עבר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה הרי זה פסול מן התורה ואם היה החיוב שבה מדבריהם הרי זה פסול מדבריהם כיצד אכל בשר בהמה בחלב או שאכל נבילות ושקצים וכיוצא בהן בין לתיאבון בין להכעיס או שחלל יום טוב הראשון או שלבש שעטנז שהוא שוע או טווי או נוז הרי זה פסול לעדות מן התורה אבל אם אכל בשר עוף בחלב או שחלל יום טוב שני של גלויות או שלבש בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכיו"ב הרי הוא פסול מדבריהם. או שלבש שעטנז שהוא שוע או טווי או נוז הלח"מ הקשה מדברי הרמב"ם כאן על מש"כ הכ"מ בסוף הל' כלאים דטווי לחוד לא סגי ובעינן שיהא עמו ארוג והרי כאן כתב הרמב"ם להדיא או שוע או טווי או נוז ומשמע דטווי לחוד אסור מן התורה עכ"ד והנה שיטת הכ"מ תמוה באמת שכ' דבשוע לבד הוי כלאים ובטווי לחוד לא סגי ומחלק בין ראש התיבה דשעטנז לסופה אך מלבד זה יש לתמוה דהא הרמב"ם פסק להדיא בפ"י מהל' כלאים הל' ג' שאם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדו כל מקום שנתאחד נאסר א"כ אפילו בלא שוע טווי ונוז הוי כלאים כיון שנתאחד א"כ סובר הרמב"ם דאפילו בלא הוי שוע טווי ונוז כלל הוי כלאים מן התורה וכמש"כ אח"כ בהל' ד' ומניין שכל איסורין אלו של תורה הם שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית עי"ש. ונראה דהנה התוס' בנדה דף ס"א ע"ב הקשו על פרש"י דאם נימא דשוע טווי ונוז הם הצמר והפשתים יחדיו א"כ למה לן תיפוק ליה מכ"ש מתופר שני תפירות דזה ידעינן מדכתיב יחדיו, אך באמת י"ל דשיטת רש"י וכן שיטת הרמב"ם דאין ראיה כלל מתופר שני תפירות דהא בתופר לגבי שבת קיי"ל דאפילו מחבר שני ניירות כאחד מיקרי תופר וא"כ כל אורג ליחייב משום תופר ואף שאפשר לומר דאה"נ ורק דכיון דהוי במשכן פלגינהו לתרי אבות אבל באמת י"ל דאין ראי' דאורג דמי לתופר דאורג כל זמן שלא נתפרו צדדי האריגה אינו חזק כתופר ואפשר לנתקם ולהפרידם ולכן מהא דיחדיו דתופר שני תפירות אין ראיה לאריגה ולכן צריך לדין שעטנ"ז שהוא שוע טווי ונוז ונמצא שהם שני דינים א' שעטנז שהוא שוע טווי או נוז ב' צמר ופשתים יחדיו דהיינו אם הוא מחובר בקשר או בשני תפירות דאז הוי ג"כ כלאים וע"ז כתב הרמב"ם בהל' ד' ומנין שכל איסורים אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית ובמש"כ הרמב"ם שם בהל' ב' דאם עשה מהן לבדין הרי אלו כלאים חפצתי מתחלה לומר דהוא משום יחדו דהוי כמו קשירה כיון שנתקשה אבל אח"כ ראיתי דא"צ כלל לכל זה דהרי הרמב"ם כתב להדיא בפ"ח מהל' שבת דהעושה לבדים חייב משום טווה וא"כ הוי ממש כמו טווי וכמו ארגה ודאי דהוי דהא נעשה בגד. והנה נמצא אתי תשובה שהשבתי להגאון מהר"י מלצן זצ"ל והנני מעתיקו כאן, וזה מש"כ אלי: כן אציע לפני הדר"ג דין אחד שקרה לי והוא כי קניתי לי עור אחד לתפור קאלנער להמאנטול שלי ונתתי לאומן ותיקנו אח"ז נזכרתי שיש שם איזה תפירה קטנה ואני נהגתי כהרמב"ם והגר"א דגם ע"י הפסק הוה שעטנז וכאשר מורים ע"ז פשטי הברייתות המובאים בהר"ש ואז יש לחוש שהתפירה היה עם חוט פשתן ועם כ"ז נלענ"ד להיתר גמור בנ"ד וזה כי הנה הפרישה הביא ג' טעמים על הא דחוטין לא בטלי א) דהיתר בהיתר הוא רק ע"י התערובת נעשה האיסור ב) דחוטין חשיבי ולא בטלי ג) דאפשר להכיר ע"י צביעה והנה הטעם הראשון לא שייך רק בנתערב צמר בפשתן לא בנתערב אחד מהם בצמר גפן ובטל חוט פשתן במיעוטו גם הטעם דצביעה לא שייך הכא בתפור בפנים וא"א לראותו ונשאר רק הטעם דחוטין חשיבי וזה לכאורה הוה מדרבנן וא"כ ביש ספק אם הוי פשתן או קנבוס הוי ספק דרבנן כן נלענ"ד ואם יראה הדר"ג תיוהא במילתא דא יטיב לכתוב ושמעתי שהגאון מוהרא"ג מטלז היה מורה ובא על בגדי הפוטער לקרוע אותן ולהרבות עליהן חוטי קנבוס לכתחילה ולא ידעתי מאין הרגלים לומר כן עכ"ל שאלתו. וזה מש"כ לו הנה מש"כ דצביעה לא שייך הכא בתפור בפנים ואי אפשר לראותו פליאה דעת ממני ולא אבין דבריו כלל וכלל דמה בכך אם א"א לראותו עכ"פ כיון דאפשר להכיר האיסור איך יבטל, אך גברא רבא אמר מילתא ונראה כי כת"ר מצא אופן כזה דמצינו ביטול אף באופן דאפשר להכיר האיסור והוא בסוכה דמהני בשחבטו וביטל הסכך פסול בסכך כשר אף דאפשר להכיר האיסור אך באמת התם טעמא אחרינא משום דכשחבטן ועירבן נעשה כל הסכך אחד ולא נקרא סכך פסול על גבי סכך כשר וכיון דהוי סכך אחד וריבה סכך כשר כשרה הסוכה מטעם רובו ככולו עוד אופן אחד מצינו בעצים שנשרו לתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן דמיירי התם בביטול אף דאפשר מתחילה להכיר אך ע"כ צריך לומר דעיקר הביטול היינו על שעת ההיפוך שמהפך בעצי מוקצה ואז כבר אינו יכול להכיר איזה עצי מוקצה, אכן עוד אפשר לחקור בנידון דידן דאפשר לא שייך כלל ביטול ולא מיבעיא להשיטות דאסור לאכול הכל בפעם אחת בתערובת איסורין דודאי אסור קשה דאמאי בטל צמר רחלים בצמר גמלים דהא עכ"פ הוא אוכל הכל בבת אחת אלא אפילו להשיטות דמותר לאכול הכל בב"א דנעשה הכל היתר מ"מ יש לומר דהנה התו' הקשו בבכורות כ"ג דמ"ש דלענין טומאת משא לא בטיל נבלה משום דנושא הכל בב"א וה"נ אמאי הפגול והנותר שבללן דמבטלין זא"ז הוא אוכל הכל ביחד ותירצו בתוס' דמ"מ כל משהו ומשהו כשנכנס בבית הבליעה אמרינן שזהו ההיתר אבל בטומאת משא דנושא הכל וא"כ תיקשי היכי בטל בכלאים הא הוי כטומאת משא דנושא הכל ביחד, והנה איברא דלכאורה אין תי' התוס' מספיק אלא על דין דהפגול והנותר שבללן דמיירי לענין פטור וחיוב אבל לענין איסור והיתר הא גם הלעיסה בפיו בלא הבליעה נמי אסור אם לא דנימא דלא איכפת לן כיון דליכא חיוב דאורייתא ועדיין צ"ע. עכ"פ לתי' התוס' אין מקום לחלק בכלאים וטומאת משא, וא"כ ע"כ צריך לומר דהא דצמר רחלים וצמר גמלים בטל היינו דליכא כאן איסור כלל משום דשעטנז צמר ופשתים כתיב וצריך שהצמר יהיה טווי בחוטים אבל היכי שמעורבים במין אחר ורבה עליהם א"כ בטל שם הצמר מן החוט דנדון בתר רובו וכיון דרוב החוט מין אחר ורבה עליהם א"כ בטל שם הצמר מן החוט דנידון בתר רובו וכיון דרוב החוט מין אחר נקרא חוט של מין אחר ואינו חוט צמר ואי משום דיש נימי צמר כיון דאינם חוטים אינם אסורים משום כלאים ונמצא לפ"ז דאין נ"מ בין אפשר להכיר או אין אפשר להכיר ויהיה דומה ממש להך דסוכה אך עכ"פ זה אינו אלא בנתערבו נימי צמר במין אחר אבל חוטין לא שייך לפי דברינו ביטול כלל. אך באמת נראה לי דלא צריך לכל זה דטעמא דאפשר להכיר ע"י צביעה לא שייך אלא בצמר ופשתן בהא דמיירי הפרישה דלא מצינו בגמ' אלא דעמרא וכיתנא לא סליק בהדדי אבל פשתן וצמר גפן מאן יאמר לן דלא סליק בהדדי דלא הוזכר זה כלל דכל המינים אין עולים זה עם זה ואין לך בו אלא חדושו וע"כ מפני טעם זה אין חשש כלל, ונמצא דפשתן עם צמר גפן או צמר רחלים וצמר גמלים אין לנו אלא טעמא דחוטין לא בטלי ולא יותר ולפ"מ שתמה כת"ר בפשיטות היינו מדרבנן והצדק עם כת"ר דספיקא דרבנן לקולא. והנה מה שתמה כת"ר על מה ששמע דהגאון מהרא"ג הורה לבטל לכתחילה תפירות פשתן בחוטי צמר גפן ולפי הנראה תמיהתו דהא עכ"פ חוטין לא בטלי ובאמת כוונתו בפשיטות שהוא אינו תופס לודאי כהרמב"ם ובאמת מי אנו שנכריע בין הרים גדולים ודיינו שנחמיר שלא לקבל הכרעת הרמ"א להקל כשיטת הרא"ש ונשאר ספיקא דדינא וכיון דמדאורייתא בטל הו"ל ספיקא דרבנן ואף דעיקר הספק בדאורייתא אבל כ"ז היה אם היה האיסור קודם הביטול אבל כאן שהביטול הוא קודם האיסור שייך גם בכגון זה ספיקא דרבנן לקולא זהו מה שנראה לי בטעם הוראתו של הגאון מוהרא"ג והנה העיקר בכ"ז הוא כמובן אם באמת לא ניכר בין חוטי פשתן לחוטי צמר גפן אבל לא אדע אם באמת לא ניכר דעפ"י רוב ניכר היטב למעיין ואפילו אם אינו ניכר הא יש לנו הסימן של הרמ"א דפשתן שורף יותר לכן כל עיקר הדברים אינם מבוררים לי. אכן באמת דין ביטול הוא אפילו לאכול יחד, ואפילו הרשב"א דאוסר, מדאורייתא מודה דמותר לאכול הכל ביחד, ולכן נראה לי דלענין איסור שפיר נתבטל ויותר משום דעל כל דבר בפ"ע אמרינן דלא זהו האיסור דאיסור הוא דין על עת מעשה האכילה וכיון דבעת מעשה האכילה אמרינן שהיא ההיתר אין אח"כ על מה לחול שום דין ועל פי דין התורה כיון דבעת מעשה מותר לאכול אף אם אח"כ יתודע לנו שהיה איסור אין כבר על מה לחול שום איסור כיון דהיה באונס דהוי כמו היתר גמור ולכן מותר בעת מעשה כיון דעל כל חלק מהאכילה אנו אומרים שמותר לו לאכול ועפ"י דין כל משהו ומשהו מותר לו לאכול אכן אין שייך מן התורה לאסרו בשביל הצירוף דכמו שמותר לו לאכול בזה אחר זה כן מותר לו לאכול בב"א דאין מקום שבשביל צירוף חתיכה זאת תאסר החתיכה השניה אבל כ"ז לענין דין איסור אבל לענין דין טומאה כיון דהוא עכ"פ טמא יהיה מאיזה טעם שיהיה כיון שנטמא הרי הוא טמא ויש דמיון לזה כמו שני שבילין אחד טמא ואחד טהור דאם הלך אח"כ בשני טמא אכן באמת זה אינו דא"כ גם במגע כשנגע זא"ז יהיה טמא וע"כ דדין ביטול הוא דין דאנו אוחזין את זה להיתר גמור ואינו דומה לספק טומאה ברה"ר משום דהתם נשאר דין ספק אבל הכא נעשה דין ודאי אף אם נימא דטעמא משום חזקה אבל כיון דהחזקה אינו במקומו אבל בביטול כיון שנעשה דין ודאי דהוא טהור לא יוכל המעשה שאח"כ להכריע וא"כ אזדא לה סברתנו שחלקנו בין איסור לטומאה והנה בטומאת מגע יש חילוק בין שיטת התוס' לשיטת הרמב"ם דשיטת התוס' דאם נגע הכל בב"א טמא ולהרמב"ם אפי' נגע בהכל בב"א ג"כ טהור והנה לשיטת הרמב"ם ע"כ צריך לבאר עצם החילוק בין טומאת מגע ובין טומאת משא דבטומאת מגע כיון דצריך לן לטמאותו וכל נגיעה ונגיעה טהורה היא לא יועיל לנו הצירוף אבל בטומאת משא אף דנוכל ג"כ לומר כן דעל כל חלק וחלק מה שנושא א"א לטמאותו ואלא שנטמאו משום שבכלל נשא את הטומאה א"כ גם לגבי מגע נטמאהו בשביל שבכלל נגע בטומאה אך ההבנה כפ"מ שביאר לנו הר"י קורקוס הובא בכ"מ שכתב דבמגע כל מקום נגיעה הוא דין מיוחד שאם נגע במקום זה אמרינן שע"י מעשה זה נטמא ואם נגע ברגלו אמרינן נטמאו לכן כיון שאנו פוסקין הדין ע"י ביטול שלא נגע בידו וכן לא נגע ברגלו לא שייך צירוף אבל בטומאת משא דאין חילוק כלל בדבר איזה חתיכה נטמאה זו או זו ולכן כיון שבכלל נשא הטומאה ואמרינן דטומאה כמאן דאיתא לכן שייך צירוף ואמרינן שעכ"פ הוא נשא טומאה ודאית, והנה לשיטת הרמב"ם אולי אפשר דלא דמי להא דטומאת משא ולפ"מ שהסברנו לחלק בין מגע למשא אולי יש מקום לדמות זה למגע ואין הסברא מוחלטת אצלי. והנה אם נימא דדמי לטומאת משא יהיה קושיא עצומה אמאי בטל צמר רחלים בצמר גמלים והנה למעלה כתבתי ההסבר משום דכיון דמיירי בצמר שאינם טווים ודין שעטנז אינו אלא בטווי ולכן כיון שרוב החוט ממין כשר אינו נקרא שם של צמר או פשתים אלא נקרא חוט של מין אחר ובאמת היה הדבר נכון מאוד בלשון הרמב"ם שכ' בפי' וז"ל ואם היה הרוב מן הגמלים מותר לערבו עם הפשתן מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים ואין חוששין לנימות של צמר המעורבת בהם מפני שאינם חוטי צמר ולפי הסבר שכתבתי יומתקו מאוד דבריו דהא עכ"פ יש נימות של צמר אבל כיון דאינו נקרא שעטנז אלא כשטווים בחוט והחוט אינו נקרא על שם צמר אלא על שם צמר גמלים אכן באמת כל זה אינו ובשיטת הרמב"ם א"א לפרש כן דהרמב"ם סובר להדיא דאינו צריך כלל טוי' איברא דלשיטת הכ"מ בשיטת הרמב"ם אולי אפשר לפרש כדברנו דסובר בשיטת הרמב"ם דעכ"פ שוע בעינן וכיון דכאן לא היה גם שועין בפ"ע כי אם בצירוף אפשר דלא מיקרי כלאים אך כבר כתבנו דשיטת הכ"מ תמוה דסבר דשוע לבד מהני וטווי לחוד ונוז לחוד לא מהני ובארנו דשיטת הרמב"ם הוא דיש שני דינים שעטנז שהוא שוע טווי ונוז ועוד יש דין יחדיו היכי שתפור יחד ואז לא בעינן שיהא שוע טווי ונוז וא"כ אי אפשר לפרש בשיטת הרמב"ם כמש"כ דהא אפילו נימי הצמר שישנם בהחוט בשביל עצמם היה דין כלאים אם לא דנימא תירוץ אחר דהיכי דהדבר הוא איסור מצד עצמו בזה אמרינן דטומאת משא לא בטל אבל היכי דהדבר אין בו איסור מצד עצמו דהיינו בכלאים דמתחלה אין כאן איסור כלל וכיון דנתבטל ואין מקום בהחוט שנאמר עליו שזהו ממין צמר לא נעשה בזה דין כלאים וזהו הדרך הפשוט והמרווח. והנה לעיקר ההלכה כבר כתבתי דטעמא דאפשר להכיר ע"י צביעה לא שייך בנתערב צמר רחלים בצמר גמלים אכן בהא דחוטין חשיבי ולא בטלי צריך לעיין אם הוא מדרבנן דבאמת מנין לנו דמדרבנן לא בטל חוטים, ומצמר בכור דאמרינן דווקא דעביד כעין ציפרתא רק דהרמב"ם פסק דאפי' חוט לבד לא בטל אבל משמע דדוקא בשביל שהוא איסור הנאה, ולפי המבואר בדברנו אפשר דמ"מ חוט שלם באמת לא שייך בו ביטול שנאמר דנעשה כמו שאינו וכיון דעכ"פ ישנו הוי כמו טומאת משא דלא בטל מדאורייתא ואכתי צ"ע אך מ"מ לעיקר דין שאלתו לא אבין המעשה דאם כשנקרע הקאלנער יהיה אפשר להכיר אחר העיון הלא זו א"צ לפנים דאסור ולא שייך שאלה כלל ע"ז ולא אאמין שישאל כת"ר ע"ז, ובהיותו במחני דברנו אודות ענין אחד שהיה ס"ס לענין נקב בדקין ולא רצה לסמוך שא"צ לברר בדרך ס"ס והצדק היה עמדו וע"כ לא אאמין שישאל כת"ר ע"ז ואם פשוט לכת"ר שלא היה באפשר להכיר א"כ הוי באמת ספק א"כ לדעתי יש לומר דנוכל להתיר מטעם ס"ס ספק כשיטת התוס' דמותר ע"י הפסק וספק שאין כאן כלאים ואף שנהג תמיד כהרמב"ם אין בזה משום מנהג דבודאי נהג משום ספק איסורא ולא בספק דהוי ס"ס ועוד אפשר ג"כ דשייך בזה ביטול כפי הפשטות דדין דחוטין חשיבי הוא מדרבנן כפי שתפס כת"ר וטעמא דיש להכיר ע"י צביעה לא שייך כאן כלל כנ"ל אך דעדיין צ"ע דהא יש להכיר בסימן של הרמ"א דשל קנבוס שורף יותר ואף שכתבו דאין לסמוך ע"ז היינו לחומרא אבל לקולא ספק אצלי אם אין לסמוך.

ועוד יש רשעים שהן פסולין לעדות אע"פ שהם בני תשלומין ואינן בני מלקות הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולים שנאמר כי יקום עד חמס באיש כגון הגנבים והחמסנים אעפ"י שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל וכן עד זומם אע"פ שהוזם בעדות ממון ושלם הרי זה פסול מן התורה לכל עדות. שנאמר כי יקום עד חמס באיש הלח"מ הקשה אמאי לא הביא קרא דלעיל אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ושבקיה לקרא דעסיק בי' ומייתי קרא אחרינא והנה בפשוטו אחר שכתב הרמב"ם בהל' א' הרשעים פסולים לעדות מן התורה שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס מפי השמועה למדו אל תשת רשע עד כתב בהלכה ב' איזה רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול וכאן בהלכה הא כתב דין דרשע דחמס פסול אף שאינו חייב מלקות משום שהוא עד חמס ושנו חכמים על פסוק זה בספרי כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה אין חמס אלא גזלן ומבואר דגזלן נקרא עד חמס, וזהו מה דסבר רבא דרשע דחמס בעינן שיהיה פסול אלא דאנן קיי"ל דאף שאינו לאו דחמס אם עבר עבירה שחייבין עליה מלקות הוי רשע ופסול לעדות, אבל גזלן פסול מקרא דכי יקום עד חמס באיש אלא דפשטיה דקרא הא מיירי בעדים שמזימין אותם זהו משום דבא בעדותו להגיד שקר ולחייב ממון למי שאינו חייב ולהוציא ממנו חמס, אבל מ"מ גם זה הוא נדרש שאם הוא גזלן נקרא עד חמס, וכן שנו חכמים במכילתא על פסוק אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס להוציא את החמסנין ואת הגזלנין שהן פסולין לעדות שנאמר כי יקום עד חמס באיש הרי להדיא למד זה המכילתא לפסול הגנבים והגזלנים מוכי יקום עד חמס באיש, איברא דמסיים שם ומהו עונשו ועשיתם לו כאשר זמם וזהו כמו שכתבתי דתחלת קרא דעד חמס פסול וזהו גזלן ואחר כן אמר קרא דאם בא עד שקר להוציא בשקר ממון הוא ג"כ עד חמס, אבל עיקר קרא דגזלן פסול הרי נלמד בספרי מוכי יקום עד חמס באיש אלא דדרשינן גם אל תשת חמס עד אבל היסוד דגזלן הוא עד חמס נלמד מקרא דכי יקום עד חמס.