יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב"ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דבר זה, אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן וכן אם יצא שט"ח לפניו ואמר לו אדם שסמך עליו אפילו אשה או קרוב זה פרוע הוא אם סמכה דעתו על דבריו יש לו לומר לזה לא תפרע אלא בשבועה או אם היה עליו שט"ח לאחר יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחד או ישליך השטר בפניו ולא ידון בו כפי מה שראה וכן מי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה ונתן סימנים מובהקין ולא היה זה הטוען רגיל להכנס בבית זה האיש שמת אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד בו ונתן סימנים וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת, אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר. הרמב"ם בפ"ו מהלכות שאלה ופקדון הלכה ד' כתב, מי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנים מובהקים ונמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו יש לו לדיין הזה לתת הפקדון לזה שנתן סימניו והוא שלא יהיה זה המפקיד רגיל להכנס אצל זה שמת, וכתב המ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א דמיירי בשיש שם עדי פקדון וביחד עם סימנים מוציאין והא דלא אמוד אינו אלא לסעד בעלמא, אבל בדעת הרמב"ם כתב המ"מ דהוא בשאין עדים, וכן מוכח מלשונו שכתב מי שבא ואמר, והסימנים והא דלא אמוד יחד מועילין להוציא, וצריך לבאר מאיזה טעם באמת מצטרפין שתי ההוכחות. והנראה דהנה ממה שכתב הרמב"ם בהלכה שלפנינו השלשה אופנים מוכח דלהוציא ממון עפ"י אומד אינו יכול הדיין מדכתב אלו השלשה אופנים, ועוד דהא בהוציא שטר חוב לפניו ואמר לו אחד שסמך דעתו עליו שהוא פרוע, כתב הרמב"ם יש לו לומר לזה אל תפרע אלא בשבועה והחידוש הוא שמחייב להמלוה שבועה אע"פ שהאומר הוא קרוב, אלא דכתב עוד דאפשר לו שלא ידון בהשטר וגם שיאמר להלוה שישלם לאחר שאינו פגום, וגבי אמר לו אחד על המחויב שבועה שהוא חשוד זה ג"כ אינו הוצאת ממון בפי' דכיון שהוא מאמין שהוא חשוד א"א לו להשביעו דאין מוסרין שבועה לחשוד. והנה בעיקר דברי הרמב"ן והרשב"א שהביא המ"מ דבהמפקיד בעדים מהני סימנים להוציא וכן כתבו התוס' ביבמות דף קט"ז בסוגיא דשומשמין והאריך בזה הש"ך בסי' רצ"ז כתב הקצוה"ח בסי' רנ"ט בטעמא דמילתא דמעיקר דינא לא מהני סימנים להוציא ממון דל"מ אלא באבדה, אבל היכי שהפקיד אצלו בעדים אלא שטוען הנפקד שלך החזרתי ואלו אחרים הם בזה מועיל סימנים דמסתבר יותר שאלו הן שהפקיד, כיון שיש בהם הסימנים, והסברו עוד אינו מספיק דמנ"ל דע"י הך אומד דמסתבר יותר נוציא ממון כיון שאין מוציאין ממון בסימנים וצריך ראי' ברורה, ונראה דמה דאין מוציאין ממון בסימנים אינו משום דאין מוציאין מן המוחזק אלא משום חזקה דכל מה שביד אדם שלו והוא מדין בירור, וכיון שלא מצינו דין סימנים אלא באבדה דהוי ספק מהיכי תיתי דנאמר דמהני סימנים להוציא מדין ודאי. ויש להביא סמך לזה מד' הרמב"ן ריש ב"ב שכתב בטעמא דלא מהני חזית למעלה מד"א שכיון שהמקום והכותל עד חציו של שניהם נמצא הלה מוציא מרשות חבירו דבר המוחזק לו ולא סגי אלא בראיה גמורה ולא בחזית, וקשה דהא עיקר דין חזית הוא שמא יפול לרשות אחד ויאמר שלי הן, אלא דהטעם הוא דראי' דחזית הוא כמו ראיה של סימן וכלשון הרא"ש בסימן ו' לענין חזית בחצר, כיון דסימן טוב הוא וכו' סימן שאמרו חכמים וכו' ולכן מש"כ הרמב"ן דלא מהני חזית להוציא היינו במה שיש בזה חזקה שכל מה שברשותו הוא שלו, אבל היכי דנפל לרשות אחד מהם דאין כאן חזקת ראיה אלא חזקת תפיסה שהשני הוא מוציא בזה שפיר מהני חזית. ולכן נראה בהא דכתב המ"מ בשיטת הרמב"ם שמצרפינן סימנים לאינו אמוד הטעם הוא דהא דאינו אמוד מגרע מדין חזקה שכל מה שביד אדם שלו הוא ולכן מהני סימנים להוציא אלא דזה מוכח דהסברא דלא אמוד לא מהני אלא לגבי יתומים שאין טוענין ברי, אבל אם הנתבע חי וטוען שזהו שלו לא מהני הא דלא אמוד לעשות ספק דליהוי סימנים להוציא, וזה מוכח גם ממה שכתב הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון הך דינא דוקא גבי יתומים אלא דכאן עוד הוסיף הרמב"ם וכ' אצל פלוני שמת בלא צואה, ומוכח דאם מסר צואה לא מהני הסברא דלא אמוד ומשום דאם היה זה פקדון היה מצוה והיינו דהא דלא אמוד אינו מועיל אלא היכי שאינו טוען מפורש שהוא שלו, ואף דקיי"ל טוענין ליורש היינו היכי שמספק ג"כ אין להוציא. ומכאן יש סתירה למש"כ הקצוה"ח בסי' ע"ה סעיף ט"ז בס"ק ט"ז במה שכתב המחבר דיורשין אינם חייבים אם טוענים אין אנו יודעין אם פרע אבינו או לא שהביא דברי הראנ"ח דגם אם לא הו"ל למידע הוא פטור באינו יודע אם פרעתיך, וכתב ע"ז הקצוה"ח דזה תליא במחלוקת התוס' והרא"ש עם הרמב"ם דלהתוס' והרא"ש שסוברים דבמשאיל"מ בלא הו"ל למידע פטור גם בדידיה ולמדו דין זה מדין יורשין, א"כ גם לדין א"י אם פרעתיך נלמוד מיורשים לדידיה, אבל לדעת הרמב"ם דסובר דדוקא יורשין פטורין משום דהב"ד טוענין ליורש והו"ל כמו טענת ברי, א"כ גם לענין איני יודע אם פרעתיך אין למדין מיורשין. והנה מדברי הרמב"ם דמחלק בין טענת ברי ליורשין מוכח דמה דב"ד טוענין ליורש אינו כמו טענת ברי, ובעיקר דבריו בטעמא דאין היורשין חייבין מדין משאיל"מ משום דהב"ד טוענין ליורש והו"ל כמו טענת ברי אינם מובנים כלל, דהא דין משאיל"מ אינו שייך לטענת שמא וטענת ברי דאפי' בטענת ברי אם אינו יכול לישבע משלם, ומה דיורשין אינם חייבים משום משאיל"מ הא נלמד מקרא דשבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ואין אנו צריכים לומר טעמא דקרא לדעת הרמב"ם, אלא דאם באנו לומר טעמא יש לומר דעל יורשין אינו חל מעיקרא דין חיוב שבועה שהוא דין של אביהם ולא שלהם, ואין עליהם חיוב הגוף לשלם, לכן ליכא עליהם דין שבועה ולא משאיל"מ.

-השמטות מגליונות-

כל אלו הדברים וכו' ואל יהי' כבוד הבריות קל בעיניו שהרי דוחה את ל"ת של דבריהם וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב. מזה שכ' וכ"ש כבוד בני אברהם יצחק ויעקב משמע דכבוד הבריות הוא אפי' באינו ישראל וצ"ע.