Even Ha'azel on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts Chapter 10
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וכן שכ"מ שאמר הלואה או פקדון שיש לי ביד פלוני תנו אותה לפלוני דבריו קיימין ואין צריך למעמד שלשתן, וכן אם אמר תנו שטר פלוני זכה במה שיש בשטר, וכאלו כתב ומסר אע"פ שלא משך השטר ואין היורש יכול למחול שטר זה שנתן במתנת שכ"מ, ומפני מה המוכר או הנותן שט"ח לחבירו וחזר ומחלו היורש מחול, ושכ"מ שנתן שט"ח אין היורש יכול למחול מפני שקנין הראיה בשטר מדבריהם ולפיכך היורש עדיין זה השטר שלו הוא מן התורה ומוחלו, ומתנת שכ"מ אע"פ שהיא מדבריהם עשו אותה כשל תורה וכאילו קנה ממון שבשטר מן התורה והגיע לידו ולא נשאר ליורש בו קנין ולפיכך אינו מוחל. השגת הראב"ד לפיכך היורש עדיין שטר זה וכו' ומתנת שכ"מ וכו' עד ולפיכך אינו מוחל, א"א יש כאן שיבושים והגהתי אותם מדעתי, וכבר פי' הרב ז"ל פ' הכותב שדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי שחכמים עשאוה כשל תורה כמו שקבל המתנה, והטעם שכתוב כאן הוא יותר טוב ומספיק ממש"כ הרב ז"ל עכ"ל. דברי הראב"ד צריכים ביאור במה שקילס כאן דברי הרמב"ם דעיקר טעמא דמוכר שט"ח יכול למחול הוא מפני שקנין הראיה בשטר מדבריהם, ובפ' ו' מה' מכירה הל' י"ב במש"כ שם הרמב"ם דמשום שקנין השטרות הם מדבריהם לכן יכול המוכר למחול, כתב ע"ז הראב"ד לא מן השם הוא זה אלא מפני שהלוה אומר אני לא שעבדתי לך את עצמי ואני תמה על המפרשים שלא עמדו בזה. ואולי נאמר דכונת הרמב"ם כאן הוא דבמתנת שכ"מ זכה המקבל בעיקר החוב דלא אמרינן דקנין שטר הוא מדבריהם אלא דוקא היכי דאנו צריכין לגדרי קנין, אבל במתנת שכ"מ דדבריו ככתובין וכמסורין מהני שיזכה עיקר החוב, ואף דאין הרמב"ם סובר דדין המקבל מתנה כמו יורש ועמש"כ בפ"ט הל' ז' מ"מ יכול לזכות כמו יורש כיון דא"צ לגדרי קנין וזהו שהסכים הראב"ד לדברי הרמב"ם דגם הוא סובר דסברתו דהלוה אומר אני לא שעבדתי לך את עצמי לא שייך אלא במכירת שטרות דלא מהני מכירה לעיקר החוב אלא לשעבוד הנכסים, אבל הכא מהני דברי השכ"מ לזכות להמקבל בעיקר החוב ומחוייב גם הלוה לשלם להמקבל ואינו יכול לומר לא שעבדתי לך את עצמי דנעשה במקומו של המלוה ממש לעיקר החוב, ומצינו בכה"ג בדין מעמד שלשתן שכתב התוס' והרא"ש דאינו יכול למחול, וכתבו בטעמא משום דאינו מכירת השעבוד של הנכסים אלא דעיקר שעבוד של שמעון שנשתעבד לראובן נשתעבד עכשיו ללוי. אלא דאכתי לא ניחא לי בזה דכיון דהראב"ד סובר בפ"ט דמתנת שכ"מ כירושה הוא בכל גווני, ולשיטתו מיושב בפשיטות כדברי ר"ת דכיון דיש לו דין יורש והיורש הקרוב אין לו עכשיו דין ירושה בודאי אינו יכול למחול, וא"כ אין טעמם של הרמב"ם והראב"ד לשיטתם שוים ואינו מובן במה הסכים לדברי הרמב"ם כאן. לכן נראה לחדש דהראב"ד אינו סובר בזה כדעת ר"ת וסובר דאף דדין מתנת שכ"מ הוא מגדר ירושה מ"מ הא אינה כירושה ממש דהא ירושה ממש אין לה הפסק, וכן הוא במתנת שכ"מ בראוי ליורשו, ומ"מ באינו ראוי ליורשו יש לה הפסק ויכול השכ"מ לומר נכסי לך ואחריך לפלוני, ולא אמרינן בזה גדר ירושה אלא לענין שתועיל המתנה לאחר מיתה וגר שאינו בר ירושה אינו יכול ליתן במתנת שכ"מ, אבל מ"מ יש לומר דכל זה לענין הזכיה בעיקר הנכסים של השכ"מ לגבי היורשים שלו, אבל לגבי הלוה סובר הראב"ד דאכתי יכול הלוה לומר אני לא שעבדתי לך את עצמי כיון שאינך יורש באמת, ולכן הסכים הראב"ד לבאורו של הרמב"ם דכיון דעכ"פ זכה המקבל מתנה בעיקר החוב לגבי היורשים, לכן אף דאכתי לא זכה לגבי הלוה מ"מ היורשים אין להם שום זכות בהחוב ולכן אינם יכולים למחול, וכיון דלא מהני מחילת היורש לכן הלוה כבר מחוייב לשלם כמו דמחוייב לשלם ללוקח כל זמן שהמלוה או יורשו לא מחל. איברא דיש להקשות דמה מהני מה שאין היורש יכול למחול כיון דנימא דלגבי הלוה לא זכה המקבל מתנה בשעבוד הגוף וכיון שהיורש כבר פקע זכותו נימא דנפקע החוב גם בלא מחילה וכמו משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר דנפקע שעבוד המשכון משום שנפקע שעבוד הגוף, ונראה דאפשר לחדש ולומר דגם מת יש לו דינים לענין זכות ממון דהא מצינו למ"ד יש דמים לבן חורין דשייך דין ממון להנהרג שיזכו יורשיו בדין חוב ממון שלו דהא מחיים לא זכה בזה, וכמש"כ בפ"ט הי"ג וכן מצריך בגמ' בב"ב דף קנ"ט קרא דאין הבן יורש אמו בקבר להנחיל לאחין מן האם, ולכן מה דנפקע דין שעבוד הגוף במשכונו של ישראל ביד גר זהו משום דכל נכסי הגר נעשו הפקר, לכן גם החובות שלו נעשו הפקר וזכה תיכף בעל המשכון בעיקר החוב ובטל שעבוד הגוף, אבל הכא במתנת שכ"מ כיון דלגבי דידיה יש להמקבל מתנה דין לגבות החוב מדין מתנת שכ"מ שחל אחר מיתה לכן לא בטל החוב אף דלא זכה המקבל בשעבוד הגוף דנשאר זכותו של המת שהחוב לא נתבטל כל זמן שאין על החוב דין מחילה וכיון שהיורש אינו יכול למחול דכבר נסתלק מהחוב, ולכן יכול המקבל מתנה לגבות החוב, ולכן לענין זה שוים הרמב"ם והראב"ד בבאור הדברים דעיקר טעמא הוא דכיון דאין היורש יכול למחול שכבר נסתלק לכן נשאר החוב במקומו.
אמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים נתננו אין נאמנים שהרי לא אמר תנו ומנין ידעו שחייבין ליתן, אמר תנו ואמרו יתומים נתננו נאמנין ונשבעין היסת שנתנו. השגת הראב"ד אמר מנה לפלוני בידי וכו' עד שחייבין ליתן, א"א בחיי ראשי טעות גדול טעה בזה ובשביל שראה בגמ' אדרבא איפכא מסתברא כתב את כל זה וחס ושלום שלא נתכוונו לכך אלא אם שמעת חילוק זה א"א כך אלא כך, ולעולם בין בזה בין בזה נאמנים שאם הודה כמערים שלא להשביע את בניו הרי שאין חייבין ליתן, ואם כמודה איך נאמר מנין היו יודעין שהן חייבין ליתן הרי יודעין ומצווין וכשאמרו עשינו מצות אבינו נאמנים ותו לא מידי, ועוד י"ל כי מה שהקשו בגמ' אדרבא איפכא מסתברא על דין אמת הקשו דמנה לפלוני בידי הודאה היא וכדברי בריא הוא, ואם נכתב כמלוה בשטר הוא ויש בה פנים שלא יהיו נאמנים לומר פרענו, אבל תנו שהוא לשון מתנה אם לא אמר כתובו אע"פ שכתבו העדים ונתנו לו יכולים לומר פרענו, וזהו איפכא מסתברא מיהו כל זמן שלא נכתבה ונמסרה שטר ההודאה נאמנים לומר פרענו ואף בחיוב ב"ד כן עכ"ל. כתב המ"מ וז"ל דברי המחבר מסכימים לדברי רבו אבן מיגש ז"ל שכך פי' כלפי לייא האמור בגמ' דכי אמר תנו ודאי נאמנים דמידע ידעי דמחייבי ליה בההוא מנה וכי לא אמר תנו כיון דאיכא למימר דשלא להשביע את בניו איכוין אע"ג דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר ודרך הודאה קאמר אמאי מהימני לומר פרענו אטו מי הוו ידעי דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר אבוהון ולאו שלא להשביע את בניו איכוין כי היכי דליפרעו ניהליה, ודמיא לההיא דאמרינן צא תן לו ואמר פרעתי נאמן חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן עכ"ל, ודברי המ"מ אינם מדוקדקים חדא במה שהביא הר"י מיגש ראיה מהא דחייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן, וכתב הר"י מיגש ע"ז עד דמעייני רבנן בדיני, וקשה דהתם מסיק הגמ' דמר זוטרא משמיה דר"נ אמר דבין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן, ומה דאמר עד דמעייני רבנן בדיני זהו לענין הוחזק כפרן דכיון דאמר עד דמעייני רבנן בדיני לא הוחזק כפרן כשאמר פרעתי והעדים מעידים שלא פרעו, ובדעת הר"י מיגש אפשר דאינו פוסק כמר זוטרא משמיה דר"נ אלא כמו דאמר מעיקרא רב יוסף בר מניומי אמר ר"נ דמחלק בין צא תן לו ובין חייב אתה ליתן לו אם נאמן לומר פרעתי, אבל הרמב"ם פוסק כמר זוטרא משמיה דר"נ דהחילוק הוא לענין הוחזק כפרן, וא"כ לכאורה אין משם ראיה אלא קושיא. איברא דיש לחלק דדוקא שם גבי חייב אתה ליתן לו דאף דאינו פסק גמור וצווי ב"ד שילך ויפרע וכן הוא להלכה בב"ק דף ס"ט לענין חיוב דו"ה דבאמרו צא תן לו וטבח ומכר כבר נשתנה מדין גנב לדין גזלן ופטור מדו"ה, ובאמרו חייב אתה ליתן לו אכתי תורת גנב עליו וחייב דו"ה. מ"מ לענין זה מהני חייב אתה ליתן דכבר יודע דעת הדיינים שהוא חייב וכמו שכתבו שם התוס' דמטעם זה אסור לבצוע, ולכן אף דאפשר דמעיינו ב"ד עוד הפעם בדין וישנו את הפסק. מ"מ כיון שאינו מצוי הדבר נאמן לומר שסמכתי על דברי ב"ד ופרעתי, אבל הכא אם נימא דהיה עוד ספק להיורשים אם הם חייבים לפרוע שפיר נימא דלא היה להם לפרוע. אלא דבאמת א"א לבאר בטעמו של הרמב"ם ע"פ פירושו של הר"י מיגש דהר"י מיגש פי' באופן דאפשר דהודה שלא להשביע את בניו, אלא דאח"כ הביא אותו פלוני עדים שאביהם חייב לו, ובזה ודאי שפיר כתב דמנין ידעו היורשים שהם חייבים לפרוע, אבל הרמב"ם לא כתב באופן זה ובודאי דעת הרמב"ם כדברי הרי"ף שכתב דזה מיירי באופן שהודה דרך הודאה ולא כמערים, והרמב"ם סמך כאן על מה שכבר כתב חילוק זה בהל' ג' וד', וכיון שכן למה לא יוכלו היורשים לומר דכיון דע"פ דין חייבים לפרוע לכן פרעו. אבל דברי הרמב"ם ברורים לא מגמ' דב"מ דחייב אתה ליתן לו דלא קיי"ל כן, אלא מגמ' דב"ב דף ה' בדין למעלה מד' וסמך לו כותל אחר דאף דע"פ דין חייב לשלם מ"מ אינו נאמן לומר פרעתי משום דאמר מי יימר דמחייבו ליה רבנן, ופירש"י במשנה אין משפט זה גלוי לכל, וא"כ הכא דהוא אבעיא בגמ' שכ"מ שהודה מהו, והיינו כיון דלא אמר אתם עדי דבבריא יכול לומר משטה אני בך ומסקינן דאין אדם משטה בשעת מיתה, וא"כ הך דינא ודאי אינו גלוי לכל מכש"כ מהא דבחזקה שלא נתן דהוא דינא דתנן במתני', וא"כ שפיר אמר כאן בגמ' דאינו נאמן לומר פרעתי וזהו שיטת הרמב"ם והוא פשוט.
אמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים נתננו אין נאמנים שהרי לא אמר תנו ומנין ידעו שחייבין ליתן, אמר תנו ואמרו יתומים נתננו נאמנין ונשבעין היסת שנתנו. השגת הראב"ד אמר מנה לפלוני בידי וכו' עד שחייבין ליתן, א"א בחיי ראשי טעות גדול טעה בזה ובשביל שראה בגמ' אדרבא איפכא מסתברא כתב את כל זה וחס ושלום שלא נתכוונו לכך אלא אם שמעת חילוק זה א"א כך אלא כך, ולעולם בין בזה בין בזה נאמנים שאם הודה כמערים שלא להשביע את בניו הרי שאין חייבין ליתן, ואם כמודה איך נאמר מנין היו יודעין שהן חייבין ליתן הרי יודעין ומצווין וכשאמרו עשינו מצות אבינו נאמנים ותו לא מידי, ועוד י"ל כי מה שהקשו בגמ' אדרבא איפכא מסתברא על דין אמת הקשו דמנה לפלוני בידי הודאה היא וכדברי בריא הוא, ואם נכתב כמלוה בשטר הוא ויש בה פנים שלא יהיו נאמנים לומר פרענו, אבל תנו שהוא לשון מתנה אם לא אמר כתובו אע"פ שכתבו העדים ונתנו לו יכולים לומר פרענו, וזהו איפכא מסתברא מיהו כל זמן שלא נכתבה ונמסרה שטר ההודאה נאמנים לומר פרענו ואף בחיוב ב"ד כן עכ"ל. כתב המ"מ וז"ל דברי המחבר מסכימים לדברי רבו אבן מיגש ז"ל שכך פי' כלפי לייא האמור בגמ' דכי אמר תנו ודאי נאמנים דמידע ידעי דמחייבי ליה בההוא מנה וכי לא אמר תנו כיון דאיכא למימר דשלא להשביע את בניו איכוין אע"ג דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר ודרך הודאה קאמר אמאי מהימני לומר פרענו אטו מי הוו ידעי דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר אבוהון ולאו שלא להשביע את בניו איכוין כי היכי דליפרעו ניהליה, ודמיא לההיא דאמרינן צא תן לו ואמר פרעתי נאמן חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן עכ"ל, ודברי המ"מ אינם מדוקדקים חדא במה שהביא הר"י מיגש ראיה מהא דחייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן, וכתב הר"י מיגש ע"ז עד דמעייני רבנן בדיני, וקשה דהתם מסיק הגמ' דמר זוטרא משמיה דר"נ אמר דבין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן, ומה דאמר עד דמעייני רבנן בדיני זהו לענין הוחזק כפרן דכיון דאמר עד דמעייני רבנן בדיני לא הוחזק כפרן כשאמר פרעתי והעדים מעידים שלא פרעו, ובדעת הר"י מיגש אפשר דאינו פוסק כמר זוטרא משמיה דר"נ אלא כמו דאמר מעיקרא רב יוסף בר מניומי אמר ר"נ דמחלק בין צא תן לו ובין חייב אתה ליתן לו אם נאמן לומר פרעתי, אבל הרמב"ם פוסק כמר זוטרא משמיה דר"נ דהחילוק הוא לענין הוחזק כפרן, וא"כ לכאורה אין משם ראיה אלא קושיא. איברא דיש לחלק דדוקא שם גבי חייב אתה ליתן לו דאף דאינו פסק גמור וצווי ב"ד שילך ויפרע וכן הוא להלכה בב"ק דף ס"ט לענין חיוב דו"ה דבאמרו צא תן לו וטבח ומכר כבר נשתנה מדין גנב לדין גזלן ופטור מדו"ה, ובאמרו חייב אתה ליתן לו אכתי תורת גנב עליו וחייב דו"ה. מ"מ לענין זה מהני חייב אתה ליתן דכבר יודע דעת הדיינים שהוא חייב וכמו שכתבו שם התוס' דמטעם זה אסור לבצוע, ולכן אף דאפשר דמעיינו ב"ד עוד הפעם בדין וישנו את הפסק. מ"מ כיון שאינו מצוי הדבר נאמן לומר שסמכתי על דברי ב"ד ופרעתי, אבל הכא אם נימא דהיה עוד ספק להיורשים אם הם חייבים לפרוע שפיר נימא דלא היה להם לפרוע. אלא דבאמת א"א לבאר בטעמו של הרמב"ם ע"פ פירושו של הר"י מיגש דהר"י מיגש פי' באופן דאפשר דהודה שלא להשביע את בניו, אלא דאח"כ הביא אותו פלוני עדים שאביהם חייב לו, ובזה ודאי שפיר כתב דמנין ידעו היורשים שהם חייבים לפרוע, אבל הרמב"ם לא כתב באופן זה ובודאי דעת הרמב"ם כדברי הרי"ף שכתב דזה מיירי באופן שהודה דרך הודאה ולא כמערים, והרמב"ם סמך כאן על מה שכבר כתב חילוק זה בהל' ג' וד', וכיון שכן למה לא יוכלו היורשים לומר דכיון דע"פ דין חייבים לפרוע לכן פרעו. אבל דברי הרמב"ם ברורים לא מגמ' דב"מ דחייב אתה ליתן לו דלא קיי"ל כן, אלא מגמ' דב"ב דף ה' בדין למעלה מד' וסמך לו כותל אחר דאף דע"פ דין חייב לשלם מ"מ אינו נאמן לומר פרעתי משום דאמר מי יימר דמחייבו ליה רבנן, ופירש"י במשנה אין משפט זה גלוי לכל, וא"כ הכא דהוא אבעיא בגמ' שכ"מ שהודה מהו, והיינו כיון דלא אמר אתם עדי דבבריא יכול לומר משטה אני בך ומסקינן דאין אדם משטה בשעת מיתה, וא"כ הך דינא ודאי אינו גלוי לכל מכש"כ מהא דבחזקה שלא נתן דהוא דינא דתנן במתני', וא"כ שפיר אמר כאן בגמ' דאינו נאמן לומר פרעתי וזהו שיטת הרמב"ם והוא פשוט.