וזה שנשחט חוץ למקום הוא שמותר לאכלו בכל השערים, אבל השוחט חולין בעזרה אותו הבשר טהור ואסור בהנייה כבשר בחלב וכיוצא בו, וקוברים אותו ואפרו אסור אפילו שחט לרפואה או לאכילת עכו"ם או להאכיל לכלבים, אבל הנוחר בעזרה, והמעקר, ועכו"ם ששחט, והשוחט ונמצא טרפה, והשוחט בהמה חיה ועוף הטמאים בעזרה הרי אלו כולן מותרין בהנייה. עיין בלח"מ בהל' א' שהאריך ועי' ביד המלך מהא דבב"ק איתא להדיא דמשום דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא חייב בדו"ה וכן פסק הרמב"ם, וכן העיר הגרעק"א במשניות בקדושין, ונראה דהרמב"ם סובר דלענין איסור אכילה דאורייתא וילפינן ממה שאתה זובח בקירוב מקום וכמו שהביא למעלה וזהו מדאורייתא ולאו אסמכתא, אכן לענין איסור הנאה לאו דאורייתא משום דלא כתוב איסור אכילה מפורש וכמו שכ' למטה הלח"מ דיש סברא לומר כן, ומשו"ה מיושב דגבי כסוי הדם דשחיטה שאינה ראויה פטור מכיסוי הוי דאורייתא אבל לענין דו"ה דשחיטה שא"ר חייב בדו"ה ודוקא היכי דאסור בהנאה פטור לכן שם פסק דלאו דאורייתא. ובדברי הלח"מ בתו"ד כתב והשתא קשה על רבינו כיון שהוא פסק כר"י בפ"י מהל' עכו"ם דאתא קרא לדברים ככתבן שכן כתב שם אבל נותן הוא לגר תושב שנא' לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה א"כ ודאי דמפיק לי' כל איסורין שבתורה מאותו וחשב"ע לאו דאורייתא וא"כ איהו דסבר דחשב"ע דאורייתא מהיכא מפיק להו וכו', ונ"ב יש לומר דכיון דבע"ז דף כ' ילפינן זה מלא תחנם דאסור ליתן להם מתנת חינם א"כ לא איצטריך לדברים ככתבן, ובפסחים דלא סבר הכי ללמוד מלא תחנם, ובפ"י מהל' עכו"ם מוכח דנלמד ג"כ מלא תחנם אלא דכתב דברים ככתבן דלא הוי היתר מהך קרא. ועמש"כ בפ"ח מהל' מ"א הל' ה' במה שישבתי הקושיא במה דפסק הרמב"ם אין בגידין בנו"ט ופסק דגה"נ מותר בהנאה דזה תלוי אי ילפינן מנבלה או מאותו מוכח דפוסק הרמב"ם דילפינן מנבלה.

אין שוחטין לתוך ימים ונהרות שמא יאמרו עובד מים הוא זה ונראה כמקריב למים ולא ישחוט לכלי מלא מים שמא יאמרו לצורה שתראה במים שחט. נ"ב מרמב"ם לא כתב לשר של ים וא"כ למה הוצרך לומר גבי כלי שמא לצורה ואולי דגם למים לא שייך אלא במחובר.

כיצד שוחטין מותח את הצואר ומוליך הסכין ומביאה עד ששוחט, בין שהיתה הבהמה רבוצה בין שהיתה עומדת ואחז בערפה והסכין בידו מלמטה ושחט הרי זו כשרה. בין שהיתה הבהמה רבוצה כתב המ"מ פשוט בתוספתא בין שהעביר סכין על גבי צואר בין שהעביר צואר על גבי סכין ושחט שחיטתו כשרה ע"כ. ונ"ב דבריו תמוהים דברמב"ם לא הוזכר שהעביר צואר על גבי סכין רק דצריך לבאר מקור דברי הרמב"ם ונראה דמפרש דרב זביד דאמר לצדדין קתני וסכין למטה ובהמה למעלה בתלוש לא איירי במעביר בהמה אלא במעביר סכין, ונראה דסובר דתלוש גרע משום דאפשר יבא לידי דרסה כשיחזיק למטה בחוזק דאפשר יגביה למעלה כיון דאינו מוליך ומביא. ולפ"ז נצטרך לומר דאם שוחט הוליך הסכין ואחר דחק הבהמה להסכין הוי גדר דרסה אף דנשחט בדרך הולכה מ"מ הי' גם דרסה וזה דלא כמש"כ הש"ך, והפר"ח כתב עוד יותר דבזה אם היה קבוע בעמוד תלוש אפי' לכתחילה כשר, אכן לפמש"כ בסברא משום דהוי חשש דרסה זה לא שייך אלא דאם יחזיק אדם אבל קבוע בעמוד תלוש צריך להיות כשרה, ונראה דכיון דזה אינו מצוי לא רצה הרמב"ם לפרש כן, ולכן פי' בדרב זביד דהיינו בהולכת הסכין, ועוד אפשר דלא מסתבר לו בכל אופן דיהי' כשר לכתחילה, לכן פי' בהולכת הסכין משום דברייתא איירי לכתחילה ותוספתא מיירי בסכין נעוץ לכן הוי רק דיעבד, ולפ"ז נוכל לומר דהולכת הבהמה הוי בכל אופן דיעבד אפי' בעוף וצ"ע.

לפיכך חרש או שוטה או קטן או שכור שנתבלבלה דעתו ומי שאחזתו רוח רעה ששחטו ואחרים רואין אותם שהשחיטה כתיקנה הרי זו כשרה, אבל סכין שנפלה ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה הרי זו פסולה שנאמר וזבחת עד שיהי' הזובח אדם ואע"פ שאינו מתכוון לשחיטה. בהא דאמרינן בסוכה קטן היודע לשחוט, יש שני פירושים רש"י פירש היודע לאמן את ידיו אע"פ שאינו מומחה ופי' התוס' דהוא לענין בדיעבד דאם אינו יודע לאמן את ידיו אפי' אחרים רואין אותו אסור, ורא"ש פירש דאם יודע לאמן ומומחה אפי' לכתחילה מותר, והך דסוכה היינו לענין לכתחילה, והנה במה דפי' התוס' דעת רש"י דהוא לענין דיעבד נראה דאי לא"ה למה פירש"י דיודע לשחוט היינו שיודע לאמן את ידיו, אעפ"י שאינו מומחה, דהא בסתמא צריך לפרש יודע לשחוט דהוא מומחה וא"כ למה לא נאמר כן לענין לכתחילה, ולענין גדול שאינו מומחה, יש מחלוקת בשו"ע ודעת רבינו ברוך דאסור לשחוט אפי' אחרים רואין אותן, [והנה הי' אפשר לומר דאפי' לדעת רבינו ברוך מ"מ לחש"ו מותר אפי' אינו מומחה לפמש"כ הגרעק"א בש"ך ס"ק ט"ו לחלק בין סתם בנ"א לחש"ו לענין דיעבד אם נמצא שאינו מומחה, וכן לענין לכתחלה לחלק מסתם בנ"א לידוע דלא גמיר. כן אפשר יש לחלק בין חש"ו לידוע דלא גמיר דעכ"פ בחש"ו מדקדקין יותר, ולכן אף דאין מוסרין לכתחילה לחש"ו אפי' רואין אותן דודאי יקלקלו, מ"מ ביודע לאמן את ידיו מוסרין, אלא דמ"מ כ"ז דוחק לענין לכתחילה ומהכ"ת נימא כן, ולמה לא נאמר דכיון דאינו מומחה אין מוסרין לו לכתחילה] ולכן הוכיחו התוס' דדעת רש"י לענין בדיעבד ולכן כתב רש"י דמיירי אעפ"י שאינו מומחה דלענין אחרים רואין אותן לא צריך מומחה. והנה הקשו על הרא"ש דסותר דבריו דמתחילה כתב דמה דאמרינן דחש"ו אין שוחטין לכתחילה אפי' באחרים רואין אותן היינו באינו יכול לאמן את ידיו, אבל יכול לאמן את ידיו שוחט לכתחילה אם הוא מומחה וא"כ למה כתב מעיקרא דהיינו באינו יכול לאמן את ידיו, אלא דהוא פשוט דהרא"ש סובר דהא דקתני חוץ מחש"ו ע"כ מיירי אפי' הם מומחים דאם אינם מומחים א"צ למיתני דאסור בדיעבד, ואף דבגדול אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אבל בחש"ו ודאי לא אמרינן רוב זה, וא"כ ע"כ מיירי במומחין, ולכן כתב דהא דקתני דמ"מ אפי' אחרים רואין אותם דוקא בדיעבד, והיינו אפי' אם הוא מומחה, הוא דוקא אם אינו יכול לאמן את ידיו. והנה לכאורה א"כ יסתור מה שכתבנו מקודם דאם נימא דהא דקתני בחש"ו דאחרים רואין אותן שחיטתן כשרה היינו במומחין א"כ מנלן דבאינו מומחה נמי כשר, וא"כ אכתי קשה למה הוצרך רש"י לפרש יודע לשחוט שאינו מומחה, איכא למימר חדא דהוא מילתא דמסתברא אפי' אם אינו מוכח, ועוד יש לומר דכיון דמתני' מיירי לרבינא מאינו מומחה ואח"כ קתני חש"ו ועל כולם קתני יכולים א"כ משמע דאפילו נצטרפו שני החסרונות דהיינו שהוא אינו מומחה וחש"ו מ"מ אם אחרים רואין אותם שחיטתם כשרה.

היה מחוייב חטאת ושחט ואמר לחטאתי שחיטתו פסולה, היה לו קרבן בתוך ביתו ושחט ואמר לשם תמורת זבחי שחיטתו פסולה שהרי המיר בו. נ"ב לשון זה משמע דבזה גופא המיר בו אבל בגמ' איתא אימא אמורי אמיר בי', ועוד דא"כ צריך להיות אסור בהנאה, אך זה קשה גם אם הוא משום ספק, ועוד צ"ע אם זהו לשון תמורה ועיין בפ"ב מהל' תמורה ויתכן שט"ס וצ"ל שמא המיר בו.

אבל השוחט לשם עולת נזיר אע"פ שאינו נזיר שחיטתו פסולה שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים. נ"ב צ"ע דבגמ' איתא אימא נדר בצנעה ומצאתי שבדקדוקי סופרים בכ"י ליתא.