Even Ha'azel on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אין המומין פוסלין בעוף וכן אחד הזכר ואחד הנקבה בעוף שלא נאמר תמים זכר אלא בבהמה בלבד, בד"א במומין קטנים אבל עוף שיבש גפו או נסמית עינו או נקטעה רגלו אסור לגבי המזבח שאין מקריבין חסר כלל, וכן אם נולד בו אחת מן הטריפות שאוסרין אותה באכילה הרי זה נפסל לקרבן. או נסמית עינו והוא מלשון המשנה בזבחים דף ס"ח, אכן התוס' שם כתבו דהוא דוקא בנחטטה והוכיחו זה מגמ' קדושין דף כ"ד מדכתיב העוף ולא כל העוף פרט לשיבש גפה, והנה בספרי תניא נסמית וצ"ל גם בספרי דהכונה נחטטה ובאמת קשה דנסמית אינו נחטטה וראיתי שגם החינוך כתב נסמית, ונראה לחדש דאף דבכל המומין פסול גם מום מתולדה אבל בנסמית בעוף הוא דוקא אם אינו מתולדה כלשון נסמית דאף דהפסול הוא משום מחוסר אבר ובדיני טרפות חסר הוא אפילו בתולדה אבל כאן כיון דבאמת אין חסרון אבר ורק דחסר תשמיש האבר בזה יש לומר דדוקא אם כבר ראה העוף בזה העין ונסמית הוי חסרון, ובזה מיושב דבאמת גם נסמית פסול כדתניא בספרי ותנן במשנה, והגמ' בקדושין מוכיחה מברייתא אחריתא דקתני נחטטה וע"כ דמיירי שהיתה סמויה מעיקרא בתולדה ועל זה מייתי דין עבד ובזה יתיישב קו' התוס' שם ע"ש דלפ"ז בעבד מה שהיה מתחילה בתולדה אינו שייך שיצא בו לחרות. ובאופן אחר נראה יותר דלאו דוקא בנסמית עינה נחלק בין נסמית אח"כ לנסמית בתולדה אלא דכל דין מחוסר אבר אינו פסול בתולדה ואף דלשון חסרון גבי טרפות הוא גם בתולדה מ"מ כאן כיון דהמעוט גבי בני נח הוא מקרא דכל החי הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה, ובזה יש לומר דדוקא היכי שיש חסרון שאינם חיים והיינו שהיו אברים ואינם חיים אבל אם נולדה בלא אבר אין כאן חסרון שאינם חיים. ובזה אפשר אולי ליישב קושית הגאון מוהרז"ס (שליט"א) [זצ"ל] במש"כ הרמב"ם בפ"ח מהל' ביאת מקדש מי שיש בידו אצבע יתירה וכו' וכתב בפ"ו הלכה י' דמומין המיוחדין לאדם אם עבד לא חלל עבודתו ומוכח דאינו מום גמור והקשה דהא בגמ' קדושין דף כ"ה אמר רב דעבד יוצא בזה לחרות וא"כ הוי מחוסר אבר ופסול גם בבהמה ואפי' בעוף, והוא אמר בזה דמחוסר אבר הוא פסול מיוחד בבהמה אבל באדם דוקא מום וזה הואיל ויתרת הוא ומחתכה לא הוי מום, אבל זהו חידוש גדול דמדברי הרמב"ם משמע דמחוסר אבר נחשב בין המומין הגדולים ואם הוא פסול מיוחד וגם בכה"ג פסול בבהמה ובעוף שלא מדין מום לא היה להרמב"ם לחשבו בדיני מומין. ונראה דהרמב"ם אינו סובר דהוי מחוסר אבר כיון דאינו צריך להיות כן ומ"מ עבד יוצא לחרות דעכ"פ הוא אבר והרב חתכו קרינן בי' ושחתה, אבל משום מחוסר אבר אינו פסול כיון דעיקר מחוסר אבר נלמד מקרא דמכל החי הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה וזה שהאבר מיותר אין כאן חסרון דמכל החי, ועיין בכורות דף ל"ט ע"א גבי חסרון בכולי'.
הטומטום והאנדרוגינוס אע"פ שאין לך מום גדול מהן הרי הן פסולין למזבח מדרך אחרת לפי שהן ספק זכר ספק נקבה הרי הן כמין אחר ובקרבנות נאמר זכר תמים ונקבה תמימה עד שיהיה זכר ודאי או נקבה ודאית, לפיכך אף העוף שהוא טומטום או אנדרוגינוס פסולין למזבח. הרי הן פסולין, הכ"מ הביא ע"ז הברייתא דזבחים דף פ"ה דטומטום ואנדרוגינוס דעוף מטמאים בגדים בבית הבליעה, ופירש"י אע"פ שלא נאמר תמות וזכרות בעופות קסבר בריה בפני עצמה היא ואינה ספק זכר ספק נקבה, ומשמע מדבריו שרוצה לפרש כן דעת הרמב"ם, וכתב עוד ומ"מ יש לדון על הטעם שכתב רבינו שהרי לא נאמר זכר תמים בעוף, וצ"ל דה"ק כיון שלמדנו בקרבנות שהטומטום ואנדרוגינוס מין אחר א"כ בעוף ג"כ הם מין אחר והתורה לא הכשירה מהעוף אלא תורים ובני יונה ואלו אינם לא תורים ולא בני יונה, ודבריו תמוהים דאיך רוצה לומר בדעת הרמב"ם דסובר שהטומטום ואנדרוגינוס הם בריה בפני עצמן, שהרי כתב הרמב"ם להדיא שהן ספק זכר ספק נקבה, וגם מה שכתב דמשו"ה פסולין בעוף שמכיון שהם מין אחר אינם לא תורים ולא בני יונה הוא תמוה דגם מ"ד שהם בריה בפ"ע אינו סובר שהוא מין אחר לגבי המין וטומטום ואנדרוגינוס דשה אינו שה. אלא שהוא מין אחר לגבי זכר או נקבה, וה"נ טומטום ואנדרוגינוס דתורים או בני יונה ודאי גם הם תורים או בני יונה, רק לגבי זכרות ונקבות הם מין אחר, וא"כ קשה כיון דאין תמות וזכרות בעופות למה יפסל. ונראה דהרמב"ם סובר דאף דמעיקר דינא אין טומטום ואנדרוגינוס בריה בפני עצמה דהא אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר, וכן מטמא בלובן ובאודם וכבר פסק בפ"ב מהל' נזירות דאנדרוגינוס יש בו דרכים כאיש ודרכים כאשה ועכ"פ אינו בריה בפ"ע, מ"מ כיון דכתיב הזכר ואיכא דרשות דבעינן זכר ודאי ונקבה ודאית, וכיון דלא הוי זכר ודאי ולא נקבה ודאית, לכן לענין זה נקרא כמו מין אחר אלא דזהו לענין דיני קדשים וערכין וכמו שיתבאר בהל' י"א ע"ש, ומה דפסק דמטעם זה גם בעוף פסול אין זה מטעמו של הכ"מ דלא הוי תורים ובני יונה, אלא דמה דאמרינן אין תמות וזכרות בעופות היינו דנקבה אינה פסולה לעולת העוף אף דעולה בבהמה הוא דוקא זכר אבל חסרון שבטומטום ואנדרוגינוס דאינו זכר ודאי ולא נקבה ודאית, ואיכא קרא יתירא למעט טומטום ואנדרוגינוס דאף דבאמת הם ספיקא מ"מ מיעטן התורה מקרבן לכן נחשבין לדין זה כמין אחר, ובעופות כשרין זכר או נקבה בכל הקרבנות, אבל לא מין אחר שדינו לא כזכר ולא כנקבה.
וכן הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן פסולין אע"פ שאין בהם מום שנאמר שור או כשב או עז עד שיהיה כל מין ומין בפני עצמו לא שיהיה מעורב מכשב ועז, כי יולד פרט ליוצא דופן, והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו. הנדמה אע"פ שאינו כלאים הרי הוא פסול למזבח כיצד רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל אע"פ שיש בו מקצת סימנים הואיל והוא דומה למין אחר פסול כבעל מום קבוע שאין לך מום קבוע גדול מן השינוי. שנולד אחר שנשחטה אמו, במתני' דבכורות דף נ"ז איזה יתום כל שמתה אמו או שנשחטה אמו ואח"כ ילדה, וכתב הכ"מ ואיני יודע למה השמיט רבינו שמתה אמו, ועיין לקמן בהל' י"א שבארתי לנכון שבדיוק כתב כאן רק שנשחטה ואח"כ ילדה. כבעל מום קבוע, דברי הרמב"ם צריכים ביאור שכתב אע"פ שיש בו מקצת סימנים ומוכח דגם נדמה גמור שאין בו מקצת סימנים אינו פסול אלא משום בעל מום, וקשה דהא תניא בברייתא בחולין דף ל"ח והוא בספרא פ' אמור או עז פרט לנדמה, והרמב"ם בהל' ד' כתב למעט כלאים מדכתיב שור או כשב או עז עד שיהי' כל מין ומין בפני עצמו, וצירף הרמב"ם גם או עז למעט כלאים, ובברייתא דחולין תניא שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה, והוא תימה גדולה שלא עמדו ע"ז הנו"כ כלל. והנה לכאורה יש נ"מ מזה להלכה בעופות דאינו פסול משום בעל מום, אלא דאפשר דאין נדמה בעופות שהעוף שישבה על הביצים בודאי אינו שייך להצריך שהעוף היוצא יהיה דומה לה אלא דאפי' העוף המטלת הביצים, דלכאורה היא כאם הולד ואם מהביצה הזאת יצאה מין אחר כמו שמביצת תרנגולת יצאה אוז שייך לכאורה גדר נדמה, אלא דיש לומר דכיון דעכ"פ אין היכר על הולד הנולד מהביצה שהמטלת הביצה היתה אמו דאין שום קשר למטלת הביצה עם העוף היוצא, ורק האם הדוגרת מטפלת בולדות היוצאים, וכן כתוב והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לכן לא שייך גדר נדמה בעופות. אכן העירוני בזה דבתפארת ישראל למשניות בקונ' חומר בקודש בפ"ב אות ל"ח, מוכח מדבריו דנדמה פסול בעופות ובתפארת יעקב שם פקפק רק בכלאים אם פוסל בעופות, וגם במש"כ דאי נדמה הוא משום מום אינו פוסל בעוף יש לפקפק דהא גם בבני יונה שעבר זמנן כתב בהל' ט' שהן כבעל מום וטעמא משום דמום גדול כזה פוסל גם בעופות וכן י"ל גם בנדמה, אלא דמ"מ אינו מוכרח לדמות זל"ז דהא בטומטום ואנדרוגינוס כתב דפוסל בעופות רק משום שפסול מדרך אחרת ולא מטעם מום וצ"ע בכל זה. ועכ"פ אינו מיושב דלמה לא הביא הרמב"ם עיקר דרשא דנדמה וגם שינה סדר הדרשא דלמד כלאים משור או כשב או עז דלא כמו בברייתא דספרא דלמד כלאים משור או כשב לחוד. ונראה בדעת הרמב"ם דכיון דתנן בתמורה דף י"ז ר"א אומר הכלאים והטרפה ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין וכתב זה הרמב"ם להלכה בהל' י' וכיון דלא תנן נדמה מוכח דנדמה אין דינו כמו אלו דלא קדושים כלל ואין דינו אלא כבע"מ קבוע (ועיין מה שכתבתי שם בחילוק שבין אלו לבעל מום קבוע), וכיון דעכ"פ גם נדמה גמור שאין לו מקצת סימנים אינו חלוק לדינא מיש בו מקצת סימנים לגבי קדשים ורק גבי בכור יש חילוק דנדמה גמור אינו קדוש כלל, ויליף מקרא דאך בכור שור שיהא הוא שור ובכורו שור, ויש בו מקצת סימנים קדוש והוי מום קבוע כדאמר ר' יוחנן בבכורות דף ג' ע"ב לענין בכור על מה דתנן במתני' שם דף י"ז ע"ב, וכיון דבקדשים אין חלוק לדינא בין יש בו מקצת סימנים לאין בו מקצת סימנים וא"כ למה לי קרא דאו עז פרט לנדמה, כיון דגם בלאו הך דרשא לא עדיף מיש בו מקצת סימנים דהוי מום קבוע לפדות עליו, ולכן ע"כ צ"ל א' משתי אלה או דהך ברייתא לא סברה כר' יוחנן דהוי מום קבוע, או דהך ברייתא לא סברה כר"א בתמורה דכלאים וטרפה וכו' לא קדושין ולא מקדישין דלא חשיב שם נדמה, והך ברייתא סברה דנדמה דינו כמו כלאים ואינו קדוש כלל, ובודאי לא מסתבר דר' יוחנן פליג אברייתא דספרא, לכן צריך לומר כאופן הב' דהך ברייתא פליגא על ר"א וסברה דנדמה דינו כמו כלאים ולכן צריך מיעוטא דאו עז, וכיון דהרמב"ם פסק כר"א בתמורה על כן השמיט הך דרשא דספרא וכתב דנדמה בכל גווני נתמעט רק מפני שהוא כמו מום קבוע, אפי' אין בו מקצת סימנים, ומשום זה שינה הרמב"ם וכתב במיעוטא דכלאים גם או עז ללמוד למעט כלאים, משום דעיקר כלאים לא משכחת לה אלא מכשב ועז ולא משור וכשב שאין מתעברין זה מזה וכדאיתא בב"ק דף ע"ז ע"ב, וכן כתב כאן הרמב"ם לא שיהי' מעורב מכשב ועז, וברייתא דממעט מאו עז נדמה סברה דמ"מ אפשר למעט משור או כשב וכדאמר שם בגמ' בדף ע"ח ע"ש אבל להלכה דסובר הרמב"ם דלא נתמעט נדמה כתב גם או עז למעט כלאים.
וכן הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן פסולין אע"פ שאין בהם מום שנאמר שור או כשב או עז עד שיהיה כל מין ומין בפני עצמו לא שיהיה מעורב מכשב ועז, כי יולד פרט ליוצא דופן, והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו. הנדמה אע"פ שאינו כלאים הרי הוא פסול למזבח כיצד רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל אע"פ שיש בו מקצת סימנים הואיל והוא דומה למין אחר פסול כבעל מום קבוע שאין לך מום קבוע גדול מן השינוי. שנולד אחר שנשחטה אמו, במתני' דבכורות דף נ"ז איזה יתום כל שמתה אמו או שנשחטה אמו ואח"כ ילדה, וכתב הכ"מ ואיני יודע למה השמיט רבינו שמתה אמו, ועיין לקמן בהל' י"א שבארתי לנכון שבדיוק כתב כאן רק שנשחטה ואח"כ ילדה. כבעל מום קבוע, דברי הרמב"ם צריכים ביאור שכתב אע"פ שיש בו מקצת סימנים ומוכח דגם נדמה גמור שאין בו מקצת סימנים אינו פסול אלא משום בעל מום, וקשה דהא תניא בברייתא בחולין דף ל"ח והוא בספרא פ' אמור או עז פרט לנדמה, והרמב"ם בהל' ד' כתב למעט כלאים מדכתיב שור או כשב או עז עד שיהי' כל מין ומין בפני עצמו, וצירף הרמב"ם גם או עז למעט כלאים, ובברייתא דחולין תניא שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה, והוא תימה גדולה שלא עמדו ע"ז הנו"כ כלל. והנה לכאורה יש נ"מ מזה להלכה בעופות דאינו פסול משום בעל מום, אלא דאפשר דאין נדמה בעופות שהעוף שישבה על הביצים בודאי אינו שייך להצריך שהעוף היוצא יהיה דומה לה אלא דאפי' העוף המטלת הביצים, דלכאורה היא כאם הולד ואם מהביצה הזאת יצאה מין אחר כמו שמביצת תרנגולת יצאה אוז שייך לכאורה גדר נדמה, אלא דיש לומר דכיון דעכ"פ אין היכר על הולד הנולד מהביצה שהמטלת הביצה היתה אמו דאין שום קשר למטלת הביצה עם העוף היוצא, ורק האם הדוגרת מטפלת בולדות היוצאים, וכן כתוב והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לכן לא שייך גדר נדמה בעופות. אכן העירוני בזה דבתפארת ישראל למשניות בקונ' חומר בקודש בפ"ב אות ל"ח, מוכח מדבריו דנדמה פסול בעופות ובתפארת יעקב שם פקפק רק בכלאים אם פוסל בעופות, וגם במש"כ דאי נדמה הוא משום מום אינו פוסל בעוף יש לפקפק דהא גם בבני יונה שעבר זמנן כתב בהל' ט' שהן כבעל מום וטעמא משום דמום גדול כזה פוסל גם בעופות וכן י"ל גם בנדמה, אלא דמ"מ אינו מוכרח לדמות זל"ז דהא בטומטום ואנדרוגינוס כתב דפוסל בעופות רק משום שפסול מדרך אחרת ולא מטעם מום וצ"ע בכל זה. ועכ"פ אינו מיושב דלמה לא הביא הרמב"ם עיקר דרשא דנדמה וגם שינה סדר הדרשא דלמד כלאים משור או כשב או עז דלא כמו בברייתא דספרא דלמד כלאים משור או כשב לחוד. ונראה בדעת הרמב"ם דכיון דתנן בתמורה דף י"ז ר"א אומר הכלאים והטרפה ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין וכתב זה הרמב"ם להלכה בהל' י' וכיון דלא תנן נדמה מוכח דנדמה אין דינו כמו אלו דלא קדושים כלל ואין דינו אלא כבע"מ קבוע (ועיין מה שכתבתי שם בחילוק שבין אלו לבעל מום קבוע), וכיון דעכ"פ גם נדמה גמור שאין לו מקצת סימנים אינו חלוק לדינא מיש בו מקצת סימנים לגבי קדשים ורק גבי בכור יש חילוק דנדמה גמור אינו קדוש כלל, ויליף מקרא דאך בכור שור שיהא הוא שור ובכורו שור, ויש בו מקצת סימנים קדוש והוי מום קבוע כדאמר ר' יוחנן בבכורות דף ג' ע"ב לענין בכור על מה דתנן במתני' שם דף י"ז ע"ב, וכיון דבקדשים אין חלוק לדינא בין יש בו מקצת סימנים לאין בו מקצת סימנים וא"כ למה לי קרא דאו עז פרט לנדמה, כיון דגם בלאו הך דרשא לא עדיף מיש בו מקצת סימנים דהוי מום קבוע לפדות עליו, ולכן ע"כ צ"ל א' משתי אלה או דהך ברייתא לא סברה כר' יוחנן דהוי מום קבוע, או דהך ברייתא לא סברה כר"א בתמורה דכלאים וטרפה וכו' לא קדושין ולא מקדישין דלא חשיב שם נדמה, והך ברייתא סברה דנדמה דינו כמו כלאים ואינו קדוש כלל, ובודאי לא מסתבר דר' יוחנן פליג אברייתא דספרא, לכן צריך לומר כאופן הב' דהך ברייתא פליגא על ר"א וסברה דנדמה דינו כמו כלאים ולכן צריך מיעוטא דאו עז, וכיון דהרמב"ם פסק כר"א בתמורה על כן השמיט הך דרשא דספרא וכתב דנדמה בכל גווני נתמעט רק מפני שהוא כמו מום קבוע, אפי' אין בו מקצת סימנים, ומשום זה שינה הרמב"ם וכתב במיעוטא דכלאים גם או עז ללמוד למעט כלאים, משום דעיקר כלאים לא משכחת לה אלא מכשב ועז ולא משור וכשב שאין מתעברין זה מזה וכדאיתא בב"ק דף ע"ז ע"ב, וכן כתב כאן הרמב"ם לא שיהי' מעורב מכשב ועז, וברייתא דממעט מאו עז נדמה סברה דמ"מ אפשר למעט משור או כשב וכדאמר שם בגמ' בדף ע"ח ע"ש אבל להלכה דסובר הרמב"ם דלא נתמעט נדמה כתב גם או עז למעט כלאים.
המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטרפה וכלאים ויוצא דופן למזבח ה"ז כמקדיש עצים ואבנים, לפי שאין קדושה חלה על גופן והרי הן חולין לכל דבר וימכרו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה, ואינן כבעל מום שבעל מום יש במינו קרבן, אבל המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר ה"ז כמקדיש בעל מום עובר, וירעו עד שיפול בהן מום קבוע ויפדו עליו, וכן המקדיש מחוסר זמן ה"ז כמקדיש בעל מום עובר ואינו לוקה כמו שבארנו. השגת הראב"ד, כל קרבן שירצה, א"א מדקאמר ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה ולא אמר ויעשה מהן כל מה שירצה אלמא בשאמר הרי אלו למזבח מיירי, ולא בשאמר הרי אלו קרבן דאילו אמר הכי לא קדישי כלל, וא"כ בעל מום נמי כה"ג הוי דתנן בתמורה אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולות. הכ"מ כתב דמה שכתב הרמב"ם ואינם כבעל מום לא לענין קדישי ולא קדישי, אלא לענין מש"כ ה"ז כמקדיש עצים ואבנים קאי כלומר ואינו חייב מלקות, דחלוק מבע"מ שיש במינו קרבן והן דברי רב פפא בגמ' עכ"ד הכ"מ, ודבריו תמוהים דלזה לא צריך טעמא דאין במינו קרבן דהא כבר כתב בהל' ז' שאינו לוקה על כל הפסולין האלו שלא נתפרשה אזהרתן ור"פ אמר טעם זה שאין במינן קרבן על החילוק בין אלו לבע"מ לדין תמורה וכבר הקשה זה הלח"מ, עוד קשה יותר שאם זהו כונת הרמב"ם דאינו לוקה עליהן וחלוק מבע"מ א"כ מה שסיים אבל המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר ה"ז כמקדיש בע"מ עובר, היינו דלוקה עליהן, והא כבר כתב בהל' ז' על כל הפסולים האלו דאינו לוקה עליהן, ומה שכתב הלח"מ בעצמו ליישב דגם כונת הרמב"ם כאן הוא לדין תמורה ג"כ אינו מיושב כלל דהא זה כתב במקומו בדין תמורה וכתב שם הטעם לפי שאין במינו קרבן. והנה אדמו"ר בספרו בהלכה זו אנהירינהו לעיינין בסברתו העמוקה במה דחלוקים הני פסולים מבע"מ, דבהא דאין קדושה חלה על בע"מ יש לומר שני טעמים א' משום שאינו ראוי למזבח, ב' דכיון דכל קדשי הגוף נפדין ע"י מום, וא"כ נמצא דכשמקדישו הוי דבר שיש לו פדיה, ולכן לא מיקרי קדושת הגוף דיסוד קדושת הגוף הוא דבר שאין לו פדיה, ובזה הוכיח כאופן ב' ולא כאופן א' דהא בע"מ עובר חיילא קדושה עלי', כמבואר בבכורות דף י"ד במתני' ואם הטעם דלא חיילא קדושה על בע"מ משום שאינו ראוי לקרבן א"כ מ"ש מום עובר, ואין לומר משום דהוא ראוי לאחר שיעבור מומו דזה א"א דא"כ הוי דשלב"ל כיון דעכשיו אינו ראוי וע"כ כאופן ב' דכיון דראוי לפדיון לא הוי קדושת הגוף, ולפי"ז בהני פסולים שחשב כאן הרמב"ם דאם הי' חל עליהם קדושת הגוף אין בהם דין פדיה דהא אין פדיה אלא ע"י מום, ע"כ דמה דאינו חל קדושה עליהם הוא משום עיקר דינם דאינם ראויים כלל לקרבן, וזהו שכתב הרמב"ם ואינן כבע"מ לפי שאין במינן קרבן, ובזה ביאר מה שכתב הרמב"ם אבל המקדיש רובע ונרבע וכו' ה"ז כמקדיש בע"מ עובר, ולכאורה מה ענין הנך פסולים למום עובר אלא דעיקר הכונה דבע"מ עובר אין לו דין פדיה ולכן יש בו קדושת הגוף, ולכן גם רובע ונרבע וכו' דומין בזה לבע"מ עובר וחיילא בהו קדושת הגוף, עוד כתב בזה דאפי' אם נימא דעל בע"מ נמי אינו חל קדושה מצד עיקר פסולו ומה דחל על בע"מ עובר הוא משום שיעבור פסולו, מ"מ יש חילוק בין בע"מ לטריפה דהא בע"מ אם הקדישו ונעשה בע"מ לא פקע קדושתו וממירין בו, ובטריפה אפי' נטרף לאחר שהקדישו אין ממירין בו, וע"כ דטריפה וכן הנך אין החסרון משום חלות הקדושה לבד דהא גם נפקע קדושתן אח"כ וזהו משום שאין במינן קרבן ואי לאו חילוק זה היו דומין לרובע ונרבע דבבע"מ קבוע ע"כ יש דין מסויים דלא חיילא עליה קדושה ולכן זהו שכתב דאינן כבע"מ דדין מניעת חלות הקדושה שבבע"מ ליכא גבייהו אלא משום דלא שייכי לקרבן כלל ואפי' הקדיש ונעשה טריפה ג"כ נפקע קדושתו, וזהו משום שאין במינן קרבן. והנה אף שדברי אדמו"ר בעיקרם מאירין עינים מ"מ דברי הרמב"ם עוד אינם מיושבים, וקשה לומר דמה שכתב ואינם כבעל מום, אין נ"מ בזה כלל להלכה ורק שהם משום טעמים שונים, בין לאופן א' דבע"מ אינו קדוש קדושת הגוף משום שיש לו פדיון משא"כ בהני פסולין בין לאופן ב' דעיקר החילוק הוא דבבע"מ הוא רק משום חסרון קדושת הגוף משא"כ בהני פסולין דלא שייך בהו גדר קרבן ואפי' נתקדשו קודם שנפסלו ומשום זה חלוקים מרובע ונרבע, דעכ"פ אין בזה חילוק כלל להלכה לדין הקדש רק לדין תמורה, ואינו במשמע שהרמב"ם יכתוב ואינו כבע"מ, במה שאין נ"מ כאן להלכה בין אלו לבע"מ רק דחלוקין בהסבר מניעת חלות הקדושה, ועוד דמה זה שכתב והרי הן חולין לכל דבר, דבודאי כונתו להשמיענו כאן חדוש בעיקר דינם של הפסולין הללו. ונראה דהרמב"ם השמיענו באמת חדוש גדול להלכה דיש נ"מ ממקדיש בע"מ קבוע למקדיש הני פסולין, דבע"מ קבוע הא תנן בבכורות דף י"ד דאסורין בגיזה ועבודה קודם שנפדו וכאן כיון שכתב שהן כחולין לכל דבר ע"כ דאין בהן איסור דאם יש איסור בגיזה ועבודה לא שייך לומר שהן כחולין לכל דבר, ומה שכתב וימכרו ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה היינו דדמיהן שייכים למזבח אבל בהם עצמן אין קדושה כלל, אלא דצריך לבאר דבאמת מנין להרמב"ם לחדש זה כיון דבמתני' דתמורה דף י"ז דתנן לא קדושין ולא מקדישין אמר שמואל לא קדושין בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה, ומנלן ללמוד מהך מתני' דהן כחולין לכל דבר, דהא מה דבע"מ קבוע אסור בגיזה ובעבודה הוא משום דמיחלפא קדושת דמים למזבח בקדושת הגוף למזבח, או משום דגם קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה, כדאיתא בבכורות דף י"ד על הך מתני' דקדם מום קבוע להקדשן אסורין בגיזה ועבודה, וא"כ מנ"ל דגם הני פסולין לא אסירי בגיזה ועבודה כיון דיש בהם קדושה לדמיהן. ונראה דהנה איתא שם בתמורה דף י"ז אמר שמואל המקדיש את הטריפה צריכה מום קבוע לפדות עליו, ופריך מכלל דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומסיק אלא אימא עושה קדושה למיתה, ור' אושעיא אמר אינה אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד, ופריך ממתני' דתנן ר"א אומר הכלאים ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין ואמר שמואל לא קדושין בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה, ותניא אמר רבי וכי מאחר שאין קדושין מהיכן מקדישין אלא אי אתה מוצא אלא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה הא היתה טריפה מעיקרא לא נחתה ליה קדושת הגוף, ומשני אמר לך שמואל דילמא הך תנא סבר כל היכי דלא חזיא לגופה לא נחתה ליה קדושת הגוף, עכ"ד הגמ', וצריך להבין מאי קסבר שמואל כיון דקיי"ל דבמקדיש בע"מ מעיקרא לא צריך העמדה והערכה, וגם אם מת נפדה אחר מיתתו, וכמש"כ הרמב"ם בפ"א הל' י"א וכיון דמהך מתני' מוכח דבע"מ קבוע יש בו יותר קדושה מטריפה דהא בע"מ קבוע נעשה תמורה וטריפה אינו נעשה תמורה, וכדאמר טעמא בסוגיא משום שאין במינו קרבן וא"כ איך אמר שמואל להיפוך דאף דבע"מ קבוע נפדה לאחר מיתה משום דלא חלה קדושה על גופו וטריפה אינו נפדה לאחר מיתה, ואין לומר דשמואל באמת לא סבר כר"א דמתני' וכדמסיק בסוף הסוגיא שם דמ"מ קשה למה פריך בגמ' מברייתא דרבי, דהא היתה טריפה מעיקרא לא נחתא ליה קדושת הגוף ולא פריך מעיקר דינא דר"א דבע"מ יותר שייך לקדושה מטריפה דהא נתקדש בתמורה משא"כ טריפה. והי' אפשר לומר דשמואל סבר כתנא דבי לוי בתמורה דף ל"ג דבעל מום מעיקרו נמי בעי העמדה והערכה ואם מת יקבר, ואף דקשה לפי"ז דעכ"פ מנלן לגמ' למיפרך על הא דאמר שמואל המקדיש את הטריפה צריך מום קבוע לפדות עליו, ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, שמא סבר שמואל להלכה דלא כתנא דבי לוי ובבע"מ קבוע ליכא העמדה והערכה וגם נפדה אחר מיתה והכי נמי טרפה כן, דיש לומר דלהגמ' פשיטא דכיון דאמר המקדיש את הטריפה צריכה מום קבוע לפדות עליו, מזה גופא מוכח דחל עלי' קדושת הגוף כיון דצריכה מום קבוע א"כ הוי כמו קדם הקדשן למומן, ולכן פריך שפיר ש"מ פודין הקדשים להאכילן לכלבים, אלא דמ"מ לא ניחא דעכ"פ ר' אושעיא דקיי"ל כותי' דודאי הוא כהלכה למה ליה למימר אינה אלא כמקדיש עצים ואבנים, דהא סגי לומר דהוי כמקדיש בע"מ דג"כ קיי"ל דנפדה לאחר מיתה. לכן נראה דע"פ דברי אדמו"ר מבוארת הסוגיא היטב עפ"מ שכתב באופן א' דהחלוק בין בע"מ להני פסולין דבע"מ מה דאינו קדוש קדושת הגוף הוא משום שראוי כבר עכשיו לפדיון ומה שראוי לפדיון לא חל ביה קדושת הגוף, ומה דאינו חל קדושת הגוף בהני פסולין הוא משום עיקר פסולן ומשום שאין במינן קרבן, לכן אפשר לומר לפי ההו"א דגמ' דאי לאו הא דרבי אפשר דשמואל כר"א והוא דאף דלענין תמורה מחלק ר"א בין הני פסולין לבע"מ זהו משום דעיקר דין תמורה הוא להמיר על הקרבן, וכדחזינן דעל קדושת דמים כמו בע"מ מעיקרו לא הוי תמורה, ולכן מסברא הי' צריך לומר דגם מה שנעשה תמורה צריך ג"כ שיהי' אפשר לחול ביה גדר קדושת קרבן, אלא שריבתה תורה מקרא דטוב ברע או רע בטוב דתמורה חלה גם על בעלי מומין והיינו על הקרבן אם הי' תמים מעיקרו ונעשה בע"מ ועל התמורה אפי' להמיר על בע"מ מעיקרו, ולכן אמרינן דדוקא בבע"מ ריבתה תורה משום שיש במינו קרבן, אבל מה שאין במינו קרבן לא חל עליו תמורה, אבל כל זה בדין תמורה דצריך שיהי' בו גדר קדושת קרבן, אבל בדין הקדש שמצינו דבע"מ מעיקרו לא חל עליו קדושת הגוף כלל ואפי' מת יפדה זהו משום גדר פדיון שבו דכיון דראוי תיכף לפדיון א"א לחול עליו קדושת הגוף, אבל טריפה דאינו ראוי לפדיון מצד דין טריפה שבו לכן אף דאין בו גדר קרבן מ"מ אפשר לחול עליו קדושת הגוף לענין זה שאם מת יקבר משום שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ומבואר עכשיו מה דמתרץ בגמ' מימרא דשמואל דאמר מעיקרא המקדיש את הטריפה צריכה מום קבוע לפדות עליו וכדפריך וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מתרץ אלא אימא עושה קדושה למיתה, ולפי"ז מבואר שמיישב הגמ' מימרא דשמואל כמו דאמר דצריכה מום קבוע לפדות עליו והיינו דבלא מום אינה יוצאה בפדיון והיינו דחל עליו קדושת הגוף להצריך מום וממילא ודאי לא מהני בה מום דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים, וממילא קדוש למיתה. ומבואר לפי"ז מה דאמר ר' אושעיא ה"ז כמקדיש עצים ואבנים ולא אמר ה"ז כמקדיש בע"מ דג"כ נפדה אחר מיתה, משום דבזה גם ר' אושעיא מודה דאם הי' בטריפה קצת גדר קדושת הגוף לא הוי מהני ביה פדיון בלא מום דלא מצינו פדיון אלא ע"י מום וטריפה לא הוי מום דהא כשר באדם, וממילא אי הוי חל עליו קדושת הגוף לא הוי מהני אח"כ גם מום דהא אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים, ומה דבבע"מ פודין לאחר מיתה הוא בשביל דאינו קדוש קדושת הגוף משום גדר פדיון שבו וכנ"ל לכן אמר דהוא כמקדיש עצים ואבנים דאין בו גדר קדושה כלל. ועכשיו מבואר שיטת הרמב"ם דכיון דלא חלה בטריפה ואינך שום קדושה כלל וה"ז כמקדיש עצים ואבנים לא שייך ביה איסור גיזה ועבודה, ומדויק לשון הרמב"ם בפ"א הל' י"א גבי מקדיש מום קבוע שכתב ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות שהרי לא חלה קדושה גמורה על גופה אלא על דמיה מפני שהיתה בעלת מום קבוע, דקדק לכתוב קדושה גמורה משום דמקצת קדושה יש בה דהא אסורה בגיזה ועבודה, ואף דהוא מדרבנן מ"מ עכ"פ מדרבנן יש בה מקצת קדושה, אבל על עצים ואבנים שהקדישן למזבח ליכא קדושה כלל דהא לא שייך בהו איסור גיזה ועבודה ואינם קדושים אלא לדמיהם, ולכן אינו דומה טריפה לבע"מ גם לגבי גיזה ועבודה, דבע"מ כיון שיש במינו קרבן ותמורה חלה עליו מוכח שאפשר להתפיס בו קדושה, ורק דכיון דיש בו דין פדיון לא הוי קדושת הגוף אבל עכ"פ שייך ביה איסור גיזה ועבודה דיש בו מקצת קדושה, וכמש"כ הרמב"ם שלא חלה קדושה גמורה על גופה, אבל טריפה הוי כעצים ואבנים דלא שייך בהו קדושת הגוף כלל לר' אושעיא דקיי"ל כוותיה, ולכן אפי' לטעמא דבע"מ אסור בגיזה ועבודה משום דקדושת דמים מיחלפא בקדושת הגוף זהו דוקא בבע"מ דשייך ביה גדר קדושה בגופו ואסרו רבנן בגיזה ועבודה כמו בקדושת הגוף, אבל טריפה דהוי כעצים ואבנים לא שייך ביה כלל גדר קדושה, ולטעמא דאמר בגמ' דדמי לקדשי בה"ב דאסורים מדרבנן בגיזה, נמי מיושב דקדשי בדה"ב בבע"ח כמו חמור כיון דיש בו דין העמדה והערכה ואם מת יקבר שייך מקצת קדושה בגופן לאסור בגיזה ועבודה אבל מקדיש טריפה ליכא ביה קדושה כלל דהא הוי כעצים ואבנים, ואף דודאי גם הגיזה צריך לשום ולמכור והדמים יהא למזבח אבל עיקר איסור גיזה ועבודה ליכא במקדיש טריפה כמו דלא שייך איסור זה במקדיש עצים ואבנים, ואף דעבודה ודאי שייך לאסור מגדר הנאה מדמי קדשים דהא בקדושת דמים למזבח איכא מעילה, מ"מ אין האיסור מצד העבודה אלא מצד ההנאה מהדמים, ובעיקר באיסור גיזה שאינו מטעם הנאה אלא משום מעשה הגיזה עצמה אין איסור בכל אלו ועיין תוס' מעילה דף י"ב ע"ב ד"ה חלב, ומבוארים ד' הרמב"ם שכתב כאן הרי הן כחולין לכל דבר. והנה כל זה כתבתי ע"פ דרכו של אדמו"ר באופן דטריפה לא שייך בו גדר פדיון משום דאינו מום, אכן בפ' ב' הל' י' י"א בארתי בדעת הרמב"ם דמעיקר הדין הי' שייך גם בטריפה פדיון דהוי כמו מום רק מה דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מונע מטריפה דין פדיון, ומ"מ אין זה סותר לדברינו כאן דאף לפי"ז אפשר לבאר כדרכו של אדמו"ר דבע"מ מה דלא חל עליו קדושת הגוף הוא משום דעומד לפדיון וטריפה כיון דעכ"פ א"א לפדותו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים לכן אם הי' שייך בו קדושת הגוף מצד עצמו לא הוי דמי לבע"מ, ולכן שמואל דסבר דטריפה לא הוי כעצים ואבנים סבר שפיר דמקדיש את הטריפה קדוש למיתה, ואף דמקדיש בע"מ קבוע פודין אותו אפי' אחר מיתה לדידן דלא קיי"ל כלוי, זהו משום דבשעת ההקדש הי' ראוי לפדיון לכן לא חלה עליו קדושת הגוף, ולפי עיקר יסודו של אדמו"ר, המקדיש בע"מ שהוא טריפה אליבא דשמואל נמי קדוש למיתה, כיון דבשעת ההקדש אין בו דין פדיון ורק לדידן דקיי"ל כר' אושעיא המקדיש טריפה הוי כמקדיש עצים ואבנים דלא חלה בהם קדושה כלל. אכן מה שכתבתי מקודם דמה דאמר שמואל מעיקרא המקדיש את הטריפה צריך מום קבוע לפדות עליו ומסיק אלא אימא המקדיש את הטריפה קדוש למיתה, ובארתי דאפשר לומר דלא נדחה מה דאמר שמואל מעיקרא אלא דזהו טעמא דמילתא, דכיון דמקדיש טריפה אין בו דין פדיון מצד עצמו וחלה קדושת הגוף להצריך מום לכן ממילא לא מהני בו מום משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וקדוש למיתה, אבל לפי"מ שכתבתי למעלה דטריפה גופה הי' שייך ביה פדיון ומה דאינו נפדה הוא משום דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים א"כ ע"כ נדחה מה דאמר מעיקרא צריכה מום קבוע לפדות עליו כיון דעיקר מה דא"א לפדותו הוא משום דאין פודין וכו', ולכן ע"כ דמה דאמר אח"כ אלא אימא וכו' הוא למימר דהכי הוא עיקר מימרא דשמואל.
נמצאו כל האסורין למזבח הרי הן י"ד ואלו הן, בעל מום, ושאינו מן המובחר, ומחוסר אבר מבפנים, וטריפה, וכלאים, ויוצא דופן, ורובע, ונרבע, ושהמית האדם הנעבד, המוקצה, האתנן, המחיר, מחוסר זמן. השגת הראב"ד, ונרבע, א"א מאי טעמא לא תני יתום שנולד אחר שנשחטה אמו. הכ"מ כתב בשם הר"י קורקוס לתרץ דיתום הוי בכלל יוצא דופן דכיון שנולד אחר שנשחטה אמו אין זו לידה, וכדאמר בגמ' בפ"ב דחולין דף ל"ח אי דמתה והדר ילידתיה מכי יולד נפקא וכתב רש"י דהיינו יוצא דופן, ושם העמידו הפסוק בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים ומשום דקיי"ל א"א לצמצם השמיטו רבינו עכ"ד הכ"מ ודבריו תמוהים דלפי דבריו דנולד אחר שנשחטה אמו הוי יוצא דופן למה כתב הרמב"ם בהל' ד' כי יולד פרט ליוצא דופן תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו, והוא ממתני' דבכורות דף נ"ז איזהו יתום כל שמתה אמו או שנשחטה ואח"כ ילדה, איברא דקשה למה לא כתב שם הרמב"ם שמתה אמו וכבר הקשה זה שם הכ"מ, עוד קשה דבפ"ו מהל' בכורות הל' י"ד לגבי מעשר בהמה כתב וכן היתום שמתה אמו או נשחטה עם לידתו, עכ"פ א"א לומר דנשחטה אמו ואח"כ ילדה הוי יוצא דופן כיון דבמתני' מפורש שזהו יתום, וכן כתב הרמב"ם בעצמו, ובזה נראה לומר דאף דבגמ' דחולין אמר להדיא דמתה והדר ילידתיה הוי יוצא דופן ודוקא בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים פסול מטעם יתום יש חילוק ממתה אמו לנשחטה אמו, דבנשחטה כיון דקיי"ל מפרכסת הרי היא כחיה, וכתב הרמב"ם בפ"א הל' י"א דבע"מ שהומם אחר שהקדישו דצריך העמדה והערכה אם נשחטה קודם שתפדה ה"ז נפדית כל זמן שהיא מפרכסת, א"כ אפי' נולד לאחר שחיטה לא הוי יוצא דופן דשפיר קרינן בזה כי יולד, אבל כל זה לדין יוצא דופן אבל לגבי דין יתום מוכח ממתני' דלא מהני מה שמפרכסת אחר שנשחטה, דכיון דתנן שנשחטה אמו ואח"כ ילדה וא"א לומר דהכונה שכבר מתה קודם הלידה דא"כ הו"ל יוצא דופן וע"כ שהיא מפרכסת, ואם הכונה דנגמר הפרכוס עם גמר הלידה הו"ל למיתני זה ועוד דא"כ הו"ל ממש כמו מתה דצריך ג"כ לאוקמי דמתה עם גמר לידה, וע"כ דבנשחטה ואח"כ ילדה אין נ"מ, ואם נמשך הפרכוס גם אחר הלידה ג"כ נקרא יתום, דכיון שכבר נשחטה אין הפרכוס מוציא מדין יתום אף דפרכוס מוציא מדין יוצא דופן, דלגבי יוצא דופן דצריך שיהי' ע"ז שם כי יולד, וכיון שהיא מפרכסת ויש לה כח והיא כחיה שפיר הו"ל לידה, אבל תחת אמו לא מיקרי כיון שהאם כבר שחוטה. אלא דבאמת צריך טעמא למה לא מיקרי תחת אמו אם נשחטה אמו והיא עדין מפרכסת ולכאורה הי' אפשר לומר דכיון דתנן בבכורות דף י"ב דאין פודין פטר חמור בשחוטה אלמא דלא מיקרא שה אבל באמת זה אינו ואדרבא משם ראיה להיפוך דשם אמרינן דטעמא משום דילפינן שה שה מפסח, וביומא דף מ"ט פריך למ"ד בפרו אפי' בדמו של פר מהא דאין פודין בשחוטה, ומשני משום דגמרינן שה שה מפסח ובפסח גופיה משום דכתיב מהיות משה מחיותיה דשה, ומוכח דבלא זה הוי אמרינן דאפי' שחוט קרוי שה, אלא דיש לומר דתחת אמו שאני דאף דשה אפי' שחוט קרוי שה, אבל אמו משמע חיה ולא שחוטה, והעירוני דכן מבואר ברש"י בחולין דף קי"ג דממעט בגמ' חלב שחוטה מקרא דבחלב אמו ופירש"י דאמו משמע הראויה להיות אם ולא משנשחטה, [ואפשר עוד דבעינן לקיומי קרא כפשטיה דכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו שתהי' ראויה לשבעת ימים וכמש"כ הריטב"א בגיטין דף כ"א גבי אין כותבין גט במחובר ע"ש]. אלא שעלינו לבאר מה דלא כתב כאן בהל' ד' שמתה אמו וכן מה דבהל' בכורות גבי מעשר בהמה כתב שמתה אמו או נשחטה עם לידתו ולא כתב לשון המשנה שנשחטה ואח"כ ילדה, ובזה שלא כתב בהל' ד' שמתה אמו נראה דטעמו הוא כמו שכתב כאן הר"י קורקוס דכיון שלא אפשר אוקימתא זו דזה פירש למיתה וזה פירש לחיים להלכה כיון דקיי"ל אי אפשר לצמצם, וכבר כתבו שם התוס' דאוקימתא זו היא רק אם יבוא אליהו ויאמר שהי' בצמצום הלידה והמיתה, לכן לא הביא זה הרמב"ם רק שנשחטה ואח"כ ילדה, ומזה מבואר כדברינו דבזה לא צריך דוקא שנפסק הפרכוס ומתה עם גמר הלידה כיון דאי אפשר לצמצם, אכן מה דבהל' בכורות לא כתב כלשון המשנה וכתב שמתה או נשחטה אמו עם לידתו זהו משום דבאמת לא כתב גם כאן הרמב"ם דיתום הוי מהפסולין למזבח דהא כתב בהל' ד' וכן הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן פסולין אע"פ שאין בהם מום שנאמר שור או כשב או עז עד שיהי' כל מין ומין בפני עצמו לא שיהי' מעורב מכשב ועז כי יולד פרט ליוצא דופן והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום, וקשה למה לא כתב בתחלת ההלכה בין הפסולין שמנה גם יתום והזכיר יתום רק בדרשת הכתוב. לכן נראה דשיטת הרמב"ם דכיון דבשום דוכתא לא הזכיר התנא במתני' דיתום הוי מפסולי מזבח דהא כשנמנו במתני' איסורי מזבח בזבחים דף ע"א ובדף פ"ד ובתמורה דף כ"ח שנמנה יוצא דופן לא נמנה יתום, לכן מוכח דיתום לא הוי מאיסורי מזבח, ורק במעשר בהמה נמנה יתום במתני' בהדי יוצא דופן בבכורות דף נ"ז, וטעמא משום דכל הני דנמנו במתני' כמו רובע ונרבע מוקצה ונעבד אתנן ומחיר כלאים ויוצא דופן הויין חסרון ופסול בעיקר הקרבן דגם יוצא דופן כיון שנולד שלא בדרך לידה שיצא דרך דופן, או אפי' אם יצא דרך רחם לאחר מיתת האם הוא חסרון בעיקר הקרבן שהולד שלא יצא כדרכו אפשר שיהי' חלש יותר מטעם זה, ולכן אין זה דרך כבוד לקרבן שצריך להיות מן המובחר, ואף דשלא מן המובחר בדיעבד מרצה, אבל יוצא דופן פסלה התורה, ועכ"פ יש כאן חסרון בעיקר הקרבן, אבל יתום שנולד בדרך לידה גמורה אלא שעם לידתו מתה אמו א"כ אין כאן חסרון בעיקר הקרבן כלל ולכן אף דבמה שגילתה תורה דהקרבן פסול לא צריך שינה עליו הכתוב לעכב, אבל תחת אמו פרט ליתום אמרינן דאינו אלא למצוה דלשון והיה שבעת ימים תחת אמו הוא דגילתה התורה שהמצוה היא שיהי' הקרבן בן שבעת ימים וגם שיהי' קצת תחת אמו, אלא דבשבעת ימים אמרה תורה בפירוש ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן, אבל יתום לא גילתה תורה דהוא פסול ואינו אלא למצוה. ולכן כשמנה הפסולין בתחלת הלכה ד' לא מנה יתום דאינו פסול לקרבן והביא רק דרשת הספרא פרט ליתום, היינו דמעיקר המצוה הוא שלא יהי' יתום, ולכן כיון דקיי"ל א"א לצמצם ואם זה פירש למיתה וזה פירש לחיים יש בזה ספק יוצא דופן א"א לכתוב להלכה דזהו יתום כיון דסובר דיתום אינו פסול בדיעבד ויוצא דופן פסול בדיעבד, אבל בהל' מעשר בהמה דיתום פטור ממעשר בהמה כמו יוצא דופן וטעמא דמה דגמרינן מגז"ש דתחת תחת, קרא דמעשר בהמה דכתיב תחת השבט מקרא דתחת אמו הוא עכ"פ מיעוט דיתום אינו נכנס לדיר להתעשר ולא שייך שם לכתחלה ובדיעבד ולכן אין נ"מ דאף דמטעם ספק יוצא דופן הי' ג"כ פטור מ"מ שפיר כתב דינא דמתני' דמתה אמו עם לידתו הוא פטור גם מטעם יתום [ואולי יש לומר דיש נ"מ בזה דאיכא ב' צדדים לפטור וכמו שכתבו התוס' בעירובין דף ה' ובחולין דף כ"ח ואפשר דנ"מ אם יהי' ספק בעיקר היתום כגון שיש הכחשה אם הוא יתום או בספק בתערובות להפוסקים דספק א' בגוף וספק א' בתערובות מצטרף לס"ס, דעכשיו דיש ב' צדדים צד א' דיוצא דופן וצד א' דיתום לא יצטרך לס"ס להתיר וכמו שכתבו התוס' בכתובות דף ט' ד"ה אי למיתב דאם ספק א' אינו שקול אינו מצטרף לס"ס והאריך בזה הש"ש אכן אין טעם זה מוכרח דבל"ז ג"כ ניחא דכיון דעכ"פ אפשר לפטור גם מטעם יתום כתב לשון המשנה]. וכיון שכתב הרמב"ם כלשון המשנה שמתה אמו או נשחטה לכן כתב עם לידתו ואף דבמשנה תנן ואח"כ ילדה, משום דבמשנה קאי רק על נשחטה, אבל מתה ע"כ בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים מיירי כדאמר בגמ' בחולין, אבל הרמב"ם צריך לפרש דבריו לכן כתב עם לידתו דקאי על מתה או נשחטה והשמיענו דגם בנשחטה עם לידתו דע"פ רוב מפרכסת אחר השחיטה מ"מ הוי יתום וכמו שכתבנו דפירכוס אינו מוציא מתורת יתום, ובנשחטה עם לידתו אף דאין כאן צד פטור של יוצא דופן, דהא אם נשחטה קודם גמר לידה כיון שמפרכסת לא הוי יוצא דופן אלא יתום ויש ספק שמא נשחטה אחר לידה דהא א"א לצמצם מ"מ בספק ג"כ פטור ממעשר בהמה דעשירי ודאי ולא עשירי ספק, ובפרט דיש ב' צדדין לפטור דבין אם נגמר השחיטה קודם הלידה בין אם הי' בצמצום פטור ממעשר בהמה. ועתה עלינו לבאר השגתו של הראב"ד כאן ולכאורה אין קושייתו על דברי הרמב"ם אלא על כל המשניות שכשנמנו פסולים ויוצא דופן עמהם לא נמנה יתום, ויש לומר דזהו באמת כונת הראב"ד ולכן כתב מ"ט לא תני יתום, אכן לפי"מ שכתבתי דיתום באמת אינו פסול והוא רק מצוה ולא שנה עליו הכתוב לעכב א"כ מיושב מה דלא נמנה במתני', אבל על הרמב"ם הוא ביחוד קשה דהא מנה בין הי"ד פסולים, שאינו מן המובחר, ובזה הא כתב בפ"ב הל' ח' שאם הקריבן הורצו, וכיון שכן אמאי לא מנה גם יתום דלכתחילה אסור להקריב. לכן נראה דהרמב"ם סובר דגם לכתחלה אין איסור להקריב יתום ועיקר מה שנתמעט יתום הוא שלא להקדישו, וטעמא דכיון דאסור להקדיש מחוסר זמן, וכן דריש בספרא מקרא דמיום השמיני והלאה ירצה לקרבן מנין שאף להקדש ת"ל לקרבן, וכן כתב הרמב"ם בהל' י' דהמקדיש מחוסר זמן ה"ז כמקדיש בע"מ עובר ואינו לוקה, וא"כ מה דכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו זהו שיהי' חולין שבעת ימים וגם תחת אמו קצת ולכן אף דשבעת ימים הוא לעכובא גם לרצוי קרבן כדכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה, אבל תחת אמו לא מצינו דהוא עיכוב לדין הקרבה ונ"מ דאם הוא ולדות קדשים שא"צ להקדישן ליכא בהו דין יתום אף דאיכא בהו דין יוצא דופן, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' תמורה הלכה ח' ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן או שילדו טומטום ואנדרוגינוס וכלאים וטריפה הרי אילו יפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי לו ולא הזכיר יתום, והכ"מ הביא דברי הרמב"ם ולא כתב על זה כלום וידוע שזהו דרכו במקום שאין לו מקור מפורש על דברי הרמב"ם. ונראה דמקורו הוא מהא דתניא בתמורה דף י"א השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי דתני חדא דנאכלת לזכרי כהונה בעזרה כחטאת ותני חדא דנאכלת בכל מקום לכל אדם כחולין ומוקי בגמ' דפליגי אי ולדות קדשים במעי אמן הן קדושין או בהויתן הן קדושין וכתבו בתוס' דהא דנקט בן ארבעה חי דאילו בן ה' אינה ניתרת לר' מאיר בשחיטת אמו, והרמב"ם בפ"ד מהל' תמורה הל' ג' כתב השוחט החטאת ומצא בה בן ארבעה חי ה"ז נאכלת כבשר החטאת, שולדי הקדשים במעי אמן הן קדושים, וכתב הלח"מ דאף דבד' הרמב"ם א"א לומר כד' התוס' דהא לא קיי"ל כר"מ וגם כלו לו חדשיו ניתר בשחיטת אמו מ"מ כתב בן ארבעה לאשמעינן טעמא דבמעי אמן הן קדושים דאי בן ה' שכלו לו חדשיו אפי' אי בהוייתן הן קדושים הרי יצא לאויר העולם לאחר שחיטה, ולא משמע כדבריו דכתב הרמב"ם בן ד' רק משום זה לומר הטעם דבמעי אמן הן קדושים אלא דבאמת הוא פשוט דהרמב"ם סובר דדוקא נקט בברייתא בן ארבעה דאי בן ה' שכלו לו חדשיו הוי יוצא דופן. והתוס' שהוצרכו לומר טעם זה סוברים כהראב"ד בפירושו לתו"כ פ' אחרי דיוצא דופן אינו פסול אלא בחולין, אבל בולדות קדשים למ"ד במעי אמן הן קדושים אינו פסול משום יוצא דופן, והוכיח זה מהך דינא דשוחט את החטאת ומצא בן ד' חי דנאכלת כחטאת [ומד' הראב"ד מוכח דלא כהלח"מ דעכ"פ למ"ד בהוייתן הן קדושים פסול משום יוצא דופן] אבל הרמב"ם הא כתב להדיא דגם בולדות קדשים איכא דין יוצא דופן אף דסבר במעי אמן הן קדושים, ומוכח דמחלק בין כלו לו חדשיו ללא כלו לו חדשיו דבלא כלו לו חדשיו ניתר לגמרי ע"י האם כיון דאין לו דין קרבן מיוחד, ובפרט לפי"מ דקיי"ל עובר ירך אמו לכן ניתר גם לענין זריקה בזריקת החטאת דהוי כמו אבר מאבריה, אבל אם כלו לו חדשיו אף דבחולין ניתר בשחיטת אמו, אבל בקרבן דצריך זריקה אינו ניתר בזריקת האם כיון דהוי ולד גמור ושייך ביה בעצמו דין זריקה, לכן אף דהותר לדין שחיטה בשחיטת האם אבל זריקת האם לא מהני ביה ולא שייך בזה ההיתר של כל בבהמה תאכלו ולא עדיף מבהמה טרפה דהולד אינו ניתר בשחיטת אמו וה"נ קדשים אינם ניתרין בשחיטה לחוד וצריכים זריקה, וזריקת האם לא מהני לולד כיון דהוא ולד גמור וכבר נשחט החטאת והוא קרבן בפ"ע, ולכן ודאי צריך הוא להיות ניתר בזריקת דמו של עצמו, ובזה כבר פסלה התורה יוצא דופן. ומבואר דהך ברייתא גופה הוא מקורו של הרמב"ם דכיון דתניא בן ד' חי דמוכח דאם כלו לו חדשיו פסול מדין יוצא דופן א"כ ה"ה כל הפסולים, אבל כל זה הוא בפסול יוצא דופן דהוא פסול בעצם, אבל דין יתום אינו פסול אלא מצוה שלא להקדיש עד שיהי' שבעת ימים ותחת אמו, ובשבעת ימים כתיב ומיום השמיני והלאה ירצה, אבל ליכא דין איסור אפי' לכתחלה שלא להקריב יתום אם הוא כבר קדוש ולכן לא כתב הרמב"ם בפסול ולדות קדשים אלא דין יוצא דופן ולא דין יתום כיון דאינו אסור בהקרבה אם הקדישו, אבל מובחרים הוא איסור להקרבה כמש"כ הרמב"ם ונלמד מקרא דשמה תביאון. איברא דלכאורה קשה על יסוד זה דהא ה"נ כתוב גבי בכור שבעת ימים יהי' עם אמו ובספרא בפ' אמור וכן במכילתא בפ' משפטים למדו מהני קראי דמגלו אהדדי דיתום הוא רק כשלא הי' עם אמו אפי' שעה אחת, וגבי בכור הא קדוש מאליו וע"כ דהוא פסול בהקרבה, אבל באמת לא קשה דגבי בכור נמי נפרש שהמצוה היא שיהי' בן שבעת ימים וגם עם אמו וביום השמיני תתנו לי, והיינו שיחזיקו הבעלים הבכור שבעת ימים וגם מצוה שיהי' שעה אחת עם אמו ולאפוקי שלא ישחוט האם ביחד עם יציאת הולד אפי' באופן שלא יהי' יוצא דופן, בפרט דגבי בכור נמי מצוה להקדישו כדאיתא בנדרים דף י"ג מקרא דהזכר תקדיש, א"כ זהו המצוה שיהי' רגע אחת עם אמו ויקדישו [מדברי המנ"ח מבואר דמצוה לכתחלה להקדישו תיכף כשנולד וצ"ע דמ"ש משאר קדשים שאסור להקדיש מחוסר זמן וצ"ל כיון דבל"ז קדוש מאליו אין בזה איסור שלא להקדיש מחוסר זמן] ואף דגבי שאר קדשים ל"ש שנפרש דהמצוה היא שיהי' תחת אמו שלא ישחוט את אמו עם לידתו דהא השתא הוא חולין ואיזה מצוה יש עליו עכשיו אפי' אם יש במחשבתו להקדישו אחר שבעה ימים וע"כ דבזה המצוה היא שלא להקדיש אלא ולד כזה שהוא כבר שבעה ימים ושהי' תחת אמו בשעת לידתו, אבל בבכור נוכל לפרש דעיקר המצוה הוא שיהי' שעה אחת עם אמו. והנה זה מפורש בחולין דף קל"ו ע"ב דבקדושת בכור אין חסרון יתום דאמר שם דבכור וראשית הגז שוין שאין חילוק יתום בהן מה שאין כן במעשר בהמה דיתום אינו נוהג בו מעשר בהמה, איברא דרש"י פי' שם דבכור קדוש אפי' יתום ואינו קרב וירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לכהן, אבל הרמב"ם אינו מפרש כן דהא לא הזכיר דין יתום כלל גבי בכור ובזה א"א לומר כמו שכתוב בתשובות הרדב"ז דמה שלא הזכיר הרמב"ם יתום בין פסולי מזבח הוא משום שהוא בכלל יוצא דופן (והאריך בזה הגאון "הגדול" ממינסק בחדושיו למשניות בכורות ביתרון האור עי"ש) אבל בבכור לא יתכן זה התי' דהא יוצא דופן אינו קדוש בבכור כלל דלא הוי פטר רחם ויתום קדוש בבכור והו"ל לכתוב דאינו קרב אלא נאכל במומו, ודוחק לומר דסמך בזה על דיני איסורי מזבח כבכל קדשים כיון דבאמת לא כתב זה הרמב"ם גם בהלכות איסורי מזבח, אלא רק בהך דרשא דפרט ליתום וא"כ בכל אופן הי' לו להשמיענו דבכור אינו קרב כשהוא יתום ומוכח דבאמת סובר הרמב"ם דבכור קרב כשהוא יתום משום דליכא פסול יתום כלל בהקרבה אלא דמצוה להקדיש למזבח זה שאינו יתום, ולכן מצוה שיהי' בעת לידתו תחת אמו שלא ישחטו את אמו וישאר יתום ואתיא הגמ' דחולין הנ"ל כפשטה דבכור יתום קדוש אפילו להקרבה. איברא דלכאורה כל דברינו מופרכים מגמ' ערוכה בבכורות דף מ"ב ע"א דפריך שם, על רב חסדא שאמר דבטומטום ד"ה ספיקא הוא וקדוש מספיקא, מהא דתנן בתמורה דף י"ז הטריפה והכלאים ויוצא דופן טומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין ומשני סמי מכאן טומטום ופריך ע"ז מברייתא דתניא חמשה לא קדושין ולא מקדישין ומשני אפיק טומטום ועייל יתום ומפורש דיתום נמי לא קדושין ולא מקדישין אפי' בדיעבד, אלא דבאמת יש לומר דאדרבא מכאן ראיה להיסוד שכתבתי, דכבר תמהו על הרמב"ם שסותר משנתו, דגבי בכור פסק כרב חסדא דטומטום קדוש מספיקא ובכל הני דפריך בגמ' על רב חסדא מערכין ומשלמים ומטומאת נבלת עוף טהור ומתמורה וכו' עיי"ש, דבכל אלו תניא טומטום ואנדרוגינוס ומשני בגמ' דבכולהו סמי טומטום, והרמב"ם פסק בכל הני דטומטום ואנדרוגינוס שוין, וכבר האריך בזה הלח"מ בפ' ד' מהל' אישות וכתב שם דהרמב"ם מחלק בין בכור לכל הני, דכל הני איכא בהו קרא יתירא דהזכר ובבכור ליכא יתורא דקרא ולא סבר דדרשינן גם הזכרים ועוד תי' באופן אחר עי"ש כדי לאוקמי כל הנך ברייתות כפשטן דתני בהו טומטום, אכן לפימש"כ מיושב באופן יותר מרווח דהרמב"ם באמת הכריח שיטתו, למיתני בכל הנך ברייתות טומטום בהדי אנדרוגינוס, מדין יתום, דסובר דיתום לא נתמעט כלל בדיעבד כנ"ל והכריחו לזה משום דבשום דוכתא לא אשכחן במתני' ובברייתא דיתום פסול, רק בהך דרשא דספרא דתחת אמו פרט ליתום, ולכן בשביל זה סובר דהוא שנוייא דחיקא למיפק טומטום ולעייל יתום בכל הברייתות, ובעיקר הסברא לחלק בין בכור לאינך בדין הטומטום אף דהלח"מ ביאר כן ע"פ דרשות דהזכר אבל י"ל זה ג"כ בסברא דדוקא היכי שבא על ידי קדושת פה אמרינן דמיעטה התורה שיהי' זכר ודאי דאם אינו ודאי אצל המקדיש לא נתפסה קדושת פיו, ולכן בכל הני דמייתי בגמ' דמיירי בקדושת פה אמרינן דהזכר זכר ודאי למעוטי טומטום אף שהוא ספק בדין, אבל בבכור כיון דמאליו הוא קדוש וקמי שמיא גליא אם הוא זכר בזה לא נתמעט טומטום והוא קדוש מספק. ובזה יש לומר דבבכור ליכא לדידן קרא יתירא דדוקא קרא דהזכרים בפ' קדש לי כל בכור דכתיב וכל פטר שגר בהמה אשר יהיו לך הזכרים לד', שפיר איכא למילף לעיקר קדושת בכור, אבל הזכר דכתיב בפ' ראה הא כתוב שם הזכר תקדיש, וא"כ לא נוכל למילף מיעוט אלא לזה דמצוה להקדישו ונאמר דטומטום שאינו זכר ודאי אין מצוה להקדישו, אבל אין למעט דאינו קדוש מאליו מדין בכור, ומה דכתיב בפ' קדש לי כל בכור על כן אני זובח לד' כל פטר רחם הזכרים, לא מייתי זה בגמ' משום די"ל דאה"נ דטומטום ודאי אינו זובח אפי' אי הוי ספיקא דמספק אינו קרב למזבח, ולכן סובר הרמב"ם דרב חסדא סבר דגבי בכור ליכא הזכר יתירא, ואף דבגמ' שם דף מ"א ע"ב אמר מעיקרא דאיכא הזכר הזכרים זהו רק דחוייא בעלמא למדחי פשיטותא דלר' ישמעאל פשיטא ליה דבכור הוא, אבל לרב חסדא ע"כ באמת מוכח מהברייתא דפשיטא ליה לר' ישמעאל דא"א לאוקמי הברייתא כרבנן בתראי כיון דבבכור ליכא לדידיה הזכר יתירא. ומדאיירינן בהך דינא דיתום שמביא הכ"מ ע"ז הסוגיא דחולין דף ל"ח נבאר הסוגיא שהיא חסרה ביאור והכי איתא שם, רבא אמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה אמר רבא מנא אמינא לה דתניא שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה כי יולד פרט ליוצא דופן שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום, האי יתום היכי דמי אי דילידתיה אמיה והדר מתה לעולם תיחי ותיזל אלא דמתה והדר ילידתיה מכי יולד נפקא אלא פשיטא זה פירש למיתה וזה פירש לחיים אא"ב בעינן חיותא בסוף לידה היינו דאיצטריך קרא למעוטי אא"א לא בעינן חיותא בסוף לידה למה לי מכי יולד נפקא, ופירש"י אלא ש"מ דכל מילתא דבעי בה רבנן חיותא בעינן שיהא חיות בגמר דילה, ודברי הגמ' אינם מבוארים דמה שייך דין פירכוס בשחיטה בחולין לדין יתום שהוא פסול בקדשים. והנה הגאון מהריט"ל בס' מלבושי יו"ט ח"ב חיו"ד ביאר בזה ע"פ דברי רבינו ירוחם הובא ביו"ד סי' י"ז ס"א דבמה דאמר רבא פירכוס שאמרו בסוף שחיטה, חולקין בזה רש"י ותוס' דרש"י סובר דצריך פירכוס מעט אחר שחיטה ותוס' סוברים דסגי בפירכוס עם גמר שחיטה, וביאר לפי פירש"י דזהו דמוכיח רבא מיתום לפירכוס דסובר דמה דאסרה תורה יתום בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים היינו לומר דאכתי הוי כמו יוצא דופן וזה שגילתה תורה בדין יתום דאם אינה חיה אלא בצמצום עם הלידה הוי כמו מתה קודם גמר הלידה, ומזה מוכיח רבא מפירכוס דלדין שחיטה צריך נמי שתחיה מעט אחר השחיטה, והגאון בעל "אור גדול" בחדושיו למשניות דפוס "ראם" בבכורות פ"ט ביתרון האור הביא עיקר יסוד זה דיתום הוי בכלל יוצא דופן, מדברי הרדב"ז בחדושיו ללשונות הרמב"ם ליישב מה דהשמיט הרמב"ם כאן יתום, [אמנם כשעיינתי בדברי הרדב"ז לא מצאתי כן אלא כתב דיתום שנולד לאחר מיתה ע"כ הוי יוצא דופן ולא הזכיר דברי הגמ' דחולין דע"כ מיירי בזפל"מ וזפל"ח ואולי כונתו כדברי הר"י קורקוס דבזה קיי"ל דא"א לצמצם] ומ"מ בישוב ד' הגמ' הקשה ע"ז דעכ"פ מנ"ל לרבא להניח יסוד זה ולהוכיח על פרכוס אימא דדין יתום הוא דין מיוחד בקרבן ועיין מה שהאריך שם בזה, ועוד קשה לי דאפי' אי נימא דיתום הוא בכלל יוצא דופן אכתי מנלן למילף חולין מקדשים אימא דדוקא בקדשים גילתה תורה כן ולא בחולין. וביחוד לפי"מ שהוכחתי בדעת הרמב"ם דיתום אינו פסול בדיעבד א"כ א"א לומר דיתום הוי בכלל יוצא דופן. ונראה לבאר דברי הגמ' ע"פ שיטת התוס' דלא בעינן פירכוס אחר שחיטה דהנה רב חסדא דאמר פירכוס שאמרו באמצע שחיטה ורנב"י דאמר בתחלת שחיטה ע"כ נמי מודו שצריך שימשך החיות עד סוף השחיטה דוכי מתה עומד ושוחט אלא דסברי דכיון דמפרכסת למר בתחלת שחיטה ולמר באמצע שחיטה ימשך החיות עד אחר שחיטה, והנה פירכוס הוא קצת כח שעושה הבהמה או העוף איזו שהיא פעולה, ולענין זה הוי לידה מכח האם ג"כ כמו פרכוס וכדכתיב וכח אין ללדת ואם יצא הולד שלא בכח האם אפי' יצא דרך רחם הוי יוצא דופן, ולפי"ז הוכיח רבא שפיר דלא כהיסוד של רב חסדא ורנב"י דכשהבהמה מפרכסת בתחלת שחיטה או באמצע שחיטה ע"כ חיה עד סוף השחיטה משום דהחיות נמשך קצת אחר הכח, א"כ כשהבהמה ילדה באופן דלא הוי יוצא דופן והיינו שהלידה היתה בכח האם א"כ ע"כ היא חיה קצת גם אחר הלידה וא"כ לא הוי יתום דלענין יתום הא לא צריך כח אלא חיות שתחי' האם ויהי' תחת אמו [ולא דמי לשחוטה דא"א במציאות לחיות ולהיות אם] וע"כ לא משכחת יתום אלא כשמתה האם ממש בצמצום עם גמר הלידה, וא"כ לרב חסדא ורנב"י כבר נפסק הכח רגע קודם דאם הי' לה כח עד הגמר בהכרח שהיא חיה אחר כן, וכיון שנפסק הכח רגע קודם הלידה א"כ הו"ל יוצא דופן, ולכן ע"כ מוכח מזה דאין לחלק כלל בין כח לחיות, ובעת שיש להבהמה כח יש לה חיות ובעת שאין לה כח אין לה חיות, וא"כ ע"כ צריך שיהי' הפרכוס בסוף שחיטה שנדע ג"כ שהיא חיה באותה שעה. ולבאור לשון הגמ' צ"ל דמה דאמר רבא אא"ב בעינן חיותא בסוף לידה צריך להוסיף דלשון חיותא אינו חיות לבד אלא חיות גמור בכח שתוכל להוליד בכחה וקאי על מה שכבר הוכיח דאיירי בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים וזהו מה דאמר אא"ב בעינן חיותא בסוף לידה היינו לדין יתום ולצאת מגדר יוצא דופן בעינן חיותא והוא כח ממש שהולד יצא בכח האם ולא שיצא מעצמו, והיינו דאצטריך קרא למעוטי מדין יתום אא"א לא בעינן חיותא בסוף לידה והיינו דכשזה פירש למיתה כבר נפסק כח האם קודם המיתה, למה לי קרא דיתום מכי יולד נפקא והוי יוצא דופן ומיושב לשון הגמ' דלפי פירוש רש"י על מה דאמר אא"א לא בעינן חיותא בסוף לידה שפירש וקרא למעוטי מתה באמצע הלידה אתי, קשה דהא זה כבר הוכיח רבא דע"כ הוא בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים ומה כפל עוד רבא דבריו ואמר אא"ב בעינן חיותא בסוף לידה, אבל לפימש"כ מיושב דכאן מוכיח גם על יסוד זה שכבר הוכיח דע"כ יתום הוא בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים וע"ז הוסיף להוכיח דע"כ בעינן חיותא היינו כח עד המיתה דאם נימא דכבר כלה הכח רגע קודם, א"כ מכי יולד נפקא ומוכח דגמר הכח וגמר המיתה באין כאחד, ודבר זה אמרתי בימי חורפי להגאון בעל "אור גדול" זצ"ל בעצמו וקלסיה לפני חתנו ידידי הגאון מוהרא"ד שפירא הגאב"ד דקאוונא שליט"א. -מלואים והשמטות- מע"כ אהובי חביבי ח"א הגאון ר' אליעזר שך שליט"א ע"ד מה שכתב לי על מה שכתבתי בספרי הלכות איסורי מזבח פ"ג הל' י"א במה שדעת הרמב"ם דולדות קדשים שיצאו דרך דופן פסולים למזבח וכתבתי מקור לזה מתמורה דף י"א השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי דתנא חדא נאכלת לזכרי כהונה בעזרה וכו' וכתבו התוס' דהא דנקט בן ד' חי דאילו בן ה' חי אינה ניתרת לר"מ בשחיטת אמו אכן הרמב"ם כתב ג"כ בן ד' ואף דלא קיי"ל כר"מ וגם בכלו לו חדשיו ניתר בשחיטת אמו, ולכן כתבתי דדעת הרמב"ם דבכלו לו חדשיו ניתר לו בשחיטת אמו, ולכן כתבתי דדעת הרמב"ם דבכלו לו חדשיו הוי יוצא דופן ופסול לקרבן ולכן אינו נאכל, והקשה חביבי שהוא מפרש ברמב"ם פ"א מהל' מעה"ק הל' י"ט היתה מעוברת אע"פ שכלו חדשיו של עובר אפי' נמצא חי אינו מעלה חלבו עם חלב אמו אלא חלב אמו בלבד והרי העובר כאחד מאבריה, הרי מפורש שהולד כשר אלא שממעטינן שאין צריך להעלות חלבו של העובר ולכאורה היא פירכא שאין עלי' תשובה. אכן אחר העיון נראה דבאמת בשיטת הרמב"ם שכתב בן ד' ואף דלהלכה אין נ"מ דע"כ הוא כמש"כ, אלא דהחילוק הוא בין הקדיש מעוברת למ"ד קדושה חלה על עוברין ובין לא הקדיש מעוברת אלא שהעובר נתקדש מדין ולדות קדשים, דאם הקדיש מעוברת ויש לקרבן דין קרבן בפ"ע ממילא לשיטת הרמב"ם דיש דין יוצא דופן גם למ"ד ולדות קדשים במעי אמן הם קדושים גם עובר זה נפסל, אבל אם העובר לא נתקדש בעצמו רק ע"י דין ולדות קדשים א"כ אין לו דין קרבן בפ"ע לכן אין לו דין יוצא דופן כל זמן שלא נולד ורק אם נולד ויצא דרך דופן אז ודאי אסור להקריבו מדין יוצא דופן, ולכן בהא דהשוחט את החטאת כתב בן ד' חי משום דיש בכללן גם אם הקדיש העובר בפ"ע דאז אם כלו לו חדשיו יש לו דין קרבן בפ"ע וצריך לידה ואם לא נתקיים בו כי יולד פסול מדין יוצא דופן אבל בפ"א מהל' מעה"ק השמיענו הדין דחלב מוצא מכלל שליל דאין מקריבין חלב העובר אפילו לא הקדישו את העובר ואינו אלא מדין ולדות קדשים דאז אם שחטו את אמו ודאי העובר כשר. ובזה אפשר לבאר מה שהקשה על הראב"ד בתו"כ פ' אחרי דסובר דלמ"ד במעי אמן הן קדושים אינו פסול יוצא דופן כיון דכבר נתקדש מקודם, והוכיח זה מהא דהשוחט חטאת מעוברת ונמצא בה ולד בן ד' דלמ"ד במעי אמן הם קדושים הרי הוא קרבן ונאכל לזכרי כהונה ולא מיפסל מטעם יוצא דופן וע"ז הקשה דא"כ במקדיש עובר דקדושה חלה על עוברין אף ביוצא אח"כ דרך דופן בדין שיהי' כשר ובגמ' שם בתמורה דף י"ח מפורש שהקדיש עובר ויצא דרך דופן שפסול להקרבה. ונראה דלפ"מ שבארתי אפשר לומר בדעת הראב"ד דסובר דגם למ"ד קדושה חלה על עוברין הוא מגדר דמהני הקדושה עכשיו בשביל שיהיו ראויין להקרבה כשיולד ובגדר אם הוכר עוברה מקודשת ולכן איברא דסובר הראב"ד דלמ"ד במעי אמן הן קדושים ליכא על זה קרא דכי יולד זה דוקא בהקדישה ולבסוף נתעברה משום שהוא חלק מהאם ובזה ליכא קרא דכי יולד דעל יוצא דופן אי אפשר לחול דין קדושת קרבן לכן לא מהני גם במקדיש עובר ואח"כ נעשה יוצא דופן. דודו אוהבו איסר זלמן מלצר בענין הנ"ל מש"כ לגאון אחד מה שהעירני הדר"ג על מה שכתבתי בספרי לחלק בין יוצא דופן ליתום דיוצא דופן הוא פסול בעצם וכתבתי דאפשר שיהי' חלש מטעם זה, ותמה דמנין לנו לומר בעצמנו טעמים ובקרא כתיב כי יולד פרט ליוצא דופן תחת אמו פרט ליתום, הנה באמת שלא על דברי הרמב"ם בניתי היסוד לחדש ולומר סברות על הכתוב ולבאר דבריו עפ"ז, שהרי כתבתי שכשנמנו במשנה איסורי מזבח בזבחים דף ע"א ובדף פ"ד ובתמורה דף פ"ח שנמנה יוצא דופן לא נמנה יתום וא"כ הרי מוכח ממתני' דיתום לא הוי פסול כמו יוצא דופן, וכתבתי שם דבר מתקבל ומובן בפשיטות דיש חילוק בין המעוט דכי יולד פרט ליוצא דופן ובין תחת אמו פרט ליתום, דכי יולד כתוב בעיקר הגדרת הבהמה הכשרה לקרבן וע"ז אמרו שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה כי יולד פרט ליוצא דופן שכולם הם חסרונות בעצם הבהמה הראויה לקרבן, אבל יתום נתמעט מקרא דוהי' שבעת ימים תחת אמו וזה אינו דין במהות הבהמה וכמש"כ דעי"ז שאמו מתה אין שינוי בהבהמה אלא שמצות התורה הוא, והי' אפשר שגם מחוסר זמן לא יהי' פסול בדיעבד אלא שגילתה תורה ומיום השמיני והלאה ירצה ומבואר שמקודם לא ירצה, אלא שהוצרכתי להוסיף דיוצא דופן אפשר שיהי' חסרון וחולשה קצת בעיקר הבהמה, אבל אין זה מוכרח לפי דברי לומר הטעם, אלא שעכ"פ יוצא דופן נתמעט בסדר מהות הבהמה הכשרה לקרבן ויתום נתמעט מדין והי' שבעת ימים שצריך שיהיה רגע אחר הלדה עם אמו. אלא דבעיקר מה שכתבתי שהוא קצת חסרון בטבע בעצם הבהמה שהוא קצת זר אבל באמת הוא גמ' מפורשת בביצה דף ז' דביצים שנמצאו במעי תרנגולת אינם מגדלים אפרוחים, ובירושלמי ריש ביצה אינו דומה טעם אכילתה בפנים לטעם אכילתה בחוץ ומוכח דאפילו שהו כל הזמן הראוי דהא סתמא קתני שמותר לאוכלם בחלב אם לא היו מעורות בגידין, וזה אין לחלק בין יוצא דופן לנשחטה התרנגולת דמאי נ"מ דנשחטה התרנגולת הוי נמי כמו קרעו הבטן, דתיכף משנשחטה נעשית הביצה כמו שיצאה, וכמש"כ הרמב"ן בס' תורת האדם שער הסכנה הובא בחידושי הרמב"ן הנדפסים בלקוטים למס' יומא וז"ל, ואיכא דסבירא ליה שאין מחללין משום נפלים וכו' והיושבת על המשבר טעמא אחרינא הוא דכיון שמתה הרי הוא כילוד לאו ירך אמו הוא ולא בדידה תלי אלא חי הוא ודלת ננעלה בפניו ומ"מ נקרא טעם אכילתה בפנים ואינה מגדלת אפרוחים.
המשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות של איסורי מזבח שהן מותרין, וכן בהמה שפטמה בכרשיני ע"ז מותרת למזבח שהרי נשתנו. וכן בהמה שפטמה, המרכה"מ הביא מה שהקשה בתשובת פנ"י בחלק יו"ד סי' י"ד במה שכתב הרמב"ם בטעמו שהרי נשתנו דהא בע"ז דף מ"ט ע"א מבואר בגמ' דזה תליא בפלוגתא דזה וזה גורם ויש להוסיף דהרמב"ם בפ"ז מהל' עכו"ם הל' י"ד כתב דפרה שפטמה בכרשיני עכו"ם תאכל מדין זה וזה גורם מותר וכתב בזה המרכה"מ דבע"ז מיירי לדין איסור להדיוט דמהני הא דזה וזה גורם מותר, דמותרת להדיוט, אבל הכא לדין קרבן כיון שהכרשינים במעיה צריך לטעמא להתיר לקרבן בשביל שנשתנו, ותירוצו אינו מספיק דאם כונת הרמב"ם לומר טעם דמותר להקריבה אף שבמעיה נמצא עוד כרשיני ע"ז לא הי' לו לכתוב בהמה שפטמה בכרשיני ע"ז אלא בהמה שאכלה כרשיני ע"ז מותר להקריבה גם באותו יום. והנה בתמורה דף ל' ע"ב דאמר ר' חנינא בן אנטיגנוס כשרה שינקה מן הטריפה פסולה מע"ג המזבח ופריך הגמ' מ"ט אילימא משום דמפטמא מינה אלא מעתה האכילה כרשיני עכו"ם ה"נ דאסירא אלא כגון שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית, הואיל ויכולה לעמוד עלי' מעל"ע ומפרש רש"י דבכל שחרית ינקה מן הטרפה אף דבינתים אכלה דברים אחרים כל גדילתה הוא מהחלב, ונמצא דלפי פירש"י הוא משום שנתפטמה מאיסור וכן כתבו שם בתוס', אבל הרמב"ם בפיהמ"ש שם כתב וז"ל וזה שאוסר רחב"א כשרה שינקה הוא באותו היום בלבד שינקה לפי שיכולה לעמוד עליו מעל"ע והוא מתעכל ועד כאן לא נגמר עיכולו, אבל אם נתעכל ואפי' הי' זן אותה דרך משל בכרשינים של עכו"ם עד שהשמינה בתכלית השומן הרי היא מותרת לגבי המזבח לדברי הכל, ואין הלכה כר"א וכרחב"א עכ"ל, ומבואר דגירסתו בגמ' שהניקה חלב רותח בשחרית ולא משחרית לשחרית ורחב"א אינו אוסר אלא באותו יום דסובר שעוד לא נגמר העיכול כל היום ולא קיי"ל כרחב"א, ואם כן אם הרמב"ם הי' רוצה להשמיענו כאן הך דינא הי' לו לכתוב שמותר להקריבה באותו יום, ולא להשמיענו דין פטמה בכרשיני ע"ז דזה אינו אלא משום שנתפטמה מאיסור וזה מותר משום זה וזה גורם. והנה יש לדון בעיקר דין הכרשינים אם הם במעיה אם מהני טעמא דכתב הרמב"ם שהרי נשתנו דהא בחולין דף קט"ז ע"ב מסיק בגמ' מגירסת הרי"ף דמעמידין בקיבת כשרה שינקה מן הטריפה משום דפירשא בעלמא הוא, וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ט מהל' מאכלות אסורות א"כ מה דאמר רחב"א כשירה שינקה מן הטריפה אסורה למזבח הוא ע"כ כמשנה ראשונה קודם חזרה דלא סברה דפירשא בעלמא הוא, וא"כ יש לעיין בכרשיני עכו"ם כיון דממה דחולקין חכמים על רחב"א ולא קיי"ל כותיה יש לומר משום דלדידן החלב אינו אסור כלל דפירשא בעלמא הוא, אבל בכרשיני עכו"ם דפרש שלהם אסור כדאיתא בתמורה דף ל' ע"ב דפרש של עגלי עכו"ם אסור משום והיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו א"כ גם הכרשינים שנעשו פרש אסור הפרש בהנייה כמו הכרשינים, וא"כ מה מועיל בזה מה שהם נשתנו דהא מה דקיי"ל יש שינוי בנעבד זהו דוקא במה שאינו אסור אלא לגבוה וכמש"כ רש"י בהך סוגיא בע"ז מ"ו ע"ב גבי השתחוה לקמת חטים שכתב וז"ל אית דגרסין השתחוה לחיטין קמחן מהו למנחות וא"א לומר כן דכיון דתלוש נינהו נאסרו בהנאה להדיוט וכו', וכיון דנעשה ע"א תו מאי מהני להו שינוי לא מבעי ע"א דכתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו אפי' כל אסורי הנאה כן וכל הנעשה מהם נאסר דהא הנאה היא עכ"ל, וא"כ אי קיי"ל בעיקר דינא דרחב"א כותיה דאף שהבהמה מותרת מ"מ כיון שיש בה חלב אסור אסורה להקרבה ורק דלדידן לא קיי"ל כותיה בזה כיון שהחלב גופיה מותר, א"כ אם יש במעיה כרשיני עכו"ם לא מהני כלל טעמא דנשתנו אלא דאפשר דלא קיי"ל בעיקר דינא כרחב"א ולא משום דקיי"ל כמשנה אחרונה לגבי חלב אלא דחכמים לא סברי עיקר הך סברא דמה דיש דבר במעיה גורם לאסור הבהמה לקרבן כיון דאין מקריבין מה שבמעיה, וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם דאל"כ הי' לו לפרש כאן ובלבד שלא אכלה הכרשינים של עכו"ם באותו היום אבל עכ"פ אפי' אם נימא כן דלא קיי"ל כלל כרחב"א אינו שייך בזה ההיתר שהרי נשתנו דהא בדבר שאסור להדיוט לא מהני שינוי, רק משום כיון דהבהמה מותר אין הפרש שבתוכה אוסרה מליקרב למזבח כיון דאין הפרש קרב, וא"כ ע"כ מש"כ הרמב"ם שהרי נשתנו אין כונתו להיתר הכרשינים שבמעיה אלא לעיקר הבהמה שנתפטמה מהכרשינים וא"כ נשארה הקושיא דהא זהו מטעם דזו"ז גורם מותר ולמה ליה הטעם שנשתנו וכנ"ל. והנראה בזה בהקדם שנבאר שדברי הרמב"ם תמוהים עוד בריש דבריו במה שכתב המשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנו ונדמו לוולדות של איסורי מזבח שהן מותרין, וקשה דהא בהל' י"ג כתב דנעבדה בה עברה כשהיא מעוברת הולד אסור למזבח, ורק אם נתעברה אחר שנעבדה בה עבירה הולד כשר, והוא מהא דאמר רבא בתמורה דף ל' ע"ב בהא דפליגי ר"א ורבנן בולדות האסורים לגבי מזבח דאמר רבא מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו דר"א סבר זה וזה גורם אסור, ורבנן זה וזה גורם מותר אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין, וא"כ מה שייך הא דהמשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנו לדין ולדות של איסורי מזבח דטעמא משום זה וזה גורם מותר. והנה בע"ז דף מ"ו ע"ב איתא בעי רמב"ח המשתחוה לקמת חטים מהו למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד, אמר מר זוטרא בריה דר"נ ת"ש כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהן מותרים ותני עלה ר' אליעזר אוסר ופריך ולאו מי איתמר עלה אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין, וה"נ כי עיברו ולבסוף נרבעו דמי, ומסיק הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחידא באפה, הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא, ופירש"י, בהא דפשיט מעיקרא דקס"ד השתא דבבהמה מעוברת שרבעה או השתחוה לה עסקינן וביש שינוי בנעבד קמיפליגי, וע"ז אמר ולאו מי איתמר עלה וכו' דפליגי בזו"ז גורם אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורין ובעי למיפשט דאין שינוי בנעבד, וע"ז מחלק דהתם מעיקרא בהמה והשתא בהמה, הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא, ולפי פירש"י, אינו מוכח בגמ' דנפשט דיש שינוי בנעבד דהא דחי רק דאין לפשוט דאין שינוי משום דהתם לא הוי שינוי, וא"כ מנין להרמב"ם לפסוק בפשיטות דיש שינוי לנעבד, ולכן צ"ל דהרמב"ם סובר דלא הוי סבר מעיקרא דמה שנולד העובר הוי שינוי, וכן סובר הרמב"ם בהל' גזילה דלידה לא הוי שינוי ומה דפשיט מהך ברייתא הוא דמדמה דין שינוי לדין ולדות, והיינו דידע המסקנא דפליגי בנרבעו ולבסוף עיברו וסבר דאין הטעם משום זה וזה גורם מותר, אלא משום דולדות מותרין וילפינן מאתנן דקיי"ל כב"ה דהם ולא שינוייהם ולא ולדותיהם ומ"מ עיברו ולבסוף נרבעו אסורין דהיא וולדה נרבעו, ולידה לא הוי שינוי ולכן פשיט דכיון דאשכחן דולדות מותרין ה"נ שינוי מותר ונ"מ בהא דנימא דאין ההיתר משום זו"ז גורם, היכי דגם האב הי' אסור לגבי מזבח דליכא זו"ז גורם, ובעי למדחי דחטים ונעשו קמח דמי לעיברו ולבסוף נרבעו ודחי דלא דמי לידה לקמח, ושינוי דמי לנרבעו ולבסוף עיברו ולכן סובר הרמב"ם דקיי"ל כסוגיא דע"ז דאפי' היכי דליכא זו"ז גורם מ"מ הולדות מותרין, והטעם דפסק כסוגיא דע"ז ולא כסוגיא דתמורה הוא משום דבתמורה הוא רק טעמא באוקימתא דרבא והסוגיא דע"ז הוא מסקנא דסוגיא להלכה דפשיט מהכא דיש שינוי בנעבד ומוכח דהוא משום היתר ולדות ולא משום זו"ז גורם [וי"ל עוד דעיקר טעמא דזו"ז גורם אמר רבא אפלוגתא דר"א ורבנן בולד טריפה בחולין דף נ"ח, דהתם צריך זו"ז גורם כיון דאסור להדיוט, והגמ' בתמורה אמר זה על כל האסורין למזבח]. ומבואר מה דלא הזכיר הרמב"ם בהל' י"ג גבי נרבעו ולבסוף עיברו דההיתר הוא משום זו"ז גורם ונ"מ היכי דגם האב הי' פסול למזבח משום רובע או נעבד, דסובר דלהלכה לא צריך כאן לטעמא דזו"ז גורם אלא משום דולדות מותרין, ולכן כתב שפיר דהמשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות של איסורי מזבח והיינו דילפינן דין שינוי מדין ולדות. אלא דצריך עוד להוסיף דהרמב"ם סובר דמה דקי"ל זו"ז גורם מותר, הוא ג"כ משום דשינוי מותר דאם היינו אומרים דמה שנשתנה אסור א"כ למה יהי' מותר זו"ז גורם הא הוי כדבר שנתערב בו מחצה היתר ומחצה איסור, וע"כ דזה ודאי דדבר שנשתנה אינו דבר האסור בעצמו ואין בו איסור הקודם ממש אלא דאיסור הנאה צריך לטעמא דזו"ז גורם משום דעכ"פ הא נהנה מאיסור הנאה ובפרט בעכו"ם דילפינן דכל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו וכמש"כ רש"י בע"ז שם ולכן משום דינא דזו"ז גורם מותר אמרינן דליכא בזה גרם איסוה"נ ולא גרם ע"ז. איברא דמצינו דין זה וזה גורם מותר גם בדין איסור אכילה דהא בחולין דף נ"ז אמר בגמ' בהא דתניא ולד טריפה ר' אליעזר אומר לא יקרב לגבי מזבח ור' יהושע אומר יקרב דפליגי בשנטרפה ולבסוף עיברה דר"א סבר זו"ז גורם אסור ור"י סבר זו"ז גורם מותר ואמר ע"ז א"ה אדמיפלגי לגבוה ליפלגי להדיוט ומשני להודיעך כחו דר"י דאפי' לגבוה נמי שרי, ומבואר דגם באיסור להדיוט דלא אסור בהנאה תלוי בזו"ז גורם, אכן גם זה מיושב דבאמת הך דינא דתנן במתני' דבכורות דף ו' שהיוצא מן הטמא טמא זהו דין מיוחד דילפינן שם מקרא, והרמב"ם בפ"ג מהל' מאכלות אסורות למד דין זה מדין ביצת עוף טמא דיליף חזקיה בחולין דף ס"ד מקרא דואת בת היענה, עכ"פ בלאו קראי דיוצא מן הטמא טמא הוי אמרינן דכיון שנשתנה הוא מותר, וגם עכשיו הוא דין מיוחד, ובזה מבואר מה שהקשו האחרונים בהא דשקיל וטרי שם בגמ' בבכורות דף ו' למישכח קראי דחלב מותר ומייתי גם קראי דדברי קבלה, וקשה דכיון דמה דס"ד דחלב אסור הוא משום דליכא מידי דאתא מחי ושרי, וא"כ אי הוי חלב אסור הי' צריך להיות איסור גם לבני נח וא"כ הא כתיב בקרא באברהם ויקח חמאה וחלב, ויש להוסיף על קושיא זו דאם נימא דב"נ אסור בדבר היוצא מן החי אמאי אינו מוזהר על דם מן החי לרבנן בסנהדרין דף נ"ט דהא לא דרשי קרא להתיר דם אלא דלא דרשי כרחב"ג לאיסור, ומוכח מזה דב"נ בודאי אינו אסור בדבר היוצא מן החי וטעמא דזהו אסור מיוחד דיוצא מן הטמא טמא ולא נאמר רק לישראל, ולכן שפיר דמעיקר דין דבר האסור זה שנשתנה ואינו אותו הדבר אין בו אותו האיסור, רק דילפינן דיוצא מן הטמא טמא, ובזה שפיר אמרינן דמה דזה וזה גורם לא מיקרי דבר היוצא מן הטמא ומותר. ועכשיו מבואר דאף דבהלכות עכו"ם בפ"ז כתב הרמב"ם דינא דפרה שפטמה בכרשיני עכו"ם דמותרת להדיוט משום דזה וזה גורם מותר מ"מ כתב כאן טעמא דשהרי נשתנו משום דאם לא הי' היתר שינוי בנעבד לגבי קרבן לא הוי מהני זה וזה גורם מותר ולכן צריך לשני הטעמים, א' דין דזו"ז גורם מותר דזה ע"כ צריך לגבי להתיר להדיוט דמה שנשתנה לחוד אינו מתיר באיסור הנאה בפרט באיסור עכו"ם וכנ"ל, ב' צריך לדין יש שינוי בנעבד דגם לקרבן מותר שינוי דאי לאו דיש שינוי בנעבד לא הוי מהני טעמא דזו"ז גורם וכנ"ל, ולכן בעיקר מה דמותר להדיוט משום זו"ז גורם דבל"ז הי' ודאי אסור גם לקרבן משום ממשקה ישראל, סמך על מה שכבר כתב דין זה בפ"ז מהל' עכו"ם דפרה שפטמה בכרשיני ע"ז מותרת משום דזו"ז גורם מותר, וכאן כתב דמותרת גם למזבח משום דדבר שנשתנה מותר והוא משום דקיי"ל יש שינוי בנעבד דאי לא הוי קיימ"ל יש שינוי בנעבד לא הוי מהני היתרא דזו"ז גורם מותר וכמש"כ.