Even Ha'azel on Mishneh Torah, Creditor and Debtor Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מי שהוחזק שהוא עני וכּשר והולך בתום והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו וכו', יראה לי שאסור לדיין ירא שמים להשביעו שבועה זו וכו', וכן אני אומר שמי שהוּחזק רמאי ודרכיו מקולקלין במשאו ומתנו והרי הוא אמוד שיש לו ממון וטען שאין לו כלום וכו', שאין ראוי להשביעו אלא אם יש כח בדיין לעשותו עד שיפרע בעל חובו או לנדותו עד שיתן יעשה. כתב המ"מ שכתבו האחרונים שאין בכל ב"ד כח בזה אלא א"כ הוא ב"ד חשוב ומוחזק בחסידות וכו'. ותמה בזה הלח"מ דהא גם הרמב"ם כתב כן בפ' כ"ד מהל' סנהדרין הל' ב' שעכשיו אין לדיין לדון לפי אומד דעתו וכתב הלח"מ דהרמב"ם סמך כאן על מה שכתב בהל' סנהדרין. ונראה דיש לחלק מדין זה דכאן למה שכתב בהל' סנהדרין. דשם מיירי באופן שע"פ אומד דעת הדיין יעשה הדיין שינוי בדין. כמו מי שחייב שבועה לפטור ואמר לדיין אחד שהוא נאמן אצלו שהוא חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על התובע ויטול. וכן אם יצא שטר חוב לפניו ואמר לו אדם אחד שסמך עליו אפי' אשה או קרוב פרוע הוא יש לומר לזה לא תפרע אלא בשבועה וכן להוציא פקדון מיתומים ע"פ סימנים שכל אלו הדינים אנו משנים עיקר הדין ע"פ אומד דעת הדיין. אבל כאן אין אנו משנים את הדין. והדין הוא בדין כפי' שכופים הלוה בכל מה דאפשר. ולכן יש נ"מ לגבי אומד דעתו של הדיין דהיכי שהדיין צריך לשנות את הדין ע"פ אומד דעתו בזה סובר גם הרמב"ם שעכשיו אין לדיין לדון לפי אומד דעתו משום דזה שייך לעיקר הדין. וכיון שעכשיו אין מוחזקים הדיינים שאומד דעתם הוא כ"כ ברור אין לו רשות לשנות את הדין. אבל כאן דאיירינן בדין כפי' שב"ד מחוייבים לכוף למי שעובר על הדין. וכיון שגם עכשיו הם עכ"פ ב"ד ולהם ברור ע"פ אומד דעתם שהלוה יש לו לשלם. זה מסור להדיין בעצמו ולא בטלו ממנו חובתו לכוף למי שעובר על התורה. וכמו שב"ד צריכים לכוף למי שמגדל חיות ובהמות טמאות שלא יגדלם ואם ב"ד ידעו באומד דעתם שפלוני מגדלן אלא שהוא מחזיקם ברשות נכרי ודאי צריכים לכוף ולמנוע אותו אף שאין להם עדות ברורה. וכן כאן כיון שלהב"ד ברור באומד דעתם שיש לו לשלם יש להם רשות לכופו ולנדותו אף שיוכל לצאת מזה שיקח נכסי אשתו וישלם וכמו שכתב הרמב"ם. כיון שלהב"ד ברור באומד דעתן שאינו כן ויש לו בעצמו לשלם. ומכש"כ בתחלת דינו של הרמב"ם כשגלוי וידוע להדיין שאין להלוה שאין להשביע מתקנת הגאונים גם עכשיו דזהו פשוט.
ראובן שהיה חייב לשמעון מאה ולוי חייב לראובן מאה מוציאין מלוי ונותנין לשמעון לפיכך אם אין לראובן נכסים והיה לו שטר חוב על לוי ואמר לוי שטר אמנה הוא פרוע הוא והודה לו ראובן אין משגיחין על הודאתו שמא קנוניא הן עושין לאבד זכותו של שמעון אלא ישבע שמעון ויטול מלוי כדין כל טורף שאינו נפרע אלא בשבועה. לפיכך אם אין לראובן נכסים. כתב המ"מ מימרא בכתובות דף י"ט וכאוקימתא דאביי והוא שאין לראובן נכסים כמו שכתב הרב שאותה של ר' נתן שהזכרתי בשאין לו נכסים אחרים להשתלם ממנו עכ"ל וכתב המגיה שמה שכתב המ"מ "שכתב הרב" זהו הר"נ בהלכות שם, והוא תימה שהמ"מ לא יכתוב על הר"נ הרב ואפשר עוד היה קודם הר"נ אך באמת הוא ברשב"א בקדושין דף ט"ו ולזה בודאי כונת המ"מ שתמיד מביא דבריו, והנה הקשה הלח"מ ממה שכתב הרמב"ם בפ"ט מהל' שמיטה ויובל היה לו חוב על חבירו ויש לחבירו קרקע הואיל והוא תחת שעבודו כותב עליו פרוזבול ובגמרא אמרו דטעמא הוא משום דמשועבד למלוה ראשון מדר' נתן ואם איתא דר' נתן איירי בדלית לי' נכסי היה לו לפרש, ומדבריו משמע דאע"ג דאית לי' נכסים כיון שזה ג"כ משועבד כותבין עליו פרוזבול, ודברי הלח"מ משמע דמפרש דמה דאמרינן כותבין עליו פרוזבול היינו שמפרש להדיא שכותב פרוזבול על זו הקרקע המשועבדת, ולזה קשה לו דהו"ל לפרש דאם יש לו נכסים אין כותבין על זו הקרקע. אבל באמת אין בנוסח הפרוזבול כלל שכותב הפרוזבול על זו הקרקע, וגופו של פרוזבול הוא מוסרני לכם פ' ופ' הדיינים שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה אלא שאין כותבין פרוזבול אלא א"כ יש ללוה נכסים והשמיענו כאן שאף שיש ללוה שדה המשועבדת לחוב שיש לו על אחרים כותבין עליה פרוזבול, וא"כ מאי מקשה דהו"ל לפרש דזהו דוקא אם אין ללוה נכסים, דהא פשיטא דאם יש ללוה נכסים כותבין פרוזבול בשביל נכסים שלו, ואין לומר דכונתו אם יש ללוה מטלטלין דזה אינו דאף דכשיבואו ב"ד לגבות יגבו קודם מן המטלטלין של הלוה מ"מ אין המטלטלין של הלוה מעכבין כיון שמטלטלין יכול לכלותם או למכרם. ועיקר טעמא דאינו גובין מדר' נתן אלא כשאין ללוה נכסים היא משום שיכול לומר הנחתי וזה לא שייך במטלטלין ולכן ודאי שפיר כותבין פרוזבול על שדה שמשועבדת ללוה אף שיש ללוה מטלטלין. אלא דמ"מ זה אמת כדברי הלח"מ דהשעבוד שיש לראובן על נכסי לוי שלוה משמעון זהו אפי' אם יש לשמעון נכסים, כיון דכל טעמא שכתב הרשב"א דביש לשמעון נכסים אין גובין מלוי הוא משום דין אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין וכיון דקיי"ל בכתובות דף צ"ה דאישתדוף בני חרי טריף ממשעבדי ומוכח דלא פקע השעבוד כשמכר הלוה להלוקח בשביל שיש לו בנ"ח וא"כ גם בנוגע לנכסי לוי ג"כ הכי הוא דדוקא אם עכשיו בעת הגביה יש לשמעון נכסים, אבל אם עכשיו אין נכסים הא גובין מלוי, ואף דאפשר לומר דזהו דין חדש עתה ולא שמשועבד לראובן מקודם, אבל אין לנו מקור לומר כן כיון דדין דר' נתן הוא דאורייתא ודין אין נפרעין וכו' הוא מדרבנן וא"כ ודאי דהשעבוד על נכסי לוי יש גם כשיש לשמעון נכסים וממילא לענין פרוזבול שפיר אפשר לכתוב גם מצד נכסי לוי אלא שאין צריך לזה כיון שיש לשמעון נכסים וכמו שכתבנו. עוד כתב הלח"מ וז"ל גם בהל' אישות פכ"ב הביא ה"ה ברייתא דהרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי, אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואיתא בפ' האשה שנפלו דטעמא הוא משום דר' נתן וא"כ היה לו לפרש שם דאיירי בדלית ליה נכסי, ולכן כתב הלח"מ דאף שאין גובין מדר' נתן אם יש להלוה נכסים מ"מ שעבודו של המלוה קיים אף על השדה המשועבדת ולכן מוציאין מן היבם אף שיש להמת נכסים, ודבריו תמוהים מאד דכיון שכתב בעצמו דהטעם הוא משום דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין א"כ כשיש למת נכסים היאך מוציאין מן היבם שהי' חייב למת כיון שדין נכסי היבם כמו נכסים משועבדים, וכן כתב הרשב"א שהוא אומר לו הנחתי וכנ"ל וא"כ איך יגבו מן היבם כיון שיש נכסים של המת שהם בנ"ח ואף שיש יורשים על נכסי המת לא עדיפי מלוקח שני שלוקח ראשון אומר הנחתי וגובין מלוקח שני, לכן ודאי מיירי הך ברייתא שלא הניח המת נכסים והוא ברור, אח"כ ראיתי בש"ך סי' פ"ו ס"ק ה' שהאריך הרבה בזה וגם בדבריו יש לדון, אלא שבעיקר דינא כתב כמש"כ. המ"מ הביא דברי הראב"ד במה שטען לוי שטר אמנה או פרוע הוא והודה ראובן שאין משגיחין על הודאתו לאבד זכותו של שמעון, שאם אח"כ פרע ראובן בעצמו לשמעון ואח"כ הוציא שטרו על לוי שגובה אותו ממנו כיון שמתחלה לא האמינוהו אצל שמעון ואמרינן להשמט ממנו אמר כן, לגבי לוי ג"כ אין תופסין אותו בכך שהרי אם עמד מתחלה ולא פרע לשמעון משלו הרי מוציאין מן לוי ונותנין לו ג"כ עתה שפרע משלו גובה מן הלוה דלא גרע משמעון עכ"ל, והנה דברי הראב"ד אינם מובנים במה שכתב דלא גרע משמעון דודאי גרע דלגבי שמעון אין מאמינים הודאתו אבל לגבי עצמו למה לא יאמינו לו, ואולי דכיון דבשעה שהודה היה עומד שמעון ליפרע מן השטר א"כ ההודאה שהודה לא היתה על עצמו אלא על שמעון, אח"כ ראיתי שהרא"ש בכתובות שם הביא דברי הראב"ד וכתב ע"ז והר"ר יונה היה אומר דאם תבע בע"ח לגבות משטר זה ובא המלוה ואומר שטר אמנה זה יש לדון בזה כדברי הרב שלא אמר זה אלא לדחות את בעל חובו, אבל אם אמר המלוה בלא תביעת בע"ח נראה דלגבי עצמו נאמן ולגבי בע"ח אינו נאמן, ולשון הר"ר יונה משמע דהוא משום שלא אמר זה באמת אלא לדחות בעל חובו. אבל יש לפרש גם כמש"כ שאין זו הודאה כלל לגבי עצמו. ומה שכתב הרר"י דאם אמר בלא תביעת בע"ח נאמן צ"ע דהא זה פשיטא ואולי כונתו דהא אף שאסור לכתוב שטר אמנה מ"מ נאמן לגבי עצמו. ומ"מ לשון הראב"ד שכתב דלא גרע משמעון אינו מבואר. וזה אין לומר דכונתו דגובה מכח שמעון דהא לא פרע לשמעון בשביל לוי אלא בשביל עצמו, ואפי' אם אמר בפי' דפורע בשביל לוי הוי כפורע חובו של חבירו דפטור. ונראה דיש לומר בכונתו דכיון דאם פרע לוי לראובן מוציאין ממנו לשמעון משום שהחוב כבר נעשה לשמעון עיין בחו"מ סי' פ"ו ובקצוה"ח שם, לכן כתב דעכשיו שראובן פרע לשמעון הוי כאילו עתה חזר אליו החוב, אבל באותה שעה שאמר שטר אמנה הוא לא הי' החוב שלו דלוי היה אז חייב לשמעון ולכן לא מהני הודאתו לגבי עצמו.
וכן כל מי שיש עליו שטר חוב והודה מעצמו לאחר בחוב אחר, אם אין לו נכסים כדי שיגבו שניהם גובה בעל השטר בלבד שלא יעשו קנוניא על שטרו של זה. הכ"מ כתב וז"ל נ"ל שכונת רבינו היא שכשמחייבין אותו לתת היותר ממזונותיו אע"פ שתבעוהו אחרים והביאו עדי הלואה והוא מודה שלא פרע אין מאמינים אותו שאדם עשוי בכיוצא בזה לעשות קנוניא והאחרים נראה להם שעושין מצוה שיהי' לו במה לפרנס אשתו ובניו, אבל מי שיש לו נכסים לפרוע וכו' אילו באו אחרים ותבעוהו והביאו עדי הלואה הוה מהימנינן להו ונותנין להם אם קדמו, אבל אם מודה בעצמו אני חייב לאחרים בכי הא לא משגחינן ביה אע"פ שאח"כ באו אותם אחרים ותבעוהו וכו' וזהו מה שכתב כאן והודה לאחר מעצמו. ובהל' ה' כתב מי שנתחייב בשבועה מפני שט"ח שעליו והודה לאחרים בחובות אחרים והשיגה ידו יותר על הראוי לו לא יטול היתר אלא בעלי שטרות בלבד שמא קנוניא עושה בהודאתו על נכסיו של זה, והיינו דשם הוא אפי' בתבעוהו אינו נאמן. והנה אף שדיוק הכ"מ הוא נכון במה שכתב הרמב"ם והודה לאחר מעצמו, מ"מ קשה לחדש חידוש זה לחלק בין אם יש לו עכשיו נכסים ובין ממה שירויח אח"כ, דכיון דהטעם הוא בין כאן ובין בהל' ה' שלא יעשו קנוניא וכמו שכתב כאן ושם. ואילו באנו לדייק יש לדייק להיפוך דלפי דברי הכ"מ בהל' ה' הוי הקנוניא מצדו ומצד התובעים שתבעוהו כדי להשאיר בשביל אשתו ובניו, וכאן שמודה מעצמו הקנוניא היא רק מצדו, והרמב"ם הרי כתב להיפוך, דבהל' ה' כתב שמא קנוניא עושה וכאן כתב שלא יעשו קנוניא לכן נראה דאין מקור לחדש חידוש כזה ובפשוטו אין נ"מ דבכל גווני אינו נאמן בהודאתו לחוב לבעל השטר. עוד קשה עיקר הלכה זו, דכיון שכבר כתב בהל' ה' דין זה שאינו נאמן להודות על חוב אחר א"כ מה בא להוסיף כאן הלכה אחרת שאין בה הוספה כלל, ומה נ"מ בין ממה שירויח אח"כ ובין מהנכסים שיש לו עכשיו, ואדרבא עוד הוא ק"ו משם דשם הרי מודה קודם שהשיגה ידו יותר על הראוי לו ומ"מ אינו נאמן כ"ש כאן שמודה אחר שכבר נמצאו לו נכסים שמשועבדים לבעלי השטרות. ונראה דהחילוק בין הלכה ה' לכאן הוא בזה דשם הא מיירי לאחר שתבעוהו לדין ובי"ד חייבו אותו לשלם וגבו ממנו נכסיו שיש לו ולא הספיקו כדי החוב והשביעוהו שמא שירויח אחר כן יתר על הראוי לו יתן להבע"ח, ונמצא שכבר נעשה מעשה בי"ד בשביל בעל השטר גם על מה שירויח אח"כ ולכן שפיר אינו נאמן אח"כ להודות על חוב אחר, אבל כאן לא כתב שכבר תבעו בעל השטר לדין אלא שיש עליו שטר והוא הודה על מלוה ע"פ היה אפשר לומר דכאן ההודאה קיימת גם לגבי בעל השטר ולכן אשמעינן דאינו נאמן לגבי בעל השטר, והדין דהל' ה' לא הי' אפשר ללמוד מכאן, משום דכאן הרי הנכסים הם בעין והם בפנינו משועבדים לבעל השטר, אבל שם כיון שעוד לא הרויח היינו סוברים דנאמן להודות ולהתחייב על מה שירויח, וכמו שכתבנו דבצד זה כאן פשוט יותר, ובזה נוכל להבין מה שכתב כאן הרמב"ם והודה מעצמו ולא כתב זה שם, דשם כיון שכבר חייבוהו בי"ד ליתן לבעל השטר מכל מה שירויח אפשר לומר דניכר הדבר דמודה בחוב חדש בשביל קנוניא, אבל הכא שמודה בחוב קודם שתבעו בעל השטר שפיר נקרא זה מעצמו והיינו שאינו כלל בקשר עם זה שהוא מחוייב לבעל השטר ומ"מ אינו נאמן.
הרב שלוה מעבדו ואח"כ שחררו או לוה מאשתו ואח"כ גירשה אין להן עליו כלום שכל מה שקנה עבד קנה רבו וכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה אלא אם הביאה ראיה שהם מנדונייתה. אין להן עליו כלום, כתב המ"מ בשם הרשב"א דדוקא מעות טמונים אבל מעות שאינם טמונים חייב לפרעם, וכתב המ"מ דאין זה דעת רבינו שלא חילק, וכתב הכ"מ שכן כתב בספר התרומות שבין טמונים בין שאינם טמונים אין להן עליו כלום דאנן סהדי שלא נשתעבד להם דלא ניחא ליה למיהוי עבד לוה. אכן בפכ"ב מהל' אישות הל' כ"ט חילק הרמב"ם גבי המוכר קרקע לאשתו בין מעות טמונים למעות שאינם טמונים, והוא מפורש להדיא בב"ב דף כ"ב, אלא שכתב דאם המעות טמונים לא קנתה הקרקע וילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות ועמד שם בזה המ"מ וכתב המ"מ בטעמו לפי שהאשה נאמנת לומר על מעות שבידה שנתנו לה במתנה וכיון שכן אע"פ שהן עתה ביד הבעל כיון שהיא לא נתנתן לו אלא על דעת המכר לא הורע כחה בכך שהרי כשהוציאתן מרשותה היתה סבורה שיהיה לה שדה תחתיהן, וכתב עוד וז"ל והוצרכתי לכתוב בזה מפני שרבינו כתב פ"ב מהל' מלוה הבעל שלוה מאשתו ואח"כ גירשה אין לה עליו כלום שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה אא"כ הביאה ראי' שהן מנדוניתה והכרח הוא שהוא ז"ל יחלק בין הקונה ממנו שדה ובין המלוה אליו חדא שכאן חלק בין מעות טמונים למעות שאינם טמונים ושם לא חלק ועוד שכאן כתב אפילו טמונים ילקח בהן קרקע ושם כתב אין לה עליו כלום והטעם שכל שהלותה לו יצאו מחזקתן והרי הן ביד הבעל וחוששין שמא משלו הן שאל"כ לא היה לה להלוותן לו אלא שיקח מהן קרקע אבל בקונה ממנו שדה סבורה היתה שהמקח קיים ולפיכך לא אבדה זכותה כך נראה לי לדעת רבינו עכ"ל והביא דעת הרשב"א שאינו מחלק בזה וציין לדבריו כאן, ועיין בלח"מ שם שהאריך הרבה בזה. והנה נמצא אתי בפנקסי מועתק מכת"י אדמו"ר הגר"ח הלוי זצ"ל שנתן לי בעצמו פנקסו להעתיק ממנו אבל לא אזכור אם זהו לשונו או שהעתקתי התוכן וז"ל, גבי לגלויי זוזי פסק גבי מכירה דוקא מעות טמונים וגבי לוה מן האשה דאפי' אינם טמונים, כן גבי מכירה פסק דהמעות שלה וגבי לוה דפטור לגמרי ויישב במש"כ גבי מוכסין (הכונה לדברי הרמב"ם פ"ה מהל' גזילה הל' י') מפני שזו כמכירה וחזקתה שנתיאשו הבעלים ממנה וגם אינו יודע בודאי שזו גזילה, דמכירה צריך שיהי' יאוש ושינוי רשות אך מ"מ הי' לו להתחייב דמים ע"ז כתב דאינו ידוע ואף שנמצאו הבעלים מ"מ אולי מכרום ואף דאין להגזלן חזקה (כיון שחזקתו בכך) זהו על החפץ אבל אם לא נשאר כ"א מעות לא נשאר כ"א ספק לפטור וזהו ג"כ כאן דאף דאין לה חזקה מ"מ הוי ספק ולכן גבי מכר דהוי מקח טעות הוי תפיסה מספק דאינו כלום (היינו מצד הבעל) אבל אם לותה לו דלא נשאר כ"א חיוב פטור מספק וזה החילוק בין טמונים שכתבו התוס' דלא שייך לומר שרצה להוציא משום שחייב לשלם ולא שייך זה אלא במכירה דדוקא בטמונים כדי שיאכל הפירות אבל שלא בטמונים כיון שחייב לשלם לא, אבל בלוה כיון שפטור אין נ"מ. ע"כ מועתק בפנקסי. ובעיקר תירוצו של אדמו"ר שדימה זה במה שביאר דברי הרמב"ם גבי לקח מן המוכסין יש לדון דשם אנו דנין אם יש לחייבו דמים ואנו אומרים דמספק אין לחייבו כיון שלא הוחזקו הבעלים שהוא שלהם ושודאי לא מכרום, אבל כאן גבי האשה כיון שהמעות היו ביד האשה וכתב גבי מכר שכיון שהמכר בטל אין לתפוס ממנה מספק דשמא הם של האשה א"כ גבי לוה נמי אמאי פטור הבעל שלקח מעות האשה שלא הי' לו זכות לתפסן מספק, וצ"ל דכונתו דגבי מכר נתנה לו המעות לקנות עבורם השדה וכיון שלא קנתה השדה נשארו המעות שלה ואנו דנין כמו שהם בעין אצל הבעל ומחויב להחזירם אבל גבי לוה כיון שהאשה נתנה לו המעות והם שלו אין אנו צריכין כלל לומר שבאותה שעה שנתנה לו המעות נתבטלה ההלואה והיו גזל בידו אלא שעכשיו אנו דנין אם יש עליו חוב לשלם או אין עליו חוב לשלם דהלואה אין פירושה שהוא דוקא באופן שמתחייב הלוה תמורת ההלואה אף שדין התורה הוא כן שהלוה מחוייב לשלם אלא פירושה שמאמין המלוה להלוה שישלם לו בזמנו וא"כ ה"נ גבי הבעל יתכן שבאותה שעה חשב לפרוע לה ההלואה ואין זה מקח טעות באותה שעה ורק שעכשיו אנו דנין אם נחייבו מספק אבל גבי מכר ודאי פירושו שהלוקח יקנה הדבר הנמכר וכיון שמספק אינו קונה נשארו המעות בחזקת הקונה ומספק לא יוכל הבעל לתפוס המעות. והנה קוטב תירוצו של המ"מ הוא דבלוה מן האשה יש הוכחה שאין המעות שלה שאם היו שלה לא היה לה להלוותן לו אלא שיקח מהן קרקע, וסברת המ"מ צריכה ביאור דלמה נימא סברא דלא הי' לה להלוותן לו וכי אשה אינה צריכה להלוות לבעלה, ונ"ל דכונתו דכיון דיש מקום לחשוש שיאמר אח"כ שהמעות שלו לכן לא היה לה להלוותן לו, אבל כשקונית ממנו קרקע בעדים וסבורה היא שהמקח קיים ונעשית הקרקע בחזקתה אינה חוששת, ודרכו של אדמו"ר היא דלעולם הוי ספק בין במכר בין בלוה אלא דבמכר לא מהני שיתפוס מספק ובלוה פטור וכמו שביארנו. ובאופן אחר נראה לבאר דברי הרמב"ם ומשום דבלשון הרמב"ם לא משמע דהוא מדין ספק דהא כתב שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה, והנה עיקר דברי הרמב"ם סותרים לזה שכתב בהל' אישות דכאן כתב שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה לגבי זה שאין לה עליו כלום כשלוה ממנה ומוכח דאנו חושבין המעות שהם שלו לגמרי, ושם כתב בהל' ל' הרי שנמצא מעות או מטלטלין ביד האשה היא אומרת במתנה נתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הם והם שלי הרי זו נאמנת ויש לו להחרים על מה שטוענת דבר שאינו כן וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואם אמרה על מנת כן נתנו לי על מנת שלא יהי' לבעלי רשות בהן אלא אעשה בהן מה שארצה עליה להביא ראיה שכל ממון שנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה, וכבר עמד הלח"מ שם על זה וכתב דמה שכתב כאן הרמב"ם שכל ממון שנמצא ביד האשה אין הכונה בזמן שהם בידה דבזה הא כתב בהל' אישות דאינם בחזקת הבעל אלא על אכילת פירות, אלא דכאן כונתו במה שכתב שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה היינו על אחר שכבר הוציא אותן מידה וכמו בלוה מן האשה שהם כבר אצל בעלה בזה אמרינן שהם בחזקת שהיו של בעלה, אבל לשון הרמב"ם אינו מכוון כלל עם פירושו של הלח"מ. ונראה דהחלוק הוא בין מה שכתב כאן ובין מה שכתב בהל' אישות דשם הא מיירי שנמצאו מעות בידה והיא טוענת שהם שלה שנתנו לה מתנה, והוא טוען שממעשה ידיה הן, ובזה שפיר אנו אומרים שהיא נאמנת משום דאם הם ממעשה ידיה הרי הם אצלה עכשיו בגנבה כשאינה רוצית למסרה לבעלה ואחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן ולכן נאמנת בטענתה שהם שלה, אלא דמ"מ אינה נאמנת לטעון שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן אלא שמה שתרצה תעשה משום דעל זה אינה מוחזקת כלל שאין בחזקתה במה שמחזקת הממון ראיה שלא יהיה לבעלה רשות בהן, וכיון שכל מה שהיא נאמנת אף בצירוף מה שאמרנו דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן הוא רק בשביל שנמצאו המעות ברשותה ולכן על זה שלא יאכל הבעל פירות אין לה חזקה כלל, אבל כאן הא לא מיירי הרמב"ם שבשעה שלוה מאשתו אמרה שהמעות הם שלה ואפשר המעות הם בידה על מזונותיה להבא שאף שאינה יכולה לכופו שיתן לה מזונות על להבא אא"כ הולך למדינת הים מ"מ כשנותן לה מזונות על להבא תוכל לזכות בהם וה"נ אם אמר לה שמעשה ידיה יהיו על מזונות של להבא, וא"כ הבעל שלוה מאשתו סתם אינו מוכרח שנפרש שהיא טענה בזה שהממון הוא שלה וכן שהוא הסכים במה שלוה הימנה שהמעות הם שלה ואפשר הם שלה רק על מזונות ועל אופן זה לוה הימנה שיפרע לה ותיזון מהם, אבל זהו דוקא גבי לוה מן האשה, אבל מכר לאשה קרקע מוכח מזה שהמעות הם שלה והיא קנתה הקרקע שתהיה הקרקע שלה ובזה הוי כמו שטענה כשהוציאה המעות מידה שהם שלה ובזה נאמנת שילקח בהן קרקע והבעל יאכל פירות משום דעל יותר מזה אין לה חזקה. ובזה שכתבתי שאפשר שנתן לה הבעל מעות על מזונות או שאמר לה שיהיו מעשה ידיה בידה על מזונות מבואר מה דתניא בברייתא וכן כתב הרמב"ם לוה מן האשה וגירשה וכן לוה מן העבד ושחררו, דלמה צריך לומר שגירשה וכן ושחררו ולמה יהי' להן עליו כלום קודם הגירושין והשחרור ולפימש"כ מבואר דקודם הגירושין נאמנים לפחות לטעון שהמעות הם שלהם על מזונות שלהבא דאף דבסתמא המעות של האשה הם של בעלה והמעות של העבד הם של רבו אבל זה אפשר שעכ"פ הם אצלם ליזון מהם וע"ז הם מוחזקים, ולכן נקט דוקא וגירשה וכן בשחררו, אלא דכ"ז הוא בסתמא אבל אם טוענת האשה בפירוש שהמעות הם שלה מהני חזקתה מה שהיא מוחזקת בהמעות עם טענת ברי שלה שהמעות הם שלה בין כשטוענת שהם מנדוניתה ובין כשטוענת שנתנו לה מתנה אלא דלא מהני טענתה רק שילקח בהן קרקע והבעל יאכל פירות וכנ"ל. אלא דלכאורה אכתי אינם מיושבים דברי הרמב"ם כאן לפי"מ שכתבנו דאם טוענת האשה כשהמעות בידה שהם שלה נאמנת וכמפורש בדבריו בהל' אישות וא"כ איך כתב כאן וכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה אלא אם הביאה ראי' שהם מנדוניתה, והא לפי דברינו גם בטענה נאמנת ולמה הצריך הרמב"ם שתביא ראיה, ונראה דצריך לפרש דברי הרמב"ם במה שכתב אא"כ הביאה ראיה דזה קאי על עיקר ההלכה וזה פירושם של דברים הרב שלוה מעבדו וכו' או לוה מאשתו וכו' אין להן עליו כלום - שכל מה שקנה עבד קנה רבו וכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה - אלא אם הביאה ראיה שהן מנדוניתה, והיינו שמן תיבת שכל עד תיבת בעלה הוא טעמא דמילתא, ואח"כ כתב על עיקר ההלכה אלא אם הביאה ראיה שהן מנדוניתה וזה קאי כבר על שעת הד"ת שאם הביאה ראיה שהן מנדוניתה אז מחויב להחזיר לה, ומה שלא כתב אלא באשה ולא כתב כן על עבד אם הביא ראיה שנתנו לו שיוציא המעות רק לצרכיו יש לומר דא"כ אין המעות שלו אלא להוציא לצרכיו וא"כ לא היה לו רשות להלוות המעות להאדון ולכן נאמר שאף שנתנו לו מעות באופן זה אבל אלו המעות אינם מזה שנתנו לו אלא מעות של האדון, וזה אינו מצוי שיהיו עדים על אותם המעות ממש. והנה הלח"מ הקשה על המ"מ שמחלק בין מכר לאשתו ללוה מאשתו דבקנתה סבורה היתה שהמכר קיים ולכך הוציאה מידה, אבל בהלותה לבעלה כיון שהוציאה המעות מידה חוששין שמא משלו הן שאל"כ לא היה לה להלוותן לו אלא שיקח מהם קרקע, והקשה הלח"מ דהא בגמ' פריך על מ"ד המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות מהברייתא דלוה מן האשה וגירשה אין לה עליו כלום לאו משום דלגלויי זוזי הוא דבעי, ומתרץ דשאני התם דלא משוי נפשי' עבד לוה לאיש מלוה, ולד' המ"מ הא לא קשה כלל ממלוה למכר, דמלוה כיון שהוציאתן מידה חוששין שמא משלו הן, וזה קשה גם לפי"מ שתירצתי לחלק בין מלוה למכר דמאי פריך בגמ' ממלוה למכר. וכתב הלח"מ ליישב דמה דאמר בגמ' שאני התם דלא משוי נפשי' עבד לוה הכונה דגבי לוה ודאי לא שייך טעמא דלגלויי זוזי שלא היה משים עצמו לוה משום כך אלא ע"כ טעמא דכיון דהוציאה חוששין שמא של בעל הן, והנה אף שכתב הלח"מ דנ"ל בדוחק, אבל לדעתי אף בדוחק לא ניתן ליאמר, שמלבד שלפי דבריו לא אמר המתרץ שום טעם לחלק בין מלוה למכר ועיקר חסר, גם לבד זה עיקר סברתו לומר דשייך לומר לא משוי נפשיה עבד לוה היכי דבעי לגלויי זוזי ואינו חושב לפרוע לה א"כ איזה עבד לוה הוא. ונראה ליישב לפי ד' המ"מ דאף דמעיקרא לא הוי סבר בגמ' לחלק בין מכר ללוה מטעם המ"מ דלא היתה מלוה לו שהיתה חוששת שמא לא יפרע לה, ודוקא גבי מכר משום שחשבה שהמכר יהי' קיים ולכן הוי סבר דטעמא דלוה מן האשה דפטור הוא משום דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי וע"ז משני שאני התם דאיכא סברא דלא משוי נפשי' עבד לוה ולכן אמרינן דלגלויי זוזי הוא דבעי אבל לפי"ז ע"כ הברייתא דוקא במעות טמונים וגבי מכר גם מעות טמונים לא מהני והמכר קיים, אבל למסקנא דמסיק רבא דבמעות טמונים לא קנתה וא"כ ע"כ כל גדולי האמוראים רב ור' יוחנן ור' אלעזר ור' חייא בר אבין דאמרי דהמוכר שדה לאשתו קנתה מיירי בשאינם טמונים וכיון דאמרי בסתמא ע"כ דבסתמא הוא בשאינם טמונים וא"כ כיון דתניא בסתמא לוה מן האשה וגירשה אין לה עליו כלום ע"כ דגם בשאינם טמונים פטור וא"כ לא הוי טעמא משום דלא ניחא ליה דליהוי עבד לוה לאיש מלוה דזהו רק טעם על דעתו ורצונו וזה שייך במעות טמונים דנימא שרצה לגלות המעות אבל בשאינם טמונים הא לא שייך לומר שרצה לגלות וא"כ איזה חילוק יש בין מכר למלוה דממ"נ אי אמרינן דהמעות שבידה הם שלה למה לא יתחייב גבי לוה ומה מהני סברא דלא ניחא לי' דלהוי עבד לוה ואם חזקתן שהן של בעל למה מהני המכירה וע"כ דלמסקנא לא ס"ל סברא דלא ניחא לי' דלהוי עבד לוה לאיש מלוה אלא דלגבי לוה יש לנו ראיה שהמעות אינם שלה דאם היו שלה לא היתה מלוית לו, ובאופן זה נאמר לפימש"כ דכיון דלמסקנא ע"כ דהברייתא דלוה מן האשה איירי במעות שאינם טמונים וא"כ לא שייך למיתלי טעמא בסברא דלא ניחא ליה דהא אנן דיינינן אם המעות שלה או שלו ומה מהני דעתו, וע"כ דעיקר החילוק הוא דבלוה כיון שלא טענה מפורש שהמעות הם שלה מחזיקינן בסתמא שהם שלו אבל במכר דהוי כמו שאמרה בפי' שהמעות שלה מעמידים אותם בחזקתה ובמעות שאינם טמונים קנתה ובמעות טמונים דאיכא סברא דלגלויי זוזי הוא דבעי לא קנתה אבל המעות הם שלה וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות.