Even Ha'azel on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit Chapter 14
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ואין המחשבה מועלת אלא ממי שהוא ראוי לעבודה, ובמקום ראוי לעבודה, ממי שהוא ראוי כיצד אחד מן הפסולין שקבל הדם או הוליך או זרק וחשב בשעת העבודה מחשבת מקום או מחשבת הזמן לא פסל במחשבתו לפי שאינו ראוי לעבודה, ואותו הדם שקבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה, ואם נשאר דם הנפש יחזור הראוי לעבודה ויקבל במחשבה נכונה, אבל אם חשב הפסול בשעת שחיטה פסל במחשבתו שהשחיטה כשירה בפסולין כמו שבארנו. ואותו הדם שקבל או שזרק מקצתו ישפך לאמה, מבואר מד' הרמב"ם דאף דפסול אינו עושה שירים היינו רק לדין לקבל דם הנפש, אבל הדם שזרק הפסול מקצת ממנו כבר נפסל כל הדם, ואין הדם הנשאר כשר שיזרוק ממנו אח"כ כשר לעבודה, וכן כתבו התוס' בזבחים בדף צ"ב במה דתנן ושקבלו פסולין וזרקו את דמו שכתבו דפירש"י או זרקו, ואף דאפי' כשרים אין דם הנשאר טעון כיבוס אשמעינן בפסולין, דאף דאין פסול עושה שירים מ"מ לענין זה עושה שירים דאין דם הנשאר במזרק כשר לזריקה, ובפ"א הל' כ"ח כתבתי בטעמא דמילתא דצריך באור כיון דאין פסול עושה שירים, למה יהי' נפסל דם הנשאר במזרק, וחקרתי בזה אם קבל דמה בשתי כוסות וזרק פסול מכוס אחד, אם דם שבכוס השני כשר לזריקה, וכתבתי דלכאורה זה תליא בפלוגתא דרבנן וראבר"ש דלרבנן דבנתן כשר מכוס אחד דאין כולן נשפכין ליסוד, א"כ אין הדם שבכוס השני שירים, לכן בקבל פסול מכוס אחד אין דם שבכוס הב' נפסל, ולכן כתבו התוס' דם שבמזרק ורק לראבר"ש דכולם נשפכין ליסוד א"כ הוו כולם שירים גם בזריקת פסול, וכולם כמו דם שבמזרק, וכתבתי דאם נאמר דטעמא דמילתא דדם שבמזרק הוי כמו שנעשה בשעת זריקת הפסול מעשה בכל הדם, א"כ לא יועיל גם לראבר"ש, אך אם נאמר דאין הטעם משום דנעשה מעשה בכל הדם, אלא משום דכיון דמן הדין בזריקת כשר נעשה כל הדם שירים ונשפכין ליסוד, לכן בזריקת פסול נעשה שם פסול על כל הדם, ולכן תליא בפלוגתא דרבנן וראבר"ש. והנה כל זה מיושב לפי דברי התוס' שכתבו דדם שבמזרק פסול, אבל מדברי הרמב"ם כאן שכתב דדוקא דם הנפש יחזור כשר ויקבל, אבל אותו הדם שזרק מקצתו ישפך לאמה, מוכח דאפי' קבל בשני כוסות הוא בכלל אותו הדם, כיון שכבר הי' ראוי לזריקה ונפסל בזריקת הפסול, דאף דקיי"ל כרבנן דאין כולן נשפכין ליסוד כמו שפסק בפ"ב הל' כ"א והדם שבכוס השני לא הוו שירי הדם מ"מ בזריקת פסול נפסלו, ולכן צ"ל כמו שכתבתי שם בסוף דברי דיש לומר דדוקא דם שבצואר דלא נראה עוד כלל לזריקה, לא נפסל ע"י זריקת פסול, אבל דם שנתקבל בכלי אף שלא נקרא שירי הדם מ"מ זריקת פסול פוסל כל הדם שכבר נראה לזריקה. שם יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן כשרין כמו שיתבאר לפיכך אם קבל הדם כהן זה שאינו ראוי לעבודה או הוליכו או זרקו נפסל הזבח כאילו עשאהו לשמו שהוא פסול, ואע"פ שיש דם הנפש וחזר הכשר וקבל וזרק כבר נפסל הזבח, ולא מפני מחשבת שינוי השם פסל אותו, אלא מפני שהוא פסול לעבודה כמו שביארנו. פסול לעבודה כמו שבארנו, כתב הכ"מ וז"ל נראה שהטעם שמאחר שלא לשמו פסול בעלמא והכא לא פסל הוי כמו שאינו ראוי לעבודה כראוי לענין שיהא פוסל במחשבה שאע"פ שיש דם הנפש לא מהני שיחזור הכשר ויקבל, אכן צריך למוד מאין לרבינו זה עכ"ל, ודבריו אינם מובנים כלל דהא שלא לשמן אינו פוסל בעולה ושלמים, וכאן כתב הרמב"ם דפסול משום עבודת הפסול, וכונתו דבקרבנות דשלא לשמן פוסל, ובעבודת פסול אין מחשבה פוסלת, בזה הוי קולא דגם עבודת הפסול אינה פוסלת, והכונה כאן ע"כ בעבודת טמא דפסול הא אינו עושה שירים, וגם בלא מחשבת שלא לשמה אין הפסול פוסל דם הנפש, אבל טמא הא עושה שירים לפסול גם דם הנפש, ולכן יש חלוק דבקרבנות דמחשבה פוסלת אף דבאינו ראוי לעבודה אינו פוסלת, אבל בזה יש מעלה דגם עבודת הטמא אינה פוסלת, כמש"כ התוס' בדף כ"ו לענין שלא במקומו, ומה שכתב כאן סתם פסול סמך על מה שכבר ביאר החילוק בדין פסול וטמא בפ"א הל' כ"ח, ומה שכתב בפ"ג מהל' מעילה קבל הטמא וזרק לאו דוקא וזרק דגם בקבלה לחוד פוסל טמא כמו שכתב כאן, אלא לפי שכתב מקודם קבלו הפסולים את הדם וזרקוהו, וחזרו הכשרים וקבלו שאר הדם אין מועלין בבשרן שאין הפסולין עושין שאר דם הנפש שירים, וכתב חוץ מן הטמא וכו', וע"ז כתב כיצד קבל הטמא וזרק וכו' והיינו דטמא אינו דומה לפסולין, או דאפשר לפרש קבל הטמא וזרק היינו או זרק ועמש"כ בארוכה בזה בפ"א הל' כ"ח.
בדבר הראוי לעבודה כיצד מנחת העומר שקמצה שלא לשמה הרי זו כמי שנעשית לשמה ושיריה נאכלין, מפני שהיא מן השעורין, ואין השעורין דבר הראוי לשאר קרבנות, וכן המחשב במנחת קנאות והלבונה עליה קודם שילקט הלבונה אין מחשבתו מועלת שהרי אינה דבר הראוי לעבודה וכן כל כיוצא בזה. השגת הראב"ד בדבר הראוי לעבודה וכו' עד מפני שהיא מן השעורים, א"א לא מיחוורא לי האי גירסא דא"כ מנחת קנאות מאי איריא שהלבונה עליה תיפוק לי דקמח שעורים היא, אלא נוסחא דווקנא לאפוקי מנחת העומר דחדש הוא ואין מביאין מנחות ובכורים קודם לשתי הלחם, ואע"פ שקרב העומר והותר באכילה. הכ"מ כתב על קושית הראב"ד דאיכא למימר לבונה דנקט במנחת קנאות חדא ועוד קאמר, חדא שהיא של שעורים ועוד שיש עליה לבונה, ואינו מיושב כלל דהא ממה שכתב והלבונה עליה קודם שילקט הלבונה מוכח דאם ליקט הלבונה וקמץ אח"כ מהני מחשבה, ותימה שלא הזכיר הכ"מ מה שכתב רש"י וז"ל ואי משום מנחת סוטה לאו ראיה היא דמנחת סוטה קמח ושל עומר גרש, ועוד דלאו עבודה היא, דלברר עון קאתיא והאי דפסלה מחשבה במנחת קנאות, משום דחטאת קרייה רחמנא עכ"ל. והנה תי' א' קשה ליישבו בדעת הרמב"ם דהא כתב מפני שהיא מן השעורין, ואין השעורין דבר הראוי לשאר קרבנות, ומפורש בדבריו דעיקר מה דאין מנחת העומר ראוי לעבודה הוא רק משום דשל שעורים היא, ולא משום דהוא גרש ולא קמח, ואף דגם גירסת רש"י כן בגמ' דשל שעורים היא, מ"מ בגמ' אפשר להוסיף ולפרש, אבל הרמב"ם ביאר להדיא דאין השעורין דבר הראוי לשאר קרבנות, אך תי' הב' שכתב רש"י יש להתיישב בזה, דמה שכתב דלאו עבודה היא דלברר עון קאתיא אינו מוסבר דהא עכ"פ יש בזה עבודת המנחות, ואם יקמוץ זר ודאי חייב משום עבודת זר ועוד דכיון שכתב הרמב"ם בטעמא דמנחת קנאות שכיון שהלבונה עליה אינה דבר הראוי לעבודה מוכח דאם אין הלבונה עליה הוי דבר הראוי לעבודה וקשה דהא של שעורים היא. לכן נראה ליישב ע"פ תי' רש"י משום דמנחת סוטה לברר עון קאתיא אבל באופן אחר, דמה דאמרינן דשל שעורים אינו דבר הראוי לעבודה היינו בסתם מנחות שבאין לכפרה, והיינו דכל המנחות עיקרם באין לכפר, ולכן הם באים מקמח של חטים שהם משובחים משל שעורים, ואפי' בדברים הכשרים לקרבנות אסור להביא כחוש, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' איסורי מזבח הל' א' לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחילה כיצד הי' חייב עולה לא יביא שה כחוש וכו' וע"ז נאמר וארור נוכל וגו', ובהל' י"א שם כתב ומאחר שכולן כשרים למנחות למה נמנו וכו', הרי נאמר בתורה והבל הביא גם הוא וכו', ולכן בכל המנחות שבאין לשם כפרה אמרה תורה להביא מקמח חטין, ולכן מנחת העומר שהוא של כל ישראל ובא ג"כ לכפרה הוא חדוש שבאה משל שעורין, ולכן לא מהני בה מחשבה משום שהוא דבר שאינו ראוי לעבודה, ובזה הוא שכתב הרמב"ם ואין השעורים דבר הראוי לשאר קרבנות, אבל מנחת סוטה שאינה באה לכפרה אלא לברר עון וכדאמר ר' יוחנן בכריתות דף כ"ד מנחה זו לא דמיא לשאר מנחות, ואין בזה חדוש מה שבאה מן השעורים, ולכן נחשבת ראוי לעבודה כיון שהוא קרבן מיוחד שבא למטרה זו לברר עון, ולכן שפיר מהני מחשבה במנחת סוטה רק כשהלבונה עליה לא מהני מחשבה.
ואלו דברים שאינן ראויין לא לאכילה ולא להקטרה בשר חטאת הנשרפת והעור של בהמה כולו חוץ מעור האליה שהוא ראוי לאכילה, אבל המוראה והוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר אינו ראוי לאכילה, וכן העצמות והגידים והקרנים והטלפים והנוצה של עוף והצפרנים והחרטום שלו וראשי האגפים וראש הזנב אפי' מקומות הרכים וכל אלו הדבוקים בבשר שאילו יחתכו מן החי יבצבץ הדם ויצא, הואיל ואינן חשובין נקראין דבר שאינו ראוי לאכילה לענין הקרבנות, וכן המרק והתבלין והשליל והשליא וביצת העוף והבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשט, וישאר מודבק בעור והוא הנקרא אלל, כל אלו אינן חשובין לענין מחשבת הקרבנות והרי הן כדבר שאין ראוי לאכילה. חוץ מעור האליה, בזבחים דף כ"ח פליגי רב הונא ורב חסדא אם עור האליה כאליה לענין הקטרה, ורב הונא סבר דלאו כאליה דמי, ורב חסדא סבר דכאליה דמי, ואמר שם דשמואל סבר כרב חסדא, ולענין אכילה אמר שם דלכו"ע כאליה דמי, והרמב"ם בפיהמ"ש מפרש מתני' כרב הונא דעור האליה אינו ראוי להקטרה, לכן מהני בו מחשבה לאכילה, וטעמא דפסק כרב הונא אף דשמואל סבר כרב חסדא בדין אם ראוי להקטרה, יש לומר משום דשמואל מוקי לסתם מתני' כר"א שלא כהלכה, ולגבי רב חסדא דמוקי מתני' באליה של גדי, סובר הרמב"ם דרב הונא ור"ח הלכה כר"ה, ובדברי הרמב"ם כאן שכתב חוץ מעור האליה שהוא ראוי לאכילה מוכח דסובר דלענין הקטרה לא הוי בר הקטרה, והקרן אורה כתב שלא מצא בדבריו בחבורו דין עור האליה לגבי הקטרה, דלא כתב אלא דעור האליה ראוי לאכילה ובזה כ"ע מודים, אבל באמת שפיר מוכח בדבריו דהוא לאו בר הקטרה, דכיון שכתב חוץ מעור האליה שהוא ראוי לאכילה ודאי כונתו דמועיל בו מחשבת אכילה, ואם הוא בר הקטרה, א"כ הוא מחשב מאכילת מזבח לאדם, ולהעמיד דכונתו דנ"מ באליה של גדי כדמוקים ר"ח למתני' בודאי זה דוחק שהיה לו לפרש, וכיון דלא כתב רק זה שהוא ראוי לאכילה ולא הזכיר להקטרה, מוכח דלאו בר הקטרה הוא, וכמו שכתב בפיהמ"ש, ואינו מועיל בו מחשבה להקטרה. אלא דקשה לפי"ז למה לא חשב בהלכה ו' שכתב ואלו ראויין לאכילה ולא להקטרה גם עור האליה, עוד קשה דבברייתא דמייתי בגמ' מפורש דבעולה ודאי גם עור האליה כאליה להקטרה ופוסל במחשבה להקטירו, ולמה לא הזכיר הרמב"ם דבעולה הוא בר הקטרה ואינו בכלל העור שמפשיטין בעולה ואינו בהקטרה, ובפ"ו מהל' מעה"ק שכתב דמפשיט את העולה לא הוציא מן הכלל עור האליה דאינו מפשיטו. ונראה דבחולין דף קכ"ב גבי דין טומאה תנן ואלו שעורותיהן כבשרן ונמנה שם עור של תחת האליה, ומבואר שם בגמ' דהוא חד דינא עם הא דראוי לאכילה לגבי פגול, ומייתי שם הך ברייתא דמייתי הגמ' כאן בדין פגול, וכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' מאכ"א הל' כ"א וז"ל, ואלו שערותיהן כבשרן וכו' ועור שתחת האליה וכו' כל אלו העורות כשהן רכות הרי הן כבשר לכל דבר, בין לאיסור אכילה בין לטומאה עכ"ל, ולכן כיון שכבר כתב שם דעור שתחת האליה הוא כבשר לכל דבר, א"כ פשוט דאינו בכלל עור בדין הפשט לגבי עולה, ומה דגבי אימורין אינו בדין הקטרה הא אמר רבא בטעמא דרב הונא דכתיב חלבו האליה ולא עור האליה, והיינו דאף דעור האליה הוא כבשר אבל אינו בכלל חלב, ונמצא דדוקא בדין הקטרת אימורין אין עור האליה בכלל, אבל בעולה ודאי הוא כבשר, ומיושב מה שלא כתב בהל' ו' דין עור האליה בין ראויין לאכילה ואינן ראויין להקטרה, דכיון שכבר כתב בהל' מאכ"א שהוא כבשר לכל דבר, לא הוצרך לכפול כאן, והרי כתב הבשר הנאכל מכל הזבחים, וכן לא הוצרך מטעם זה לכתוב דבעולה אין מפשיטין אותו ומקטירין אותו כיון דהוא כבשר לכל דבר. ב) אבל המוראה והוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר, בספר אור הישר לידידי הגאון מוהרש"י הילמן שי' על תנ"ך בפ' ויקרא הביא שהגאון בעל שפת הים כתב לו לתמוה על דברי הרמב"ם אלו דהא מפורש בתו"כ ובזבחים דל"ה דמוראה זו הזפק, וכתב שם דבהל' מעה"ק פ"ו מוכח דמפרש מוראה זו זפק, וכתב שם והסיר את המוראה והעור שעליה בידו עם הנוצה, לכן כתב דע"כ יש כאן ט"ס וצ"ל אבל המוראה והוא הזפק והקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר, פירוש בין הזפק ובין הבשר, וביאר שם דבריו ע"ש, והדברים מוכרחים.
אין אכילה פחותה מכזית ולא הקטרה פחותה מכזית, לפיכך המחשב לאכול מדבר הראוי לאכילה פחות מכזית, או שחשב להקטיר מדבר הראוי להקטרה פחות מכזית בין במחשבת זמן בין במחשבת מקום הזבח כשר, חשב לאכול כחצי זית בחוץ ולהקטיר כחצי זית בחוץ, או שחשב לאכול כחצי זית אחר זמן הקטרה הזבח כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין, ואם הוציאו בלשון אכילה ואמר שיאכל כחצי זית, ותאכל האש חצי זית הרי אלו מצטרפין לשון אכילה אחד הוא. חשב לאכול או להקטיר כחצי זית וחזר וחשב על חצי זית אחר באותה המחשבה, הרי אלו מצטרפין, חשב לאכול כחצי זית ושתאכל בהמה או חיה כחצי זית בין במחשבת מקום בין במחשבת זמן הרי אלו מצטרפין ששם אכילה אחד הוא. ואם הוציאו בלשון אכילה, מדברי הרמב"ם שקבע הך דינא על לאכול כחצי זית ולהקטיר חצי זית דהיינו להקטיר בר הקטרה כמו אימורין דאכילה והקטרה אין מצטרפין, ובזה כתב ואם הוציאו בלשון אכילה היינו החצי זית אימורין ואמר עליו ותאכל האש חצי זית הרי אלו מצטרפין, ואף דשיאכל כחצי זית ודאי אינו באימורין אלא בבשר דהא לאכול אינו חייב אלא בבר אכילה ולא באימורין, ומ"מ מצטרפין שני החצאי זית דלשון אכילה אחד הוא, ומוכח מד' הרמב"ם דדוקא בכה"ג, אבל אם אמר על הבשר שתאכל האש כזית למחר אינו פיגול, אף דשתאכל בהמה למחר הוי פיגול, זהו משום דהוא אכילה ממש ועומד לאכילה אבל אכילת אש אף דשמה אכילה אבל אינו עומד לזה, אלא אימורין דבר הקטרה ועומדין לישרף באש, ורק דנ"מ דאם אמר על האימורין בלשון הקטרה אין מצטרפין עם חצי זית דאכילת בשר, ואם אמר בלשון אכילה מצטרפין. וראיתי בד' הקרן אורה כאן בסוגיא שפי' כן דעת הרמב"ם, וכתב אבל לא משמע הכי בשמעתין, וכונתו הוא דר' ינאי דאמר שיאכלו כלבים למחר פיגול ודאי על בשר, וא"כ מה דפריך ליה רב אמי מחישב שתאכלהו אש למחר הוא נמי באכילת בשר וכן פירש"י, ומה דמוכיח זה מלאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית פירש"י והא תנן דאפי' אש גבוה במידי דחזי ליה ואורחא לא מיצטרפא עם אכילת אדם, ואע"ג דאכילה שמה אלמא לא מדמי אכילות להדדי, עוד קשה לדעת הרמב"ם מה שהקשו התוס' כאן ובמנחות דף י"ז דלמה צריך קרא דתאכלהו אש לא נופח, דהא כתיב אשר תאכל האש את העולה, ועוד דילפינן במנחות דף י"ז מאם האכל יאכל, וכתבו דאש דגבוה פשיטא דשמה אכילה, ובמנחות ביארו יותר דמקרא דתאכלהו אש לא נופח לא ילפינן אלא על אש דהדיוט ובבשר, אבל על אימורין באמת אינו מפגל באש דהדיוט, וא"כ קשה להרמב"ם דמפרש באימורין ל"ל תרי קראי, ועמד בזה הקרן אורה במנחות שם, והתוס' שם תירצו מקודם דקרא דשתי אכילות צריך אם לא הזכיר אכילת אש אלא אכילת מזבח, וכתב הק"א דאין ליישב בזה דעת הרמב"ם דהא לא הביא הך דינא דחשב על אכילת מזבח, וכתב ליישב דהש"ס מספקא לי' במחשבת אכילת מזבח דאמר שם א"נ מה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית, ואינו מיושב כלל דעכ"פ הי' להרמב"ם להביא דאסור מספק. והנה מדברי הרמב"ם כאן שכתב ותאכל האש חצי זית משמע דבסתם אש כן, וגם אש דהדיוט מפגל דהא לא כתב אש המזבח, ואף דמיירי באימורין ומוכח דאינו סובר כדעת התוס' דבאימורין אינו מפגל אם חשב על אכילת אש דהדיוט, ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דפריך ר' אמי מלאכול כחצי זית ולהקטיר חצי זית, מוכח דמה דפריך אלא מעתה חישב שתאכלהו אש למחר הוא ג"כ על אימורין דשייך בהם גדר אכילת אש, וזה דהקטרה הוא כמו אכילה פשוט מקרא דכתיב אשר תאכל האש את העולה, ומה שהוצרך ר' אמי להוכיח מקרא דתאכלהו אש לא נופח זהו אם חישב שתאכלהו אש דהדיוט, דבלא ר' ינאי היינו אומרים דאף דנתרבה מאם האכל יאכל. אם חשב בלשון אכילה זה דוקא באכילת אש דגבוה, אבל אכילת אש דהדיוט לא שייך להקטרת אימורין, אבל כיון דאמר ר' ינאי דאכילת בהמה הוי פיגול בבר אכילת אדם, א"כ ה"נ יהני מחשבה על אכילת אש דהדיוט בבר אכילת אש דגבוה, וע"ז פריך וכי תימא ה"נ והתנן לאכול כחצי זית ולהקטיר חצי זית כשר, ובשלמא אם היינו אומרים דאכילת אש דהדיוט אינו מועיל לפיגול, לכן אין מצטרף אכילת חצי זית דאדם עם הקטרת חצי זית דאכילת אש של גבוה שיש בה גדר הקטרה והקרבה אינו מצטרף עם אכילת אדם, ולפי"מ דמסיק דאי חשיב בלשון אכילה ה"נ א"כ אם חשב על אימורין שתאכלם אש דהדיוט הוי פיגול, וכן מצטרף עם מחשבת אכילת אדם בבשר אם חשב על אימורין באכילת אש, בין אש דגבוה בין אש דהדיוט, אבל מחשבת אכילת אש על בשר לא מהני, דבשר אינו עומד לישרף באש, ולא ילפינן מקרא דתאכלהו אש לא נופח אלא על אימורין דעומדין לישרף. ומבואר דעת הרמב"ם דחולק בשני הענינים על התוס', חדא דגם אם חישב על אימורין שתאכלם אש דהדיוט חייב, ועוד דדוקא באימורין דשייך בהם עכ"פ גדר אכילת אש, אבל בבשר דאינו עומד כלל לישרף לא ילפינן מקרא דתאכלהו אש לא נופח דמיקרי מחשבת אכילה דאינו אלא איבוד, ומ"מ מחשבה על הקטרת אימורין בלשון אכילה מצטרף עם מחשבת אכילת אדם בבשר, כיון דגם שרפת אש מיקרי אכילה ואימורין עומדין לישרף. ובדעת רש"י מוכח דאף דפירש הא דפריך אלא מעתה חישב שתאכלהו אש למחר באכילת בשר זהו משום דבהכי מיירי ר' ינאי, אבל מ"מ סובר דגם אם חשב על אימורין כן הוא פיגול, דהא כתב בדף נ"ה בד"ה באכילת פרים ובשריפתן, אע"ג דאמרן בפירקין דלעיל חישב שתאכלהו אש למחר פגול, ה"מ דחשיב בלשון אכילה כדאוקי התם ובתוס' כתבו שם ובחנם דחק דלעיל מיירי במידי דראוי לאכילת אדם, אבל האי לא שייך ביה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח, אכן גם לדעת הרמב"ם דחישב על אימורין שתאכלם אש הוי פיגול, מ"מ י"ל דהוא דוקא באימורין דעומדין לאכילת אש דמזבח, דכתיב בזה אשר תאכלם האש, אבל שרפת פרים שהם חוץ לעזרה, ודאי לא הוי אכילה ואינו מפגל, והמל"מ פי"ג הל' ח' במש"כ הרמב"ם או שחשב לשרוף ציין לדברי רש"י אלו דאם חשב שתאכלהו הוי פיגול ולפלא שלא הביא ד' התוס' ומשמע דסובר דהתוס' לשיטתם דסוברים דדוקא בבשר הוי פיגול, אבל באימורין ובאש דהדיוט לא הוי פיגול, אבל א"צ לזה דבפרים הנשרפים גם הרמב"ם סובר דלא מהני אפילו לשון אכילה דלא שייך בהו אכילת מזבח, וראיתי אח"כ במנ"ח מצוה קמ"ד שכתב ג"כ בדעת הרמב"ם כן, אלא דכתב שהתוס' לשיטתם במנחות, וא"צ לזה וכנ"ל, אח"כ הביא מד' הטה"ק שמפרש גם בד' רש"י כדעת התוס' ע"ש.
חשב להקטיר כחצי זית מן הקומץ וכחצי זית מן הלבונה הרי אלו מצטרפין, שהלבונה עם הקומץ למנחה כאימורין לזבח, לפיכך אם חשב להקטיר כזית מן הלבונה חוץ לזמנו הרי זה פיגול כמו שנתבאר, אחד המחשב לזרוק דם הזבח כולו בחוץ או למחר או שחשב לזרוק מקצת דמו בחוץ או למחר כיון שחשב עד כדי הזיה מן הדם פסול. לפיכך אם חשב להקטיר כזית מן הלבונה, כתב המל"מ וז"ל דע דבפ"ק דמנחות די"א לא נקט במשנה כזית אלא בקומץ, אבל בלבונה נקט סתם להקטיר לבונה, ורש"י פירש דהך סתמא כרבנן דאמרי לקמן דלבונה כשרה אפי' בקורט אחד הילכך לא תנא כזית, ועיין במש"כ רבינו לעיל פי"א מהל' אלו דין ח' וצ"ע, ועיין בפי"ט מהל' מעה"ק דמשמע מדברי רבינו דמקטיר בחוץ פחות מכזית דלבונה דפטור, ועיין בפי"ג דזבחים דף ק"ט במשנה דהקומץ והלבונה דמוכח מינה דבעינן כזית דלבונה לחייבו משום חוץ עכ"ל. והנה המשנה למלך נשאר בקושיא בתרתי א' על מה שפסק הרמב"ם כאן דצריך כזית לבונה, ובפ' י"ט מהלכות מעה"ק משמע ג"כ מדבריו דצריך כזית לבונה להתחייב בחוץ, וכונת המל"מ הוא דבהל' ח' שם כתב כל דבר שחייב על העלאתו בחוץ, כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ חייב, ובהל' ט' כתב כיצד הקומץ או הלבונה והאימורין וכו', ומוכח דגם בלבונה צריך כזית להתחייב בחוץ, ולפי"מ שפירש"י זה תלוי בשיעור לבונה להקרבה, וקשה דבפי"א הל' ח' כתב דהשיעור הפחות בלבונה הוא שני קורטין, ב' הקשה דתנן בזבחים דף ק"ט הקומץ והלבונה והקטורת וכו' שהקריב מא' מהן חייב ומפורש דגם בלבונה בעי כזית. ונראה דבמנחות דף כ"ו פליגי ריב"ל ור' יוחנן דריב"ל סובר אין הקטרה פחותה מכזית, ור' יוחנן סבר יש הקטרה פחותה מכזית, וא"כ דברי רש"י שכתב דצריך לאוקמי כרבנן דאמרי דלבונה כשרה בקורט אחד, עוד אינם מיושבים דעכ"פ לריב"ל דסבר אין הקטרה פחותה מכזית הא אינו פגול בפחות מהקטרת כזית, וצ"ל דרש"י מפרש דלריב"ל נאמר דמה דתנן או להקטיר כזית מקומצה אתא לאשמעינן דאף דאין קומץ פחות משני זתים, מ"מ אם חישב להקטיר כזית מקומצה ג"כ הוי פיגול, ולכן גבי לבונה דלא צריך קומץ וסגי בקורט אחד או ב' קורטין לא צריך לאשמעינן דאם חשב להקטיר כזית מלבונה חייב, ומה דע"כ צריך שיקטיר כזית מלבונה דבלא זה לא הוי הקטרה, ובזה לא נחת מתני' לאשמעינן דזה פשוט דבלא הקטרת כזית לא הוי הקטרה, ולר"י דסבר יש הקטרה בפחות מכזית מיושב מתני' כפשטה דלא צריך כלל כזית בהקטרת לבונה, דאף דבקומץ לא חשיב לפגל בפחות מכזית זהו משום דעיקר הקטרת הקומץ הוא כולו, אלא דהקטירו פעמים כשרה, ולכן לגבי חיוב פיגול צריך הקטרת כזית כמו דצריך באכילה כזית, אבל בלבונה דעיקר הקטרתו בקורט אחד או ב' עושה פגול גם אם חשב להקטיר קורט אחד. ומיושבים ד' הרמב"ם כיון דפסק בפי"א הל' ט"ו כריב"ל דאין הקטרה פחותה מכזית, לכן כתב כאן ובפי"ט מהל' מעה"ק לענין חיוב חוץ, דדוקא בהקטרת כזית מפגל וחייבין בחוץ, אלא דעוד אנו צריכין ליישב מתני' דבזבחים דף ק"ט דתנן גבי חיוב חוץ דדוקא בכזית, וקשה לר' יוחנן דסבר יש הקטרה בפחות מכזית, ונראה דגם זה מיושב דר' יוחנן יסבור דסתם מתני' דדף ק"ט כר"מ בדף י"א דסבר קומץ בתחלה וקומץ בסוף, ולכן אין חילוק בלבונה וקומץ וכל הדברים שחייבין עליהן בחוץ שאין חייבין על הקטרתם אלא בכזית, ואף דר' יוחנן סבר הלכה כסתם משנה לא קשה, כיון דאיכא מתני' דדף י"א דסברה דלא צריך כזית בלבונה, ולכן סבר כר' יהודה לגבי ר"מ.