מתרת, דזהו הולכה דלא מעכבא דאפשר להושיט מזה לזה, דלשיטת הרמב"ם דבדם מעכב אם לא עשה הולכה וה"נ בקומץ, ראיתי אח"כ שכבר עמד בזה כאן המל"מ ומסתפק אי דמי בזה קומץ לדם, והוכיח מדברי רש"י אלו דבקומץ לא מעכב אם הקטיר בלא הולכה ונשאר בספק, אכן נראה דבפשוטו כיון דילפינן קומץ מדם ואיכא ביה ד' עבודות, קמיצה וקבלת כלי והולכה והקטרה ודאי אין נ"מ, ומה שהוכיח מפירש"י ודאי רש"י אינו סובר כהרמב"ם, ולהלכה דקיי"ל כרבנן באמת אפשר לבטל הולכה ברגל, אלא דסוברים חכמים דאף דאפשר לבטלה הוי עבודה ופסיל בה מחשבה כיון דעכשיו עשה הולכה חשיבא עבודה, אלא דזה תלוי בדין הולכה זוטרתי שהיא הולכה שלא ברגל, דללשון ראשון דגורס רש"י בדף ט"ו דכו"ע ל"פ דפסלה, א"כ לא יתיישב דכיון דגם בהולכה שלא ברגל הוי הולכה, וא"כ א"א לבטל הולכה, וע"כ דרש"י כאן גבי קומץ קאי לגירסא הב' דכו"ע ל"פ דלא פסלה, וכפירש"י שם דלאו כלום היא ואין שם הולכה עליה, אלא כולה צורך זריקה, והא לא הוי בדעתיה למיחשב אזריקה אלא אהולכה, ומוכח דעכ"פ הקרבן כשר אף שלא היה הולכה. ואף דבריש סוגיא מוקמינן בדניידי ע"כ דבעי לשנויי אפי' אי נימא דהולכה שלא ברגל פסולה וכעולא, וכן פירש"י להדיא בהא דאמר עולא הולכה שלא ברגל פסולה, וז"ל ואפי' עשאה כהן פוסלת הדם, וההיא דפסחים בדניידי כדשנינן, עכ"ל, וכיון דאיתותב עולא לא ס"ל להלכה אלא דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, אבל אין הקרבן נפסל בלא הולכה, וזהו דמודים חכמים דהולכה אפשר לבטלה, ומ"מ סברי דאף דאפשר לבטלה פסלה בה מחשבה, וכן מבואר מד' רש"י בדף ד' במה דאמר הגמ' תאמר בהולכה שאפשר לבטלה פירש"י הולכה אפשר לבטלה, שאם רצה לשחוט בצד המזבח וזורק כדתנן במתני' דף י"ג, ומוכח דכן הוא גם להלכה לרבנן, ולהרמב"ם צריך לפרש דמעיקר עשיית הקרבן הי' אפשר לבטלה, וכבר כתבנו מזה בפ"א דהרמב"ם מפרש דגם בזה פליגי ר"ש ורבנן אם אפשר לבטלה, ורבנן סברי דא"א לבטלה, אבל רש"י סובר דבאמת אפשר לבטלה ומ"מ הוי עבודה, אלא דסובר רש"י דיש חילוק בין פסול מחשבה ובין דין חצי מתיר לגבי דין אין מפגלין, דאף דגבי פסול מחשבה גם הולכה שלא ברגל הוי עבודה, אבל בדין חצי מתיר כיון דאפשר בלא הולכה אין אנו אומרים דהולכת הקומץ הוי חצי מתיר משום דאיכא נמי הולכת לבונה, כיון דאפשר הקטרת הלבונה בלא הולכה כלל, וזהו סברא דרבא לר' יוחנן דעבודה שאינה מתרת היינו שאינה מוכרחה להיתר הקרבן הוי עבודה חשובה לפגל עליה בפ"ע. והנה הבאתי כאן דברי רש"י דאוקימתת הגמ' בדניידי הוא רק לעולא דסבר הולכה שלא ברגל פסלה, ומיושב לרש"י דלהלכה לא צריך לאוקמי בדניידי, אבל לשיטת הרמב"ם דאם עשה הולכה שלא ברגל וזרק הקרבן פסול, א"כ קשה מה שהביא בהל' ק"פ פ"א הל' י"ד הא דקבל הכהן ונתנו לחבירו וחבירו לחבירו וכו', ולא כתב דהוא בדניידי כדמוקים בגמ' בזבחים שם, ועמד בזה הלח"מ שם וכתב שסמך על מה שכתב כאן בפ"א דבהולכה שלא ברגל פסול וע"כ בדניידי, ונראה דלאוקמי בדניידי כולם זהו דוחק שהי' לו להרמב"ם לפרש כדמוקים בגמ', אבל אין צריך לזה דבזה גם הרמב"ם מפרש כרש"י דקושיית הגמ' והתו' בדניידי הוא רק לעולא דסבר א"א לתקונה, דלדידי' אם עשה ההולכה במקצת עזרה שלא ברגל אף אם אח"כ הוליך בסוף העזרה ברגל פסול, אבל למ"ד אפשר לתקונה דמהני לתקן ולהחזיר ולהוליך ברגל ה"נ מהני אם יגמור ההולכה אח"כ ברגל ואינו פסול אלא אם עשה ההולכה בכל העזרה עד המזבח שלא ברגל וזרק מתוך הולכה זו, וכמש"כ כן הריב"א בש"מ שם בסוגיא הבאתי דבריו בפ"א, א"כ לא קשה כלל מה שכתב הרמב"ם לשון המשנה דפסחים כפשטה, ואף שכתב עד שיגיע הדם אצל כהן הקרוב למזבח, ולא כתב שזה הכהן צריך להוליך קצת ברגל, דזה לא קשה דכהן האחרון ודאי שיעשה כהלכה ויוליך מעט ברגל, ובזה שפיר סומך הרמב"ם על זה שכתב בפ"א דכהן שקיבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח פסול, והגמ' דמוקים בדניידי כולהו הוא רק לעולא, אבל לדידן לא צריך לאוקמי בדניידי וכנ"ל.
נתפזר הקומץ על גבי הרצפה יחזור ויאספנו. כתב הכ"מ מצאתי כתוב מ"ש נתפזר הקומץ על הרצפה יחזור ויאספנו, מיירי שנתפזר אחר שנתנו לכלי שרת, אבל אם קמץ ונפל מידו לארץ פסול כמו שהוא דין הדם, והנה מסתימת לשון הרמב"ם משמע דבכל גווני יחזור ויאספנו, אמנם ד' הכ"מ ברורים שהוא גמ' מפורשת במנחות דף כ"ו גבי קמץ בימינו ונתן לשמאלו דחכ"א כיון שנתנו לשמאלו פסלתו מתנתו, ואמר הגמ' מ"ט משום דבעי קדושה בכלי שרת, וכיון שנתנו לשמאל נעשה כדם שנשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו שפסול, א"כ בודאי נתפזר הקומץ על הרצפה קודם שנתנו בכלי שרת פסול, אך ד' הרמב"ם שסתם קשה. והנה דברי הרמב"ם הוא מהתוספתא פ"ה דמנחות כמש"כ הכ"מ, ועיינתי בתוספתא והכי איתא שם נתפזר הקומץ על הרצפה יחזור ויאספנו וכשר, עד שלא אספו וחשב עליו בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו אין בו משום פיגול, משאספו וחשב עליו חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת, והתוספתא מיירי שם בדין מחשבה דכשאינו ראוי לעבודה לא פסלה מחשבה, ומקמי הך בבא תני דין עד שלא נתן שמנה ולבונתה, ואחר הך בבא תני מנחת חוטא ומנחת קנאות עד שלא לקט הלבונה דלא מהני מחשבה, וא"כ עיקר הך בבא הוא לדין מחשבה, וזה פשוט דדין מחשבה הוא ע"כ אחר שנתקבל הקומץ בכלי, דגדר מחשבה שייך מגדר הולכה ודין הולכה לא שייך אלא אחר קבלה כמו בדם, וכן תנן במנחות דף י"ב כל הקומץ ונותן בכלי המוליך והמקטיר, וכיון דהולכה בקומץ הוא ודאי אחר קבלה בכלי, א"כ מה דתניא דלא מהני מחשבה קודם שאספו, ואחר שאספו מהני מחשבה, ודאי מיירי אחר שנתקבל בכלי, א"כ אין להוכיח כלל מסתימת התוספתא, כיון דעיקר הבבא דהוא לענין מחשבה ע"כ אחר שנתקבל בכלי, אבל ד' הרמב"ם שסתם ולא מיירי בדין מחשבה קשה: ונראה דהנה יש לדייק בלשון הברייתא במנחות דף כ"ו דתניא וחכ"א כיון שנתנו לשמאל פסלתו מתנתו, וכן הוא בתוספתא קמץ הכשר ונתן לפסול פסלתו מתנתו קמץ בכלי קודש ונתן בכלי חול פסלתו מתנתו, וכן הוא לשון הרמב"ם בהל' ב' קמץ הכשר ונתן לפסול קמץ בימינו ונתן לשמאלו ואח"כ נתנו לכלי, קמץ מכלי קודש ונתן לכלי חול פסל, דמשמע דבהנתינה פסל, וקשה דכיון דטעמא הוא משום דהוי כדם הנשפך מן הצואר על הרצפה ואספו שפסול שייך לומר פסול, ולא פסל, וגם לא פסלתו מתנתו, לכן יש לומר דיש חילוק בין דם שנשפך מצואר בהמה דא"א להכניס הדם בהורידין, ובין כשקמץ ונפל מידו כיון דכל זמן שלא קדשו בכלי עוד הוא צריך להחזיק הקומץ בידו, אפשר דאם נפל מידו דיכול לאספו שיהי' כבתחלה, ולכן דוקא אם נתן מידו לפסול, או לשמאל או לכלי חול דמדעתו הפסיק מה שהי' מחזיק הקומץ בידו אז פסול, ולכן שייך הלשון פסלתו מתנתו. אכן ביומא דף מ"ח איתא תנן נשפך הדם על הריצפה ואספו פסול וכו' בעי ר"פ נתפזר הקטורת ממלוא חפניו מהו ידו כצואר בהמה דמי ופסולה או דילמא ככלי שרת דמי ולא פסולה והתם נמי נותן מחפניו לכף, אך ראיתי בתוס' ישנים שכתבו וז"ל, תימה לרב ר' אלחנן מדשבקיה לקומץ ונקט קטורת משמע דבקומץ פשיטא ליה, ואי ילפינן מלא מלא מקומץ היינו הך, ואמר רבי דפשיטא דגבי קומץ הוי כצואר בהמה לפי שיש ד' עבודות במנחה כנגד ד' עבודות של דם, כדאמרינן במנחות דף י"ג, אבל בחפינה מיבעי ליה לפי שאין כלי לחפינה, אלא משום דלא אפשר כדלקמן בסמוך, והלכך לא דמיא ליה קמיצה שהיא במקום שחיטה, וקידוש בכלי הוא במקום קבלת דם עכ"ל, ומבואר דבנתפזר הקומץ על הרצפה ודאי פסול. אולם לפי סברת התוס' יש לצדד גם להפוך דזה דבחפינה לא מצינו שיהי' חיוב לקדש בכלי, ומה דנותן הקטורת לכף הוא רק משום דלא אפשר כדאמר בדף מ"ז, זה ודאי הוי סברא דבקמיצה ע"כ ידו כצואר בהמה ולא ככלי שרת, דהא צריך עוד קבלה בכלי שרת, ובחפינה מספקא לגמ', אבל לפי"מ שכתבנו דיש לומר דמשום זה שצריך עוד לקדשו בכלי שרת, לכן דוקא כשנתן לפסול או לשמאל פסלתו מתנתו שהפסיק מה שהי' מחזיק הקומץ בידו, אבל אם נפל מאליו ונתפזר כיון דלא דמי לדם שאי אפשר להכניס הדם בהצואר, והכא אפשר להחזיר ולהכניס הקומץ בידו אין בזה פסול, א"כ לפי"ז אפשר לומר להיפוך דגבי חפינה כיון דכתיב מלא חפניו והביא ואם נימא דידו כצואר בהמה א"כ אין צריך להיות הפסק עד ההבאה להיכל ולהקטיר, אלא דמ"מ כיון דעכ"פ מוכרח הוא ליתן הקטורת אחר החפינה לכף לא נוכל לומר דחפניו הוו כל הזמן כצואר בהמה, כיון שמדעת צריך להפסיק וליתן לכף, ומ"מ סבר הגמ' דהפסק אחר מה שאינו מוכרח להפסיק בשביל ההקטרה אפשר שיפסול, ואף דגבי קמיצה אמרינן רק משום דבעי לקדושי בכלי והוי כנשפך מן הצואר קודם שנתנו לכלי שרת, והכא לא צריך לקידוש כלי שרת, מ"מ אין צריך להיות הפסק אחר מהחפינה לההקטרה בפנים על המחתה של הגחלים כדכתיב מלא חפניו והביא, ובזה א"א לומר שהמלא חפניו יש להם כל הזמן דין מלא חפניו, כיון שע"כ צריך להפסיק וליתן הקטורת להכף וכנ"ל לכן סבר הגמ' דאי מלא חפניו הם כצואר בהמה פסול בזה שנתפזר הקטורת על הרצפה. והנה כ"ז כתבתי לצדד מה שאפשר ליישב סתימת לשון הרמב"ם, אבל התוס' הרי סוברים כמש"כ הכ"מ וכן הביא הריטב"א ד' התוס' וכן כתב המאירי שם, ועיין מה שכתבתי בענין זה בפי"ג מהל' מעה"ק הל' י"ב.
עיין מה שכתבתי בפ"ב הל' כ"ד.
מנחת חוטא שנתן עליה שמן או על הקומץ שלה נפסלה נתן עליה לבונה ילקטנה, היתה שחוקה הרי זו פסולה מספק שהרי אי אפשר ללקט. הכ"מ הביא ד' הגמ' דאמר על בעיא דרבה בר רב הונא מאי הוי עלה אמר רנב"י תניא מנחת חוטא ומנחת קנאות וכו' ופירש"י אלמא מדאמר כל זמן שלבונה בתוכה פסולה היא ש"מ בלקיטה תליא מילתא, והיינו מדתניא שכל זמן שלא לוקט לא מהני מחשבת פיגול, וכתב הכ"מ דהרמב"ם לא גריס מאי הוי עלה וברייתא דמייתי הוא מילתא באפי נפשה, וכבר תמה הקרן אורה בזה דבמה דחה הכ"מ עיקר הראי' מהברייתא והרמב"ם הביאה בפט"ז הל' י' עיין מה שכתבו בזה הקרן אורה והשפת אמת ושו"ט ולא העלו ישוב בזה. והנה לבד מה דמוכח כן מהברייתא מהא דלא מהני מחשבת פיגול קודם ליקוט קשה דברי הרמב"ם כאן, דבהל' י"ג כתב אפי' נתן הלבונה על כל שהוא מן המנחה פסל עד שילקט, וכיון דכתב להדיא דעד שילקט פסולה, איך כתב כאן ה"ז פסולה מספק, דכיון דא"א ללקט הרי היא פסולה בודאי, ואין שום סברא לומר דמה שא"א ללקט מועיל שלא תהי' פסולה משום זה. והנראה בזה דהנה במה דמועיל ליקוט הלבונה יש להסתפק אם צריך שילקט כל הלבונה שלא ישאר כלום, או דכיון דבלבונה איכא שיעור כזית ובפחות מכזית ליכא לא חיוב ולא פסול, א"כ אם לקט עד שלא נשאר כזית כבר הוכשרה המנחה, ונראה דכיון דשיעור כזית ילפינן מדכתיב לא יתן ואין נתינה פחותה מכזית, ומה דמועיל ליקוט אינו מסברא לחוד אלא מקרא דכתיב כי חטאת, ופירש"י אפי' נתן עליה לבונה מיקרי חטאת ומכפרת, אלא דבשמן נתמעט מדכתיב היא, וע"ז תניא ומה ראית לפסול בשמן ולהכשיר בלבונה, פוסל אני בשמן שא"א ללקטה, ומכשיר אני בלבונה שאפשר ללקטה, וכ"ז שלא לקטה המנחה פסולה, ולכן תניא דלא מהני בה מחשבה, ולכן יש לומר דצריך ללקט כל הלבונה דדוקא בשעת נתינה איכא שיעור כזית, אבל לבטל מעשה הנתינה צריך ללקט כל הלבונה, כיון דבכל קורט וקורט עבר בלא יתן צריך לתקן את כל הנתינה, וכן מוכח מסתימת לשון הרמב"ם שכתב בסתם ילקטנה, וכן בהל' י"ג פסל עד שילקט, ובהל' י"ב הא כתב ואינו פוסל הלבונה עד שיתן כזית, ולמה כתב בסתם עד שילקט, ולא כתב שילקט עד שלא ישאר כזית, וע"כ דצריך ללקט כל הלבונה. ואף דבעיית הגמ' בלבונה שחוקה הוא בטעמא דלבונה חלוקה משמן ולא נפסלה המנחה, אם משום דאפשר ללקט ובלבונה שחוקה א"א ללקט, או משום דלא מיבלעא והא נמי לא מיבלעא, וגבי שמן שאנו אומרים דא"א ללקט הא א"א כלל ללקט דכמה שישאר פסול דבשמן פסול בכל שהו, א"כ מנלן ללמוד מזה דבלבונה שחוקה אף דאפשר ללקט עד שלא ישאר כזית יהי' פסול, אלא דמ"מ יש לומר כן, כיון דדין כזית נאמר בשעת נתינה, וטעם החילוק בין שמן ללבונה נאמר משום דבלבונה אפשר ללקט ולתקן שיהי' כמו שלא נתן, א"כ בלבונה שחוקה אף דאפשר למעט אבל א"א לתקן. ועכשיו מיושב דמה דהרמב"ם כתב דבהיתה שחוקה אינה פסולה אלא מספק, היינו בנתן לבונה שחוקה ויכול ללקט קצת מלמעלה ולא ישאר כזית רק ללקט כולו א"א, דבא"א ללקט כלל או דעכ"פ ישאר כזית הא כתב בהל' י"ג דפסולה עד שילקט, ומיושב ד' הכ"מ דאינו גורס מאי הוי עלה דכל זמן שלא ליקט כלל ודאי פסול, ובעיית הגמ' הוא רק היכי דלא נשאר כזית, ומ"מ בעי דאם נימא דלענין זה הוא כשמן שכבר נעשה דין פסול כיון דא"א לתקן, א"כ אף שמיעט מכזית ג"כ פסולה המנחה וכמש"כ, אבל אם יש על המנחה כזית כל זמן שלא ליקט ודאי פסולה גם בלבונה שאינה שחוקה, וזהו מה דתניא דכל זמן שלא ליקט לא מהני מחשבת חוץ לזמנו לפגל. והנה במה דתניא בזה שהוא פסול כתבו דזהו משום דנקמצה בפסול, ולכאורה אינו מיושב דהא במחשבת מנחה יש גם הולכה, ואם קמץ קודם שנתן הלבונה ואחר שנתן הוליך במחשבה פסולה כיון דאחר שילקט הלבונה יוכשר הקומץ, א"כ למה יפסול כשהוליך עם הלבונה דהא בהולכה שאינה כשרה אפשר לתקן, אבל באמת לא קשה דדוקא בהולכה שלא ברגל שההולכה אינה קרויה הולכה בזה אפשר לתקן, אבל בהולכת זר הא קיי"ל דא"א לתקן א"כ ה"נ כשעשה הולכה כשהלבונה על הקומץ כבר נפסל בזה וא"א לתקן.
הפריש שני קמצים למנחה אחת ואבד אחד מהן קודם קמיצה לא הוקבע, לאחר קמיצה הוקבע ופסולה שהרי ריבה לבונתה, וכן אם הפריש ארבעה קמצים לשני בזיכי לחם ואבדו שנים מהם קודם סלוק הבזיכים לא הוקבעו וכשרים, לאחר סלוק הבזיכים הוקבעו ופסולים מפני הרבוי. שהרי ריבה לבונתה, במנחות דף י"א במתני' תנן ריבה שמנה חיסר שמנה חיסר לבונתה פסולה, ובגמ' היכי דמי ריבה שמנה, אמר ר"א כגון שהפריש לה שני לוגין, וכפי המבואר בסוגיא ובפירש"י הוא לרבותא דאפי' שני לוגין דהאי חזי לה והאי חזי לה מ"מ פסול, ודעת הרמב"ם בהל' ח' דדוקא בשני לוגין פסול, ועל הא דתנן חיסר לבונתה פריך בגמ' הא יתיר כשרה והתניא יתיר פסולה, אמר רמב"ח כגון שהפריש לה שני קמצין, ומפרש רש"י בלשון א' דדוקא בשני קמצין פסולה, והקשו בתוס' ללשון א' דהא גבי שני לוגין משמע בגמ' דבשני לוגין יש להכשיר יותר, הואיל והאי חזי לה והאי חזי לה, ועוד דאמר אח"כ הפריש לה שני קמצין ואבד אחד מהן, קודם קמיצה לא הוקבעו אחר קמיצה הוקבעו, וכיון דגם בלא אבד פסולה אמאי נקט אבד, לכן מפרשים כפי' ב', ואבד דפסול הוא משום חסר, והנה הרמב"ם מפרש גבי שני קמצין כלשון א' דרש"י, ומה דאמר אבד קודם קמיצה לא הוקבעו, היינו דמשום זה כשרה כיון דבשעת קמיצת הקומץ לא הי' אלא קומץ אחד של לבונה. אכן קשה לדעת הרמב"ם כיון דלשיטתו ריבה שמנה וריבה לבונתה שוין ודין אחד להם, דריבה שמנה לא נפסל אלא בהפריש לה ב' לוגין, וכן ריבה לבונתה לא נפסל אלא בהפריש לה ב' קמצין, א"כ למה תנן ריבה שמנה ולא תנן ריבה לבונתה כיון דשוין הן, ולפירש"י בלשון א' מיושב דהא סובר דבריבה שמנה פסול בכל גווני אפי' בהפריש מעט יותר ושני לוגין הוא לרבותא, וגבי ריבה לבונתה הוא דוקא בריבה לה שני קמצין, וכיון דבסתם ריבה לא נפסל בקמצין לכן לא תנן מזה במתני', אבל לשטת הרמב"ם קשה ועמד בזה הקרן אורה והקשה עוד יותר דבתוספתא תניא ריבה שמנה פסולה, ריבה לבונתה כשר, ובאיזה אופן חלוק לבונתה משמנה, ולא העלה ישוב לזה. ונראה דהחלוק בין ריבה שמנה לריבה לבונתה, הוא דבריבה שמנה תיכף מכיון שריבה שמן על המנחה בשני לוגין כבר נעשית המנחה רכה יותר מהראוי לה והוי פסלות בעיקר המנחה ונפסלה עוד קודם קמיצה, ולא אפשר אופן שתתכשר המנחה, ואף דאפשר שיוסיף עשרון סולת ויהי' לוג לכל עשרון, מ"מ אפשר דלא מהני כיון שכבר נעשית העיסה רכה, ומה שיוסיף סולת אפשר שלא יהי' נבלל כ"כ וישארו מקומות שהעיסה תשאר רכה, ולכן תיכף כשנתן עליה שני לוגין נפסלה עוד קודם קמיצה, אבל בלבונה הא אמר רמב"ח, שאם אבד אחד קודם קמיצה לא הוקבעו וכשרה, ולכן תנן ריבה שמנה ולא ריבה לבונתה, דבריבה שמנה נפסלה המנחה עוד קודם קמיצה וא"א לתקן, אבל בריבה לבונתה עוד לא נפסלה בהחלט, דהא אם אבד קודם קמיצה הוכשר. איברא דהא דהפריש לה שני לוגין דפסול משמע דהפרשה לחוד סגי לפסול, ואף דגבי חיסר לבונתה דבשני קורטין כשרה, כתב הרמב"ם בהל' ח' והוא שיהיו עליה שני קורטי לבונה ומפורש דצריך שיהיו על המנחה, צ"ל דזהו להכשיר צריך שיהיו לפחות שני קורטי לבונה על המנחה בשעת קמיצה, אבל בדין יתר לבונתה כיון שהפריש לה שני קומצי לבונה הוי יתר לבונתה, וזהו דאמר אח"כ רמב"ח ואבד אחד מהן קודם קמיצה לא הוקבעו דדוקא אבד, אבל מה שסילק מהמנחה קודם קמיצה קומץ אחד לא הוכשר בזה, דכיון שהפריש לה שני קומצין כבר נעשה בזה דין יתר לבונתה, ולפי"ז יקשה דנמצא דחמיר דין ריבה לבונתה מדין ריבה שמנה, דבריבה שמנה כתב הרמב"ם מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת וכו', ובאופן זה משמע דהכונה בהל' ט' ריבה שמנה שני לוגין לכל עשרון דהיינו שנתן על המנחה, ובד' הגמ' כמו דאמר גבי לבונה שהפריש לה שני קמצין, ה"נ גבי שמנה אמר שהפריש לה שני לוגין, וצ"ל דגבי שמנה כיון דעיקר שמן צריך להיות בלול בהמנחה, ואף דבילה אינה מעכבת אבל עכ"פ דרכו להיות נבלל קצת בהסולת ונעשה עיסה, לכן כל זמן שלא נתנו בעיסה אינו שייך להמנחה, אבל גבי לבונה עיקר צורכו להיות נקטר ואפי' בעצמו יכול להיות נקטר שלא עם הקומץ, כדאמר במנחות דף י"ג ע"ב ואי בעי האי מקטיר ברישא, ואי בעי האי מקטיר ברישא, אלא דהוא מצורף להמנחה וצריך לקמוץ הקומץ כשכבר הופרש הלבונה ונותנים הלבונה על המנחה קודם קמיצה אבל אין עיכוב שכל הלבונה המופרש שיהי' על המנחה רק שני קורטים לכן עיקר ריבה לבונתה מתחיל משעת הפרשה. אלא דמ"מ אינו מבואר מהיכן למד הרמב"ם כן מד' הגמ' דגבי מנחה לא נפסלה בהפריש לחוד, וגבי לבונה מתחיל הפסלות משעת הפרשה, אלא דאם אבד קודם קמיצה הוכשר, ונראה דסובר הרמב"ם דאם היינו אומרים דגבי לבונה הוי נמי כמו גבי שמן דעיקר ריבה לבונתה הוא כשהניח השני קומצין על המנחה, דא"כ למה צריך שיהי' אבד קודם קמיצה שיוכשר, והו"ל לומר שאם סילק קומץ לבונה אחד מהמנחה קודם קמיצה הוכשר, אבל גבי מנחה כיון דלא איתמר לומר שאם אבד לוג אחד קודם קמיצה הוכשר, מוכח דאם הפריש שני לוגין והניח על הסולת רק לוג אחד, והשני הי' רק דעתו להניח דבזה לא הותחל הפסלות כלל, דגבי שמן כל פסלות דריבה שמנה הוא רק כשהוא על הסולת, לכן לא הזכיר בשמן הדין דהפריש לה שני לוגין, אלא שריבה לה שני לוגין והיינו שנתנם על המנחה כמו בהל' ח' וכנ"ל.
קומץ מנחה שנטמא והקטירו הציץ מרצה שנאמר ונשא אהרן יצא הקומץ חוץ לעזרה והכניסו והקטירו אין הציץ מרצה, שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא. קומץ מנחה שנטמא, במנחות דף כ"ה מתני' נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה, ואיתא בגמ' ת"ר דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה, ורמינהו על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד וכו' ובסוף הסוגיא רבינא אמר טומאתו בין בשוגג בין במזיד הורצה, זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, ר' שילא אמר זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והרמב"ם פוסק כרבינא רק בדם לא הביא הא דדם שנטמא משום דלהלכה לא מצינו טומאה בדם, וכבר הבאתי מזה בפ"ד מה"ל ביאת מקדש הל' ו' אות ח' ע"פ ד' הרמב"ם בפיהמ"ש בפסחים פ"ז על מתני' דהפסח שנזרק דמו אבל להלכה פסק כרבינא, דשם בדף פ' פריך הגמ' על מתני' טעמא דנזרק ואח"כ נודע, אבל נודע ואח"כ נזרק לא מרצה ורמינהו על מה הציץ מרצה וכו', אמר רבינא טומאתו וכו' זריקתו בשוגג הורצה וכו', ר' שילא אמר וכו', ופריך לר' שילא ממתני' ומשני ה"ה דאפי' נודע ואח"כ נזרק וכו' והרמב"ם פ"ד מהל' ק"פ הל' ב' פסק דאם נודע לו קודם זריקה לא הורצה, והנה לפי"ז הסוגיא דמנחות דף כ"ה דמייתי הסוגיא על הברייתא דדם שנטמא צ"ל דקאי אמתני' דנטמא הקומץ והקריבו דתנן בסתמא דהציץ מרצה, ואליבא דרבינא קאי מתני' אם הקריבו קודם שנודע שנטמא. וראיתי בליקוטי הלכות שכתב כן דנ"מ מפלוגתא דרבינא ור' שילא לענין קומץ שנטמא והקריבו, אם ההקרבה הי' במזיד אסור השיריים באכילה לרבינא, ומה שכתב דהנ"מ הוא לדין איסור השיריים, ולא דנ"מ אם הורצה הקרבן ואם המנחה חובה אם חייב לחזור ולהקטיר מנחה אחרת, ודאי כונתו ע"פ הגמ' דיבמות דף צ' דמוקים הא דתניא במזיד לא הורצה דהוא להתיר בשר באכילה, אבל בעלים נתכפרו, אבל בדעת הרמב"ם א"א לפרש כן להלכה דבפסחים דף פ' בהא דתנן הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא, דדייק בגמ' דנודע ואח"כ נזרק אין הציץ מרצה, הקשו התוס' דאיך מחייבינן ליה בפסח שני כיון דמדאורייתא הציץ מרצה, וכתבו דכונת הגמ' דנזרק ואח"כ נודע דוקא, היינו להתיר בשר באכילה, אבל גם אם נודע ואח"כ נזרק פטור מלעשות פסח שני, אבל מדברי הרמב"ם לא משמע כן שכתב בפ"ד מהל' ק"פ הל' ב' בשר הפסח שנטמא ונודע לו קודם זריקה, אע"פ שהאימורין טהורין לא יזרוק, ואם זרק לא הורצה, אח"כ כתב נטמאו הבעלים אחר שנשחט לא יזרוק את הדם ואם זרק לא הורצה, לפיכך חייבין בפסח שני, שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף, וכיון שכתב מקודם על נודע לו קודם זריקה שאין הציץ מרצה ודאי הוא ג"כ לזה שחייבין בפסח שני, וסמך על מה שכתב בסוף ההלכה, וע"כ דסובר הרמב"ם דהסוגיא דפסחים דפריך מברייתא דעל מה הציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אברייתא דבמזיד לא הורצה, ודמתרץ רבינא לחלק בין טומאתו לזריקתו, חולקת אסוגיא דיבמות דמפרש דהך מדאורייתא והך מדרבנן, וכבר בארתי מזה בפ"ד מהל' ביאת מקדש הנ"ל, אח"כ ראיתי שכתב כן המרכה"מ בפ"ד מהל' ק"פ בהל' ב' על ד' הרמב"ם הנ"ל. איברא דלכאורה יש לחלק מדין פסח לדין קומץ כיון דפוסק הרמב"ם דאכילת פסחים מעכב, אבל באמת א"א לומר כן דאם מטעם זה גם כשנודע אחר שנזרק לא הי' מועיל, וכמש"כ התוס' שם דמתני' סברה כר' נתן דאכילת פסחים לא מעכבא, ולא בעינן אלא גברא דחזי לאכילה, וע"כ דהרמב"ם סובר דמה דמרצה הציץ מהני כאילו הי' טהור בשעת זריקה, וכבר בארתי זה שם בפ"ד מהל' ביאת מקדש שהבאתי למעלה, וגבי טומאת התהום מהני אפי' נודע ואח"כ נזרק ובסתם טומאה דוקא בנזרק ואח"כ נודע, דבנודע קודם אין הציץ מרצה, וע"כ דהוא מדאורייתא מדחייב בפסח שני וכנ"ל. והנה מדברי הרמב"ם כאן שכתב בסתם דהציץ מרצה, ולא חילק בין ידע שהקומץ טמא כשהקטירו ובין לא ידע מוכח דסובר דגבי קומץ בכל גווני הציץ מרצה, ותמיהני על הליקוטי הלכות שלא העיר בזה דמדברי הרמב"ם מוכח דאין חילוק אכן צריך באור בטעמו כאן דבהל' ק"פ פסק דדוקא נזרק ואח"כ נודע הציץ מרצה, ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דלא נתבאר בגמ' דהחלוק בין שוגג למזיד הוא גם במתני' בהקטרת הקומץ מוכח דבמתני' באמת אין חילוק, והגמ' מייתי הברייתא דדם שנטמא משום דמיירי מתני' בריצוי ציץ, אבל החלוק בין שוגג למזיד אינו אלא בדם שנטמא לפי"מ דסבר דשייך טומאה בדם ובטעמא דמילתא לחלק בין דם לקומץ נראה דאף דלהסוגיא דפסחים ומנחות ולרבינא החילוק בין שוגג למזיד הוא מדאורייתא והטעם לזה דדין רצוי ציץ צריך לזה נשיאת עון, כמש"כ שם בפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ז' ונשיאת עון סברה הברייתא דדם שנטמא דהוא דוקא בשוגג, וטעמא דאף דעון הוא מזיד כדאיתא ביומא דף ל"ו ע"ב עונות אלו הזדונות, מ"מ כיון דרוב כפרות הוא על שוגגין וצריך קרא לגלויי דהכפרה על מזיד כדאשכחן בכריתות דף ט' על מתני' דאלו מביאין על הזדון כשוגג, דיליף הגמ' בכל הני דמתני' מקראי, וכיון דכאן איכא שני גדרי חטא, א' טומאת הקדשים וב' ההקרבה בטומאה, וכיון דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים סברה הברייתא דלא איתרבי מקרא דהציץ נושא העון ומכפר גם על מזיד אלא על מזיד אחד, אבל השני צריך להיות בשוגג, לכן סבר רבינא דטומאתו בין בשוגג בין במזיד הורצה, זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, וכיון דעל זריקתו במזיד ליכא קרא דנושא העון במזיד בלא נשיאת עון א"א לציץ לרצות, ור' שילא סבר דמה דנתרבה דגם על מזיד נושא עון זהו על זריקתו, אבל טומאתו הוא דוקא בשוגג, ונתבאר בזה דבין לרבינא בין לר' שילא החילוק בין בשוגג ובין במזיד הוא מדאורייתא, ולא כמו שכתבתי בפ"ד מהל' ביאת מקדש דדוקא לרבינא יש סברא לחלק בין שוגג למזיד. ועכשיו יש לומר דכל זה דוקא בדם דאנו דנין רק על זריקתו אם היתה בשוגג או במזיד, אבל בהקטרת הקומץ כיון דאחר שנתן הקומץ על האש איכא חיוב הקטרתו עד שתצית האור ברובו לר' יוחנן, ולר' חנינא עד שמשלה בו האור במנחות דף כ"ו ע"ב, וגבי קומץ משנתנו ע"ג האור הא איכא דינא דאם עלה לא ירד, א"כ אם נטמא הקומץ והקטירו במזיד הא אחר שכבר עלה לא ירד, ואיכא מצות הקטרה וצריך להפך בו בצנורא לגמור הקטרתו, וכיון דלבסוף נקטר ע"פ דין שייך לומר דהציץ מרצה על הטומאה. איברא דבפ"א הל' ל"ד הבאתי ד' הפיהמ"ש להרמב"ם דבהקטרת הקומץ יש שני דברים אחד כמו זריקת הדם וב' כמו הקטרת אימורין, והוכחתי מד' הגמ' דמנחות דף כ"ו שהבאתי דאמר קומץ מאימתי מתיר שיריים לאכילה, ולא אמר מאימתי מרצה על המנחה, ונ"מ אם נאבד קודם אם חייב להביא מנחה אחרת, ומוכח דדין הקטרת הקומץ שהוא כמו זריקה בדם נעשה תיכף בנתינתו על האש, וכן פירש"י להדיא מאימתי מתיר כו' דכתיב קודש קדשים מאשי ד' אין להן חלק, אלא לאחר אשי ד' בתו"כ, וכן הוכחתי מד' הרמב"ם בפי"ג הל' ו' לגבי דין פסול במחשבה שכתב והמנחות הנקמצות בארבעה בקמיצה ובנתינת הקומץ בכלי שרת ובהולכת הקומץ למזבח ובזריקתו על האש, ע"ש שבארתי יותר, א"כ לגבי כפרת המנחה הוי הקומץ כמו דם לגבי זריקה, וא"כ מה מהני מה דאח"כ איכא דין דאם עלו לא ירדו, וצריך לגמור הקטרתו אפי' בפסול הא ודאי דין דאם עלו לא ירדו, לא שייך לדין הרצאת הקרבן, וכמש"כ רש"י בזבחים דף פ"ב במה דתנן ואינו מרצה על היוצא, שכתב רש"י ואע"ג דפסולין שעלו לא ירדו ארצויי מיהא לא מרצו. אלא דמ"מ נראה דודאי בלא דין ריצוי ציץ לא מהני כלל דין דאם עלו לא ירדו לדין הכשר הקרבן, אבל גבי טומאה דאיכא דין רצוי ציץ רק דהוא מצורף לדין נשיאת עון, והיכי דליכא נשיאת עון ליכא דין רצוי ציץ, א"כ יש לומר דזהו דוקא בדם דכיון שכבר נזרק בעבירה ואין אנו דנין אלא על שעת זריקתו, וכיון דבמזיד ליכא נשיאת עון ליכא רצוי ציץ, אבל בקומץ שגם אחר נתינתו על האש איכא דין הקטרה ואיכא דין דאם עלו לא ירדו וצריך לגמור הקטרתו, לכן אנו דנין על שעת ההקטרה שזהו בדין משום דאם עלו לא ירדו, ויהי' נשיאת עון על טומאת הקדשים, והיינו על זה שנטמא הקומץ, ויחד עם זה ירצה על הטומאה ועל הקרבן. ואף דגם בדם כתבו בתוס' בזבחים דף פ"ז ע"ב בד"ה כלי שרת דאף דבדם ליכא דין דאם עלו לא ירדו לר"ג דקיי"ל כוותיה, מ"מ לא יתקנה הדם משום דקלטיה מזבח, מ"מ לא דמי דם להקטרת הקומץ, דבהקומץ איכא דין הקטרה גם אחר שעלה וחייב להפוך בצנורא ולגמור הקטרתו, אבל בדם דאף דלא יתקנח אבל אין עושין בו שום עבודה אחר שנזרק, ולכן דוקא בהקטרת הקומץ שייך לומר דכיון דאם עלו לא ירדו הציץ מרצה. והנה זה ודאי דשייך דין הרצאה גם בגמר הקטרתו כמו דמרצה ציץ בשעת הקטרת אימורין אף שאין מעכבין הכפרה, וכמש"כ הרמב"ם בפ"א הל' ל"ד וז"ל וכן אימורין או איברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה ועמש"כ שם, וכיון דהציץ מרצה על הטומאה אף שמרצה בשעת הקטרת הקומץ ולא בתחלת נתינתו על האש, מ"מ כיון דליכא קרא מיוחד דבמזיד אין הציץ מרצה אלא שאנו אומרים דכיון דליכא נשיאת עון אין הציץ מרצה, וכיון דבשעת הקטרת הקומץ עומד מתחלה דבגמר הקטרתו ירצה הציץ על הטומאה, יש לומר שכבר הוא מרצה גם על עיקר ותחלת הקטרתו ונתכפרו הבעלים, כיון דעכ"פ איכא בקומץ זה דין ריצוי ציץ שמרצה על הטומאה ולכן לא אמרינן בזה דכיון דהוא מזיד בתחלת הקטרתו אין כאן נשיאת עון, ואין כאן רצוי ציץ, כיון דע"כ בהקטרת קומץ זה יהיה רצוי ציץ, ולכן גם הבעלים נתכפרו. ומה שמכריח אותנו לחילוק זה הוא ממתני' גופא כיון דתנן בסתמא נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה, ולא כמו דתנן בפסחים דף פ' הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה, וע"כ דכאן בקומץ אפי' נודע קודם, משום זה לא איתמר בגמ' דחילוק דטומאתו וזריקתו קאי גם על מתני' על טומאתו והקטרתו.
עשרון שחלקו ואבד אחד מחלקיו והפריש חלק אחר תחתיו ונמצא האבוד והרי שלשתן מונחין בכלי אחד ואין נוגעין זה בזה נטמא זה שאבד הרי הוא מצטרף עם חלק ראשון ונפסלו, וזה שהפריש אינו מצטרף אלא ישלים עליו נטמא המופרש מופרש וראשון מצטרפין ונפסלו, וזה שנמצא אינו מצטרף עמהן, נטמא החלק הראשון הרי האבוד והמופרש תחתיו מצטרפין. וכן לענין קמיצה קמץ מן הנמצא שיריו עם החלק הראשון נאכלין, והמופרש אינו נאכל, קמץ מן המופרש, שיריו [וחלק הראשון] נאכלין, והנמצא אינו נאכל, קמץ מן הראשון שניהם אין נאכלין לפי ששניהם שירים יתירים שארי הן עשרון שלם ודומין למנחה שלא נקמצה שהיא אסורה, והיאך קרב הקומץ הזה והרי לפניו עשרון ומחצה מפני שהקמיצה תלויה בדעת הכהן, ובעת שקומץ אין דעתו אלא על העשרון בלבד והרי חלקיו אין נוגעין זה בזה. והרי חלקיו אין נוגעין זה בזה דברי הרמב"ם תמוהים דמפרש מימרא דרבא בשאין החלקים נוגעים, א"כ הא פסק בהל' כ"ג חלק העשרון בכלי אחד ואין חלקיו נוגעין זה בזה ואין ביניהן מחיצה הרי זה ספק אם מצרף הכלי לקמיצה או אינו מצרף, לפיכך לא יקמוץ, ואם קמץ לא יקטיר ואם הקטיר הורצה, ולא יאכלו השיריים, והוא משום דפסק דמה דבעי רב כהנא נשאר בעיא דלא איפשטא, וא"כ איך פסק כאן דשיריו נאכלין, וזה הקשה החק נתן וכן הקרן אורה וכן הזבח תודה ועמדו כולם בצ"ע, עוד הקשה החק נתן במה דפסק בהל' כ"ג דהוא ספק דהא אמר בגמ' דהספק הוא אם צירוף דאורייתא או דרבנן, והרמב"ם פסק בפי"ב מהל' אבות הטומאה הל' ז' דצירוף הוא ממעלות של דבריהם והוא כר' יוחנן בחגיגה דף כ"ג, ובזה כתב דהרמב"ם אינו גורס בגמ' בהבעיא צירוף דאורייתא או דרבנן, והכי קא מיבעי ליה כי אמרי רבנן כלי מצרף דוקא לטומאה דחומרא היא, אבל לקמיצה דקולא היא לא, או דילמא לא שנא, ודבריו אינם מיושבים דכיון דצירוף לגבי טומאה הוא מדרבנן ממעלות בקדשים, וא"כ מהיכי תיתי נימא דמהני נמי לגבי קמיצה כיון דמדאורייתא אין הכלי מצרף. והנה עוד קשה דעל בעיא דרב כהנא אמרי ליה בני ר' חייא זו לא שמענו כיוצא בו שמענו, שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה. ומזו בפני עצמה כשרות ואם לאו פסולות, אם יכול לקמוץ מיהא כשרות אמאי הך דמערב הא לא נגע, אמר רבא דילמא בגושין המחולקין העשויין כמסרק, וכיון דהרמב"ם סובר דהבעיא נשאר בספק הי' לו לפסוק בדין שתי מנחות שנתערבו דדוקא במחולקין ועשויין כמסרק, והוא פסק בהל' כ"ט מתני' כפשטה ולא התנה שיהיו עשויין כמסרק והוא תימה שלא עמדו בזה המפרשים. והנראה בזה דהנה איתא שם עוד מאי הוי עלה אמר רבא ת"ש דתניא והרים ממנו מן המחובר שלא יביא עשרון בשני כלים ויקמוץ הא בכלי אחד דומיא דשני כלים קמיץ, א"ל אביי דילמא שני כלים ה"ד כגון קפיזא בקבא דאע"ג דעריבי מעילאי כיון דמיפסק מחיצתא דקפיזא מתתאי הא כלי אחד דומיא דב' כלים ה"ד כגון עריבתא של תרנגולין, ואע"ג דמפסקן מחיצתא הא נגיע אבל הכא דלא נגיע כלל תיבעי לך, וכיון דהרמב"ם סובר דצריך לפרש הא דרבא גבי אבוד ומופרש דהוא בשאין החלקים נוגעים, וכמש"כ הקרן אורה דכיון דאמר הגמ' בטעמא דמהני קמיצה אף דיש כאן עשרון ומחצה משום דדעת כהן רק על העשרון, וזה ע"כ בשאינם נוגעין זה בזה דאם נוגעים ומעורבים לא יוכל לומר דדעתו על העשרון כיון דהעשרון מעורב מקצתו, לכן סובר דרבא לא ניחא ליה באוקימתא דאביי שהוא דוחק לאוקמי באופן זה, ומפרש ברייתא כפשטה דבכלי אחד כשר, אלא דבזה לא יתיישב כלל דא"כ איך פסק בהל' כ"ג דאם חלק העשרון בכלי אחד ואין חלקיו נוגעים ה"ז ספק אם מצרף הכלי לקמיצה. ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דלא הזכיר רבא במימרא דאבוד ומופרש הא דרב כהנא דבעי אי מהני כלל קמיצה בשאין נוגעין החלקים, ע"כ דרבא מפרש דאיכא למיבעי הא דרב כהנא אף דנפשט מהברייתא דוהרים ממנו מן המחובר והוא משום דבברייתא תניא והרים ממנו מן המחובר שלא יביא בשני כלים ויקמוץ, ולכאורה הברייתא בעצמה סותרת רישא לסיפא דמעיקרא תני מן המחובר, ואח"כ תני שלא יביא בשני כלים ויקמוץ, ויש לפרש דבאמת הם ב' דינים ותרווייהו ילפינן מקרא דוהרים ממנו, חדא מן המחובר, והיינו שהקומץ יהי' מחובר לשאר המנחה ממה שהוא קומץ, אבל אם נחלק שיעור קומץ מצומצם אינו יכול לקמוץ אותו בדין קומץ דליכא והרים ממנו, עוד דין ב' ילפינן מקרא דוהרים ממנו דכתיב ממנו צריך שתהי' כל המנחה שלימה במקום אחד שיוכל לקרות בזה ממנו, אבל אם בשני כלים אין כאן ממנו, אלא דאם נפרש כן אין ספק דהקומץ צריך להיות מחובר ולא מהני מה שהוא בכלי אחד עם שאר המנחה אבל המנחה בפני עצמה אף שהיא מחולקת בחלקים שאינם נוגעים זה בזה כיון שהוא בכלי אחד קרינן ביה ממנו, וא"כ אם הקומץ הי' מחובר עם אחד מן החלקים יכול לקמוץ, וא"כ ליכא לספיקא דרב כהנא, אלא דיש לפרש עוד באופן אחר דהוא דין אחד בהברייתא וסיפא פירושא דרישא, ודוקא מב' כלים אינו יכול לקמוץ, אבל אם כל המנחה בכלי אחד יכול לקמוץ אף שהקומץ אינו מחובר עם שאר המנחה, וקרינן בזה והרים ממנו, אח"כ ראיתי שכן כתב גם הקרן אורה דהך בעיא לא תליא בהא דצירוף כלי לענין טומאה, אלא מיבעי ליה דילמא לא אימעוט אלא שלא יביא בב' כלים. או דילמא בעינן מחוברים דוקא, אבל לא נחת הקרן אורה לזה לחלק בין אם הקומץ מחולק או אם המנחה מחולקת, ומשום זה נשאר בצ"ע בהסתירה בין הא דרבא באבוד ומופרש ובין מה שכתב בהל' כ"ג. אבל לפי דברינו מיושב דזה ודאי דרבא לא ניחא לי' לאוקמי הא דכלי אחד כמו דמוקים אביי, וא"כ ודאי דמה דהמנחה בכלי אחד מהני שיכול לקמוץ, אבל זה רק אם המנחה נחלקת והקומץ מחובר עם אחד מהחלקים אבל אם גם הקומץ מחולק בזה נשאר בעיא דרב כהנא אם מהני הא דמונח בכלי אחד שיחשב כאילו הקומץ מחובר עם המנחה וקרינן גם לגבי הקומץ והרים ממנו או דלגבי הקומץ לא מהני זה, וזהו אם סיפא פירושא דרישא, או סיפא מילתא אחריתא.
עשרון שחלקו ואבד אחד מחלקיו והפריש חלק אחר תחתיו ונמצא האבוד והרי שלשתן מונחין בכלי אחד ואין נוגעין זה בזה נטמא זה שאבד הרי הוא מצטרף עם חלק ראשון ונפסלו, וזה שהפריש אינו מצטרף אלא ישלים עליו נטמא המופרש מופרש וראשון מצטרפין ונפסלו, וזה שנמצא אינו מצטרף עמהן, נטמא החלק הראשון הרי האבוד והמופרש תחתיו מצטרפין. וכן לענין קמיצה קמץ מן הנמצא שיריו עם החלק הראשון נאכלין, והמופרש אינו נאכל, קמץ מן המופרש, שיריו [וחלק הראשון] נאכלין, והנמצא אינו נאכל, קמץ מן הראשון שניהם אין נאכלין לפי ששניהם שירים יתירים שארי הן עשרון שלם ודומין למנחה שלא נקמצה שהיא אסורה, והיאך קרב הקומץ הזה והרי לפניו עשרון ומחצה מפני שהקמיצה תלויה בדעת הכהן, ובעת שקומץ אין דעתו אלא על העשרון בלבד והרי חלקיו אין נוגעין זה בזה. והרי חלקיו אין נוגעין זה בזה דברי הרמב"ם תמוהים דמפרש מימרא דרבא בשאין החלקים נוגעים, א"כ הא פסק בהל' כ"ג חלק העשרון בכלי אחד ואין חלקיו נוגעין זה בזה ואין ביניהן מחיצה הרי זה ספק אם מצרף הכלי לקמיצה או אינו מצרף, לפיכך לא יקמוץ, ואם קמץ לא יקטיר ואם הקטיר הורצה, ולא יאכלו השיריים, והוא משום דפסק דמה דבעי רב כהנא נשאר בעיא דלא איפשטא, וא"כ איך פסק כאן דשיריו נאכלין, וזה הקשה החק נתן וכן הקרן אורה וכן הזבח תודה ועמדו כולם בצ"ע, עוד הקשה החק נתן במה דפסק בהל' כ"ג דהוא ספק דהא אמר בגמ' דהספק הוא אם צירוף דאורייתא או דרבנן, והרמב"ם פסק בפי"ב מהל' אבות הטומאה הל' ז' דצירוף הוא ממעלות של דבריהם והוא כר' יוחנן בחגיגה דף כ"ג, ובזה כתב דהרמב"ם אינו גורס בגמ' בהבעיא צירוף דאורייתא או דרבנן, והכי קא מיבעי ליה כי אמרי רבנן כלי מצרף דוקא לטומאה דחומרא היא, אבל לקמיצה דקולא היא לא, או דילמא לא שנא, ודבריו אינם מיושבים דכיון דצירוף לגבי טומאה הוא מדרבנן ממעלות בקדשים, וא"כ מהיכי תיתי נימא דמהני נמי לגבי קמיצה כיון דמדאורייתא אין הכלי מצרף. והנה עוד קשה דעל בעיא דרב כהנא אמרי ליה בני ר' חייא זו לא שמענו כיוצא בו שמענו, שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה. ומזו בפני עצמה כשרות ואם לאו פסולות, אם יכול לקמוץ מיהא כשרות אמאי הך דמערב הא לא נגע, אמר רבא דילמא בגושין המחולקין העשויין כמסרק, וכיון דהרמב"ם סובר דהבעיא נשאר בספק הי' לו לפסוק בדין שתי מנחות שנתערבו דדוקא במחולקין ועשויין כמסרק, והוא פסק בהל' כ"ט מתני' כפשטה ולא התנה שיהיו עשויין כמסרק והוא תימה שלא עמדו בזה המפרשים. והנראה בזה דהנה איתא שם עוד מאי הוי עלה אמר רבא ת"ש דתניא והרים ממנו מן המחובר שלא יביא עשרון בשני כלים ויקמוץ הא בכלי אחד דומיא דשני כלים קמיץ, א"ל אביי דילמא שני כלים ה"ד כגון קפיזא בקבא דאע"ג דעריבי מעילאי כיון דמיפסק מחיצתא דקפיזא מתתאי הא כלי אחד דומיא דב' כלים ה"ד כגון עריבתא של תרנגולין, ואע"ג דמפסקן מחיצתא הא נגיע אבל הכא דלא נגיע כלל תיבעי לך, וכיון דהרמב"ם סובר דצריך לפרש הא דרבא גבי אבוד ומופרש דהוא בשאין החלקים נוגעים, וכמש"כ הקרן אורה דכיון דאמר הגמ' בטעמא דמהני קמיצה אף דיש כאן עשרון ומחצה משום דדעת כהן רק על העשרון, וזה ע"כ בשאינם נוגעין זה בזה דאם נוגעים ומעורבים לא יוכל לומר דדעתו על העשרון כיון דהעשרון מעורב מקצתו, לכן סובר דרבא לא ניחא ליה באוקימתא דאביי שהוא דוחק לאוקמי באופן זה, ומפרש ברייתא כפשטה דבכלי אחד כשר, אלא דבזה לא יתיישב כלל דא"כ איך פסק בהל' כ"ג דאם חלק העשרון בכלי אחד ואין חלקיו נוגעים ה"ז ספק אם מצרף הכלי לקמיצה. ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דלא הזכיר רבא במימרא דאבוד ומופרש הא דרב כהנא דבעי אי מהני כלל קמיצה בשאין נוגעין החלקים, ע"כ דרבא מפרש דאיכא למיבעי הא דרב כהנא אף דנפשט מהברייתא דוהרים ממנו מן המחובר והוא משום דבברייתא תניא והרים ממנו מן המחובר שלא יביא בשני כלים ויקמוץ, ולכאורה הברייתא בעצמה סותרת רישא לסיפא דמעיקרא תני מן המחובר, ואח"כ תני שלא יביא בשני כלים ויקמוץ, ויש לפרש דבאמת הם ב' דינים ותרווייהו ילפינן מקרא דוהרים ממנו, חדא מן המחובר, והיינו שהקומץ יהי' מחובר לשאר המנחה ממה שהוא קומץ, אבל אם נחלק שיעור קומץ מצומצם אינו יכול לקמוץ אותו בדין קומץ דליכא והרים ממנו, עוד דין ב' ילפינן מקרא דוהרים ממנו דכתיב ממנו צריך שתהי' כל המנחה שלימה במקום אחד שיוכל לקרות בזה ממנו, אבל אם בשני כלים אין כאן ממנו, אלא דאם נפרש כן אין ספק דהקומץ צריך להיות מחובר ולא מהני מה שהוא בכלי אחד עם שאר המנחה אבל המנחה בפני עצמה אף שהיא מחולקת בחלקים שאינם נוגעים זה בזה כיון שהוא בכלי אחד קרינן ביה ממנו, וא"כ אם הקומץ הי' מחובר עם אחד מן החלקים יכול לקמוץ, וא"כ ליכא לספיקא דרב כהנא, אלא דיש לפרש עוד באופן אחר דהוא דין אחד בהברייתא וסיפא פירושא דרישא, ודוקא מב' כלים אינו יכול לקמוץ, אבל אם כל המנחה בכלי אחד יכול לקמוץ אף שהקומץ אינו מחובר עם שאר המנחה, וקרינן בזה והרים ממנו, אח"כ ראיתי שכן כתב גם הקרן אורה דהך בעיא לא תליא בהא דצירוף כלי לענין טומאה, אלא מיבעי ליה דילמא לא אימעוט אלא שלא יביא בב' כלים. או דילמא בעינן מחוברים דוקא, אבל לא נחת הקרן אורה לזה לחלק בין אם הקומץ מחולק או אם המנחה מחולקת, ומשום זה נשאר בצ"ע בהסתירה בין הא דרבא באבוד ומופרש ובין מה שכתב בהל' כ"ג. אבל לפי דברינו מיושב דזה ודאי דרבא לא ניחא לי' לאוקמי הא דכלי אחד כמו דמוקים אביי, וא"כ ודאי דמה דהמנחה בכלי אחד מהני שיכול לקמוץ, אבל זה רק אם המנחה נחלקת והקומץ מחובר עם אחד מהחלקים אבל אם גם הקומץ מחולק בזה נשאר בעיא דרב כהנא אם מהני הא דמונח בכלי אחד שיחשב כאילו הקומץ מחובר עם המנחה וקרינן גם לגבי הקומץ והרים ממנו או דלגבי הקומץ לא מהני זה, וזהו אם סיפא פירושא דרישא, או סיפא מילתא אחריתא.