שלש מחשבות הן שפוסלין את הקרבנות, ואלו הן, מחשבת שינוי השם, ומחשבת המקום, ומחשבת הזמן, מחשבת שינוי השם כיצד, זה השוחט את הזבח שלא לשמו, כגון שהיה עולה ויחשב שהוא שלמים, או ישחטנו לשם עולה ושלמים, או לשם שלמים ולשם עולה, או ששחט את הזבח שלא לשם בעליו, זו היא מחשבת שינוי השם, מחשבת המקום כיצד, כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו, או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה חוץ לעזרה, או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה חוץ למקום אכילתו. זו היא מחשבת המקום, וזבחים שחשב בהן מחשבה זו הם נקראים זבחים ששחטן חוץ למקומן, מחשבת הזמן כיצד, כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו מאחר שתשקע החמה שאינו זמן זריקתו, או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטיר למחר מאחר שיעלה עמוד השחר שאינו זמן הקטרתו, או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה לאחר זמן הראוי לאכילתו, זו היא מחשבת הזמן, וזבחים שחשב בהן מחשבה זו הם הנקראים זבחים שנשחטו חוץ לזמנן והם הנקראים פגול בכל מקום, וזהו פגול האמור בתורה. או ששחט הזבח שלא לשם בעליו, מדברי הרמב"ם מוכח דשחיטה שלא לשם בעלים פוסל, וכן מוכח מדבריו בפט"ו הל' א' שכתב וכן אם שחט עולת ראובן לשם שמעון לא עלתה לא לראובן ולא לשמעון והוא תימה דלהדיא איתא בגמ' בזבחים דף ד' מה לשינוי קודש וכו' וישנו בד' עבודות וכו' משא"כ בשינוי בעלים, ופירש"י דשינוי בעלים אינו אלא בזורק שלא לשם בעלים, או בשוחט ע"מ לזרוק שלא לשם בעלים, ומשום דשינוי בעלים לא שייך אלא בזריקה שהוא עיקר הכפרה, וכן בדף י' אמר רב אשי ומה במקום שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני שהוא כשר לזרוק דמו לשם פלוני פסול, וכבר עמד בזה המל"מ בפ' ט"ו והקרן אורה בהא דרב אשי כתב ליישב ע"פ דברי הירושלמי בפסחים פ' תמיד נשחט דפליגי אמוראי בטעמא דר' יוחנן דשוחט לשמו ע"מ לזרוק דמו שלא לשמו פסול ולא הזכירו ק"ו דרב אשי, ובודאי אינו מיושב לדחות בשביל זה סוגיא דבבלי ומימרא דרב אשי, ועוד דאפי' לרב אשי דאיכא ק"ו אפשר למידן משום מאי פסול, אם משום דהוי פסול בשחיטה או דהוי כמו פסול בזריקה, אכן הרב ר' שמואל אהרן העיר להוכיח דלדברי ר' בא בירושלמי דאמר בטעמא דר' יוחנן דהוי כשוחט לשמו ושלא לשמו, א"כ בשינוי בעלים לרב אשי דסבר דשוחט בשינוי בעלים כשר, שחט ע"מ לזרוק בשינוי בעלים נמי יהיה כשר, ולרב אשי הא פשוט בשוחט ע"מ לזרוק לשם פלוני ודאי פסול, אלא דעכ"פ אין טעם לדחות הא דרב אשי שהוא בתרא משום הא דר' בא. והנה הזבח תודה כתב ליישב דבזה פליגי רבה ורב חסדא בדף ז' בתודה ששחטה לשם תודת חברו והרמב"ם יפרש דלא כפי' רש"י ותוס' דהוה שינוי קודש, אלא דמחלקותם יהי' שינוי בעלים בד' עבודות פוסל או לא והוא פסק כרב חסדא, ומה דנקט לשם תודת חברו ולא אמר תודה ששחטה לשם חברו, הוא משום דבעינן שיהי' חברו מחוייב תודה כמותו, והוי מחוייב כפרה כמותו, אבל אם לא הי' חברו מחוייב תודה אינו פוסל, ולא דמי לעולה דאפי' אינו חייב כלום נמי פסולה, משום דאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה, אבל גבי תודה שבאה על איזה הודאה של נס אין שייך לומר כן. והנה אי אמרינן בשאר קרבנות חוץ מחטאת דבעינן מחוייב כפרה כמותו, תליא בשני גירסות, אי גרסינן באידך דרבא עולה ששחטה על מי שאינו מחוייב כלום, א"כ הדין הוא בכל הקרבנות, אמנם אי נגרוס בהאי מימרא חטאת אין לנו ראי' דבשאר קרבנות אם לא יהי' מחוייב כפרה כמותו שירצה, דהא בחטאת דאם שחטה על מי שאינו מחוייב כפרה כמותו אע"פ שהיא כשרה אפ"ה אינה מרצה כמבואר בד' הרמב"ם בפ' ט"ו הל' ח' וז"ל, אבל אם שחטה לשם א' שהוא מחוייב עולה הרי זו כשרה ולא עלתה לבעלים עכ"ל, א"כ מנ"ל לחדש דבשאר קרבנות אם שחטה על מי שאינו מחוייב כפרה כמותו שירצה, אכן בדברי הרמב"ם בהל' י"ד מבואר כן, שכתב עולה ששחטה על מי שאינו מחוייב קרבן כלל לא עלתה לבעלים וכו' שאין לך אדם שאינו מחוייב כפרה, הרי מבואר דגם בשאר קרבנות לדין שלא ירצה צריך דוקא מחוייב כפרה כמותו. ובעיקר מה שכתב הרמב"ם דבחטאת אם שחטה על מי שמחוייב עולה שלא עלתה לבעלים, לכאורה הי' אפשר לומר דלמד זה מהא דלשם חולין, אלא דלפי"ז יהיה עלינו לומר דבעולה לשם חולין ג"כ עלו לבעלים כמו על מי שאינו מחוייב כפרה כמותו, והקרן אורה בפתיחה כתב דדוקא לדין שלא נפסל אמרינן דלשם חולין כשר, כדילפינן מולא יחללו אבל לא עלו לבעלים גם בעולה לשם חולין, ובהל' מעה"ק בפ"ד הל' י' בארתי דבדין אין מחוייב כפרה כמותו איכא תרי קראי חד בחטאת וחד בעולה, ובחטאת הא ילפינן מולא יחללו, דרק לענין שלא נתחלל אבל לא להיות עולה לבעלים, אבל קרא דאיכא בעולה הא ע"כ לענין זה דגם עלו לבעלים, ע"ש שהארכתי בזה. נחזור לדברינו דהזבח תודה מפרש דמחלוקת רבה ורב חסדא הוא אם שינוי בעלים פוסל בד' עבודות ממש, או דוקא בשחט וקבל והלך ע"מ לזרוק, והרמב"ם פוסק כרב חסדא אך נשאר בקושיא דכיון דרב אשי סובר כרבה, אמאי פסק דלא כרבה, והנה בפשטות הסוגיא דדף ד' דאמר שינוי בעלים מנ"ל ומייתי קרא ובשר זבח תודת שלמיו, וע"ז אמר אשכחן זביחה שאר עבודות מנלן, מוכח דבכל עבודות שייך שינוי בעלים, אלא דכדבעי למילף שינוי בעלים משינוי קודש, פריך מה לשינוי קודש שכן פסולו בגופו וישנו בד' עבודות ופירש"י דשינוי בעלים לא שייך אלא בע"מ לזרוק דבזה הכפרה, והתוס' בריש המס' הקשו במה דבעי שינוי בעלים מנלן, דמהיכן פשוט להגמ' דאיכא פסול בשינוי בעלים, וכתבו דזהו ממתני' דסוף בית שמאי דאמר לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח וכו', ובפשטה דמתני' הוא דהזבח נזבח לשם בעלים ולא שנזבח ע"מ לזרוק לשם בעלים, וכן הא דאמר רב חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת משמע ג"כ כפשוטו, לכן נראה ע"פ מה שכתב הזבח תודה דהיסוד לשיטת הרמב"ם הוא דסובר כרב חסדא דתודה ששחטה לשם תודת חברו פסולה, נאמר בזה דיש נ"מ אם שחט לשם קרבן חברו, והיינו שהקרבן יהי' קרבן חברו דבזה גם בשחיטה וקבלה והולכה לא עלתה לבעלים ובחטאת פסולה, ומשום דבזה שחשב בהשחיטה שהקרבן יהי' קרבן חברו ממילא הכפרה בשעת זריקה ג"כ יהי' לחבירו, לכן אף שלא חשב בפי' ע"מ לזרוק פסול, אבל אם חשב שהשחיטה תהי' לשם חברו ולא חשב על הקרבן בזה אמר הגמ' דלא שייך אלא בזריקה ולא בשאר העבודות, וכמש"כ רש"י דהשחיטה לא שייך שתהי' לשם חברו דאין בהשחיטה כפרה ולפי"ז נאמר דמה שכתב בפט"ו אם שחט עולת ראובן לשם שמעון הכונה לשם עולת שמעון, וכן מה שכתב כאן או ששחט הזבח שלא לשם בעליו היינו ששחט הזבח שיהי' לשם בעלים אחרים, אבל לשם שמעון הא אמר רב אשי דאם אמר הריני שוחט לשם פלוני כשר. אח"כ ראיתי בזבח תודה בסוגיא דמחשבין מעבודה לעבודה שכתב כן (ומה שהבאתי קודם, זה כתב בהא דתודה ששחטה לשם תודת חברו) אלא שכתב דלפי"ז אין אנו צריכין למה שכתב בהא דתודה ששחטה לשם תודת חברו, והיינו דא"צ לומר דהרמב"ם פוסק כרב חסדא שם, אבל בזה אין דבריו מיושבים, דבלא הא דרב חסדא מנין להרמב"ם לחדש חילוק זה בין שחט לשם פלוני ובין שחט שהקרבן יהי' לשם פלוני, אכן לבסוף דבריו כתב הזבח תודה דקשה למה השמיט הרמב"ם ולא כתב דאם אמר הריני שוחט לשם שמעון שהוא כשר. עוד קשה דאם נימא דרב אשי נמי מודה שאם שחט לשם שהקרבן יהי' של פלוני פסול וכדאמר רב חסדא בתודה ששחטה לשם תודת חברו, א"כ מה מייתי ראי' לר' יוחנן דשוחט ע"מ לזרוק שלא לשמה שהוא פסול מק"ו, ומה במקום שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני שהוא כשר, אם אמר ע"מ לזרוק דמו לשם פלוני שהוא פסול, דמנ"ל דמהני מחשבה מעבודה לעבודה גם בזה. ואף שלמדנו מקראי דשינוי בעלים פוסל בד' עבודות דילמא זהו בשוחט ע"מ שהקרבן יהי' של פלוני, ומשום זה א"א לומר כמו שחשבתי מתחלה דהרמב"ם יודה שאם אמר הריני שוחט ע"מ שיתכפר פלוני דכשר דכפרה ודאי לא שייך בשחיטה, ולכן להלכה יתקיים ק"ו דרב אשי מאמר הריני שוחט שיתכפר בזה פלוני דכשר, ורב אשי אמר כן אליבא דרבה, אבל לפימש"כ עכ"פ לא יהי' לרב אשי שום הוכחה דאם אמר ע"מ לזרוק דמו לשם פלוני פסול, דאם אין מחשבין מעבודה לעבודה דילמא גם בזה כשר, ומה שלמדנו ד' עבודות בשינוי בעלים הא שפיר כמש"כ הרמב"ם בשוחט לשם בעלים אחרים. ונראה דמה שכתבנו דאם אמר הריני שוחט שהקרבן יהי' לשם פלוני גם לרב אשי פסול זהו משום דבזה הוי כמו שחשב ע"מ לזרוק דמו לשם פלוני, ואף שלא חשב בפי' ע"מ לזרוק זהו שחידשה תורה בדין שינוי בעלים, אבל שינוי בעלים בשחיטה ממש כמו בשלא לשמו שחשב שהשחיטה תהי' לשם פלוני לא הי' פוסל כמש"כ רש"י וכנ"ל, ולפי"ז נאמר דק"ו דרב אשי לדין מחשבין מעבודה לעבודה הוא משום דסובר דר"ל דאמר אין מחשבין מעבודה לעבודה זהו משום דמה שיהי' אח"כ מחשבה בעבודה אחרת לא מצינו שיפסול ולא דמי לפיגול דבזה חשב ע"מ לאכול או להקטיר חוץ לזמנו וזהו במעשה, ולכן זהו שלמד רב אשי דשייך מחשבה מעבודה לעבודה דגם במחשבה בעבודה זו על מה שתהי' מחשבה בעבודה אחרת ג"כ פסול, אכן זה נשאר קשה שהקשה הזבח תודה שלא כתב הרמב"ם דאם אמר הריני שוחט לשם פלוני שהוא כשר, וביותר קשה דמה שכתב הרמב"ם השוחט עולת ראובן לשם שמעון קשה לפרש דכונתו לשם עולת שמעון, וגם מה שכתב כאן או ששחט הזבח שלא לשם בעליו אינו מבואר דהכונה שהזבח יהי' לשם בעלים אחרים, וא"כ עוד אינו מיושב שיטת הרמב"ם בזה. וראיתי להמרכה"מ בפט"ו שכתב ליישב ע"פ מה שהניח ליסוד דמה דאמר רבא עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה הוא דוקא בשינוי קודש, אבל שחטה בשינוי בעלים כיון שגם אם יזרוק כדין לא עלתה לבעלים לשם חובה, א"כ כבר אין זה שינוי בעלים, וע"פ זה מחדש גירסא בגמ' בהא דרב אשי, ומלבד שגירסתו אינה מיושבת כלל כמו שיראה המעיין, גם עיקר יסודו אינו ברור דאף שלא עלו לבעלים לשם חובה עכ"פ הקרבן נשאר של בעלים, ורק שדינו כנדבה, אבל בודאי אינו של פלוני שחשב עליו, ואיך יהי' מותר לחשוב על זריקה לשם פלוני, ומה שכתב להוכיח מד' הרמב"ם בפט"ו הל' ג' שכתב דין זה בשינוי השם משא"כ בשינוי בעלים הוא תימה דהרמב"ם כאן הא כתב גדר שינוי השם בין על שינוי קודש בין על שינוי בעלים. והנראה בדעת הרמב"ם דסובר דמה דאמר הגמ' בדף ד' דשינוי בעלים אינו בד' עבודות, והא דאמר רב אשי שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני שהוא כשר אינו להלכה, ומשום דפשטות כל הסוגיא ומתני' דלשם ששה דברים הזבח נזבח מוכח דשחיטה שלא לשם בעלים פסול, ולכן ע"כ עלינו לפרש הסוגיא דדף ד' באופן אחר, והוא עפ"מ שמצינו בב"מ בדף פ"ח ע"ב דאמר ומה אדם שאינו אוכל בתלוש אוכל במחובר ופירש"י אדם שאינו אוכל בתלוש כלומר דלא אשכחן קרא בהדיא ובאופן זה פירשו בתוס' בקדושין דף ט"ו ע"ב במה דאמר שם ומה מי שאינו נגאל באלה פי' דלא כתיב בקרא בהדיא שיגאל באלה והביאו לזה מהא דב"מ, ובאופן זה נפרש הא דאמר הגמ' מה לשינוי קודש שישנו בד' עבודות היינו דכתיבי קראי בהדיא בד' עבודות, איברא דלא ניחא אלא כאן דבעי למילף שינוי בעלים משינוי קודש בעיקר דינא דפוסל, אבל פירכא זו איתא גם בפסחים דף ס' ע"ב לדין אם שינוי בעלים מכשיר בשחטו בשאר ימות השנה, ובעי למילף משינוי קודש ופריך ג"כ מה לשינוי קודש שכן פסולו בגופו וישנו בד' עבודות וכו', ולמסקנא כאן הא למדנו גם בשינוי בעלים בכל ד' עבודות, ויש לומר דעכ"פ הוי פירכא דבשינוי קודש כתיבי קראי להדיא, ובשינוי בעלים לא כתיבי בהדיא אלא דילפינן מקראי דכתיבי בשינוי קודש באם אינו ענין ורק בזריקה איכא קרא מפורש. עכשיו עלינו לבאר איך יפרש הרמב"ם הא דרב אשי, ונראה דהרמב"ם אינו מחלק בין אמר הריני שוחט לשם פלוני, ובין שהקרבן יהי' של פלוני, אלא דמ"מ סברת רש"י היא סברא מוכרחת דבשחיטה לא שייך שישחוט לשם פלוני דשחיטה אינו גורם כפרה, וע"כ הא דילפינן דשחיטה פוסלת בשינוי בעלים זהו משום דאם אומר הריני שוחט לשם פלוני זהו ממילא שהקרבן יהי' של פלוני, ואין אנו מחלקין בזה, לכן רב אשי דן בזה מעיקר הסברא ואמר ומה במקום שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני שהוא כשר, היינו דמן הדין צריך להיות כשר דלא שייך לשחוט לשם פלוני, והוי כמו מה דאמר מקודם ומה שאם אמר הריני שוחט חוץ לזמנו שהוא כשר, דהיינו דלא שייך לשחוט חוץ לזמנו, וע"כ שמה שלמדנו שינוי בעלים בשחיטה זהו משום דיש בזה במה שאומר ששוחט לשם פלוני דהיינו שהקרבן של פלוני, והוי כמו שאומר ע"מ לזרוק דמו לשם פלוני שהוא פסול, ולפי"ז אין בהא דרב אשי דין מחודש רק ק"ו ע"פ עיקר הסברא דמזה דן דיש מחשבה מעבודה לעבודה וכנ"ל. ב) ע"מ לזרוק דמו מאחר שתשקע החמה, בפ"א הל' ל"ז במה שכתב שם הרמב"ם ודם ששקעה עליו חמה נפסל הזבח, הבאתי מה שכתבתי בפ"ד מהל' מעה"ק הל' א' במה שכתב שם הרמב"ם כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום, והביא ע"ז קרא דביום צוותו וכתב ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה, והביא קרא דביום הקריבו את זבחו, וכבר עמדו שם בתוס' דלמה צריך קרא דביום הקריבו את זבחו דהאיכא קרא דביום צוותו, ור"ת תירץ ע"פ שיטתו דיש שתי שקיעות, אבל שיטת הרמב"ם אינו כן, והבאתי דברי השאג"א דצריך קרא דביום הקריבו לשלש מתנות שבחטאת דמקרא דביום צוותו לא הוי ידעינן משום שאין זה עיקר הקרבת הקרבן דמשנתן מתנה אחת כיפר, וכתבתי שם דאף דנתיישב לד' השאג"א מה דצריך הגמ' לקרא דביום הקריבו, מ"מ בדברי הרמב"ם קשה ליישב כן דאף דבדבריו שכתב ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה, אפשר לפרש זה גם על ג' מתנות שבחטאת, מ"מ בדבריו משמע דעל עיקר דין דאין זורקין דמים צריך קרא דביום הקריבו, לכן כתבתי דבאמת משום קרא דביום צוותו לא הוי ידעינן זה דמששקעה החמה נפסל הזבח, ומשום דלגבי כל מה דצריך יום אמר הגמ' בריש פסחים דקיי"ל דעד צה"כ יממא הוא, ודין בין השמשות דקיי"ל דהוי ספק זהו בדין חלופי הימים דכתיב מערב עד ערב תשבתו שבתכם, בזה הוי ספק באיזה זמן מתחלפים הימים והספק הוא מתחלת בה"ש עד סופו דבכל רגע הוי ספק, וכדתניא בשבת דף ל"ד ולפי"ז כתבתי דלדין זה דמששקעה עליו חמה נפסל הדם, זהו משום דין חלופי היום, ומשום דילפינן מקרא דביום הקריבו את זבחו, דביום שאתה זובח אתה מקריב, ומשום זה מששקעה החמה אסור לזרוק הדם דבכל רגע ורגע הוי ספק שמא אינו יום הזביחה. אכן כל זה כתבתי בפ"א, אבל מדברי הרמב"ם אלו ראיתי שאינו מיושב בזה, דא"כ אם חשב לזרוק הדם אחר שתשקע החמה פסול מדין ספק כדין שקע"ח דמששקעה חמה עד צה"כ הוי ספק, ואיך סיים הרמב"ם בדבריו, וזבחים שחשב בהן מחשבה זו הם הנקראים זבחים שנשחטו חוץ לזמנן והם הנקראים פגול, דמוכח דהוי פגול ודאי וחייב עליהן כרת, כדין סתם פגול, וכמש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' שגגות הל' ד' שמנה העבירות שחייב עליהן חטאת, וכתב - י"ב - האוכל פגול. והנה השאג"א הקשה על תי' ר"ת דקרא דביום הקריבו את זבחו מגלה דמשקיעה הראשונה כבר נפסל הדם דלשאר דיני יום תלוי בשקיעה שניה, דהא במשנה במגילה דף כ' תנן להו בהדדי כל המצות שמצותן ביום ומוכח דכולם שוים, ולפימש"כ דבכל מצות התלויות ביום כשרים עד צה"כ כדאמר הגמ' בפסחים, ורק בדברים שתלוי בחלופי הימים תלוי בשקע"ח, וכמו בשבת ויו"ט וקרא דביום הקריבו את זבחו מגלה דכאן תלוי נמי בחלופי הימים, וקשה ע"ז קושיית השאג"א דא"כ אינם שוים שאר מצות התלויות ביום עם שחיטה לזריקה. לכן נראה לבאר באופן אחר ונאמר דאף דבפשוטו דין בין השמשות הוא ספיקא דדינא, וכן מוכרח בירושלמי ריש ברכות דאמר לכשיבוא אליהו, אבל מדברי הבבלי בפסחים דאמר והא קיי"ל דעד צה"כ יממא ושזה סותר כל הסוגיות דבה"ש הוי ספק נראה דהבבלי סובר דמן ההלכה הוא דביה"ש יש לו דין של ספק במציאות והיינו דלעולם לא יהי' דין מבורר מתי הוא נקודת ההפסק בין היום והלילה ותמיד יהי' דין בה"ש דהוי ספק מן היום ספק מן הלילה, וכן ספק מקצתו מן היום מקצתו מן הלילה, ונוסיף לזה מה דאמר הגמ' בב"מ ד"ז עשירי ודאי ולא עשירי ספק, ולכן כל מקום שאמרה תורה יום הוא דוקא מה"ת ודאי יום, דיום ודאי אמרה תורה, וכן היכי שאמרה תורה דין לילה בלשון בערב אם המצוה הוא דוקא בלילה אז אינו יוצא עד שיהי' ודאי לילה דהוא בצה"כ, וזהו דאמר הגמ' והא קיי"ל דעד צה"כ יממא הוא, והיינו במה שהצריכה תורה לילה, דשם קאי הגמ' למה דבעי למימר על לאור יום לגבי עה"ש למאיר ובא קראו יום, וע"ז פריך אלא מעתה ולחושך קרא לילה למחשיך ובא קראו לילה והיינו דמשקה"ח כבר לילה, והא קיי"ל דעד צה"כ יממא הוא, ופירש"י בשמעתא קמייתא דברכות, והיינו דקאי אמתני' דזמן ק"ש הוא מצה"כ כדתנן שם במתני' משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן סי' לדבר צאת הכוכבים, ומוכח דסבר הבבלי דמעיקר ההלכה עד צה"כ עוד אסור בתרומה ואינו יוצא ידי ק"ש, ולא סבר כהירושלמי דברכות דמוכיח דספק קרא ק"ש, ספק לא קרא חוזר וקורא, מדתניא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו וקודם לכן לא ספק הוא, אבל הבבלי מוכח דסובר דגבי דין דכתיב ערב שהכונה לילה אינו יוצא מעיקר הדין עד צה"כ משום דבעינן ודאי לילה, וכמו עשירי ודאי. איברא דהגמ' שם בריש ברכות על מה דתנן שאין כהנים נכנסים לאכול בתרומתם עד צה"כ, ומייתי הא דתניא ובא השמש וטהר, ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה פריך ע"ז וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש, והאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר גברא, ופירשו התוס' דפריך דילמא מתחלת שקה"ח דהיינו ביאת אורו מותר בתרומה, ומוכיח שם דע"כ האי וטהר טהר יומא, ומוכח דבלא וטהר יומא היינו מפרשים דובא השמש הוא שקה"ח, אלא דבאמת בדין ערב לא נוכל לומר דהוא מזמן צה"כ, דהא כתיב מערב עד ערב תשבתו שבתכם ולא נוכל לומר דעד צה"כ של ערב שבת לא הותחל עוד שבת, דהא כתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, וכיון דקרא דימים כאן אינו דוקא ודאי ימים דא"כ מתחיל ביום השביעי בשקה"ח, ולכן ע"כ אנו אומרים דבמה דתלוי בדין חלופי הימים בזה תלוי במציאות באיזה זמן הוא באמת נקודת ההפסק בין יום ולילה וכמו שההלכה הוא מעיקר דין התורה, אף שהתורה לא גילתה זה והניחה בספק. ומבואר מה דשאל הגמ' מנ"ל דזמן אכילת תרומה לטמא שצריך הערב שמש הוא מזמן צה"כ משום דלא נוכל לומר דזמן ערב בעצם פירושו בתחלת לילה ודאי, דהיינו צה"כ כיון דאשכחן גבי שבת דזמן ערב תלוי בחלופי הימים, ולכן אותו הדין הוא בדין זב דתלוי בדין ראיית ב' ימים לטומאה וג' ימים לקרבן דזה תלוי בדין חלופי הימים ובעיקר זמן נקודת ההפסק בין יום ולילה. ועכשיו מבואר דכיון דהיכי דכתיב יום למצוה הוא דוקא עד ודאי יום, דהוא עד שתשקע החמה א"כ אין זמן שחיטה וזריקת דם אלא עד שתשקע החמה, אף דאחר שקה"ח הוא בה"ש, ולכן גם לגבי פגול אף דאחר שקה"ח אכתי הוי ספק יום, אבל כבר אינו זמן זריקתו, והוי מחשבת זריקה חוץ לזמנו. אכן לפי"מ שכתבנו עכשיו שוב יהי' קשה קושיית רש"י ותוס' דלמה לי קרא דביום הקריבו את זבחו, כיון דמקרא דביום צוותו ידעינן דשחיטה וזריקת דם אינן כשרים אלא ביום, ושיזרוק הדם למחר הא הדם נפסל בלינה, ורש"י תירץ דאשמעינן אם הלין את הדם בראשו של מזבח, והתוס' הקשו דמה נתרץ למ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח, וכתבו דאין לומר דנ"מ לדין אם עלו לא ירדו, דאליבא דר"ג הא אמר דבדם נמי לא ירדו, וכונתם דא"כ גם אחר דאיכא קרא דביום הקריבו לא ירדו, ואי לר' יהושע הא סבר דבדם ירדו ולמה לי קרא דביום הקריבו הא נפסל בלינה. והנה אם היינו סוברים בדם אם עלו לא ירדו דאחר שנזרק משום אם עלו לא ירדו גם הזבח הוכשר ומקטירין האימורין, א"כ הי' אפשר לתרץ קושיית התוס' דדוקא אם נפסל הדם משום פסול לינה או פסול אחר כמו יוצא או טמא, בזה נימא דכיון דמשום אם עלו לא ירדו נזרק כדין גם הזבח הוכשר, אבל משום קרא דביום הקריבו אין העיכוב משום פסלות בהדם, אלא דעיקר הקרבת הדם אינה מועלת שיהי' קרבן כשר אלא ביום הזביחה, ואף דאמר הגמ' מנין לדם שנפסל בשקה"ח היינו דממילא נפסל כיון שא"א לזורקו, אבל באמת אפי' אם הכרח לזורקו משום דין אם עלו לא ירדו זהו רק בדין זריקת הדם, אבל שיתיר הזבח כיון דילפינן מקרא ביום שאתה זובח אתה מקריב, א"כ לענין הכשר הקרבן מסתבר דלא מהני הא דאם עלו לא ירדו כיון דאין הדם עכשיו בר הקרבה לקרבן זה. וא"כ שפיר נ"מ לר"ג, ומדהקשו כן התוס' מוכח דסוברים דדין אם עלו לא ירדו לא מהני אלא להקרבת הפסול, אבל לא מהני לעיקר הכשר הקרבן, וראיתי להקרן אורה בדף ע"ז שכתב בפשיטות דדין אם עלו לא ירדו אינו מועיל להכשיר הקרבן. ובאימורין אין נ"מ מזה כיון דאימורין אין מעכבין הכפרה, אבל בדם לר"ג דאם עלו לא ירדו לא מהני אלא לזריקת הדם, אבל לא מהני להכשר הקרבן. איברא דאם נימא כן, קשה מה דפריך בדף פ"ז באבעיא דרבא אם לינה מועלת בראשו של מזבח, דהיכי דמי אי דלא ירדו השתא אם לנו בעזרה לא ירדו, בראשו של מזבח מיבעיא, ולדברינו הא איכא נ"מ דדין אין לינה מועלת בראשו של מזבח דמדמינן לשולחן דתנן אפי' הן על השולחן ימים רבים אין בכך כלום משמע דאין כאן פסול כלל ואפי' הקרבן הוכשר, אלא דבאמת לא קשה דבעיא דרבא בפשוטה מיירי באימורין ולא בדם, דאי הוי מפרשינן הבעיא בדם, א"כ גם בלא דברינו קשה מאי פריך הא אפשר לפרש הבעיא לר' יהושע דבדם ליכא דין אם עלו לא ירדו, וע"כ דפשטה דהאיבעיא הוא באימורין, ולכן פריך אי דלא ירדו הא אם עלו לא ירדו, ובאימורין הא לא קשה גם לפי דברינו דבאימורין ליכא נ"מ לענין הכשר הקרבן וכמש"כ. עכ"פ צריכים אנו ליישב קושיית רש"י דלמה צריך קרא דביום הקריבו, ונראה בזה לפי"מ שכתב הריטב"א ריש פ"א דחולין דאחר שחיטה קודם שקבל הדם בכלי אין הדם נפסל ביוצא, איברא שדבריו תמוהים מהגמ' דזבחים דף כ"ו, והבאתי לעיל בפ"א הל' ט"ו שכבר תמה בזה בס' אחיעזר, ויישבתי שם שיטתו, וא"כ לדבריו נוכל לומר דכמו דאינו נפסל הדם ביוצא קודם שנתקדש בכלי שרת ה"נ דאינו נפסל בלינה, וצריך קרא דביום הקריבו, דמשום ביום צוותו הי' מותר לקבל הדם מהצואר למחר אם יהי' אפשר לקבל דם הנפש, דכמו דתנן גבי מנחות במעילה דף ט' דקדשו בכלי שרת הוכשרו ליפסל בלינה ה"נ בדם, דאף דמקודם בקרבנות בהמה תנן דנשחטו הוכשרו ליפסל בלינה הא כתבו שם התוס' בפי' ובלינה, דהוא או על הדם משתשקע החמה נוכל לומר דזהו מדילפינן מקרא דביום הקריבו, ואם הפי' על אימורין ולמחר בעמוד השחר, נוכל לומר דזהו דוקא על אימורין שאין צריכין לקדשם בכלי שרת לבד הכשר השחיטה, אבל דם כיון שצריך לקדשם בכלי שרת, בזה נאמר דכמו דכתב הריטב"א שאין נפסלין ביוצא קודם שנתקדשו בכלי שרת שעוד לא נתקדשו קדושה גמורה ה"נ לא נפסלו בלינה, ואף דבודאי לא דמי דם למנחות, דמנחות כל זמן שלא נתקדשו בכלי שרת לא נתקדשו קדושת הגוף ואפשר לפדותם, משא"כ בבהמה דגם מחיים נתקדשה קדושת הגוף, מ"מ כיון שכתב כן הריטב"א דלגבי פסול יוצא לא נתקדש הדם קדושה גמורה עד שנתקדש בכלי שרת, ה"נ נאמר כן לגבי פסול לינה, אלא דכל זה הוא בדין פסול לינה, דנימא דכל זמן שהדם בצואר לא נתקדש ליפסל בלינה, אבל משום דין דיום הקריבו את זבחו דאמרינן ביום שאתה זובח אתה מקריב, ודאי לא מהני דעכ"פ אינו ביום הזביחה. איברא דשם בפ"א בארתי מדברי הרמב"ם גבי פרכסה ויצאה לחוץ שכתב "אחר קבלה" דאינו סובר כהריטב"א וקודם קבלה נפסל הדם כשיצא לחוץ, ונראה דנוכל לומר דמ"מ בעיקר מילתא יסבור הרמב"ם כהריטב"א דדם כיון שצריך להתקדש בכלי שרת לא נתקדש קדושה גמורה, וגבי פסול לינה לא נפסל קודם שיתקדש בכלי שרת, משום דנוכל לחלק מפסול לינה לפסול יוצא, דפסול לינה נלמד מקרא דלא ילין לבקר זבח חג הפסח, וזהו לאחר שכבר נתקדש קדושה גמורה, אבל פסול יוצא הוא משום שיצא ממחיצתו, ונלמד מקרא דובשר בשדה טרפה שכיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר, ובזה שפיר נאסר גם הדם באיסור יוצא כשיצא חוץ למחיצתו שתיכף כשנשחט הי' עומד לזריקה ומקומו בעזרה, ולכן יש לומר דאף דבפסול יוצא אינו סובר הרמב"ם כהריטב"א, מ"מ בפסול לינה יסבור ג"כ כהריטב"א ואינו נפסל משום לינה עד שיתקדש בכלי שרת, וצריך קרא דביום הקריבו את זבחו וכמו שכתבנו. ובאופן אחר יש לומר לפי"מ דפסק הרמב"ם בפ"ג הל' י"ט דכלי שרת מקדשין דם פסול ליקרב, ונוכל לומר דאפי' לפי"מ שכתבנו דדין אם עלו לא ירדו אינו מועיל בהכשר הקרבן, אבל דין דכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב מועיל גם בהכשר הקרבן, אמנם הקרן אורה שהבאתי למעלה כתב בהחלט דגם דין דכלי שרת מקדשין ליקרב אינו מועיל להכשר הקרבן, אך כבר כתבתי בפ"ג הל' י"ט דלפירש"י א"א לומר כדברי הקרן אורה, והנה שם בארתי דעת הרמב"ם לפי' ר"ת אבל פשטות הדברים הוא דהרמב"ם מפרש כפירש"י, ולכן פסק כר' יוחנן דמקדשין ליקרב, וצריך לחלק בין דין כלי שרת מקדשין דנלמד מכל אשר יגע בהם יקדש, ובין אם עלה לא ירד דנלמד מזאת היא העולה, ואף דגם במזבח כתיב כל הנוגע במזבח יקדש, אבל בדם כשהעלוהו בכלי שרת הא אין הדם נוגע במזבח, ולכן לא הוכשר ע"י המזבח לעלות לכתחלה, ודוקא משום קדושת כלי שרת נתקדש שתועיל הזריקה גם להכשיר הקטרת האימורין, ומה שהקשו שם התוס' דזה קשה לשיטת הרמב"ם כתבתי שם דהך דינא דכלי שרת פסולין הוא דוקא כשנתקדשו בכלי שרת כשהן פסולין, ובדם משכחת לה בפירכסה ויצאה לחוץ, שבארנו בשיטת הרמב"ם דנפסל משום יוצא, אבל היכי שנתקדש הדם בכלי שרת ואח"כ נפסל בלינה או ביוצא בזה לא נתרבה, מכל אשר יגע בהם יקדש להקריב מה שנפסל הדם אחר שנתקדש בכלי שרת. אלא דאכתי קשה ממתני' דריש פ"ב דזבחים דתנן כל הזבחים שקבלו דמן זר אונן וכו' פסל, והרי נתקבל הדם בכלי שרת ולמה אין הכ"ש מקדשין הדם, ולפי דברי הקרן אורה דהזבח נשאר פסול ואין מקטירין האימורין אפשר לפרש מתני' דפסול הזבח אף שזורקין הדם, אבל לפירש"י הא מפורש להדיא דמקטירין האימורין לכתחלה, ונראה דאפי' לפי פירש"י דכיון דנתקדש הדם בכ"ש מועלת הזריקה גם להקטרת האימורין, מ"מ לא עדיף מנזבח שלא לשמה ולא עלה הקרבן לבעלים לשם חובה, וקרינן גם בזה אם כמו שנדרת עשית יהא נדר, ואם לאו יהא נדבה, ואף דקבלת הדם אינו תלוי בנודר כמו שחיטה שלא לשמה דכשרה בזר, אבל הא גם בקבלה הולכה וזריקה דתלוי בכהן, ומ"מ אמרינן אם כמו שנדרת עשית, והיינו שנעשה עבודת הקרבן כדין, ולכן ה"נ בקבלו פסולין אף דאח"כ נתקדש הדם בכ"ש אבל אינו כמו שנדרת עשית, ומיושב מה דתנן במתני' פסל דנפסל הקרבן מלעלות לשם חובה ושייך לשון פסול גם על לעלות לשם חובה, כדתנן שלמים ששחטן לשם בכור ומעשר פסולין, אמנם הרב ר' נטע פריינד שי' העירני למש"כ בפ"ד מהל' מעה"ק הל' י' דאף אם נפרש בכונת הרמב"ם שכתב דצריך שיהי' מחשבת העובד לשם זבח ולשם בעלים דאינו יוצא בזה בסתמא, ומ"מ לא קשה דנימא דאינו כמו שנדרת עשית משום דאין כאן חסרון בהכשר הקרבן והוי רק חסרון מצוה, וא"כ כאן שהקרבן כשר למה נימא דלא הוי כמו שנדרת, אך באמת לא קשה דשם הוי רק חסרון מצוה ואינו בהכשר הקרבן כלל, ולא דמי לשלא לשמה שעקר במחשבתו להקרבן כמש"כ שם, אבל כאן מעיקר הכשר הקרבן צריך להיות קבלת הדם בכשרים, אלא דאח"כ הוכשר הדם ע"י הכ"ש, אבל מעשה עבודת הקרבן לא הי' כדין ואינו כמו שנדר. ועכשיו נראה דהך דינא דכלי שרת מקדשין אינו אלא כשהפסול הוא בעיקר הדם כמו לן ויוצא, אבל משום דין דביום הקריבו את זבחו דביום שאתה זובח אתה מקריב אינו מדין פסול בהדם, אלא שאין להקריב הדם שלא ביום זבחו בזה לא מהני הך דינא דכ"ש מקדשין דם הפסול ליקרב ואפי' אם נימא דמותר לזורקו אבל ודאי לא יתיר הזבח, וצריך קרא דביום הקריבו להשמיענו דאפי' נתקבל בכלי שרת לא מהני, והדברים מבוארים בדברי הרמב"ם שאחר שכתב בפ"ד מהל' מעה"ק וכיון ששקעה החמה נפסל הדם, כתב בפ"א מהל' פסוה"מ הל' ל"ז ודם ששקעה עליו חמה ולא נזרק נפסל הזבח, והשמיענו שהזבח נפסל ולא מהני מה שיתקדש הדם בכלי שרת. ג) המל"מ כתב וז"ל דע דשפיכת שירים הוי אכילת מזבח, ובכלל זריקה שאם שחט או קבל או הוליך או זרק לשפוך שירים למחר הוי פיגול וכו', ומיהו אם חשב בשעת שפיכת שירים להקטיר, או לאכול חוץ לזמנו לא הוי פיגול שאינה מד' עבודות שהזבח נפגל בהם, ודין שפיכת שירים הוי כהקטרת אימורין עכ"ל, משמע דדעתו דשפיכת שירים הוא מגדר זריקה, וצריך טעם למה לא הזכיר הרמב"ם דאם חשב בשעת שפיכת שירים לא הוי פיגול, ולקמן בהל' ז' כתב דבשעת הפשט ונתוח או בשעת הולכת אימורין למזבח או בשעת בלילת המנחה או בשעת הגשתה לא הוי פיגול, ולמה חשב כל הני ולא חשב שפיכת שירים, ונראה דהרמב"ם סמך על מה שכתב בפי"ז הל' א' דשלש מתנות שבחטאת אינו מועיל בהם מחשבה לפסול הקרבן, א"כ כ"ש דשפיכת שירים אינו מועיל בהם מחשבה, עוד יש לומר דדייק וכתב בהל' ג' ובעת זריקתו על המזבח, וכן בהל' ד' ובזריקתו על המזבח, ובהל' א' כתב לזרוק דמו ולא כתב על המזבח וזהו דבהל' א' שחשב ע"מ לזרוק דמו חוץ לזמנו שם גם שפיכת שירים בכלל שהוא על היסוד לכן לא כתב על המזבח, אבל בהל' ג' וד' דאין שפיכת שירים בכלל דייק וכתב על המזבח, ומזה מוכח כד' המל"מ דבלשון זריקת דמו נכלל גם שפיכת שירים. ד) עוד העיר המל"מ במה דבעי הגמ' במעילה חישב לנשפכין מהו, ופי' התוס' כשנשפך מן הכלי על הרצפה, וחישב בהולכת הדם לזרוק מהנשפכין חוץ לזמנו ונפשט דלא הוי פיגול והרמב"ם השמיט בעיא זו, והנה התוס' שם פירשו הבעיא כיון דאין מצוה לאוספו הו"ל הולך לאיבוד ופשיט מדין אלל שחישב עליו דלא הוי פיגול, אע"ג דאם רצה לאוכלו אוכלו, והקרן אורה שם במעילה כתב לא ידעתי טעמו של דבר, דלכאורה כשם שמצוה לקבל כל הדם כמו כן מצוה לאסוף הדם שנשפך מן הכלי, ואין דמיונו מוכרח שקבלת הדם מן הצואר הוא עיקר מצות קבלת הדם, וכיון דאיכא מצוה שפיכת שירים לכן מצוה לקבל כל הדם, אבל אח"כ כשנשפך מן הכלי כיון שכבר נגמרה מצות הקבלה מנ"ל שיהי' מחוייב לאסוף מן הרצפה, וכן מוכח מלשון המשנה זבחים ל"ב דתנן נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר, ומדתנן ואספו ולא תנן אוספו מוכח דאין עליו חיוב לאסוף, אלא דבאמת קשה יותר דעל הך מתני' דנשפך מן הכלי על הרצפה פריך בדף ל"ד וליהוי דחוי ומשני כל שבידו לא הוי דחוי, וכתבו שם התוס' משום דמצוה לאוספו, דהיכי דליכא מצוה לבטל הדיחוי לא אמרינן כל שבידו, ולכאורה יש לומר דשם במעילה הא מיירי שנשאר בכלי כדי זריקה, דהא כתבו שחישב בהולכת הדם על הנשפכין, ובמתני' דזבחים נפרש שנשפך כל הדם ואיכא מצוה לאוספו לקיים מצות זריקה להכשיר הקרבן, אבל באמת אין לומר כן דצריך לחדש שאם נשאר בכלי דם ואספו פסול, ובודאי הו"ל לפרש, וכן הרמב"ם פסק בסתם. ונראה דיש לומר דשם גבי דין דיחוי אם נדחה הדם שנפל על הרצפה מהכשר זריקה שפיר נוכל לומר כיון דאפשר שיהי' מצוה לאוספו, והיינו אם ישפך שאר הדם לפני זריקה, ואף שאז יוכל לאסוף שאר הדם ולא הדם שנשפך קודם, יש לומר דבזה אין נ"מ, ועוד דאפשר ששאר הדם ישפך באופן שלא יהי' אפשר לאוספו כדי זריקה, ולכן כיון דאפשר שיהי' מצוה לאסוף דם זה כבר לא נוכל לדון בהדם תורת דחוי ולפסלו, אבל זה נוכל לומר שפיר כד' התוס' במעילה דכל זמן דאיכא בכלי דם על זריקה וגם על מצות שפיכת שירים אין מצוה לאסוף מהרצפה שאר הדם. והנה שם תני מעיקרא מחשבין על האבוד ועל השרוף ופריך מדין חישב לנשפכין דפשיט על זה מדין אלל דלא הוי פיגול, ומסיק רבא אימא על העומד לאיבוד ועומד לישרף, וצריך באור אם אבוד ושרוף הוי אבוד ושרוף לגמרי, מה שייך זה לחישב לנשפכין ולדין אלל, דעכ"פ ישנם בעולם, וע"כ צ"ל דאבוד היינו שנאבד וישנו בעולם, אלא שעכשיו הוא אבוד, וע"ז פשיט מנשפכין ומאלל דכיון דאין חיוב עכשיו בזריקה ובאכילה ליכא דין פיגול, ובפי' שרוף תמה הקרן אורה וכתב ועדיין צ"ע היכי ס"ד דמחשבין על השרוף דבר שאינו בעולם כלל, ונראה דכמו דאלל אם רצה לאכלו אוכל ומ"מ אינו מחוייב ה"נ אם נשרף הבשר ויכול לאכלו ע"י הדחק אינו מחוייב לאכלו, ואם חשב לאכלו חוץ לזמנו לא הוי פיגול. ועכשיו נראה דכיון דדין נשפכין ודין אבוד מפורש בגמ' דהוא חד דינא והיינו שאין חיוב לאספו גבי נשפכין אף שאפשר שיאספו, ודין אבוד ג"כ אין מצוה עכשיו לאכלו אף דאפשר שימצא ויאכלו, ובפי"ד הל' ח' כתב הרמב"ם ומחשבין על דבר העומד לאבוד או על דבר העומד לשריפה, ומפורש דעל אבוד ממש אין מחשבין, לכן גם על נשפכין לא שייך פיגול בחישב עליהם, ונכלל במה שכתב כאן ע"מ לזרוק דמו או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה, והיינו דם הידוע שיש בו חיוב זריקה ואימורין להקטרה, אבל נשפכין כיון שאין בהם חיוב אסיפה וזריקה ליכא בהם מחשבת פיגול, ושייך בהדם המונח על הרצפה דין אבוד, כיון שאין מצוה לאספו, וכבר כתב דאין מחשבין על האבוד, דדוקא בעומד לאבוד מחשבין.

אבל אם חשב בדברים אחרים חוץ מאלו כגון שחשב בשעת הפשט או בשעת נתוח או בשעת הולכת אימורין למזבח, או בשעת בלילת המנחה, או בשעת הגשה וכיוצא בדברים אלו אין אותה המחשבה מועלת כלום בין שהיתה מחשבת שינוי השם בין מחשבת המקום בין מחשבת הזמן. או בשעת הולכת אימורין, לכאורה קשה למה לא כתב או בשעת הקטרתם, ואי בשעת הקטרתם פשיטא דלא מהני כיון דאין מעכבין הכפרה, א"כ כ"ש בשעת הולכתם, וכן כל הני שחשב הוא ג"כ פשיטא, ונראה דזה ודאי דאם חושב בשעת הקטרה לאכול חוץ לזמנו לא הוי פיגול כיון דאינה מעכבת כפרה ולא שייכא להכשר הזבח, אבל בהני אשמעינן דלא נימא דכיון דבאין להכשר, דעכ"פ מועלת המחשבה לפסול האימורין שלא יהיו ראויין להקטרה, וכן הוא בהפשט ונתוח לגבי עולה.

כבר בארנו שהולכה שלא ברגל אינה הולכה, לפיכך אין המחשבה פוסלת בה, והמהלך במקום שאינו צריך הרי זו הולכה והמחשבה פוסלת בה, כיצד קבל את הדם והוא עומד במקומו ופשט ידו לזורקו על המזבח, וחשב בעת שפשט ידו בדם אין המחשבה פוסלת בה, אבל אם קבל הדם בפנים, ולא הלך בו לגבי המזבח אלא הלך בו והוציאו לחוץ, וחשב בשעת הלוכו לחוץ במחשבת הזמן וכיוצא בה הרי זו פוסלת. השגת הראב"ד כבר בארנו וכו' עד הרי זו הולכה, א"א לא נהיר דסוגיין כולה כר' אלעזר דאמר לא שמה הולכה. עיין בכ"מ מה שכתב דממה שפירשו אביי ורבא דברי ר"א אין ראי' דסוברים כר"א, וכתב המל"מ דרבא דסובר דבצריך לאמטויי פליגי ואמר אף לדברי הפוסל פסול דהא צריך לאמטויי, מוכח דסובר כרבנן, ושמא סובר הראב"ד דרבא אמר כן בתר דאמר אי תניא תניא, ובצריך לאמטויי גם ר"א מודה, וכתב עוד להוכיח כהראב"ד דבגמ' נראה דדין פסול בעבודת זר ודין פסול במחשבה שוים בדינם לגבי הוצאה לחוץ, כמו דמדמה בדין צריך לאמטויי, וזה מוכח בגמ' ממה דפריך למ"ד הולכה שלא ברגל אי אפשר לתקונה, מדתנן קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר, ומשני דקאי זר בראי, ומוכח דהוצאה לחוץ שלא ברגל לא חשיב כהולכה שלא ברגל, וא"כ ה"ה לענין מחשבה לא חשיב כהולכה, ומוכח דסוגיין כר"א, ולפי ד' המל"מ עלינו ליישב דעת הרמב"ם. ונראה דיש לחלק דין הולכה שלא ברגל אפי' למ"ד לא אפשר לתקונה מדין מחשבה, דהא צריך להבין טעמא דמ"ד לא אפשר לתקונה, דלכאורה כיון דלא שמה הולכה הי' מן הדין לחשוב כאילו לא היתה הולכה כלל, ולמה לא אפשר להוליך מחדש, וע"כ צ"ל דהך מ"ד סובר דבכלל עבודת הולכה הוא תכליתה לקרב הדם למזבח, ולכן כשנתקרב הדם למזבח בהולכה שלא ברגל כבר נעשה בקרבן זה סדר העבודה שלא כדין ונפסל ולא אפשר לתקונה, אבל כל זה שייך אם נתקרב ע"י זה הדם למזבח, אבל אם בזה נתרחק מהמזבח אפי' לפי"מ דסבר ת"ק לשיטת הרמב"ם דבהולכה ממש אפי' לצד חוץ פוסל במחשבה, זהו דוקא בהולכה ממש ברגל דעכ"פ הוא עושה מעשה הולכה בהדם ואפשר להוליך הדם לחוץ ולהחזיר לפנים, לכן כל מה שעושה הולכה ממש בהדם הוי הולכה ומהני בה מחשבה, אבל בהולכה שלא ברגל דבעיקר מילתא לא הוי הולכה, מה דפסול זהו רק כשנתקרב עי"ז למזבח, ולא כשנתרחק עי"ז מן המזבח. אכן אכתי יש לעיין דהמל"מ כתב דבדין הולכת פסול לא גילה הרמב"ם דעתו אם פוסל היכי שעשה הולכה לחוץ, ובאמת דברי הרמב"ם ברורים שכתב בפ"א הל' כ"ז בדין הולכת פסול כשהוליך הדם למזבח, ומדכתב למזבח ולא כתב סתם שהוליך הדם מוכח להדיא דדוקא אם הוליך למזבח פסול, והנה מה דאמר דדין צריך לאמטויי גבי הולכת פסול תליא במחלוקת ר"א ורבנן גבי פסול מחשבה אם יהי' לנו סברא לחלק בין פסול מחשבה להולכת פסול, ולומר דלגבי פסול מחשבה יותר יש לפסול, יש לומר דהכונה כאן דלר"א דסובר דגם לגבי פסול מחשבה לא מהני דין צריך לאמטויי, א"כ ה"נ גבי הולכת פסול, ואולי יש לחלק דין הולכה לחוץ מדין היכי שכבר נעשה הולכה והחזירו וצריך לאמטויי, אלא שאין לנו טעם מבורר למה נאמר גבי פסול מחשבה דאפי' הולכה לחוץ הוי הולכה, ולגבי הולכת פסול לא הוי הולכה. ונראה לפי מה דקיי"ל דפסול אינו עושה שירים, ואם קבל או הוליך פסול את הדם אם יש דם הנפש יחזור כשר ויקבל, ואפי' בטמא דעושה שירים מ"מ כתבנו בפ"א הל' כ"ח דהוא אם אין בזה פסול אחר, אבל בשני פסולים גם טמא אינו עושה שירים, וא"כ לא דמי קבלת פסול לפסול מחשבה, דפסול מחשבה הא פוסל הקרבן, ולא מהני מה שיקבל דם הנפש, ולכן גם הולכה לחוץ נקרא לזה גדר הולכה שיועיל בזה פסול מחשבה, אבל הולכת פסול אפי' טמא כיון דאם יש בזה עוד פסול אחר אינו עושה שיריים ואפשר לקבל דם הנפש, לכן דוקא בהולכה כדינה פוסל, והיינו בהולכה לצד המזבח, אבל בהולכה לצד חוץ כיון דאין עיקר מעשה הולכה שלו פוסל הקרבן, אלא במקום שנוכל לומר שכבר עשה הולכת הקרבן כדינה, ולכן הולכה לצד חוץ אינה הולכה כדינה ואינו יכול לפסול בה הקרבן.