Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sales Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל המטלטלין קונים זה את זה כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן אע"פ שמקפידין על הדמים ושיערו כמה שוה זה וכמה שוה זה ואח"כ החליפו כיון שמשך האחד או הגביהו, קנה השני המטלטלין האחרים בכל מקום שהם. המ"מ כתב על מה שכתב הרמב"ם כיצד החליף פרה בחמור משנה פ"ק דקדושין ומייתי לה במציעא פ' הזהב, והדבר צריך בירור דלכאורה אינו מבואר כן דאמר שם הניחא לרב ששת דאמר פירי עבדו חליפין אלא לר"נ דאמר כלי אין אבל פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד ה"ק יש דמים שהן כחליפין, כיצד החליף דמי שור בפרה וכו', ופי' רש"י דמה דפריך הניחא לרב ששת זהו בין למאי דסליק אדעתא מעיקרא בין למאי דשני רב יהודה, וכן מבואר שם בתוס' בד"ה ולר"נ, דבין למ"ד כל הנעשה בין למ"ד כל הנישום מתרצינן למתני' דיש דמים שהן כחליפין, ובתוס' בד"ה פירי כתבו לשיטת ר"ח ורב אלפס דשור ופרה חיים מיקרי כלי דלמאי דשני כל הנישום א"ש מתני' אפי' לר"נ ולא פריך אלא למאי דסליק אדעתיה מעיקרא דאמר ופירי נמי עבדי חליפין, וכן כתב הרמב"ן, והרמב"ם שכתב פרה בחמור או יין בשמן וזהו משום דחליפין שוה בשוה קונין בפירות, וכמו שכתב המ"מ ואינו סובר דשור ופרה חיים מיקרי כלי, וא"כ מפרשינן למתני' דכיצד החליף שור בפרה דיש דמים שהן כחליפין וכתב זה הרמב"ם בהלכה ד', וא"כ למה כתב המ"מ דהך דינא הוא מתני' דפ"ק דקדושין. אכן באמת דברי המ"מ נכונים דבתוס' בד"ה ולר"נ הקשו דלפי' ר"ת לוקמיה בחליפין שוה בשוה וכתבו וז"ל וי"ל דומיא דרישא דכל הנישום דמיירי בחליפין כלי בכלי או כל הנעשה למ"ד מטבע נעשה חליפין, ובאמת דבריהם תמוהים דבשלמא למ"ד כל הנעשה וקאי על מטבע וע"ז אמר ופירי נמי עבדי חליפין כיצד, שייך לומר דזהו דומיא דרישא במטבע דלא מיירי בחליפין שוה בשוה, אבל למ"ד כל הנישום הא י"ל דכל המשנה איירי בחליפין שוה בשוה ומה שייך לומר דומיא דרישא על כל הנישום דהא לדידיה כיצד הוא פירושא דכל הנישום, וי"ל דהכל הוא שוה בשוה, ואחר העיון מצאתי בש"מ בשם תוס' שאנץ שכתב להדיא כן דלפי' ר"ת למ"ד כל הנישום לא פריך דמפרשינן מתני' בחליפין שוה בשוה, וא"כ דברי המ"מ ברורים.
החליף חמור בפרה וטלה ומשך הפרה ועדיין לא משך את הטלה לא קנה שאין כאן משיכה גמורה וכן כל כיוצא בהן. כתב המ"מ בשם הרשב"א דדוקא חמור שאינו ראוי ליחלק, אבל פרה וטלה בכור חטים קנה חטים כנגד הפרה, והוכיח מהמוכר י' שדות דאם לא נתן דמי כולן קנה כנגד מעותיו, והקשה הלח"מ אמאי לא קנה הכל דהא קיי"ל דערבון כנגד כולו קונה, עיין מה שכתב לתרץ ודבריו אינם מבוארין ועמש"כ בפ"א, ונראה דיש חילוק בין דין חליפין לדין כסף דאף דהכא מיירי בחליפין שוה בשוה כמבואר בהלכה א' דאפי' יין בשמן קנה מ"מ גם חליפין שוה בשוה אינו בתורת כסף אלא מדין חליפין מקרא דועל התמורה כמש"כ ר"ת בתוס' ב"מ דף מ"ז, וטעמא דלא דמי כסף לחליפין הוא משום דבקנין כסף כשנותן לו מקצת כסף בתורת קנין או בתורת תחלת פרעון כבר נגמר הקנין, ועי"ז שזכה בהחפץ הקונה נתחייב לשלם כל הכסף כדתנן הזהב קונה את הכסף ומפרשינן מחייב את הכסף, אבל כשהחליף חמור בפרה וטלה כשמשך בעל החמור את הפרה הרי לא קנה בזה את הטלה אף אם היה בעל הפרה קונה את החמור, דלא מצינו בקנין חליפין שיהיה חוזר הקנין מדין חליפין, וכמו אם ימכור חמור בפרה ולא ימשוך את החמור אלא יקנה אותו בקנין סודר לא יקנה הלה את הפרה, והטעם דעיקר החליפין כבר נעשה ע"י חליפי החמור בהסודר והפרה אינו אלא מדין פסיקה שנתחייב ליתן לו הפרה משום פסיקת המכירה, ועיין במש"כ בפ"ו הל' ה' דלדעת הר"ן יכול ליתן לו דמים בשויו של הפסיקה וגם בלא דברי הר"ן אפי' אם נימא שהוא מחוייב ליתן כמו שפסק אבל עכ"פ אכתי לא קנה ואינו אלא מחוייב ואם ימכור הטלה לאחר שיקנה במשיכה לא יוכל להוציא מיד הלוקח ולא יתן אלא דמים, וכיון דכשהחליף לו חמור בפרה וטלה הרי רצה דוקא להחליף, שכשיקנה הלה את החמור יקנה הוא את הפרה וטלה, ולכן לא שייך כאן קנין ערבון.
-השמטות ומלואים-
דמים שאין מקפידין עליהם הרי הן כשאר מטלטלין וקונין כיצד הרי שחפן מעות בלא משקל ובלא מנין אלא נטלן אכסרה ואמר לו מכור לי פרתך או יין זה באלו ונתן לו הדמים קנה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו, שזה דבר שאינו מצוי הוא ולא הצריכו בו משיכה. וכתב ע"ז הכ"מ מדברי רש"י משמע שכיון שהמוכר לא ידע כמה הם אע"פ שלוקח ידע כמה הם נקנה מקח ואפשר שגם רבינו סובר כן אלא דאורחא דמילתא נקט, ולכאורה לא הבנתי מה שייך אורחא דמילתא כיון דהוא דבר שאינו מצוי ולמה הוא אורחא דמילתא יותר באופן זה מבאופן שהלוקח ידע ומ"מ אומר למוכר שימכור לו במלא חפניו מעות אלו, אכן כונתו דזהו כמו גורל שכמה שימצא יהי' בדמי המקח ויתכן שיהי' לטובת הלוקח ולטובת המוכר, אבל אם הלוקח יודע כמה שיש בידו ודאי לא יתרצה המוכר שבודאי הוא מאנה אותו. ומ"מ נראה דבדעת הרמב"ם א"א לפרש כן, דהא דייק וכתב הרי שחפן מעות וכו' וכפל דבריו וכתב אלא נטלן אכסרה, ומוכח דדעתו הוא דדוקא שגם הלוקח לא ידע, ובלשון הטור שכן כתב גם המחבר הרי שהיו בידו מעות בלא משקל ובלא מנין אפשר לפרש כן דהך בלא משקל ובלא מנין היינו שבשעת המכר לא שקלו ולא מנו והמוכר לא ידע, אבל בדברי הרמב"ם שדייק לכתוב שנטלן אכסרה א"א לפרש כן. ובטעמא דמילתא נראה דכיון שכשם שתיקנו משיכה במוכרים כך תיקנו משיכה בלקוחות, לכן צריך שיהי' דבר שאינו מצוי גם להלוקח ואף שאם הוא דבר שאינו מצוי מצד המוכר ממילא הוא דבר שאינו מצוי מצד הלוקח, מ"מ יש לומר דהא מעיקרא אמר רב הונא דכיון דלא קפיד קנה דכי חליפין דמי, ואח"כ פריך בגמ' לימא סבר רב הונא מטבע נעשה חליפין ומשני משום דהוי מילתא דלא שכיחא, וכתבו התוס' ומיירי בתורת דמים, ולעיל ה"פ והני דמים כיון דלא שכיחי כחליפין דמו, אבל יש לומר דהרמב"ם מפרש דצריך שני הטעמים דאם הי' לזה גדר מעות לא הי' קונה בלי משיכה, ועיקר טעמא הוא משום דיש לזה גדר מטלטלין דהא כתב כן בלשונו דמים שאין מקפידין עליהם הרי הן כשאר מטלטלין וקונין ולמה לו להזכיר שאר מטלטלין, וע"כ שיהי' בזה גדר כל המטלטלין קונין זה את זה, אבל אם הי' לזה גדר מעות לבד אפי' אם יצוייר שיהי' באיזה אופן דלא שכיחא לא מהני, והגמ' פריך דמה מהני דיש לזה גדר חליפין הא מטבע אינו נעשה חליפין, וע"ז משני דמשום דהוא דבר שאינו מצוי נעשה כדין שאר המטלטלין שהם בתורת דמים וקונין כמו שכתב המ"מ בפ' זה הל' א', ולפי"ז מבואר דצריך שלשניהם יהי' דבר שאינו מצוי שבין אצל הלוקח ובין אצל המוכר יהי' בגדר שאר מטלטלין, אבל אם הלוקח ידע הרי אצלו הם מעות שאינם קונים, ולכן כתב הרמב"ם שגם הלוקח נטלן אכסרה.
וכן ראובן שמכר מטלטלין לשמעון בחמשים זוז, וקנה שמעון המטלטלין ונתחייב בדמים, ואחר שנתחייב שמעון בנ' זוז אלו היה לו יין או בהמה או עבד וכיוצא בהן משאר המטלטלין והיה רוצה למכרן ואמר לו ראובן מכור אותו לי בנ' זוז שיש לי בידך דמי המכר ואמר לו הן קנה ראובן המטלטלין בכל מקום שהן ואע"פ שלא משך ולא הגביה שגם זה דבר שאינו מצוי הוא ולא הצריכו בו משיכה, אבל אם היה לו חוב עליו שלא מחמת המכר ואמר לו מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך ורצו שניהם לא קנה עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו להגביהו או יקנה באחד מהדרכים שהמטלטלין נקנין בה. השגת הראב"ד וכן ראובן שמכר וכו' א"א דבר זה אין לו שורש לענין קניה אלא לגבי מי שפרע, ואע"פ שהרב ז"ל מפרש כך בקדושין על משנת החליף שור בפרה אנו לא שמענו אלא דמי שור שאינם ידועים למוכר את הפרה שגם זה מילתא דלא שכיחא עכ"ל. אבל אם היה חוב וכו', א"א ואפי' למי שפרע עכ"ל, המ"מ ביאר דברי הרמב"ם במה שמחלק בין סתם מלוה למלוה מחמת מכר משום דהוי כאילו החליף פרה בשור, וכבר תמה הלח"מ דהא כתב הרמב"ם להדיא משום דהוא דבר שאינו מצוי, וגם המ"מ בעצמו כתב זה הטעם ודחק הלח"מ ליישב ד' המ"מ עיין בדבריו שהם דחוקים באמת, אבל עיקר דברי המ"מ מוכרחים שבזה נוכל לבאר דעת הראב"ד שהם צריכים ביאור שכתב שדבר זה אין לו שורש לענין קניה אלא למי שפרע, וקשה דהא אח"כ במלוה שלא מחמת מכר השיג דמלוה אינו קונה אפי' למי שפרע, ואמאי מהני מלוה מחמת מכר למי שפרע, וכדעת הראב"ד כן הוא שיטת המ"מ בעצמו שהכריע בפ"ז הל' ד' וכתב דשיטת האחרונים ז"ל עיקר וכאן במלוה מחמת מכר ביאר דעת הרמב"ם ולא הכריע כד' הרמב"ן והרשב"א, ולכן ע"כ מוכרחים אנו לסברא זו לחלק בין מלוה סתם למלוה מחמת מכר, דמחמת מכר אין לו דין מלוה משום דהוי כאלו מכר לו הפרה בעיקר המכר והיינו בהשור, ולדברי המ"מ ע"כ צריך לאוקמי דאכתי השור קיים בעת מכירת הפרה, אלא דמ"מ ע"כ צ"ל דלא הוי חליפין ממש דא"כ לא היה צריך להא דהוי דבר שאינו מצוי, וזהו משום דאמרינן דמלוה מחמת מכר הוי כמו דמים בעין אבל אינו חליפין דעכ"פ לא החליף שני החפצים זה ע"ז, ולכן מבואר שהמ"מ רצה לבאר כאן שיטת הרמב"ם אף לפי ההלכה לשיטתו שחולק בפ"ז על שיטת הרמב"ם בעיקר דין מלוה במכר, אבל בדעת הרמב"ם ודאי א"צ לזה כלל, דמהני מלוה לקנין וקנה משום דבר שאינו מצוי. ובטעמא דמילתא דיש אפשרות לומר דהוי כאילו החליף שור בפרה נראה ע"פ דברי הנתיבות סי' ק"צ סק"ז שמצאתי הכרח לדבריו בתשובת הרי"ף הנדפס מחדש סימן מ"ד שהמוכר לחברו ולא שילם הלוקח את הדמים כלל בטל המקח אפי' היכי דלא עייל ונפיק אזוזי א"כ שפיר מובן סברת המ"מ דכיון שאם לא ישלם הקונה יתבטל המקח שייך לומר דהוי כאלו החפץ בעין אלא דמ"מ חליפין ממש לא הוי דכיון דעכ"פ עתה שמוכר לו חפץ בהחוב א"כ הרי לא נתבטל המקח וליכא חליפין רק דלא נוכל לומר דהוי מלוה שאינה בעין ולא נתן לו כסף דהא אם לא יתקיים המכר יתבטל מכר הקודם ונהנה כמו מדמים בעין.
הקנה אחד כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח, ואע"פ שהקנה לו הכלי על מנת להחזירו נקנה המקח וזכה בו הלוקח, שהמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אע"פ שלא תפס המוכר כל הכלי שהקנהו חלף ממכרו, אלא אחז מקצתו ואחז המקנה לו מקצתו קנה הלוקח, והוא שאחז ממנו כדי שיעור כלי או יאחזנו אחיזה שהוא יכול לנתק את כל הכלי מיד המקנה לו, לפיכך אם הקנה לו במקצת הבגד צריך שיאחוז מן הבגד ג' אצבעות שאם יפסוק ממקום שאחז הרי הוא כלי בפני עצמו שג' אצבעות מבגד קרוי כלי כמו שבארנו בענין טומאת בגדים וכן אם אחז פחות מג' והיה יכול לנתק כל הכלי קנה. המ"מ כתב דהרמב"ם למד דמהני בק"ס מתנה ע"מ להחזיר מהא דאמר בפ"ק דקדושין דף ו' בכולהו קני לבר מאשה וה"ה לקנין, וכבר כתבתי בפ"א הל' ו' שהדבר תימה דעיקר הדין לענין קנין כסף השמיט הרמב"ם וכתב רק לענין קנין סודר שלמד משם, ולכן בודאי הרמב"ם מפרש דעיקר הדין דאמר רב אשי בכולהו קני לא הוי לענין דין כסף אלא בק"ס משום דבקנין כסף כיון דהוי כסף שיווי ובתורת דמי המקח כיון שהתנה ע"מ להחזיר התנאי מגרע מכל שויו של הנתינה וליכא דמי המקח ולכן לא שייך זה אלא לענין קנין סודר דלא הוי מטעם דמי המקח, וכן דין עבד כנעני אינו לענין דין קנין כסף אלא לענין קנין סודר והרמב"ם קבע כאן שני הדינים ביחד, דין דמהני כלי של אחר וזהו מדין עבד כנעני, ודין דמהני נתינה ע"מ להחזיר דשני הדינים הוא בדין קנין סודר ולא בקנין כסף כמו שבארתי שם בארוכה. והנה דברי הרמב"ם שכתב ואע"פ שהקנה לו הכלי ע"מ להחזירו מוכח דבסתמא לא הוי ע"מ להחזיר, ודלא כדעת הרא"ש והר"נ בפ"ה דנדרים דסוברים דקיי"ל דחליפין קני ע"מ להקנות הוא כר"נ בנדרים דף מ"ח ואע"ג דרב אשי פריך ומאן לימא לן דחוייא בעלמא, אבל הרמב"ם פוסק כרב אשי, והנה הרא"ש והר"ן הוכיחו מהא דרב אשי גופיה אמר בקדושין דף ו' גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, והרמב"ם גורס לפי שאין אשה נקנית בחליפין, ומוכח דחליפין הוי ע"מ להחזיר אבל הרמב"ם לשיטתו דסובר דבקנין כסף לא מהני ע"מ להחזיר לפי שאין כאן דמי המקח ודוקא בקנין חליפין מהני, א"כ אמר שם רב אשי שפיר, לפי שאין אשה נקנית בחליפין דבחליפין מהני גם ע"מ להחזיר אבל בקדושין דהוא דוקא מטעם כסף לא מהני עמ"ל ואפי' לפימש"כ בפ"א הל' ד' דבקדושין הוא כסף קנין ובמכירה הוא כסף שיווי מ"מ גם גבי קדושין לא מהני ע"מ להחזיר דדוקא בחליפין מהני שאין לזה גדר כסף כלל והדברים מבוארים בר"ן בהלכות בקדושין דף ג' בהא דאמר ואשה בפמש"פ לא מקניא נפשה דחליפין אינו מתורת כסף כלל, ולכן רק בחליפין מהני ע"מ להחזיר וכנ"ל, אבל קדושין אף שאינו בתורת שיווי מ"מ כיון דהוא מתורת כסף צריך חשיבות בהנתינה והתנאי מגרע את הכל, ודברינו הוא חדוש לדינא דהרמ"א בסי' קצ"ה פסק דאין המקנה יכול לתפוס ע"ש. -השמטות ומלואים- במה שכתבתי דהרמב"ם פוסק דק"ס בסתמא לא הוי קני ע"מ להקנות קצרתי במקום שהי' ראוי להאריך דהר"נ שם כתב דגם הרמב"ם פוסק כרב נחמן, ומקור דבריו הוא בודאי ממה שכתב הרמב"ם כאן דמהני מעמ"ל, דאי פסק כרב אשי דסודרא אי תפיס מיתפיס א"כ מנ"ל דמעמ"ל מהני בק"ס, אבל מדברי המ"מ שכתב דמקור דבריו הוא מהא דרב אשי דקדושין דאמר בכולהו קני מבואר דמפרש כפשוטו, וכמש"כ דלא כתב דכל ק"ס הוא עמ"ל, אלא דאע"פ שהקנה לו ע"מ להחזירו קנה, אלא שהוספתי דהרמב"ם מפרש דמה דמהני במכר זהו דוקא בק"ס ולא בקנין כסף וכמו שבארתי. אכן צריך לבאר דכיון שכתב הרמב"ם כאן דאם הקנה לו סודר ע"מ להחזיר מהני לקנין, א"כ עכ"פ אינו כרב אשי בנדרים דאמר ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס לא מיתפיס דהא אם הקנה בפי' הסודר עמ"ל נמי מהני לקנין, ומוכח כהר"נ דדברי רב אשי בנדרים הוא דחויא בעלמא, וכיון דהוא דחויא בעלמא א"כ מנ"ל להרמב"ם לפסוק דלא כר"נ דכל קנין סודר הוא במעמ"ל, ועוד דבהא דפליג עוד רב אשי על ר"נ שם בהך עובדא שיקנה לבנו שיקנה לבן בנו כשיהי' צורבא מרבנן כתב הר"נ שם דבזה קיי"ל כרב אשי דאף דבהא דסודרא אי תפיס מיתפיס קיי"ל כר"נ דהוי רק דחויא בעלמא, אבל בזה פליג עלי' וכונתו דמעיקרא אמר ר"א רק ומאן לימא לן וכו', אבל אח"כ פליג עלי', וכתב עוד הר"נ דהרמב"ם פסק בשתיהן כר"נ ומשמע דס"ל דכיון דפירכא קמייתא דרך דחויא הוא כל מאי דא"ל נמי לדחויא מכוין עכ"ל, וא"כ מוכח דהרמב"ם נמי סובר דהא דקאמר רב אשי הוי רק דחויא, וא"כ מנ"ל להרמב"ם לפסוק דלא כר"נ. ונראה דמה דלא פסק כרב נחמן אינו משום הא דרב דנדרים דודאי אינו אלא דחויא אלא דהוא מהא דרב אשי בקדושין דאמר בכולהו קני דקאי נמי על במכר, ולפימש"כ דהוא על קנין סודר דוקא דבקנין כסף שהוא משום שיווי הדמים ודאי לא מהני להחזיר, וא"כ רבא דאמר במכר לא קנה ע"כ דלא סבר כר"נ דסתם סודר הוא ע"מ להחזיר, ולכן גם רב אשי דאמר בכולהו ודאי ג"כ לא סבר כר"נ דסתם סודר הוי ע"מ להחזיר, דא"כ לא הו"ל למימר דקני אלא דע"כ הכי הוא ומוכח דבזה סבר כרבא דסודר אינו דוקא עמ"ל אלא דסבר רב אשי דגם במעמ"ל קני בקנין סודר, ולכן דברי מבוארים דדעת הרמב"ם דסתם ק"ס אינו ע"מ להחזיר ומ"מ פסק שפיר בהל' נדרים דקני ע"מ להקנות קנה. אכן כל זה הוא לדברי הר"נ דהרמב"ם פסק כר"נ דקני ע"מ להקנות ולית ליה סברת רב אשי דהא הדר סודרא למארי', אבל לפימש"כ דהרמב"ם לא סבר דסתם קנין סודר הוא במעמ"ל, א"כ אין ראי' כלל דהרמב"ם סבר דקני ע"מ להקנות לאחר ל' קנה דכיון דאם תפיס מיתפיס, א"כ שפיר קנה דלא הדר סודרא למארי' ואפי' אם באמת החזיר המוכר הסודר לקונה מ"מ י"ל דלא חשיב בזה הדר סודרא למארי' כיון דבשעת הקנין הקנה לו המכר עבור הסודר ממש, ומה שהחזיר לו אח"כ מתנה בעלמא הוא דיהיב לי', ואף דלאחר שלשים אין הסודר ביד המוכר הוי כמו נתאכלו המעות דמהני בלאחר שלשים, ולפי"ז צ"ל דמה דפריך רב אשי לר"נ אף דאיהו אמר ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס לא מיתפיס, זה פריך לר"נ לשיטתו דאמר דסודרא הוא קני ע"מ להקנות, וכן מוכח מד' רב אשי דאמר ועוד סודרא קני ע"מ להקנות מן השתא הוא אלמא דלדברי ר"נ אמר כן, ולדברי ר"נ שפיר פריך דהיכי אמר דמה שהקנה לבנו שיקנה אח"כ לבן בנו כשהי' צורבא מרבנן מהני דהא באותה שעה הדר סודרא למארי', אבל לרב אשי בקדושין דסתם סודר לא הוי עמ"ל, א"כ לא מוכח כלל דהרמב"ם לא סבר כרב אשי דנדרים, דמה דפסק דמהני הקנין הא פסק בסתם קנין סודר, דלא אמרינן בזה הדר סודרא למארי' ובפי"א מהל' מכירה הל' י"ג לא נתעוררתי בזה, וכתבתי רק לפי דברי הר"נ ע"ש. [ע"כ] ובמה שכתב הרמב"ם שאם תפס פחות מג' אצבעות ויכול לנתק כל הכלי קנה כתב המ"מ שהשיג עליו הרשב"א וכתב וז"ל ונראה שדקדק אותה מדרב חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו אם שיכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת וליתא דהתם הא אסיקנא טעמא משום דבעינן כריתות וכו' עכ"ל. וכונתו למה שאמרו בגמ' לחלק דאפי' המקנה יכול לנתק ולהביא אצלו קנה כשתפס ג' על ג' וכיון דגבי קנין אינו מגרע מה שהמקנה יכול לנתק א"כ למה יועיל היכי דלא תפס ג' על ג' והקונה יכול לנתק, כיון דחזינן דיכול לנתק אינו מועיל אלא לענין זה שיהיה אגוד גבי הבעל ולא הוי כריתות אבל לא שיועיל שיקנה בזה הקונה. והנה הב"ח בסי' קצ"ה כתב ע"פ מה שיש שינוי בגירסא בב"מ דף ז' דבגמ' איתא האי סודרא כיון דתפיס ביה שלש על שלש, ובנוסחת הרי"ף איתא כיון דאית ביה והוא מפרש בנוסחת הרי"ף דכיון דאיכא בסודר ג' על ג' מהני אף שאחז רק מקצתו כיון שיכול לנתקו, ודבריו תמוהים בתרתי חדא דהא אמר להדיא כמאן דפסיק דמי, ולדבריו דהקנין משום שיכול לנתק כל הסודר א"כ אינו משום דכמאן דפסיק ואדרבא אם הוא כמאן דפסיק ודאי לא מהני פחות מג' על ג', ועוד דא"כ אין מקום כלל לקושיית הגמ' ומ"ש מדרב חסדא דאדרבא מדרב חסדא הוכחה גמורה לרב משרשיא דכמו דמחשיב רב חסדא ענין יכול לנתקו של הבעל, ה"נ מחשיב רב משרשיא יכול לנתקו של הקונה וע"כ דהוא להיפוך וקושיית הגמ' משום דבסתמא אם אינו אוחז אלא שלש על שלש, מי שאוחז כל הבגד יכול לנתק ולא הקונה. אכן לבד כל זה קשה על דעת הרמב"ם מגמ' ערוכה בב"מ דף ט' בהא דתניא דא' רכוב חמור וא' תפוס במוסרה זה קנה חמור וזה קנה מוסרה ואמר ר' אבהו בטעמא דקנה מוסרה הואיל ויכול לנתקה ולהביאה ואמר ע"ז והא דר' אבהו בדותא היא ומוכח דיכול לנתקה לא מהני, ומצאתי שכבר עמד בזה בש"ך סי' קצ"ה ס"ק ו' שכתב וז"ל ודוקא לענין ק"ס ע"מ להקנות מהני כשיכול לנתקו אצלו, אבל לענין שיקנה כל הכלי לא מהני מה שיכול לנתקו אצלו וכדלקמן סי' רס"ט ס"ה [וזהו מדין מוסרה הנ"ל] או אפשר דדוקא במציאה אבל במכירה, דדעת אחרת מקנה אותו מהני כשיוכל לנתקו לקנות כל הכלי כשאחז במקצתו והראשון נ"ל עיקר עכ"ל, והנה מש"כ הש"ך בתירוצו הא' דדוקא לענין ק"ס שהוא רק ע"מ להקנות קנה הלוקח בשביל שיכול לנתקו מיושב לשיטות הסוברים דק"ס הוא ע"מ להקנות אבל כבר ביארנו דמלשון הרמב"ם מוכח דלא פסק כר"נ דסודר הוי קני ע"מ להקנות, אלא כרב אשי דאי תפיס מיתפיס רק דמהני כאן גם ע"מ להחזיר משום שאינו דמי המקח, אבל עכ"פ צריך שהמוכר יקנה הסודר, לכן אנו צריכין לבוא לתירוצו הב' ונחזק את זה בהקדם ב' יסודות, ובזה נאמר דאדרבא הגמ' דמוסרה הוא מקור לדברי הרמב"ם. היסוד הא' מה דסובר הרמב"ם בפ' י"ז מה' גזו"א הלכה ו' דבהמת מציאה שקדם אחד ואחז במוסרה לבדה, קנה המוסרה וכפי"מ שביארתי שם דפשטות דבריו דקנה כל המוסרה ולא רק מה שתפוס בידו, וטעמו משום דסובר דזהו באמת חדוש בדין מוסרה שכיון שדרכה להיות תמיד על החמור לא הצריכו בזה משיכה או הגבהה וקנה בזה שתפס את המוסרה ע"ש שבארתי בארוכה, וחזינן מזה עכ"פ דאפשר קנין בלא הוצאת הדבר הנקנה מרשות הבעלים ע"י קנין משיכה או הגבהה וכמו דחזינן דאיכא קנין מסירה למאן דאית ליה גם בבהמה ולדידן בספינה, והיסוד הב' הוא לפי"מ שבארתי שיטת הרמב"ם בפ"ב מה' מכירה הל' ה' דאף שפסק דבהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה ולא במסירה מ"מ אין זה בהחלט דבפ' י"ז מה' גזו"א כתב בהמה של הפקר ונכסי הגר אינה נקנית במסירה וכתב המ"מ דזהו משום דאין דעת אחרת מקנה אותו, ומוכח דבמו"מ מהני מסירה בבהמה וכתבתי בזה דזהו עפ"מ שכתב בפ"ג הל' ג' הספינה הואיל וא"א להגביהה ויש במשיכתה טורח גדול ואינה נמשכת אלא לרבים לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה וכן כל כיוצא בזה, ודיייק לכתוב וכן כל כיוצא בזה אף שלא הוזכר בגמ' דיש כיוצא בספינה משום הא דאמר בגמ' דבהמת מציאה לא קנה במסירה משום דמאן מסר לו דליקני ומסירה מחבירו קנה, ומוכח מזה דיש אופן דנקנה גם בהמה במסירה וזהו באופן שיצוייר שיהיה במשיכת הבהמה טורח גדול ובארתי שם בארוכה. ונמצא דיש לנו שתי הנחות הא' דלבד קנין מסירה מצאנו עוד קנין במוסרה דאפשר לקנותה באחיזתה לבד אף שלא הוציאה מרשות הבעלים וזהו אפילו במציאה דאין זה מגדר קנין מסירה דבמציאה לא מהני, ב' דיש נ"מ גם במסירת בהמה בין מציאה למו"מ, דבמו"מ דאיכא מסירה יש אופן דקנה אבל במציאה א"א בכל אופן דמאן מסר ליה דליקני. ועכשיו נאמר דהך דינא דהואיל שיכול לנתקו למד הרמב"ם דוקא מהא דב"מ דף ט' דאמר ר' אבהו דמהני לקנות המוסרה הואיל ויכול לנתקה דבזה כבר לא מהני אחיזת המוסרה לבדה כמו בהל' ה' בשביל שהרכוב מעכב שגם הוא אוחז במקצת במה שמונח על החמור, ובזה אמר בגמ' והא דר' אבהו בדותא היא, וסובר הרמב"ם דכיון דעכ"פ אמר רק אבהו הכי לכן אף דאיפריך לא מצאנו דאיפריך אלא במציאה ולא במו"מ, דכיון דאשכחן דאיכא קנין מסירה דיש נ"מ בין מציאה למו"מ ה"נ אפשר לחלק בזה דכשמקנה לו ואוחז הקונה מקצתו באופן שיכול לנתקו קנה והוא בגדר קנין מסירה ולא דהוא קנין מסירה ממש דבקנין מסירה הא צריך דוקא אופן שיש במשיכתה טורח גדול אלא דהוא קנין חדש דהואיל שיכול לנתקו מהני בזה המסירה מה שנותן לו להדיא לקנות. ומבואר עכשיו דדין יכול לנתקו לא מהני אלא משום שהנותן נתן הסודר לקנותו, אבל לא מוכח מזה כלל שיהיה עיכוב לקנין כשהקונה אינו יכול לנתקו ואחז ג' אצבעות והמקנה יכול לנתקו, דמה שהמקנה יכול לנתקו ודאי אין זה עיכוב כלל בקנין, ומיושב בזה קושיית הרשב"א דבגמ' מבואר דיכול לנתקו לא מהני אלא לענין כריתות גבי גיטין ולא לענין קנין דזהו לענין יכול לנתקו של המקנה, והך דינא הוא ביכול לנתקו של הקונה, והרמב"ם למד זה ממה דמסיק הגמ' בדף ט' דגבי מציאה דלא מהני, ולכן סובר דגבי מו"מ דמצינו גבי קנין מסירה דמהני במקום טורח גדול ולכן מהני הא דיכול לנתקו.
זה שכותבין בשטרות וקנינו מפלוני בכלי הכשר לקנות בו, בכלי להוציא פירות וכיוצא בהן, הכשר להוציא איסורי הנאה, לקנות בו להוציא כליו של מוכר. השגת הראב"ד כליו של מוכר א"א ביה למעוטי מטבע עכ"ל, המ"מ הביא השגת הראב"ד וכ' ע"ז ובאמת שכן הוא בגמ' ללשון אחרון, ולא כתב כלל בטעמו של הרמב"ם שהשמיט זה, ואף דאין נ"מ לדינא דכבר הביא בהל' ו' דאין קונין במטבע מ"מ קשה דהא פירות ואיסורי הנאה וכליו של מוכר כתב ג"כ שם, ומ"מ כתב כאן לשון הגמ' ולמה השמיט מטבע. והנראה בזה דהנה התוס' בדף מ"ה בד"ה אין מטבע, כתבו דמטבע מקרי כלי שראוי לשקול בו משקולת ולתלותו בצואר בתו, ונראה דזה תליא במחלוקת הראשונים אם שור ופרה חיים מיקרי כלי וביחוד דהתוס' בקדושין דף כ"ח בד"ה ש"מ, כתבו זה בשם ר"ח, והר"ח הוא הסובר דשור ופרה חיים מיקרי כלי כמש"כ התוס' שם בד"ה ה"ק ובב"מ דף מ"ו ע"ב ד"ה פירי, דמסתבר דאם שור ופרה חיים לא מיקרי כלי ובעינן כלי ממש מטבע נמי לא הוי כלי דאף דראויה לשקול בה משקולת אבל אין שם כלי עליה וראיה דהא לענין שבועה דכתיב כסף או כלים חלקה התורה להדיא בין מטבע לכלי דבכלים אמרינן יצאו כלים למה שהן דלא בעינן שתי כסף, ולפי"ז לדעת הרמב"ם דסובר בהלכה א' דשור ופרה חיים לא מיקרו כלי ועמש"כ שם, א"כ לא שייך כלל לומר ביה למעוטי מטבע כיון שכבר אמרנו בכלי וכי היכי דאימעוט פירות ה"נ אימעוט מטבע, ובאמת התוס' הנ"ל בדף מ"ה הוכיחו מכאן מדאמר במנא למעוטי פירות ביה למעוטי מטבע דמטבע לא מיקרי פירי. והנה כמה מדויקים דברי הרמב"ם שכתב בכלי להוציא פירות וכיוצא בהן, ולכאורה היה אפשר לומר דכונתו כיוצא בפירות דהיינו חתיכת עץ וחתיכת מתכות וכיוצא, אבל אם היתה כונתו כן היה לו לכתוב כן בהלכה ו' כשכתב עיקר הדין וז"ל אין קונין אלא בכלים וכו' ואין קונין בדבר שאסור בהנאה ולא בפירות ולא במטבע וכו', ומדכתב כאן ע"כ כונתו לומר דבכלי ממעט גם מטבע שהוא כיוצא בפירות שאינו כלי, אח"כ ראיתי שדברינו ברורים ומפורשים דהתוס' הנ"ל סוברים דמעות הרעות הוו כמו כלי וקונין בהם ובדברי הרמב"ם בפ"ו הל' ו' מפורש דמעות הרעות הרי הן כפירות לכל דבר, ועמש"כ בפ"ו הל' ב'. אלא שעלינו לבאר טעמא דר"פ דאמר ביה למעוטי מטבע וצ"ל דר"פ סובר דמטבע מיקרי כלי והרמב"ם דחה הא דר"פ מסוגיא דלמעלה דאמר דשור ופרה חיים לא מיקרי כלי, ונראה לחזק זה דבגמ' אמר מעיקרא דכשר לאפוקי מדשמואל דאמר קונין במרוקא ובמימרא דר"ז ור"א דאמרי דכשר למעוטי איסורי הנאה אמרי אבל מרוקא לא איצטריך והרמב"ם לא הזכיר מרוקא, והנה לפירש"י דמרוקא הוא כלי העשוי מגללי בקר או לפי' הראב"ד בש"מ שהוא עביט של מ"ר קשה למה לא הזכיר זה הרמב"ם, ואף דבגמ' אמר מרוקא לא איצטריך והיינו דפשיטא שאין קונין מ"מ היה להרמב"ם להביא זה כיון דשמואל אמר דקונין, דהרמב"ם מביא להלכה כל מה דאמר בגמ' ע"ז פשיטא, ולכן נראה דהרמב"ם מפרש כפי' התוס' דמרוקא הוא גרעיני תמרה שמחליקין בהם את הקלף, וזהו באמת יסוד המחלוקת, דשמואל סבר דכל דבר שמשתמשין בו חשוב כמו כלי אף שאין שם כלי עליה ומעיקרא הוי סבר בגמ' למעוטי רק משום שאינו חשוב לקנות בו, וממילא ר"פ סבר נמי כדסבר מעיקרא ולכן אמר ביה למעוטי מטבע, אבל ר"ז ואיתימא ר"א סבר דמרוקא לא איצטריך למעוטי כיון שכבר שאינו כלי, וממילא ל"ש ג"כ למעוטי מטבע, ומטעם זה השמיטה הרמב"ם כיון שכבר כתב בכלי להוציא פירות וכיוצא בהן וכנ"ל.
זה הקנין א"צ להיות בפני עדים, אלא אם היה בינו ובין חבירו קנה, שלא הצריכה תורה עדים בדיני ממונות אלא לכופר, אבל המוכר או הנותן או המשאיל וכיוצא בהן אין צריך עדים, וכיון שקנה הקונה בדרך אחד מן הדרכים שקונין בהן בין בהגבהה בין במשיכה בין במסירה בין בקנין בין בכסף בין בשטר או בחזקה קנה ואע"פ שאין שם עדים. השגת הראב"ד שאין שם עדים וכו', א"א אין הכל מודים בקנין עכ"ל, כתב המ"מ דיסוד השגת הראב"ד הוא ע"פ דברי הגמ' בב"ב דף מ' דאמר שם קנין בפני שנים וא"צ לומר כתובו וליתא דהתם ה"ק כ"ז שהוא בפני שנים השנים כותבין וא"צ שלשה כמעשה ב"ד, אבל כ"ז שהם מודים בלא עדים סגי וראיה מפ' הזהב דאקשינן גבי עומד בגורן וליקני ליה אגב סודר וכו' איכפל תנא לאשמעינן בגברא ערטילאי ומוכיח דאין מטבע נעשה חליפין, ואם איתא לישני ליה כשאין שם עדים, אלו דברי בעל העיטור והרשב"א ז"ל עכ"ד המ"מ, וכן הוכיחו בתוס' בב"ב דף מ' גבי קנין בפני שנים, וההוכחה היא ברורה כ"כ עד שהוא תימה גדולה על הראב"ד שחולק ע"ז. ונראה דטעמא של החולקים וסוברין דקנין צריך עדים אינו משום דעיקר כח הקנין אינו נתפס אלא כשיש עדים, דבאמת אין סברא בזה וכמו שכתב הרמב"ם דלא הצריכה תורה עדים אלא לכופר, וטעמם דמפרשים דמה דאמר בגמ' קנין בפני שנים הוא כמו מה דאמר שם מקודם הודאה בפני שנים דהטעם פשוט דבלא עדים אין ראיה ממה שהודה דהא אפי' אם לא אמר אתם עדי לא מהני הודאה משום דיכול לטעון משטה אני בך כשתבעו או שלא להשביע את עצמי הודיתי כשהודה בעצמו, וא"כ הטעם שם אינו משום הלכות עדים כמו דצריך בגיטין וקדושין, אלא משום דבלא עדים אין ראיה על כונתו להודות, ולכן סוברים דגם בקנין כן, דכשהקנה בקנין בלא עדים אינו מוכח שהיה כונתו בגמירת דעת להקנות, והחלוק בין קנין סודר לשאר קנינים הוא משום דשארי קנינים הם בעצם דבר הנמכר כמו הגבהה ומשיכה ומסירה וחזקה וכיון שעל פיו החזיקו בדבר הנמכר ודאי גמר דעתו להקנות, וקנין כסף אף שאינו בדבר הנמכר מ"מ ודאי גמר דעתו דהא קבל כסף דמי המכירה ובחנם אין לו רשות לקבל כסף, אבל קנין סודר אינו מעשה בדבר הנמכר וגם לא קבל דמי המכירה, ואפשר דסובר הראב"ד כהרא"ש דאינו אלא קני ע"מ להקנות ולא זכה מן הקונה כלום, ואף שכ' בהל' ז' דשיטת הרמב"ם אינו כן לא השיג עליו כיון דלא כתב זה מפורש, אך באמת מצינו גם לשיטת הרמב"ם חילוק מק"ס לשאר קנינים דבק"ס יכול לחזור בעסוקין באותו ענין ולא בשאר קנינים כמבואר בהל' ו' ועיין מש"כ הרא"ש בב"ב פ' יש נוחלין סי' ה'. ועכשיו מיושב דכל זה היכי דהמקנה רוצה לחזור בו ואומר שלא גמר להקנות אבל אם הוא אומר שבודאי גמר להקנות אין ספק דמהני הקנין דבעיקר הדין אינם חולקים דבממון לא איברי סהדי אלא לשקרי, וא"כ מיושב דמהא דהיה עומד בגורן אין ראיה כלל דהתם הא רוצה בעצמו שחבירו יקנה המעות שיוכל לפדות המע"ש.
הדברים שאין בהם ממש אין הקנין מועיל בהם כיצד הרי שכתב בשטר וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני או שיחלקו השדה שביניהם או שישתתפו שניהם באומנות וכיוצא בדברים אלו כולן הרי זה קנין דברים ואינו מועיל כלום שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסוים וידוע, לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע. השגת הראב"ד הדברים שאין בהם וכו' א"א אבל השתוף עצמו נקנה בקנין עכ"ל. המ"מ מפרש דברי הראב"ד שאם השתתפו שהטילו שניהם בכיס וקנו מידם, ודבריו תמוהים דקנין לא מהני כאן דאין מעות לקנין בק"ס, ובכיס צריך שיגביהו שניהם המעות כמש"כ הרמב"ם פ"ד מה' שלוחין, וכבר הקשה כן הלח"מ ודחק ליישב ואין לדבריו טעם דמה שייך צירוף קנין עם הכיס, ולומר דע"י הקנין הקנו זל"ז הכיס תלוי אם חצר השותפין קונין זה מזה, ולדעת הראב"ד ודאי אין קונין ועמש"כ בפ"ד מה' מכירה גבי סמטא, והאמת הוא מש"כ הלח"מ אח"כ דכונת הראב"ד הוא לדבריו פ"ד מה' שלוחין אלא שיש ט"ס כאן בד' הלח"מ שכ' דצ"ל שהשתוף עצמו נקנה בקנין ובזה לא תיקן כלום דכן היא גירסתנו, אלא צ"ל דהשותף עצמו נקנה בקנין וכמו שציין לדבריו בפ"ד מה' שלוחין וז"ל שם, ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקנין כדין עבדים וכמו שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן עכ"ל. אכן דברי הראב"ד צריכין ביאור דאין לומר דכונתו שאדם יכול להקנות עצמו בקנין מדין עבד עברי, דממ"נ אם כונתו לדין ע"ע ממש א"כ פשיטא, אבל זהו דוקא בזמן שהיובל נוהג ואינו אלא לשש אבל בזה"ז אינו נוהג מכירת ע"ע, ועוד מה יסתייע לזה מדין יקדשו ידי לעושיהן דאיך יפרש יקדשו ידיך לעושיהן דהתם בודאי אינו מדין ע"ע שאין הבעל מקדיש אשתו מדין ע"ע, וע"כ דזהו דין מיוחד דאפשר להקדיש הידים, אלא דבאמת צריך ביאור דמנלן קנין זה כיון דאינו ע"ע ממש דאינו אלא לשש ודוקא בזמן שהיובל נוהג. ונראה דהחלוק הוא דדין ע"ע הוא שנעשה עבד ומחוייב לעבוד וזה באמת אינו אלא בגדרי ע"ע בשש ובזמן שהיובל נוהג, אבל מדין ע"ע אנו לומדים דאדם יכול להקנות עצמו דשייך הקנאה באדם לחברו, אלא דבדין עבד עברי ממש שהוא מחוייב לעבוד בזה גילתה תורה דאינו אלא לשש ותלוי ביובל, אבל להקנות עצמו שיהיה לחברו זכות במעשה ידיו זה אפשר גם ליותר משש וגם אינו תלוי ביובל כיון דאינו עבד באמת ויש לו רשות שלא לעשות כלום. ובדעת הרמב"ם היה אפשר לומר לכאורה דיש חילוק בין מעשה ידיו ובין למה שירויח מעסק, דמעשה ידיו יוצאין מגוף הידים יותר ממה שמרויח בקניית ובמכירת סחורה, ולכן אף שאפשר להקנות את עצמו לחבירו שיהיה לחבירו זכות במעשה ידיו, מ"מ לא יהיה לו זכות במה שיקנה וירויח כיון דאינו עבד ממש ועיין מש"כ הקצוה"ח בסי' ר"ט ס"ק ד' ומה שהרחיב מדברי הראשונים בענין אם אפשר להקנות מעות לפירותיהן, ויש הרבה לדון בדבריו אבל אכ"מ להאריך בזה משום דעכ"פ היא גמ' מפורשת בב"מ דפועל ששכרו ללקט מציאתו לבעה"ב אפי' שכרו ללקט דגים ומצא כיס מעות כמבואר ברמב"ם שם, וא"כ אם יהיה השותף קנוי שיהיה בשותפות כל הכספים שירויח יתקיים בזה השותפות. והנראה לבאר דעת הרמב"ם משני טעמים, א' דאף שהראב"ד הוכיח חידושו שאדם יכול להקנות עצמו, אבל כיון דעכ"פ היסוד לזה הוא ע"כ מדין ע"ע וא"כ אין לנו דמהני אלא קנין כסף ושטר כמו בע"ע, והראב"ד יסבור דאף דבע"ע לא מהני קנין חליפין זהו בע"ע ממש אבל לקנותו למעשה ידיו בלא דין עבדות מהני גם בחלופין, וי"ל עוד דע"ע כיון דיוצא בשש הוי לזמן וכמש"כ התוס' בב"מ די"ב דכל דבר שסופו לחזור אינו נקנה בחלופין, ומה דקרקעות יוצאין ביובל לא קשה דהא בב"מ דק"ט אמרינן דיובל אפקעתא דמלכא, אך בזה יתיישבו רק דברי הרמב"ם כאן שכתב דלא מהני ק"ס, אבל אכתי לא יתיישבו דברי הרמב"ם בפ"ד מה' שלוחין דבא לכתוב הדברים שיתקיים בהם השותפות, וא"כ אף אם נימא דסובר דלא מהני ק"ס לקנות השותף עצמו אכתי אפשר לקנות בכסף. ולכן נראה פשוט דהרמב"ם אינו סובר כהראב"ד מטעם ב', וזה תלוי באמת במחלוקת הראשונים לענין דין קבלן אם יכול לחזור בו דהתוס' בב"מ בדף מ"ח כ' בשם ר"ת דאומן שמשכו ממנו כלי אומנתו אינו יכול לחזור בו דדוקא פועל יכול לחזור בו דכתיב עבדי הם ולא קבלן, והרשב"א והר"ן חלקו ע"ז וכ' הר"ן שהר"י השיב על ר"ת דלא גרע מע"ע שמגרע מפדיונו ויוצא, ואף דיש לחלק דשאני התם דכתיב עבדי הם מ"מ מהכא לא מוכח אלא שיכול להחזיק התספורת, והרמב"ם פ"ט מה' שכירות כתב דבין פועל בין קבלן יכולים לחזור אף שכתב שם טעמא דכי לי בני ישראל עבדים, ומשמע דאפי' קנין בקבלן לא מהני וכן פסק המחבר בסי' של"ג ס"א והרמ"א הביא בשם וי"א דעת ר"ת דקבלן אינו יכול לחזור בו, ולכן יש לומר דגם לענין קנין זה שיהיה לחבירו זכות בכל מה שתבוא לידו אף דהוא באופן אחר מקבלן, דקבלן הוא עכ"פ לענין חיוב עבודה רק שאינו ליום, מ"מ כיון דחזינן דס"ל דלא בעינן דוקא דומיא דעבד, א"כ גם בזה אינו יכול להקנות את עצמו באופן שלא יוכל לחזור, ובזה מיושב דלשיטת הרמב"ם לא מהני להקנות את עצמו באופן שלא יוכל לחזור בו ואפי' קנין כסף לא מהני, והראב"ד אף דגבי קבלן לא השיג על הרמב"ם, אפשר משום דאינו מפורש בדבריו ואפשר דמחלק דקבלן עכ"פ יש בו חיוב לעבוד ויותר דמי לעבד, אבל הרמב"ם אינו מחלק בזה. אלא דמ"מ צריכים אנו למש"כ דסובר הרמב"ם דקנין זה להקנות עצמו אפי' באופן שיכול לחזור לא מהני בק"ס אלא בקנין כסף, דהא בגמ' בב"מ דף ה' אמרינן גבי פועל דכל כמה דלא הדר ביה כיד בעה"ב הוא כי הדר ביה טעמא אחרינא דכתיב כי עבדי הם וכו' ואם נימא דמהני ק"ס בדין הקנאת עצמו, א"כ עכ"פ כל כמה דלא הדר ביה כל מה שירויח הוא של שותפות, והרמב"ם כתב כאן דהרי זה קנין דברים ואינו מועיל כלום, ולכן ע"כ דצ"ל שני הטעמים חדא דיכול לחזור בו אפי' אם הקנה בקנין הכסף, ומזה הטעם לא הזכיר הקנאת עצמו לענין קיום השותפות בפ"ד מה' שלוחין, וב' דאפי' לשעתו קודם חזרה דבקנין כסף מהני בקנין סודר לא מהני, וכמו בע"ע דלא מהני ק"ס ואפשר דהוא מטעם זה גופא דכיון דיכול לחזור לא מהני ק"ס דהוא קנין רק בדבר המתקיים כדכתיב לקיים כל דבר, ועכ"פ בשביל שני הטעמים מיושבים דברי הרמב"ם בכאן ובה' שלוחין.