Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure Chapter 15
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
האומר ידה של זו עולה או רגלה של זו עולה תמכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר. והוא שיהיה זה המחוייב עולה שקנה אותה נדר עולה בדמים קצובים, האומר לבה או ראשה של זו עולה, הואיל ודבר שהנשמה תלויה בו הוא כולה עולה, הקדיש אבר אחד מן העוף ה"ז ספק אם נתקדש כולה או לא. נדר עולה בדמים קצובים, הכ"מ הביא הגמ' בתמורה דפריך והא קא מייתי בהמה מחוסרת אבר אמר רבא באומר הרי עלי עולה בחייה, ופירש"י הרי עלי להקריב כל האברים שהבהמה חיה ממנה, וכתב רש"י עוד ל"א ירושלמי והא קא מייתי בהמה דמקדיש גופה כי ליתיה כולה לדידיה כלומר האי לוקח הא מייתי בהמה שאין הגוף שלו ומשני כגון דאמר כזוזא מן הדא בהמה לעולה כלומר שוה זוז מבהמה זו לעולה והרי קנה זוז הילכך יצא דהא לא נדר עולה שלימה, וכתב ע"ז הכ"מ ורבינו מפרש כלשון ירושלמי, ולדעתי אין דברי הרמב"ם מיושבים במה שכתב שיהי' זה שקנה אותה נדר עולה בדמים קצובים, דהא הירושלמי מוקים כגון דאמר כזוזא מן הדא בהמה ופירש"י מבהמה זו, א"כ לא נדר אלא שוה זוז מבהמה זו שכך שויה גם בלא האבר, אבל מה מהני זה היכי שנדר עולה בדמים קצובים דבזה אינו מוכח שלא נדר עולה שלימה עם כל האברים דהא אפשר לקנות בעד הדמים הקצובים עולה שלימה ותהי' קטנה מזו, וא"א לומר דמיירי שזו הבהמה היתה קטנה שאין קטנה ממנה דהא סתמא קתני וכן פסק הרמב"ם בסתם. איברא דאוקימתת הירושלמי וכפי"מ שפירש"י קשה דקתני תמכר לחייבי עולות, ונוקמי לחייבי עולות כזה שנדר על זו הבהמה שאמר זה רגלה של זו עולה והוא בודאי אוקימתא דחוקה מאד, אכן יש לפרש קצת יותר בריוח כגון דאמר כזוזא מן כהדא בהמה לעולה ולהוסיף כ' על תיבת הדא, והיינו שנדר עולה באופן זה שראה בהמה בשוק ולא היתה הבהמה שלו ואמר כזוזא מבהמה כזו לעולה, וכיון שהבהמה שוה יותר ע"כ נדר עולה מבהמה שאינה שלימה וכיון שזה א"א שיקריב עולה כזו חסרה ע"כ בודאי הי' דעתו שישתתף עם עוד אחד שיקדיש מותר המעות מה ששוה כל הבהמה, ואולי גם ברש"י נגרוס מבהמה "כזו" וכל זה אפשר ליישב באוקימתת הירושלמי, אבל בדברי הרמב"ם שכתב שנדר עולה בדמים קצובים קשה טובא וכמו שכתבנו. והנה במה דתניא תמכר לחייבי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אבר שבה פירש"י דדמי אותו אבר לא יטול שהרי הקדישו ואינו יכול למכרו, ונמצא לפי"ז דאין כאן דין בברייתא לגבי המוכר בכמה ישתמש בדמיה דבכמה שמכרו כל הדמים הן חולין דהא לא נתפסו בהדמים דמי רגלה שהקדישה שאינו יכול למכרה, וא"כ אין כאן שום נ"מ לענין דין קדשים אלא דין מו"מ דאם לקח דמים בעד כל הבהמה, לקח דמים יתירים וגזל הם בידו, דאפי' אם דמי רגלו הם פחות משתות צריך להחזיר להקונה דמי רגלה אם הקונה חשב שמשלם בעד כל הבהמה דאין זה שייך לדין אונאה והוא דבר שבמדה דהיכי דשייך חזרה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר, והכא דנ"מ רק לענין הדמים צריך להחזירם, אכן אפי' נוכל לפרש כן בהברייתא שהוא באמת דוחק גדול דקתני ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר ונפרש שלא יטול דמי אותו אבר, אבל בדברי הרמב"ם שמסודר אצלו כל הלכה במקומה אין לפרש כן, אף שאמנם הכ"מ בפ"ה מהל' ערכין מפרש גם בדברי הרמב"ם כפירש"י, אבל לדעתי אי אפשר לפרש כן דכאן הוא הלכות מעשה הקרבנות וצריך לפסוק דיני קדשים ולא דין מהל' מכירה כמה יטול המוכר מעות בעד הבהמה, וזה מובן ממילא שאם אין הרגל שלו אלא של הקדש לעולה אין לו ליטול דמים עבורה, גם עיקר הלשון קשה מאוד לפרש כן בד' הרמב"ם אף שכתב כלשון הברייתא דהלשון מורה ברור שדמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר שאינם חולין אלא קודש. ונראה דהרמב"ם מפרש הברייתא כפשוטה דדמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר, דאף שאמר רגלה של זו עולה, והיינו שתהי' קדושה קדושת עולה, וא"כ הוי קדושת הגוף ובהמה תמימה שמתקדשת קדושת הגוף הא אינה יוצאה לחולין בלא מום, מ"מ כיון דרגל לבד א"א שתקרב עולה, לכן אינו חל על הרגל קדושת הגוף אלא קדושת דמים, ומצינו במפריש נקבה לאשם דסבר ר"ש בתמורה דף י"ט דתימכר שלא במום ונהי דלא קיי"ל כר"ש אלא כת"ק דתרעה עד שתסתאב, זהו דוקא במפריש נקבה לאשם דנקבה חזיא לקרבן רק לאשם אינה ראויה, לכן חלה קדוה"ג וצריך מום לפדותה, אבל רגל לבד כיון דלא פשטה קדושה בכולה הא א"א שתוקרב לשם קרבן לכן אין צריך מום לפדותה, ורק לר' יוסי דסבר דגם באבר שאין הנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה לדידיה שפיר חלה קדושת הגוף על כל הבהמה וכולה עולה, וממילא הברייתא כפשוטה שדמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר שדמי האבר חל עליהם קדושת עולה ואסור לו להוציא דמים אלו לחולין, אלא לצרפם לדמים אחרים ולקנות בהם עולה. אכן לפי"ז אינו מובן קושיית הגמ' דפריך והא מייתי בהמה מחוסרת אבר, וכן לגירסת הירושלמי והא קא מייתי בהמה דמקדיש גופה כי ליתיה כולה לדידיה, דהא לפימש"כ בשיטת הרמב"ם אינו חל על האבר אלא קדושת דמים וכשקנה הלוקח את הבהמה הא נתן מעות גם בעד האבר וחל על הדמים קדושת דמי עולה א"כ הלוקח הא שפיר יש לו בהמה שכולה שלו שקנה גם הרגל לעולה דהא נתפסו על הדמים שנתן קדושת דמים של הרגל, ונראה דהכונה לפי לשון הירושלמי הוא דכשנדר להביא עולה מונח בלשון הנדר שיביא בהמה שהיתה חולין לגמרי ויקנה אותה בדמים ויקדיש אותה לעולה, אבל בהמה זו אף שלא חל על הרגל אלא קדושת דמים לעולה מ"מ כיון דילפינן מקרא דיהיה קודש דאינו כשאר קדושת דמים דאפשר לחלל על מעות ומה שהוקדש ישאר חולין, אלא דכאן נשאר על הרגל דין דעכ"פ צריך להקריבו לעולה כשיקדיש הלוקח את כל הבהמה, ואפי' אם נימא דגם את הרגל צריך להקדיש כיון דלא חל עליו מקודם אלא קדושת דמים, ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ה מהל' איסורי מזבח אבל עכ"פ אין הרגל כשאר חולין דהא כבר יש על הרגל דין שצריך להקריבו לעולה, א"כ לא קיים נדרו שנדר להביא עולה דבסתמא הוא להביא בהמת חולין, ודמי חולין בודאי הם יותר מדמי בהמה זו שא"א להשתמש בה לחולין, ומשני דאמר כזוזא מן בהמה לעולה ובודאי הרמב"ם אינו גורס מן הדא בהמה וגם לפי"מ שחפצתי לגרוס מן כהדא בהמה ג"כ א"א דהא כתב סתם שנדר דמים קצובים, לכן מוכרח דכן גירסא דאמר כזוזא מן בהמה לעולה, ולכן כיון שנדר דמים קצובים אין כאן חסרון בקיום נדרו כיון דבאמת כל העולה שלו וכמו שכתבנו. והנה בפ"ה מהל' ערכין הל' ז' כתב הרמב"ם המקדיש את בהמתו סתם או שהקדיש את נכסיו רואין כל בהמה תמימה הראוי להקריב ע"ג המזבח, זכרים ימכרו לצרכי עולות ויקריבו אותן עולות, והנקבות ימכרו לצרכי שלמים ויקריבו אותן שלמים והדמים יפלו לבדק הבית שסתם הקדשות לבדק הבית, ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לד' יהיה קודש כלומר כל הראוי לקרבן על המזבח יקרב, ועיקר ההלכה הוא מתני' בפ"ד דשקלים, אבל לא הוזכר שם הך קרא שכתב הרמב"ם, והכ"מ כתב שם וז"ל ומה שכתב ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה וכו', ולא סיים ע"ז הכ"מ כלום, וכבר ידוע שבאופן זה לא הי' להכ"מ המקור והבאור לזה, וציין לעיין בזה ונשאר כן בלא באור, וראיתי שכבר תמה המלבי"ם בבאורו לתו"כ ויקרא כ"ז אות ס"ז על מה שלמד הרמב"ם הך דינא מהך קרא דהא בתמורה דף י"א בברייתא פליגי תנאי באומר רגלה של זו לעולה ור"מ ור"י ילפי מהך קרא דרגלה עולה ור"י ור"ש ילפי דכולה עולה וע"כ לא מפרשי קרא בקדושת דמים אלא בדבר שהקדיש למזבח, ואיך למד הרמב"ם מהך קרא דין הקדש לדמים שיקרב עולה. ונראה דסובר דזהו יסוד מה דקיי"ל המתפיס תמימים לבדק הבית אין יוצאין מידי מזבח ולפי"מ שבארתי שהרמב"ם מפרש גם גבי רגלה של זו עולה שחלו על הדמים קדושת דמי עולה, ומוכח דאף שהקדיש רגלה לעולה מ"מ כיון דא"א שרגלה תהי' עולה נעשה על רגלה דין קדושת דמים שדמיה יהיו דמי עולה, ומה שהקשה שם עוד דהא בעי רבא בהקדיש דמי רגלה נראה דהנה זה לשון הגמ' שם בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות ליה קדושת הגוף מי אמר כיון דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדושת הגוף, ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה, או דילמא חד מיגו אמר תרי מיגו לא אמר תיפשוט ליה מדידיה דאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף התם דאקדשיה לכוליה הכא דאקדשיה לחד אבר מאי תיקו, ופירש"י בהא דתרי מיגו, וכתב קודם דמדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה, ואח"כ כתב ודמדנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף, ומוכח מדבריו דעל אבר אחד לא נאמר דחל קדושת הגוף, ואף דרש"י סובר גבי אמר רגלה של זו עולה דנעשה הרגל עולה ממש ואף דא"א להקריבו עולה תמכר הבהמה לצרכי עולות מ"מ כאן היכי דהקדיש אבר לדמיו לא נאמר באופן זה דמדנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף כיון דהרגל לבדו אינו ראוי להקריב, ולכן פירש דמקודם אמרינן דכיון דאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה, ואח"כ נאמר דמדנחתאי ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף, וצריך להוסיף בכונת רש"י דגם המיגו הב' לא נאמר בלא מיגו הא' דאל"כ קשה דמבעיא דרבא משמע דמספקא ליה לגמרי בהקדיש אבר לדמיו אי נחתא ליה קדושת הגוף, וגם אם אקדשיה לכוליה, וע"כ דגם המיגו הב' לא נאמר בלא המיגו הא' דעל קדושת דמים לא נאמר דמדאקדשיה לחד אבר לדמיו אקדשיה לכולה דעל דמים לא שייך לומר פשטה קדושה בכולה, וע"כ דדוקא אי אמרינן ב' מיגו אז נאמר דמקדושת דמים נעשה קדושת הגוף, ומאבר אחד יחול הקדושה על כולה. ועכשיו נאמר דאיכא נ"מ בין אם אמר רגלה של זו עולה ובין הקדיש אבר לדמיו דבאמר רגלה של זו עולה אף דא"א שיחול דין עולה על הרגל מ"מ מפרשינן קרא דכל אשר יתן ממנו לד' יהי' קודש לר"מ ור"י דצריך להקריבה עולה ותימכר לחייבי עולות כיון דהוא הקדיש הרגל לעולה ממש, וכן ילפינן מהך קרא דהיכי שהקדישה כולה לדמים יחול עליה קדושת הגוף, אבל בהקדיש אבר לדמיו שפיר מיבעי לרבא כיון דאבר לחוד אינו ראוי לעולה לא אמרינן דמקדושת דמים יחול על האבר דין שיהי' צריך להקריבו לעולה, כיון דהוא לא הקדיש אלא דמיו ולכן אמר רבא דצריך לזה תרי מיגו וכמו שבארנו. והנה רבא אמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, וקשה דמה בא רבא לחדש הא תניא במנחות דף ק"א המתפיס תמימים לבדק הבית אין פודין אותן אלא למזבח, שכל הראוי למזבח אין יוצא מידי מזבח לעולם, ומוכרח מזה דבאמת חלוק דינא דרבא מדינא דברייתא דבהא דרבא הא כתב הרמב"ם כאן בהל' ה' האומר דמי בהמה זו עולה אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף והיא בעצמה תקרב עולה, ומוכח דא"צ קדושת הגוף מחדש, ובדין מתפיס תמימים לבדק הבית הא חל עליהם קדושת בדק הבית, אלא שצריך לפדותם ע"מ להקריבם למזבח, ונמצא דבזה שפודה אותם ע"מ להקריבם הא הוי זה הקדש למזבח, וכן מבואר בדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין הל' ה' כשכתב הדין דמקדש בהמתו סתם דזכרים ימכרו לצרכי עולות והדמים יפלו לבדק הבית דסתם הקדשות לבדק הבית, וכתב ע"ז קרא דכל אשר יתן ממנו לד' יהי' קודש מבואר דדין דמתפיס תמימים דברייתא נלמד גם כן מהך קרא. ועכשיו אם נחקור בדינא דרגלה של זו עולה דימכרו לצרכי עולות אם על הרגל צריך הקדש מחדש או שבזה נשאר ההקדש שהקדיש הראשון, נראה דזה תלוי במחלוקת רש"י והרמב"ם דלרש"י נשאר על הרגל קדושת עולה מהראשון, ולהרמב"ם לא נעשה על הרגל אלא קדושת דמים, דהא חל על הדמים קדושת דמי עולה, אלא דמקרא דיהי' קודש ילפינן דצריך למכרה לחייבי עולות ולהקריבה לשם עולה וטעמא דחלוק ממקדיש בהמה לדמי מזבח משום דעל בהמה שלימה אפשר שיחול תיכף דין קדושת קרבן, אבל על רגל א"א שיחול אלא קדושת דמים, ומ"מ יש לומר דגם הך דינא דרבא ילפינן זה מקרא דיהי' קודש, אלא דרבא חידש דהיכי דאפשר שיהי' תיכף קרבן נעשה בשעת ההקדש לדמים קדושת הגוף להקריבה בעצמה לקרבן. אחר כתבי זה העירני ח"א הגר"א שך שי' לדברי הר"נ בנדרים דכ"ט ע"א בהא דאמר הגמ' הב"ע דאמר לדמי שכתב וכגון דהוי בעל מום דאילו תם אפי' אמר לדמי קדוש קדושת הגוף דקיי"ל המתפיס תמימין לבדה"ב מידי מזבח לא יצאו, וכבר תמהו בזה הקרן אורה והרש"ש דמה שייך כאן המתפיס תמימין לבדה"ב, והי' לו להביא הא דאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, והראני עוד לדברי המשיב דבר למרן הנצי"ב זצ"ל סי' צ"ד שהקשה ג"כ כמש"כ דשם בעי פדיון ואח"כ מקדיש קדושת הגוף וכאן ממילא קדוש קדוה"ג, וכתב וז"ל ואולי כיון דאפי' הקדיש לבדה"ב מחוייב לפדותה ולהעמיד על קדושת המזבח ממילא בקדוש לדמיו למזבח נשאר בהקדש מהגוף למזבח עכ"ל, והנה מבואר בדבריו דסובר ג"כ שגם הא דרבא הוא דין אחד עם הא דהמתפיס תמימין לבדה"ב, אלא דרבא חידש דבזה קדוש מעצמו למזבח. אכן עוד לא ישב בזה מה שהוצרך הר"נ להביא הא דמתפיס תמימין כיון דהכא הוא דינא דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג, ונראה דהתם הא מיירי באמר שור זה עולה ל' יום ולאחר ל' יום שלמים דפריך הגמ' דקדוה"ג הא לא פקעה בכדי ומשני כגון דאמר לדמי, ולכן אין להקשות על זה מהא דאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג דהתם הא אין עיכוב לקדוה"ג לחול ורק שמקדושת דמים חלה קדוה"ג, וכדאמר הגמ' בתמורה דף י"א ודף י"ט דמיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדוה"ג, אבל כאן הא אמר בפי' לאחר ל' יום שלמים רק דפריך הגמ' דכיון דהוי קדוה"ג לעולה הא לא פקעה בכדי, ועל זה משני דאמר לדמי א"כ יש כאן עיכוב בההקדש דמים שלא יחול קדוה"ג לעולה שאמר בפי' שלאחר ל' יום שלמים וכיון דקדושת דמים אפשר שיופקע אין להוכיח מהקדיש זכר לדמיו דאין שם עיכוב בההקדש שלא יחול קדוה"ג, לכן הביא ממתפיס תמימין לבדה"ב ויש כאן עיכוב שלא יחול עליו קדוה"ג מ"מ מחוייב לפדותה ולהעמידה על קדושת הגוף, א"כ ה"נ כאן מכיון שאמר שכל ל' יום יהי' עולה, בהכרח נעשה עליו דין שיהי' ההקדש קדוה"ג, וכיון שהוא קדוה"ג הא לא פקע גם אחר ל' דקדוה"ג לא פקע בכדי. והנה בהך דינא דהקדיש אבר לדמיו פירש"י שם דבעיא דרבא הוא אליבא דר' יוסי ור' שמעון דסברי דגם בהקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה ולזה בעי רבא בהקדיש אבר לדמיו, ולכן הקשו הכ"מ והלח"מ על הרמב"ם דפסק דבאבר שאין הנשמה תלויה בו לא פשטה קדושה בכולה, ומ"מ כתב דהקדיש אבר לדמיו הוי ספק אם פשטה קדושה בכולה, ועוד כתב יותר דאם הי' אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה, והכ"מ והלח"מ כתבו דהקדיש אבר לדמיו פשטה יותר מהקדיש אבר לעולה, וזה ודאי תימה גדולה, וכבר תמה בזה המרכה"מ דבסוגיא דערכין דף ה' מבואר להדיא דאפי' אם המקדיש אבר לעולה פשטה קדושה בכולה בהקדיש אבר לדמיו לא פשטה, ועיין מה שהאריך בזה המרכה"מ ועיקר יסודו מה שכתב דמה דאמר הגמ' דבאבר שהנשמה תלויה בו גם ר"מ ור"י מודו אין הכונה שבאמת נפשטה הקדושה בכולה, אלא משום דע"כ היא עולה דהא א"א למכרה למחוייבי עולה שהרי היא מחוסרת אבר שהנשמה תלויה בו, וזה א"א לומר כן דהא פריך בגמ' כן בקדושין דף ז' לגבי קדושין דנפשטו קידושי בכולה, ומוכח דהכונה כפשוטה שהקדושה נפשטה בכולה, וגם מה שכתב דקדושת דמים ודאי פשטה בכולה באבר שהנשמה תלויה בו דמוכח כן מדקתני בברייתא דוקא בבעל מום דומיא דחמור, ובאבר שאין הנשמה תלויה בו נשאר ספק, אינו מובן דאיזה סברא היא דלדמים יהי' יותר פשטה מלקדושת הגוף, באבר שאין הנשמה תלויה בו דהא מבואר בסוגיא דלקדוה"ג שייך יותר פשטה מלקדושת דמים. וגם מה שכתב דאם לא פשטה קדושת דמים על כל הבהמה א"א לפדותה משום דבעי העמדה והערכה, והביא ד' הגמ' בערכין דף ד' ע"ב דילפינן מבערכך ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך דמי אברים אינו מוכח כלל, דזהו לגבי ערכין דאדם שנתנה התורה קצבה לכל אחד כפי שניו, ובזה אמרה תורה דאם אמר ערך ידי עלי פטור לגמרי ומה הוכחה הוא אם הקדיש לקדושת בדה"ב או לקדושת דמים גבי בהמה שאינו יכול לפדות, דהך קרא דבערכך הא כתיב גבי ערך אדם ולא מצינו דדרשינן כן גבי פדיית בהמה בעלת מום, וראיה לזה לפי"מ שבארנו בדעת הרמב"ם שהדמים של דמי רגלה שהקדיש לעולה נתפסו בקדושת עולה, אלמא דשייך פדייה על רגלה אף דלא פשטה קדושה בכל הבהמה. והנראה בזה בדעת הרמב"ם דבאמת לא פסק כלל הספק דשמא פשטה קדושה בכולה דהא כתב דלכן תימכר לצרכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אבר שבה, א"כ לא חל קדושה על כל הבהמה והספק הוא רק במקדיש אבר לדמיו אם יש בזה הדין דאומר רגלה של זו עולה, ופסק הרמב"ם דמספק יש בזה דין דאומר רגלה של זו עולה דתימכר לצרכי עולות אלא דלשון הרמב"ם שכתב דהוי ספק אם פשטה קדושה בכולה קשה וחשבתי לומר דכונתו רק לענין זה אם פשטה קדושה מקרא דיהי' קודש שצריך למכרה לחייבי עולות שיקריבוה לעולה, אבל אינו מיושב, אח"כ מצאתי שכבר עמד על זה האור שמח וכתב בקצור שהגירסא הנכונה דהוי ספק אם פשטה קדושה בגופה, [אלא דצריך לומר בגופו דקאי על האבר] וכן מסתבר דכן לשון הגמ' הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות ליה קדושת הגוף ולכן דבריו נכונים שצריך לגרוס בד' הרמב"ם אם פשטה קדושה בגופו: והנה לפי"מ שבארתי למעלה דעת רש"י במה שפירש הא דתרי מיגו דמעיקרא אמרינן דמדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה, ואח"כ אמרינן דמדנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף, וכתבתי משום דעל אבר אחד לא נימא דמדנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף, כיון דאינו ראוי להקריבו לעולה, ולפי"ז קשה לפי"מ שבארתי שיטת הרמב"ם בהא דתימכר לצרכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אבר שבה דעל דמי האבר חלו קדושת עולה שנתחלל מהרגל. אלא דאמרה תורה יהי' קודש שגם הרגל צריך להקריב, וכתבתי דמסתבר דלשיטת הרמב"ם צריך הקונה להקדיש גם הרגל לעולה ולא סגי בהקדשו של הראשון כיון דנתחלל קדושתו על הדמים, וא"כ כיון דגם אם נימא דבהקדיש אבר לדמיו חל קדושת הגוף על האבר לדין זה שתימכר לצרכי עולות וכמו שפסק הרמב"ם, ומ"מ כיון שדמי אותו אבר נעשו הקדש ע"כ שנתחלל קדושת האבר על הדמים, וא"כ למה צריך כאן תרי מיגו כיון דבאמת לא חל על האבר קדושת הגוף ממש, ועוד דהא פסק הרמב"ם שדמיה חולין א"כ לא חל על כל הבהמה דין קדושת דמים, ונשאר רק הספק על האבר אם נתקדש לגופו א"כ ליכא כאן תרי מיגו. ונראה דכיון דחזינן דמהך קרא דיהי' קודש ילפינן שני דינים, א' לענין מקדיש רגלה לעולה דאמרינן דתימכר לצרכי עולות ודמי האבר נעשו קודש אבל צריך להקריבו, ב' לדין מקדיש זכר לדמיו שהוא עצמו יקרב עולה וכמו שכתבתי למעלה שכן מוכח מדברי הר"נ דבנדרים א"כ יש לומר דדין זה שמי שהקדיש רגלה לעולה מחויב למכרה לצרכי עולות, ומסתבר דהוי כשאר נודרים בהמה לעולה שמחוייב להקריבה ה"נ מחוייב זה למכרה לחייבי עולות שיקריבו אותה. ולכאורה כיון שהרגל שהקדיש אינו יכול להקריב נימא שאין עליו שום חיוב אלא שאינו יכול להשתמש בהבהמה בשביל קדושת הרגל, אבל מנ"ל לחייבו למכרה לחייבי עולות שעכ"פ יקריבו אותה לעולה. וע"כ דהכי אמר קרא יהי' קודש שמחוייב הנודר לעשות שיקריבו הרגל לעולה ע"י שימכור הבהמה לחייבי עולות, א"כ גם זה הוא דין שחל על כל הבהמה שעכ"פ יקריבו אותה לעולה ע"י זה שצריך להקריב הרגל לעולה, ונמצא דבדין זה שהקדיש רגלה לעולה שאמרה תורה יהי' קודש יש בזה שני דינים א' שיחול על הרגל התחלת קדוה"ג שיהי' צריך להקריבה בעצמה ולא שימכרו אותה ותצא לחולין ותחול קדושה רק על הדמים, וב' שיהי' דין על הבהמה שעכ"פ צריך להקריב אותה לעולה, לכן בהקדיש אבר לדמיו צריך לבוא לשני מיגו, א' לדין מקדיש זכר לדמיו שיחול מקדושת דמים קדושת הגוף, ב' שיחול על הבהמה הך דינא שיהי' צריך להקריבה לעולה, ובלא זה א"א לבוא כאן מדין יהי' קודש שיהי' צריך להקריב האבר לעולה, ולפי"ז יהי' צריך לפרש דמה דאמר בגמ' ומדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכולה היינו דהקדיש לכולה דין זה שצריך להקריבה לעולה, אבל דחוק מאוד לפרש כן בגמ': לכן נראה דהרמב"ם מפרש דעיקר בעיא דרבא קאי בודאי אליבא דר' יוסי דסבר דגם באבר שאין הנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה ויהי' פי' התרי מיגו כפשטה, אבל הרמב"ם סובר דע"כ אבעיא דרבא הוא גם אליבא דדינא כמש"כ הכ"מ ובפרט דגם בערכין פריך הגמ' מהך בעיא דרבא וע"כ דהוא להלכה לכן סובר דגם זהו בכלל האבעיא דגם אליבא דר"מ שייך אבעיא זו לענין אם אמרינן בזה דצריך תרי מיגו א' דכיון דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה נמי קדוה"ג, וב' דנחתא קדוה"ג על רגלה לדין זה שתמכר לחייבו עולות ויקריבו כל הבהמה לעולה, ולא נחתא קדוה"ג אלא לזה שיהי' ע"ז הגזה"כ דיהי' קודש שיקריבו כל הבהמה לחייבי עולות, ואם לא נימא תרי מיגו ולא יוכל לחול על כל הבהמה דין זה לא נאמר גם חד מיגו ולא יהי' חל גם על הרגל מקדושת דמים דין דיהי' קודש כמו בהקדיש רגלה לעולה, כיון דא"א להקריב הרגל בלא כל הבהמה, ולכן שפיר דנשאר אבעית דרבא בהקדיש אבר לדמיו אם חל הך דינא דהקדיש רגלה לעולה: ובמה שכתב הרמב"ם דאם הי' אבר שהנשמה תלוי' בו פשטה קדושה בכולה, כתב האור שמח דהכונה פשטה מספק, וזה אינו מתקבל כלל דודאי איכא נ"מ אם פשטה מדין ספק או מדין ודאי דאם מדין ודאי אם נהנה אפי' בשער ראשה מעל וחייב קרבן מעילה, ואם הוא מטעם ספק לא יתחייב בקרבן, ונראה דהרמב"ם מפרש האבעיא כפשוטה דהוא באבר שאין הנשמה תלויה בו, אבל באבר שהנשמה תלויה בו כיון דחזינן דאפי' ר"מ דדריש ממנו ולא בכולה, מ"מ באבר שהנשמה תלויה בו מודה דכולה עולה, ע"כ דהוא מסברא דאבר שהנשמה תלויה בו הוי כמו כולו, וכיון דהקדיש בהמה נתקדש גופה והיא עצמה תיקרב ולא אמרינן שתימכר לחייבי עולות, ה"נ בהקדיש אבר שהנשמה תלויה פשטה קדושה בכולה והיא עצמה תיקרב: אמנם אכתי קשה דהא בערכין דף ה' אמר אביי לרבא על הא דמוקים הא דתניא ראש פרה הקדש אין להקדש אלא ראשה דאיירי בקדשי מזבח ובקדושת דמים, והא מר הוא דאמר מקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, ומשני לא קשיא הא דאקדיש כולה הא דאקדיש חד אבר ופריך חד אבר נמי אבעויי איבעיא לן דבעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו, ומשני כי איבעי לן בתם הכא בבעל מום, ומוכח דגם בדמי ראשי דהוי אבר שהנשמה תלויה בו לא הוי אלא אבעיא ולא מילתא דפשיטא דאמרינן פשטה קדושה בכולה: ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דמוכח מהא דאמרינן דבאבר שהנשמה תלויה בו ודאי פשטה אפי' לר"מ דליכא קרא על פשטה קדושה בכולה, א"כ ודאי אבר שהנשמה תלויה בו הוי ממש כמו מקדיש כולה, ולכן אפי' הקדיש לדמיו הוי כמו מקדיש כל הבהמה לדמיו, ושם בסוגיא אף דמתחלה בעי למימר דאפי' באבר שהנשמה תלויה בו אם הקדיש חד אבר לדמיו לא פשטה, זהו מעיקרא דבעי לתרץ כן, אבל למסקנא דמתרץ דהברייתא מיירי בבעל מום, א"כ ליכא הוכחה דבאבר שהנשמה תלויה בו נמי לא פשטה, לכן אמרינן דבמסקנא נדחה ההו"א ובודאי הקדיש אבר שהנשמה תלויה בו הוי כמו מקדיש כולה, וכן מצינו שם בדף ד' גבי ערכין דאדם דדרשינן בערכך ערך כולו הוא נותן, ואינו נותן ערך דמי אברים ואמר שם יכול שאני מוציא אבר שהנשמה תלויה בו ת"ל נפשות, ואף דצריך ע"ז קרא מ"מ נוכל למילף מזה דאבר שהנשמה תלויה בו הוי כמו כולו, ולכן שפיר פסק הרמב"ם דאם הי' אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה: עתה נבאר סוף ההלכה מה שכתב הרמב"ם הקדיש אבר אחד מן העוף הרי זה ספק אם נתקדש כולו או לא נתקדש. והכ"מ והלח"מ מפרשים דכונתו באבר שהנשמה תלויה בו והוא דוחק כיון שסתם ומשמע אפי' באבר שאין הנשמה תלויה בו. ואפשר לומר דהרמב"ם מפרש בעיא דרבא להלכה לר"מ ור"י דבאבר שאין הנשמה תלויה בו לא פשטה קדושה בכולה, ומ"מ מיבעי ליה בעוף דכיון דחזינן דר"מ ור"י סברי דמסברא הי' צריך לומר פשטה קדושה בכולה בלא קרא דהא אמרי יכול האומר רגלה של זו עולה ת"ל כל אשר יתן ממנו לד' ולא כולו לד', ולכן בעי רבא בעוף דכיון דצריך מיעוטא לומר דלא פשטה קדושה בכולה. וכיון דבקרא בהמה כתיב בעי דאפשר בעוף פשטה אפי' באבר שאין הנשמה תלויה בו, אח"כ ראיתי שהלח"מ בפ"ה מהל' ערכין הביא מקודם פי' הכ"מ וכתב שהוא דוחק. וכתב כמש"כ דהרמב"ם מפרש בעיא דרבא באבר שאין הנשמה תלויה בו וכנ"ל: אלא דמ"מ צריך ביאור דאף דנימא דמסברא הי' צריך לומר דפשטה קדושה בכולה אבל מהיכי תיתי נאמר דאף שנתמעט זה בבהמה מ"מ בעוף נאמר דפשטה. דאיזה סברא לחלק ולומר דקדושת עוף חמיר מקדושת בהמה. ונראה דאפשר לומר דכיון דגם באבר שאין הנשמה תלויה בו דרשינן מקרא דיהי' קודש דלא תצא לחולין. אלא שתמכר לצרכי עולות וכתבנו בדעת הרמב"ם דאינו מפרש כפירש"י שהרגל נשאר כולו של המקדיש. וזהו דתניא ודמיה חולין מדמי אבר שבה שאינו יכול למוכרו. אבל בדעת הרמב"ם כתבנו דודאי מי שמחוייב עולה צריך להביא עולה שלימה, ולכן ע"כ שקדושת הרגל נתחלל על הדמים וכל הבהמה היא של הקונה שחייב עולה. רק שדמי האבר אינם חולין שנשאר על הדמים קדושת עולה. ולכן אפשר לומר דלרבא מיבעי ליה דשמא גלי קרא כן דוקא בבהמה דאפשר לפדותה. ולכן אפשר לחלל קדושת הרגל על הדמים. אבל בעוף שלא מצינו פדיון כדתנן במנחות דף ק' שלא נאמר פדיון אלא בבהמה. א"כ לא יהי' תקנה למכרה לצרכי עולות. אפשר דבזה לא גלי קרא דלא נימא דפשטה בכולה. דכיון דעכ"פ הקדיש רגלה לעולה והרגל לבד א"א להקריב אפשר דלכן נאמר בעוף פשטה קדושה בכולה אפי' באבר שאין הנשמה תלויה בו: איברא דלכאורה יש לסתור דברינו מדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין הל' ז' שהביא מה דתנן פ"ד דשקלים במקדיש נכסיו דבהמה הזכרים ימכרו לצרכי עולות והדמים לבדה"ב. ובעופות ימכרו לצרכי אותו המין והדמים ילקח בהן זכרים ויקריבו עולות. וכתב על זה ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות ודמי הבהמה התמימה לבדה"ב לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם נפל בה מום יש לה פדיון. והסולת והיין והשמן שנפסלו אין להם פדיון וכו'. וכתב ע"ז הראב"ד לא ידעתי היאך מספיק זה הטעם לסברתו והלא בכל מקום נפדין הן. ואם במקדיש נכסיו סתם סובר כר' אליעזר כמ"ש למעלה אין זה הטעם מספיק למה לא יפלו הנכסים לבדה"ב. והאריך עוד בהשגתו ע"ש. והכ"מ פי' כוונת הראב"ד דהא קודם שנתקדשו המנחות בכלי שרת נפדין הם. והלח"מ פי' דכוונתו דהא גם כשימכרו ויקריבו בדמיהן עולות הוא ג"כ פדיון. וא"כ לא יוכלו להיות נפדין שיהיו דמיהן לבדה"ב. וכתבתי בזה בפ"ו מהל' איסורי מזבח הל' ד' אות ד' בבאור דברי הרמב"ם דזה ודאי דאין כאן דמיון לפדיון ממש שההקדש נפדה ויוצא לחולין. אלא דמ"מ גם זה לא מצינו בקדושת הגוף שיהי' אפשר לשנות בעיקר הקדושה. וכאן כיון שלמדנו מקרא דאם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לד' יהי' קודש. דכל הראוי ליקרב ע"ג המזבח יקרב. וזהו בסתם הקדש דקדושתו היא או לבדה"ב או להקריבו עולה: ונמצא דאם הקדיש סתם והיו בהם דברים הראויים ליקרב יש בזה שני גדרי קדושות. חדא מה שהקדיש סתם דבסתמא הוא לבדה"ב ואם הקדיש סתם למזבח הוא לעולה. ואפי' דברים שאינם ראויים לעולה יהיו דמיהם לעולה. שנית דין זה שאמרה תורה כל הראוי לקרבן על המזבח יקרב וע"כ צריך להקריבן למה שהם ראויין. וע"כ אנו צריכים בזה לדין מכירה שקדושה אחת תהי' על הדמים וקדושה אחת להקרבת עצמן למה שהן ראויין. ולכן בבהמה דשייך בה פדיון אנו אומרים דההקדש שהקדיש סתם הוא שהדמים יהיו לבדה"ב אף שהן עצמן יהיו קדושים קדוה"ג למה שהן ראויין. אבל עופות ומנחות דלא שייך בהם פדיון ולא שייך דין דמים לקדושתם כשהם קדושין קדוה"ג. א"כ אף דעכשיו עוד לא נתקדשו בכלי שרת זהו אם היינו דנין בפדיון ממש שיצאו לחולין. אבל כאן אנו דנים בדין זה שאמרה תורה כל אשר יתן ממנו לה' יהי' קדש שיקרבו למה שהם ראויין ואם נאמר שהדמים יפלו לבדה"ב הרי אנו עושים דמים מקדושת מזבח שאין לו דין דמים. ולכן אנו אומרים דהקדש סתם זה יהי' קדושתו למזבח. ורק דכיון דסתם הקדש למזבח הוא לעולה כדילפינן מקרא. וכאן צריך להקריבם למה שהם ראויים. וע"כ אנו אומרים גם בזה דמחלקים הקדושות דקדושת עצמם הוא למה שהם ראויים וקדושת דמיהם הוא לעולה. ולא קשה דהא עכ"פ אנו מחלקים הקדושות ועושים מקדושת הגוף קדושת דמים. דלא דמי דדין קדושת בדה"ב הוא דין קדושה אחרת שאין לו שייכות לקדושת קרבן, ולכן לא נוכל לעשות מקדושת הגוף בעופות ומנחות גדר קדושה אחרת שאינה שייכת לקדושת קרבן. אבל קדושת עולה והקדושה למה שהם ראויים. שניהם קדושת מזבח. וכיון דע"כ יש בקדושתו שני דינים א' קדושת סתם שאם למזבח הוא לעולה והב' הקדושה למה שהם ראויים, ע"כ נעשה כן שתי קדושות אף בעופות ומנחות שאין להם פדיון משום דהכא אין זה פדיון שאין כאן נחיתות הקדושה דשניהם קדושת מזבח: ולפי"ז נסתרו לכאורה דברינו במה שכתבנו דרבא בעי בעוף מהו באבר שאין הנשמה תלויה בו משום דע"כ צריך למכרה לחייבי עולות ולחלל הרגל על הדמים שהדמים ישארו דמי עולה ובעוף אין פדיון. אבל מדברי הרמב"ם אלו שמבואר דמה שמוכר העופות והמנחות שיקריבו למה שהן ראויין והדמים ישארו לעולה אין זה סותר להך דינא דאין פדיון לעופות ומנחות משום דשניהם הם קדושת קרבן. הא לא נוכל לומר גם במקדיש רגל העוף דא"א למכור העוף לצרכי חייב קרבן עוף משום דאין פדיון לעוף כיון שדמי הרגל ישארו ג"כ לדמי קרבן בשביל המקדיש: אכן נראה דיש ליישב דברינו דשאני הכא גבי הקדיש רגל עוף כיון דצריך למכרו למי שחייב קרבן עוף. וכבר כתבנו דהרמב"ם מפרש ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר שבה שהקונה יש לו כל הבהמה והרגל מתחלל ונעשו הדמים דמי עולה בשביל המקדיש. וה"נ בעוף מתחלל הרגל, ולכן אף שהוכחנו דלגבי עיקר הקרבן במקדיש נכסיו אף שצריך למכור העופות והמנחות להקריבם למה שהם ראויים אין זה נקרא פדיון כיון שהדמים יהיו דמי עולה. כל זה הוא במקדיש נכסיו שאין לנו דרך אחר דכיון דלמדנו מקרא דסתם הקדש למזבח הוא לעולה. ועוד למדנו מקרא דיהי' קדש שהם בעצמם יקרבו למה שהם ראויים. א"כ ע"כ אנו צריכים לעשות מהעופות והמנחות דמים לקיים הקרא דסתם הקדש למזבח הוא לעולה, אבל בהקדיש רגלה לעולה כיון דעכ"פ יש כאן שינוי לגבי הבעלים שהבעלים הקדישו רגלה לעולה. ואם הי' אפשר להקריב הרגל לעולה הי' נקרב גוף הרגל לעולה בשביל הבעלים. רק דכיון שא"א להקריב הרגל לעולה אנו עושים מהרגל דמים ונמצא דגוף הרגל לא יהי' נקרב בשביל הבעלים. ולכן זה גופא הוי גדר פדיון שמוציאין את הרגל מדין קרבן בשביל הבעלים שיהי' קרבן לאחר הקונה את הבהמה. ואף דגם גבי מקדיש נכסיו הא מוכרים העופות והמנחות אבל שם הא ע"כ צריך להיות כן. ומעיקר ההקדש ע"כ הי' בשביל שני הדינים שיש בזה ההקדש. אבל בהקדיש רגלה שאם ירצו הבעלים יוכלו להקדיש שאר הבהמה שתהי' כולה לעולה ותהי' קריבה לעולה שלו. וא"כ לא נוכל לומר דעיקר ההקדש נעשה ע"כ על זה האופן שימכור הבהמה ולא תהי' גוף הרגל בשבילו לעולה אלא דמיה. רק דבבהמה כיון דאם אינה ראוייה לקרבן יש דין פדיון שפיר הוי הדין שימכרו הבהמה לצרכי עולות ובשבילו יקריבו דמיה. אבל בעוף דליכא דין פדיון מיבעי לרבא דאפשר לא אפשר לעשות כן. וכיון שכבר כתבנו דמוכח מהברייתא דמסברא הי' צריך להיות גם באבר שאין הנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה. אלא דגלי קרא דממנו דלא פשטה ורק רגלה נעשה עולה. לכן מספקא ליה דאפשר לא גלי קרא כן אלא בבהמה. אבל בעוף אמרינן פשטה קדושה בכולה אף באבר שאין הנשמה תלויה בו וכן פסק הרמב"ם דהוי ספק: -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו"ה מרדכי אילן שליט"א הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש"כ בספרי. בפט"ו הל' ב' במש"כ דפי' ודמיה חולין חוץ מדמי אבר שבה דהאבר הוקדש לדמיו כתב דהמאירי בקדושין דף ז' הביא פי' זה, אלא שהקשה מד' הגמ' והא קא מייתי מחוסרת אבר, עוד הביא דהרגמ"ה בערכין דף ה' פי' להדיא כמש"כ, אכן הביא מהתוספתא תמורה פ"א הל' ה', דתניא אין כולה עולה אלא אותה הרגל בלבד, מה יעשה לה תמכר לחייבי עולות חוץ מרגלה ודמיה חולין, ומלשון חוץ מרגלה משמע דהרגל אינו מוכר, והנה אם נפרש התוספתא כפשוטה קשה קושיית הגמ' והא קמייתי בהמה מחוסרת אבר, וצריך לאוקמי דאמר הרי עלי להקריב עולה בחייה, וגם זה אינה כפשוטה והרמב"ם הא אינו מתנה זה, וא"כ לא רחוק דגם כונת התוספתא שהמקדיש מוכר הבהמה היינו בגדר מכירה שהדמים חולין, וע"ז אמר חוץ מרגלה שהרגל אינו מוכר לשם חולין, אלא החייב עולות פודה הרגל, וכמש"כ המאירי שהמוכר לוקח אח"כ מדמי הרגל עולה קטנה, או דיש לומר שמוסיף דמים וקונה עולה, ובמש"כ שם בדעת הרמב"ם דאבר שהנשמה תלויה בו הוא ככולו מסברא, והבאתי מהא דערכין אף דליכא שם קרא, כתב דיש לדמות לנזיר דף כ"א דאם אמר ראשי או כבדי נזיר הוי נזיר אף דליכא קרא והוא נכון.
בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חציה שלו וחזר ולקח חציה האחר והקדישו ה"ז קדשה וקריבה. אע"פ שמתחלתה דחויה היתה כשהקדיש חציה אין הדיחוי מעיקרו דחוי, ואע"פ שהוא קדושת דמים הואיל והיא בעלי חיים אין בעלי חיים נדחים, והרי נראה כולה להקרבה לפיכך תקרב ועושה תמורה. ואע"פ שהיא קדושת דמים. הכ"מ כתב מ"כ בשם המאירי אין לשון זה ברור אצלי שהרי בשאין בה אלא קדושת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה עכ"ל. עוד הקשה הלח"מ דלמה הוצרך הרמב"ם להוסיף הטעם בשביל שהיא בע"ח אין בע"ח נדחין. ולמה אינו מספיק הטעם משום דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי כמו שכתב בפ"י מהל' שגגות גבי עשיר שהפריש קן שכתב רק משום דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי. והנה כונת המאירי בקושייתו הוא דבגמ' מבואר דלא כדברי הרמב"ם דעל הא דאמר ר' יוחנן בהך דינא קדושה ואינה קריבה. אמר ש"מ תלת. ש"מ בע"ח נדחין וש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי וש"מ יש דיחוי בדמים. ומוכח מהגמ' דזה גופא הוי חדוש דשייך דיחוי אף בקדושת דמים. וכמו שפירש"י שם דלא אמרינן לא אלימא קדושת דמים ליפסל משום דיחויא. וכיון דפסקינן דלא כר' יוחנן ודיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי מה כתב ואע"פ שהיא קדושת דמים דמשמע דבשביל שהיא קדושת דמים יותר ראוי שתדחה. וכתב ע"ז בשביל שהיא בע"ח ובע"ח אין נדחים: והנה הלח"מ כתב דהרמב"ם סובר דקדושת דמים שהיא קלה שייך יותר דיחוי מקדוה"ג ואפי' דיחוי מעיקרא צריך להיות דיחוי ולכן הוצרך לטעמא דבע"ח אינם נדחים דזה מהני אפי' בקדושת דמים. והוכיח כן מהא דפריך בזבחים דף נ"ט על רב דסבר בע"ח אינם נדחים, מהא דתניא קדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח פסולין ופריך על זה נבנה דחוויין מעיקרא נינהו. ומוכח דגם ר' יוחנן דפליג שם על רב וסובר דבע"ח נדחין מודה בדיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי. והקשו התוס' דהא ר' יוחנן סבר בקדושין דף ז' גבי בהמה של שני שותפין דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי. עוד הקשו דמאי פריך הא מתני' דמפריש נקבה לפסחו בפסחים דף צ"ח סברה דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי. ומזה מוכיח הרמב"ם דגם ר' יוחנן מודה בקדוה"ג בדיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי. ולכן סובר הרמב"ם דגם לרב דוקא בבע"ח דאין בהם דיחוי כלל לא הוי דיחוי אפי' בקדושת דמים. אך קשה על זה מפ"י מהל' שגגות שכתב הרמב"ם טעמא דדיחוי מעיקרא על קדושת דמים. וכתב הלח"מ שהרמב"ם סמך שם על מה שכתב כאן וזה דחוק דלמה לו לכתוב טעם שאינו מועיל ולסמוך על מה שכתב כאן. ולמה לא כתב גם שם בפשיטות משום דבע"ח אינם נדחים דמהני אפי' לקדושת דמים. וגם עיקר פירושו הוא דחוק. דלפי"ז הו"ל להגמ' לומר ש"מ דיחוי מעיקרא בקדושת דמים הוי דיחוי. ומדאמר בסתמא ש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי, ואח"כ וש"מ יש דיחוי בדמים. מוכח שהם שני ענינים וכדאמר ש"מ תלת, ואף שהלח"מ יישב שלא יקשה קושיית התוס' דהא דיחוי מעיקרא הוי תמיד קדושת דמים ולא הוי תלת. ותירצו דמשכחת דיחוי מעיקרא בקדושת הגוף, אבל לפי"מ שביאר שיטת הרמב"ם דבקדושת הגוף גם ר' יוחנן מודה א"כ לא הוי תלת, ותי' הלח"מ דנ"מ לענין מצוה, מ"מ אינו מיושב זה אלא מה דאמר ש"מ תלת, אבל מ"מ מדאמר מעיקרא בסתמא ש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי, ואח"כ וש"מ יש דיחוי בדמים מוכח דגם בקדושת הגוף הוי דיחוי: ובעיקר תירוצו של הלח"מ על קושיית התוס' דהיאך משכחת לה דיחוי מעיקרא שלא יהי' דיחוי בדמים דהוא לענין מצות אינו מיושב דהא בסוכה דף ל"ג ע"א הוי רק אבעיא ונשאר בתיקו אם יש דיחוי אצל מצות, וא"כ קשה לומר דמה דאמר בכמה דוכתי הך ש"מ תלת דזה קאי להך צד אם יש דיחוי אצל מצות, ועוד דשם ע"ב אמר הגמ' על מה דתנן ואין ממעטין ביו"ט, הא עבר וליקטן מאי כשר דאשחור אימת אילימא דאשחור מאתמול דחוי מעיקרא הוא וכו' דאשחור ביו"ט נראה ונדחה הוא וכו' לעולם דאשחור מעיקרא דחוי מעיקרא דלא הוי דחוי תיפשוט אבל נראה ונדחה חוזר ונראה לא תיפשוט, והרמב"ם פ"ח מהל' לולב הל' ה' כתב עבר וליקטן או שלקטן אחד אחד ולגירסת המ"מ אחר לאכילה הרי זה כשר, ועמד על זה הכ"מ שלא חילק בין אשחור מאתמול או אשחור ביו"ט, וכתב ואפשר שטעמו משום דאע"ג שנראה ונדחה כל שבידו לתקן לאו דיחוי הוא כדאמר רב אשי בזבחים דף ל"ד וכיון דאי משכח הושענא אחריתא יכול ללקט לאכילה הוי בידו לתקן, והגמ' דאמר מעיקרא דעל נראה ונדחה לא תיפשוט לא אסיק אדעתיה מה דאמר אח"כ לראבר"ש דממעטין, והנה כתי' הכ"מ כתבו התוס' בסוכה שם בד"ה נקטם מ"מ קשה ליישב כן דברי הרמב"ם שסתם וכתב דכשר בעבר וליקטן בזה דנימא דהוי בידו לתקן מאחר דאי משכח הושענא אחריתא. דהא ביו"ט מיירי ואינו יכול לילך למקום אחר ואיך יהי' אם במקום שהוא עומד אין הושענא אחריתא הא אינו רשאי ללקטן וכן כתבו התוס' בזבחים דף ל"ד דלא הוי בידו, ודברי התוס' יש ליישב שכתבו רק על זה דמוכיח הגמ' ממתני' דאין ממעטין ביו"ט הא עבר וליקטן כשר, דבזה יש לומר דנ"מ בהא דתנן אין ממעטין היכי שהי' בידו לתקן, איברא שאח"כ כתבו והא דמייתי מעבר וליקטן הוי מצי לדחויי דמ"ד התם אין דיחוי משום דבידו לתקן, מ"מ בברייתא אפשר לאוקמי באופן שמותר ללקטן דאיכא הושענא אחריתא, אבל בדברי הרמב"ם שסתם א"א ליישב באופן זה: והנה שם ע"א איתא בעי ר' ירמיה אם יש דיחוי אצל מצות, ואמר הגמ' ותיפשוט ליה מהא דתנן כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסהו הרוח חייב לכסות. ואמר רבב"ח א"ר יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות והוינן בה כי חזר ונתגלה אמאי חייב לכסות הואיל ואידחי אידחי, ואמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות, דר"פ גופא מיבעי ליה מיפשט פשיטא ליה דאין דחוי אצל מצות ל"ש לקולא ל"ש לחומרא או דילמא ספוקי מספקא ליה לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן, ופירש"י מיפשט פשיט ליה לתנא דתנא כיסהו הרוח חייב לכסות דאין דחוי, וע"כ צריך לפרש כן דא"א לומר דהאי בעיא הוא אם לר"פ פשיט דהא ר"פ מוכיח זה ממתני', אלא דמשמע מלשון הגמ' דגם על ר"פ מספקא לר' ירמיה אי פשיטא ליה, וכן משמע מדברי התוס' בדף ל"ב והביאו מהא דמפרש רב דימי בעיא דר"נ בע"ז דף מ"ז אם יש דחוי אצל מצות, ואמר הגמ' שם ג"כ דר"פ גופא קא מיבעי ליה, אבל קשה לומר כן דר' ירמיה הי' קודם ר"פ וכ"ש דלא שייך לומר בהא דר"ל דמיבעי ליה על ר"פ גופא, לכן צריך לומר דהכונה רק דלר' ירמיה מספקא ליה על התנא. וכן לר"ל, אבל ר"פ דאמר בסתמא זאת אומרת אין דחוי אצל מצות פשיטא ליה. ומה דאמר דר"פ גופא היינו הא דמוכיח ר"פ, אח"כ ראיתי שהכפות תמרים במקומו עמד בפי' דברי הגמ' והביא דברי אחרונים בזה וכתב לפרש כמש"כ: ואם נפרש כן יהי' מיושב דעת הרמב"ם פשוט דכיון דלר"פ פשיטא דאין דחוי אצל מצות לא שבקינן פשיטותיה דר"פ בשביל ספיקו של ר' ירמיה וכן הוא הכלל בהרבה מקומות, ובהא דר"ל בע"ז עיין מש"כ בפ"ד מהל' איסורי מזבח הל' ז' דהרמב"ם לא פסק כרב דימי דמפרש בעיא דר"ל אם יש דחוי אצל מצות כיון דקיי"ל כרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן כתב שם הרמב"ן דלרב דימי הוא דלא כרבא וממילא לא קיי"ל כרב דימי, אלא דמיבעי ליה לר"ל בדין נעבד אם פסול למצוה, לכן סובר הרמב"ם דלהלכה אין דחוי אצל מצות, ולכן לא חילק בין אשחור מערב יו"ט ובין אשחור ביו"ט: ולפי"ז דנימא דלהלכה קיי"ל אין דחוי אצל מצות דלר"פ פשיטא ליה הכי, א"כ אינו מיושב לומר דמה דאמר ר"ה בדר"י ש"מ דיחוי מעיקרא הוי דחוי היינו לענין מצות, דאם ר"ה בדר"י חולק על ר"פ שהי' חבירו הי' הגמ' אומר כן, וא"כ ע"כ צריך לפרש כדברי התוס' דמשכחת לה דחוי מעיקרא בקדושת הגוף. איברא דרש"י בפסחים דף צ"ח בד"ה וש"מ דחוי מעיקרא הוי דחוי, כתב ואיכא למ"ד בסוכה דף ל"ב דאין דחוי אלא הנראה ונדחה, וכונת רש"י הוא ודאי מהא דמדייק הגמ' ממתני' דעבר ולקטן כשר, אלא דקשה דא"כ היכי פליג ר' יוחנן אמתני', ונראה דלהוכיח ממתני' דדחוי מעיקרא אינו דחוי הא אפשר דוקא אם נימא יש דחוי אצל מצות, וא"כ זהו שכתב רש"י ואיכא למ"ד והיינו דדוקא למ"ד יש דחוי אצל מצות מוכח ממתני' דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי, ולדברינו א"כ א"א לומר דמה דאמר ר"ה בדר"י ש"מ תלת וחשיב דחוי מעיקרא דזה נ"מ לענין מצות, דהא אם יש דחוי אצל מצות ע"כ דיחוי מעיקרא לא הוי דחוי, וממילא שוב יהי' מוכרח לומר כד' התוס' דהנ"מ הוא לענין קדושת הגוף, רק דלמעלה כתבנו דעל מתני' הי' אפשר ליישב כתי' התוס' דנ"מ להיכי שבידו לתקן, אבל הא הגמ' לא אמר תי' זה וע"כ דבעי למידק ממתני' דבכל גווני כשר: ונראה דהרמב"ם כתב כאן בדיוק שלא כלשון הגמ' דבגמ' איתא וחזר ולקח חציה והקדישה והרמב"ם כתב והקדישו, ונ"מ דבלשון והקדישה מונח שהקדיש הבהמה והיינו שאחר שלקח החצי השני הקדיש כל הבהמה, ואשמעינן ר' יוחנן שאע"פ שהקדיש עכשיו מחדש קדושת הגוף כל הבהמה והיינו גם חצי הראשון שלא הי' עליו מקודם אלא קדושת דמים, ובדין הוא שהי' יכול להתפיס עליו מחדש דין קדושת הגוף כיון דגם מקודם כשהי' עליו קדושת דמים הי' זה במיוחד להקריב קרבן בשביל המקדיש, ורק דחצי בהמה אינה ראויה לקרבן, וע"כ הי' דין חלות רק על הדמים שיקריבו דמי החצי לקרבן שלו, וכיון דעכשיו ראויה כבר כל הבהמה שתהי' קרבן, לכן הי' יכול לחזור ולהקדיש כל הבהמה קדושת הגוף לקרבן, אלא דאמר ר' יוחנן דאינה קריבה מדין דחוי שכבר נדחה החצי הראשון מדין הקרבה ונפסל שגם עכשיו שהוא ראוי נדחה מקרבן, ולזה אמר הגמ' ש"מ יש דיחוי בדמים דאף שאינה קדושה אלא קדושת דמים שייך בה דין דיחוי שתדחה שלא תהי' ראויה להקרבה: אבל הרמב"ם דפסק דלא כר' יוחנן ודיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי וממילא זה ודאי דאין כאן דין פסול של דיחוי, השמיענו כאן חידוש ולא כתב והקדישה אלא והקדישו ולא קאי על הבהמה שהי' צ"ל והקדישה, אלא קאי על החצי דהיינו לאחר שחזר ולקח חציה השני והקדישו, ונמצא דחצי הראשון קדוש רק מההקדש הראשון שהי' רק קדושת דמים ואף דקיי"ל הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף וכן פסק הרמב"ם כאן בהל' ה' האומר דמי בהמה זו עולה או ה"ז עולה אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תיקרב מ"מ יש לומר דזהו דוקא היכא דבתחלת ההקדש הי' ראוי שיחול עליו קדושת הגוף אז אמרינן דעל ידי ההקדש שהקדיש נתקדש קדושת הגוף ליקרב, אבל כאן דבשעה שהקדיש החצי לא הי' אפשר שיחול עליו קדושת הגוף, וע"כ אינו חל אלא קדושת דמים בזה לא ידעינן דאח"כ כשתהי' ראויה ליקרב תחול קדושת הגוף, וביחוד לפימש"כ למעלה דגם דינא דהקדיש זכר לדמיו נלמד מקרא דכל אשר יתן ממנו לה' יהי' קדש לא ידעינן מקרא אלא היכי דאפשר לחול הקדוה"ג בשעת הקדש כדכתיב כל אשר יתן, וכאן לא מהני מה דדיחוי מעיקרא אינו דיחוי דזה אינו מועיל אלא שלא תיפסל גם אחר שיקדישו אותה קדושת הגוף ולא שיהי' אפשר להקריבה ע"י ההקדש הראשון שאינו אלא קדושת דמים: ולכן כתב הרמב"ם ואע"פ שהיא קדושת דמים הואיל והיא בעלי חיים אין בעלי חיים נדחים והרי נראה כולה להקרבה לפיכך תקרב ועושה תמורה, והשמיענו בזה דדין אין בעלי חיים נדחים מועיל גם לגבי זה שלא נאמר שהחצי הראשון הא אין בו אלא קדושת דמים, וטעמא משום דדין אין בע"ח נדחים הוא דין גם על עיקר הקדושה דלא שייך לומר על בע"ח שכבר הוקבע בההקדש שלו שאינו אלא קדושת דמים, ובבע"ח אנו רואין רק כפי שהוא עכשיו וטעמא משום דהא דאין בע"ח נדחים הוא משום דבע"ח קודם שחיטה אין בהם עוד דין הקרבה כלל, ולכן לא שייך לקבוע בבע"ח הדין שאינו ראוי להקרבה בשביל איזה טעם שיהי' רק אם יש מניעה מצד איזה טעם מלהקריב לא נוכל גם לשחוט אותם, אבל לא נאמר דבשביל זה כבר אין בההקדש של בהמה זו אלא דין קדושת דמים, כיון דיש בבהמה זו מניעה מלהקריבה, אלא בבע"ח כיון שההקדש הוא עוד קודם גדר הקרבה לפני שחיטה אין אנו רואין דיני הבהמה בשעת ההקדש, אלא אנו רואין בשעה שאנו באין לשחוט הבהמה אם היא ראויה ליקרב יש בה קדושת הגוף וראויה להקרבה, וזהו שכתב הרמב"ם והרי נראה כולה להקרבה: והנה בפ"ג מהל' פסוה"מ הל' כ"ב כ"ג כ"ד כתב הרמב"ם מזבח שנפגם נפסלו כל הקדשים שהיו שם שחוטין במקדש שעדיין לא נזרק דמם, שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו ונאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך כלומר תזבח והוא עומד בתקונו לא פגום. אבל קדשים חיים שהיו שם בעזרה כשנפגם לא נפסלו אלא כשיבנה המזבח יקרבו שאין בעלי חיים נדחין, הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח כשיבנה מקריבים אותם שהדיחוי מעיקרו אינו דיחוי עכ"ל, וקשה למה הוצרך לומר הטעם שהדיחוי מעיקרו אינו דיחוי. ולמה לא סגי בטעם הקודם שאין בעלי חיים נידחין. והנה מקור דברי הרמב"ם הוא מדברי הגמ' דפריך לרב דאמר דמזבח שנפגם לא נפסלו הקדשים חיים שהיו בעזרה. מהא דתניא כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח ואחר כך נבנה המזבח פסולין, ופריך ע"ז בגמ' נבנה דחויין מעיקרא לפי"מ דבעי למיפרך על רב בהא דאמר בע"ח אין נדחין. וע"ז פריך דאפי' אם בע"ח נדחין הא דחויין מעיקרא הן. אבל הרמב"ם דפסק דבע"ח אין נדחין למה הוצרך לומר הטעם דדחויין מעיקרא וכתב הלח"מ דצריך הטעם דדחויין מעיקרא בשביל מנחות. ומ"מ אינו מיושב דהא כתב הרמב"ם הקדיש בהמות: ונראה לפימש"כ דדין דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי לא מהני היכי שהי' מקודם רק קדושת דמים ועכשיו נעשה ראויה לקדושת הגוף שיקריבו הבהמה בלא שיקדישו אותה בפי' קדושת הגוף לקרבן. וא"כ כאן שכתב הרמב"ם בשביל דיחוי מעיקרא לכאורה קשה הא לא מהני על הקרבה בלא הקדש קדוה"ג. והרמב"ם כתב מקריבים אותם. וע"כ מוכח מזה דנפגם המזבח לא הוי פסול בעצם הקרבן שמשום זה לא יהי' ראוי שיחול עליו קדושת הגוף. ולא ילפינן מקרא דוזבחת עליו אלא דבשעה שנפגם אינו ראוי לזביחה. ומשמע מדברי הרמב"ם דטעמא הוא משום דכשנשחט כשהמזבח פגום נדחה כיון שא"א לזרוק עליו אבל מש"ז לא נאמר דכשהקדישו מחיים כשהמזבח פגום לא חל עליו קדושת הגוף דעכ"פ חסרון המזבח אינו בעצם הקרבן. ולפי"ז יש לומר דמה שהרמב"ם כתב גבי הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח טעמא דדיחוי מעיקרא אף שכבר כתב טעמא דבע"ח אינם נדחים. דאשמעינן זה גופא דמהני כאן טעמא דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי. דלא נימא דבשביל זה שעוד לא נבנה המזבח לא חל על הבהמות אלא קדושת דמים דאז לא הוי מהני טעמא דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי. וכמו שכתבנו ולהלכה נ"מ בהך טעמא לענין מנחות כמש"כ הלח"מ, אבל זה שכתב הרמב"ם זה בדין הקדיש בהמות להודיענו דבאופן כזה שאין חסרון בעיקר הקרבן חל שפיר קדושת הגוף. ומהני טעמא דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי: והנה בפ"י מהל' שגגות כתב הרמב"ם עשיר שהפריש קן למכרה ולקח בדמיה כשבה או שעירה והעני. יביא קן זו אע"פ שהיא קדושת דמים שהיא נדחית, ולמה לא נדחית מפני שדיחוי מעיקרו אינו דיחוי והרי נראה קן זו לו עתה עכ"ל, ולכאורה מדבריו יש סתירה על מה שכתבנו לפרש דבריו כאן שהטעם של דיחוי מעיקרו אינו מועיל לעשות שיהי' נעשה מקדושת דמים קדושת הגוף, אבל באמת לא קשה דיש חילוק מלשונו כאן למה שכתב שם, דכאן כתב ה"ז קדושה וקריבה וגם אח"כ כתב לפיכך תקרב. ושם כתב יביא קן זו, והחילוק פשוט דכשיביא הקן אל הכהן שיקריבו לקרבנו שהוא מחוייב הרי זה הוא בעצמו הקדש קדושת הגוף דהוא כמו שאומר שיקריבם הכהן אחד לעולה ואחד לחטאת והוי כאומר הרי זו לעולה, ואף דבנדרים דף ט' ע"ב תניא דהלל הזקן היה מביא עולתו חולין לעזרה ומקדישה ושוחטה, שאני התם שהי' שוחטה בעצמו לכן הי' צריך להקדישה שבתחלת השחיטה תהי' כבר קדשה לעולה, ואף דאפשר להקדיש במחשבה מכל נדיב לב, אבל עכ"פ צריך להקדישה קודם שיתחיל לשחטה, אבל גבי קן שמביא אל הכהן להקריב הרי זה בעצמו הקדש קדוה"ג, משא"כ כאן שכתב ה"ז קדשה וקריבה ויתכן שיקריבו הבהמה אם הקדישה לעולה גם בלא דעת בעלים, וכמו בהקדיש אחר עבורו ורצה בשעת הפרשה אף שחזר בו כמבואר בפ' י"ד הל' י', ואף דשם הקדיש אחר אבל באמת אין נ"מ דכיון שכבר הוא קרבן יכולים ב"ד להוציא ממנו ולהקריבה גם בלא דעתו, ולכן כאן השמיענו דאפשר להקריבה גם כשלא יקדיש כולה מחדש קדוה"ג וכמו שכתבתי: עוד יש להעיר על דברינו ממה שכתב הרמב"ם בהל' פסוה"מ פ"ד הל' כ"ד הפריש אשמו והי' בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר, שהדיחוי מעיקרו אינו דיחוי ועדיין לא נראה עד שנעשה שוה שתים. ומשמע דכשר להקריבו וא"צ להקדישו מחדש לאשם, ולכאורה אפשר לומר דכיון דבאשם א"א להקריבו שלא מדעת בעלים ע"כ שיביא האשם אל הכהן, והוי כמו שכתבנו למעלה גבי עשיר שהפריש קן, אבל באמת זה אינו מיושב דגבי קן ע"כ שצריך להביא אל הכהן שהכהן יקריבו. אבל באשם אפשר שישחוט בעצמו ואין כאן הקדש מחדש קודם שחיטה ועוד דגם סתמא כשר, אבל באמת לא קשה דכאן מה שהוא דחוי מעיקרו בשביל שהוא יפה סלע לא נעשה בזה שהוא קדוש רק קדושת דמים כיון דאפשר שיהי' אח"כ יפה שתים והוא עכשיו כדין מחוסר זמן דלא אמרינן שאינו קדוש אלא קדושת דמים, וביומא דף ס"ד אמר מעיקרא בטעמא דרב דבע"ח אין נדחין מידי דהוי אמחוסר זמן ודחי מי דמי התם לא איתחזי כלל הכא נראה ונדחה הוא אלא טעמא דרב דיליף מבע"מ עובר וא"כ בדחוי מעיקרא כיון דקיי"ל דלא הוי דחוי הוי כמו מחוסר זמן דלא אמרינן דהוי קדושת דמים ולא דמי לבהמה של שני שותפין שהקדיש חציה דחציה ודאי לא חזי לעולה כלל ולא שייך לומר שיחול קדושת קרבן אם יקנה החצי השני ויקדיש, אבל הכא הוי פסול כל זמן שאינו שוה שני סלעים, אבל אין בזה דין קדושת דמים, ועיין מה שכתבו שם התוס' ולא כתבו זה אלא לר' יוחנן, ולהלכה דלא הוי דיחוי שפיר יש לומר דלענין זה דמי למחוסר זמן וכן מוכח מלשון הרמב"ם שלא כתב שהוא קדושת דמים כמו שכתב כאן וגבי עשיר שהפריש קן: והנה באותה הלכה דהפריש אשמו כתב הרמב"ם הי' בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה סלע פסול, חזר ונעשה יפה שתים יחזור לכשרותו שאין בע"ח נדחין כמו שבארנו למה הדבר דומה למום שנפל ועבר, וצריך טעם למה כתב בזה הך ראיה מבע"מ שהגמ' אמר זה בעיקר הא דרב ביומא דף ס"ד שהבאנו גבי שני שעירים, וכאן בהלכה שלפנינו שכתב ג"כ הא דבע"ח אין נדחין לא כתב הטעם דדמי לבע"מ עובר, ונראה דאף שכתבנו לחלק דבבהמה של ב' שותפין א"א לחול אלא קדושת דמים וגבי הפריש אשמו כיון דדמי למחוסר זמן חל גם קדושת הגוף לכשיהי' ראוי להקריב, מ"מ בצד אחד גרע בהפריש אשמו דכאן לא שייך לומר שכבר חל על הבהמה פסול להקריבה לעולה כיון שחצי בהמה לא שייך כלל שיקריבוה עולה. ולכן יובן שפיר מה דלא אמרינן דנדחה משום דבע"ח אינם נדחין, אבל אשם שאינו שוה אלא סלע הי' אפשר לומר דנעשה עליו כבר שם אשם פסול ולא יחזור לכשרותו, לזה הביא כאן הטעם דדמי לבעל מום עובר דכשנפל מומו חזר לכשרותו: והנה במה שפסק הרמב"ם דאין בע"ח נדחין כבר ביאר הכ"מ אבל במה שפסק דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי אף דממתני' דפ' מי שהי' טמא אמר הגמ' ש"מ דחוי מעיקרא הוי דחוי לא כתב הכ"מ מקור לזה, ואף דהגמ' בזבחים דף נ"ט פריך נבנה דחויין מעיקרא נינהו. ומוכח דפשוט להגמ' דלא הוי דחוי הא קשה על הגמ' גופא מנ"ל למיפלג אמתני' וגם לבד מתני' קשה מר' יוחנן דמשמע דפריך גם לדידיה, וכבר הקשו זה בתוס' שם וכתבו משום דהכא בידו לתקן וא"כ היכי דאין בידו לתקן אין לנו מקור לומר דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי, וא"כ קשה מנ"ל להרמב"ם לפסוק דלא כר' יוחנן ומתני' דהא בקדושת דמים דפושט הגמ' מר' יוחנן, וכן ממתני' דהוי דחוי פסק הרמב"ם כן: ונראה דהרמב"ם סובר דדין בעלי חיים אינם נדחין ודין דחוי מעיקרא לא הוי דחוי. יסוד אחד לשניהם דלא שייך דחוי אלא היכי שכבר חלה הקדושה שיהי' אפשר בה דין הקרבה ונדחה מהקרבה, ולכן כשנדחה דחוי מעיקרא הא עוד לא חל אפשרות של הקרבה. וכן סובר רב בבעלי חיים דאף דבבע"ח חל קדושת הגוף של הקרבה מ"מ כל זמן שלא נשחט הבע"ח לא שייך בו אכתי גדר הקרבה ולכן לא הוי דחויו דחוי וסובר הרמב"ם דדחוי מעיקרא הוי יותר סברא דלא הוי דחוי ממה דבבע"ח לא הוי דחוי דבבע"ח עכ"פ חל בו דין שלאחר שחיטה יקריבוהו, ולכן כיון דפסקינן כרב דבע"ח אינם נדחין כ"ש דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי: ובמה דפריך הגמ' גבי נפגם המזבח דחויין מעיקרא נינהו שהקשו התוס' דהא איירי בה ר' יוחנן ור' יוחנן הא סובר דהוי דחוי. ותירצו דהכא בידו לתקן המזבח ולכך משמע ליה דלכו"ע לא הוי דחוי מידי דהוי אמחוסר זמן צריך לומר דזה דבידו לתקן המזבח לא מהני אלא לגבי דחוי מעיקרא ולא לגבי נראה ונדחה דהא סבר הכא ר' יוחנן דפסולין ומשום דכאן מחוסר מעשה. ולא דמי להא דאמר רב אשי בדף ל"ד דכל שבידו לא הוי דחוי דהתם אינו מחוסר מעשה. ואולי זה כונת התוס' בסוכה דף ל"ג ובמנחות דף נ"ט. או דכונתם כמו שכתבו בכריתות דף ז' לחלק דנדחה מחמת פסולו שאני. אבל עכ"פ כונתם כאן לחלק בין דחוי מעיקרא ובין נראה ונדחה גם לר' יוחנן בדבר שבידו לתקן כי האי, וחזינן דגם לר' יוחנן איכא נ"מ בין דחוי מעיקרא לדחוי דבע"ח. וא"כ מבואר כמש"כ דדחוי מעיקרא יותר לא הוי דחוי. ולדידן דדחוי דבע"ח לא הוי דחוי כ"ש דחוי מעיקרא: ובזה מבואר מה שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' פסוה"מ גבי הפריש אשמו שהבאנו למעלה בהי' בשעת הפרשה יפה סלע דלא נדחה משום שדחוי מעיקרא אינו דיחוי. ועמד הלח"מ דלמה צריך לזה דהא בע"ח אינם נדחין גם בנראה ונדחה, וכמו שכתב אח"כ בהי' בשעת הפרשה יפה שנים ובשעת כפרה סלע, וכתב דעדיפא מיניה קאמר, ואינו מוסבר במה הך טעמא עדיפא. אבל לפימש"כ דעיקר טעמא דבע"ח אין נדחים הוא ג"כ משום דהוי כמו דחוי מעיקרא, וא"כ בדחוי מעיקרא אינו צריך לומר הטעם משום דבע"ח אין נדחין:
האומר דמי בהמה זו עולה או ה"ז לעולה אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תקרב עולה ואם אינה ראויה תמכר ויביא בדמיה עולה. תמכר ויביא בדמיה עולה, הכ"מ הקשה דבתמורה דף י"ט תנן המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותימכר ויביא בדמיה אשם וכו'. ר"ש אומר תימכר שלא במום ובגמ' פריך ול"ל תסתאב תימכר כיון דלא חזיא למילתא היינו מומא. אמר ר"י אמר רב היינו טעם דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף. אמר רבא זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. והרמב"ם בפ"ד מהל' פסוה"מ הל' ט"ז פסק דתרעה ולא כר"ש דאמר תימכר שלא במום. וא"כ קשה אמאי פסק כאן גבי עולה דתימכר, ועוד דהא רבה מוכיח מהת"ק דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג והרמב"ם פסק כרבה בהלכה זו ואיך פסק אח"כ כר"ש, וכתב הכ"מ דמה שכתב כאן תימכר כונתו דתרעה ותימכר וסמך על מה שכתב בפ"ד מהל' פסוה"מ, ובודאי פי' זה דחוק דלמה יסמוך על מה שיכתוב לקמן ולכתוב כאן תימכר דמשמע גם בלא מום: ונראה דהנה התוס' שם בד"ה זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו הקשו מ"ש ממקדיש לדמי נסכים דאמר בשבועות דף י"א דאינו קדוש קדוה"ג, וכתבו ושמא יש לומר דההיא דהתם אתיא כר"ש דאמר דכל מידי דלא חזי לגופיה לא נחתא ביה קדוה"ג, והנה הרמב"ם הא פסק כת"ק במפריש נקבה לאשם, ובהא דשבועות דף י"א שהוצרך הגמ' לחלק בין מקדיש לדמי עולה ובין מקדיש לדמי נסכים הוא על הא דר' יוחנן דאמר תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים דפריך על זה רב חסדא וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ומשני על זה רבה לב ב"ד מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן, וא"ל אביי והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג ועל זה משני הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים. וכיון שהרמב"ם פסק כר' יוחנן בהא דתמידים שלא הוצרכו לצבור ע"כ צריך לחלק בין אמר לדמי עולה ובין אומר לדמי נסכים, וכיון שפסק בהא דמפריש נקבה לאשם כת"ק א"כ א"א לומר כתי' התוס' דהחילוק בין לדמי עולה ובין לדמי נסכים הוא כר"ש: איברא דדברי הרמב"ם בהא דתמידין שלא הוצרכו לצבור צריכים באור, דרש"י בשבועות שם מפרש בהא דמשני הגמ' הא דאמר לדמי נסכים. שהדמים של התמידין שימכרו יהיו לרקועי פחים, והרמב"ם בפ"ד מהל' שקלים הל' י"א כתב אם הגיע ר"ח ניסן ויש עמהם בהמות לתמידין מתרומה ישנה פודים אותם ויוצאים לחולין אע"פ שהם תמימים ויפלו דמיהם לתרומה ישנה שמקיצים בה את המזבח והוא תימה דא"כ לא הוי כמו לדמי נסכים אלא לדמי עולה דקיץ המזבח הם עולות. והרשב"א שם הביא דברי הר"י מיג"ש שכתב שהמעות ילכו לדמי נסכים, וכתב על זה דאגב שיטפא אמרה הרב ז"ל דלנסכים אי אפשר שאף הן מתרומה חדשה הם באים, אלא הכא לקופה ישנה הם נופלים ולב ב"ד מתנה עליהם ולרקועי פחים הם עומדים, וכן פירש"י ז"ל, עכ"ד הרשב"א, והנה בעיקר דין מותר תרומת הלשכה פליגי ת"ק ור"ע בשקלים פ"ד. דת"ק סובר שהוא לרקועי פחים ור"ע סובר שהוא לקיץ המזבח. והרמב"ם פסק כר"ע, אבל גם ר"ע לא אמר אלא בעיקר המותר, אבל אחר שקנו כבר תמידים אם יקריבו מהדמים לקיץ המזבח הא יתקדשו התמידים בעצמם קדושת הגוף דהוי כמו לדמי עולה. וא"כ בזה גם ר"ע יודה לת"ק שהדמים לרקועי פחים, ודברי הרמב"ם צריכים באור: ונראה דהרמב"ם סובר דמה דאיכא תנאי ב"ד על המותרות שיהיו לקיץ המזבח אין זה שייך לעיקר קדושת הבהמות שקנו אותם לתמידים דמה דאמרינן לב ב"ד מתנה עליהם שיהי' אפשר לחללם בלא מום אינו אלא שבשעה שקנו אותם קנו על אופן זה שיהי' אפשר לחללם ולא יתקדשו קדושת הגוף, אבל לא הותנה בעיקר קנייתם מה יעשו בדמיהם כשיתחללו ואפשר מצד עיקר קנייתם שילכו דמיהם לנסכים. אלא שתנאי ב"ד הוא אחר שיתחללו שדמי מותר התרומה הישנה יהיו לקיץ המזבח. וכיון שהדמים שנתחללו עליהם התמידים נופלים לתרומה ישנה מקייצין בהם המזבח, אבל בשעה שקנו התמידים לא חל על הבהמות דין זה שדמיהם יהיו לקיץ המזבח, ולא דמי למקדיש בהמה לדמי עולה שכבר חל קדושת דמי עולה על הבהמה דבזה אמרינן דמיגו דנחית עלה קדושת דמים נחית נמי קדושת הגוף. אלא דע"כ צריך גם להרמב"ם לחלק בין אמר לדמי עולה ובין אמר לדמי נסכים דכיון שהבהמות שנקנו לתמידים הם עכ"פ קדושים וצריך שיתחללו. וא"כ אם לא נחלק בין לדמי עולה בין לדמי נסכים הא בכל אופן הי' צריך לחול עליהם קדושת הגוף. דאף שנאמר שבעיקר כשקנו הבהמות לא חל על הדמים הדין שיהיו לקיץ המזבח, אבל עכ"פ הא ע"כ יהי' חל על הדמים קדושה כיון שצריכים חלול. ולכן עיקר היסוד הוא מה שמחלק הגמ' בין אמר לדמי עולה ובין אמר לדמי נסכים: ובמה שהקשה הרשב"א על הר"י מיגש וכתב דאגב שיטפא כתב הרב כן דלנסכים צריך ג"כ להקריב מתרומה חדשה אמר בזה חתני הגאון מוהרי"מ שי' דיש לומר דהר"י מיגש סובר דמה דילפינן מקרא דעולת חודש בחדשו אמרה תורה הבא קרבן מתרומה חדשה הוא על קרבנות צבור הקבועים כמו תמידים. וכן מוספים של שבתות וחדשים ומועדים, ולכן אף דזה ודאי דגם הנסכים שצריך להקריב לקרבנות הקבועים צריכים לבוא מתרומה חדשה כמו עיקרי הקרבנות. אבל מה שמקריבים עולות לקיץ המזבח שכיון שאינם חובה באים מתרומה ישנה גם הנסכים שצריכים לבוא עמהם אף שהנסכים הם כבר חובת הצבור ואין באין אלא מן החולין ולא מן המעשר כמו כל דבר שבחובה. מ"מ לא על זה קאי קרא דעולת חדש דאינו אלא על קרבנות הקבועים, דעיקרם הם קבועים ומחויבים, אבל הנסכים שבאין לעולת נדבה יכולין לבוא גם מתרומה ישנה כמו הקרבנות שבאו עמהם: עכ"פ צריכים אנו לבאר דעת הרמב"ם שפסק הא דתמידים שלא הוצרכו לצבור. דע"כ הוא כחילוקו של רבה בין אמר לדמי עולה ובין אמר לדמי נסכים, וא"כ אינו סובר כתי' התוס' דרבה סובר כר"ש גבי מפריש נקבה לאשם דהא פסק שם כת"ק דתרעה, וא"כ צריך ליישב מ"ש מפריש נקבה לאשם מאמר לדמי נסכים. ונראה דהרמב"ם סובר דאף דרבה לומד דין הקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף מהמפריש נקבה לאשם דסבר ת"ק תרעה עד שתסתאב, מ"מ איכא נ"מ דרבה לומד רק עיקר הדין דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף, ולמד ממפריש נקבה לאשם דנקבה אינה ראויה לאשם ואפשר לקדושתו לחול באופן שתתקיים רק על זה שימכרו הנקבה ומדמיה יקנו זכר לאשם, ומן הדין הי' צריך לומר שימכרו אותה בלא מום ומ"מ תנן תרעה עד שתסתאב, וע"כ דהוא משום דכיון דנחתא לה קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף, וכיון דאפשר שדמי הנקבה יהיו לאשם נעשה חלות קדושת הגוף על הנקבה אף שאינה ראויה לאשם ותרעה עד שתסתאב, אבל מה שלמד רבה מזה שהמקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג שלכאורה אינו דומה דבמפריש נקבה לאשם הרי הקדישה הוא קדוה"ג. ורק שאינה יכולה הקדושה להתקיים בפועל בלא דין דמים והכא הוא בעצמו הקדישה רק לדמים. וע"כ דעכ"פ למד רבה ממתני' דכיון דחזינן דדין חלות קדושת דמים עושה שחל קדוה"ג אפי' באופן שהיא בעצמה אינה יכולה ליקרב וחל קדוה"ג לזה שתרעה עד שתסתאב. לכן בהקדיש זכר לדמיו שאפשר שהוא עצמו יקרב עולה אמרינן דחלות קדושת דמים פועל שחל כבר עכשיו קדוה"ג שיקרב בעצמו עולה. ובזה מחלק הגמ' בין אמר לדמי עולה לאמר לדמי נסכים דכיון דכאן הקדיש להדיא רק לדמים. ולא דמי למפריש נקבה לאשם שהוא הקדיש קדושת הגוף. לכן דוקא באמר לדמי עולה שיש כאן מעלה שאפשר שבעצמו יקרב עולה ולא באמר לדמי נסכים דא"א שיקרב בעצמו לנסכים דבזה לא אמרינן שיהי' הוא קרב בעצמו למה שהוא ראוי או שירעה עד שיסתאב, וזהו דאמר הקדיש זכר לדמיו וכמש"כ רש"י בתמורה דף ה: ונמצא דרבה מדמי הקדיש זכר לדמיו שיש מעלה מצד אחד שאפשר שיקרב בעצמו למה שהקדיש לדמיו, לדין מפריש נקבה לאשם שיש מעלה מצד אחר שהוא הקדישה בפירוש לקדושת הגוף לאשם, וכיון דחזינן דבהך מעלה אמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה נמי קדוה"ג. אמרינן כן גם בהקדיש זכר לדמיו שיש מעלה מצד אחר שראוי בעצמו ליקרב עולה, אבל בהקדיש לדמי נסכים שיש שתי החסרונות שהוא הקדיש רק לדמים. וגם אינו ראוי שיתקיים בו קדושת הגוף למה שהקדיש. בזה לא אמרינן דנחתא ליה קדוה"ג: ועכשיו מיושב מה שכתב הרמב"ם ואם אינה ראויה תמכר ויביא בדמיה עולה דכיון שאמר על בהמה שאינה ראויה לעולה שדמיה יהיו לעולה תמכר בלא מום דהוי כמו לדמי נסכים ודוקא במפריש נקבה לאשם פסק הרמב"ם כת"ק דתרעה עד שתסתאב וכמו שכתבנו. אח"כ ראיתי דבעיקר הדברים כיוונתי לדברי המרכה"מ בחלק א' שכתב כן בקצרה והביא דברי הרמב"ם פ"ג מהל' מעילה הל' כ"ד שכתב הקדיש בהמה ועוף למזבח קדושת דמים כגון שאמר דמי בהמה זו לנסכים, ודמי בן יונה זה לשלמים הרי הם כקדשי בדק הבית ומועלין בחלבן ובביציהם כמו שיתבאר, והוא מהא דתנן במעילה דף י"ב ע"ב ושם לא תנן אלא תרנגולת וחמורה. והרמב"ם כתב כל דברים שאינם ראויים לאותו קרבן שהקדיש והביא בפי' דמי בהמה זו לנסכים והוא ע"פ דברי הגמ' דשבועות וכנ"ל: והנה בתחלת ההלכה כתב הרמב"ם האומר דמי בהמה זו עולה או הרי זו לעולה. ולכאורה באומר הרי זו לעולה אם אינה ראויה לעולה הרי הוא כמפריש נקבה לאשם דפסק הרמב"ם כת"ק דתרעה. אלא דגם בלא זה מוכח דהרי זו לעולה אינו כמו מקדישה קדושת הגוף לעולה. דאל"כ מה כתב אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תיקרב עולה, ואם לשון הרי זו לעולה הוי כמו מקדישה לעולה א"כ מה משמיענו בזה, ומה שייך זה לדין דמי בהמה זו עולה. וע"כ מוכח דהרי זו לעולה אינו לשון קדושת הגוף לעולה גם בבהמה טהורה. וכמו שכתב אח"כ בהל' ו' גבי בהמה טמאה וכיוצא בה דאם אמר הרי אלו עולה לא אמר כלום. ואם אמר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה והוא מתני' בתמורה דף כ"ז ואף דממתני' לא הוי שמעינן אלא בבהמה טמאה. אבל בפירש"י שם שכתב הרי אלו לעולה משמע לדמי עולה דאי אינהו גופייהו בעי לאקרובי הוה אמר הרי אלו עולה, וא"כ גם בבהמה טהורה הראויה לעולה אין לשון הרי זו לעולה אלא כמו לדמי עולה. ואף דגבי חטאת ואשם אם אמר הרי זו לחטאתי או לאשמי הוי קדושת הגוף לחטאת או לאשם. וכמו שכתב הרמב"ם בפ' י"ד הל' ח' והוא מגמ' נדרים דף ז'. שאני גבי חטאת ואשם שצריך להזכיר החטא שיהי' הקרבן על חטאתו או על אשמו, לכן שייך לומר לחטאתי או לאשמי: אלא דאכתי קשה דשם בתמורה דף כ"ז על מתני' אמר הגמ' טעמא דבבהמה טמאה ובעלת מום דלא חזיין לא בעיין מומא. אבל מפריש נקבה לאשם או לעולה בעיין מומא. אמר רב יהודה אמר רב מתני' דלא כר"ש דתנן ר"ש אומר תמכר שלא במום. ולהדיא דרב אינו מחלק בין מפריש נקבה לאשם ובין אמר הרי זו לעולה. דהא במתני' תנן הרי אלו לעולה. וא"כ איך פסק הרמב"ם במפריש נקבה לאשם דתרעה וכאן פסק דתמכר שלא במום. וזהו תימה ולפלא שלא עמד בזה המרכה"מ: ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דמחלק רבה בשבועות דף י"א בין אמר לדמי עולה ובין אמר לדמי נסכים וזה מוכרח ליישב דברי ר' יוחנן דאמר תמידים שלא הוצרכו לצבור נפדים תמימים. וכיון דרב חסדא אמר שם לרבה מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך וכי קדושה שבהם להיכן הלכה. ועל זה מחלק רבה בין אמר לדמי עולה ובין אמר לדמי נסכים. וא"כ יש לומר דכמו דרב חסדא חולק על רבה ור' יוחנן. ה"נ רב חולק על ר' יוחנן ואינו מחלק בין אמר לדמי עולה ובין אמר לדמי נסכים, ועיקר מאריה דהלכה זו דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה נמי קדושת הגוף. אמרה רב בתמורה דף י"ט אמתני' דהמפריש נקבה לאשם לת"ק ורבה למד שם מזה דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. ורבה הוא דמחלק בשבועות בין אמר לדמי עולה ובין אמר לדמי נסכים, אבל רב לא יסבור כן. ויסבור כרב חסדא שהי' תלמידו (ועיין בסה"ד) דאמר וכי קדושה שבהם להיכן הלכה ויש לומר דזהו משום דלדידיה לא מהני מה דנימא לב ב"ד מתנה דאינו מחלק בין אמר לדמי עולה לאמר לדמי נסכים אבל אנן פסקינן כר' יוחנן וכרבה ולכן לא דמי מפריש נקבה לאשם שהוא הקדישה קדושת הגוף. אלא דא"א שיחול על הנקבה קדושת אשם ממש להקרבה. ובזה סבר ת"ק דכיון דעכ"פ נחתא לה קדושת דמים נחית לה קדושת הגוף לענין זה שתרעה. אבל במקדיש לדמים ממש דאינו לומד מזה רבה אלא במקדיש זכר לדמיו דראוי לעולה קיי"ל כן דבאמר הרי זו לעולה דאינו אלא כמו קדושת דמים. וכיון שאינה ראויה לעולה הוי כמו לדמי נסכים ולא נתקדשה קדושת הגוף ותמכר שלא במום. -מלואים והשמטות- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון הנעלה מו"ה מרדכי אילן שליט"א הנה כתב לי ידידי הערות על ספרי ובתוכם חדושים נעלים אשר מהם באו בספרו המצויין תורת הקודש, אבל אכתוב כאן רק למה שנוגע ישר למש"כ בספרי. שם בהל' ה' במש"כ על ד' הרמב"ם שפסק במפריש נקבה לאשם תרעה, ובאומר דמי בהמה זו לעולה אם אינה ראויה לעולה פסק דלא אמרינן דנתקדש לגופו, והבאתי דברי התוס' בתמורה דמקדיש לדמי נסכים דאמרינן דלא קדוש לגופו הוא כר"ש במפריש נקבה לאשם, כתב ע"ז דהתוס' בנזיר דכ"ו כתבו דמקדיש לנסכים אינו ראוי לשום קרבן, משא"כ מפריש נקבה לאשם, וכתב עוד די"ל דמקדיש לדמי נסכים גופייהו לא קדישי אלא קדושת דמים ומהני להם פדיון, והנה בודאי סברת התוס' ברורה וגם מה שהוסיף לזה נכון, אלא שבעיקר הא באתי שם לבאר הסתירה בדברי הרמב"ם מדין המקדיש בהמה לאשם, לדין אומר דמי בהמה זו לעולה אם אינה ראויה להקריב עולה, וכתבתי מדברי התוס' בדין לדמי נסכים, משום דבזה נתיישב החילוק בין שני דיני הרמב"ם שהקשה זה הכ"מ, ומשום דאף דבלדמי נסכים הא אין על הדמים גדר של קדוה"ג גם לאחר שיקנו מהם נסכים, ורק לאחר שיקדשו בכלי שרת יהי' עליהם קדוה"ג, מ"מ זה הי' טעם מספיק אם היינו אומרים מיגו דנחתא קדו"ד נחתא קדוה"ג רק לזה שהקדיש, אבל כיון דבמקדיש נקבה לאשם לא נוכל לומר שחל קדוה"ג של אשם שא"א להיות כן, וע"כ אנו אומרים דמיגו דנחתא קדו"ד נחתא קדוה"ג של קרבן אחר מה שאפשר להיות בבהמה נקבה, וא"כ מה מהני דבלדמי נסכים לא יחול קדוה"ג, אבל הא דנין על הבהמה שהקדישה לדמי נסכים, דמיגו דנחתא בה קדו"ד נחתא בה קדוה"ג לקרבן שאפשר שיהי' בה קדוה"ג, ולכן בארתי שם דשייכים שני הענינים זה לזה דבכה"ג לא אמרינן מיגו דנחתא כמבואר שם.
אמר על בהמה טמאה וכיוצא בה מאיסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהן הרי אלו עולה לא אמר כלום כמו שבארנו בהלכות איסורי מזבח, אמר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה. הכ"מ ציין למתני' דתמורה דף כ"ז ע"ב ולא העיר בזה כלום, והנה במתני' תנן בהמה טמאה ובעלת מום והרמב"ם לא כתב בע"מ והי' אפשר לומר דמשום שכתב וכיוצא בה מאיסורי קרבן כבר נכלל גם בע"מ, ומה שכתב כמו שבארנו בהל' איסו"מ. קשה דשם בפ"ג הל' י' כתב וימכרו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה ומפרש הראב"ד דהוא באומר הרי אלו למזבח וכן כתב שם הכ"מ, אבל דין זה דהרי אלו עולה לא אמר כלום לא הוזכר שם. וזה הקשה בס' בתי כהונה בבאורי לשונות הרמב"ם והוכיח מזה דמה דתנן בתמורה דאם אמר הרי אלו עולה לא אמר כלום. ואם אמר לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה. דמה דתנן לא אמר כלום אינו דהוו חולין גמורים אלא דלא מהני שיתפסו מדמיהם להקריב עולה. אבל עכ"פ צריך להקריב מדמיהם קרבן. וזהו שכתב הרמב"ם שם כל קרבן שירצה וכונתו באומר הרי אלו עולה, ולא כהראב"ד והכ"מ וזהו מה דמחלק מתני' דאומר הרי זו עולה לא אמר כלום שיתפסו הדמים להקריב עולה אלא מקריב כל קרבן שירצה, ובאומר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה. ומיושב מה שכתב הרמב"ם כמו שבארנו בהלכות איסורי מזבח דשם ג"כ מיירי באומר הרי זו עולה, וכתב שהרמב"ם הכריח שיטתו מדין בע"מ דתניא בתמורה דף ו' דמקדיש בע"מ למזבח אע"פ שעבר בל"ת מה שעשה עשוי ואמר רבא היינו טעמא דכתיב כי לא לרצון יהי' לכם ארצויי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדיש, והך קרא קאי אדלעיל דכתיב איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם וגו' וכתיב בתריה כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון וגו'. וסתם נדר הוא עולה, וא"כ כלל קרא כל גווני דנדר אפי' באומר הרי זו עולה דקדשי. והנה המרכה"מ הביא ד' הבתי כהונה והביא סמוכים לדבריו והאריך בזה ולבסוף כתב דבעיקר מה שכתב דהרמב"ם בפ"ג מהל' איסורי מזבח קאי כשאמר הרי זו עולה דימכרו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה, והחלוק מאם אמר לעולה דאז ימכרו ויביא בדמיהם עולה. דלא נראה לו כן דממ"נ אי מהני אמירתו לענין קדושת דמים יביא בדמיהם עולה ואי לא מהני אמירתו דכיון שאמר עולה שהיא קדושת הגוף ולא חייל לא חייל אף קדושת דמים א"כ למה יביא בדמיו קרבן. לכן כתב דפי' לא אמר כלום הוא כפשוטו דאינו חל אפי' קדושת דמים. ומה שכתב כמו שבארנו בהל' איסורי מזבח כונתו דדוקא מאיסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם דהיינו הנך שנתבארו שם טומטום אנדרוגינוס וכו' וכן בע"מ קבוע, אבל אלה שכתב שם בסיפא רובע ונרבע וכו' שדינם כבע"מ עובר אף שאמר הרי אלו עולה קדשו קדוה"ג וירעו עד שיפול בהם מום קבוע, ופירושו אינו מיושב דלשון כמו שבארנו משמע שביאר שם הך דינא, לכן נראה לפי"ז דצריך להגיה במקומם ואחר מה שכתב מאיסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם צ"ל כמו שבארנו בהל' איסורי מזבח, והיינו דשם חשב כל הדברים שאין קדושה חלה עליהם, ושם כתב במקדיש למזבח דחלה עכ"פ קדושת דמים אלא שאין הקדושה חלה על גופם, וכאן שאמר הרי אלו עולה לא אמר כלום וגם קדושת דמים לא חלה. אכן אכתי קשה מה שהקשה הבתי כהונה מדין בע"מ דמשמע דבכל אופן שמקדיש בע"מ לוקה אפי' כשאומר הרי זו עולה. ורבא למד מקרא דכתיב כי לא לרצון יהיו לכם ארצויי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדשי. והמרכה"מ בעצמו חיזק הוכחתו ממה שכתב הרמב"ם פ"ו מהל' בכורות הל' ה' שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח. ולפיכך אינו לוקה, ולפי"ד המרכה"מ שהעלה בסוף דלא כהבתי כהונה ולא אמר כלום דתנן הוא כפשטה דלא נתפסו אפי' קדושת דמים יהי' צ"ל דבאמת אינו לוקה וראיתי במנחת חנוך שהסתפק בזה באומר על בע"מ הרי זו עולה אם לוקה והעלה דאינו לוקה כיון דלא חל שום קדושה, והאריך קצת בזה ע"ש. וכדבריו כתב באור שמח בפ"א מהל' גירושין ומ"מ קשה דלא הוזכר בגמ' וברמב"ם חילוק זה. וזה העיר המרכה"מ בתחלת דבריו על ד' הבתי כהונה שמפרש ד' הרמב"ם דהוא באומר הרי הם עולה ודלא כהראב"ד דמלשון למזבח אינו מוכח דאינו על הרי הם עולה מד' הרמב"ם פ"א מהל' מעילה הל' י"ג שכתב המקדיש עובר למזבח אמו אסורה בעבודה מד"ס והוא מד' הגמ' בתמורה מתמורה דף י' ע"ב האומר מה שבמעיה של זו עולה מותרת בגיזה ואסורה בעבודה אלמא דבלשון למזבח נכלל גם הרי זו עולה. וא"כ בסתמו של דין זה המקדיש בע"מ למזבח אינו מוכח דלא אמר הרי הוא עולה. והו"ל לגמ' ולהרמב"ם לפרש. עוד קשה לי דעכ"פ לא הזכיר הרמב"ם דין אומר הרי זו עולה על בע"מ דלא אמר כלום. וכמו שהעירותי כבר דהא אין לומר דבע"מ נכלל בכלל כל איסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם דהא כיון דעכ"פ הראה כאן למה שנתבאר בהל' איסורי מזבח ושם הא כתב דין המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וכו' וכתב על זה ואינן כבע"מ שבע"מ יש במינו קרבן. ובפרט לפי"מ שבארתי שם בכונתו דהוא למה שכתב והרי הם חולין עיי"ש, וא"כ אין ללמוד משם דכמו בהני שחשב שם אם אמר הרי הם עולה לא אמר כלום ה"נ בבע"מ דאם אמר הרי הוא עולה לא אמר כלום. דהא בע"מ אינו דומה להם. וכיון שהמשנה בתמורה הזכירה ביחוד בהמה טמאה ובע"מ למה השמיט בע"מ שאין ללמוד זה גם ממה שחשב בהל' איסו"מ. והנראה בזה דהנה בחולין דף ק"ל ובבכורות דף י"ד תנן כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישם ונפדו חייבים בבכורה ובמתנות ומוכח דצריכים פדיון ומדתנן סתמא מוכח דבכל אופן שהקדישו אותם צריכים פדיון, איברא דבבכורות פירש"י שהי' להם מום קבוע והקדישם להמכר ולהביא מדמיהם קרבן למזבח, אבל בחולין פירש"י כל הקדשים וכו' הרי הם כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם ואין בהם קדושת הגוף. ומוכח שלא הקדיש בפי' לדמיהם. וכן הרמב"ם בפיהמ"ש בבכורות כתב לפי שקדושתם אינה אלא קדושת דמים לא קדושת הגוף מחמת המום הקודם להקדש. ומוכח מלשונו דזהו מה דהשמיענו מתני' דהוי ק"ד משום שקדם מומם להקדישם, ולא שבעצמו הקדיש קדושת דמים, אלא דיש לומר דמהא דתנן קדשים א"כ הכונה שהם עכ"פ קדושים. וכיון דתנן בתמורה דאם אמר על בע"מ הרי הוא עולה לא אמר כלום ע"כ כשאמר הרי הוא למזבח או הרי הוא לעולה, ומ"מ אינו מיושב דבסתמא בלשון כל הקדשים גם עולות בכלל. ולפי המבואר מדברי הרמב"ם בהל' ה' אם אמר הרי הוא לעולה אינו אלא קדושת דמים ועמש"כ שם. וכל הקדשים בסתמא משמע בקדושת הגוף לפירש"י בחולין ובפיהמ"ש שהבאתי. ואם אמר הרי זה למזבח אין לזה שם קרבן מיוחד: והנה בתוספתא תמורה פ"ב הל' ב' איתא ר"ש אומר אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה אפי' זבל אפי' אבנים ימכרו ויביא בדמיהם עולה, ומדתניא ר"ש אומר מוכח דחכמים פליגי ושפיר נוכל לומר דכיון דתנן בסתם כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישם אין חילוק באיזה לשון הקדיש דבכל לשון שהקדיש צריך פדיה, איברא דהמצפה שמואל על התוספתא הקשה דהא על הך מתני' איתא בגמ' טעמא דבהמה טמאה ובעלת מום דלא חזיין לא בעיין מומא, אבל מפריש נקבה לאשם או לעולה בעיין מומא אמר רב יהודה אמר רב מתני' דלא כר"ש דתנן ר"ש אומר תמכר שלא במום. וקשה על הא דתניא בתוספתא דמתני' הוא ר"ש. ונראה דבאמת צריך באור מה דמדייק הגמ' טעמא דבהמה טמאה ובעלת מום, דהא הך דינא דהרי אלו עולה לא אמר כלום לא מצי למיתני על נקבה לאשם או נקבה לעולה דבזה ודאי גם לר"ש חל קדושת דמים כיון דראוי לאיזה קדושה וכמש"כ הרמב"ם דזה דוקא באיסורי קרבן, ור"ש חולק על ת"ק רק אם צריך מום ואם חל קדוה"ג להצריך שתרעה עד שתסתאב. והגמ' מדייק רק דלא אמרינן במפריש נקבה לאשם דתימכר שלא במום, ומנ"ל להוכיח זה כיון דעיקר מילתא הוא לחלק מהרי אלו עולה להרי אלו לעולה. ונראה דהוכחת הגמ' הוא דוקא מזה דכיון דמתני' דמחלק בין הרי אלו עולה ובין לעולה הוא כר"ש א"כ לישמעינן גם זה דגם נקבה לעולה תימכר שלא במום ומוכח דאף דסתם בהך דינא כר"ש. אבל בהך דינא דנקבה לאשם סתם דלא כר"ש. אמנם דיש לומר דהוכחת הגמ' הוא מדתנן בעלת מום, וכיון דעולה הוא זכר למה תנן בעלת מום וע"כ לאשמעינן דאם אמר הרי אלו לעולה שהבעלת מום תימכר הוא דוקא בשביל שהיא כבר בעלת מום. אבל אם היתה תמימה לא הי' אפשר למכרה בלא מום אף שהיא נקבה. אבל באמת אין זה הוכחה גמורה דכיון דתנן בהמה טמאה שהוא לשון נקבה תנן בעלת מום כיון דלעיקר דין הרי אלו עולה אין נ"מ דדוקא בשביל המום לא אמר כלום. ולכן אפי' אם נאמר דגם לזה כונת הגמ' אבל העיקר הוא בשביל דסתם מתני' הוא בזה כר"ש, ולכן מוכיח רב מדלא תנן גם זה דמפריש נקבה לאשם או לעולה תימכר שלא במום ובפרט דמיירי בנקבה דמתני' בזה הוא דלא כר"ש. ושפיר מבואר התוספתא, דבאמת קשה על התנא שסידרה דתניא שם המפריש נקבה לעולה ירעה שיסתאב וכו' ר"ש אומר אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום וכו' המפריש נקבה לאשם וכו', וקשה טובא דמה הכניס המסדר בבא דר"ש בין הני תרי בבי דהמפריש נקבה לעולה והמפריש נקבה לאשם. וע"כ שכיון ג"כ למימרא דרב דבמפריש נקבה לעולה ולאשם לא ס"ל כר"ש. ועכשיו נראה שהמשנה דחולין ובכורות דתנן כל הקדשים שקדם מומן להקדישן סברה דלא כר"ש. ובכל אופן שהקדיש צריך לפדותם ופסק הרמב"ם כהני סתמי דהם דלא כר"ש ובע"מ לא דמי לבהמה טמאה כיון שיש במינו קרבן. וטעמא דפסק כהני סתמי משום דהרבה הלכות נאמרו בהך מתני' וכענין מה דאמר בגמ' בב"ק דף ק"ב משום דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא, ומבואר מה שכתב הרמב"ם כאן בהמה טמאה וכיוצא בה מאיסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם. ולא חשב בע"מ שלא נכנס בכלל איסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם כמו שכתב שם בהל' איסו"מ, וזהו משום דבאמת אם הקדיש בע"מ אפי' בלשון הרי זה עולה חלה עליו קדושת דמים וכנ"ל: ובזה מיושב מה שכתב הרמב"ם בהל' ח' הי' לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי הוא עולה ואם היא נקבה זבחי שלמים. ילדה זכר יקרב עולה ילדה נקבה תקרב זבחי שלמים וכו', ילדה טומטום ואנדרוגינוס אינן קדושים והרי הם חולין כמו שבארנו. והקשה הלח"מ על מה שכתב כמו שבארנו והוא ודאי בפ"ג מהל' איסו"מ שהבאנו וכן כתב הכ"מ ושם הא כתב שמהדמים יקריב כל קרבן שירצה. וכתב הראב"ד שם דהוא ע"כ באומר הרי אלו למזבח דאם אמר הרי אלו עולה לא אמר כלום. וא"כ כאן שאמר הרי הוא עולה הא לא אמר כלום וכתב הלח"מ דמה שכתב כמו שבארנו לאו דוקא אלא הכונה לומר שהם חולין, אבל ודאי דהכא הוי חולין טפי ויעשה בהן כל מה שירצה ותירוצו דחוק, אך באמת אף שגם הכ"מ פירש כונת הרמב"ם דהוא לפ"ג מהל' איסו"מ אין זה נכון דלפי"מ שבארנו דכאן כונתו דלא אמר כלום כפשוטו דהוי חולין גמורים. ומה שכתב כמו שבארנו הוא רק למה שחשב שם איסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם. א"כ מה שכתב בהל' ח' כמו שבארנו ודאי כונתו למה שכתב כאן בהמה טמאה וכיוצא בה מאיסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם. דאם אמר הרי זה עולה לא אמר כלום וכתב על איסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהם כמו שבארנו וזהו בפ"ג מהל' איסו"מ ששם כתב טומטום ואנדרוגינוס. וא"כ שפיר כתב כמו שבארנו והוא כאן בהל' זו דלא אמר כלום. ואולי גם כונת הכ"מ במה שציין לפ"ג מהל' איסו"מ הוא רק לזה דטומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם. ודרכו של הלח"מ בהבנת ד' הרמב"ם אינו מובן. דכיון שבודאי מפרש דמה שכתב כאן לא אמר כלום הוא דהוי חולין גמורים, וא"כ למה לא עמד על מה שכתב כמו שבארנו, וע"כ שגם הוא מפרש דלא קאי על עיקר הדין אלא למה שבאר שם אלה שאין קדושה חלה עליהם. וא"כ למה מפרש שם בהל' ח' דכונתו למה שכתב בהל' איסו"מ והוצרך לדחוק. ואינו מפרש כפשוטו דכונתו למה שכתב כאן. אבל עכ"פ דברי הרמב"ם פשוטים וברורים.
האומר דמי פרה זו לעולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום לשלמים, או שאמר דמיה לשלמים כל שלשים יום ולאחר שלשים יום לעולה דברים קיימים, ואם הקריב דמיה בתוך שלשים יום מביא כמו שנדר, ואם הקריבו לאחר שלשים יום מביא כמו שנדר. השגת הראב"ד ואם הקריבו לאחר שלשים יום, א"א ואם מכרה תוך שלשים יום כבר חלה קדושת עולה על דמיה כשיקריב אותה לאחר שלשים יום במאי פקעה מינייהו קדושת עולה שכבר חלה עליהם, אלא ודאי מחללין על בהמה או על מעות לצורך עולה ואחר כך מקריבים שלמים, ונראה לי שהפדיון כל דהו, ואם יטעון עלינו טוען ויאמר קדושת דמים פקעה בכדי, נשוב ונאמר בר פדא חולק על זה וס"ל דלא פקעה וספק איסורא לחומרא, ובר פדא מתרץ לברייתא פרה זו כל ל' או לאחר שלשים יום שלמים ולא אמר מעכשיו כלום דבריו קיימים ואע"ג דהדר ביה בתוך שלשים יום ורב פפא דהוא בתרא מתרץ לברייתא אליבא דבר פדא הכי, ועוד דקיי"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה, אלמא כי אמר לדמי נמי קדוש קדושת הגוף. הכ"מ הביא סוגיית הגמ' דנדרים עם פי' המפרש והר"נ, וכתב דלשני הפירושים אתיתב רבא והקשה במה דפסק הרמב"ם כרבא לחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים, ודבריו תמוהים וראיתי שכבר כתב כן הלח"מ דתירוצא דר"פ כמו שנתיישב בזה לבר פדא כן אפשר ליישב גם לעולא ולרבא, רק דאיכא נ"מ דלפי' הר"נ מיושב גם אוקימתא דרבא דהב"ע דאמר לדמי דכן פירש הר"ן גם לבר פדא דרישא כדאוקמינן דאמר לדמי ורק סיפא מתרץ במעכשיו, ולפי' המפרש נדחה אוקימתא דרבא, אבל עכ"פ הברייתא אפשר לתרץ גם לרבא ולחלק בין קדוה"ג לקדושת דמים. אמנם המפרש כתב ותיובתא דעולא כדקיימא קיימא, אבל אין לזה באור, וראיתי בקרן אורה שתמה רק דהא עולא אפשר שיסבור כאביי דגם קדוה"ג פקעה בכדי, ולא עמד על זה דתירוצא דר"פ סליק גם לעולא ולרבא. והנה על מה שהקשה הראב"ד בסוף דבריו דהא קיי"ל הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, כתב ע"ז הכ"מ לפרש דבריו שלא יקשה איך יפרש הא דמוקים רבא כגון דאמר לדמי דאע"ג דקיי"ל הוא עצמו יקרב עולה מ"מ כיון דכי אקדשיה לדמיו אקדשיה לא חמיר כקדוה"ג ממש וכי מטי זמן ל' יום דאמר פקעה קדושתיה ומיהו לאו בכדי, אח"כ כתב על זה לדעת הרמב"ם ג' אופנים, א' דסובר כמו שכתב לדעת הראב"ד ומהני זה דפקע קדושתיה גם בלא פדיון, ב' דשאני הכא דאיכא תרתי לגריעותא חדא דאמר דמים תרתי דאמר לעולה בל'. ג' דהרמב"ם דייק וכתב פרה ומפרש דשור דקתני בברייתא לאו דוקא אלא פרה שאינה ראויה לעולה, ותירוציו אינם מבוארים דתירוץ א' דלא חמיר קדושתיה כקדוה"ג ממש קשה כיון דכבר אפשר להקריב השור לעולה וא"צ להקדישו שנית א"כ כבר נעשה על השור קדוה"ג ממש, ותי' ב' משום דאיכא תרתי לגריעותא אינו מובן דמה הוסיף בזה שאמר לעולה שיהי' עוד גרוע מקדושת דמים, ותי' ג' שכתב בשם הר"י קורקוס קשה דזה מיושב ברישא שאמר לעולה אבל בסיפא שאמר לשלמים אמאי לא חל קדושת הגוף של שלמים. ואף דרבה אמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, ולכאורה דוקא זכר שהוא לעולה, אבל כבר כתב רש"י בתמורה דף י"א דלהכי נקט רבה זכר משום דבעולה איירי רבה ונקבה לא חזיא לעולה, אבל זה ודאי דגם בשלמים כן דאם הקדיש נקבה לדמי שלמים נחתא לה קדוה"ג, ועיקר הך דינא למד רבה מדין המפריש נקבה לאשם, וכבר כתבנו בהל' ה' מה דלמד רבה דין הקדיש זכר לדמיו מדין המפריש נקבה לאשם. והנה הר"נ פירש במה דאמר רבא הב"ע דאמר לדמי היינו שהי' בע"מ דבתם קדוש קדוה"ג, והכ"מ הביא דברי הר"נ אחר מה שכתב ליישב דברי הראב"ד דאיך יפרש אוקימתא דרבא, והי' אפשר לפרש כן גם בכונת הראב"ד דלרבא נפרש הברייתא בבע"מ. אבל הרמב"ם שסתם דבריו הא מיירי גם בתם, ואם אין כונת הראב"ד עפ"ד הר"נ שלא הזכיר זה אפשר לומר דסובר הראב"ד דלרבא ע"כ נוקמי הברייתא כר"ש דאמר במתני' דהמפריש נקבה לאשם דתמכר שלא במום ולא סבר דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה נמי קדוה"ג וכן כתב הלח"מ. אלא דקשה דר"ש הא אינו חולק על הת"ק אלא במפריש נקבה לאשם דאינה ראויה לאשם, וכן מפורש בגמ' בתמורה שם אמתני' דמפריש נקבה לאשם דאמר ר' יוחנן ר"ש לטעמיה דאמר כל מידי דלא חזי לגופיה לא נחתא ליה קדושת הגוף, אבל הכא לפי"מ דקתני בברייתא שור הא ראוי לעולה, ואפי' לפי"ד הר"י קורקוס דלאו דוקא שור אלא פרה הא קשה מסיפא שאמר כל ל' יום לשלמים. ואולי יסבור הראב"ד דלרבא חולק ר"ש על כל הך דינא דלמד רבה ממתני' דאמרינן מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדוה"ג. ובמה שכתב הר"נ דמה דמוקים רבא לדמי מיירי בבעל מום דאי בתם הא קיי"ל המתפיס תמימים לבדק הבית אין יוצאים מידי מזבח, כבר כתבתי בהלכה ב' שתמהו בזה הקרן אורה והרש"ש דמה שייך כאן המתפיס תמימים לבדק הבית, והי' לו להביא הא דאמר רבה הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג, וכתבתי שם דמהמקדיש זכר לדמיו יש לחלק דשם אין עיכוב לקדושת הגוף לחול דאין שם חסרון בהקדש אם במקום שהקדישו לדמיו יהי' קדוש קדוה"ג ויקריבו אותו בעצמו, אבל כאן דאמר שור זה עולה כל ל' יום ולאחר ל' יום שלמים דאם הי' מקדישו קדוה"ג לעולה כל ל' יום א"א שאחר ל' יום יפקע קדושת עולה ויחול קדושת שלמים, ורק שאמר לדמי וא"כ כאן יש עיכוב מצד הקדישו שלא יחול קדוה"ג לעולה דאז יהי' הדין דקדוה"ג לא פקע בכדי. ולא יחול קדושת שלמים לאחר ל' יום, וא"כ אין לנו ראיה מדין הקדיש זכר לדמיו דגם בכה"ג קדוש קדוה"ג, ולזה מביא הר"נ מדין מתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאים מידי מזבח דקדושת בדה"ב חל וצריך לפדותו ושיהי' צריך להקדישו קדוה"ג וכמו שכתבתי שם דצריך להקדישו, והר"נ מפרש בגמ' דאחר ל' יום מקריב מהדמים שלמים ואין עליו חיוב לפדותו ולהקדישו לעולה, לכן כתב דמיירי בבעל מום: וראיתי להמרכה"מ שכתב בדעת הרמב"ם דבאמת סובר דגוף הפרה חל עליה קדושת שלמים ורק שצריך לפדותה ומהדמים יקריב עולה לאחר ל' יום. אבל גוף הפרה חל עליה קדושת שלמים ולפי"מ שמפרש המרכה"מ דהוא מדין הקדיש זכר לדמיו דחל עליו קדוה"ג, וה"נ כשאמר דמי פרה זו כל שלשים יום לשלמים חל על הפרה קדוה"ג לשלמים, לפי דברינו אינו מוכרח דבאופן זה יחולו שני הקדושות שיהי' קדוש בעצמו קדוה"ג ושיהי' מחויב לפדותו ולהקריב מדמיו עולה. דכיון דנימא שכבר הוא קדוש קדוה"ג אין תמימים נפדים ואינו חל על דמי הפדיון שום קדושה, ודוקא לפי"מ שכתב הר"נ שלמד זה מדין המתפיס תמימים, וכפי"מ שכתבנו דצריך להקדישו מחדש ונלמד זה מקרא דיהי' קודש בזה שפיר שייך פדיון, אך גם אם נפרש כן קשה לבאר באופן זה דעת הרמב"ם שכתב ואם הקריבו לאחר ל' יום מביא כמו שנדר דצ"ל דכונתו דצריך להקריב מדמיה כמו שנדר על לאחר שלשים. וגופה כמו שנדר על קודם ל' יום. דבודאי הי' לו לפרש דבריו דיש כאן שתי הקדושות. והנראה בזה דהנה תחלת דברי הראב"ד צריכים באור שכתב ואם מכרה תוך שלשים יום כבר חלה קדושת עולה על דמיה כשיקריב אותה לאחר ל' יום במאי פקעה מינייהו קדושת עולה שכבר חל עליהם. ומוכח שלא השיג אלא על זה שכתב הרמב"ם דתלוי בזמן שיקריב, אבל אם מכרה לאחר ל' יום מיושב להראב"ד במה שנפקע מה שאמר שעד ל' יום יהיו הדמים לעולה, וא"כ קשה מאי פריך הגמ' על בר פדא מהברייתא לפי"מ שכתב הכ"מ דרבא לא אתותב וכן מוכח מהגמ' דאמר רק לימא תיהוי תיובתא דבר פדא ומוכח דעל רבא לא הוי תיובתא גם בלא תירוצא דרב פפא. וא"כ אם נעמיד הברייתא כדמוקים רבא דאמר לדמי גם על בר פדא לא קשה דהא לא קתני בברייתא שמכרה קודם ל' יום והקריב מהדמים לאחר ל' יום. וע"כ מוכח מהגמ' דגם זה לא פקעה לבר פדא דכיון שכבר נעשה לפני שלשים יום שהדמים יהיו לעולה גם לאחר ל' יום לא נפקעו מהדמים דין עולה, ונראה דבאמת יש חילוק מלשון הברייתא ללשון הרמב"ם דבברייתא קתני שור זה עולה כל ל' יום ומוקים רבא דאמר לדמי, א"כ הקדיש השור לדמיו כל ל' יום. ובזה ודאי אם נימא דגם קדושת דמים לא פקעה כיון דכבר נתפס על השור קדושת הדמים לעולה כל ל' יום לא נפקע קדושה זו גם לאחר ל' יום, אבל הרמב"ם כתב דמי פרה זו לעולה א"כ לא הקדיש הפרה לדמיה לעולה אלא הדמים שיקח ממכירת הפרה יהיו לעולה. ובזה שפיר נאמר דאם לא מכר הפרה עד לאחר ל' יום לא נתפס כלל קדושת עולה דהא על אחר ל' יום אמר שיהיו דמיה לשלמים וקודם ל' יום לא מכר הפרה. ולכן השיג הראב"ד רק על אם מכרה תוך ל' יום שכבר חלה קדושת עולה על דמיה: ובזה יש ליישב קושיית הראב"ד מהא דקיי"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה דזה דוקא היכי שהקדיש גוף הבהמה לדמיה דאמרינן מיגו דנחתא עלה קדושת דמים נחתא עלה נמי קדוה"ג, אבל בזה שכתב הרמב"ם האומר דמי פרה זו לעולה לא הקדיש הפרה לדמיה אלא דמי הפרה הקדיש. לכן לא אמרינן בזה דנחתא עלה קדוה"ג, ושפיר דאחר שלשים יום כיון דפסק כרבא דקדושת דמים פקעה בכדי נפקע מהדמים קדושת עולה וחלה קדושת שלמים. וכן יש לומר גם לפי"מ שהקשה הר"נ מהמתפיס תמימים לבדק הבית שאינם יוצאים מידי מזבח דגם זה אינו אלא היכי שהקדיש גוף התמימים לבדה"ב אבל לפי"מ שכתב הרמב"ם דמי פרה זו לא הקדיש כלל גוף הפרה ואין בזה דין דמהתפיס תמימים. והנה במה שכתב הראב"ד ועוד דקיי"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה אלמא כי אמר לדמי נמי קדוש קדוה"ג, לפי דברינו לא קשה על הרמב"ם שכתב דמי פרה זו. והוכחנו חילוק זה מדברי הראב"ד עצמו ויש לפרש דבריו דלא בא כאן להשיג בזה על הרמב"ם אלא בא לחזק דבריו הקודמים דאפשר דקיי"ל כבר פדא דגם קדושת דמים לא פקעה וכונתו לומר דלא נימא דשינוייא דרב פפא הוא שינוייא דחיקא דמשני בחסורי מיחסרא כמו שכתב המפרש דבברייתא לא הוזכר מעכשיו ונאמר דשינוייא דרבא מיושב יותר. ואף דאביי פריך ליה מהא דקתני תרתי ע"כ דלא הוי תיובתא מזה וכמו שכתב הכ"מ. לכן כתב הראב"ד דהא קיי"ל הקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה, ובברייתא הא קתני שור זה כל ל' יום לעולה וכי אוקימנא לדמי הא הוי כמו הקדיש זכר לדמיו דקדוש קדוה"ג. וגם אם נגרוס פרה תיקשי מכל ל' יום לשלמים. וא"כ ע"כ או דיסבור רבא דר"ש דחולק על ת"ק במפריש נקבה לאשם לא סבר כלל דאמרינן מיגו דנחתא. או דרבא חולק על רבה וסובר דמדין מפריש נקבה לאשם לא נוכל ללמוד היכי שהקדיש בפי' לדמיו. וכמש"כ בהל' ה'. וכיון דקיי"ל כרבה דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג, א"כ ליתא לתירוצא דרבא, וע"כ צריך לתירוצא דר"פ. ולכן אף דגם לעולא ולרבא אפשר לתרץ הברייתא כר"פ. וכמו שכתב הלח"מ. אבל עכ"פ בר פדא לא איפריך והוי ספק אי קיי"ל כרבא או כבר פדא: ובזה שכתבו נוכל לבאר מה דהרמב"ם שינה מלשון הברייתא דקתני שור זה עולה כל ל' יום ורבא משני דאמר לדמי א"כ אמר שור זה - או לפימש"כ הרמב"ם פרה זו - כל ל' יום עולה לדמיה. והרמב"ם כתב דמי פרה זו. נוכל לומר דגם להרמב"ם הי' קשה הא דהקדיש זכר לדמיו. ולכן סובר גם הוא דהברייתא מיתוקמא כר"ש או דרבא לית ליה הא דהקדיש זכר לדמיו. אבל להלכה דקיי"ל כרבה בהא דהקדיש זכר לדמיו, לכן העמיד ההלכה באמר דמי פרה זו. וכמו שכתבנו דבזה לא אמרינן דקדוש קדוה"ג, ובמה שכתב פרה ובברייתא קתני שור נראה דע"כ הי' לו כן הגירסא בברייתא דהא גם הראב"ד כתב פרה זו. אלא דהראב"ד כתב לתרץ לבר פדא כשינוייא דרב פפא. והרמב"ם סובר דשינוייא דר"פ דחיקא וסבר כשינוייא דרבא ולהלכה ע"כ בדמי פרה זו וכנ"ל: