השוכר את הבהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף על משאו אם הוסיף חלק משלשים על השיעור שפסק עמו ומתה חייב, פחות מכאן פטור, אבל נותן הוא שכר התוספות, שכר סתם אינו נושא אלא במשקל הידוע במדינה לאותה בהמה, ואם הוסיף חלק משלשים כגון שדרכה לשאת שלשים וטען עליה ל"א ומתה או נשברה חייב וכן ספינה שהוסיף בה אחד משלשים על משאה וטבעה חייב לשלם דמיה. כתב המ"מ וז"ל: והרמב"ן ז"ל חולק בזה ואמר שאם שכר החמור להביא עליה חצי לתך חטים והביא עליה יותר שעורים או חטים עד כדי משוי כל חמור כיוצא בו אע"פ שאין לו לעשות כן וכדאמרינן לרכוב עליה איש לא תרכוב עליה אשה, אם עבר ועשה אינו חייב לשלם שמאחר שדרך כל חמור לישא לתך אינו יכול לומר לחצי לתך השכרתי לך, ובשביל התוספת מתה שהרי דרך כל חמור לישא כך, וכן אם הוסיף על הדרך כגון ששכרה לחמשה מילין והלך עשרה מילין אם מתה פטור והאריך בזה ואמר שהוא פטור אא"כ מתה ודאי מחמת המשאוי כך נראה לו ז"ל והביא ראי' לזה אלא שאינה מכרחת, עכ"ל המ"מ. והנה ראיית הרמב"ן היא בחדושיו שכתב וז"ל דאלת"ה למה לי תקלא כתקלא ונפחא לתוס' אפי' בתוס' כל דהו ליחייב, ודברי הרמב"ן צריכים ביאור במה שהקשה מרבא דסבר הכי בשינה מחטים לשעורים ואמאי לא הוכיח ממתני' דתנן דאם הוסיף בחטים ג' קבין לחמור וסאה לגמל הוי תוספות ואמאי לא הוי תוספות בכל שהו, וע"כ דכך שיערו חכמים דפחות משיעור זה לא הוי תוספות ואינו צריך לצמצם שיהי' בדיוק, א"כ למה הקשה מרבא, ואולי דסברתו דפחות מג' קבין לחמור וסאה לגמל אפשר לומר דשיעור קטן כ"כ אינו חשוב תוספות שאין אדם מדייק לצמצם כל כך, אבל בשינה מחטים לשעורים כיון דבנפח איכא שיעור גדול למה צריך תקלא כתקלא ונפחא לתוספות כיון דהתוספת ניכר גם בפחות, אבל גם זה אינו הוכחה דרבא סבר דכל זמן דליכא תקלא כתקלא והמשא של שעורים אף שהוא גדול בנפחו הוא פחות במשקל משל חטים בודאי אינו מזיק להחמור בשום אופן, ואפשר שגם הבעלים אינם מקפידים בזה ומרוצים שיתנו עלי' יותר נפח והמשא תהי' פחות, ולכן כל זמן שאין המשא שנתן כמשא ששכר אז הנפח אינו תוספת, עוד כתב הרמב"ן וז"ל ועוד ראיה לדבר הא דאמרינן בגמ' ת"ש להביא לתך חטין והביא שש עשרה שעורין חייב הא ג' קבין פטור קשיא לאביי, ואמאי לא אוקימנא בגמל דתוספת שלו סאה אלא ש"מ דגמל אם הוסיף סאה אלתך פטור שדרך כל גמל לישא יותר מלתך, וראי' זו ג"כ אינה כדאי לדחות שיטת הרמב"ם דהרמב"ן בעצמו הביא בסוף דבריו דהך ברייתא בחמור היא שנויה בתוספתא ע"ש בדבריו. אכן שיטת הרמב"ם קשה ממה שכתב בהל' א' השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם הוחלקה פטור אע"פ שעבר על דעת משלחו, ואם הוחמה חייב, וזהו סיפא דמתני' בב"מ דף ע"ח ורישא תנן בסתמא השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה, בבקעה והוליכה בהר ומתה חייב, ופריך בגמ' מ"ש רישא דלא קא מפליג ומ"ש סיפא דקא מפליג ומשני דבי ר' ינאי שמתה מחמת אויר, ריב"ח אמר שמתה מחמת אובצנא רבה אמר כגון שהכישה נחש, ר' יוחנן אמר הא מני ר"מ דאמר כל המעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן, וכתב המ"מ דהרמב"ם פסק כר' יוחנן דרישא ר"מ ולא קיי"ל כוותי'. ואפשר שר' יוחנן חולק על האוקימתות האחרות ולומר דלרבנן כל זמן שאין פשיעתו ניכרת פטור, דאי לא לא הוי מוקים לה דלא כהלכתא עכ"ד המ"מ, וחזינן דשיטת הרמב"ם דצריך דוקא שיהי' ודאי שע"י השינוי מתה כמו אם הוחלקה בהר והוחמה בבקעה, וא"כ אמאי סובר דאם הוסיף על משקל ששכרה אף שסתם בהמה כזו יכולה לשאת הרבה יותר, מ"מ אם הוסיף אחד משלשים חייב. עוד קשה לי טובא דהא קיי"ל בב"ק דף צ"א יש אומד לנזקין, ופסק כן הרמב"ם בפ"א מהל' חובל ומזיק הל' י"ח דאף שהכהו בדבר שאינו ראוי להזיק וחבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשותו הרי זה פטור שנאמר באבן או באגרוף דבר הראוי להזיק, וא"כ הא ודאי דמה שהוסיף אחד משלשים אינו ראוי להזיק דהא יכולה הבהמה לשאת הרבה יותר, ואין לומר בזה דוקא בחבלה דאדם דהא בגמ' שם מייתי ע"ז מתני' דבור שאין בו עשרה טפחים ומת השור פטור, וכן מבואר מדברי הרמב"ם בפי"ח מה' נז"מ הל' ט"ו דטעמא הוא משום אומדנא שכתב דהוי כמו אונס ועמש"כ שם בהל' י"ט ובהוזק סובר הרמב"ם דחייב בבור כל שהוא שהנזק בכ"ש מצוי, ומסתבר דכונתו רק בבור כ"ש דבנפלה לבור אפשר להיות ניזוק בכ"ש, אבל הכה בהמה בצרור קטן שאין בו כדי להזיק מסתבר דפטור כמו בנזקי אדם בחבלה, ועכ"פ הכא הא איירינן במתה הבהמה, וא"כ אמאי סובר הרמב"ם דחייב בשכרה למשקל ידוע והוסיף על משאה אף שהבהמה ודאי יכולה לשאת הרבה יותר. ונראה בשיטת הרמב"ם דאין החיוב כאן משום שהבהמה מתה עי"ז שהוסיף עלי' משא אלא דהוא חיוב מדין שליחות יד דהא איתא בב"מ דף מ"א דהניח מקלו ותרמילו עליה והכישה במקל ורצתה לפניו חייב, ולמ"ד שליחות יד צריכה חסרון מוקי שם שהכחישה במקל, אבל לדידן דקיי"ל דא"צ חסרון לא בעינן שהכחישה, וא"כ אם שכר הבהמה להוליך עלי' חצי לתך אף שיכולה לשאת לתך אבל כל מה שהוסיף הא לא גרע מהניח מקלו ותרמילו עלי' דהא אין לו רשות להוסיף, ומה דבעינן אחד משלשים אין זה משום דאמרינן דבשיעור זה כשהוסיף מתה עי"ז, אלא דפחות משיעור זה אין זו הוספה והבעה"ב אינו מקפיד שאין דרך לדייק ולצמצם משקלו, ולא דמי לרועה דאף כשהניח מקלו ותרמילו חייב דרועה אין לו רשות להניח עלי' כלל, אבל השוכר ששכרה למשא אין בעה"ב מקפיד בהוספה קטנה אא"כ הי' א' משלשים ממה שפסק, וא"כ הך דינא דהוסיף על משאו לא דמי כלל להא דהוליכה בהר והוליכה בבקעה דהתם לא הוסיף משא אלא שינה והוי רק מעביר על דעת בעה"ב דאינו חייב, ולכן צריך דוקא שיהי' השינוי גורם למיתת הבהמה, דשינוי מהר לבקעה אינו ברור דמקפיד ולכן לא הוי ש"י ומ"מ אם מתה ע"י השינוי חייב כיון דלא נתן לו רשות מפורש ע"ז, אבל הכא כשהוסיף הא משא ההוספה אין לו רשות כלל והוי שליחות יד וכן מה שכתב הרמב"ן כששכרה להוליך עליה חמשה מילין והוליך עשרה מילין דלשיטתו פטור, כיון שיכולה לשאת הרבה יותר, אבל לשיטת הרמב"ם בודאי חייב, דבזה א"צ לחייב משום שמתה על ידי זה, אלא מדין שליחות יד, דכיון שכבר הוליכה חמשה מילין הא אין לו כבר רשות להוליך עליה, והוי אז רק שומר עד שיחזירה וממילא פשיטא דהוי של"י וחייב ושיטת הרמב"ם מבוארה ומבוררה.