ושלש רגלים היו לה, ושלשה כפתורים אחרים היו בקנה המנורה שמהן יוצאים ששת הקנים שלשה מצד זה ושלשה מצד זה, ובכל קנה וקנה מהן שלשה גביעים וכפתור ופרח, והכל משוקדים כמו שקדים בעשייתן. והכל משוקדים כתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס בטעמו משום הא דאיתא ביומא דף נ"ב ה' מקראות אין להם הכרע וא' מהן משוקדים דמספקא לן אי קאי אגביעים או אכפתורי' ופרחי', לכן פסק דמספיקא עבדינן כולהו משוקדים, והקשה המל"מ דמדברי רש"י מוכח דלא מספקא לן אלא בקרא דובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה, אבל בכפתורים ופרחים בששת הקנים דכתיב שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח כיון דהפסיק בקנה האחד בין משוקדים לכפתור ופרח, לא קאי משוקדים אלא אגביעים, וכן כתבו התוס' שם. והנה מה שהביא המל"מ מדברי התוס' הדברים תמוהים דהתוס' הקשו שם למה אין להם הכרע ולמה לא דרשינן לפניהם ולאחריהם כמו בנשך ובמרבית, וכתבו דבשאת מחר וקם איכא טעמא כמו שכתבו שם אבל משוקדים קשה, ותירצו וז"ל וי"ל משום דאיכא אתנחתא בגביעים ובמנורה ארבעה גביעים, ומשמעו משוקדים כפתוריה ופרחיה, וקרא אחרינא מוכח דמשוקדים לא קאי אלא אגביעים דכתיב שלשה גביעים משוקדים ולהכי אין לו הכרע, וא"כ מבואר מד' התוס' דלא כהמל"מ דלא מחלקינן בין המנורה לששת הקנים, ואדרבא מתוך שסותר משמעות פסוק אחד לחבירו אין לו הכרע, וגם בד' רש"י לא מוכח כהמל"מ דרש"י פי' רק קרא דמשוקדים וכתב קרא דארבעה גביעים משוקדים או משוקדים כפתוריה ופרחיה, ובטעמא דמילתא אפשר לפרש כדברי התוס'. ובמה שהוצרכו התוס' בקרא דמנורה לטעמא דאתנחתא נראה דלא צריך זה אלא דבשביל זה משמע דלא קאי משוקדים על ארבעה גביעים, אבל על זה דקאי על כפתוריה ופרחיה מוכח מגופי' דקרא דאי לא קאי על גביעים, א"כ אין משמעות ללשון כפתוריה ופרחיה וה"ל למיכתב וכפתורים ופרחים וע"כ דקאי ע"ז משוקדים, וכיון דהתוס' סוברים דאין לחלק בין המנורה לששת הקנים, וכיון דבששת הקנים משמע דקאי רק אגביעים, א"כ בשביל זה אין לו הכרע אלא שהוסיפו גם טעמא דאתנחתא דבשביל זה משמע דלא קאי אגביעים.

בד"א בשעשאוה זהב אבל שאר מיני מתכות אין עושין בה גביעים כפתורים ופרחים, וכן מנורה הבאה זהב תהי' כולה ככר עם נרותיה ותהיה כולה מקשה מן העשתות, ושל שאר מיני מתכות אין מקפידין על משקלה ואם היתה חלולה כשרה. ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות בין שהיתה של זהב בין שהיתה של שאר מיני מתכות. המל"מ כתב דמה דכתב הרמב"ם ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות היינו לכתחלה דאל"ה תיקשי דהא פסול דגרוטאות נפקא לן מדכתיב מקשה ותניא מקשה זהב באה זהב באה מקשה אינה באה זהב אינה באה מקשה, א"כ פסול דגרוטאות מנא לן אלא ודאי רבינו לא מיירי אלא לכתחלה. וכתב ע"ז ומ"מ לא ידעתי מנא ליה דין זה ואדרבא לישנא דגמ' דאמר אינה באה זהב אינה באה מקשה, משמע אפי' לכתחלה, ודברי המל"מ תמוהים דאיך אפשר לפרש דברי הרמב"ם דמה שכתב ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות בין שהיתה של שאר מיני מתכות דכונתו לכתחלה, דא"כ קשה למה חילק דין גרוטאות מדין חלולה, דגבי חלולה כתב רק גבי שאר מיני מתכת דאם היתה חלולה כשרה ומוכח דבשל זהב פסולה, ובגרוטאות לא חילק כלל, והשוה דין של זהב לדין שאר מיני מתכות, ולכן נראה ודאי דמה שכתב אין עושין אותה לעולם והשוה של שאר מיני מתכות לשל זהב, דגם בשל שאר מיני מתכות פסולה גם בדיעבד. אלא דבודאי צריך טעם לזה דבפשוטו בין גרוטאות בין חלולה ילפינן ממקשה. והנה המלבי"ם בפ' תרומה ובפ' בהעלותך כתב דגרוטאות לא ילפינן ממקשה אלא מקרא דממנה יהיו כדאיתא בברייתא דמלאכת המשכן דאמר שם שומע אני יעשה אברים וידביקם לה ת"ל ממנה יהיו, ולפי"ז כתב המלבי"ם דגרוטאות פסול אפי' משאר מיני מתכות דבהך קרא דממנה יהיו לא כתיב זהב, [ומה שכתב דלא כתיב זהב אינו מובן לכאורה דהא בקרא קמא דכתיב גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו כתיב ברישא דקרא ועשית מנורת זהב טהור, ובקרא דכתיב כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו כתוב כולה מקשה אחת זהב טהור, וצ"ל בכונתו דכיון דבב' הפסוקים מפסיק אתנחתא בין ממנה יהיו ובין זהב לא אמרינן דממנה יהיו קאי דוקא על באה זהב] ומה דאמרינן באה זהב באה מקשה זה אינו אלא במקשה דזהו מין קשה שלא תהי' חלולה אלא מן עשת ומשו"ה כתב הרמב"ם דחלולה אינו מעכב בשאר מיני מתכות אבל בגרוטאות אין נ"מ, עכ"ד והנה בעיקר דינא ודאי נכונים דבריו ולא כהמל"מ דהא גבי גרוטאות לא חילק הרמב"ם בין משל זהב בין משאר מיני מתכות, וע"כ דמה שכתב ואינה באה לעולם מן הגרוטאות זהו דפסול גם בדיעבד אלא דקשה טובא מד' הגמ' במנחות כ"ח דאיתא להדיא דדין גרוטאות ילפינן ממקשה. וכתב המלבי"ם דגרוטאות דגמ' הוא שאינו מין קשה אלא חלולה, וכתב דהוא דלא כפירש"י, ודבריו תמוהים, חדא דגם הערוך פי' גרוטאות שברי כלי מתכות, והביא ע"ז מהרבה מקומות בגמ', ועוד דלפי דבריו מה שכתב הרמב"ם גרוטאות אינו מה דאמר בגמ' והרמב"ם מכוין על שברים והגמ' אינו מכוין על שברים, ולפי דבריו בברייתא בגמ' לא הוזכר פסול דשברים כלל, והרמב"ם למד זה מדברי הספרי, ובספרי ג"כ לא הוזכר בלשון גרוטאות, דגרוטי דספרי מפרש שאינו מין קשה, וגרוטאות דכתב הרמב"ם הוא מה דאיתא בספרי שלא יעשה אברים ובודאי כל זה אינו מיושב כלל, ולשון גרוטאות שהזכיר הרמב"ם הוא בודאי מה שהוזכר בברייתא בגמ', אלא דצריך ישוב מה שחולק הרמב"ם בין דין חלולה לדין גרוטאות כיון דתרווייהו ילפינן ממקשה, וכן צריך באור מה דהוצרך בברייתא בגמ' ללמוד גרוטאות ממקשה כיון דכתיב ממנה יהיו, ודריש בברייתא דמלאכת המשכן שאפי' לעשות חברים וידביקם נתמעט מקרא דממנה יהיו. והנה בספרי מפרש מקשה מין קשה מעשה אומן מעשה קורנס, ונראה דיש בפי' זה ב' דינים, חדא שתהי' מין קשה שלא תהי' מזהב דק שממילא תהי' חלולה, ועוד מפרש הספרי מעשה אומן מעשה קורנס, משום שזהו דרכו של דבר קשה כמו עשת שכשעושין ממנו כלי צריך להכות בקורנס ולמשכו, וכמו שפירש"י במנחות וז"ל מקשה משמע חתיכה אחת כדמתרגמינן נגיד משוך שנמשך הכל מחתיכה אחת, מקשה משמע דבר המוכה ונהלם כדכתיב וארכבותיו דא לדא נקשן עכ"ל, ומבואר מד' רש"י שמפרש עוד בלשון מקשה לשון הכאה וזהו פי' ב' על דברי הספרי דמפרש מעשה קורנס, וגם לשון נגיד יש לפרש על משיכה ויש לפרש על הכאה כמבואר בערוך, אלא דלפי"ז צריך באור למה הוצרך בספרי ללמוד שלא יעשה אברים מקרא דממנה יהיו, וצריך לומר דעיקר קרא דכפתורים וקנותם ממנה יהיו, וכן קרא דכפתוריה ופרחיה ממנה יהיו הוא משום דהו"א שאפשר לעשותם נפרדים מהמנורה כיון דיש להם שם בפ"ע ולחברם אח"כ להמנורה, ולא הוי ילפינן מקרא דמקשה דקאי על גוף המנורה, אלא דמ"מ כיון דכתיב בקרא כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו כולה מקשה אחת זהב טהור, א"כ מבואר דמקשה אחת הוא פי' על קרא דממנה יהיו שצריך שכל המנורה תהי' מקשה אחת וזה ודאי לענין זה שלא תהי' מן השברים אלא מקשה אחת. והנה ב' פעמים מקשה כתיב בקרא בפ' תרומה, א' ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה, ב' כולה מקשה אחת זהב טהור, ונראה דקרא קמא דכתיב מקשה תיעשה המנורה שפיר אתי על ב' הדינים, א' שתהי' מן העשת מין קשה ולא מזהב דק שתהי' חלולה, ב' שתהי' נמשכת או ע"י הכאה בקורנס מעשת אחד ולא לחברה משברים, אבל מקשה ב' דהוא פי' על ממנה יהיו זהו בעיקר שלא יעשה אותה משברים או מאברים אלא שתהי' מעשת אחד, אלא דעכ"פ כתיב מקשה דבודאי הוא מין קשה, ושפיר אמרינן בגמ' מקשה מקשה לעכב וזהו ב' פעמים מקשה דפ' תרומה כדפירש"י, אלא דמ"מ איכא נ"מ דבהא דקרא דמקשה מפרש קרא דממנה יהיו, כיון דבתחלת קרא דממנה יהיו לא כתיב זהב, ועל ממנה יהיו כתיב אתנחתא, א"כ הך דינא דממנה יהיו אינו דוקא בזהב אלא דג"כ בשאר מיני מתכות, א"כ מסתבר דכ"ש שלא יעשה המנורה משברים, ואף דע"כ צריך לומר דבלא קרא דכתיב מקשה הי' אפשר לחלק ולומר דקפיד קרא דוקא על הקנים כפתורים ופרחים שלא יעשה אותם בפ"ע, אבל כיון דכתיב כולה מקשה אחת מוכח דהוא חד דינא דכל המנורה צריכה שתהי' מקשה אחת, והנה הגמ' לא דריש מהך קרא דכולה מקשה אחת זהב טהור באה זהב באה מקשה, אלא מקרא דפ' בהעלותך ואפשר הוא מהך טעמא כיון דהוא פי' על תחלת קרא דממנה יהיו דלא כתיב זהב. ועכשיו מבואר דמה דדריש הגמ' מקרא דפ' בהעלותך וזה מעשה המנורה מקשה זהב, באה זהב באה מקשה, אינה באה זהב אינה באה מקשה, דזה אינו אלא על הך דינא דצריך שיהי' מין קשה ולא מזהב דק ושלא תהי' חלולה, אבל שלא יעשה אותה משברים כיון דילפינן זה מקרא דממנה יהיו, ועל זה כתיב כולה מקשה אחת, בזה אין חילוק בין של זהב או של שאר מיני מתכות, ומה דמסיים קרא זהב טהור דרשינן באה זהב באה כפתורים כמש"כ בתוס', אך מלשון הגמ' לא משמע כד' התוס', וכבר כתבו כן בתוס' דבברייתא אינו דורש כסדר דמקודם דריש ככר זהב טהור דכתיב אח"כ, ולכן יותר הי' נראה דרק מקרא דככר זהב טהור יעשה אותה דריש הכל, באה זהב באה ככר, וכן באה זהב באה גביעים כפתורים ופרחים, ומה דכתיב כולה מקשה אחת זהב טהור כיון דהך קרא קאי על ממנה יהיו דלא כתיב זהב. לכן הך זהב טהור אתי למצוה, דקרא קמא אתי לכלל ופרט, וא"כ לא ידעינן מקרא קמא דאיכא מצוה בזהב, ומה דכתיב ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור זה נמי צריך למצוה דלא הוי ידעינן ממנורה, ולכן מהך קרא לא דרשינן דדוקא זהב, ומקרא דככר זהב טהור לא הוי ממעטינן אלא ככר וגביעים כפתורים ופרחים, אבל לא מקשה וכמו שכתבנו כיון דמקשה קאי על ממנה יהיו ולכן ממעטינן באה זהב באה מקשה מקרא דפ' בהעלותך אבל זה אינו אלא מין מקשה שלא תהי' חלולה דבזה דוקא אם באה זהב, אבל שלא יעשה אותה משברים בזה אין נ"מ דהא כתיב ממנה יהיו.

בד"א בשעשאוה זהב אבל שאר מיני מתכות אין עושין בה גביעים כפתורים ופרחים, וכן מנורה הבאה זהב תהי' כולה ככר עם נרותיה ותהיה כולה מקשה מן העשתות, ושל שאר מיני מתכות אין מקפידין על משקלה ואם היתה חלולה כשרה. ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות בין שהיתה של זהב בין שהיתה של שאר מיני מתכות. המל"מ כתב דמה דכתב הרמב"ם ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות היינו לכתחלה דאל"ה תיקשי דהא פסול דגרוטאות נפקא לן מדכתיב מקשה ותניא מקשה זהב באה זהב באה מקשה אינה באה זהב אינה באה מקשה, א"כ פסול דגרוטאות מנא לן אלא ודאי רבינו לא מיירי אלא לכתחלה. וכתב ע"ז ומ"מ לא ידעתי מנא ליה דין זה ואדרבא לישנא דגמ' דאמר אינה באה זהב אינה באה מקשה, משמע אפי' לכתחלה, ודברי המל"מ תמוהים דאיך אפשר לפרש דברי הרמב"ם דמה שכתב ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות בין שהיתה של שאר מיני מתכות דכונתו לכתחלה, דא"כ קשה למה חילק דין גרוטאות מדין חלולה, דגבי חלולה כתב רק גבי שאר מיני מתכת דאם היתה חלולה כשרה ומוכח דבשל זהב פסולה, ובגרוטאות לא חילק כלל, והשוה דין של זהב לדין שאר מיני מתכות, ולכן נראה ודאי דמה שכתב אין עושין אותה לעולם והשוה של שאר מיני מתכות לשל זהב, דגם בשל שאר מיני מתכות פסולה גם בדיעבד. אלא דבודאי צריך טעם לזה דבפשוטו בין גרוטאות בין חלולה ילפינן ממקשה. והנה המלבי"ם בפ' תרומה ובפ' בהעלותך כתב דגרוטאות לא ילפינן ממקשה אלא מקרא דממנה יהיו כדאיתא בברייתא דמלאכת המשכן דאמר שם שומע אני יעשה אברים וידביקם לה ת"ל ממנה יהיו, ולפי"ז כתב המלבי"ם דגרוטאות פסול אפי' משאר מיני מתכות דבהך קרא דממנה יהיו לא כתיב זהב, [ומה שכתב דלא כתיב זהב אינו מובן לכאורה דהא בקרא קמא דכתיב גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו כתיב ברישא דקרא ועשית מנורת זהב טהור, ובקרא דכתיב כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו כתוב כולה מקשה אחת זהב טהור, וצ"ל בכונתו דכיון דבב' הפסוקים מפסיק אתנחתא בין ממנה יהיו ובין זהב לא אמרינן דממנה יהיו קאי דוקא על באה זהב] ומה דאמרינן באה זהב באה מקשה זה אינו אלא במקשה דזהו מין קשה שלא תהי' חלולה אלא מן עשת ומשו"ה כתב הרמב"ם דחלולה אינו מעכב בשאר מיני מתכות אבל בגרוטאות אין נ"מ, עכ"ד והנה בעיקר דינא ודאי נכונים דבריו ולא כהמל"מ דהא גבי גרוטאות לא חילק הרמב"ם בין משל זהב בין משאר מיני מתכות, וע"כ דמה שכתב ואינה באה לעולם מן הגרוטאות זהו דפסול גם בדיעבד אלא דקשה טובא מד' הגמ' במנחות כ"ח דאיתא להדיא דדין גרוטאות ילפינן ממקשה. וכתב המלבי"ם דגרוטאות דגמ' הוא שאינו מין קשה אלא חלולה, וכתב דהוא דלא כפירש"י, ודבריו תמוהים, חדא דגם הערוך פי' גרוטאות שברי כלי מתכות, והביא ע"ז מהרבה מקומות בגמ', ועוד דלפי דבריו מה שכתב הרמב"ם גרוטאות אינו מה דאמר בגמ' והרמב"ם מכוין על שברים והגמ' אינו מכוין על שברים, ולפי דבריו בברייתא בגמ' לא הוזכר פסול דשברים כלל, והרמב"ם למד זה מדברי הספרי, ובספרי ג"כ לא הוזכר בלשון גרוטאות, דגרוטי דספרי מפרש שאינו מין קשה, וגרוטאות דכתב הרמב"ם הוא מה דאיתא בספרי שלא יעשה אברים ובודאי כל זה אינו מיושב כלל, ולשון גרוטאות שהזכיר הרמב"ם הוא בודאי מה שהוזכר בברייתא בגמ', אלא דצריך ישוב מה שחולק הרמב"ם בין דין חלולה לדין גרוטאות כיון דתרווייהו ילפינן ממקשה, וכן צריך באור מה דהוצרך בברייתא בגמ' ללמוד גרוטאות ממקשה כיון דכתיב ממנה יהיו, ודריש בברייתא דמלאכת המשכן שאפי' לעשות חברים וידביקם נתמעט מקרא דממנה יהיו. והנה בספרי מפרש מקשה מין קשה מעשה אומן מעשה קורנס, ונראה דיש בפי' זה ב' דינים, חדא שתהי' מין קשה שלא תהי' מזהב דק שממילא תהי' חלולה, ועוד מפרש הספרי מעשה אומן מעשה קורנס, משום שזהו דרכו של דבר קשה כמו עשת שכשעושין ממנו כלי צריך להכות בקורנס ולמשכו, וכמו שפירש"י במנחות וז"ל מקשה משמע חתיכה אחת כדמתרגמינן נגיד משוך שנמשך הכל מחתיכה אחת, מקשה משמע דבר המוכה ונהלם כדכתיב וארכבותיו דא לדא נקשן עכ"ל, ומבואר מד' רש"י שמפרש עוד בלשון מקשה לשון הכאה וזהו פי' ב' על דברי הספרי דמפרש מעשה קורנס, וגם לשון נגיד יש לפרש על משיכה ויש לפרש על הכאה כמבואר בערוך, אלא דלפי"ז צריך באור למה הוצרך בספרי ללמוד שלא יעשה אברים מקרא דממנה יהיו, וצריך לומר דעיקר קרא דכפתורים וקנותם ממנה יהיו, וכן קרא דכפתוריה ופרחיה ממנה יהיו הוא משום דהו"א שאפשר לעשותם נפרדים מהמנורה כיון דיש להם שם בפ"ע ולחברם אח"כ להמנורה, ולא הוי ילפינן מקרא דמקשה דקאי על גוף המנורה, אלא דמ"מ כיון דכתיב בקרא כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו כולה מקשה אחת זהב טהור, א"כ מבואר דמקשה אחת הוא פי' על קרא דממנה יהיו שצריך שכל המנורה תהי' מקשה אחת וזה ודאי לענין זה שלא תהי' מן השברים אלא מקשה אחת. והנה ב' פעמים מקשה כתיב בקרא בפ' תרומה, א' ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה, ב' כולה מקשה אחת זהב טהור, ונראה דקרא קמא דכתיב מקשה תיעשה המנורה שפיר אתי על ב' הדינים, א' שתהי' מן העשת מין קשה ולא מזהב דק שתהי' חלולה, ב' שתהי' נמשכת או ע"י הכאה בקורנס מעשת אחד ולא לחברה משברים, אבל מקשה ב' דהוא פי' על ממנה יהיו זהו בעיקר שלא יעשה אותה משברים או מאברים אלא שתהי' מעשת אחד, אלא דעכ"פ כתיב מקשה דבודאי הוא מין קשה, ושפיר אמרינן בגמ' מקשה מקשה לעכב וזהו ב' פעמים מקשה דפ' תרומה כדפירש"י, אלא דמ"מ איכא נ"מ דבהא דקרא דמקשה מפרש קרא דממנה יהיו, כיון דבתחלת קרא דממנה יהיו לא כתיב זהב, ועל ממנה יהיו כתיב אתנחתא, א"כ הך דינא דממנה יהיו אינו דוקא בזהב אלא דג"כ בשאר מיני מתכות, א"כ מסתבר דכ"ש שלא יעשה המנורה משברים, ואף דע"כ צריך לומר דבלא קרא דכתיב מקשה הי' אפשר לחלק ולומר דקפיד קרא דוקא על הקנים כפתורים ופרחים שלא יעשה אותם בפ"ע, אבל כיון דכתיב כולה מקשה אחת מוכח דהוא חד דינא דכל המנורה צריכה שתהי' מקשה אחת, והנה הגמ' לא דריש מהך קרא דכולה מקשה אחת זהב טהור באה זהב באה מקשה, אלא מקרא דפ' בהעלותך ואפשר הוא מהך טעמא כיון דהוא פי' על תחלת קרא דממנה יהיו דלא כתיב זהב. ועכשיו מבואר דמה דדריש הגמ' מקרא דפ' בהעלותך וזה מעשה המנורה מקשה זהב, באה זהב באה מקשה, אינה באה זהב אינה באה מקשה, דזה אינו אלא על הך דינא דצריך שיהי' מין קשה ולא מזהב דק ושלא תהי' חלולה, אבל שלא יעשה אותה משברים כיון דילפינן זה מקרא דממנה יהיו, ועל זה כתיב כולה מקשה אחת, בזה אין חילוק בין של זהב או של שאר מיני מתכות, ומה דמסיים קרא זהב טהור דרשינן באה זהב באה כפתורים כמש"כ בתוס', אך מלשון הגמ' לא משמע כד' התוס', וכבר כתבו כן בתוס' דבברייתא אינו דורש כסדר דמקודם דריש ככר זהב טהור דכתיב אח"כ, ולכן יותר הי' נראה דרק מקרא דככר זהב טהור יעשה אותה דריש הכל, באה זהב באה ככר, וכן באה זהב באה גביעים כפתורים ופרחים, ומה דכתיב כולה מקשה אחת זהב טהור כיון דהך קרא קאי על ממנה יהיו דלא כתיב זהב. לכן הך זהב טהור אתי למצוה, דקרא קמא אתי לכלל ופרט, וא"כ לא ידעינן מקרא קמא דאיכא מצוה בזהב, ומה דכתיב ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור זה נמי צריך למצוה דלא הוי ידעינן ממנורה, ולכן מהך קרא לא דרשינן דדוקא זהב, ומקרא דככר זהב טהור לא הוי ממעטינן אלא ככר וגביעים כפתורים ופרחים, אבל לא מקשה וכמו שכתבנו כיון דמקשה קאי על ממנה יהיו ולכן ממעטינן באה זהב באה מקשה מקרא דפ' בהעלותך אבל זה אינו אלא מין מקשה שלא תהי' חלולה דבזה דוקא אם באה זהב, אבל שלא יעשה אותה משברים בזה אין נ"מ דהא כתיב ממנה יהיו.

מזבח הקטורת הי' מרובע אמה על אמה, והוא נתון בהיכל מכוון בין הצפון לדרום משוך בין השולחן והמנורה לחוץ, ושלשתן היו מונחין משליש ההיכל ולפנים כנגד הפרוכת המבדיל בין הקודש ובין קודש הקדשים. הכ"מ עמד ע"ז מה שהשמיט הרמב"ם דאמת המזבח היתה אמה בת ה' טפחים, כמבואר במתני' דכלים פי"ז ובמנחות דף צ"ז ובעירובין דף ד', והנה לכאורה אין זה השמטה אלא כמו שהי' כותב להדיא להיפוך כיון דפסק דסתם אמת כלים באמה בת ששה כר' מאיר כמו שכתב גבי שולחן בהל' י"ב, וכן כתב בפיהמ"ש פ' י"ז דכלים דהלכה כר"מ, איברא דמזה דכתב גבי שולחן השיעור בטפחים וכאן כתב אמה, יש לדון לכאורה להיפוך, ומ"מ אינו מיושב דלא מצינו דסתם אמה יהי' בת חמשה, ועוד דגבי חושן כתב בפ"ט מהל' כלי המקדש הל' ו' ארכו אמה ורחבו זרת וכופלו לשנים, נמצא זרת על זרת מרובע, וזרת הוא ג' טפחים כמבואר בד' הרמב"ם והמ"מ בפ"ט מהל' שבת הל' ז', ומוכח דאמה שכותב הרמב"ם גבי כלים היא בת ו' וע"כ דמה דכתב גבי שולחן י"ב טפחים זהו לפי שכן הוא במשנה, וא"כ הוא תימה גדולה. והנה בהר המורי' תמה עוד במה שלא הזכיר הרמב"ם דגובהו ב' אמות כדכתיב ואמתים קומתו, ואני תמה עוד במה שלא הזכיר הקרנות כדכתיב ממנו קרנותיו, גם לא הזכיר הזר זהב שעל המזבח, והנה בהל' י"ב גבי שולחן כתב הרמב"ם ג"כ ארכו ורחבו ולא הזכיר מה דכתיב בקרא ואמה וחצי קומתו, ולפלא שבהר המורי' עמד ע"ז במזבח ולא עמד בשולחן, ונראה דמכל הג' קושיות מוכח ב' יסודות, א' דאין הרמב"ם כותב כל מה דמפורש בתורה וסומך על המקרא כדמוכח מדבריו בפ"א הל' י"ח שכתב דהשולחן ומזבח הקטורת צריכים להיות של מתכת ואם עשאן של עץ פסולין ועיין מה שהארכתי שם ועכ"פ מה שלא הזכיר דאם עשאן של עץ וציפן במתכת כשרים, ע"כ משום דסומך על המקרא דכתיב מפורש לעשותם של עצי שטים ולצפותם בזהב, אלא דבזה אכתי אינו מיושב מה שהזכיר ארכו ורחבו ולא הזכיר קומתו בין בשולחן בין במזבח ומה בין זה לזה, ועוד אינו מיושב מה שלא הזכיר במזבח דהאמה היא בת ה' טפחים. ולכן מוכרחים אנו ליסוד ב' דמה דאין לנו למוד שהוא לדורות אינו מוכרח כלל שהוא חיוב עכשיו אפי' לכתחלה, ומה דבמזבח החיצון אמרינן דלכתחלה הוא ל"ב על ל"ב ולעכובא הוא אמה על אמה מקום המערכה זהו ממה שנאמר ע"פ נביא שכן הוא מדות המזבח שיבנו אותו בבית שני ולעתיד לבוא וכמש"כ הרמב"ם בפ"ב הל' ג' ד', אבל מה שנאמר בתורה מדות המזבח אינו לדורות אלא במה שיש לנו למוד שהוא לעכב. והנה בפ"ב הל' י"ז במה שכתב הרמב"ם דאינו מעכב במזבח החיצון אלא אמה על אמה ברום שלש אמות כשיעור מקום המערכה של מזבח מדבר, ולא כמו שפירש"י, שם בגמ' דכל החמשה אמות דכתיב בקרא מעכבין, בארתי דהרמב"ם סובר דרב יוסף פליג על רב הונא ולא סבר דכל מקום שנאמר המזבח הוא לעכב, ומשום זה לא הזכיר הרמב"ם לא כיור ולא סובב דמעכבין, ומה דמעכבין קרן ויסוד וכבש ורבוע כתבתי משום דקרן ויסוד וכבש צריכים לעיקר עבודת המזבח ורבוע משום דכתיב יהיו, ומה דמעכב אמה על אמה ברום ג' אמות משום דזהו עיקר צורך עבודת המזבח ולא מצינו שיהי' שם מזבח לשיעור פחות מזה, וכתבתי דאף דמזבח הקטורת אמתים קומתו בשביל דאין עליו אלא גחלים, אבל מזבח החיצון שנותנים עליו עצי המערכה ואש תמיד תוקד על המזבח אם יהי' נמוך ילכו ניצוצות ויזיקו אנשים הנמצאים בעזרה או ישרפו בגדיהם, ולכן צריך שיהי' גובהו שלש אמות כשיעור קומת איש, ואפי' לשיטת התוס' בב"ב דף ק' ובכמה מקומות דשיעור ג' אמות הוא לבד הראש, מ"מ יש לומר דדרך הנצוצות שפורחין קצת למעלה, ולכן בג' אמות סגי שלא יפלו הנצוצות על האנשים ובגדיהם. ולכן לפי"ז אפשר לומר דמזבח הקטורת אין לנו טעם לעכב שיהי' קומתו דוקא ב' אמות, אבל אמה על אמה נראה דמעכב, ויש טעם לחלק בין מזבח החיצון שכתבנו דאינו מעכב שיעור חמש אמות דכתיב בקרא, משום דבמזבח החיצון כתיב ועשית את המזבח עצי שטים חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב רבוע יהי' המזבח ושלש אמות קומתו, ובמזבח הקטורת כתיב אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהי' ואמתים קומתו, ויש לחלק לפי הטעמים דבמזבח החיצון הטעם על תיבת "רוחב" הוא רביעי ואח"כ על רבוע יהי' המזבח הוא מהפך פשטא ז"ק, וידוע שרביעי הוא טעם מפסיק, ולכן לא קאי יהי' אלא על רבוע דהוא לעכב, אבל במזבח הקטרת הטעמים הם על אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהי', קדמא ואזלא מהפך פשטא ז"ק, וידוע שז"ק הוא סיום של מהפך פשטא והוא ענין אחד, ולכן הכא קאי יהי' גם על אמה ארכו ואמה רחבו והטעמים הם בודאי דבר שראוי לסמוך עליהם להלכה, דבנדרים דף ל"ז אמרינן ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים, וכתב הרא"ש שע"י הניגון מבינים לחבר המקרא למעלה או למטה, ועיין למעלה בהל' ב' מד' התוס' לענין משוקדים [ועיין בחוט המשולש לרבינו חיים מוולאזין זצ"ל סי' כ"ז שכתב בשיטת הרמב"ם דגנבת עכו"ם עובר בלאו אף דכתיב לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, משום דבלא תגנובו הטעם הוא באתנחתא, ולא קאי על זה איש בעמיתו] ולפי"ז מבואר מה דלא כתב הרמב"ם אלא אמה על אמה משום דזהו לעיכובא, אבל ואמתים קומתו דכתיב אח"כ ליכא קרא לעכב, ולפי"מ שכתבנו דבמה דליכא קרא לעכב לא ידענו שהוא גם למצוה לדורות, אבל קרנות המזבח אף דליכא קרא לעכב אבל כבר כתבנו במזבח החיצון דמה דצריך לעיקר עבודת המזבח ודאי הוא לעכב וגם במזבח הפנימי מזין על קרנותיו מדם פר ושעיר של יוה"כ, ולכן בזה ע"כ צ"ל דמה שלא הזכיר הרמב"ם קרנותיו הוא משום דסמך על המקרא, ומה שהזכיר שהוא אמה על אמה נראה דהוא לומר דארכו ורחבו הם באמה סתם שהיא אמה בת ו', דמה דתנן במזבח הזהב שהוא באמה בת ה' זהו בגובה המזבח כדכתיב וזה גב המזבח, וכיון שלא הזכיר הרמב"ם גובה המזבח זה משום דלית לן קרא דהוא לעכב ולדורות וכנ"ל, וזהו ג"כ טעמא בשולחן שלא הזכיר אלא ארכו ורחבו משום דזהו בודאי מעכב, כיון דצריך הוא לענין שיעורו של לחם הפנים, אבל מדת קומתו שאין נ"מ לשום דבר אינו מעכב. אלא דאכתי אינו מיושב דעכ"פ מהך קרא דכתיב וזה גב המזבח מבואר דע"פ נביא יש מדה לגובה המזבח, ואולי דכיון דלא כתיב בהך קרא מדות המזבח הפנימי אין ללמוד ממנו וע"כ דבזה מפרש קרא מדת מזבח של תורה דהוא בגבהו באמה בת ה', ומה דידעינן מדות מזבח החיצון זהו לא מקרא דיחזקאל אלא מהא דשלשה נביאים עלו מן הגולה דאחד העיד על המזבח דמפרש הרמב"ם שהוא על מדותיו כמש"כ בפ"ב הל' ג' ומה דתנן בכלים זהו ג"כ על המזבח שהי' במקדש כדתנן כל הכלים שהיו במקדש, אבל אינו דין על מזבח שיהי' לעתיד אלא דנ"מ לדין שולחן שהוא לעכב משום דנ"מ לענין שיעור הלחם, ולכן לא הזכיר הרמב"ם כלל דין גובה המזבח ולא שהוא באמה בת ה'.

הכיור היו לו שנים עשר דד כדי שיהיו כל הכהנים העוסקים בתמיד מקדשים ממנו כאחד ומוכני עשו לו שיהיו בה המים תמיד והיא חול כדי שלא יהיו המים שבה נפסלין בלינה שהכיור מכלי הקודש ומקדש, וכל דבר שיתקדש בכלי קודש אם לן נפסל. השגת הראב"ד ומוכני עשו לו, א"א דברים זרים אני רואה בכאן ואנו מקובלים שהמוכני אינו מקבל מים והוא גלגל שהיו קושרים בו את הכיור בחבל ומשקעין אותו הוא ומימיו בבור העזרה בערב כדי שיהיו מימיו מחוברים ולא יפסלו בלינה ומפורש כל זה ביומא ובזבחים. הכ"מ הביא ד' הרמב"ם לקמן בפ"ג מהל' ביאת מקדש שכתב כפירש"י והראב"ד, והביא דברי הרמב"ם בפיהמ"ש בפ"ג דיומא שפי' כמו שכתב כאן ולא הזכיר שכן כתב גם בפירושו פ"א דתמיד, וכבר העיר התוי"ט שם שבפ"ג פי' כדעת רש"י והראב"ד, ולכן כתב שדבריו עולים בסגנון אחד שהי' כלי סביב ושהיו משקעין אותו הכלי, וכבר ציין המ"מ לדבריו, אכן אכתי צריך ביאור דלמה צריך לשני התיקונים ביחד והיכן נרמז בגמ' שיש כאן ב' תיקונים. ונראה בטעמו דהנה זה ודאי דגם קודם תיקונו של בן קטין היו משקיעין הכיור אלא שהיו משקיעין בחבל והוא תיקן גלגל דהא צריך להשקיעו שלא יהיו מימיו נפסלין, וכמו שכ' רש"י ביומא דף ל"ז הביאו הכ"מ דלא כבוד קדשים הוא ליפסל מים קדושים, ובאמת צ"ע בדברי רש"י דלמה כתב רק דלא כבוד קדשים הוא ובפשוטו לא גרע מתרומה דכתיב משמרת תרומותי דאיכא מצות שימור כדאיתא בבכורות דף ל"ד ובכמה דוכתי, והרמב"ם פי"ב מה' תרומות הל' א' כתב אסור לטמא את התרומה כשאר הקדשים, ובפי"ח הל' י"ב כתב הרמב"ם אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה שהרי פוסלן, וא"כ מצות שימור דאיכא בתרומה כן הוא בקדשים, ואפשר דרש"י סובר דאיסור טומאה בקדשים הוא מבכל קודש לא תגע מדאפקי' רחמנא בלשון נגיעה, וכדאמר ר"ל בזבחים דף נ"ג וגם ר' יוחנן דאמר התם ההוא בתרומה כתיב ולאוכל תרומה, מ"מ מדאפקי' רחמנא בלשון נגיעה איכא איסורא בין בתרומה בין בקדשים, וממילא נאמר דכל דין משמרת תרומותי הוא רק לדין טומאה וצ"ע בזה, אבל עכ"פ לדעת הרמב"ם כל איסור טומאה הוא משום פסול א"כ בודאי דאיכא מצות שימור מכל פסולי קדשים, אח"כ ראיתי דבזבחים דף כ"א ע"ב גבי גזירת שיקוע כתב רש"י דכיון דקדש להו בכלי שרת מצוה לשמרן כשאר קדשים וכן כתבו התוס' שם, וא"כ ודאי דגם קודם תקנת בן קטין היו משקיעין את הכיור. וכיון שנתברר דודאי גם קודם תקנת בן קטין היו משקיעין הכיור, א"כ לא אתי שפיר לשון המשנה אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה דהא בעיקר שלא יהיו מימיו נפסלין לא תיקן אלא שע"י המוכני נעשית השקעת הכיור קל יותר ע"י הגלגל, והו"ל למתני להשקיע את הכיור, ועוד דבלשון עשה מוכני שלא יהיו מימיו נפסלין משמע דבתקנה זו לבד כבר לא היו מימיו נפסלין, לכן מפרש הרמב"ם דעיקר התיקון הי' שע"י המוכני שהוא כלי חול לא יהיו מימיו נפסלין, והיינו משום דחשש שמא ע"י איזה אונס לא ישקיעו את הכיור וכדאמרינן בזבחים שם איכא בינייהו גזירת שיקוע וכמו שפירש"י שם, ועשה המוכני שהוא כלי חול ולא נתקדשו המים והיו שותתין מאותו כלי לכיור כמו שפי' הרמב"ם בפיהמ"ש, אלא דמ"מ היו צריכין להשקיע את הכיור אפי' אם הי' נשאר בהכיור מעט מים אף שלא יחסר למחר במה לקדש שיהי' די במי המוכני, מ"מ צריך להשקיעו משום מצות שימור, ולכן הי' עוד תיקון בהמוכני להשקיע על ידו הכיור בהגלגל, וזה מוכרח ממתני' דתמיד פ"א דתנן לא היו רואין אותו ולא היו שומעין את קולו עד שהיו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, וכן בפ"ג דתנן מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, ומבואר להדיא ממתני' דיומא וממתני' דתמיד דשני התיקונים היו במוכני וכדעת הרמב"ם.