אחד דיני נפשות ואחד דיני מלקיות ואחד דיני גלות הדינים האלו שוין בהן אלא שהמלקות בג' ואין אחד מהן בשור הנסקל חוץ מדבר אחד שדינו בכ"ג. הלח"מ כתב תימה הוא בעיני מ"ש אלא שהמלקות הוא בג' דהרי דיני ממונות נמי בג' עי' בדבריו שדחק בזה ולחנם דחק בזה דודאי דכונת הרמב"ם לומר שדין המלקות שוה לדיני ממונות וכתב דהדינים האלו היינו שיש חומר בד"נ מדיני ממונות בכולם גם מלקות בכלל החומר רק בזה שוה מלקות לממון, והוא פשוט.

-השמטות ומלואים- הנני מוסר בזה לדפוס קונטרס בהלכות סנהדרין אשר שלחם אלי חתני הגאון הגדול מוה"ר יצחק מאיר בן מנחם שליט"א בעהמ"ס פרשת המלך ראב"ד בפתח תקוה, והענינים אף שהם על שלשה פרקים מהווים קונטרס אחיד, והיינו הנכתב על פ' ח' הל' ב' הוא בעיקר בדין איני יודע בד"מ, ובפ"ט הל' ב' בדין איני יודע בד"נ, ובפ' י"א הל"ז הוא בחילוק שבין ד"מ לד"נ בענין אב ובנו הרב ותלמידו, וביסוד שיטת הרמב"ם דישנו מנין גם בשעת משא ומתן, ויסודו זה קשור בהרבה גם בהנאמר בהלכות הקודמות וכמבואר להמעיין. והיות שבמסרי לדפוס על סדר הפרקים עוד לא היה הקונטרס תחת ידי הנני מוצא לנכון מתוך חשיבות הקונטרס להדפיסו כאן בתור מלואים להנדפס.

דיני ממונות וכן הטומאות וכן הטהרות האב ובנו הרב ותלמידו מונין אותן בשנים, ודיני נפשות ומכות וקידוש החדש ועיבור השנה אב ובנו או הרב ותלמידו מונין אותן באחד. בהשגות כותב ע"ז א"א אין הגמ' כן, וכוונתו להנאמר בסנהדרין דף ל"ו א', הטהרות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים, דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות קידוש החדש ועיבור השנה אב ובנו הרב ותלמידו אין מונין להם אלא אחד וא"כ מבואר שם דבדיני ממונות אין מונין להם אלא אחד כמו בד"נ, ועיין בכ"מ ברדב"ז ובלח"מ וכולם כתבו בזה דגירסת רבינו בברייתא בגמ' אינה כן, אלא כך היא דיני ממונות הטהרות והטומאות אב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים ד"נ כו' אין מונין להם אלא אחד, ויוצא לפי גירסתו דד"מ שוים בזה לטהרות וטמאות. אמנם אם גם היתה כן הגירסא לפניו בגמ' ודאי טעמא בעי דאיך נימא דגבי ד"מ אב ובנו ימנו בשנים כמו בהוראה, ***** והגירסא שלפנינו דדוקא בטהרות וטמאות מונין להם שנים מתפרשת בטוב, וכמו דבאר רש"י בזה שטו"ט שהוראתן ביחיד ואין בהן מנין אלא א"כ חולקין וצריך לעמד למנין אם רבו הטמאין או המטהרין מונין אב ובנו או את הרב ותלמידו בשנים, אבל ד"מ וד"נ כו' שמנין שלהם אף בתחלת הדין מן התורה שזה צריך ג' וד"נ כ"ג [אף בדלא נתהוה מחלוקת בינם] אין האב ובנו כשרים זע"ז ולא הרב ותלמידו נמנין אלא אחד.

• ולכאורה יש להצדיק גירסת הר"מ ומה דמביא כן להל' דד"מ דומים בזה לטו"ט דאב ובנו הרב ותלמידו מונין אותן בשנים ושונה ממכות וקה"ח ועיבור השנה, דהרי רש"י כותב בטעם דשונה טו"ט מד"מ לפי גירסתנו משום דטו"ט הוראתן ביחיד ואין בהן מנין אלא א"כ חולקין וצריך לעמוד למנין אבל ד"מ וכו' שמנין שלהם אף בתחלת הדין מן התורה שזה צריך שלשה כו' אין האב ובנו כשרים זע"ז ולא הרב ותלמידיו נמנין אלא אחד, וא"כ הר"מ דפוסק להל' לעיל בפ"ב דאף לדידן דלא פסקינן כשמואל אלא כרב אחא דשנים שדנו אין דיניהם דין אינו אלא מד"ס ומותר לאחד לדון מד"ת אף שאין בי"ד פחות משלשה, וכיון דמעיקר הדין יכול להיות דינו בחד ואחד שהיה מומחה לרבים הר"ז מותר לו לדון יחידי גם אחר שתקנו דשנים שדנו אין דיניהם דין, אם דאינו נחשב לבי"ד ועיין שם ובמפרשיו, ומכות וקה"ח ועיבור השנה ודאי דבעינן שלשה סמוכין ויותר וכמבואר בר"מ פ"ד ה"ז ועוד, א"כ ישנו חלוק גדול בין ד"מ לד"נ ומכות וכו' ודומה לדידיה לטו"ט דכותב רש"י כיון דאין בהן מנין אלא א"כ חולקין נמנין בשנים כן לדידיה בד"מ כיון דמעיקר הדין משפטן ביחיד, ומובן דלפי"ז נימא דבמה דכותב הר"מ ד"מ לא נכלל דיני קנסות וגו"ח דאין דנין אותם מעיקר הדין אלא בשלשה סמוכין. אולם ממה דממשיך בה"ח וכותב דזה דנמנה בשנים ובאחד הוא רק בשעת מו"מ אבל לא בגמ"ד, וקאי עכ"פ גם על ד"מ אם לא על טו"ט וכדיתבאר לקמן בדברינו בפנים, מוכח דשיטה אחרת לו בזה, ולא בא כלל לדמות גדרי הדיון של ד"מ לטו"ט, ואך דלדידיה דנים מעיקר הדין ד"מ ביחיד אבל כיון דבי"ד אינו אלא בשלשה וכשיושבים לדון בשלשה כולם הם המנין הראוי והדרוש לבי"ד, והרי אף לשמואל היכא דיתבי אדעתא דתלתא כולם במנין, וכש"כ לדידן דבי"ד אינו אלא במנין הראוי, ובכ"א ממה דמחלק בין מו"מ לגמ"ד וע"כ דלא כוון בזה לטו"ט וכמבואר בדברינו בפנים, מוכח דלא בא מטעם זה בד"מ, ומכח זה דברנו לקמן בפנים על הר"מ דבדבריו ליישב דברי השגות על ה"ח כותב להעיר בדעת הר"מ אולי משום דיחיד מומחה דן בד"מ וע"ש. והנה בהל' ח' וט' כותב עוד הר"מ "זה שאנו מונין האב עם הבן בין באחד בין בשנים כגון שהיה האחד מהן בסנהדרין והשני היה מן התלמידים שאמר יש לי ללמד זכות או חובה שומעין דבריו ונושאין ונותנין עמו ונמנין עמו ובשעת גמר דין אין גומרין את הדין בקרובים שהדיינין הקרובין פסולין לדין כמו שיתבאר, וכותב ע"ז בהשגות למשא ומתן מאי מנין איכא ובשעת גמר דין אז הוא המנין, והקושיא שהוקשה לו אינו כלום לפי הגירסא שלנו דבד"מ נמי אין מונין להם אלא אחד, וכיון דאינו עולה מן החשבון הרי הוא כמו שאמר האחד למיחזי אתיתי שאינו פוסל בעדות וכן בדין כו' והכי איתא בתוספתא כו'. כפי המבואר בדברי הר"א חולק על הר"מ בשתים, על יסוד דבריו דכותב כי ישנו מנין גם במו"מ, וגם ע"ז דכותב כי אף באחד לא נמנין האב ובנו אלא בשעת מו"מ ולא בגמ"ד, וכפי דהבין בדבריו הר"א משום דגם גבי דין אם בטלה מקצתו בטל כולו, ודעתו של הר"א בזה דרק בשעת גמ"ד איכא מנין, וא"כ כל מה דדנים אם נמנים אב ובנו הוא בגמ"ד, ולא קשה איך נמנין קרובים בגמ"ד, כיון דלפי הגירסא שלפנינו גם בד"מ נמנין רק באחד, ועל דעתו דגם באחד לא ימנו משום דבטלה מקצתו כו' כותב דהרי הוא כמי שאמר האחד דאינו עולה מן החשבון למחזי אתיתי, ובכ"ז מסיק דכדי שלא יטעה אדם בהן לומר שיהיו שניהם מן המנין נשאר האב והבן הולך לו. ומדבריו נראה דהבין בדברי הר"מ דמה דמחלק בין שעת מו"מ לגמ"ד הוא רק בד"מ וד"נ אבל לא בטומאות וטהרות כיון דכותב דהקושיה שהוקשה לו אינה כלום לפי הגירסא שלפנינו דבד"מ נמי אין מונין אלא אחד, והרי בטו"ט אף לפי גירסתנו מונין להם שנים, אלא ודאי דבטו"ט אף דמונין בשנים בכ"ז אינו עולה כלל על הדעת לחלק בין מו"מ לגמ"ד כיון דעיקר הוראתן ביחיד, ואין ביסוד הוראתן כלל ממנין ודין בי"ד, אלא אם חולקין ויש להכריע המחלוקת מעמידין למנין דעות הדנים בדבר ומנין זה כשר אף באב ובנו וכדברי רש"י בזה, ונראים כן הדברים, אף דמדברי הרמב"ם דאחר הביאו מה שמונין בטו"ט וד"מ וד"נ סתים וכותב זה שאנו מונין האב עם הבן כו' נראה לכאורה דקאי על כל הנאמר לעיל, עלינו לומר גם בדעתו דלא כוון לטו"ט. והנה בנוגע להשגתו של הר"א דכיון דאינו עולה מן החשבון הרי הוא כמו שאמר הא' למיחזי אתיתי כו', אפשר לומר בטעם הר"מ דאף דאין מונין לאב עם בנו בגמ"ד אלא באחד, ואף בד"נ דאף בעת המו"מ לא היו נמנין אלא באחד, בכ"ז אין גומרין הדין בקרובים שיושבים שניהם יחד במושב הבי"ד בגמ"ד, דאינו כמו שאומר האחד למיחזי אתיתי באם יושבים יחד ויש לשניהם אפשרות להשתתף במו"מ ולהיות נוכח אף בגמ"ד אף דבחשבון עולה רק אחד מהם, כיון דלא מובדל ומופרש מהם, ולא מועיל מה דאחד ישב וישתוק באם יושב במו"מ ובגמ"ד וכמבאר בתוספתא, וכש"כ בד"מ דבמו"מ מונין אב ובנו לשנים לשיטתיה, דלא שייך לומר למחזי אתיתי באם נשאר אח"כ להיות נוכח גם בגמ"ד, ואם הר"א כותב דרק כדי שלא יטעה אדם בהן לומר שהיו שניהם מן המנין האב הוא הנשאר והבן הולך לו, ס"ל הר"מ דזהו מעיקר הדין, וכן מורין יותר דברי התוספתא דמציין הר"א, דהכי איתא בתוספתא פ"ז דסנהדרין בקידוש החדש ובעיבור השנה בד"מ ובד"נ אב ובנו הרב ותלמידו שניהם נמנין אחד ולא יהא ישב בצדו ואפי' הוא שותק אלא עומד והולך לו, ופשטות דברי התוספתא מורין דדינא קתני ומוכרח שיהיה כן. ב] אכן יסוד דברי הר"מ דישנו מנין גם במו"מ, ובמנין הזה חלוקין בדיניהם ד"מ וד"נ, דבד"מ מונין לאב ובנו בשנים, ובד"נ ומכות וקדוש החדש ועיבור השנה מונין להם באחד, ובזה וזה יכולין להשתתף יחד במו"מ אף דבגמ"ד גם בד"מ אין להם אפי' לשבת יחד, כ"ז צריך ודאי עיון וברור רב, ויש לעמוד על יסודותיו בזה. ודברי הכ"מ כאן נראים לכאורה תמוהים, דכותב בישוב דברי השגות די"ל שדעת רבינו לומר דכי פסלינן קרובים לדון היינו דווקא כשעומדים שם בשעת גמ"ד כו' אבל קודם לכן נו"נ עמהם ונמנין עמהם לראות אם רבו המזכין או המחייבין, ואפשר שהטעם בד"מ כיון שיחיד מומחה דן אותם א"כ הו"ל דומיא דטהרות וטמאות כו' ואפ"ה בשעת גמ"ד לא ישבו שם שאין גומרין שום דין בקרובים, והנה מזה דכותב דכי פסלינן קרובים לדין בשעת גמ"ד ולא בעת מו"מ ואז אפי' נמנין עמהם ונראה דדי לו כבר בזה ליישב הדברים, וקשה דא"כ למה בד"נ גם במו"מ אין מונין להם שנים, גם מה דכותב אח"כ דאפשר שהטעם בד"מ כיון שיחיד מומחה דן אותם הו"ל כטו"ט, ובכ"ז בשעת גמ"ד לא ישבו שם שאין גומרין שום דין בקרובים, ג"ז לא מובן, דאם גם שעת מו"מ היה צריך להיות פסול בדיינים קרובים בדומה לגמ"ד, אלא משום דד"מ כיון דיחיד מומחה דן אותם דומה בזה לטו"ט, א"כ גם בגמ"ד היה צריך להיות דומה לטו"ט, וזה ברור דבטו"ט אין חלוק בזה דמונין אב ובנו לשנים בין זמן מו"מ לגמ"ד אף דהר"מ סתם דבריו בזה וכנ"ל, וכדמורים דברי הר"מ עצמו דמסיק ובשעת גמ"ד בכ"ז לא ישבו שם שאין גומרין שום דין בקרובים, והיינו דוקא דין ולא הוראה בטו"ט. וא"כ בע"כ יסוד הדין בנוי על החלוק שבין שעת מו"מ לגמ"ד ולא ע"ז דד"מ ביסודן משום דיחיד מומחה דן אותם דומה לטו"ט, וגם בנ"ד לדעת הר"מ הרי חלוק שעת מו"מ מגמ"ד דבעת שנו"נ לכהפ"ח מונין להם באחד, ובשעת גמ"ד לא ישב כלל בצדו, אלא דבכ"ז שונה דמ"מ מד"נ דדמ"מ מונין בשעת מו"מ גם בשנים זה ודאי צריך תלמוד. ג) והנה זה נראה ודאי דלעצם דברי הר"מ דישנו מנין גם בזמן שנו"נ קודם שבאים לגמה"ד ישנו יסוד במשנה וגמ', ואדרבא דברי הר"א דתמה על יסוד דבריו וכותב כי למו"מ מאי מנין איכא אינם מבוארים, ועיקרן של הדברים בסנהדרין ל"ד ע"א דעל הנשנה במשנה ד"נ המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמוד חובה אמר שם רב ל"ש אלא בשעת מו"מ אבל בשעת גמ"ד מלמד זכות חוזר ומלמד חובה, וכבר מזה דאמר דהנאמר יכול לחזור וללמוד זכות ולא חובה הוא בשעת מו"מ נראה דישנו למנין במו"מ, דמהו ענין דיכול לחזור וללמוד או לא, אם לא לקבוע המנין, אבל יותר מבואר כן במה דהקשו על רב מהמשנה למחרת משכימין ובאין המזכה אומר אני המזכה ומזכה אני במקומי המחייב אומר אני המחייב ומחייב אני במקומי כו' אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה והא למחרת גמ"ד הוא ולטעמך למחרת מו"מ מי ליכא כי קתני בשעת מו"מ וכאן כבר מבואר דמסדרין ומונין הדעת של כל אחד, ואמר דהנשנה במשנה הוא בשעת מו"מ. והנראה בהסבר הדברים דהמנין בשעת מו"מ הוא כמו שהיה נמנים במחלוקת שנחלקו בבית המדרש באיזה דין להל' ולא למעשה כדי לדעת מספר האוסרים והמתירים המחייבים והמזכים ולהכריע הלכה ברבים נגד המעוטים, כן כשישבו לדין לשפוט להלכה ולמעשה היו מקודם נושאים ונותנים בדבר לברר להם ההלכה בנדון שבא לפניהם, לפני שישבו לגמ"ד ולהכריע למעשה, ולפי ההכרעה בעת המו"מ אחר שעמדו למנין בזה, יושבים אח"כ לגמור הדין ולהכריע למעשה, ואם מי שהוא מהדיינים חוזר בו בגמ"ד מדעתו הקודמת יכול לחזור בו ואף מזכות לחובה וכנ"ל. וחוזרים אנו לעיקר השאלה שלפנינו מנין לו להרמב"ם לחלק במנין שבזמן המו"מ, בין ד"מ לד"נ לענין אם אב ובנו נמנין לשנים או לאחד, ולכאורה כיון דאין זה עוד מנין המכריע וגומר את הדין למעשה לא צריך בזה להיות לגמרי מפסול קרובים אף בנ"ד. דהרי עיקר הפסול בעדים וכן בדיינים למדים מקרא דלא יומתו אבות על בנים ומכאן למדים אף פסול בנים לעלמא וכמבואר בסנהדרין כ"ח, ופסוק זה מתפרש ודאי רק בגמ"ד, וכדנאמר ולא יומתו וגו' דהיינו שלא יהיה החלטת גמ"ד למיתה. והנראה בזה בדעת הר"מ בדרך דלקמן, דהנה בה"ז מובא ברמב"ם יחד עם אב ובנו גם הרב ותלמידו ולפי גירסתו בברייתא מביא דהאב עם בנו, הרב ותלמידו בד"מ וטו"ט מונין אותן בשנים ובד"נ ומכות וכו' מונין אותן באחד, ובה"ח כשכותב זה שאנו מונין האב עם הבן בין באחד בין בשנים כו' ובשעת גמ"ד אין גומרין את הדין בקרובים, שבקיה להרב ותלמידו דמנה אותן בה"ז יחד עם אב ובנו וכותב דבריו רק באב ובנו, ובר מן דין יש להבין ולדעת מהו בעצם הפסול של הרב ותלמידו, דאף דעריב לזה בברייתא עם פסול דאב ובנו, אבל ודאי דאין כאן מגדר דין פסול קורבה וגם קשה לומר דיהיו נחשבים כנוגעים בדבר וחשוד לומר אחד כחבירו אף דסובר בעצמו ההפך, וודאי דטעם הדבר מפני שהתלמיד הסומך בכל על דעת רבו אינו אומר מדעת עצמו אלא מפני שדעתו של הרב כן סומך על דעתו ואומר כדבריו, ומשו"כ לא נחשבת דעת שניהם אלא לדעה אחת, ולפיכך אמרו בגמ' דרב כהנא ורב אסי דלסבריה דרב לא היו צריכים רק לגמריה נחשבים לשתים, ובכזה אמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות. והנה לפי דעת כל המפרשים ולפי הגירסא שלפנינו בגמ' בדין זה שוה ד"מ לד"נ אבל הר"מ דכותב דבד"מ מונין הרב ותלמידו לשנים ואף בגמ"ד מדלא מזכיר כלל בה"ח דזהו רק בעת מו"מ ולא בגמ"ד וכמו דכותב באב ובנו, ס"ל ודאי דעצם הדין דהרב ותלמידו אינם אלא כאחד דין הוא רק בד"נ, והיסוד לזה הוא הנאמר לא תענה על ריב ודרשינן לא תענה על רב והביאו בגמ' לדרשא זו על ד"נ דמתחילין מן הצד, וברמב"ם פ"י מהלכתין ה"ח מביא עפ"י המכילתא דרשא זו לעצם היסוד דעל כל אחד לומר מה שנראה לו מדעתו ודבריו שם "אחד מן הדיינין בד"נ שהיה מן המזכין או מן המחייבין לא מפני שאמר דבר הנראה לו בדעתו, אלא נטה אחר דברי חברו הר"ז עובר בלא תעשה וע"ז נאמר לא תענה על ריב לנטות וכפי השמועה למדו שלא תאמר בשעת מנין די שאהיה כאיש פלוני אלא אמור מה שלפניך, וע"ז נסמך גם מה דמתחילין מן הצד וכדבריו שם בה"ו שמא יסמכו השאר על דעתו כו', ואם דדין זה מובא שם מצד האיסור דהר"ז עובר בל"ת, ודאי דדינא הוא אף בדיעבד דאם אמר כדעת פלוני בזה אין נמנין אלא כאחד וכש"כ הוא משנים שאמרו טעם אחד ממקרא אחד דאין נמנין אלא כאחד וכדבריו שם בה"ה, [דבגמ' ל"ד אמרו דבאם אמרו שנים טעם א' משני מקראות אין מונין אלא אחד ובזה כותב רש"י שם משום דא' ודאי טעה, אבל הר"מ כותב אפי' משני מקראות ומשמע דממקרא א' ודאי אינו אלא כאחד והיינו רק על יסוד דבריו בפ"א ועיין ברדב"ז שהביא דהרמ"ך השיג עליו בזה ולדברינו מתיישב.] וזהו יסוד הדין דהרב ותלמידו, אין מונין להן אלא אחד, משום דתלמיד שצריך ג"כ לסבריה דרב סומך ודאי בכל מה שאומר על דעתו דרבו ואין זו דעה משלי. ודין זה דלפי הנראה מבואר בדעת הר"מ יסודו הוא בדרשא דקרא דלא תענה על ריב, אינו אלא בד"נ וכמו כל מה דלמדין מקרא זה הוא לד"נ וכמבואר ברמב"ם שם וכנ"ל, וכן נראה מדברי רב בגמ' שם דאומר שונה אדם לתלמידו ודן עמו בד"נ, ומשמע דלד"מ לא צריך כלל להשמיענו, אלא בד"נ דאף דהרב ותלמידו אינן אלא כאחד, בכ"ז בתלמיד דלסבריה דרב לא צריך משמיענו דנמנין כשנים וכדהסיקו בגמ' שם. [ואולי מה דרב אומר ודן עמו בד"נ אסמכתא לגירסת הר"מ בברייתא דנשנה שם גם הרב ותלמידו, דד"מ נשנה יחד עם הטו"ט.] וכשבאנו לידי כך דדין זה דאין רב ותלמידו דנין יחד בד"נ להמנות כשנים, הוא על יסוד מה דדרשינן מלא תענה על ריב לנטות ופסוק זה בד"נ נאמר כמו תחלת המקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות וכמבואר בכ"מ ועיין ברש"י בפרושו לתורה שמות כ"ג, וכל מה דלמדים מקרא זה הוא גם לשעת משא ומתן דהרי בה"ב שם כותב הרמב"ם ובכלל לאו זה שלא יחזור המלמד זכות בד"נ ללמוד חובה שנאמר לא תענה על ריב לנטות בד"א בשעת מו"מ אבל בשעת גמר דין יש למלמד זכות לחזור וללמוד חובה וכמבואר בגמ' ל"ד ע"א. וא"כ אנו רואים דלענין זה מפרשים הקרא רק בשעת מו"מ עכ"פ מבואר דקרא זה נדרש לשעת מו"מ ג"כ, ואולי הלשון לא תענה על ריב לנטות מורה ע"ז דאף כשעומדים עוד בדיון הדבר ובאים בטענות לנטות לאיזה צד, נאמרו הדברים הללו דלמדים ממקרא זה, היוצא לנו מזה בדעת הר"מ דבד"מ רב ותלמידו מונין לעולם בשנים אף בגמ"ד ובד"נ אין מונין בשנים אף בשעת משא ומתן והכל כנ"ל. ד) אחר כ"ז נבא בישוב דברי הר"מ כאן דכתב זה שאנו מונין אב עם בנו בין באחד כו' ובשעת גמ"ד אין גומרין את הדין בקרובים כו' ונשארנו בקושיה ממ"נ דאם בשעה שנו"נ אין פסול בקרובים ומשום דלמדים זה מלא יומתו וגו' וכנ"ל דלא היה נוהג הפסול, גם באחד לא היו מונין כמו בשעת גמ"ד דאפי' לא ישב בצדו אלא יעמוד והולך לו, א"כ אם אין פסול דקרובים בדיינים ***** בשעת מו"מ, למה לא יהיו האב ובנו נמנין לשנים וכמו בד"מ ובר"מ מבואר דכל מה דמונין במיוחד הוא רק בשעת מו"מ, ולפי הנ"ל נאמר בזה דאמנם אין משום פסול קרובים בדיינים בשעת מו"מ, דפסול קרובים דיסודו מלא יומתו אבות על בנים, למדים משם רק על גמ"ד דמביא כבר לידי פס"ד המות וכנ"ל, אבל באב ובן היושבים יחד בסנהדרין יש ג"כ מפסול דרב ותלמידו, וא"א למנותן בשנים משום דהבן סומך על דעת אביו ואינו נוטה מדבריו כמו הרב ותלמידו, ולמדים ג"ז מלא תענה על ריב לנטות שלא יאמר בשעת מנין די שאהיה כאיש פלוני, ובכל אופן אנן לא יכולים למנותן כשתים דאפשר ודאי דדעתו של הבן נוטה אחר דעת אביו ואם באים באב ובנו גם מדין דהרב ותלמידו, ומשום דאינו אומר מדעת עצמו אלא סומך על דעתו של אביו א"כ דין זה הוא גם בשעת מו"מ וכנ"ל אבל מצד חסרון זה אין כלל מקום לומר דבשעת גמ"ד לא נחשב אפי' לא, דמשו"כ לא נגרם כלל פסול להשני כמו בפסול קרובים וכל הענין הוא בזה דדעת שניהם נחשבים לאחת ושוה בזה שעת מו"מ לשעת גמ"ד, ונמצא דמה דבשעת מו"מ נחשבין לא' הוא משום החסרון דהרב ותלמידו ודין זה הוא רק בד"נ, ומה דבשעת גמ"ד לא נמנה אפי' באחד בין ד"נ בין ד"מ הוא מדין פסול דקרובים והכל כנ"ל.
• דזה ודאי דכל מה דדנים דחלק בפסול קרובים בין שעת מו"מ לשעת גמ"ד הוא רק בדיינים הנו"נ בדבר, אבל בעדים אף דלמדים ג"כ מלא יומתו לא שייך זה כיון דכשגומרין, גומרין ע"ס עדותם והוי לעולם בלא יומתו גו'. ואחכ"ז עוד נשאר לנו לציין מה דנראה ודאי דדבריו בה"ח דמחלק דאב ובנו בין שעת מו"מ לשעת גמ"ד לא קאים על טו"ט דבטו"ט דהוי רק הוראה ודאי גם בשעת גמ"ד והוראה ליתא משום דינות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ונמנין בשנים בשעת גמר ההוראה כמו בשעת מו"מ אם ישנו ואם דפשטות דקרא משמע דקאי על כל דבריו שבה"ז ודאי א"א לנו לומר כן וכדכבר הערנו ע"כ לעיל, וכן עלינו לומר דהנאמר בה"ז דד"מ שוה לטו"ט במונין בשנים אב ובנו הרב ותלמידו, דאינם שוים בדינייהו דבאב ובנו שוה ד"מ לטו"ט רק בשעת מו"מ ובשעת גמ"ד דישנו משום פסול קרובים גם באחד אינם נמנים ועוד היה מתבטל כל הבי"ד באם ישבו שניהם יחד וברב ותלמידו שוים גם לענין גמ"ד, דדין זה אינו כלל בד"מ, ואמנם דפשטות הדברים אינה מורה ע"ז, בכ"ז אין לע"ד דרך יותר מרווחה בישוב הדברים, כן יש עוד לעיין מה דנראה בה"ז דחסרון דהרב ותלמידו ישנו גם בעבור השנה וקדוש החודש ואין מונין לשניהם אלא באחד כמו בד"נ, אף דלפי הנ"ל עיקר דין זה הוא בד"נ, אף דלפי הנ"ל עיקר דין זה הוא בד"נ, ואולי נאמר כיון דהשוו בזה דיני מכות לד"נ, וזה אפשר להבין דהרי לר' ישמעאל בראש סנהדרין מכות בכ"ג כמו ד"נ ורבא אומר בדף י' שם בהסבר דבריו משום דמלקות במקום מיתה עומדת, ואם דלהל' אנן ס"ל דמכות בג' בכ"ז השוו לענין זה דהרב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד לד"נ ובקה"ח ועיבור השנה תלוי' קביעת המועדים דנוגע גם למכות להעובר על מלאכת יו"ט והוי ממילא לענין זה כדיני מכות ועוד יותר אפשר להעיר בזה דקה"ח ועבור השנה יכול להיות גורם גם לכריתות דיוהכ"פ ופסח והשוו ע"כ בזה דינם לד"נ ועוד צל"ת בכ"ז.