Even Ha'azel on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין אינן צריכין שתי כסף, ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואח"כ ישבע התובע בתקנת חכמים ויטול, שהרי הנשבעין בטענת ספק צריך שיהי' ביניהם כפירת שתי מעין, ואחר כך ישבע מספק. השגת הראב"ד. הורו רבותי שהנשבעין וכו' עד ישבע מספק. א"א ומה יעשה השכיר שהשכיר עצמו במעה או בפונדיון ילך בפחי נפש, אבל הדמיון שדימה והלימוד שלמד מן הנשבעין בטענת ספק שהצריכו להם כפירת שתי כסף, אינו דמיון כלל שזה נשבע להפטר ועל כרחו הוא נשבע, וזה שנשבע ליטול מדעתו הוא נשבע כדי ליטול ואפי' על פרוטה, ואולי אפי' הי' שכרו פחות מפרוטה עכ"ל. המ"מ והכ"מ והלח"מ לא כתבו כאן בבאור דעת הרמב"ם, ובפי"א מהל' שכירות כתבו ושם קשה יותר, שהרמב"ם סתר שם את דבריו ממה שכתב כאן, וכתב אפי' הי' שכרו פרוטה אחת ובעה"ב אומר נתתיה לא יטול אלא בשבועה, וכן כל הנשבע ונוטל אפי' לא יטעון אלא פרוטה אחת לא יטול אותה אלא בשבועה כעין של תורה, והמ"מ כתב שם שהוא או כדעת רבותיו או שהוא מחלק בין השכיר לשאר הנשבעין ונוטלין, וכבר תמה שם הכ"מ דהא כתב שם הרמב"ם וכן כל הנשבע ונוטל, וכתב שם הלח"מ דאפשר נשבע ונוטל בשוה פרוטה כגון שיש להנשבע ונוטל עד מסייע דהנתבע צריך לישבע גם בפרוטה, וכיון דיש כאן שבועה להנתבע ובשכיר הוא השוכר אותו, יש סברא דבזה מועיל דין השכיר דתקנו לו חכמים שיהי' נשבע ונוטל, והלח"מ דימה זה לדין ע"א שמחייב שבועה, ובזה כתב דאין לדמות דין שנשבע ע"פ ע"א לדין שישלם ממון ע"פ ע"א ובזה ודאי נכונים דבריו, אבל אפשר לבאר באופן אחר דכיון דכל העיכוב כאן הוא מדין שאין נשבעין על פחות מטענת שתי כסף, וא"כ כאן דעכ"פ איכא שבועה או להתובע או להנתבע, בזה נאמר דהדר זכותו של התובע, שלא יהי' הנתבע נשבע ונפטר, אלא התובע נשבע ונוטל, אלא דקשה ליישב באופן זה דעת הרמב"ם שמכוין למציאות כזה, והי' לו לפרש ולא לכתוב סתם, ומה שכתבו שם עוד הכ"מ והלח"מ יראה המעיין שאינו מיושב כלל. ונראה בדעת הרמב"ם דהנה מצינו שני אופני נשבע ונוטל, אופן אחד דכל הדין שהוא נשבע ונוטל הוא תקנה ומעיקר הדין הי' הנתבע פטור, ואופן ב' שמעיקר דין הי' להנתבע לשלם רק שחכמים הטילו שבועה על התובע שלא יטול אא"כ נשבע, והתוס' בשבועות ריש כל הנשבעין הקשו דאמאי לא חשיב עוד מה דתנן אח"כ במתני' הפוגמת כתובתה וע"א מעידה שהיא פרועה, ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים, ותירצו דלא חשיב אלא הני שאין כנגדן ראויין לישבע, והר"נ בהלכות כתב דלא חשיב במתני' אלא הני דמדינא לא הוי להו למשקל כלל, אלא שחכמים תקנו שיהיו נוטלין בשבועה, אבל הני דמדינא אית להו ליטול בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליהם לא חשיב, והני כולהו דתנן בסוף מתני' מדינא שקלי בלא שבועה, והאריך שם הר"נ לבאר הני דמצינו עוד שהם נשבעין ונוטלין, ולא תנן במתני'. ולפי"ז נוכל לומר דהני דמעיקר הדין נוטלין בלא שבועה אלא שחכמים תיקנו שישבע הנוטל, בזה לא נוכל להצריך טענת שתי כסף דזה מצינו להקל על הנתבע שלא אמרה תורה לחייב שבועה אלא היכי שהכפירה הוא בדבר חשוב, אבל היכי שמן הדין הוא נוטל בלא שבועה אם נאמר דהיכי שהטענה היא בפחות משתי כסף נוטל בלא שבועה, א"כ אנו מחמירין בזה על הנתבע להוציא ממון בלא שבועת הנוטל, ובזה לא מצינו בשבועת התורה דלא מצינו אלא שאין מצריכין שבועה מהנתבע, אבל לא להקל על התובע שיטול בלא שבועה, וכן הוא בנשבעין מדבריהם בטענת ספק דזהו בנשבעין ונפטרין, ואם נאמר דבהני נשבעין ונוטלין שהטענה היא בפחות משתי כסף אינו נוטל כלל, א"כ זהו חומרה יתירה על התובע שמעיקר הדין נוטל בלא שבועה, ולכן בהני נשבעין ונוטלין אי אפשר להצריך שתי כסף, ולפי"ז דברי הרמב"ם כאן בהני נשבעין ונוטלין, דמעיקר דינא אין נוטלין כלל רק דחכמים החמירו על הנתבעין שיהיו התובעין נאמנים בשבועה, ובזה שפיר אמרינן דכיון דמצינו דטענה שהיא פחותה משתי כסף לא הצריכה תורה לישבע על כפירתה לפי מיעוט חשיבותה, אף שזה נוגע בהפסד ממון לתובע דהא אם אינו רוצה לישבע משלם, וכן אין נשבעין מדבריהם בטענת ספק בפחות משתי כסף, לכן מה שחייבו חכמים להנתבע שיהי' התובע נאמן להיות נשבע ונוטל, לא אלים חומר תקנתם לחייב להנתבע לשלם ע"פ שבועת התובע, מהיכי שחייבו שבועה לנתבע, וכמו דלא החמירו לחייב שבועה בפחות משתי כסף ה"נ לא החמירו לחייב לשלם ע"פ שבועת התובע. ויש לומר עוד דעיקר מה שחייבו להנתבע לשלם הוא ג"כ משום גדר בירור שהצריכו להנתבע בירור, וכיון שהוא אינו יכול לישבע תיקנו שיהי' התובע נשבע ונוטל, וכן כתבו התוס' בריש פ' כל הנשבעין שהבאתי, דבמתני' לא חשיב אלא הני שאין כנגדן ראויין לישבע וע"כ כוונתם דמה שחייבו להנתבע לשלם ע"פ שבועת התובע הוא משום שהי' ראוי להצריך להנתבע לישבע אלא שאינו ראוי לישבע. אלא שאנו צריכין ליישב מה שכתב בדין שכיר דאפי' היה שכרו פרוטה אחת לא יטול אלא בשבועה, וכתב עוד וכן כל הנשבע ונוטל אפי' לא יטעון אלא פרוטה אחת לא יטול אותה אלא בשבועה, וגבי נשבע ונוטל שכתב נוכל לומר כדברינו דהוא היכי שמעיקר הדין נוטל בלא שבועה, אבל בשכיר הא אי אפשר לומר כן לדעת הר"נ דכל הני דחשיב במתני' עיקר נטילתן הוא מדרבנן, אלא דבאמת מוכח מדברי הרמב"ם חילוק זה שכתבנו שכתב דהשכיר לא יטול אלא בשבועה אפי' שכרו פרוטה אחת, וכן כל הנשבע ונוטל לא יטול אלא בשבועה אפי' לא טען אלא פרוטה אחת, ואם רצונו להשמיענו עיקר דין הנטילה שאפי' על פרוטה אחת נשבע ונוטל, וכמו שכתב כאן דבפחות מטענת שתי כסף אינו נשבע ונוטל, לא הי' לו לכתוב אינו נוטל, אלא שנשבע ונוטל אפי' על פרוטה, ומוכח דכונתו כאן היכי דמעיקר הדין צריך ליטול בלא שבועה, ואף דבשכיר אינו כן כלל הרמב"ם גם שכיר עם אלה הנשבעין ונוטלין שאין התקנה שיהיו התובעים נאמנים בשבועה כדי ליטול, אלא דשכיר כיון דקים לחז"ל דבעה"ב טרוד בפועליו ואם נחזיק לבעה"ב לשמא גמור הא הו"ל איני יודע אם פרעתיך וצריך לשלם מן הדין, אלא דאי אפשר לומר דהוא באמת כמו איני יודע אם פרעתיך דהא אמר שם ר"נ לא שנו אלא ששכרו בעדים, אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך, יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך, והקשו שם התוס' דמה מהני כאן מיגו כיון דטעמא דצריך לשלם הוא משום דבעה"ב טרוד בפועליו, וכתבו דכיון דטוען ברי שפרע ויש לו מיגו אין לנו להחזיקו כמשקר, אבל כשאין לו מיגו אנו אומרין דבאמת אינו ברור אצלו ומחמת שסבור שפרע אומר ודאי שפרע, וד' התוס' הוא אם נימא דמה שמשלם הוא משום שמחזיקין אותו לודאי שכח, אבל לד' הר"נ דבמתני' לא תנן אלא הני דמן הדין אין נוטלין, צריך לומר דבאמת אף דאומדנא דחכמים הוא ששכח ואינו יודע ודאי מ"מ אינו אומדנא גמורה של ודאי אלא שקרוב הדבר ששכח, ומ"מ כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב אין מוציאין, ואף דגם מה דנאמן הלוה לומר פרעתי הוא משום דעומד לפרעון, אבל באמת גם כאן עיקר הפרעון עומד לזה, רק דעל טענתו שאנו צריכין טענת ודאי, אנו אומרים שע"פ אומדנא אינה ודאי, אלא שחכמים עשאוה לטענת ספק, וממילא הוי איני יודע אם פרעתיך, ולכן מה שעשו חכמים טענתו לטענת ספק זה אינו אלא בטענת פרעתי דנטלו חכמים ממנו הכח להיות נאמן לטעון פרעתי משום דבאמת על טענת פרעתי צריכין אנו כח נאמנות ומשום דהוי חזקת חיוב, ורק משום דחוב עומד לפרעון, ולכן אמר ר"נ דלא תיקנו חכמים בזה אלא ליטול ממנו כח הנאמנות לטעון פרעתי, אבל כשיש לו מיגו שהיא טענה בעצם ויש לו ראיית מיגו, בזה לא תיקנו חכמים לומר דהוי כודאי שכח כיון שנאמנות שלו הוא מכח מיגו. עכ"פ מוכח מכאן שאינו ודאי שכח ומש"ה תנן לשכיר במתני' בהדי הני שאין נוטלין מעיקר דין תורה, ומ"מ יש לומר דלא דמי לאינך דתנן במתני', דבהנהו נאמנות התובעין הוא משום שהצריכו חכמים להנתבעין בירור ואינם יכולים לברר כמו נגזל ונחבל וכן חנוני על פנקסו שהיו צריכין הבעלים לברר כיון שאמר להחנוני ליתן להפועלים רק דמעיקר הדין א"א לחייבו לשלם לשניהם, ולכן בזה סובר הרמב"ם דבפחות מטענת שתי כסף כמו שלא חייבה תורה בירור, כן לא הצריכו חכמים בירור, אבל שכיר כיון שחכמים עשאו להבעלים משום שהוא טרוד בפועליו כמו טוען בספק, וממילא צריך לשלם מדין איני יודע אם פרעתיך, ולכן בזה אין להצריך שתהי' הטענה שתי כסף כיון דאין החיוב משום שמצריכים להבעלים בירור שבועה והשכיר נשבע במקום הבעלים ונוטל, אלא דחכמים עשאו לטענת פרעון של הבעלים לטענת ספק, ובטענת ספק צריך מן הדין לשלם. ויש להוכיח כדברינו מזה שקבע הרמב"ם הך דינא דבשכיר א"צ טענת שתי כסף בהך הלכה דאין מחמירין עליו ואין מגלגלין עליו, דהוא בשבועות דף מ"ט דאמר רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר, ופירש"י ע"י כל שבועה דרבנן מגלגלין חוץ מע"י שבועת שכיר שאין מגלגלין על ידה שבועה אחרת לפי שהיא עצמה אינה מן הדין אלא להפיס דעתו של בעה"ב, ובהלכה זו קבע הרמב"ם הך דינא דאפי' שכרו בפרוטה, ומבואר דזהו עיקר טעמו משום דלא דמי לנשבעין ונוטלין שנטלו השבועה מהנתבע ונתנו להתובע, אלא דמעיקר הדין הי' נוטל בלא שבועה, וא"כ לא שייך להצריך טענת שתי כסף וכנ"ל. ולפי"מ שבארנו מיושב השגת הראב"ד במה שכתב אבל הדמיון שדימה והלמוד שלמד מן הנשבעין בטענת ספק שהצריכו להם כפירת שתי כסף אינו דמיון כלל שזה נשבע להפטר ועל כרחו הוא נשבע, וזה שנשבע ליטול מדעתו הוא נשבע כדי ליטול אפי' על פרוטה וכו', ולפימש"כ מיושב כיון דמה שתקנו חכמים שישבע התובע ליטול הוא משום שהי' צריך לחייב להנתבע לישבע אלא שאינו יכול לישבע, וכמו שכתבו התוס' א"כ אינו מועיל מה שהתובע רוצה לישבע וליטול, כיון שבפחות מטענת שתי כסף לא הי' דין לחייב להנתבע שבועה, וממילא לא עשו בזה תקנה שהתובע יהי' נשבע ונוטל. -השמטות ומלואים- במה שתמהתי לעיל בדברי הר"ן אמאי לא תני שכיר דנוטל מדינא, העירני לדברי התוס' כתובות דף פ' ד"ה ישבע.
מנה לי אצלך הלואה לא היו דברים מעולם ולא לויתי ממך, אבל חמשים דינרין יש לך אצלי פקדון או משום נזק וכיוצא בו, הורו רבותי שזה מודה במקצת וישבע, שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והודה שהוא חייב חמשים, ומה לי נתחייב לו משום הלואה או משום פקדון או משום נזק, ולזה דעתי נוטה. השגת הראב"ד. מנה לי אצלך וכו' עד ולזה דעתי נוטה. א"א ואני מורה ובא שאם טענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה באחד וכפר באחד אין זה מודה במקצת הטענה, שהלואה ופקדון שתי טענות הן, ויש בידי ראיה על זה וה"ה שאין בזה מקצת הודאה עכ"ל. כתב המ"מ וז"ל דין זה לא נזכר בגמ', בביאור, אבל המפרשים נחלקו בו ונתלו בסוגיא שבפ' השואל, בהשגות כתוב א"א ואני מורה ובא וכו', והחילוק הראשון שכתב הר"א בטוענו מנה מלוה ומנה פקדון, שאם הודה באחד מהם שהוא פטור הוא דבר מתמיה דמי גרע מטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם שהוא חייב, וכבר השיג עליו הרמב"ן, אבל הדין שהזכיר רבינו במנה מלוה והוא מודה לו בחמשים של פקדון שהוא חייב, נראה דעת הרשב"א מסכמת לדברי הר"א שהוא פטור, וגדולה מזו שאם טענו מנה מלוה והודה לו מנה פקדון דהוי לי' כטענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור, [פי' אף מן השעורים] כנזכר למעלה וכו' עכ"ל, והנה עיקר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הוא דהרמב"ם סובר דמלוה ופקדון לא דמי לחטים ושעורים, דחטים ושעורים הם שני מינים והחיוב הוא על עיקר המין, אבל מלוה ופקדון של דינרין כיון שהוא מין אחד וגם החיוב בפקדון הוא חיוב ממון כמו מלוה לכן הוא מודה במקצת, איברא דבדברי הרמב"ם משמע דאפי' אם לפי הודאת הנתבע החמשים דינרים הם בעין, רק שהוא בשיטתו בהל' ט"ו דהילך דפטור הוא דוקא אם מניחם לפנינו אבל סתם פקדון אינו הילך כמש"כ המ"מ שם, אבל אינו מבואר דהא החיוב שהודה בפקדון אינו ברור דהא אם יאבדו הדינרים באונס הרי הוא פטור, וצ"ל דסובר דפקדון כל זמן שהוא בעין יש על הנפקד חיוב להחזירו רק אם נאנס זהו פטור שפטרתו התורה, ולכן עתה כיון שמודה שהוא בעין הוא מודה במקצת. והנה הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה ופקדון הל' ה' בהא דהניח להם אביהם פרה שאולה פסק דאם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם דשואל נתחייב משעת שאלה, והרמב"ן והרשב"א חלקו עליו בזה כמש"כ המ"מ ועמש"כ שם בבאור שיטת הרמב"ם, ולכן מבואר דלשיטת הרמב"ם גם פקדון הוי חיוב משעת קבלת הפקדון, אבל לשיטת הרמב"ן והרשב"א הוי מלוה ופקדון שני מיני חיובים, וכאן גם הרמב"ן חולק על הרמב"ם כמבואר בדבריו בב"מ דף צ"ח בסוגיא דשתי פרות, והביא דבריו הרא"ש שם, ואף דלשיטת הרמב"ם אין לנו הוכחה אלא על שאלה ולא על פקדון יהי' מוכח מכאן דסובר דגם בפקדון נתחייב להחזיר הפקדון משעת משיכה, וכן בארתי שיטתו בפ"ב מהל' שכירות הל' ג' במה דסובר דאם פשע בעבדים חייב, איברא דזה מיושב רק בדין חיוב שבועה דחייב דהוי ממין הטענה, אבל לגבי דין מה דטענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור אף מן השעורים, לכאורה יש לומר כן גם בטענו מלוה והודה לו בפקדון, דנימא מדלא טענו פקדון מוכח דהודה התובע שאינו חייב לו הפקדון, דאף דנימא דגם חיוב משום פקדון הוי כמו חיוב ממון אבל מ"מ סבת החיוב היא סבה אחרת, אלא דיש לומר דאין ראי' דיש כאן הודאה מצד התובע, אלא דרצה לתבעו אותו החיוב ממון באופן אלים יותר שלא יוכל לפטור עצמו בטענת אונס. ובדעת הראב"ד דפוטר בטענו מלוה ופקדון והודה לו באחד מהם שהקשו עליו דהא טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם חייב, בזה ביארו שיטתו דבחטים ושעורים הפטור הוא משום דצריך הודאה ממין הטענה, ובטענו חטים ושעורים והודה באחד מהם הרי הודה במין הטענה דהא תבעו גם מה שהודה, אבל במלוה ופקדון הפטור הוא מטעם אחר שהם שתי טענות, ולכן גם בטענו מלוה ופקדון והודה באחד מהם אין אנו מצרפין טענה זו להשניה, ובבאור דבריו צריך לומר דבכפירה ומודה במקצת הדין לפני ב"ד עם מי האמת עם התובע או עם הנתבע, אבל מלוה ופקדון כיון דפקדון יש לו דינים מיוחדים וכמו אם הפקדון נאנס אם הי' בזה פשיעה או לא, וגם לברר אם לא שלח ידו דאז לא פטר אונס, וגם אם בשעת משיכת הפקדון לא הי' בבעלים, וכיון דיש לפקדון דינים מיוחדים הרי זה ד"ת אחרת ואינה שייכת לד"ת של המלוה שהוא רק בירור מי טוען אמת, וזהו כונת הראב"ד בשאלה ושכירות דסובר דלא הוי מודה במקצת דהוא משום שיש בהם דינים שונים.
מנה וכלי יש לי בידך, אין לך בידי אלא הכלי והא לך, הרי זה פטור ונשבע היסת שאין לו אצלי אלא זה, אמר בעל הכלי אין זה הכלי, כולל בשבועתו שזה כליו, הודה הנטען שאין זה כליו ונתחלף לו באחר הרי זה חייב שבועה. כל מקום שנאמר בענין זה פטור הרי זה פטור משבועת התורה וחייב שבועת היסת כמו שבארנו כמה פעמים. אין לך בידי אלא הכלי והא לך, כתב המ"מ וז"ל מדברי רבינו נראה שאע"פ שהכלי שהוא טוענו הוא פקדון אם לא אמר הילך אע"פ שהוא בעין הוה ליה מודה מקצת, אבל הרמב"ן והרשב"א הוכיחו מן הסוגיא שבפ"ק דב"מ דכל פקדון שהוא בעינו והודה לו הו"ל הילך דכל היכא דאיכא ברשותא דמריה איתא ואין זה מודה מקצת עכ"ל, ומה שכתב המ"מ שהוכיחו הרמב"ן והרשב"א מהסוגיא דפ"ק דב"מ לא מצאתי ברמב"ן, אבל הרשב"א בחדושיו לב"מ כתב כן במקומו בדף ה' במה דפריך הגמ' למ"ד הילך פטור מדתני רמב"ח ד' שומרים צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת היכי דמי לאו דא"ל הילך, לא דא"ל ג' פרות מסרתי לך ומתו כולהו בפשיעה וא"ל איהו חדא להד"מ וחדא מתה באונס וחדא מתה בפשיעה דבעינא שלומי לך, ומוכח דדוקא בכה"ג אבל אי א"ל חדא קיימא באגם הוי הילך, וראיה זו הביא גם הר"נ שעל הרי"ף בשבועות ר"פ שבועת הדיינין, וזהו באמת תימה על הרמב"ם דסובר דאפי' בפקדון לא הוי הילך אא"כ נותנו לו עתה בב"ד. ונראה דיש לדון בעיקר הסברא אם פקדון דאינו נותנו לפני ב"ד אם צריך להיות חשוב הילך, ויש לומר דזה תלוי אם שומרים מתחייבים משעת משיכה או דאין מתחייבים אלא משעת אונסין, דאם מתחייבים משעת משיכה א"כ כשאומר הרי הוא שלך והיא עומדת באגם הרי עוד לא נפטר מחיובו כיון שעוד יש עליו חיוב להחזיר הפקדון או דמיו, וכל זמן שלא יחזיר אם יהי' אונס בפשיעה הוא כבר מחוייב מעכשיו, וא"כ אכתי הו"ל מודה במקצת, אבל אם נאמר דאינם מתחייבים אלא משעת אונסין נמצא דאין עליו עכשיו חיוב ממון רק שהוא ברשותו וחייב לשמרו אבל אין כאן הודאה של חיוב ממון. והנה יש לומר דאף דמחלוקת זו אם שומרים חייבים משעת משיכה או משעת אונסין היא מחלוקת בפני עצמה בעיקר חיוב שומרים, אבל יש לומר דרמב"ח דסבר ד' שומרים צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת סבר דשומרים אינם מתחייבים אלא משעת אונסין, דאם כבר נתחייב השומר משעת משיכה להעמיד לו הפקדון או דמיו כמו דסבר רבא בכתובות דאפי' נאנס הפקדון לאחר מיתה כבר נתחייב בשעת משיכה ונשתעבדו נכסיו וחייבין היורשים לשלם, מסתבר שאינו צריך השומר להיות נאמן בטענת אונס, כיון שבא לפטור עצמו מחיובו בטענתו שהיא טענה דלא שכיחא אם הוא כבר מחוייב, והרי זה דומה למי שלקח מחבירו בהמה והתחייב בדמיה, ואח"כ יבוא ויטעון שהבהמה היתה טרפה דמסתבר שהוא צריך לברר, וה"נ אם הוא כבר מחוייב בדמי הפקדון ונשתעבדו נכסיו, אם לא יעמיד הפקדון הוא צריך לברר אונסו, ואף דרמב"ח ור' חייא בר יוסף פליגי אם עירוב פרשיות כתיב, ולרמב"ח דלית ליה עירוב פרשיות דריש מקרא דכתיב כי הוא זה דגם אפקדון צריך כפירה והודאה, אבל מדין זה גופא כיון דמפרש רמב"ח קרא דחייב שבועה בפקדון דוקא בכפירה והודאה, ובלא זה נאמן השומר בלא שבועה, מוכח מזה דאכתי לא נתחייב בדמי הפקדון. ולכן מיושב דרמב"ח דסבר דד' שומרים צריכים כפירה והודאה ובלא זה נאמנים בטענת נאנסו בלא שבועה דע"כ סבר דשומרים חייבים משעת אונסין שפיר פריך הגמ' דהו"ל הילך כשמודה בפקדון, אבל הרמב"ם דפסק דשומרים מתחייבים בשבועת שומרים בלא כפירה והודאה, שפיר סבר כרבא בכתובות דשומרים נתחייבו משעת משיכה, ולכן מודה בפקדון לא הוי הילך. אכן עוד עלינו ליישב דעת הרמב"ם מסוגיא שניה שלא הזכירו הראשונים והוא בב"מ דף ק' ע"א במה דפריך הגמ' ועוד הילך הוא והתם פריך סתמא דגמ' אמתני', ועוד דאח"כ פריך ג"כ ועוד הילך הוא ומשני רבא עבדא דקטע לידיה ורבא הא סבר דשומרים חייבים משעת משיכה, וכבר אין לתרץ כמו שכתבנו על מה דפריך מרמב"ח, ונראה דכיון דשם מיירי בעבדים שהוקשו לקרקעות הם הוי תמיד ברשות בעליהם, וגם אין עליהם התחייבות שומרים לשלם מעכשיו דמיהם כשלא יהיו בעין, ואף דמוקי שם כר"מ דסבר עבדא כמטלטלין, עיין שם בתוס' ד"ה ר"מ דדוקא לענין שבועה סבר הכי, ואף שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' שכירות הל' ג' שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם, הא כתב טעמו שכל הפושע מזיק הוא, וא"כ בזה ליכא חיוב משעת משיכה לשלם דמיהן אם לא יהיו בעין, ולכן שפיר בזה מודה הרמב"ם דהוי הילך אפי' אם אינו נותנו לו בב"ד.