Even Ha'azel on Mishneh Torah, Creditor and Debtor Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
נשך ומרבית אחד הוא שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, ולהלן הוא אומר נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך, ולמה נקרא שמו נשך מפני שהוא נושך שמצער את חבירו ואוכל את בשרו, ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. הלח"מ הקשה דמהברייתא לא מוכח אלא להביא איסור נשך באוכל ורבית בכסף, אבל שיהיה רבית ונשך חדא מילתא לא משמע מהך ברייתא, והאריך בזה הלח"מ ונשאר בקושיא, ונראה דאין כונת הרמב"ם דנשך ותרבית אחד הוא בפי' הלשון דזה א"א שהרי ודאי נשך הוא מה שנושך הלוה וכמו שכתב הרמב"ם, ותרבית הוא ודאי מה שמתרבה אצל המלוה, ומה שכתב הרמב"ם אחד הוא היינו שאין חילוק בדין בין נשך ותרבית ועל מה שעובר בנשך עובר בתרבית, ולא חלקן הכתוב אלא לעבור בשני לאווין, והוא פשוט.
כדרך שאסור להלוות כך אסור ללות ברבית שנאמר לא תשיך לאחיך מפי השמועה למדו שזו אזהרה ללוה כלומר לא תנשך לאחיך, וכן אסור להתעסק בין לוה ומלוה ברבית, וכל מי שהיה ערב או סופר או עד ביניהן ה"ז עובר בלא תעשה שנאמר לא תשימון עליו נשך זו אזהרה אף לעדים ולערב ולסופר הא למדת שהמלוה ברבית עובר על ששה לאוין, לא תהיה לו כנושה את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, אל תקח מאתו נשך ותרבית לא תשימון עליו נשך ולפני עור לא תתן מכשול ערב ועדים וכיוצא בהן אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך וכל מי שהיה סרסור בין שניהם או שסייע אחד מהן או הורהו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול. והלוה עובר בשנים, המ"מ הקשה למה לא חשיב לאו דלאחיך לא תשיך דחשיב בגמ' ונשאר בצ"ע, אמנם המגיה העיר דברי"ף ורא"ש לא הוזכר ולאחיך לא תשיך, אבל עכ"פ צריך ביאור למה לא נחשב גם לאו זה, אלא שהוא פשוט שכבר כתב הרמב"ם בסה"מ בשורש ט' שאין למנות כפלי האזהרות אא"כ כל א' מהם לענין אחר או שמפורש בחז"ל שלוקה על כל אחד מהם, ומצאתי שכבר כתב כן במרכה"מ בפ"ח מהל' עבדים וציין כאן לדבריו שם אלא שדבריו תמוהין שכתב וז"ל ועפ"ד מהל' מלוה הל' ב' והמ"מ נדחק שם וכן הלח"מ ורבינו לשיטתו דאין למנות לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך בתרתי שהם בחד לישנא אפי' בלוה וכ"ש במלוה דלא שייך כלל לא תשיך עכ"ל. והוא סבור דלאחיך לא תשיך קאי בלוה כמו לא תשיך לאחיך והוא טעות בשיטת הרמב"ם דאף דהגמ' בדף ע' הוי סבר לומר כן אבל הרמב"ם כתב להדיא בפ' ה' הל' א' ומצות עשה להשיך לעכו"ם שנאמר לנכרי תשיך, ומפי השמועה למדו שזו מצות עשה וזהו דין תורה, וא"כ לאחיך לא תשיך נמי קאי במלוה והמ"מ כתב שם דזהו דלא כהסוגיא, וכבר הביא שם הלח"מ מדברי הר"נ דלמה דמשני רבינא הכא בת"ח עסקינן הדרינן למאי דסבר לא תשיך לא תישוך, וא"כ לא תשיך לאחיך לא שייך להא דלאחיך לא תשיך דזה בלוה וזה במלוה, אלא דלא צריך לזה דאף דאינו בלשון אחד עם את כספך לא תתן לו בנשך מ"מ כיון דהוא ענין אחד לא נמנה כל אחד, וכמו שכתב לענין ציצית שאף שנכפל בו לשון צווי חמשה פעמים ועשו להם ציצית והי' לכם לציצית וכו' ומ"מ אינה אלא מצוה אחת, וכן יש שם בדבריו עוד דמיונות שאינם בלשון אחד, וא"כ פשוט דלא נמנה ולאחיך לא תשיך כיון שהוא ענין אחד עם את כספך לא תתן לו בנשך ורק נשך ומרבית אמרו להדיא דהם שני לאוין וכמש"כ הרמב"ם.
אע"פ שהמלוה והלוה עוברים על כל אלו הלאוין אין לוקין עליו מפני שניתן להשבון שכל המלוה ברבית אם היתה רבית קצוצה שהיא אסורה מן התורה הרי זו יוצאה בדיינין ומוציאין אותה מן המלוה ומחזירין ללוה ואם מת המלוה אין מוציאין מיד הבנים. אע"פ שהמלוה והלוה. בגמ' אמר אפלוגתא דר' יוחנן ור"א אי רבית קצוצה יוצאה בדיינין תנאי היא דתניא ר"נ ור"א פוטרים את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה מאי קום עשה לאו משום דאמרינן להו קומו אהדורו מכלל דת"ק סבר לאו בני אהדורי נינהו לא מאי קום עשה לקרוע שטרא, ולפירש"י לפי"מ דדחי הוא כר' יוחנן ולפי' תוס' הוא כר"א והרמב"ם הא פסק כר"א דיוצא בדיינין ומשום דרב ספרא אמר הכי, ולפי"ז פסק הרמב"ם כר"נ ור"א ועכ"פ הי' להרמב"ם לכתוב המלוה והערב והקשה זה הלח"מ ואחר שהאריך העלה דודאי הרמב"ם פסק כר"נ ור"א אלא שלא הוצרך לכתוב הערב דהוא כ"ש מהמלוה וכתב רק הלוה שהוא חידוש ותירוצו קשה מאד דאם באמת פטורו של הלוה הוא חידוש א"כ מנ"ל להרמב"ם לחדש כן כיון דבברייתא לא הוזכר אלא הערב, איברא דבש"מ הובא דהריטב"א כתב דיש מוחקין הערב, אבל עכ"פ הלוה לא הוזכר בשום גירסא, והיא תימה גדולה. והנראה בדעת הרמב"ם דהנה בברייתא תניא מפני שיש בהם קום עשה והוא מדין לאו הניתק לעשה וכן פירש"י להדיא, אבל הרמב"ם כ' מפני שניתן להשבון וכבר כתבנו דיש בזה חילוק דלאו הניתק לעשה קיי"ל קיימו ולא קיימו וא"כ אם נטל רבית מן הגר ומת הגר חייב מלקות אבל לאו הניתן לתשלומין כבר כתבנו דאין לוקין עליו כלל, ולכן י"ל דבברייתא אמרי ר"נ ור"א בדוקא משום לאו הניתק לעשה ומשום זה לא הזכירו לוה דעל הלוה ודאי ליכא עשה ליקח חזרה הרבית מן המלוה דהעשה דוחי אחיך עמך ודאי אינה אלא על המלוה ואם היינו אומרים דהמלוה לא קנה הרבית וכמו בדין גזל הי' אפשר לומר דהמצוה הוא גם על הלוה ליקח חזרה הרבית שלא יהי' אצל המלוה, אבל כיון דקיי"ל דהמלוה קונה הרבית דהא אם מת הלוה אינו מחזיר לבניו א"כ לא מצינו בהך עשה שתהי' עשה על הלוה ליקח חזרה הרבית, וכל זה הוא בדין ניתק לעשה אבל בדין לאו הניתן לתשלומין לא בעינן שיהי' על הלוה מצות עשה לשוב וליקח הרבית אלא דכיון דעיקר הלאו ניתן לתשלומין גם הלאו שעל הלוה הוי כמו ניתן לתשלומין דבזה שהלוה נוטל חזרה הרבית מתקיים התשלומין ואין אנו צריכין דבור מיוחד שיהי' על הלוה מצות עשה אלא שהתשלומין מתקיים ע"י המלוה והלוה, ויש להוסיף לפי"מ שביארתי בפ"ג הל' ד' דבעיקר הלאו דלא תשיך הוא כמו גבי כלאים דהמלביש חבירו עובר בלא תלביש, ומשום זה פסול הלוה לעדות כיון דלגבי המלוה הוא לאו דחמס, ולכן הלאו של הלוה הוא נמשך מהלאו של המלוה וכיון שהלאו של המלוה לא ניתן למלקות אלא לתשלומין גם הלאו של הלוה לא ניתן למלקות דלא חמיר מהלאו של המלוה ולא דמי למה שכתבנו אם הלאו הוא ניתק לעשה דאז בודאי צריך שיהי' על הלוה ג"כ עשה אפי' אם הלאו של הלוה היא בשביל המלוה דהא גם גבי המלוה כיון דקיי"ל קיימו ולא קיימו אם אינו מקיים העשה לוקה, וכיון דלגבי הלוה ליכא עשה במה יפטר, אבל לאו הניתן לתשלומין עיקר הלאו לא ניתן למלקות אלא לתשלומין ולאו של הלוה הוא מדררא דלאו של המלוה וכיון שלהמלוה לא נאמר הלאו למלקות גם על הלוה ליכא מלקות אלא שותף עם המלוה בקיום התשלומין אף דליכא עליו מצות קבלת תשלומין. ולפי"ז אנו מוכרחים לומר דבין ת"ק דברייתא בין ר"נ ור"א לא סברי דלאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו ואפשר דסברי כר"מ דאדם לוקה ומשלם ומה דאין לוקין על גזילה הוא משום לאו הניתק לעשה ומשו"ה פליגי כאן ברבית ואפשר לומר גם כשינויא דגמ' וכפי' התוס' דעל לאו דלא תקח לא פליגי דהוי לאו הניתק לעשה ופליגי רק בלאו דלא תשימון, אבל הרמב"ם דפוסק דלאו הניתן לתשלומין אין לוקין המלוה והלוה אין לוקין כלל דלגבי דידהו עיקר הלאו ניתן לתשלומין בין לא תקח בין לא תשימון. אלא דבדין ערב צריך בירור בדעת הרמב"ם דאינו מבואר לא לפטור ולא לחיוב מלקות, וכן לא ביאר הרמב"ם דין העדים, וכבר עמד המל"מ ע"ז בהל' ו' לענין לפסול העדים בשטר שיש בו רבית דהרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין כשמנה הלאוין שחייבין עליהם מלקות לא מנה לא הערב ולא העדים והמל"מ כתב דכיון דאיסורן בא משום המלוה לא חמירי מהמלוה והביא שכן כתב החינוך במצוה ס"ח אבל בד' הרמב"ם א"א לפרש כן דא"כ בודאי הי' כולל בדין זה שהמלוה והלוה אין לוקין גם הערב והעדים כיון שמטעם אחד אין לוקין, ומד' המ"מ בהל' ו' במה שהוצרך לפרש טעמא דאין העדים נפסלין משום דלאו זה אינו ידוע שהוא גם על העדים משמע לכאורה דסובר דלוקין דאם אין לוקין וגם אין נהנין לא הוו רשע דחמס, ואולי דמשכחת לה שנטלו שכר בעד חתימתם, דאף דנוטל שכר להעיד עדותו בטלה, זהו כשכבר יודע העדות ומחויב להעיד בב"ד, אבל כאן אינו בשביל עדותם אלא בשביל טרחתם לחתום שאינם מחוייבים לכתחילה להיות עדים בדבר ועיין בחו"מ סי' ל"ד סעיף י"ח בהגהת הרמ"א בשם הרשב"א ובאה"ע סי' ק"ל סעי' כ"א ובפ"ת שם, וע"כ צ"ל כן בדעת המ"מ דהא ודאי שאין לוקין כיון שלא הזכירם הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין, אלא דצריך ביאור למה לא הזכיר כאן לא לחיוב ולא לפטור. ונראה דסובר הרמב"ם דערב שחתם על שטר שיש בו רבית וכן העדים שחתמו ע"ז אינם עוברים אלא אם תתקיים ההלואה והיינו שהמלוה ילוה להלוה ע"ז השטר ונמצא דהאיסור מיתלא תלי ולא משכחת התראה בשעת החתימה דהוי התראת ספק, ובמע"פ הא לא עשו מעשה דהא הרמב"ם אינו סובר דעקימת שפתיו הוי מעשה, ובגמ' מיירי להדיא במלוה בשטר א"כ בערב ועדים לא משכחת מלקות. והנה בדין התראת ספק אם שמה התראה צריך לברר דעת הרמב"ם דבפט"ז מהל' סנהדרין הל' ד' גבי קיימו ולא קיימו כתב אע"פ שההתראה בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק שמה התראה, ובפ"ה מהל' שבועות הל' ב' גבי נשבע על אחרים שיעשו או שלא יעשו שפטור כתב ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אא"כ הי' לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהל' סנהדרין עכ"ל, ועיין מש"כ הכ"מ והלח"מ בדברי הרמב"ם ודבריהם דחוקים דהרמב"ם כתב דבדין שתהיה שבועת שוא והם כתבו שאפשר שתהי' שבועת שקר וסברת הכ"מ דאינה שבועת שוא משום דבשעה שנשבע לא יצאה השבועה בודאי לבטלה, אבל דעת הרמב"ם דאם לא יקיים פלוני הוי באותה שעה שוא כיון שאין בידו לעשות שיקיים פלוני ושבועת שקר אינו אלא על דבר שהוא במציאות עכשיו והוא נשבע לאמת הדבר אבל בזה אין בידו לאמת הדבר שיקיים פלוני ולכן הוי שוא אלא דאם יקיים פלוני וישמע למה שנשבע לא הוי שוא, ולפי ד' הרמב"ם נראה דאם ישבע שירדו גשמים ביום פלוני כשאין לו שום טעם בזה הוי ג"כ ספק שוא, אכן דבדברי הרמב"ם כאן יש עוד סתירה לשיטתו מפ"ד הל' ט"ז דסובר דאם אכל האיסור ואח"כ אכל התנאי אם שניהם במזיד חייב משום דהתראת ספק שמה התראה וכדעת ר' יוחנן וא"כ צריך ביאור במה חלוק זה מהך דינא דשבועת שוא. ונראה דמה שכתב אא"כ היה לאו שבו מפורש בתורה זהו דגבי קיימו ולא קיימו הלאו ודאי ורק שיכול לתקן הלאו ונמצא דעיקר הלאו מפורש בתורה ואינו ספק אבל כאן בשעת התראה הוי ספק שבועת שוא, אלא דצריך ביאור במה שאני מאכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה דבשעת ההתראה כשאוכל האיסור הוי ספק בעיקר עברת הלאו, ונראה דהרמב"ם סובר דכשאוכל התנאי במזיד אחר שאכל האיסור במזיד הוא ג"כ עובר להדיא על איסור התורה שגורם בשעת אכילת התנאי שאכילת האיסור יהי' איסור ודאי, אלא דמ"מ המלקות לא נוכל לחייבו אלא על אכילת האיסור רק דתלוי אם יאכל התנאי ולכן זהו שדימה רבא בשבועות דף כ"ח אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה לדין קיימו ולא קיימו משום דגבי קיימו ולא קיימו אף דודאי עבר על לאו מפורש בתורה מ"מ עונש המלקות הרי עומד בספק וסבר ר' יוחנן דהתראת ספק בזה שמה התראה ולכן גם אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה כיון שביחד עשה איסור ודאי רק שהעונש שהוא בשביל אכילת האיסור היה באותה שעה בספק סבר ר' יוחנן ג"כ התראת ספק שמה התראה, אבל גבי שבועה שיזרוק פלוני על מה שלא זרק אח"כ פלוני לא עבר כלל, ונמצא דבשעה שעבר על ספק שבועת שוא עיקר העבירה היתה בספק ובזה אמרינן דהתראת ספק לא שמה התראה, ולפי"ז אם נשבע שלא לאכול ככר אם יאכל חברו ככר שני פטור אם אכלו כשאכל אח"כ חברו הככר השני, כיון דבשעה שאכל היה ספק אם יאכל חברו. ולפי"מ שנתבאר א"כ גבי ערב ועדים בעת שחתמו על השטר כיון דמיתלי תליא אם ילוה המלוה הכסף להלוה וזה אינו בידם ולא ע"י מעשה שלהם, לכן בזה התראת ספק לא שמה התראה, ולפי"ז אנו צריכין לפרש הברייתא דקתני המלוה והערב דכמו דהוי בעי לפרושי מעיקרא דזהו כשישלם הערב להמלוה ואח"כ שילם הלוה להערב, כן נפרש לפי שינויא דגמ' דמאי קום עשה לקרוע שטרא והיינו קודם שגבו, דבערב ג"כ נפרש דהוא כששילם הערב להמלוה ולקח ממנו השטר על הלוה, דבשעה שלקח השטר והוחזק בידו השטר על הלוה בזה עובר עכשיו הלאו של לא תשימון בתורת מלוה, לבד מה שעבר בלא תשימון מתחלה במה שסייע להלוה בזה שערב לו שהמלוה ילוה לו, ומבואר מה דאמר מאי קום עשה לקרוע שטרא שכבר תמהו הראשונים דהא אין ביד הערב לקרוע השטר כשהוא ביד המלוה, ובדין זה לא הוצרך הרמב"ם לפטור את הערב שהוא כמו המלוה והוא פשוט. איברא דבדין העדים צריך לבאר דכיון דהרמב"ם פוסק דאין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו אם לא בשטרי הקנאה, וא"כ חתימת העדים לכאורה א"א אלא בשעת הלואה ממש, אלא דבאמת אף דרש"י בב"מ דף י"ג ע"א במה דאמר בגמ' כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן כתב כי ליכא מלוה בהדיה ונותן מעות בפניהם לא כתבינן, אבל הרמב"ם בפ' כ"ג מה' מלוה הל' ה' כתב כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואין כותבין למלוה עד שיהי' לוה עמו בד"א בשטר שיש בו קנין שהרי משעה שקנו מידו נשתעבדו נכסיו, אבל שטר שאין בו קנין אין כותבין אפי' ללוה עד שיהי' מלוה עמו ויתן השטר ביד המלוה בפנינו שמא יכתוב עתה ללוות ממנו בניסן וכו', ומבואר דאין צריכין העדים לראות הלואת המעות משום שבמסירת השטר נתחייב, ובודאי אם עשה שטר שיש בו רבית ולא לוה ממנו אין כאן רבית דאורייתא ואין על העדים לאו דלא תשימון וא"כ עיקר הלאו יהי' נגמר בשעה שילוה המלוה להלוה המעות אחר שימסור בידו השטר, ואפי' לפי פירש"י אינו מוכח שיהיה אפשר בבת אחת חתימת העדים ונתינת המעות דא"א לצמצם וע"כ חתימת העדים קודם, אלא דאין מוציאין מידם עד שיתן המלוה להלוה בפניהם ואינו מוכח שצריך בזה מעשה של העדים כשמניחין להמלוה ליטול השטר, אלא דאם הם נותנין להמלוה בציווי הלוה אפשר דבזה נגמר הלא תשימון ועכ"פ לשיטת הרמב"ם מיושב. אלא דלכאורה קשה גם לשיטת הרמב"ם דעכ"פ אם העדים מוסרין בעצמם השטר להמלוה בציווי הלוה א"כ הם גומרים במסירתם שומת השטר ועוברים על לא תשימון, אכן באמת לא קשה דכיון דמסירת השטר צריך להיות מהלוה להמלוה ואם העדים מוסרים השטר להמלוה בציווי הלוה הא אינו אלא מדין שליחות, וא"כ ודאי שלא נוכל לחייב להעדים מלקות, ועוד יותר דגם שומת השטר ע"י מסירת העדים לא נגמר דכיון דאין שלד"ע גם המעשה לא נתקיים כמש"כ התוס' בב"מ דף י' ע"ב דאם לא הוי שליחות לא חלין הקדושין, והוי כמו שתפס המלוה בעצמו השטר דאינו כלום.
המלוה את חבירו על המטבע ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו ממטבע שהלוה ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני, ואם אין לו דרך לשם נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה. ויש לו דרך, הכ"מ הקשה דבגמ' אוקימנא דהא דבעי שיהיה לו דרך לאותה מדינה היינו דוקא כשמלכיות מקפידות זו על זו, אבל אין מלכיות מקפידות זע"ז אפי' אין לו דרך לאותה מדינה ואיני יודע למה השמיטוהו רבינו והרי"ף עכ"ד, ונראה דהרמב"ם מפרש מלכיות מקפידות היינו שמקפידות אם יוציאו במו"מ במדינה זו מטבע של מדינה אחרת, וזהו מה דמשני מעיקרא כשאין מלכיות מקפידות היינו שאין מקפידות אם יקח אחד מטבע של מדינה אחרת, אלא שבכלל אינו יוצא בהוצאה אלא מטבע של מדינה זו, ולכן לא הוצרך הרמב"ם להביא זה דהא כתב להדיא ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת, ומבואר דבמדינה זו אינו יכול להוציא, אבל אם יכול להוציא במדינה זו ודאי א"צ שיהיה לו דרך למדינה האחרת ובהגה"מ כאן על מש"כ הרמב"ם אם יש לו דרך, כתב מד' הסמ"ג וכ"ש אם סוחרי אותה מדינה מצויין כאן שודאי נותן מטבע שהלוהו, ולא הוצרך הרמב"ם להשמיענו זאת, ואף דלפי"ז יקשה מה דפריך בגמ' אלא כי אמר שמואל כשמלכיות מקפידות היכי מצי ממטי להו דמאי קושיא לפי"מ שנפרש מקפידות שלא יוציאו במו"מ, ויש לומר שידוע לחז"ל שדרכם הי' כשמלכיות מקפידות לבדוק ושלא להניח גם להוציא, ולכן משני בגמ' דלא בחשי.
הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל ברבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אע"פ שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל שכל רבית שבעולם מחילה היא, אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו לפיכך אין המחילה מועלת ברבית אפי' ברבית של דבריהם, יראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרים למלוה להחזיר לו וידע הלוה שדבר איסור עשה ויש לו ליטול ממנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל ובפירוש אמרו חכמים שהגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן מכלל שהמחילה מועלת. השגת הראב"ד. הובא במ"מ. א"א חיי ראשי הוראה נכונה היא א"כ כל מלוי ברבית יעשו כן להתיר להם את הרבית. המ"מ כתב דהרמב"ם לא חלק על הגאונים אלא ברבית שכבר נטל המלוה דלא ליהני מחילה שיהי' פטור מלהחזיר, אבל ברבית העתיד ליקח מודה גם הרמב"ם ופשוטן של ד' הרמב"ם הם כהמ"מ דהא כתב בדין להחזיר הרבית, וא"כ הוא תימה על הראב"ד דמוכח שבא להשיג על הרמב"ם שכתב שאין הוראה זו נכונה והרא"ש הביא דברי הרמב"ם וכתב על זה בלשון ויראה לי לחלק בין הרבית שכבר נטל לרבית שצריך ליקח וכדברי המ"מ, וגם על הרא"ש קשה דמה כתב ויראה לי כיון שגם הרמב"ם כתב כן, ונראה דכיון דהרמב"ם התחיל דבריו שהורו הגאונים בין ברבית שלקח ממנו בין שעתיד ליקח ועל זה כתב דאין הוראה זו נכונה משמע דכל ההוראה אינה נכונה דאל"כ לא היה לומר בסתם דאין הוראה זו נכונה, ומה שכתב הרמב"ם רק דאם אומרים למלוה להחזיר זהו משום שבא לומר דעל מה שכבר נטל אם מחל הלוה א"צ המלוה להחזיר והוא מותר לגמרי ובזה גם הרמב"ם אינו סובר דמהני אם נותן הלוה במתנה שיהי' היתר גמור ליקח הרבית דהא אמרינן דדוקא ת"ח מותרין ליקח יותר על מה שהלוה וכתב זה הרמב"ם בהל' ט' ומפרש הרמב"ם דזהו בנתן לו בסתם אחר ההלואה, וכמש"כ שם המ"מ דעכ"פ אין זה רבית מן התורה שלא קצץ בשעת הלואה והרמב"ם שהביא דברי הגאונים הא מיירי גם ברבית מן התורה שכתב אפי' ברבית של דבריהם וגם כתב אבל התורה לא מחלה ואסרה רבית זו, וא"כ הוא פשוט שלא בא הרמב"ם לומר דיש היתר ליקח רבית מן התורה ע"י שיתן לו הרבית במתנה. אולם מה דמוכח מדברי הרמב"ם שהוא חולק על עיקר הוראת הגאונים שיש בכללה גם ברבית שעתיד ליקח נראה דהוא בזה דהגאונים כללו כלל דברבית לא מהני מתנה או מחילה בין קודם שנטל בין אחר שנטל שהתורה אסרה מתנה זו, ומבואר דסוברים דהוא אסור מן התורה, והרמב"ם סובר דמעיקר דין התורה יש היתר ע"י מתנה גם ליקח הרבית אלא דבודאי א"א זה בדרך קציצה בשעת הלואה דכיון דקוצץ ואומר שבשביל זה שמלוה לו נותן לו מתנה זהו עיקר דין הרבית דאף שאומר בפיו לשון מתנה כיון דאומר בפירוש שבשביל זה שמלוה לו נותן לו המתנה א"כ אין זה מתנה, אלא דחידוש הגאונים הוא ברבית קצוצה ממש שקצצו בשעת הלואה שהלוה ישלם רבית ואחר ההלואה נתן הלוה המעות שהוא חייב לו על רבית ואמר לו שהוא נותן לו זה בתורת מתנה, וכן אם כבר נטל המלוה הרבית ואמר לו הלוה שמוחל אותם, ומה שהורו הגאונים אפי' ברבית דרבנן ע"כ דמיירי בלקיחת הרבית דחזרה הא ליכא ברבית דרבנן, ועל זה הורו הגאונים דאף דבשעת המתנה או בשעת המחילה לא אמר הלוה שנותן או שמוחל כדי ליתן הרבית, או שיתקיים הרבית להמלוה בשביל שהלוה לו מ"מ הלקיחה היא לקיחת רבית וכן המחילה אינה מועילה כלום, ובזה חולק הרמב"ם וסובר דלקיחת רבית דאסורה מן התורה אינו אלא כשנותנו לשם רבית, אבל במתנה מפורשת מותר מן התורה להלוה ליתן ולהמלוה לקבל כיון שאינו לשם חיוב הרבית אלא דמדרבנן ודאי אין היתר בזה דגם לת"ח אין היתר ע"י מתנה אלא כשלא היה מקודם קציצה, ונ"מ להלכה דלהגאונים אם לקח המלוה לשם מתנה הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים ולהרמב"ם אינה יוצאה, ולמחול אחר שכבר נטל מותר גם מדרבנן דהוא מחילה בעלמא ואינו בשביל שהלוה לו וכמו שמוחל הגזל. ולפי"ז מבואר השגת הראב"ד דחולק באמת על הרמב"ם וסובר דהוראת הגאונים נכונה אלא דהוכחתו שכל מלוי ברבית יעשו כן אינה מובנה דהא בשעת קציצה ודאי א"א צד היתר בזה וכמש"כ וצ"ל דכונתו דעכ"פ יעשו כן בשעת לקיחת הרבית, וגם זה אינה השגה על הרמב"ם דאם המלוה יבקש מהלוה שיתן לו הרבית שהוא חייב לו בתורת מתנה אפי' אם הלוה יעשה כן כדי שילוה לו פעם שנית אין זה מתנה, וכמו שכתבנו דמתנה דסובר הרמב"ם דמותר מן התורה זהו כשנותן לו שלא בשביל הרבית, ואם הלוה יתן לו בעצמו בתורת מתנה א"כ לא כל מלוי ברבית יעשו כן דתלוי בהלוה שיעשה כן בעצמו.