המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב והוא שיתכוין למדת ארכו ומדת רחבו ויחתוך בכונה שהיא מלאכה, אבל אם חתך דרך הפסד או בלא כונה למדתו אלא כמתעסק או כמשחק הרי זה פטור, הקוטם את הכנף הרי זה תולדת מחתך וחייב וכן המגרד ראשי כלונסות של ארז חייב משום מחתך, וכן כל חתיכה שיחתוך חרש עץ מן העצים או חרש מתכת מן המתכות חייב משום מחתך, הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצוץ בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב. הנוטל קיסם, עי' במ"מ מה שתמה בזה, והנה הרמב"ם כתב קיסם של עץ ובגמ' לא נזכר של עץ ומיירי באוכלי בהמה קשין כדמוכח ממה דאמרו חכמים לא יקטמנו אלא מאבוס של בהמה מוכח דהוא בחד מילתא, ובעיקר דינא משמע בגמ' דלר"א חייב משום תיקון כלי אבל זה שייך דוקא אם יש בנין בכלים, והרמב"ם כתב כאן משום מחתך, ויש לומר דמשום הכי סובר ר"א דחייב אפי' בקשין כיון דדעתו עכ"פ לעשיית כלי אבל משום מלאכת מחתך כיון דעיקרו בעור לא ילפינן אלא במה דלא הוי אוכלין כלל, ולפי"ז באוכלי בהמה קשין פטור אבל אסור וזהו שכתב בהל' ח' כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה כגון תבן ועשבים לחים מותר לקטום אותן בשבת ומבואר דדוקא לחים מותר אבל קשין אסור, ומה שלא הזכיר מפורש דבקשין פטור אבל אסור נראה דסמך על מה שכתב בפכ"ג הל' ו' אין חותכין שפופרת של קנה מפני שהוא כמתקן כלי וע"כ כונתו באוכלי בהמה קשין דאל"ה חייב כמש"כ כאן.